לחיות סינרגיה

[עשב_השדה*]

וברשותך אם את מרשה לי והוא מסכים
אימרי לי את שמו ואני יכולה לנסות לעזור מרחוק, אנרגטית

[סגו_לה*]

עשבית,אשלח לך מייל.
מרגש ההענות לעזור,את השנייה היום...

[עשב_השדה*]

קיבלתי,
שיהיה החלמה קלה ללא ,ללא סבל

[סגו_לה*]

תודה@}

[סגו_לה*]

המורה שלי רותי בר שלו פותחת שנה הבאה (ספטמבר) שלש הזדמנויות חדשות למפגשי סינרגיה.
אחד בבר אילן ושניים בירושלים.
מי שמעוניין לשמוע יותר מוזמן לכתוב את המייל שלו ואשלח קבצים.

[מתחדשת*]

@} @} @}

[סגו_לה*]

יונה,שלחתי ומחקתי את הכתובת שלך,
שבת שלום.

[סגו_לה*]

שלחתי מייל של שאלות לרותי ואני מרשה לעצמי להעתיק כמה מילים שהיא ענתה לי.

איך אני חווה שמחה וחופש בתוך העומס שאני נמצאת בו,

_ראשית, עומס הוא מחשבה. מה שזה אומר בפועל, זה שעומס לא יכול לקרות במציאות. במציאות אנחנו חווים דבר אחד ברגע, יכולים לעשות דבר אחד ברגע נתון והמקום היחידי שמכביד עלינו הוא הראש. זה אומר, שיש הרבה דברים לעשות, אבל השמחה לא תלויה בהם. לפעמים הם יעשו, לפעמים לא. זה לא מעמיס. מה שמעמיס זה השיפוט והציפייה. אז תתבונני על המחשבה של העומס ומה היא עושה לך. תתבונני גם על המחשבה שבגללה את יוצרת לך עומס. זה חשוב. תראי
בנוסף,כשאת משתחררת מן המחשבה של עומס, את ניגשת ממקום מלא לכל דבר שאת עושה. זה כמו ההבדל שבין לסתת אבן לבין לבנות מקדש. אותה פעולה, הקשר אחר. ההקשר החדש, הרחב ומלא האור מופיעה כאשר מחשבה מתאדה ונספגת בחזרה
באהבה
רותי_


הכי אהבתי את הדימוי :
זה כמו ההבדל שבין לסתת אבן לבין לבנות מקדש.

[עירית_לוי]

[חמו_מה*]

יפה ! @}

זאת חוכמת חיים אמיתית להצליח להפנים את זה...

[סגו_לה*]

ח' אלול תש"ע,יום הולדת
כותבת לעצמי כמה מילים מתוך התבוננות.


מבינה ש 41 שנים זהו פרק זמן משמעותי,
רואה את המקום המתבגר שבי מול המקום המלא,הבוטח והמתפתח.
רואה גם קליפות בהן מונח הרבה כעס.
מחשבות שקוראות לי לנער אותן ולגדול.
מקומות בהן מונח פחד קדום.
רואה מקומות שכבר עברתי בהם ועכשיו יש בהם שקט.
רואה את המקומות שהיו מציפים אותי ועכשיו אני שלווה בתוכם
ומנגד עדיין נפגשת עם מחשבה על עומס,על חוסר.
מ"א שנים של דרך שמתקדמת ללא כל עצירות ביניים,ממשיכה כל הזמן קדימה
לקראת...מה?
תוהה מה באמת התכלית לה נועדתי.
האם אני ערה למה שאני,למה שבי?
האם אני קשובה לאלוהות שעוברת בתוכי ומאפשרת לי לעבור בשערים שלי?

רואה בשמחה את המקום שאני משאירה גם ללא נודע,
מאפשרת לחדש להגיע בלי בהלה.
יודעת שכל מה שמגיע הוא טוב , גם שיש לי מחשבות אחרות על טוב
ועל קשה,על הרבה
ובכלל על מדדים,שפעם היה להם הרבה מקום ועכשיו הם חסרי משמעות.
לפחות שאני נוכחת וזוכרת....

מודה לקב"ה על כל השליחים המופלאים ומלאי החכמה ששלח ושולח לי כל הזמן.
מעיזה לרצות לעצמי טוב מוחש,
להכניס לחיי הנאה,שמחה,סיפוק.
מתעוררת למחשבה שגידלתי במשך שנים,שטוב מביא איתו כאב,
ויכולה לראות כמה המחשבה הזאת עדיין מדגדגת לי.
מזמנת לחיי השנה שפע גדול,
שפע שאני ראויה לו,
לא כי "מגיע לי" אלא פשוט כי אני שפע,והקב"ה לא מוגבל בשפע שהוא.
פורשת את ידי לפניך ה',אל כל מה שתביא לי השנה.

מברכת את כולכם ואותי בשפע של בריאות,שמחה וטוב אמיתי.

[עירית_לוי]

כמה אהבה ועומק ויופי ועוצמה שיש בך.
איזו ברכה יפהפיה.

יקירה,
שיהיה יום הולדת שמח!
באהבה רבה

^{(פייסבוק הודיע לי לפני כמה ימים שיומההולדת שלך יחול בשבת. אני מבינה שהוא לא מעודכן בתאריך העברי )}

[סגו_לה*]

תודה לך עירית יקרה-
אשה מלאה אהבה,עומק,יופי ועוצמה שכמותך !

[עדינה_ניפו*]

הקסמת אותי במילותייך, בַישירות בַעומק ובַרך
יום הולדת שמח אשה יקרה (-: (-:

[סגו_לה*]

חוזרת לכתוב,האצבעות כבר מזמן מדגדגות בכמיהה עזה לכתוב,ואני משתיקה אותן-שקט,כבר כולם מכירים אותי כאן,די עם החשיפה הזאת !
להרגע ! אבל להן יש רצון משלהן (משלי...) אתמול נכנסתי לאחד הבלוגים שלי גדלה עם ילדי וכל כך התגעגעתי,למקום הנקי הזה בו אני מתבררת עם ודרך המילים.שומעת הדהודים מחברים מתוקים כאן ושוב התעורר הרצון הזה ושוב אני משתיקה אותו-ואם אמהות מהגן שלי קוראות ? (אז מה,עונה לי קול פנימי...)
ועם התקופה האחרונה בה אני נמצאת,וכבר אני משתפת,אני נכנעת,פותחת חלון הוספה והאותיות קופצות מהאצבעות למקלדת לא נותנות לראש מספיק זמן לשקול בישוב הדעת...

אז ככה,
מהלידה האחרונה הרגשתי התנגדות גופנית להתקין התקן או לצרוך הורמונים ,לימדתי את עצמי את שיטת הפיריון הטבעי,לומדת לזהות ביוץ,מקשיבה לגוף.
עדיין לא שקטה עם עצמי,כי זה אומר להתרחק מתי שהכי רוצים להתקרב.
אבל מקבלת גיבוי מלא מהאיש.
ואז,מתוך מודעות ובעינים פקוחות אני יודעת שהיינו יחד בזמן בו אני פוריה.
אני בהריון.
בהתחלה יש פעמונים חזקים שמצלצלים "לא !! אני לא רוצה !!"
ואח"כ אני מגלה שיש שקט.
ומלאות.
וגם הבהובי פחד.
ואני נכנסת למסע.
לא משתפת בנתיים אף אחד.
אבל המסע הזה הוא קצר,
מגיע דימום.
שלא משאיר מקום לשאלות.
ההריון הסתיים.

והדרך לסיום המסע הזה עוד לא ברורה לי.
יותר משבוע ושק ההריון לא משתחרר,
ביקורים בבי"ח,העדרות ממושכת מהעבודה,
והרצון שזה ישאר שלי נגוז מול סימני השאלה מסביב,למה אני לא מגיעה לגן?
ואני מתחילה לשתף בהדרגה,ונעטפת בהמון אהבה.
וחסד,כמה חסד.
באופן לא מובן מאליו החיסרון שלי מתקבל בהבנה.
מישהי אומרת לי "הרוח שלך נמצאת בגן,עוד מרגישים אותך"
אני מבינה שיש לי כאן שיעור,שער שקורא לי להיות איתי.
והשאר כבר יהיה בסדר (בע"ה)
כמובן שאני משתפת את רותי שמלווה אותי ומאמנת,
ביחד אנחנו נוגעות באינסוף וזה מרגש.
מתקשה כרגע לשחזר את האימונים,אבל הם מדוייקים להפליא.
איזה שיעור התינוק הזה עושה לי.

עוד לא רואה את סיומו של המסע
אבל אולי כבר יותר מוכנה לקראתו.

[סגו_לה*]

אתמול הגעתי למפגש סינרגיה, לא שיתפתי את בנות הקבוצה,משום מה כל כך קשה לי לדבר על זה,
פה ושם אני עונה לטלפונים ומספרת,
אבל אני מרגישה שזה כל כך שלי,אני מתקשה לשתף,
וההפתעה היא שדווקא במקומות שקיוויתי להיתמך אני לא מקבלת שום עזרה,
אולי אני לא זקוקה לעזרה,אולי זה באמת רק שלי...
האמת,שאפילו בכתיבה כאן היה בי רצון להיתמך ע"י הקהילה הוירטואלית הזאת-ואני רואה שאין תגובות.
לוקח אותי להתבונן כמה אני לפעמים מאמינה שאני צריכה משהו מבחוץ,
שבעצם הכל כבר נמצא
והכל כאן
וזה אצלי.
ועם כל זה,עדיין אני יודעת שחיבוק טוב היה יכול להוסיף שמחה וכח.
בכלל המקום בו אני נמצאת,רוחנית.לפעמים משאיר אותי ב"אחרות"
לא רוצה לכתןב בדידות,זה לא נכון.
אבל אני רואה סביבי התנהלויות שאני כבר לא שייכת אליהן,אמונות שהן כבר לא האמונות שלי.
אניכבר לא קונה הרבה סיפורים שהתרגלתי להאמין בהם.
אני רואה דברים אחרים,
אני עובדת במישור אנרגטי אחר.
וכן,
יש בו גם הרבה בדידות.

[ב_עילום*]

_וכן,
יש בו גם הרבה בדידות._

מכירה.

עם כל הבהירות והיכולת להביט במה שקורה כחלק מהמסע, יש מקום גם לחיבוק...

[סגו_לה*]

תודה ב עילום , החיבוק הזה מחמם את ליבי...

[קצה_הקרחון*]

הי אהובה, את יודעת ששלחתי ושולחת לך חיבוקים בדרכים אחרות
ומה שכתבת על ה"אחרות" מאוד חזק ומעורר הזדהות
וגם - תמיד תמיד את מחדדת ומבהירה לי דברים שהם שלי, כשאת מספרת על שלך

את יודעת מה? פתאום נדמה לי שבמקום הזה, שאת מתקדמת אליו ועוד נשים מתקדמות אליו, כל אחת בדרכה, פוגשים תמיכה ואחדות ברמה שהיא אחרת לגמרי מזו שפגשנו כשהיינו ב
התנהלויות שאני כבר לא שייכת אליהן,אמונות שהן כבר לא האמונות שלי

יש לי עוד, אבל השאר במייל

בינתיים

[חמו_מה*]

סגולה יקרה.
רק עכשיו קראתי. כ"כ מבינה על מה את כותבת. בנסיבות דומות וגם שונות ממך.
זוכרת את עצמי חשה בדיוק כמוך. אולי במקומות כאלה של לאבד משהו כ"כ קרוב, חלק מעצמך, אתה תמיד במידה מסוימת לבד. ואף אחד לא יכול באמת להיות במקום הזה באותו רגע.
מחבקת אותך חיבוק ארוך.
טוב שאת כותבת, ויש מי שרוצה לשמוע.
חמומה.
שתהיה לך שבת של שקט ומנוחה כמה שאפשר. @}

[סגו_לה*]

תודה חמומה,חממת את ליבי.
מעניין מה שכתבת,שיש כאן חלק בתוכי שאובד.

מה שלא ברור לי בתהליך הארוךךךך הזה,איך תמיד הכל מתמשך אצלי כל כך הרבה זמן,הייתי בטוחה שאני בתהליך טבעי ומסיימת את ההתרוקנות הזאת לבד,בטבעיות-איפה,לא עוזר מירב שרמן ולא כלום.
עכשיו אני בהמתנה לחדר ניתוח שיתפנה עבורי לגרידה,כל זה יכול להגיע ליותר משבוע ואפילו שבועיים(!!!)

מה,אני לא יכולה פשוט להפיל כמו כולן ולהמשיך הלאה? מההה....?

[חמו_מה*]

חמודה. למרות הכל אני שומעת חיוך אצלך. את בסדר את.
נשמע נורא שצריך לחכות כ"כ הרבה זמן.
מחזיקה אצבעות שיהיה כמה שיותר קל. @}

[ים_של_טורכיז*]

סגולה יקרה,
היום פגשתי את מילותייך לראשונה ( חדשה פה באתר ) ואיני רוצה להפסיק לקרוא את מילותייך.. אחזור להשלמת החסר, דברים על האש מתבשלים ודורשים תשומת לב.רק רוצה לשלוח חיבוק גדול, נשמע שההמתנה למה שמחכה לא קלה כלל.
מקווה מעומק הלב שיעבור בקלות, את נשמעת לי אשה מדהימה.

[עירית_לוי]

חיבוק גדול גדול

[סגו_לה*]

תודה על החיבוקים הטובים והגדולים@}

אני עדיין תלויה בין הארץ לשמיים,
אבל היה לי בשבת כמה רגעים של חסד(אחריהם היו גם רגעים של טירוף,וגם להם נתתי מקום...)
ישבתי בליל שבת,אחרי שהבית התרוקן ל ג מ ר י ,כולם היו בבית הכנסת,גם הגוזלית שלא מוותרת על השירים השמחים של הברסלבים:-)
סיימתי לומר שיר השירים,הנרות דולקים,השולחן ערוך ופתאום רק מסריקה של הסביבה קלטתי המון חסד שעוטף אותי,שבא לידי ביטוי בכל מיני חפצים,מגהץ קיטור שההורים הביאו ליום הנישואין האחרון,סידור שקיבלתי מסבא בכיתה ג' מונח על המדף,שפע של קנווסים שציירתי בתמיכה מלאה של המשפחה שלי,מיץ ענבים וחלות שחבר מביא מידי יום שישי,גיטרה שקיבלתי אחרי ששלי נשברה,תוף דג'מבה שפעם האיש הביא לי מתנה,מנורות מזכוכית צבעונית שקנינו שנה שעברה בגליל בחופשה משפחתית,ועוד....
ונזכרתי שלא הודתי מספיק לאחרונה,התמכרתי לתחושת המרמור הצודקת ולא הייתי ערה לשפע שעוטף אותי.
אז נכון,באיזה שלב גם נחתתי מהתרוממות הרוח הזאת,אז מה,אני לא אבטל אותה לגמרי.

ובשבת בבוקר ,שהתפללתי בהתעלות שמזמן שכחתי שקיימת,בזמן "נשמת כל חי" נזכרתי בדיסק המדהים שקיבלתי השבוע (עוד שפע שהגיע בהפתעה) ואני משתפת אתכם,כי כל כך התרגשתי מהם-
אז הנה מתנה לשבוע חדש דיוואן הלב-נשמת כל חי

שבוע טוב,בשורות טובות !

[קצה_הקרחון*]

יקירה, כותבת לך גם כאן..

שוב ושוב אני רואה, בחיי, ובחיי אחרים, איך מתוך מצוק, מתוך "גיא צלמוות" כזה או אחר, אנחנו זוכים לקרבת אלקים

לפני כמה שבועות, בעיצומו של מצוק כזה, עם קרבה כזו ותפילה מעומק הלב, התפללתי וביקשתי ממנו - שיחון אותי מהמצוקים והמיצרים האלו,
ויזכה אותי להתקרב אליו גם ודוקא בזמנים שהכל זורם, הכל "רגיל" ואין איזו צרה גדולה שמרגישים צורך דחוף להתפלל עליה..
שלא אצטרך את ה"צרות" כדי לפתוח את הלב ולהתקרב

[סגו_לה*]

אמן

[עירית_לוי]

את מרגשת.

[רחלי*]

מה אם לחכות שזה ייפול בטבעיות, ללא גרידה? זה הרי ממילא יקרה.
הגוף יודע מה לעשות אם עובר שאינו מתפתח, ובינתיים במקום לחכות פשוט להמשיך בשגרה?
אני עברתי את התהליך באופן הזה.
באיזה שבוע נפסק ההיריון?

[סגו_לה*]

עברתי היום את הגרידה
שבוע עשירי,אחרי שלושה שבועות מתישים בהרבה מובנים,זה היה די והותר...
אשתף בהמשך שמצב הצבירה שלי יאפשר...

[עירית_לוי]

[סגו_לה*]

טוב,עדיין מאוד חלשה,אבל ננסה לעשות סדר ולכתוב,
אתמול קיבלתי שיחת טלפון מביה"ח שאני מוזמנת לשעה 7:00 בבוקר לגרידה,
חבר טוב התנדב לקחת אותי כדי שהאיש ידאג לילדים,
לי היה ברור שהוא יסיים ויבוא,הוא הבין שזה בטח יקח מלא זמן והוא יצטרף בצהרים ויבוא לקחת אותי הביתה.
שנינו לא ידענו מה הולך לקרות.
אני זוכרת שעלתה לי מחשבה,שאני חייבת לתעד הכל,שמישהי אחרת,שתצטרך לעבור את זה,תדע מה צפוי לפניה.
והיום אחרי הכל חשבתי,מה יש לתעד-נכנסת לחדר ניצוח,הורדמת,התאוששת וזהו.
אז זהו שלא.
במחלקת נשים היה שקט של בוקר,מנקה ערביה מנגבת את הרצפה,שתי נשים יוצאות עם דפי תפילה בידן,יהודיה עם סידור ואישה ערביה מבוגרת אוחזת דפים בערבית וממלמלת פסוקי קוראן.
אחות מנחה אותי להתכונן,להוריד הכל וללבוש את החלוק עם הגב החשוף,אני אורזת את התיק והשקית עם הבגדים והנעלים ואז נזרקת לחלל השאלה,מי מלוה אותך?
אני לבד.פתאום עולה הבהוב של מחשבה-מה,זה לא אמור להיות ככה? האחות מראה הבעת צער ואומרת,אל תדאגי נביא לך את הכל שתסיימי עם הפרוצדורה (אשכרה פרוצדורה)
מגיע בחור שלוקח אותי במיטה לחדר ניתוח,פלורוסנטים,פלורוסנטים,פלורוסנטים ,סיבוב צילומי פרחים הולנדים על הקירות, מעלית ואני נכנסת לחדר המתנה לניתוח.איתי מחכות עוד כמה נשים,הבעל לידן ממלמל תהילים אוחז ביד,אז ירד לי האסימון ,האיש שלי לא איתי.
הפחד מטפס לגרון והספרות בשעון מתקדמות לאיתן.אני מתפללת להיות עטופה באהבה ושכל מי שיבוא במגע איתי יתמלא אהבה ויטפל בי באהבה.פעמים ניגשים אלי עם טפסים:הורדת תכשיטים?ביגוד תחתון,אין עדשות?
בסוף לוקחת אותי חבורה עליזה של אחים\סניטרים שמחליקים בדרך חיוכים וכיפים עם כל מיני אנשי צוות שהם פוגשים,אני שמחה שהתפילה שלי נענית.
בכל השעה הזאת ששכבתי על המיטה מחכה,היתה בי תחושה מוזרה,מה אני שוכבת כמו איזה חולה,עוד לא עשו כלום ואני כבר בעמדת חולה.אבל הפתח בגב לא אפשר לי הרבה תנועה,חוץ מפעם אחת שניגשתי לשירותים אוחזת היטב בכנפות החלוק.
מגיעים לחדר ניתוח,יש שם כמה אנשי צוות,הרופא עדיין לא נמצא,קר לי.
כל מי שפוגש אותי מברך אותי "בהצלחה" עם חיוך.מגיע אח שבא לשים אנפוזיה,איך הורידים שלך? מעולים אני עונה בביטחון! מאוד קל להוציא אצלי דם.האח מחפש בספקנות וממלמל,עכשיו אתגרת אותי,וכמובן שמכניס בקלות את המחט.
מגיע הרופא,ממקמים אותי על המיטה,הוא שם לי מסיכה ומברך בהצלחה,אני נושמת עמוק וצוללת לתוך שינה עמוקה.
מתעוררת בחדר התאוששות ומבינה שאני אחרי,השפתיים יבשות ואני מרגישה את הרחם מתכווצת אבל בעדינות,לא כואב מידי.
משם אני נלקחת למחלקה אחרת,פלורוסנטים,פלורוסנטים....תמונות של פרחים מהולנד,אבל הפעם אני מטושטשת ומנמנמת לסירוגין.
אני חשה מעורפלת,אחות ניגשת אלי ושואלת אם אני רוצה לאכול ולשתות (הייתי בצום מהלילה) אני מבקשת תה ומקבלת תה חם ומתוק,בדיוק כמו שאני צריכה.
אח"כ היא מוודאת שהייתי בשרותים ואכלתי,טוב,עכשיו תתלבשי ותעלי למחלקת נשים להשתחרר.
אני מבינה שאני לא מסוגלת עוד ללכת,אני מעורפלת ומבקשת לשכב עוד,
בהמשך האחות רואה שאני עדיין לא מרגישה טוב ומחברת אותי שוב לעירוי עד שאני מרגישה יותר טוב.
אני עולה לאט למחלקה,שם כבר מגיע האיש.
אני מרגישה שהעלבון והחולשה מכריעים אותי וברגע אחד אני כמעט מתעלפת.
שמים אותי לשכב עוד קצת עם עירוי ואח"כ משחררים אותי.

[סגו_לה*]

מסקנה:
לא ללכת לבד.
העיניין הגופני הוא כמעט שולי,מלבד ההתאוששות מההרדמה.
יש משמעות רבה לתמיכה רגשית,לא השכלתי לדאוג שתהיה לי.
<ואת המחיר לזה שילמנו שנינו,שיעור גדול בזוגיות....>

[עירית_לוי]

חיבבבבבבבוק.

[עדינה_ניפו*]

חיבבבבבבבוק.
גם ממני סגולה יקרה ומקסימה

[חמו_מה*]

אוי חמודה. תאור כל כך חי, שעכשיו אני עם דמעות בגללך ! ! !
תנוחי. תתנחמי עכשיו עם האיש שלך, תדאגי גם עכשיו לא להיות לבד, מגיע לך .

[מתחדשת*]

יואו, רק עכשיו אני מתעדכנת.
אהובה, אהובה, אהובה.

[סגו_לה*]

בדיוק עלתה בי מחשבה,כנסי מהר ותמחקי,אולי עוד לא נכנסו לדף שלך...
כתבתי בלי לערוך ובסוף תמצתתי כי התעייפתי מהכתיבה,
יש לי עוד מה להוסיף אבל יש בי לאות כזאת,אז נוותר בנתיים,
מה גם שהקטנה בסינכרון מושלם קצת חולה,כך שאם פינטזתי להכנס למיטה אני נאלצת לשמור את פינטוזי למחלקת חלומות ומשאלות,
אולי היא בעצמה תתעייף ונתכרבל יחד אח"כ.

[ים_של_טורכיז*]

חיבוק גדול ועוטף ממני גם.

[סגו_לה*]

עדיין לא התאמנתי,לא עוצרת עוד להתבונן באמת,אולי בערב שהכל ישקע.
אני קצת מוטרפת מהשינוי ההורמונאלי,לא חשבתי שגם אחרי הפלה זה ככה,
הגוזלית גם חולה והיא די ניג'זית,כך שחוץ מכירבול של כשעה שתפסנו נימנום יחד,לא ממש התאפשר לי להיות עם עצמי,להניח,לבכות קצת...
אני מקבלת הרבה שיחות טלפון מנשים ששומעות ומרגישה שאין לי כח לדבר,לספר שוב ושוב.
בשלב מסוים אני לא עונה.
אני חלשה ועבודות הבית מצטברות,בא לי שתבוא לכאן איזו קוסמת אילמת שתדע בלי שאגיד לה מה לעשות-להוריד כביסה,לתלות,לקפל,לשטוף כלים ולשים סיר טוב על האש.
מידי פעם נשים מציעות עזרה ואני לא מרגישה בנוח להעזר.אולי הייתי צריכה מישהי כמו אחות שאיתה ארגיש נוח לקבל עזרה...
(אחותי,למה לא נולדת??)

טוב,הקטנה מיבבת עלי,הזדמנות טובה להפסיק לקטר...

[סגו_לה*]

לא יאומן מה שקרה עכשיו !
בעודי כותבת שורות אלו,נשלחה אלי ארוחת ערב מושקעת,
ע"י אשה יקרה שחוותה בעצמה הפלה דומה לפני כמה חודשים,
לא היה לי איתה דבר מלבד זה שהילד שלה היה בגן שלי שנה שעברה.

ממש נס.
תודה ה' !

[מתחדשת*]

בתיאבון!

[חמו_מה*]

בעודי כותבת שורות אלו,נשלחה אלי ארוחת ערב מושקעת,
כנראה עובדים שם גם בערב, במחלקת חלומות ומשאלות...

אני מבינה שעדיין לא מצאת את העוזרת האילמת... @}

[ים_של_טורכיז*]

אני אומרת לאחרונה שאין מקריות ודברים לא קורים סתם.... ביקשת והנה זה הגיע.
שימח אותי לקרוא על ארוחת הערב שנחתה עליך..

[סגו_לה*]

אני מבינה שעדיין לא מצאת את העוזרת האילמת...
כובסת,ביקשתי כובסת D-:

[ב_עילום*]

[סגו_לה*]

כל הזמן מגיעים לכאן גמדים עם דברים טובים,מאפה ביתי,לחמניות ,חטיפי בריאות ,וכולם מתובלים בהמון אהבה.
למרות שאני עדיין לא חזרתי לאיתני,חוזרת ביום ראשון לעבודה,
המקום עבר תהפוכות רבות השבוע,ויש צורך אמיתי שאחזור,יודעת שאתקבל באהבה,יודעת שהעבודה טובה לי ובכל זאת חוששת מהמאמץ הפיזי.
נקווה לטוב ויהיה טוב.
שבת שלום,תודה גם כאן על כל החיזוקים והחיבוקים,
נראה שאפשר להסתדר בלעדיהם,זה נכון.אבל איך זה משדרג את ההתמודדות שיש תמיכה...

[עירית_לוי]

שבת של שלום, מנוחה ואהבה.

<אולי תמתיני עוד כמה ימים עם העבודה? רק טיפונת? >

[ים_של_טורכיז*]

שבת שלום סגולה, בדיוק חשבתי עליך היום ותהיתי איך את. שמחה שיש לך תמיכה,
הצהוב אומר לי- כבד את עצמך- אוי כמה זה נכון, יש לי תחושה שגם לך..

[מתחדשת*]

שבת שלום אהובה, את במחשבותיי

[סגו_לה*]

צללתי חזרה לעבודה...קיבלו אותי באהבה אך ניצלו את ההזדמנות להתמוטט ,הילדים הרגישו בטוחים עכשיו להתפרק וגם הסייעת ממש קרסה.
עכשיו אחרי שאני אוספת את השברים של כולם ושלי,אני מנסה להתבונן ולהבין מה עברתי,מה אני עדיין עוברת.

לפני שבוע ברגע של כאב גדול אני יוצרת קשר עם רותי ומתאמנת איתה בטלפון,
רותי מסכמת לי את האימון ושולחת במייל שאתבונן בזה שוב.
אני מעתיקה לכאן:

הי סגולה יקרה מאד
האימון של היום:
רגש- כאב
מחשבה- אני סובלת והסבל שלי עקר, הוא אינו מוליד דבר, וזה אומר שאני ריקה.
סיבוב מראה- אני מכאיבה לעצמי או כואבת את עצמי, בכל פעם שאני מאמינה למחשבה, שאני גורמת לעצמי סבל שאינו מוביל לדבר, אינו נותן חיים בשום צורה ובכך אני מרוקנת את עצמי.

שימי לב מתי המחשבה הזו עולה ואייך היא משפיעה עלייך- שמחת חיים, תשומת לב, כבוד לעצמך, הקשבה גם בתוך בילבול, נשימה, עיכול, קלות וכו'
שווה לדעת שאין דבר כזה עקר. עקר זה מושג שקיים רק ביחס לציפייה.
אנחנו מסתורין ונסתרות דרכי האלוהים. הדבר שאנחנו יכולים לעשות הוא להשתתף. להרגיש ולהיות ערים.
זוהי ההזמנה שאת כבר מקיימת ואליה את מזמינה את עצמך, בעומק ובפשטות גדולים יותר מאלה שהיו עד כה.
באהבה עמוקה
ותודה על מי שאת בחיי

אני ממשיכה ושואלת:

עולה בי השאלה,איך המחשבה הזאת,שאני מביאה לעצמי סבל שגורם לי לחוש מרוקנת מביא את המציאות,
בה שוב ושוב אני נמצאת ללא תמיכה ממי שקרוב אלי?
האם זה חלק מהסבל שאני מביאה על עצמי במחשבה הזאת?

וזאת התשובה שקיבלתי ממנה -

סגולה יקרה
זה יותר עדין .ומאד מופלא
ראשית- כמו שחושך הוא היעדר אור, וכשאנחנו יודעים את זה הדרמה נעלמת, במיוחד בהתחשב בכך שאנחנו אור ומה שנתקרב אליו יואר, כך- מה שאת קוראת לו סבל הוא בסך הכל חסימה של השפע ברגע האחרון, שנייה לפני שהוא מגיע אלייך. מחשבות שיוצרות מחיצה. על זה התבוננו
שנית- אף פעם אין היעדר אהבה. היא תמיד שם משום שאנחנו אהבה וזה משתקף. זו לא שירה יפה אלא האמת לאמיתה. לכן, כשאת לא רואה את האהבה- תחפשי במבט שלך. תחפשי מה זו האהבה שאת מחפשת, ותניחי אותה לרגע בצד, ככה לידך על המיטה או על הכיסא. ותראי מה את רואה. יש שם המון המון לראות.
באהבה

[סגו_לה*]

האימון התחדד לי כשפגשתי באותו יום חברה,היא חיבקה אותי והתנצלה שלא הגיעה לבקר אותי,
הו זה בסדר,אמרתי לה,לא ילדתי שום דבר...
ואז הרגשתי את הכאב מתבצר בגרון.
כל הסבל המתמשך הזה,הוא כל כך עקר,כל כך חסר תכלית,
זה לא כמו כאב של יולדת שעושה את זה למען משהו בעל ערך-תינוק.
כל הבילבול,ההמתנה,העיכוב בחיים (כאילו,הרי החיים היו באותו רגע בעוצמות כל כך גדולות)
ולמה זה היה שווה לי...?
ואז האימון הזה החזיר אותי למקום בו אין סבל,יש מחשבה על סבל.
בו אין כזה דבר משהו שאין לו תכלית.
אין סולם מה שווה או לא שווה.
יש את השער הזה לעבור בו,
וזה מה שעשיתי,עברתי בתוכו.

[מתחדשת*]

[עדינה_ניפו*]

שנית- אף פעם אין היעדר אהבה. היא תמיד שם משום שאנחנו אהבה וזה משתקף.
איזה משפט מדויק ויפייפה.
אני חווה בדיוק את זה בימים אילו.
מופלא!
לכן, כשאת לא רואה את האהבה- תחפשי במבט שלך. תחפשי מה זו האהבה שאת מחפשת, ותניחי אותה לרגע בצד, ככה לידך על המיטה או על הכיסא. ותראי מה את רואה. יש שם המון המון לראות.
אוי וההמשך הזה... איזה יופי.
תודה סגולה יקרה שאת מחלקת את זה כאן איתנו.

[ב_עילום*]

איזה יופי @}


תודה סגולה יקרה שאת מחלקת את זה כאן איתנו.

[ים_של_טורכיז*]

ואז האימון הזה החזיר אותי למקום בו אין סבל,יש מחשבה על סבל.
בו אין כזה דבר משהו שאין לו תכלית.
אין סולם מה שווה או לא שווה.
יש את השער הזה לעבור בו,
וזה מה שעשיתי,עברתי בתוכו.

את כל כך אמיצה בעיני.
תודה שאת משתפת.

[סגו_לה*]

איזה תגובות מרגשות,ואני תהיתי האם מישהו בכלל מבין מה אני כותבת...
אני שמחה שהשיתוף הזה נוגע גם בכן.
אני יודעת שיש לי זכות גדולה לקבל כזאת מורה.
זאת מורה של פעם בחיים,זהב טהור.
אבל לפעמים מי שלא חווה את השפה האימונית לא מבין על מה אני מדברת.
@}
תודה לכן .

[עירית_לוי]

גם ממני -
תודה סגולה יקרה שאת מחלקת את זה כאן איתנו.

...ברור שנוגע

[סגו_לה*]

יש ימים שלמרות כל מה שהם,למרות המורכבות,
יש בהם כל כך הרבה חסד
והרגשה חזקה שאני ממש בצילו של א לוהים,
שכל מי שאני נוגעת בו מתמלא אור
מזכיר לי כמה אור שבי,כמה אור שאני
והיום זכיתי למין יום כזה
שלו הייתי יודעת מראש מה הוא יכיל
המחשבות שלי היו קוראות לו יום עמוס
אבל בזכות אי הידיעה למה שהוא יביא,כל מה שהגיע היום היה חסד.

ואני זוכרת להודות.

[פלוני_אלמונית*]

לייק!

<עירית. לא מהבית>

[סגו_לה*]

D-: כן,התפתתי להעתיק גם לפייסבוק ...

[פלוני_אלמונית*]

טוב מאוד! ככה נהניתי פעמיים.

[פתאום*]

והרגשה חזקה שאני ממש בצילו של א לוהים,שכל מי שאני נוגעת בו מתמלא אור מזכיר לי כמה אור שבי,כמה אור שאני
סגולה, סגולה קצת צניעות וענווה ודאי יעזרו לאור שלך וגם לסינרגיה

[סגו_לה*]

אני נאמנה למילים שהגיעו דרך התחושות,רק מתוך צניעות אני פוגשת את אלוהים.

ואני זוכרת להודות על כך.

[פתאום_קם*]

אני פוגשת את אלוהים, אני פוגשת את אלוהים, רק מתוך צניעות, רק מתוך צניעות, אפילו נביאים ומורים גדולים לא דיברו כך...גם כשהיו נאמנים להשגתם (תחושות הן זרות לעבודה נקיה)
אני קוראת לך לטיפת ענווה, סגולה יקרה מאוד

[עורכת*]

סגולה, אל תעני לה. טרול או משהו דומה.

[סגו_לה*]

נו שויין...

[סגו_לה*]

מזמינה לקרוא משהו יפה יפה שכתבה רותי בנושא "מאסטרי",הנושא הוא קריאת כיוון שמשתנה כל תקופה של זמן באתר,
מתוך האתר "אור פנימה"
מאסטרי

[עדינה_ניפו*]

סגולה יקרה, מצדיעה לך על האינטגריטי במענה ל פתאום.
ושמחה שעורכת נכנסה ועצרה כל המשך של השטות הזו.

ותודה על הקטע מאסטרי, באמת יפה.

[סגו_לה*]

מה שמרגש אותי בקטע הזה שהיא כותבת את זה
ועבורי היא המאסטר.
כמה אני עוברת בזכותה,ממש מטמורפוזה.
שווה להציץ שם גם בקריאות כיוון אחרות,כתובים שם דברים יפים,לא רק ע"י רותי.

[שמחת_ציון*]

רק עכשו קראתי

[סגו_לה*]

שראיתי את התגובה האחרונה,עלה בי הרצון לכתוב:הו,אל דאגה,אני אחרי הכל,כבר שכחתי מזה בתוך מערבולת חיי העמוסים,
ואז עלה בי קול קטן - באמת....??
האם באמת הכל מאחורי? האם זה "נגמר"?
?

מסתבר שלא ממש.
אבל החיים גדולים מכל כאב,הם פשוט סוחפים אותי הלאה.

[שמחת_ציון*]

האם זה "נגמר"?
זה לא נגמר אף פעם

החיים גדולים מכל כאב,הם פשוט סוחפים אותי הלאה.
ולפעמים הכאב צף ואחרי זה שב למקומו המודחק.

[סגו_לה*]

משהו שכתבתי בהקשר לנושא "יאוש"

ר' נחמן אמר שוב ושוב :
"אין שום יאוש בעולם כלל"
ומה שאני רואה מזה,
שלפעמים נדמה לי שהגעתי למקום עם שלט גדול-ללא מוצא.
אני נבהלת מעצמי שהבאתי את עצמי עד לכאן
אני רואה את מה שעשיתי,את המחשבה שלי שאני זאת שמובילה אותי,
ואז אם אני נזכרת במה שר' נחמן מלמד אותי
אני יודעת
שאני כאן, כי אלוקים כאן
אני עומדת בדיוק במקום הזה,והוא המקום המדוייק לי כרגע
ומה שנותר הוא לעזוב,
לעזוב את המחשבה שאני עושה כאן משהו.
לתת לו להוביל אותי
להתפלל על זה
שאראה שהכל ממנו.
מה שקורה הוא,
שנוצר במקום הזה חלל
ומה שמגיע לשם הוא חסד אלוקי.
ואם הדמעות שנשטפו ממני ברגע הזה עזרו לי לראות,
עולה גם תחושה גבוהה של היטהרות
וקרבת ה' עצומה.

ואז אני גם מודה לו ששלח אלי מורה כזה
כמו ר' נחמן.
שנותן לי לראות
את מה שחשבתי שלא נמצא.

[עירית_לוי]

מקסים.

[עדינה_ניפו*]

מקסים. ממש

[סגו_לה*]

תודה יקרות
(בדיוק חזרתי ממפגש סירגיה מטלטל..)

[קצה_הקרחון*]

אוהבתותך..

[סגו_לה*]

קרחונית אהובה,כמה חום ואהבה אני מקבלת ממך

אוהבתותך.. הכל חוזר אליך.

[סגו_לה*]

היה לי יום חופשי היום,
לפתע צלצול טלפון,מתקשרים מביה"ח בטענה שעדיין לא הבאתי התחיבות לאחד מהימים בהם הגעתי למיון באותו סיפור מתמשך,
התאריך 21.10 .
מה קורה כאן? כבר סידרתי את כל ההתחיבויות אני מנסה להוכיח את חפותי והפקידה בשלה,לתאריך הזה לא מסרת התחייבות של קופת החולים.
זה לא הוגן,אני כבר מזמן אחרי הכל.גמרתי עם זה !! מה פתאום זה צף שוב מתהומות הנשייה???
סגרתי את הטלפון ומצאתי את עצמי מוצפת דמעות ממררת בבכי שאין לו שם ולכאורה אין לו סיבה.
התקשרתי לאיש ולא הצלחתי לדבר מרב בכי,לא הצלחתי לומר מה כל כך כואב לי.
כל מה שיכולתי למלמל מבעד שיהוקי הבכי -זה לא נגמר,חשבתי שזה נגמר,וזה לא נגמר...
פתאום עלתה המחשבה ,שמאז שזה קרה עברו עלי סדרות של סרטים מטורפים,אבל מטורפים ברמות על.
(לא מפרטת,אבל תאמינו לי,שעברתי דרמות מרשימות למדי)

• מה השיעור הזה בא ללמד אותי?

מאז אני בחולשה ריגשית כזאת...

[קצה_הקרחון*]

אהובית, את מאמינה שמה שהכי קפץ לי מבין השורות האחרונות זה הקשר שלך עם האיש?
זה בטח המשקפיים שלי שמבליטות את זה אבל בכ"ז ברור שיש כאן משהו טוב..

[חמו_מה*]

זה לא נגמר,חשבתי שזה נגמר,וזה לא נגמר...
סגולתי, שמתי לב לזה שאצלי, רוב הדמעות שנשפכות מופיעות במשפט הנ"ל. דרמה בעקבות דרמה בעקבות דרמה,. הייאוש צץ לו בדיוק באכזבה הזאת שזה אף פעם לא נגמר. צ'רציל אמר : "מה זאת הצלחה? זה מעבר מכישלון לכישלון עם שמירה על אותה התלהבות" היה חכם הצ'רציל הזה.
לפעמים אני שוכחת שזה לא אני קובעת כאן את סדר העניינים, אני יכולה רק להגיב טוב יותר . שזה אומר : לבכות, ואח"כ להמשיך קדימה באותה התלהבות...
(פתאום אני רואה שבכלל כתבת את זה לפני איזה שבוע, ובטח עכשיו את בכלל במקום אחר.... )

[סגו_לה*]

מעניין שעכשיו הדף חזר אחרי שבוע שהוא דמם.
קרחונית,יש כאן משהו מול האיש,הוא לא מבין על מה אני מתערערת מצד שני,הוא מבין שאני מתפרקת והוא לוקח את כל הטיפול הבירוקרטי המתיש הזה עליו,בזה אני מרגישה שהוא מרפא אותי.
אז זאת נקודת אור בתקופה בה גם הזוגיות עולה על הפרק,בתוך הטירוף הזה נקודת אור מרגיעה.

חמומית,אני וצ'רצ'יל לא באותו מקום,איזו התלהבות...? רציתי לקבור כאן אירוע והוא עולה מכוסה עפר ורפש כמו איזה ג'יני,רק שהוא לא מציע לי שלש משאלות.
ואכן זה תרגיל טוב לזכור שלא אני מנהלת כאן את העיניינים,באסה, אבל יש לזה גם יתרונות מסתבר

[עירית_לוי]

מה השיעור הזה בא ללמד אותי?
אולי משהו על קורבנות לעומת עוצמה? אולי ללמוד דרך של תגובה שנובעת מהעוצמה שלך ולא מהחולשה שלך?
(זורקת רעיון).

חיבוק גדול.

[סגו_לה*]

עירית,לאיזו תגובה התכוונת?
זקוקה להרחבה ממך,ברור לי שהחולשה שלי נחשפת במלוא הדרה...אבל נראה לי שהמקום של הקורבנות כבר לא שלי,ב"ה.

ובכלל,שמחה למילים שלך

[עירית_לוי]

אני ארחיב. תבדקי אם זה נוגע. אולי כן אולי לא:

זו לא ממש ממש קורבנות. זה יותר מעודן, זו שכבה עמוקה יותר, חמקמקה יותר של האנרגיה הזאת. אפשר אולי לקרוא לזה מסכנוּת
זה המקום הזה של "אני חלשה, קטנה, מסכנה ולא יכולה". מסכנה לא בהכרח מול העולם. לפעמים זה מסכנה ביחס לכל הג'יפה שעולה מתוכי.
ואז עולה השאלה: למה??? או למה זה מגיע לי? די!!!

התגובה שהתכוונתי אליה זו הדרך שבה את בוחרת לפנות ולהגיב אל העולם, או אל הסיטואציה, או אל עצמך, או אל אלוהים. המקום בו את עומדת כאשר את מגיבה לאירוע. האם את מתמקמת בעמדת החולשה או בעמדת העוצמה/החוסן. אלו הן שתי דרכים להגיב לאירועים. לכל אחת מהדרכים יש מחירים ויש רווחים (מה שנקרא בפסיכולוגיה רווחים משניים). הצורך שלנו ברווח מסויים הוא זה שגורם לנו לבחור להתמקם בעמדה מסויימת.

ואז, ברגע שאת מתמקמת בעמדת החולשה את בעצם מסכנה וחסרת אונים מול האירוע. וברגע שאת עוברת מקום ומתמקמת בעמדה של העוצמה, את חשה בעלת בית, את חשה שהדברים בידיים שלך ושאת מסוגלת להתנהל מול הדבר.

על מנת לבחור לשנות מקום - נניח מחולשה לעוצמה - נדרשת לא רק החלטה של הראש/השכל לעשות זאת, אלא גם מוכנות והסכמה של הרגש להפסיק להשתמש ברווחים ובהגנות שהם מספקים. ולכן כדאי גם להחליט לשנות מיקום, אבל גם לבדוק מהם הרווחים ואם יש מוכנות ובשלות לוותר עליהם (ולתת רשות גם לא לוותר עליהם. כמובן ).

שבת שלום

[סגו_לה*]

עירית,פתחתי רבע שעה לפני שבת ולא היה לי זמן לענות בישוב הדעת,אבל זה היה במחשבה שלי במהלך השבת.
אז כן, יש משהו בכיוון שאת שולחת אותי לברר,ואני מבינה מה שאת נותנת לי לראות (אני חושבת ) אני מכירה בי את המקום שרואה אותי כחלשה\קטנה ואפילו מה אני מרוויחה מזה,אבל בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי חזקה,אפילו יותר מידי... וכן,יכול להיות שהיה לי כאן שיעור סביב זה.
ועדיין אני רואה שזה לא השיעור.שוב בגלל דברים נוספים שאני לא רוצה לפרט שקרו בהמשך השנה,ועדיין קורים.
הרבה משברים וכאב שבאו לאחר ההפלה,ממש נפילה בעקבות הפלה,
ועכשיו דווקא שאני מרשה לעצמי להרפות,לוקחת שנת חופשה-אין בי מנוחה.זה צף.
ועם זה צף כאב.
כאילו שכל מה ומי שאני מתקרבת אליו מביא אלי כאב.
זה אולי קיצוני,אבל אחרי שבת מהורהרת וחמה בטירוף כך אני חשה.
ואני יודעת שיש ימים בהם המחשבות צלולות ובהירות יותר,אבל מה לעשות ,בכאן ובעכשיו זה מה שיש...
אני יודעת שהכי טוב לעצור ולהתבונן ולהתאמן-וכרגע לא מוצאת מספיק רצון לזה-אולי מחר.

[עירית_לוי]

כאילו שכל מה ומי שאני מתקרבת אליו מביא אלי כאב.
אז אולי תמצית הלמידה כאן היא איך לא להזדהות עם הכאב, איך לא להשליך ממנו אלייך ועלייך?
(מנסה לקלוע מרחוק. לא יודעת...)

חיבוק ואהבה

[סגו_לה*]

_כאילו שכל מה ומי שאני מתקרבת אליו מביא אלי כאב.
אז אולי תמצית הלמידה כאן היא איך לא להזדהות עם הכאב, איך לא להשליך ממנו אלייך ועלייך?
(מנסה לקלוע מרחוק. לא יודעת...)_

פרט -הסבר- נמק

[סגו_לה*]

ואחרי אימון ארוך עם רותי,לומדת שהכאב בא ללמד אותי,יש לי פחד מהכאב,והוא כאן כחלק מהשיעור שעלי לעבור בתוכו,ללמוד שהסוף הוא לא מה שחשבתי שהוא,סוף של הריון,סוף של עבודה,סוף של חיות,
דברים שהאמנתי משתנים,אני בתוך מטמורפוזה,זה כמו לעבור סוג של קריז.
כדי לדעת שאני נולדת להוויה חדשה,שונה.
וזה שיעור שצריך ללמוד במימד משפחתי כי במשפחה שלנו יש הרבה אור גדול שעדיין לא בנה לעצמו כלים.
לכן כל מיני קצרים קורים.
אין הארקה.
אין ביטוי לאור העצום שאנחנו.
ואנחנו הולכים ללמוד את זה,כי אין דרך אחרת,כי אי אפשר שלא.
זה כמו ללמוד שפה חדשה.
והאמת,זה קצת מפחיד.