לידה ללא כאב

אנונימי

ראו גם: כאב בלידה, מדור לידה.

דיון שהחל בדף תשובות יצירתיות לילדים חכמים:

שליחה על ידי Elana_Elan* » 15 מרץ 2002, 01:26

Did you know that there are tribes that the women don't feel any pain in the birth??? I know about beduin women that feel the same. THEY JUST NEVER HEARD IT SOULD BE PAINFULL!!! Funny no?
Think about it. I tis only our thoughts of...

אילנה, יש לך שמות של שבטים כאלה או הפניות לספרים/מאמרים בנושא?

שליחה על ידי יעל_ג* » 15 מרץ 2002, 21:38

אילנה, עד כמה שידוע לי - כל הנשים חשות כאב במהלך הלידה. ההבדל הוא ביחס לכאב, בהגדרתו ככאב. יש על כך מאמר מעניין שנקרא: "הרכיבים התרבותיים של כאב" , מחקר שנערך על ידי חוקר בשם זברובסקי או משהו כזה. טענתו, והוא אכן מצליח להוכיח אותה, שסף הכאב הוא אוניברסלי, מה שמשתנה מתרבות לתרבות היא ההתייחסות לכאב - עד כמה כל תרבות מאפשרת לחבריה להגדיר כאב כמטריד, כמדאיג, כמשהו שיש להתלונן עליו. התרבות היהודית, למשל, "מעודדת" תלונות מוחצנות על כאב, לעומת התרבות האמריקאית (אמריקאים ותיקים, לא מהגרים) שמעודדת התאפקות - זאת על פי המאמר.
אני מניחה שנשים בדוויות, לצורך הדוגמא, חשות את אותו הכאב, אך תרבותן אינה מעודדת גילויי כאב או צעקות ולכן הן לומדות להגיב לכאב אחרת.

דווקא יש הרבה נשים שלא חשות כאב בלידה (ראי למשל http://freebirth.com/laborless.htm או http://freebirth.com/pleasure.htm). העניין הוא שלא שמעתי קודם על תרבויות שלמות שזה ככה אצלן, ומעניין אותי לדעת עוד.

ד"א גם אני קראתי על זה- אני רק לא ממש זוכרת איפה.
אבל כשאזכור אנסה לבדוק מקור קיים.

אני חייבת להעיד על עצמי, אני לא חשתי כאב בלידה. אני כנראה אחת למיליון אבל לא חשתי כלל את הצירים ורק שרף לי מאוד כשהראש יצא. היתה לי לידה מופלאה וזה כנראה לא חייב לכאוב.
אין לי שום הסבר מדעי או אנתרופולוגי, אני מאוד נורמלית. מאחלת לכולן לידות כאלה. וכמובן שכחתי לציין זו היתה לידה טבעית לגמרי בלי משכחי כאבים או איזו שהיא התערבות רפואית.

מה שמעניין בכל התיאורים האלה, של יעל ויונת וגם אמא שלי ואחרות, הוא שלא מדובר פה במישהי שמשתיקה את הכאב (בגלל עניין תרבותי או אישיותי) או שלא יודעת שלידה עשויה לכאוב (כך שזה כאילו עניין פסיכולוגי ).

מדובר פה במקריות: במקרה לא כאב. בלי תיכנון, בלי עבודת מדיטציה או משהו, פשוט ככה יצא. וואללה. איזה יופי. אבל ה"בעיה" היא שזה לא משהו שנותן כלים למישהי שכן כואב לה.

יותר מזה: שיסלחו לי אלה שחושבים שלכל הנשים כואב אותו הדבר בלידה, ורק היחס שלהן לכאב שונה - אני מתערבת שכולם גברים.
אם יש נשים שלא כואב להן בכלל, ונשים שמספרות שבלידה זו - כאב, ובאחרת לא כאב, ונשים שמספרות שכאב נורא ואחרות שמספרות שכאב לא נורא - למה קשה כל כך להאמין, שכמו בכל דבר אחר, גם מידת הכאב היתה פשוט שונה מאחת לשניה?
כמו שהגוף של אחת מגיב להריון בבחילות והקאות קשות - והשניה לא יודעת מה זה (ולעומת זאת לאחת יש בעיית ורידים - והשניה רק קראה על זה בספר).
וזה גם שונה מהריון להריון - כי כל עובר משחרר כמות אחרת של הורמונים, כי הוא יושב קצת אחרת בגוף, כי האשה הגיעה במצב קצת אחר להריון, כי יש הבדלים בין הריון עם בן להריון עם בת, וכן הלאה וכן הלאה. כי עובר אחד גדול יותר, אחר קטן יותר, פה פקעו המים בשלב זה, פה בשלב אחר, המעברים בגוף שלה שונים משל חברתה, פה נפתח ככה, בלידה אחרת נפתח בצורה אחרת, ההתכווצויות של הרחם היו קצת אחרות, הוא לוחץ או לא לוחץ על איזה עצב, לזו אגן צר, לזו אגן רחב, לזו יש ריפוד של שומן, לזו אין ריפוד של שומן, וכן הלאה.
אז יש הבדלים בכאב.
טוב לדעת שזה לא מוכרח לכאוב, אבל בעיקר כדאי ללמוד איך להתמודד בשלווה עם כל מה שבא.
למען האמת, נראה לי גם די מפחיד מה שהיה לאמא שלי, שהרגישה רק מין כאבי מחזור עמומים, קלים, ולא חשבה שהיא בלידה. לולא אבא שלי, אחותי היתה נולדת לה בהפתעה בבית!

בשמת
מעבר לכך (חבל שאני לא זוכרת היכן קראתי את הכתבה הזו).
ישנו גם ביטוי תרבותי לכאב, הכתבה מציינת את ההבדל בין תרבויות שונות והיחס שלהם לגבי הכאב.
(אפילו בעיקרון הרצף היה מצוין ההבדל בהתיחסות של האיטלקים לעומת האינדיאנים במסע שלהם כשהיו צריכים לסחוב את הקאנו.
האיטלקים לא הפסיקו להתעצבן ולהתלונן וכמובן לקלל, ואילו האינדיאנים העבירו את הזמן בהנאה ואפילו צחקו על כל מכשול שנקרה בדרכם).
כך שישנו גם העניין התרבותי איך כל תרבות סופגת את הכאב.

בנוסף לכך שכחתי קיים גם כח סיבולת אישית.

מצטרפת לדיון המעניין .

כאב הוא אמנם פיזי אך נשלט על ידי התודעה.
ניתן בהכנה נכונה לקראת הלידה - ללמוד כיצד להתמיר את הכאב .
בעזרת קולות , הדמיות , תנועות , חיבור לכוח,כוחות.
בלידה האחרונה שילדתי את בני - היתי כ15 שעות בצירים חזקים - התמרתי את הכאב וממש נהנתי מאד מהתהליך .
חשתי כאב רק בשלב הלחיצות ( היו רק 3 ).
הלידה היתה נפלאה ביותר בביתי .
אך אני חייבת לציין שהתכוננתי ארוכות ועמוקות ללידה.
לדעתי כל יולדת עם מוטיבציה ועבודת מודעות נכונה יכולה להפוך כאב להנאה אקסטטית.
שלכם אילנה

אילנה -
להמיר את הכאב לְמה? (את יכולה לתת דוגמה? או שזה מעבר לתחום של כתיבה במקום כזה?)

אני כבר כמה ימים רוצה לכתוב על הנושא והנה פתאום אילנה העלתה את הדף..
אני גם קראתי באתר שיונת ממליצה והייתי המומה.
יש שם סיפורים על נשים שהתעוררו באמצע הלילה למשמע בכי התינוק שנולד, או נשים שעסקו בעבודות הבית ופתאום התינוק נפל מתוכם..
האמת, זה היה נראה לי קצת מצוץ מהאצבע..
הם מדברים שם על זה שהתופעה קורית בד"כ לנשים ששלמות עם גופן והנשיות שלהם...
(ניסו למצוא איזו סיבה..).
בכל מקרה, שמחתי לקרוא את מה שיעל נוי כתבה...
שיילך לך תמיד בכזו קלות והנאה!

אילנה לשם,
את יכולה לשתף אותנו איזה הכנה עשית לעצמך לקראת הלידה? כתבת שהתכוננת עמוקות וארוכות ואני סקרנית לדעת מה עשית.
תודה.

בלידה אני עוד לא מבינה כלום.
אבל כאב: כאב זה באמת עניין מוזר, הרבה יותר מורכב ומושפע ממליון דברים ממה שאנחנו מתארים לנו. בסדרת הרצאות על כאב המרצה סיפר לנו על שבט אחד (לא זוכרת איפה) שבו כשהאשה כורעת ללדת היא פשוט כורעת באמצע השדה, בלי תשומת לב או תלונה, יולדת, וגומרת את התהליך תוך לא הרבה זמן. באותה שעה, הגבר שוכב במיטה, סובל ייסורים יוצאים מן הכלל, כל החברים שלו מעודדים אותו ותומכים בו בתהליך הקשה הזה, ואחר כך לוקח לו בערך שבוע להתאושש, בעוד האמא עובדת בשדות.
דרך אגב, כשסיפרתי על זה לחברה שלי (שילדה לפני שנה) היא אמרה לי שגם זה (ביחד עם לידה רפואית "רגילה") לא נשמע לה טוב במיוחד, כי גם זה גוזל את החווייה מהאשה. לא חשבתי על זה! היא אומרת שכל ההתייחסות הפורמלית, עם להעלים כאבים, ולנווט את הלידה באופן רפואי, אמנם מקל (אם האפידורל עובד - אצלה הוא פשוט לא השפיע) אבל גוזל חווייה מאוד מאוד מעצימה.
והיא הציעה לי ללדת לידה טבעית כשיגיע זמני, או לפחות לשקול ברצינות לידה טבעית, עם נימוק יפה מאוד שאני רוצה לשתף אתכן: "יש אולי נשים שבשבילן זה טוב, עדיף, לטאטא את החווייה, להמנע מהכאב והקושי שכרוך בה וכל זה. אבל אצל בחורות כמוני וכמוך זה פשוט לא יעבוד. אנחנו לא נרצה ולא נוכל להתחמק מהדבר הזה, וגם אם ננסה, זה פשוט לא ילך לנו, אנחנו נתעמת עם זה בכל מקרה, וזה רק יהיה קשה יותר אם ננסה לברוח".

ענת חשבה שהיא משתגעת. כאב לה מאד מאד מאד מאד מאד.
כותב אבא של יותם ושירה .

הדבר שהכי מפחיד אותי בהריון ולידה, זה הכאב. כשכואב לי אני לא לוקחת אקמול או שלל תחליפים, ואני לא חושבת שאני מפונקת... אבל דם תמיד הפחיד אותי (או לפחות לאחר מפגש עם רופא אידיוט כשהייתי בת 6 ונזקקתי ל-9 תפרים, שהוביל לטראומה מרופאים ודם. אני חייבת לציין שבשנים האחרונות התקדמתי רבות בתחום הזה, אבל... כנראה לא עד הסוף).
למרות שלאמא שלי כל הלידות היו קלות במיוחד (4 לידות, אחת של תאומות), העובדה שכולן מדווחות על סבל/כאבים מפחידה אותי.
אני לא שוקלת בכלל ללדת בבית חולים, ונראה לי עדיף לא לקחת אפידורל וסמים אחרים, אבל אז זה משאיר אותי עם הפחד מהכאב הבלתי נסבל. מספר הפעמים ש אבא של יותם ושירה חזר על זה שלענת כאב מאד מאד, העלתה את הפחד הישן הזה חזרה לתודעה.
אז עד לא מזמן כל הנושא ממילא לא היה רלוונטי עבורי, אבל בהדרגה הוא נעשה יותר רלוונטי ואני יותר רואה את עצמי עם ילד. איכשהו נראה לי עדיף לפתור את הסוגייה הזו לפני הדקה התשעים (כמו כל סוגיה אחרת).

בן זוגי היקר שמאמין שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו (סת' וכו') חושב שהעובדה שזה המידע/מסר שמועבר מדור לדור ובתקשורת היא חלק ניכר מכך שזהו המצב בעולם המערבי, וכבאפריקה נשים היו לוקחות ענף וכורעות ללדת באמצע הדרך מהבאר עם כד המים.

אשמח לשמוע רעיונות, עצות, שיטות - ובעיקר מה עבד אצלכם.
אבקש את סליחתכם מראש, אבל אנא לא לכלול תיאורי סבל מפורטים... הכוונה לעזור לי לראות ולהתמקד באפשרויות חיוביות!

יש לי רק דבר אחד לתרום:

אני מפחדת מכאב בצורה קיצונית.
מבדיקות דם אני בהיסטריה. אם זה לא בשכיבה אני גם מתעלפת.
אם נוגעים בי ישר שומעים "איי" ואחר כך יש סימן כחול. קל מאוד להכאיב לי.

אז בתור כזאת אני יכולה להגיד ככה:

אפידורל מפחיד אותי פי אלף יותר מכאבי הלידה (בייחוד שיש לו גם סיכונים לטווח קצר וארוך).
ילדתי שתי לידות באופן טבעי, ואכן כאב ממש כמו שהמחיש אבא של יותם ושירה . אבל האמת, אני לא יודעת איך להגיד את זה, אבל זה משהו כמו "אז מה", זאת אומרת, "בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה" ואת מחזיקה את התינוק וההקלה כל כך גדולה והנס של הלידה כל כך אדיר, שטוב, בסדר, כאב, ובאמת הרגשנו שנשתגע, אבל זה כאב טוב - את יודעת למה, את יודעת שעוד מעט ייגמר, את יודעת שזה בסדר, אנחנו לא באמת משתגעות מהכאב.

יש ויש מה לעשות.

עוזר אם יש לך מיילדת פרטית ו/או דולה (תומכת לידה) שעוזרות לך בעיסויים ובשירה ובכל הפטנטים המרובים שיש להקל על הכאבים.
עוזר אם יש לך בן זוג שבאמת מבין אותך ואת מה שאת עוברת, מתוך תמיכה ואהבה והזדהות (נגיד, כמו אבא של יותם ושירה ).
עוזר אם עשית הכנה טובה בלידה לטכניקות של הקלה ושל לידה טבעית.
עוזר אם בלידה את נותנת לעצמך חופש להרגיש מה הגוף שלך רוצה וצריך עכשיו, ומאפשרת לעצמך לקבל את זה.
מים בכל צורה עוזרים באופן בלתי רגיל: להיות באמבטיה בזמן הצירים ולכוון טוש של מים לאיזור שכואב, להיות בתוך מים, וכו' וכו'. הם ממש מרגיעים ומורידים חלק נכבד מהכאב.

לגבי האפריקאיות: יש הטוענים שהלידה כואבת לנו בגלל שאנחנו בעולם המערבי חיים באופן מנוון ועם תזונה לא מתאימה וכו' וכו', ולכן אנחנו סובלים מדברים שלא היינו צריכים לסבול מהם אילו היינו חיים כמו שבני אדם צריכים לחיות, אבל זה נושא אחר. הנקודה היא: זה לא "פסיכולוגי" כל כך, אלא פיזי. מה לעשות, פיזית אנחנו במצב פחות טוב מאותה אפריקאית דמיונית. אבל גם מבחינה "פסיכולוגית" יש מה לעשות: הרפיית מתח עד כמה שניתן, מדיטציה במשך ההריון ובלידה, וכן הלאה.

עוד דבר: לידה טבעית באווירה כמה שיותר ביתית ותומכת עוזרת לקצר את הלידה ולמנוע בה עיכובים ומתח מיותרים. זה גם מקצר בהרבה את זמן הכאב.

ונאחל לך לידות נפלאות כמו של אמך!

אותי הכי הפחיד חוסר הידיעה, איזה מין כאב זה?
במהלך ההריון סיפרו לי שהכאב הוא כמו כאב של מחזור (רק יותר חזק). לי זה מאוד עזר, הרגשתי שאני לא עומדת בפני כאב לא ידוע, אלא בפני משהו שהגוף שלי מכין אותי אליו כבר הרבה שנים.
נכון שהכאב משתנה ובזמן צירי הלחץ זה כבר כאב אחר - אבל השלב הזה כבר לא לגמרי הייתי כאן, היתה תחושה כאילו חלק ממני כאן וכואב וחלק אחר נמצא מקום אחר ואפילו נהנתי בצורה מסויימת מהעוצמה.

זה נשמע בלתי אפשרי, אבל באמת רגע אחרי שנריה היה בחוץ לא כאב בכלל ונשאר בעיקר זכרון העוצמה.

אני גם מאמינה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו וממליצה להתאמן בהרפיות לפני הלידה ולהרפות בין ציר לציר. זה קצת כמו לצוף על המים ולנוח בשחיה. ואם אני נותנת מטאפורה אז גם כדי להעזר בדימיון מודרך ובמטאפורה שטובה לך. למחשבה שלנו כוח אדיר והיא משנה את הצורה שאנו חוים דברים. לכן גם כדי לשמוע הרבה סיפורי לידה טובות

מהנסיון הקטן שלי (לידה אחת) הצלחתי להרפות בין ציר לציר ולא להכנס למתח, וזה אפשר לי לתת לגוף שלי לזרום אם הלידה והפך אותה לחוייה טובה מאוד שכאב הוא לא הזכרון העיקרי ממנה, בכלל לא.

מאחלת לך לידות טובות עם כאב טוב שיקדם אותך ואת ילדך ללידה זורמת.

בלידה הראשונה נורא פחדתי מהכאבים ובעיקר מהחתך, לקחתי אפידורל אחרי 24 שעות של צירים, ואולי זה חלק מהסיבות שהביאו ל"התקעות" ולקיסרי, בלידה השניה רציתי הכל טבעי, כאב לי (למרות שדקה אח"כ אמרתי שלא נורא) אבל לגבי צירי הלחץ שחוויתי בפעם הראשונה - זכיתי לחוות אותם יותר משעתיים וזה לא ממש כואב, סתם פחדתי. הצירים הסדירים והחזקים באמת כואבים, צירי הלחץ שתמיד מתוארים כמשהו מפחיד פשוט גורמים ללחץ אבל באמת חיובי. ללידה הבאה אבוא נטולת פחדים מכאבים....

אפרת, יש גם לידה ללא כאב. וגם כשיש כאב בלידה, לפעמים זה כאבים טובים.

שליחה על ידי .מי* » 14 דצמבר 2003, 09:34

אני ילדתי שלושה בלידות טבעיות, ובדרך כלל אני לא מצטיינת בכלל באומץ לב מיוחד.
גיליתי כמה דברים. אחד הוא שמבחינתי הכאב בלידה הוא נטול פחד מפני שאני יודעת מה מקורו, זה לא כמו כאב עלום שמלווים לו פחדים עתידיים, מה-זה, כמה-זמן-זה-יימשך, מה-זה-אומר. כאן הכל ידוע: זו לידה, זה יימשך כמה שעות וייגמר, זה אומר שעוד מעט התינוק שלי יהיה בזרועותי.
שני הוא שצריך ממש לצלול פנימה, להתמסר לכאב, ואז - זה נשמע משונה - אפשר באופן מוזר להנות מזה.
שלישי שהגוף מפעיל בעצמו איזה סוג של טשטוש, בלידה השניה טסו לי בראש תמונות נורא יפות תוך כדי הצירים, היייתי ממש בטריפ.

אפרת (וזו גם הזדמנות להפרד ממך יפה כי ביום שישי לא הספקנו ואין לך דף בית...)
יש אשה אחת (בפרדס חנה כמובן) שטוענת שמצאה את הדרך האולטימטיבית ללידה בלי כאבים.
הענין לטענתה הוא לשמור על עוררות מינית במשך כל הצירים, בנוסף למדיטציה מסוימת של התרחבות מעגלית.
היא עובדת על הכנת קורס כזה למעוניינות.

אותי לא ניחמה הידיעה שבסוף יהיה לי תינוק, משום שאני לא הטיפוס שרץ למרחקים ארוכים.
דהיינו, כשכואב לי, לא מעניין אותי מה יבוא אחר-כך.

לא רציתי אפידורל, מסיבות מאד דומות לאלו שציינה בשמת, וגם משום שנראה לי לא נכון להיות משותקת בתהליך שהוא חלק כל-כך חשוב מ החיים עצמם.

כדי שלא אסבול (באחד הדפים, מישהי הבחינה בין כאב לסבל, וזה פקח את עיני), תרגלתי הרבה הרפיות ונשימות וגם השתמשתי בהומור (אפשר לקרוא בסיפור הלידה שלי).

אותי הכי הפחיד חוסר הידיעה, איזה מין כאב זה?

כל החברות שלי חשבו שאני משוגעת ומגלומנית, ואין דבר כזה ללדת בלי אפידורל, ומי שלא מטשטשת את עצמה היא פריירית (המיין סטרים במיטבו), ותיארו לי איזה כאבים שלא מהעולם הזה מחכים לי.

בסופו של דבר במשך כל הלידה שאלתי את הדולה אם זה הצירים של הלידה, כי זה לא נראה לי מספיק כואב.

גם שלב הלחיצות (טלי רוזין כותבת בספר ההדרכה שלה שבו הייתי אמורה "להרים את המחלקה בצרחות"), לא היה מה שתארו, ולי גם לא כאב בכלל. לחץ, לא כאב. הבדל גדול מאד מאד.

מספר הפעמים ש אבא של יותם חזר על זה שלענת כאב מאד מאד, העלתה את הפחד הישן הזה חזרה לתודעה.

אבא של יותם כתב שלענת כואב מאד מאד מאד, משום שזה מה שהוא ראה וידע לתאר, הוא לא יכול ממש להרגיש את זה. (אפילו כשאשתו כגופו, יש דברים שגבר לא מרגיש ממש, אין לו את האיברים הללו). תנסי לראות מה ענת כתבה על זה (אם היא כתבה).

לי מאד עזרו מנטרות ששיננתי במהלך ההריון לקראת הלידה וכמובן שבלידה עצמה, כגון:

עוּבָּר זה עוֹבֵר (כלומר המצב ישתנה, לא כל הזמן יכאב, הציר יעבור).
זה ציר טוב או טוב שיש לי ציר
דימויים של עצמי ככלי כמו צינור או מנהרה שעובר דרכו אור (אור זה לא משהו מכאיב, מסנוור, אך לא מכאיב).

מקווה שעזרתי קצת.

אפרת: מה שכתבתי היה החווייה שלי, ואם הייתי עובר את זה בעצמי (כן, אני מרשה לעצמי לחשוב כך...) אני חושב שלא הייתי מגיב בהלם המרוכז כל כך בכאב. קראתי היום בעיתון על מקרה הסתבכות של לידה בעקבות אפידורל. מעבר לעניין הרפואי, היו שתי דעות: אחת בעד אפידורל, או לידה ללא כאבים, והשניה בעד לידה טבעית. אקדים ואומר: מי שרוצה ללכת ללא כאב אינה פושעת. אני לא אוהב את ההתנפלות על נשים שבוחרות בדרך הזו. אני רק חושב שהן צריכות לקבל מידע אמין בעניין. ולעיקר: מה שבאמת הרתיח אותי, היה האופן שבו הציגה האישה שכבר ילדה שתי לידות עם אפידורל את עמדתה. היא אמרה שכאשר מישהו אומר לה שעליה לחוות את הכאב כחלק מן הלידה, היא אומרת לו שאולי הוא יעבור עקירת שן ללא הרדמה. וזו ההשוואה, וזה מה שמעציב. כיצד ניתן להשוות עקירת שן ללידה? וזה בדיוק הבעיה עם הלידה הסטנדרטית בעולם המערבי: היא נתפסת כהליך רפואי, כמו עקירת שיניים, צריך לעקור את התינוק מן הרחם, וללא כאבים. ויש לגישה זו השלכות נרחבות על חיינו, וגם על הדרך בה אנו מחנכים את ילדינו.

אפרת שלום, אני אנסה לתת לך מהניסיון שלי, ממה שעזר לי בשתי הלידות שלי.
אני ילדתי את שניהם בבית (הלידה השניה היתה רק לפני שבועיים כך שזה עוד טרי בזיכרון).
כמו כולן גם אותי המחשבה על לידה הפחידה נורא נורא נורא....
למרות שבאיזשהו שלב בהריון חשבתי שאין דרך ממש להתכונן לכאב ובעזרתו למנוע או לשלוט בזה אז באופן מודע כל פעם שהמחשבות עלו פשוט החלפתי מחשבה והרפתי או שחשבתי על אמא שלי לדוגמה שילדה 7 לידות טבעיות....
בלידות עצמן אני באופן אישי מצאתי שה הרפיה היא המפתח.
אני חושבת שבלידה הראשונה הצלחתי בזה פחות מבשניה משום שעוד חסרה לי האמונה הטוטאלית שאני יכולה לעשות את זה.
את זה אני מבינה רק בדיעבד כי עכשיו בלידה הזאת אחרי שכבר חויתי לידה אחת וידעתי את העוצמה שיש לאשה ידעתי שאני יכולה ממש לחלוטין לסמוך על הגוף שלי וזה מלכתחילה הרגיע אותי.
בתחילת הצירים הקשים עוד התכווצתי כמה פעמים אבל אז עשיתי עם עצמי שיחה קצרצרה שהיתה מורכבת מכמה משפטים כמו, אני יכולה לעשות את זה...הגוף שלי נפתח...אני מאמינה בעצמי...
ואז הרפיתי בציר הבא, הרפיתי כל כך הרבה שהציר פשוט נעלם!
זה לא פשוט באמת באמת להרפות, גיליתי שלא מספיק רק לנשום טוב או לדמיין את הכל רפוי ופתוח
צריך אומץ וצריך אמונה.
יש הרפיה חלקית שמקלה אבל אז אם את יכולה לקחת עוד רגע ולא למהר אלא להיות שם לגמרי עם הכאב ולא לפחד (לזכור את האומץ והאמונה) זה מוביל להרפיה מלאה והכאב נמוג, הגוף פשוט נותן את עצמו ולא צריך להילחם. זה קצת כמו קסם יפייפה!
זה ממש כמו גל, זה לרכב על הגל, לתת לו לסחוף אותך ולא לנסות לחתוך אותו לא לפחד מהעוצמה שלו.
זה דבר שאפשר לתרגל ביום יום נראה לי.
זאת החויה שלי עכשיו מהלידה השניה שלי.

עוד דבר שהיה לי מאד מאד חשוב בלידה הראשונה זה לא להגיד לעצמי בשום פנים ואופן בזמן הצירים ש "אני לא יכולה לעשות את זה", כי אז הרגשתי שאני באמת אתמוטט.
כל פעם שריציתי להגיד את זה פשוט השמתטי את ה "לא" ואמרתי " אני יכולה לעשות את זה". זה נשמע אולי פשטני מידי אבל זה היה לי קריטי וזה באמת עזר.

שתי הלידות שלי היו חויות ממש מדהימות (לא היה קל אבל כן היה מדהים) ואני מתכננת עוד.
אני מאמינה בכל ליבי שלכל אשה מגיע לחוות את העוצמה שלה ואין דרך טובה מזו של לידה!!!!

ישנו תחום פחות ידוע ופחות מדובר,והוא:"שיטת-פאולה"- התעמלות לשרירים הטבעתיים.מנסיוני האישי -ואי אפשר להוכיח את זה מדעית-שתי הלידות שלי היו קצרות ומאד טובות,ולפי תחושת הבטן שלי,זה קרה כתוצאה מזה שהיתעמלתי בשיטה זו לאורך כל ההריון. ועוד המלצה חמה:דמיון מודרך עם דפנה רטר-היא מסוגלת לחולל פלאים... בהצלחה לכל ההריוניות,אין דבר מעצים כמו לידה!

חלק מהסיבה שלידה זה כואב זה חוסר סידן

הדיון בנושא הועבר ל- כאבי מחזור לידה וסידן .

אבא של יותם,
אני מסיכמה עם כל מילה. הכוונה שלי היתה איך לעשות את "זה", מבלי להשתמש באפידורל. בנוגע לטיפולי שיניים, כשהייתי ילדה אז לא היו נותנים זריקות בעת סתימות, ומתישהו הנורמה השתנתה בארץ לזריקה עם כל טיפולון. אני (ועוד רבים מבני כיתתי) הייתי מבקשת בחט"ב-תיכון אם רק אפשר סתימה ללא זריקה...

עדינה,
זה לא נשמע פשטני. זה נשמע מדהים ונכון (במובן זה, שהאמת נראית לנו "נכונה" אינטואיטיבית). תודה.

אפרת מ : כשהייתי בת 5 התעלפתי וביצעו לי בדיקה של נוזל עמוד השדרה , דקירה בדיוק במקום של האפידורל . אני זוכרת מגיל 5 כאלה כאבים שנמשכו שבועות רביםשברור לי שלא אתן לאף אחד לדקור לי שוב את עבוד השדרה לא משנה מה האופציות האחרות .

עדינה, איזה תאור יפיפה.

טוב, אני בבעיה...

מצד אחד אני לא מאמינה שהכאב בלידה הוא פסיכולוגי בלבד, וגם לא שהוא נובע מניוון או מתזונה לא נאותה. עד כמה שאני יודעת, הוא נובע בעיקר מיחס בעייתי בין קוטר הראש של התינוק האנושי לבין רוחב האגן של האם האנושית, וכן מצורת תעלת הלידה (שבגלל ההליכה הזקופה שלנו היא מעוקלת).

מצד שני קשה לי להתעלם מהעובדה שלפני שני דורות גם המחזור החודשי היה עניין כואב ובעייתי, שחייב מנוחה והצדיק פטור משיעורי התעמלות וכיו"ב, וכיום הוא פשוט לא. ואני לא יכולה לומר שאני חושקת את שפתי בגבורה או שאני לוקחת איזשהו כדור, כי אני לא. זה פשוט לא כואב לי. ואכן, עד גיל די מבוגר לא ידעתי שזה אמור לכאוב.

אז זהו, אני לכודה בין סקפטיות לאמונה, ושתיהן מגובות היטב....

זה פשוט לא כואב לי. ואכן, עד גיל די מבוגר לא ידעתי שזה אמור לכאוב
נבואה שמגשימה את עצמה... לא ידעת שזה אמור לכאוב וזה באמת לא כאב. אני בהחלט חושבת שהעובדה ששמעתי רבות על הצד הכואב/סובל (יחד עם ההזדקקות לרופאים) הפכה את נושא ההריון-לידה לנושא בעייתי עבורי. כי מאוחסנות לי שם יותר מדי אמונות בעייתיות שאני צריכה לטפל בהן.
ההסברים על ניוון ותזונה לא נאותה דווקא נראים לי הסברים הגיוניים ביותר. כך שההצעה של רעיה על שיטת פאולה נשמעת לי הגיונית בהחלט. מעניין שבתיכון סבלתי מאוד מכאבי מחזור (פעם בשלושה חודשים בערך זה היה מלווה גם בהקאות) והיום אני כמעט לא מרגישה את זה. התזונה שלי בהחלט השתפרה באופן קיצוני מאז (מצד שני אז הייתי בכושר מעולה, אבל גם עכשיו אני לא סופר-לא-בכושר), אולי זה קשור להסבר של שרה ק על הסידן.

בענייני צורת האגן - אז יש לי מבנה סטריאוטיפי של אישה עם אגן רחב (אבל גם מתניים צרים וחזה גדול), אז לא נראה לי שעם האגן הזה צפויות איזשהן בעיות.

מצד אחד אני לא מאמינה שהכאב בלידה הוא פסיכולוגי בלבד, וגם לא שהוא נובע מניוון או מתזונה לא נאותה. עד כמה שאני יודעת, הוא נובע בעיקר מיחס בעייתי בין קוטר הראש של התינוק האנושי לבין רוחב האגן של האם האנושית, וכן מצורת תעלת הלידה (שבגלל ההליכה הזקופה שלנו היא מעוקלת).
אז מה עם האינדיאניות והכושיות שהיו הולכות מאחורי השיח ויולדות ככה בלי כאבים? לפי מה שנראה לי שהקללת הכאב מתמקמת רק אצל בנות התרבות המערבית. לא נראה לי שהכושיות והאינדיאניות הולכות על ארבע כמו קופים, מכאן התיאורית האבולוציה נשללת. נושא חדש לוויכוח שצריכים לפתוח עמוד חדש בשבילו, שלא שייך אבל אפשר להגיד מקצת הנושא: במחקרים עשו בדיקות די אן איי וניסו לבדוק בתוכניות מחשב משוכללות אם אפשר לשנות את הגנטיקה שהאבולוציה תמשיך להשתנות בעוד איזה מליון שנה והתוצאות הראו שלא היה שום שינוי. ואם היה איזה שינוי, זה היה שינוי קטן ולא משמעותי ושגרם לקטיעת הרצף הדורות. כלומר במילים פשוטות, זה בלתי אפשרי כלל לגנטיקה להשתנות מקוף לבנאדם.

דווקא קראתי קצת על לידות גם אצל כושיות (בספר ניסה, על אשה בושמנית) וגם אצל האינדיאניות (אצל בריג'יט ג'ורדן שעבדה באיכטאלאן) ודווקא כן כואב להן. מצד שני אני מכירה נשים מערביות לחלוטין שלא כאב להן.

האם הכושיות והאינדיאניות שציינת עליהן נחשפו למערב והתנצרו?

בתואר הראשון למדנו באנתרוםולוגיה טקסט שמאני אינדיאני שאותו השמאן היה "מדקלם" או יותר מדויק מעביר כדימיון מודרך לאישה היולדת בשעת הלידה ומכיל דימויים מתוך התרבות האינדיאנית - אבל זה אך ורק במקרים בהם היתה לידה קשה/בעייתית/מסתבכת והמיילדת היתה קוראת לשמאן.
זה עזר...
כך שגם בשבטים הלא חשופים למערב ידעו על אפשרות כזו, אך היתה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

לא, שרה, הן לא התנצרו. ניסה היתה אנימיסטית כמו כל הבושמנים בתקופה ההיא, ולאינדיאנים באיכטאלאן יש דת שמעורבים בה הרבה אלים ויצורים קדושים, חלקם אולי הגיעו גם מהנצרות. ובין הנשים המערביות שילדו ללא כאב יש גם נוצריות וגם לא נוצריות. לא בהכל אפשר להאשים את הטיפוס ההוא מבית לחם...

היה מעניין לבדוק את השבט ההונזא

מי הם?

יונת, אני בדיוק קוראת את ניסה עכשיו, באדיבותך

תיאורים נפלאים.
ההונזה הם עם שחי בהימלאיה באזור שהיה בתחילת המאה דיי מבודד, בין רכסי הרים ומעברים גבוהים. כך הם נותרו דיי מבודדים מהציביליזציה, בעיקר מהתרבות המערבית.
הם חיו על פירות וירקות, שורשים, אגוזים וזרעים וכו'. הם כן גידלו דברים בעצמם. הם אכלו גם מעט מוצרי חלב ומעט בשר (כן, שרה ק גם בשר אם כי מעט). מהרגע ש"גילו" אותם עשו עליהם המום תצפיות ומחקרים. הם נחשבו לאנשים מאריכי החיים ביותר בעולם, הבריאים ביותר וכו'. כמובן שהם לא הכירו את המחלות הניווניות המערביות הטיפוסיות.
אה, הם גם נהנו מאוויר צח במיוחד וממקורות מים נקיים ועשירים במינרלים ושאר טובין.
אני לא ממש יודעת מה קורה איתם היום. בטח, חלקם התפזרו לכל מיני מקומות והקידמה יותר קרובה אליהם.

תודה לך יונת על הזמת מיתוס "העדר הכאב בלידה בתרבויות לא מערביות".

כולם כתבו על אותה לידה בתעלה בצד הדרך כלאחר יד וללא כאב, ואין לי מושג על מה זה מבוסס.

מובן שאופן ההתמודדות עם כאב, היחס אליו וכו' שונים מאד מתרבות לתרבות (ולפעמים מאדם לאדם באותה תרבות), אבל כעקרון (קרי, ברוב המקרים) לידה היא דבר כואב. לבושמנים כמו לתל אביבים.

אני חושבת שיש גם חשיבות להכיר בכאב, ולהתכונן אליו. התעלמות לא תעלים אותו, ולהיפך - אנחנו עלולות למצוא את עצמנו מופתעות, ולא מוכנות - ואז לרוץ לפתרון הכי מוכר = אפידורל, שכבר נכתב על הבעייתיות שלו.
הלידה כואבת. מאד מאד מאד. אז מה? אז הכנתי "ארגז כלים" להתמודדות עם הכאב (שברובו לא השתמשתי, אגב, אבל טוב שהיה), אז קיטרתי והתלוננתי ופחדתי שלא אצליח - אבל תכננתי ככה שאפידורל לא יהיה לי זמין מדי (ילדתי בבית. בשביל אפידורל הייתי צריכה לעבור לבי"ח) ולא יפתה, אז כאב נורא. אבל עברתי את זה, וכמו שכתבה אמא מתחדשת - זו לא החוויה העיקרית שנשארה לי מהלידה. דקות אחר כך כבר חייכתי באושר רב.
ומצטרפת להמלצות להקלה על הכאב בעיקר מת"ת - מים, תמיכה, תנועה. וגם מסאג' מדויק, דמיון מודרך, נשימות וכו'.

הם אכלו גם מעט מוצרי חלב ומעט בשר בני האנוש אכלו בשר וחלב מאז ומעולם. אין בזה רע כאשר זה בא במידה. גם כן יש הבדל תהומי בין הבשר שלהם לשלנו. שלהם גדל על רעיה בדשא ובשמש. בעוד ששלנו גדלים ב מכלאות צפופות ואוכלים תערובת עצמות ואנטיביוטיקה והורמונים

בכל זאת אני חושבת שבתרבויות האלו פחות כואב מאשר לנשים המערביות (היעדר התערבויות והפחדים שמתלווים ללידה אצל הנשים המערביות)

בני האנוש אכלו בשר וחלב מאז ומעולם
בשר כן, אבל חלב רק כמה אלפי שנים, מאז בייתנו את הפרות, כבשים, עזים, גמלים, איילים.

אין כל רע בחלב אם הם גדלים ב תנאים מתאימים ו לא בתנאים האלו

שרה, היה פה כבר פעם דיון בנושא שבודאי יעניין אותך: החטא הקדמון
לתחושתי, וגם לדברי מיילדת ביתית אחת, כאבים בלידה עשויים מהחסימות שלנו: כל הרגשות הקשים שנתקעו ונקברו בגוף ובתודעה במקום שנביט להם בעיניים ונקרא להם בשמם הנכון: כעס בושה ואשמה.
אלו הם רגשות שבתרבות המערבית מקבלים מימדים הרבה יותר גדולים מאשר בתרבויות השבטיות, כיוון שיש הרבה יותר אפשרויות בחירה בין טוב ורע (עץ הדעת) מאשר בתרבויות השבטיות. שם הדברים הרבה יותר ברורים וידועים ומחוברים ללב. בגלל שיש לנו יותר אפשרויות בחירה, יש גם יותר אפשרות "לטעות", או לפספס את ה"טוב". וככה אנחנו חווים שאנחנו מאכזבים את הורינו, ובהמשך את עצמנו, מרגישים אשמים, כועסים ואין לנו דרכים לגיטימיות לבטא את הכעס,

ובעיקר: אנחנו חווים מגיל צעיר מאד ערכיות כפולה לגבי מין ומיניות.
מצד אחד נתקלים בסגידה למיניות מוחצנת (בתקשורת למשל), מצד שני - בסלידה עמוקה (המבטים הסמויים והבלתי רצוניים של אמא שלנו כשרואים לנו את התחתונים). זה יוצר המון בלבול בושה.
הדרך לטפל בזה? אני מאמינה בפסיכותרפיה ממוקדת, בעבודת מודעות. אבל אני לא מאמינה בטיפולי אינסטנט. החסימות יכולות להפתח רק כשהן מבשילות...

מצד עצמי אין לי בעיה עם עירום, אלא ליחס הסובבים לעירום ומיניות. בעצם אם לא הייתי דתיה לא הייתה לי בעיה ללכת עם גופיה ומכנסים קצרות כאשר חם לי. אבל בכל זאת לא הייתי מרגישה בנוח להראות את המיניות שלי לזרים. אני רואה את הלידה כדבר מיני לפחות כמו יחסי מין. כאשר ילדתי בבית החולים נאנחתי והדבר שמנע ממני מלהשמיע קולות זה הרצון שלא ישמעו אותי מהמסדרון! בעצם רציתי להעיף את החלוק לכל הרוחות ולהסתובב ערומה אבל לא רציתי להתערטל ככה לפני המיילדת ולפני כולם! כל הסובבים כמובן בני תרבות מערבית שלא מרגישים בנוח עם מיניות אז זה השפיע איך אני הרגשתי בלידה. בגלל זה בפעם הזאת אני רוצה ללדת לבד בשקט. בלי שזרים יראו אותי. אני אפילו לא מרגישה בנוח להראות אורגזמה לפני בעלי! נראה לי שכאן יש לי כבר בעיה שאצטרך לעבוד עליה... מצד אחד מרגישה בנוח עם מיניות אבל מצד שני לא מרגישה בנוח לאבד שליטה לפני מישהו! ובזמן לידה זה חזק לפחות כמו אורגזמה אם לא יותר. אני לא מרגישה בנוח לדחוף את התינוק החוצה לפניו! אבל מה? בעצם האינדיאניות היו יולדות לבד מאחורי השיח בלי אף אחד שהסתכל עליהן... אולי זה מהסיבה הזאת? הייתי רוצה ללדת ככה אולי ככה יהיה לי פחות כואב כי לא יהיה לי ממי להתבייש מאף אחד. אוכל להיות חייתית בלי שאף אחד יראה אותי

נזכרתי בעקבות הדיון בחווית ההתמודדות שלי עם כאבי הלידה (ש אבא של יותם כתב עליה ב יומנו של אב טרי).
המיילדת אמרה לי להיות מעל הכאב, לגלוש מעליו כמו שגולשים על גל, ובאותו הרגע זה היה לי מובן לגמרי.
כאילו היה בתוכי מקום, ממש מקום פיזי, שנמצא מעבר לכאב. מבחינתי זה המפתח לתחושת העוצמה שחוויתי. זה לא היה קל, כי ההרגל שלי הוא להתכווץ בתוך הכאב, וזה מיד מוביל לרחמים עצמיים ולחוויית הכאב במצוא עוצמתו. אבל בהדרכת המיילדת, ועם הנשימות והנהמות, בכל ציר מחדש העברתי את עצמי אל המקום ההוא... אני מנסה להזכיר לעצמי את המקום הזה גם בחיי היומיום, לזכור כמה כוח וחופש זה נותן. אבל לרוב אני לא מצליחה. כנראה צריך כאבים בכזאת עוצמה, כדי להגיע מעבר להם.
בלידה הייתי שקועה בתוך עצמי, כמו בטרנס. למה "כמו", בעצם? התנדנדתי והתנועעתי וזמזמתי ונהמתי, וזה עזר לי לעבור מעבר לכאב.

ענת וענת,
אהבתי את מה שכתבתן.

השמאן היה "מדקלם" או יותר מדויק מעביר כדימיון מודרך לאישה היולדת בשעת הלידה ומכיל דימויים מתוך התרבות האינדיאנית

אני חוזרת לבקשה של אפרת מ להתייחס לניסיון האישי בעניין הכאב:
הדולה שהייתה אתי היא אישה מאד דתיה. במהלך הלידה היא מלמלה תפילות ומילים קבליות המיועדות לזמן לידה.
בפגישה לפני הלידה היא הסבירה לי חלק מהמילים וגם את דרך ההגיה שלהן. המילים הללו שימשו לי כדמיון מודרך (למשל להגות 'ש' ארוכה ולדמיין את צוואר הרחם כשער)
אפילו שאין לי קשר לקבלה (לא מבינה בזה כלום) מלמול המילים והתפילות איתה ביחד יצרו אווירה מיסטית ומאפשרת בזמן הלידה.

אגב, התאור של הבושמניות הוא שהן יולדות לבד, בגלל שזה לא מקובל בתרבות שלהן להראות שאת פוחדת ושאת כואבת. זה נחשב כמשהו לא רצוי ומייצג אישה רכרוכית, שצוחקים עליה אח"כ, שלא יכלה להתמודד לבד בגבורה.
התאור בספר הוא של לידות מאד מאד כואבות, בלי היכולת לעשות משהו עם הכאבים הללו, כי אסור שמישהו ישמע אותך יולדת, או בוכה, או צועקת. זה נחשב כסימן של חולשה. גם בלידות ראשונות, אפילו שהם כאילו מעודדים בלידות ראשונות ליווי של אישה מבוגרת יותר, עדיין מצפים מהאישה להתמודד לבד, אם היא מסוגלת לכך ולא חלשה נשמע מוכר?
מעניין למה תמיד יש את המיתוס של האישה השבטית הגיבורה שלא חשה כאבים ויולדת בנוחות, התינוק פשוט מחליק ממנה וזהו.
אז לדעתי יש כאן הקשרים תרבותיים וכמו שכרמית אמרה, הן מצפות לכאבים (אפילו שלא יודעות מה תהיה עוצמתם) ומצפות לא להגיב. אגב, זה מתחיל כבר כשאישה מקבלת מחזור בפעם הראשונה. אז המנהג הוא שהיא פשוט קופאת במקום, מכסה את עצמה ומחכה שיגיעו הנשים האחרות ויקחו אותה משם לבקתה מיוחדת ויש טקסים סביב זה. לניסה, האישה בספר זה קרה באמצע ה-bush עם בעלה ואחיו לידה, לא היו נשים. אז היא פשוט קפאה, כיסתה עצמה וחיכתה. אחי בעלה גילה אותה, אח"כ בעלה בא אליה ומכיוון שאסור לגברים לראות אישה במצב הזה הם רצו מהר לכפר להזעיק את הנשים.
בכל התאורים שם לגבי הנקה ויותר מזה, הגמילה מהנקה דיי שוברים מיתוסים.

בכל התאורים שם לגבי הנקה ויותר מזה, הגמילה מהנקה דיי שוברים מיתוסים. תספרי, נשמע מעניין

שמעתי באיזה מקום שהכפריים שהיו גרים בדרום אמריקה והתזונה שלהם התבססה על תירס מזן המקורי (שונה מהתירס שאנו מכירים) והיו מבשלים אותו, ואוכלים טורטילה עם רסק עגבניות וחריף ומים. שום דבר אחר לא. אבל כל התזונה היתה עשירה בסידן. הנשים שם ידועות בלידתן הקלה והמהירה. (כואב אבל לא נורא)

שכחתי להוסיף שיש לי ידידה אינדיאנית שגרה בקונטיקט. היא סיפרה לי שהסבתא שלה ילדה ככה מאחורי השיח והיא אמרה שבשבט שלה לא היה כאבים בלידה עד שהם נחשפו לאדם הלבן ולנצרות עם האמונה של 'בעצב תלדי בנים'

הנצרות העבירה אותם שלב אבולוציוני של האנושות, למצב אכילה מעץ הדעת טוב ורע, שהוא הוא החטא הקדמון .
הדעת (טוב ורע) גורמת לנו להשוות ולשפוט גם ובעיקר את עצמינו ואת מעשינו. לפני זה הכל פשוט היה .

למצב אכילה מעץ הדעת
לא, למצב של אכילת מזון לא בריא, שלמעשה אינו ראוי למאכל אדם. ראי הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף .
ואז התחילו בעיות בהריון, בעיות בלידה, מחלות ניווניות, עששת נרחבת ועוד.
מסתבר, למשל, שכל ה"ילידים" לא חלו במחלות האדם הלבן כל עוד הקפידו על התזונה שלהם. ברגע שהתחילו לאכול מתזונת האדם הלבן פתאום התחילו למות מהמחלות שלו (שחפת, לדוגמא)! צריך לבדוק את זה עוד, אבל אלה הנתונים מהספר של פרייס. מה שנקרא, "מזון" למחשבה.

השאלה איננה אם הלידה כואבת או לא, אלא אם האשה מתמודדת עם זה בלי בעיות או לא מתמודדת.

ושאלה: אם שתי הלידות שלי היו יחסית קלות ומהירות - זה אומר שאין לי בעיית סידן? או שרק ההיפך הוא הנכון?

ושאלה: אם שתי הלידות שלי היו יחסית קלות ומהירות - זה אומר שאין לי בעיית סידן? או שרק ההיפך הוא הנכון?
בעיית סידן גורמת לבעיות בשרירים, כמו התכווצות ברגלים או צירים כואבים ולא אפקטיבים ואפילו דיכאון כי זה גם פוגע במעגלים החשמליים בגוף. זה מה שקורה בסטיסטיקה אבל יש כנראה בנות מזל שיש להן לידות קלות אפילו אם יש להן בעיות סידן. זה כמו שיש כאלו שיעשנו עד גיל מאה ולא יקרה להם כלום

מסתבר, למשל, שכל ה"ילידים" לא חלו במחלות האדם הלבן כל עוד הקפידו על התזונה שלהם.
ההקפדה על התזונה המסורתית שלהם, היתה בודאי חלק משמירה על עוד אלמנטים מהמערך התרבותי/מחשבתי/רגשי מסורתי.
לדעתי המזון שהם בחרו או לא בחרו לאכול ברגע נתון, מצביע על מצבם התרבותי ולא להיפך. אני מסכימה שלמזון יש השפעה רבה. אך לאמונתי, הדברים שהאדם מאמין בהם וקשור אליהם תרבותית/רגשית משמעותיים יותר מהמזון, ואף מכתיבים בסופו של דבר את בחירת המזון ואת דרך עיכולו.

דף מענין נורא. ענת שן-לוי, אני לגמרי מסכימה איתך. בלידה שלי כאבה נורא, רציתי ללדת בבית אבל 20 דקות לפני שללי יצאה לאויר עולם נסענתי לבית חולים ושם היא לבסוף נולדה. הייתי מאד רוצה שהלידה הבאה שלי תהיה לידה ביתית לכל דבר.
עדינה, גם אני מאד מחוברת למה שכתבת בענין הלסמוך על הגוף לגמרי,. אני מרגישה היום שאני הרבה יותר סומכת על הגוף שלי מאשר לפני הלידה, וגם מאז עברו כבר כמעט 5 שנים, והתרגול של ההתמודדות עם כאב משתפר פלאים. אני מקווה שמה שאני חשה תיאורטית יוכיח את עצמו גם פיזית בבוא העת, ויפה שעה אחת קודם.
לי אישית כיום אין ממש פחד מכאב. יש לציין שלגבי לפחות זה שינוי די מרנין, כי זה בהחלט שונה ממה שהיה בעבר.

מסתבר, למשל, שכל ה"ילידים" לא חלו במחלות האדם הלבן כל עוד הקפידו על התזונה שלהם.
בספר "רובים, חיידקים ופלדה" מאת דיימונד מסופר אחרת -- החיידקים הלכו לפני את האדם הלבן (ומזונו) והפילו חללים בקרב המקומיים.

שליחה על ידי קרן* » 28 דצמבר 2003, 09:28

מותר בכלל להגיד פה את המילה הגסה "אפידורל"????

לא אסון ולא כשלון...

מותר להגיד הכל, אבל הדיון המקורי הגיע משאלה על לידת בית, ושם אין אפידורל...

שליחה על ידי קרן* » 28 דצמבר 2003, 11:58

או.קיי.

אז שתי שאלות בעניין-

א. אין שום משככי כאבים בלידת בית?
ב. מנסיוני. כאבי הלידה שלי היו כמו כאבי מחזור. אפילו פחותים מחלק מכאבי המחזור שסבלתי בחיי. בכאבי מחזור השתמשתי בעבר באדקס שמאוד עזר. שאלתי את המיילדת למה לפני כל השיטות המרחיקות לכת הם לא מנסים משככי כאב קונבנציונאליים כאלה, והיא אמרה שאין להם נסיון עם זה אבל הם לא נגד.
מישהו פה ניסה להקל על כאבי לידה עם אקמול/נורופן/אדקס וכו' וכו'???

ועוד משהו על כאב- דמיון מודרך מאוד מאוד עוזר לדעתי ומנסיוני.

אין אפידורל, ולדעתי גם לא פטידין. באחד מסיפורי הלידה בבית כאן מישהי כתבה שהיא לקחה שני אקמול, אבל לי אישית נראה שאקמול רק מצחיק כאבים כאלה... נראה שהיו לך חתיכת כאבי מחזור!

אני חושבת שיש המון שיטות להקלה על כאבים, וכל אחת צריכה לגלות את השיטה שמתאימה לה. בדף מדור סיפורי לידה רואים את זה יפה. מסכימה איתך שדמיון מודרך יכול מאוד לעזור - אותי באופן אישי מושך מאוד הנושא של היפנוזה בלידה, ויש אנשים שלגמרי לא מתחברים לזה.

שליחה על ידי קרן* » 28 דצמבר 2003, 12:24

נראה לי שהיו לך חתיכת כאבי מחזור!

בתור ילדה צעירה יחסית, היו לי יומיים בחודש ששכבתי על הרצפה ובכיתי. לא יכולתי לעשות כלום.

הצירים היו קטנים לעומת זה.

מותר להגיד הכל, אבל הדיון המקורי הגיע משאלה על לידת בית, ושם אין אפידורל...
אין שום משככי כאבים בלידת בית?

מסעדה, אם יורשה לי לתקן, השאלה המקורית שלי היתה בנוגע ללידה וכאב מבלי להשתמש במשככים חיצוניים למיניהם (שבהם אני אישית לא מאמינה). ובתשובה לקרן - גם אם יש משככי כאבים בלידת בית, אני אישית לא משתמשת במשככי כאבים (כולל אקמולים למיניהם, גם כאשר מאוד כואב לי מסיבה כלשהי - וזה לא קרה כבר שנים). גם כשהייתי ילדה העדפתי לא לקחת משככים למיניהם גם כאשר כאב.

אני מסכימה עם ענת שן לוי בנוגע לזה שה-state of mind מאוד משמעותי. בגלל זה גם לא נארה לי שנזקקתי למשככי כאבים כלשהם כבר שנים

קראתי את קנאה בין בני זוג, ומה שצרח לי על קצה הלשון הוא: "הפחד הוא רק נמר של נייר".
ואז מיד הבנתי שזה מה שהייתי צריכה להבין בנוגע לשאלתי/בעייתי בדף הזה.
למה הכוונה? זה משפט שלי ושל בן זוגי שכוונתו לכך שיש דבר גדול ומאיים שמפחיד אותך, נמר. נמר באמת יכולל היות מסוכן ולאיים על חייך, אבל אין נמרים אמיתיים שמאיימים על החיים שלנו, אלו הם מעיין הלוגרמות, או נמרים מנייר.
הם נראים מפחידים כמו הנמרים האמיתיים, אבל הם לא יכולים לעשות לך למעשה כלום. אתה פשוט צריך להתגבר על הפחד שלך מהם (ולעשות את מה שצריך, אם צריך) - ואז אתה מגלה שאכן זה היה נמר מנייר ולא נמר אמיתי.

ואם שאלתם -לא, אין נמרים אמיתיים, הם קיימים רק באגדות.

יש נמר אחד מקסים בספר בשם: a tiger for malgudi שנכתב על ידי נאראייאן. ממליצה לך בחום. על פחד וחוסר פחד ועל תהליך רוחני שעובר נמר אמיתי מאד.

שירי - מדוע הייתם צריכים לנסוע לבית חולים בלידה של ללי?

המרצה סיפר לנו על שבט אחד (לא זוכרת איפה) שבו כשהאשה כורעת ללדת היא פשוט כורעת באמצע השדה, בלי תשומת לב או תלונה, יולדת, וגומרת את התהליך תוך לא הרבה זמן. באותה שעה, הגבר שוכב במיטה, סובל ייסורים יוצאים מן הכלל, כל החברים שלו מעודדים אותו ותומכים בו בתהליך הקשה הזה, ואחר כך לוקח לו בערך שבוע להתאושש, בעוד האמא עובדת בשדות. וואלה איזה טפשי! מה עם לנסות לא לספר לגבר שאשתו יולדת ולבדוק אם גם אז כואב לו?

בלדתי הראשונה הגעתי לבית החולים נחושה ללדת ללא אפידורל , אבל איך שהתחילו הכאבים העזים צרחתי עליהם שיקראו למרדים . לי זה נראה טירוף מוחלט ללדת בלי משכך כאבים . אגד לידי שכבה בחורה ללא אפידורל שצרחה אימים עד שכימעט השמים ניפתחו ואני זוכרת איך היתפללתי עבורה זה היה לפני 9 שנים , ואני זוכרת היטב את הטראומה הזו ! ואני שואלת למה לא לקבל את פני התינוק רגועה שלווה יחסית כמובן ,במקום צעקות אימה ?

לא ילדתי עדיין, אבל מסיפורים של אחרות, שהתנסו בלידות מכל מיני סוגים -- אם הבחורה בלי האפידורל שכבה,_ זה לא מפתיע שהיא התקשתה להתמודד עם הכאב. ואם גם את שכבת -- כנ"ל. ללדת בשכיבה על הגב בלי משכך כאבים זה כנראה באמת טירוף (רוב האמהות של בני דורי ילדו כך, ואכן מספרות על לידות איומות). את מוזמנת להיכנס ל _דף סיפור לידה. תמצאי שם קישורים לסיפורי לידה שונים של נשים כאן באתר. רבות מהן ילדו ללא משככי כאבים, ובכל זאת לא קיבלו את פני תינוקן ב _צעקות אימה.

לכאב בלידה יש תכלית.
התכלית במישור הפיזי - היא תנועה. הכאב מנחה את היולדת להתנועע למקום שפחות כואב לה בו. המקום הזה (שיכול להשתנות בכל רגע נתון) הוא המקום האידיאלי לקידום (או אי-הפרעה) תהליך הלידה בכל רגע.
התכלית במישור הנפשי - היא ריכוז. הכאב מכריח את הנפש להתרכז בתודעת גוף, להקשיב לתהליך ולא "לנדוד" במחשבתה למקומות אחרים. "נדידה" כזו יכולה לשבש ולעכב את הלידה (איזון ההורמונים מושפע מאוד ממחשבות ומרשמים חושיים אחרים).
התכלית במישור הרוחי - יציאה מהגוף. רוח היולדת מפנה מקום לכוחות יצירה אין סופיים (אני קוראת להם אלוהים), אשר עוברים דרכה ומיילדים את תינוקה.
כפי שאני מבינה את התהליך - ככל שהתכלית מצליחה להתממש ללא הפרעה, כך יהפכו תחושות הגוף לנעימות יותר עד
לחוויה של "לידה אורגזמית". (כ- 10% מהיולדות בחוה של אינה מיי גסקין חוו אורגזמה כזו או אחרת במהלך לידה).

שלום לכן,
רציתי להגיב קודם למקורות מהן הסקתן כי עוצמת הכאב ותחושת הכאב בלידה אינה דבר קבוע ואוניברסלי,
ואני חושבת שמעבר לעובדה שישנם חומרים שונים התומכים בטענה הזו, הרי כולנו נשים שונות אחת מהשניה ונראה לי ברור שיהיה פה גם אלמנט תרבותי או חברתי שישפיע על חוויות בלידה. האם העובדה שאנחנו "צופות" בלידות בסרטים הוליוודיים לא משנה לנו את האימג' של הלידה?
ישנו מאמר שמדבר באופן עקיף יותר על הנושא, אבל אני מאמינה שאפשר להמשיך ממנו הלאה, והוא נקרא:
Callaway, Helen. 1993. "The Most Essentially Female Function of All: Giving Birth". In Defining Females: The Nature of Women in Society. Shirley Ardener (Ed.). London: University of Oxford. Pp. 146-167
מקווה שזה עוזר/עוד רלוונטי...

יש לי בקשה - אני מחפשת חומרים על תנועת 'נשים קוראות ללדת', אבל לצערי נראה כי אין להן אתר משלהן..
האם מישהי יכולה להפנות אותי בבקשה?

נשים קוראות ללדת

גיסתי ילדה ואמרה לי היום משפט מעניין.
היא לקחת אפידורל בפתיחה של 9 ואמרה שהרבה נשים מגיעות לניתוח קיסרי בגלל שהכאב משתק אותן ומכווץ את הכל כלפי מעלה מה שמעכב את הלידה.
אני שילדתי ללא אפידורל ובשל מצוקה עוברית נעשה בי חתך גדול והיא הוצאה בעזרת וואקום חושבת שאולי הפחד באמת כיווץ ולא עזר לי להוציא את ביתי באופן טבעי כפי שכל כך רציתי.
ברור שעדיפה הכנה נכונה ואי שימוש במשככים, אבל מהי אותה הכנה טובה איך מתכוננים ללידה שניה אחרי לידה ראשונה שלא התנהלה לפי התוכנית?

השאלה האחרונה כאן בדבריה של 'עולם קטן' בדיוק 'הוצאה לי מהפה': איך מתכוננים ללידה שניה - שתהיה בעזרת ה' - אחרי שהראשונה לא התנהלה לפי התכנית? ולמה? - לא מפני שפחדתי והתכווצתי - להפך, הייתי מלאת אמונה ושמחה בתוך הצירים והתנועעתי והשתדלתי - ופתאום כשהייתי בפתיחה של 4 המוניטור הסתבך ויצא משובש ובמחטף שאין לי מלים לתארו הרופאים לחצו עלי לחץ אדיר לעשות קיסרי - כמובן כשבעלי בדיוק יצא לרגע - וכך זה הסתיים. ב"ה כולנו בריאים ומאושרים אך למדתי לקח - אני לא רוצה יותר להגיע לבית חולים. הייתי נאיבית כשהלכתי. ובכן האם מישהי פה יודעת על לידה טבעית לאחר קיסרית ובאיזה הפרש זמן מ י נ י מ ל י?

טל אור,
אני חושבת שכדאי לך לקרוא את לידה נרתיקית לאחר קיסרי.

איך מתכוננים ללידה שניה ?
מנקים את המשקעים של הלידה הראשונה ועוד לפני כן,ע"י עבודה פנימה:דימיון מודרך,יוגה,ציור,פיסול,קינסיולוגיה,והרשימה יכולה להיות כאורך הגלות.לאחר שניקת ועשית עם עצמך תהליך סליחה וקבלה שחשוב מאוד. תגיעי למקום שהלידה השניה תתחיל להיות יותר בטוחה, אוהבת מעצימה. חשוב לעשות עבודה על הגוף של קבלה ולסמוך עליו.ולפי דעתי לא משנה איך הלידה הייתה בכל מקרה ישנה עבודה)
מאחלת לך תהליך מעצים.

תודה רבה על התגובות, ואחרי שכתבתי את השאלה שמתי לב שיש מדור על לידה רגילה לאחר קיסרי אז קראתי ורוויתי מידע. מצוין.

לכאב בלידה יש תכלית.
אמנם אני גבר, אבל הההסבר הזה מצא חן בעיניי!

בלידה הראשונה לקחתי אפידורל (בעיקר כי לא היתה לי תמיכה - המלווה שהבטיחה לבא לא הגיעה וזה לקח- לקחת מישהי בתשלום - אפילו סמלי אבל מחייב) הרגשתי בוודאות שהלחץ הגדול לאפידורל נועד כדי 'לסתום את הפה' של היולדת ולהוריד לחץ מהצוות.

בלידה השניה לא יכולתי לקחת, כיוון שעברתי את כל הצירים בנסיעה (שהיתה מהירה בגלל הלחץ שאלד באוטו - אח"כ אמרו לי שנסיעה מהירה מעודדת צירים חזקים יותר) הגעתי עם פתיחה 10!!! (הרופא היה בשוק)

ומאז, בחסדי ה', 2 לידות נוספות ללא אפידורל (פתיחה מזורזת מ-5 ס"מ ל-10 ע"י עזרת המיילדת מקצרת את הלידה וכל המסביב)

ההודעה המקורית עברה ל סיפור לידה שלולית

שלולית יקירתי את מדהימה!
כל הכבוד לך!!!
שווה שווה שווה להאמין בגוף שלנו (בזמן ששורצים בחוץ נמרים ואינפוזיות)
אולי כדאי לפרסם את זה בתור סיפור לידה בפני עצמו?
תודה ששיתפת!
המון מזל טוב!!!

{@{@

שלולית, איזה יופי!

התכוננתי, למדת, לא פחדת!
תודה שסיפרת לנו, אפילו שאת לא מרגישה מוכרת. תמיד טוב לקרוא על עוד לידה ובמיוחד כזו מעצימה.

אולי כדאי לפרסם את זה בתור סיפור לידה בפני עצמו?

הרבה שמחה עם התינוקת ופוסט רגוע.

נמרה וקטקטית - אני לא יודעת מה זה אומר "לפרסם כסיפור לידה".
מי שרוצה מוזמן להעתיק מפה חופשי, ואם תאירו את עיני אכניס את הסיפור למקום אחר ואוסיף מידע.

שליחה על ידי שרה_ק* » 17 מאי 2007, 21:58

מישהי באחד הדפים כתבה שלכאב בצירים יש מטרה, והיאף שבכל רגע נזיז את האגן ונחפש את הנקודה בה הציר כואב הכי פחות. זו גם התנוחה בה - למשך אותו ציר - התינוק מתקדם בתעלה בדרך הטובה ביותר.

אני
ו-_סיפור לידה שלולית

תבורכי שרה, אני אזכור את זה

@}

תודה לך, שרה ק.
רק בזכות המחשבה הזו יכולתי לקבל את הצירים באהבה, ומאז הספקתי להנחיל את משפט הזהב גם לגיסתי, שצפויה ללדת ביום-יומיים הקרובים.

מקוה לראותך ביום שלישי

היי. מחיה את הדף.

רוצה לומר שאותי הכי מפחיד בלידה זה אפידורל (שני אחרי קיסרי, כמובן).

בלידה שלי חוויתי גם כאבי צירים עם פיטוצין(השראת לידה) וגם שכיבה אינסופית עם אפידורל - ואין ספק, לא כואב בכלל, אבל הרבה יותר גרוע.
מבחינתי.

התחושה של להיות למעשה משותקת, כשצריכים לאסוף ממני את השתן בקטטר, כשאני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלשכב - אין דבר יותר גרוע מזה, אין.

מה שמוזר, שתחקרתי את כל החברות והמכרות שלי שילדו (אפידורל) - כולן אמרו שזה לא הזיז להן, לא הפריע להן, ושאפידורל זה יופי.
איך??.
ובמה אני שונה מכולן? (חוץ מבשמת שאפילו בלי לקבל אפידורל, הבינה את המשמעות שלו לגביה).?