לידתה של תבל

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[אירית*]

האמת, הייתי בטוחה שמהר מאד אחרי לידתה של תבלי אשב לכתוב אתסיפור הלידה שלה, אבל יוצא לי ללעשות זאת רק עכשיו..
הריון ראשון, הכי רצוי בעולם, לזוג צעיר. אני הרגשתי כל כל טוב במהלך כל ההריון שהייתי אומרת בצחוק שנוח לי להיות יותר בהריון מאשר שלא.בחודש שישי טסנו לטיול בן שבועיים למשפחה שלי ברוסיה וטיילנו המון ברגל ביערות סתויים יפיהפייים והרשתי מצויין. ידענו שזו בת וידענו שהיא אמורה להיוולד בסביבות 20 לדצמבר..
ב-8 לדצמבר 2005 היה לי טור לרופא. הייתי ע-נ-קית וכבר רציתי שיעשה משהו שאני כבר אלד ואפסיק להיות משאית (הבטן הייתה מסתירה לי 3 מדרגות קדימה כשהייתי מנסה לרדת בהן) והרופא אמר לאחר בדיקה שזה קרוב - יש לי פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקה של 70%.
בוקר למחרת, 9 לדצמבר (יום שישי) התעוררתי ב - 8 מכאב עמום בגב התחתון, אבל מכוון שחודש האחרון כל הזמן כאב לי הגב לא יחסתי לזה חשיבות. אבל להירדם כבר לא יכולתי והתחלתי לעשות כל מיני עבודות בית שפתאום נהיה לי מרץ לעשותן...בעלי התעורר והצטרף אליי בשלב כלשהו, לאחר מכן הוא נסע לאוניברסיטה (שנינו היינו סטודנטים והוא היה בשלב כתיבת התיזה שלו בתואר השני) ואני המשכתי להעסיק את עצמי בבית. הכאבים (עוד לא קראתי להם צירים) הופיעו בתדירות של 15 דקות ואז - 10 דקות..בשעה 17 ניסיתי לישון ולא הצלחתי, עם כל ציר הייתי רצה לעשות פיפי...טל חזר הבייתה, אכלנו ארוחת ערב, ראינו אדיר מילר.בשעה שמונה בהליכתי לשירותים ראיתי את הפקק הרירי המפורסם, ממש כפי שמתואר בספר והתחלתי להבין שזה באמת קרוב. בסביבות השעה תשע בערב הצירים נהיו תקופים יותר וכואבים כבר באופן כזה שלא הייתי יכולה להמשיך בעיסוקיי כמו קודם והייתי עוצרת ונושמת..מה שעזר לי במיוחד להתמודד עם הכאבים שהיו לי בעיקר בגב התחתון זה כרית חימומית..

עשיתי מקלחת טובה, ראינו עוד קטעים מוקלטים ובשלב כלשהו נזכרנו שאנחנו אמורים למדוד זמנים. בשלב זה (1 בלילה) היה לי צירים כל 3-4 דקות וכל ציר בערך דקה וקצת...אמרנו "נחכה עוד קצת" כי הפרספקטיבה להתקע בחדר הלידה העמוס של סורוקה לא נראתה חביבה במיוחד. מה גם שאמרתי לטל, כי הפתיחה בטח עוד קטנה (הרי אמרו לנו בקורס הכנה ללידה שבדר"כ בלידה ראשונה כשיש צירים כל 3 דקות, אין יותר מ 2-3 ס"מ פתיחה)..
אני זוכרת ששכבנו על המיטה, אני מכורבלת בתנוחה עוברית והוא - מאחורי ובכל ציר שהיה מגיע כגל של כאב היינו סופרים ביחד (זה נתן תחושה שהכאב אינו אין סופי) ואני הייתי מדמיינת כל גל כאב כגל ים שמקרב אליי את התינוקת שלנו, נפתחת לקראתו ולא מתכווצת ממנו.

בערך בשעה 3 בלילה אמרתי לטל כי הגיעו מים עד נפש (אפרופו מים - הם לא ירדו) ובוא ניסע. הוא עוד ניסה לשכנע אותי לחכות עד הבוקר, כנראה כי הוא לא ראה אותי מאבית היום עם הצירים והייתה לו תחושה שזמן הצירים קצר בהרבה..
נסענו. אנחנו גרים במרחק 2 קדות נסיעה מסורוקה, כבר 4 שנים סטודנטים בבאר שבע ועדיין טל התעקש לנסוע לשער הנמצא מול הכניסה לאוניברסיטה, עליו כתוב באותיות ענקיות, כי אין מכאן כניסה ליולדות, אלא במצב חירום. ומכוון שתודה לאל, זה לא היה מצבי, הלכנו כלעומת שבאנו לשער אחר וזה נתן לי את התענוג של עוד כ-7 דקות ברכב עם צירים...

הגענו לקבלה לחדר לידה. למי שלא מכיר אגיד בקצרה כי בדר"כ המקום הומה אדם, העיקר בדואיות...כשהגענו היה ריק. היה לי ציר כל דקה וחצי בערך וזה היה גם אורכו של כל ציר. בין הצירים נורא רציתי לישון וכשלא כאב כלום תהיהתי מה אני עושה כאן ולמה אני לא במיטה שלי, ישנה.
נכנסתי לקבלה וראיתי כי אין אף אחד והמיילדות יושבות ומנצלות את השקט הנדיר לשתיית כוס קפה. שאלתי היכן להמתין, ומכוון שהייתי בין הצירים באותה הנקודה שאלתי את זה בטון מאד רגוע..אחת המיילדות השיה שאחת מהן תיגש אלי תיכף ושאני אשב בינתיים.
ישבתי. ואז בא עוד אחד. כוווואב שחבל על הזמן. התכופפתי קדימה לשולחן שהיה מולי, נשמתי ולחצתי לעצמי על הגב (טל נשאר במסדרון, לא נותנים בסורוקה לבעל להיכנס לחדר קבלה בגלל היעדר פרטיות לנבדקות). אחת המיילדות שמה לב אליי ואמרה לעמיתותיה "בנות, יש לה כל ציר 2 דקות, אני אשתה את הקפה שלי אחר כך!". היא ביקשה ממני לעלות על המיטה לבדיקה. היא הייתה מאד נחמדה וחביבה אבל במהלך הבדיקה הפנים שלה לא הסגירו שום דבר. כשהיא סיימה היא חייכה אלי כמו שמחייכים לילד קטן ואמרה לי "טוב, אמאל'ה, בואי תשימי על עצמך כותנת, תסתובבי לצד ואני אעשה לך חוקן קטן.." אמרתי לה "רגע, מה המצב איתי?" והיא מארה לי את המשפט שאני לא אשכח בלחיים "מחיקה מלאה, פתיחה 8, בציר 8.5 ס"מ"
מכאן הכל קרה מהר ואני זוכרת כמו תמונות בקליידסקופ...
הסכמתי ברצון לחוקן, שמאד עזר והקל. אני חייבת לומר לכל המתלבטות - אין מה! זה פשוט חובה ולא רק בגלל חוסר הנעימות שעלולה להיות בלחיצות, אלא שהביקור הזה בשירותים היה כל כך מקל את כאב הצירים (אולי זה הפוזה של הישיבה עך האלה עם הראש בין הברכיים, אני לא יודעת)...
קראו לטל (הוא בינתיים נרדם במסדרון) ואמרו לו שנכנסים לבדיקה של רופאה לראות את מצג העובר. הוא שאל אם אני כבר אחרי 20 דקות מוניטור (ידענו שמקובל לחבר ל-20 דקות מוניטור בקבלה) והשיבו לו שבמצבי אין זמן לקישקושים הללו, כשהוא ביקש הסבר אמרו לו שאני בפתיחה 8.5. "כמה זמן ישנתי?" הוא שאל וכולם צחקו..(הוא ישן כחצי שעה - 5 דקות בדיקה והבילוי שלי בשירותים)..שאלתי אם אפשר אפידורל (כי פתאום הבנתי שזהו, שאנחנו הולכים ללדת ככה - אני והגוף שלי, בלי סמים (ככה קראנו לזריקת טישטוש) ובלי אפידורל). שאלתי גררה עוד גל צחוקים בקרב הנוכחים ואמרו לי שבטח שאפשר אפידורל, אבל בלידה הבאה.

נבקדתי ע"י רופאה צעירה שהסריחה מסיגריות, תוך כדי הבדיקה היו עוד 2 צירים. הערכת משקל - 3700.
נכנסנו לחדר לידה.
אומרים שבסורוקה אין חדר לידה פרטי. זה נכון ולא נכון. יש חדר לידה פרטי סודי. המיילדות סיפרו לי ששם יולדות הבנות והכלות של הפרופסורים של סורוקה.. נתנו לנו אותו...
באה שמחה לטמן, המיילדת בחסד שלנו...שמה לי מוניטור, בדקה פתיחה (9) והתחילה לשכנע אותי לבקוע את מיי השפיר. אני קראתי שזה מגביר את הצירים והכאבים וסירבתי תחת הסבר זה. ואז שמחה המיילדת באה אלי, שמה לי יד על המצח ואמרה בקול רווי הומור ורוך "חמודה, אין דרך קלה להגיד את זה, אבל זה יכאב בכל מקרה, את בלי אפידורל, בואי נקצר את התהליך". הסכמתי. מים צלולים וחמימים. פתיחה מלאה מיד. המוניטור היה מצויין (אחרי זה אמרו לי שהיהממש לפי הספר, שאפילו בעת לחצות הדופק שלה לא ירד), המיילדת אמרה שהיא יוצאת מהחדר ושנקרא לה כשאני ארגיש צורך ללחוץ
"אבל איך אני אדע?" צרחתי לה. "את תדעי". וממש כעבור דקה צעקתי לטל "תקרא לה בחזרה!! תגיד לה שיש לי קקי!" והתחושה באמת דומה, כאילו ממש ממש חייבים לשירותים. מצב ברל'ה.
היא באה בריצה בחזרה, בדקה, חייכה, הסתכלה על השעון - 5:50 בבוקר. "חמודה, בואי נתחיל לעבוד, תוך חצי שעה התינוקת הזאת בחוץ!"

זאת הייתה השעה של חיי. ראיתי כוכבים, ציפורים, מלאכים - כל הארסנל שמראים בסרטים המצויירים כשהדמות חוטפת נבוט בראש...
חוויתי התקרבות לאלוהים מדרגות הכאב שהרגשתי. אני לא זוכרת צירים. אני זוכרת שהם (שמחה וטל) צעקו לי "את באמצע ציר, תדחפי, תדחפי!" או "הנה הראש! הנה הראש!" ואני הרגשתי שלא יהיה לזה סוף ולעולם לא יתנו לי כבר לישון..היה לי נורא חם (מי אמר שקר בחדר לידה? המיילדת לבשה פליז, וטל שפך עלי בקבוק מים מינראליים כי בערתי מחום. מאוחר יותר אמרו לי שלא סתם לידה זה שם נרדם ל"עבודה" באנגלית LABOR)
נורא רציתי ללדת בכריעה ולא יכולתי, כוחותיי לא עמדו לי וילדתי אותה על הגב, בפוזה של צפרדע. מאוחר יותר המיילדת אמרה לי שזאת הייתה הנחיית הרופאים, כי היא , תבלי שלנו, הייתה גדולה..
הגענו למצב שאני לוחצת, הראש שלה כמעט בחוץ (אלוהים, כמה שזה שרף) אבל הלחיצה שלי לא מספיק ארוכה והיא חוזרת אחורה.
זה השלב ששמחה אמרה לי שהדופק שלה יורד קצת ושאני אזדרז...זה לא היה נכון, בדיעבד, היא פשוט קלטה שזה הדבר שיעשה את העבודה.אזרתי את שארית כוחותיי ולחצתי, לחצתי, לחצתי...עד ששמעתי את המשפט המיוחל "אל תלחצי יותר, אל תלחצי!"..הרגשתי משהו משתחרר מתוכי ובשניה הזו טל צועק "איריתי, הרא שלה בחוץ, אני רואה את הפרצוף שלה!". את השאר אני זוכרת בקושי..היא משכה אותה, אמרה לי ללחוץ שוב בשביל הכתפיים, הייתי קרובה כבר להתעלפות מרוב עייפות...ואז..פתאום, ברע אחד הרגשתי את הבטן שלי מתרוקנת באחת (כל המים שהיו עצורים מאחוריה) ומשהו כבד, חמים, לח ותזזיתי אצלי על הבטן. הנחתי עליה ת הידיים שלי ואת העיניים לפקוח כבר לא יכולתי. שמעתי את טל ברקע "תסתכלי עליה, היא ענקית, היא מדהימה!"..ואת שמחה אומרת "מותק, זו ילדה מעל 4 קילו". לקחו אותה ממני למשקל שליד. כן, מעל 4 קילו. היא שקלה 4.2 ק"ג.
מושלמת, הרבה שיער שחור, עיניים כחולות (הם גם היום כאלה) ושפתיים משורבבות בחוסר שביעות רצון..מצחיק אותי לראות את התמונה הראשונה שלה - הראש שלה מבצבץ לי בין הרגליים, ועל הפנים שלה - ההבעה הזו, שהיא עושה אותה גם היום, תינוקת בת שנה ו-5 חודשים, כשהיא לא מבסוטה..

הנקתי אותה שם, על המיטה בה ילדתי, היא מצצה אגרופי במרץ ולא ראתה בציצי יתרון משמעותי על פני ידיה שלה..והסתכלתי עליה..נגעתי בפנים שלה ולא האמנתי שזו הבת שלנו, תבלי. שאני - אמא..יש תמונה שטל צילם אותי, מחזיקה אותי ככה על הידיים והמבט שלי צלול, בהיר במיוחד, כמו באמת אחרי התגלות אלוהית.

המיילדת הזו הצליחה להוציא את תבלי מבלי לחתוך אותי. ולא נקרעתי.
אני זוכרת שפתאום נורא פחדתי ללדת את השיליה, פחדתי שיכאב לי. אמרתי לה והיא צחקה.
השיליה הייתה שלמה. אבל הדימום לא פסק.
אחרי 20 דקות נכנס רופא ואמר שזה לא בסדר, והוא רוצה להביא ואתי לחדר ניתוח להרדים אותי הרדמה מלאה ולעשות ניקוי ברחם, כדי לוודא שאין חתיכת שיליה בפנים..המיילדת גירשה אותו ואמרה לו שהשיליה שלמה ואין מה להתעלל בילדה שעשתה את הכל מבלי התערבות. ואז היא שאלה את טל אם הוא יכול להחזיק לי ידיים חזק, הוא לא הבין אבל החזיק..ואז....כל הכאב שהיה לי מתגמד לעומת מה שהיא עשתה לי - היא עיסתה לי את הבטן, לחצה עליה כ"כ חזק וזינקתי עם הידיים שלי לחנוק אותה, תגובה חייתית..המון דם, ואז הדימום פסק, הרחם נזכרה שהיא אמורה להתכווץ והועילה לעשות זאת..הסכנה חלפה...

אני זוכרת אחרי זה שאחות צעירה רצתה להכניס לי קטטר בחדר התאוששות ולא רציתי ואז באה אחות מנוסה, חייכה ופתחה זרזיף של מים מהברז. וזה עבד. כמו שבגן ילדים עבד ה"פס-פס-פססס"..

טל היה עם תבל בכל שלבי הריטואל של המקלחת, ההלבשה וכו'...הביאו לי אותה...ואז באו המשפוחות שלנו, הורים, חברים...היא ישנה, וכמעט ולא הייתה אצלי על הידיים...
רק בלילה, כשנשארתי איתה לבד והיא עדיים ישנה בעריסת הפלסטיק שלה, עם כרטיס ורוד של "נעים להכיר", עמדתי מעליה, ליטפתי את הלחיים השמנמשנות שלה ובכיתי מאושר. תבלי באה לעולם!

[אירית*]

אהה, שכחתי להגיד, שבאמת, כמו שהמיילדת אמרה זה לקח חצי שעה - תבל נולדה ב- 6:24 בבוקר אותו יום שבת, 10 לדצמבר 2005.

[פלוני_אלמונית*]

מזל טוב1!
דף סיפור לידה יפיפיה

[רק_טוב*]

סיפור מקסים, מזל טוב והרבה הרבה אושר @}

[נתי_של_דוגי*]

כיף לקרוא על לידה מעולה וטובה
יש לי חברה שתכף נכנסת לתשיעי ותלד אולי בסורוקה ויש לה תינוקת בעלת משקל משוער גבוה אז אני רוצה להמליץ לה על המיילדת שלך (נראה לי שהיא עושה איתה בכל מקרה קורס הכנה ללידה...). איך אפשר לבקש בסורוקה מיילדת ספציפית? ואם היא לא במשמרת אז היא מגיעה במיוחד?

אחרי 20 דקות נכנס רופא ואמר שזה לא בסדר, והוא רוצה להביא ואתי לחדר ניתוח להרדים אותי הרדמה מלאה ולעשות ניקוי ברחם, כדי לוודא שאין חתיכת שיליה בפנים.. אני גם הייתי במצב הזה אחרי הלידה ואני שמחה שלא הייתי בבית חולים אלא בצימר לידה , פשוט מפחיד לפעמים התגובות של רופאים (ואני יודעת שיש רופאים טובים בסורוקה...). מזל שהמיילדת עזרה לך והכל הסתדר.

[טליה_אלמתן*]

סיפור נהדר! איזו לידה, איזו יולדת, ואיזו ילדה! היא עדיין גדולה יחסית?

[לוטם_מרווני*]

ואו אירית, איזה סיפור מרגש!
שנה וחמישה חודשים הוא חיכה שתכתבי אותו, והעוצמות שלו טריות לגמרי. נדמה כי נשים זוכרות את הלידה באון ברור ונקי ובהיר לתמיד, ובזכרון הזה טמונה העוצמה שלנו, העוצמה האימהית, גם כשאת מערסלת ילדה בת שנה וחצי כמעט, האור האלוהי הזה פועם בך, לתמיד.
תודה@} ומזל טוב!

[אשה_לומדת*]

סיפור נהדר! איזו לידה, איזו יולדת, ואיזו ילדה!
מזל טוב!

[אלונ_צ'יק*]

מזל טוב!

כל כך הזכיר לי את הלידה שלי, אפילו עם העיסוי בסוף שבעטתי במיילדת

מרגש ברמות!

[פלונית*]

סיפור מרגש ושם משגע

[אירית*]

תודה לכולם על כל המזל-טוב והמחמאות.
הילדה לא גדולה כפי שנולדה. היא נולדה והייתה אחוזון 105, עכשיו היא ממוצעת מבחינת המשקל...

איך אפשר לבקש בסורוקה מיילדת ספציפית? ואם היא לא במשמרת אז היא מגיעה במיוחד?
לגבי מיילדת - אני חושבת שאם חברתך עושה קורס הכנה ללידה אצל שמחה, היא יכולה לסכם איתה שתבוא לעזור לה בלידה. כעיקרון אני יודעת ששמחה עובדת בעיקר בלילות.. כעיקרון - הצוות כולו מעולה שם. יש לי חברה שמיילדת שם - קוראים לה שלומית הר-לב. היא העבירה את קורס ההכנה ללידה שלנו. מקסימה-מקסימה!

לוטם - המון תודה על המילים היפות, הן נגעו מאד לליבי. ואת צודקת. כשהייתי בחדר התאוששות בעלי העיר בטלפונים את המשפחה והחברים (7 בבוקר יום שבת) ושמעתי אותו אומר לאיזה חבר "שמע, מי שאומר שהן (הנשים) זה המין החלש, לא יודע על מה הוא מדבר.אחרי שראיתי איך היא עשתה את זה אני פשוט נפעם מהכוחות שהיו לה ובד ובד נחרד מהמחשבה מה היה קורה אם אני הייתי צריך לעבור את זה..." זה מסכם את זה די יפה בעיניי, מאותו יום הוא הסתכל עלי בצורה שונה מעט, מבט הערכה מיוחד כזה..הוא היה מוכן ללידה הזו כמוני, הוא צילם אותה, את כולה. יש לנו תמונות מדהימות של תבל נולדת, החל מהשלב שרק פלומת שיער שחרחורת בצבצה לה מאי שם.. (אגב, עכשיו היא נהייתה כמעט בלונדה, דומה לי, כמו שטל קיווה..)..

המשך סיפור - שבועיים אחרי הלידה היה לנו נס חנוכה. בבדיקה שהלכתי לעשות (באופן די ספונטני) בעיניים לבירור התאמתי לניתוחלייזר להסרת משקפיים מצאו אצלי התחלה של היפרדות רשתית, הובהלתי לסורוקה, הפעם למחלקת עיניים לניתוח דחוף. למזלי, החליטו לחכות עד הבוקר כשבא ד"ר ירון פינקלמן, המלאך הגואל שלי, בדק אותי ואמר כי ניתן להסתפק בפרוצדורה פשוטה למדי (בגלל שגילו לי את תחילת ההיפרדות בבדיקה ולא גיליתי אותה בעצמי בשלב שכבר הייתי מבחינה בשיבוש הראיה) של החדרת בועית גז לגלגל העין (הבועית אמורה להצמיד את הרשתית למקומה ואחרי זה עושים צריבות בלייזר לקבע את גבולות ההיפרדות.) ולא ניתוח בהרדמה מלאה שבו שמים איזה טבעת סביב גלגל העין (מפחיד למדיי). הפרודורה הפחידה אותי פחד מוות, הייתי מוכנה לעבור עוד לידה במקום, הייתי על סף היסטריה (תחשבו על אמא בת שבועיים שהציצים שלה מתפוצצים מרוב חלב, הילדה בבית עם סבתא, הבעל מתרוצץ כאחוז אמוק בין סורוקה לבית על תקן שליח של בקבוקי חלב אם),אני בוכה ללא הרף. פחדתי כ"כ שביקשתי לעשות לי את הפרוצדורה הזו בהרדמה מלאה..אבל ד"ר פינקלמן הרגיע, אמר שהוא יעשה הכל מהר ושחבל לי ללכת על הרדמה מלאה, כי זה אומר לעבור כל השלבים המפחידים של הכנה לניתוח ולהתאושש מההרדמה וזה מיותר לאם מניקה. הוא צדק. הוא היה מדהים באופן בו טיפל בי וברגישות שלו למצבי.
שוחררתי כעבור יומיים (31 בדצמבר) ומאז במשך חודש וחצי הייתי באה פעם בשבוע לפרוצדורה שנעימותה מוטלת בספק - צריבה בלייזר..
עכשיו הכל, טפו-טפו, בסדר... אז היה לנו אז נס חנוכה פרטי ואני דיי בטוחה שהמזל הזה נחת עלינו בעקבות נוכחותה של תבלי...

היום בבוקר התעוררתי מזה שהיא טיפסה על המיטה ועשתה לי "טובה" בראש.. טל ואני חושבים על אח או אחות קטנה בשבילה אבל נראה לי שנוכל לעשות את זה רק בעוד כשנה (אני עושה תואר שני בתחום שקשור בקרינה רדיואקטיבית ועכשיו, כשיש לי עוד ניסויים לעשות, זה בטח לא הזמן...)

שום תודה לכולם.

[ההולכת_בדרכים*]

וואו, איזה סיפור!
התרגשתי מאוד לקרוא אותו, נוגע בעומק ולוקח אותי אחורה לזכרון הלידה שלי...
איזו ילדה מקסימה ואיזו יולדת נהדרת! @} @} @}

[קט_קטית*]

מזל טוף }{ }{
כל הכבוד לך!!!!
עשית לי חשק ללדת עוד ועוד!!!

[מיה*]

אני שמחה שהתמזל מזלך והכל עבר בשלום.
לצערי החוויה שעברתי בסורקה נוראית. רופאים ומיילדות עייפים, תשושים וחסרי אנושיות. שעות המתנה רבות ללא התחשבות .אני הגעתי לחדר יולדדות ללא צירים בסוף שבוע 40. הם לא מיהרו כלל לעשות לי זרוז שלחו אותי הבייתה למרות שהעובר היה גדול לפי הארכת משקל 4 קילו. אחרי שעות של המתנה וחוסר יחס אנושי החזירו אותי הבייתה הגעתי שבוע אחר"כ שוב ללא צירים ושוב שלחו אותי הבייתה בגלל השקפה מטופשת שאין לעשות זרוז לפני שבוע 41 ושלושה ימים כי זה עלול להוביל לניתוח קיסרי. לבסוף חזרתי בשבוע 41 בסופו ועשו לי זררוז - הלידה הייתה קשה מנשוא בגלל שהעובר היה גדול 4.5. איני מבינה את העקשנות המטופשת של הרופאים. כל מקרה יש לשקול לגופו. אני חייבת להודות לה' שאני ובתי יצאנו בריאת ושלמות ולכם הרופאים - אנושיות ושיקול דעת לא יזיקו ובאמת לא מודה לכם על כלום.