כאשר אחרים "מציעים" לי דברים המוח שלי עובד ככה:
ראשית, ופשוט כי אפשר, אני מייחסת להם כוונה טובה כלפיי עצמם. כך, גם אם העצה שלה לא מוזמנת או לא נעימה לי, ומשום שאין לי אף פעם מושג אמיתי מהי הכוונה שלהם, אני בוחרת בסיפור שהכי נוח לי והוא כמעט תמיד נכון בעיניי. האנשים האלה עושים משהו שיש בו כוונה טובה, היא פשוט לא כוללת אותי אלא אותם.
ברגע שאני יכולה לראות כוונה טובה כלשהי, הרבה יותר קל לי ללכת מזה הלאה.
נגיד ככה - אה, האישה הזו בסך הכל שמרה על עצמה עכשיו. או - אה, האישה הזו היתה צריכה להגדיל את עצמה קצת, מעניין מה הקטין אותה קודם...
זה מזכיר לי במהירות ובבהירות שכל מה שמתרחש בעצם לא קשור אלי בכלל ולכן אני לא צריכה לקבל או להדוף אותו. אם התגובה המיידית שלי היא הרמת גבות - אני הולכת מזה הלאה. פשוט כי אין לי קשר לזה ולכן אני לא צריכה לבזבז על זה שנייה מיותרת ובטח לא בתנועה לא נעימה של הדיפה שגוזלת ממני כוחות אפילו אם היא נעשית לכאורה בנעימות.
אם אי אפשר ללכת מזה, אני מהנהנת, מקשיבה בסקרנות לאישה הזו שכרגע עושה משהו שנחוץ לה עצמה ורק במקרה מערבת אותי, וכאשר היא מסיימת אני נותנת לזה עוד כמה שניות ומעבירה נושא. נגמר. שום אנרגיה לא בוזבזה.
החחלק המאתגר בשבילי היה טמון בלמידה הזו, שבמרכזה ההבנה מה שייך אלי ולכן דורש התייחסות (קבלה או הדיפה) ומה לא, ולכן בעצם... לא דורש כלום.
אם זה נוגע בי למרות שאני יודעת בשכל שזה לא שייך אלי, אני אתעסק בלחקור את הדבר שזה מפעיל (שהוא כן שייך אלי בעקיפין אבל הוא לא הנושא. למשל - הערך העצמי שלי), או בלהזכיר לעצמי שזה לא שייך אלי.
סיפור קטן מלא מזמן - סיפרתי לחברה, שאני לרוב מעריכה את דעתה ולכן הלב שלי היה פתוח לשמוע אותה, שבתי אוכלת בקצב של צב ושלפעמים זה יכול להטריף. היא נענעה בראשה וקבעה נחרצות שאין מה לעשות, יש ילדים כאלה, ושאני פשוט צריכה להציב שעון על השולחן ולהסביר לה שיש לה עשרים דקות ולהסיר את האוכל מהשולחן אחרי עשרים דקות. זה מה שהיא עשתה עם הבן שלה וככה הוא למד לאכול בקצב נורמלי.
זה הצחיק והעציב אותי בו זמנית, כי הבן שלה, שאהוב מאוד אצלנו בבית, אוכל בקצב מטורף ממש. כאילו עוד שנייה הולכים... לקחת לו את האוכל
עכשיו אני מבינה למה.
הנהנתי מולה ברוחב לב על מה שאני ראיתי כצורך שלה להגן על החלטה כוחנית שלה כלפי הילד שלה, שכנראה נבעה ממצוקה מתמשכת ותחושה של חוסר אונים, ואמרתי לה שאני מבינה אבל פשוט לא מסוגלת לעשות דבר כזה וזהו. השיחה זזה הלאה.
האמת היא שרציתי לתלוש שערות ולהגן על העמדה שלי מולה אבל כשפתאום מסתכלים לאמא כזו עמוק בעיניים אז הקושי שלה כל כך ברורים, שזה נהיה לי הרבה יותר קל לחמול אותה ולהזיז את עצמי ממה שהיא אמרה ושלא נוגע אלי בכלל.
קשה לשלוף תגובה אידיאלית כשאת מופתעת, ובטח כשחברה שלך מתחילה לתקוף אותך בלי סיבה ברורה.