להיות בבית

"אמא, נכון אבא יכול לירות בטנק שלו?"
"נכון"
"ונכון יכולים לירות עליו ומותר להרוג איפה שהוא נמצא?"
"נכון"
"אז מה נעשה אם אבא ימות?
"לא יודעת" <נחנקת. לא בוכה> "אני מקווה שהמלחמה תגמר מהר והוא יחזור אלינו"
"אבל אם הוא ימות. מה נעשה?"
"לא יודעת. אנחנו מתפללים ואבא שומר על עצמו כמה שהוא יכול ואני מקווה שהוא יחזור מהר ובריא".
"אבל אם הוא ימות? אה, אני יודע, נבקש ממישהו שייתן לנו את האבא שלו"
"אבל אנחנו לא רוצים אבא אחר. אנחנו רוצים את אבא שלנו"

מקווה שהוא יחזור מהר ובריא
מצטרפת @}

_מקווה שהוא יחזור מהר ובריא
מצטרפת_

מקווה שהוא יחזור מהר ובריא

היום בערב סידרנו את החדר ובבלגן הוא מצא סידור.
"אני רוצה להתפלל" (תרוץ מצויין כדי לא לסדר).
אמר כל מיני מתפילת הבוקר. ואח"כ עלעל בסידור.
"יש משהו מיוחד שאתה רוצה לבקש?"
"שאבא יחזור"
"אז תבקש"
"ברוך אתה ה' שאבא יחזור".
אח"כ מצא בסידור תמונה של חיילים וביקש שאקרא לו את התפילה לשלום חיילי צה"ל (שלאחרונה אנחנו אומרים כל בוקר).

אני מקווה שהמלחמה תגמר מהר והוא יחזור אלינו

אני מקווה שהמלחמה תגמר מהר והוא יחזור אלינו
מצטרפת

עירית_לוי

מקווה שהוא יחזור מהר ובריא

מקווה שהוא יחזור מהר ובריא

כתבתי בדף אחר, שכחתי איזה, שאני כל ערב אומרת עם הילדים, "תודה אלוהים (אני מגוונת, לפעמים היקום, לפעמים בלי כתובת, לפעמים תודה שאת לפעמים תודה שאתה, כי הרי אני לא מאמינה (-; ) שאתה שומר על החיים של כל היקרים לנו כל יום".

לפני שנכנסנו לרופא השיניים שאלתי אותו "אתה צריך פיפי לפני שאנחנו נכנסים?"
"אם היה לי, הייתי אומר לך".
ממתי הוא נהיה לי גדול כזה? עם דעות? עם עצמאות?

אבא בדרך הביתה. אחרי שבועיים שלמים.
המון זמן.
היה לנו טוב בתקופה הזאת. (מלבד הדאגה כמובן). שניהם היו כל כך רגועים ושמחים. היא היתה קצת דבוקה אלי בימים הראשונים.
קצת מפחידה החזרה שלו הביתה. גם בגלל הלם הקרב (לא בכל יום מאבדים מ"פ

) וגם בגלל האיזון המשפחתי המחודש שהיה לנו.
תלינו בלונים,שטפנו את הבית. מחכים.

לכם ולו.
וחזרה קלה לשגרה משפחתית משותפת. @}

לפעמים, רק אחרי שנגמר, מרגישים כמה שהיה קשה..

חזרתי לעוד ערב הפוגה מהמילואים (עדיין צו 8, נופשים ומטפלים בטנקים).
יצאנו לטיול של שינה. מחבק אותי חזק (לא אופייני).
"אבא, מתי תחזור ותיסע לעבודה ותחזור כל הזמן?"
"עוד שבוע"
"ואתה כבר לא במקום שיורים והורגים?"
"לא. אני במקום לא מסוכן. רק מתקן את הטנקים."
"ומישהו מת?"
"כן. חבר טוב שלי." (מתחיל לגמגמם התחלה של הסבר ונתקע. כפול חמש.)
"בן או בת?" (ממשיך לברר)
"בן".

למה ילד בן 4.5 צריך להתעסק בחבר שמת?
משהו דפוק בי? בנו? בעולם? ביקום?

תנחומיי.

היום שכנה שאלה אותי: "איך אתה מסכם עד כה את החינוך הביתי"?
חשבתי כמה זמן (זה היה בבריכה אז היה לי תירוץ) ועניתי שכייף להיות בבית. כייף לעשות כל רגע מה שמתאים לאותו הרגע, בלי לחצים ובלי תוכניות. לחיות טוב וספונטני.
לי עצמי היתרונות ברורים. אולם הניסוח וה "הוכחה" לאחרים מחדד אצלי כל פעם נקודה אחרת.

שכייף להיות בבית. כייף לעשות כל רגע מה שמתאים לאותו הרגע, בלי לחצים ובלי תוכניות. לחיות טוב וספונטני.
עומר, תודה על הניסוח. מרשה לי הלעתיק?
אני מוצאת את עצמי עוסקת בניסוחים בראש של תשובות לשאלות שאימא שלי עוד עלולה לשאול.. והנה היום היא שאלה. אוף.

כמו ה-1 בספטמבר.
אצלינו התחילו היום הגנים (קיבוץ). אחרי שבוע אחד של חופש (שבוע הערכות של המטפלות קוראים לזה).
בשבוע הזה לא היתה נפש חיה כי כולם נסעו. עברנו בין הגנים לראות איך מקשטים, איך תלו את שמות הילדים החדשים בכל גן, פה בתוך פרח, שם בתוך פרפר.הוא מכיר את כל הילדים. כולם שכנים. חישבנו מי עולה לאיזה גן, כמה יהיו בכל גן, כמה קטנים בגן חצב לעומת שנה שעברה.
עזרנו לסדר את החצר בגן, בגנון (תוך כדי תכנון איך נוסיף דברים לחצר שלנו).
"אמא, אולי נשים את ירדן בבית תינוקות?"
צחקתי ואמרתי לו "מה פתאום? ירדן איתנו".
הוא צחק ואמר "נכון, היא עוד קטנה".

בשיחת נפש עם שכנה קרובה הבנתי כמה מאושרים אנחנו בבחירה שלנו.
"אני רואה אותך ונקרעת בין הצורך (והרצון) לצאת לעבודה. אני חייבת שינוי, לא יודעת איך לעשות את זה". בינתיים היא הודיעה שהקטן נשאר בבית עד אחרי החגים. אז היא כבר עובדת שעות מטורפות.
גיליתי שמשפחה נוספת הודיעה שהילדים לא חוזרים לגן. האמא גננת במקצועה, כרגע בחופשת לידה ובתחילת הדרך שלנו שאלה המון שאלות, אמרה שהיא מאוד מאמינה בחינוך, בחברת ילדים קבועה בגן. אח"כ הם החליטו להוציא את הילדים ליולי-אוגוסט. שזה נדיר פה עד מאוד. בדיוק 3 משפחות עשו את זה. כל השאר שלחו כרגיל.
הם התלבטו איתנו על מתיחת החופש הגדול וכנראה החליטו לנסות.
פתאום אני מרגישה אחראית, פורצת דרך. רואים אותנו ומבינים שזאת אופציה.
(רק שלא יבואו אלינו בטענות שבגללינו מערכת החינוך לא מכסה את עצמה

)

אחרי שהוא נפרד מחבר שהלך לגן, הוא אמר לי "מסכן X , הוא הלך לגן".
"למה אתה חושב שהוא מסכן? אולי טוב לו בגן. לך טוב בבית, יש ילדים שטוב להם בגן".
אח"כ הוא סיפר לי שאחות של X אמרה לו שהוא מסכן. לה יש עוד שבוע חופש עד בצפר.
אחרי דקה שמענו ילד מצווח ורץ אחרי אמו "אני לא רוצה ללכת לגן, אני רוצה להשאר בבית". הוא בגיל של מתן. בקושי הצלחתי לשכנע אותו לא לצאת אליו. גם ככה קשה לו. הוא לא צריך לראות את מתן ולהיזכר שזה אפשרי.

הוא עדיין רואה בי "אשה עובדת".

אמא, נכון העבודה שלך ושל אבא רחוקים מפה?"
"נכון"
"אבל העבודה שלך ושל אבא קרובות?"
"כשעבדתי הן היו קרובות. לפעמים היינו אפילו אוכלים צהרים ביחד".
"ונכון לך יש רק בנות בעבודה ולאבא רק בנים?"
"לא. לי יש גם וגם. לאבא יש גם וגם".

עשינו ניסוי חינוכי. להלן תיאור המקרה ומסקנות ראשוניות:
כמעט כל ערב אני מסדר את חדר הילדים. לרוב זה לוקח לי כמה דקות, לפעמים עד רבע שעה.
שבוע שעבר שיחקו שם מתן ובן השכנים (בחופש, היה אצלנו כל הזמן) וחלק מהמשחק היה לקחת צידה לדרך למסע. הצידה כללה כל מה שיש בחדר, כולל כל המשחקים + כל הבגדים של מתן וירדן + ספרים + מאות קלטות וכדומה. הכול נערם על (ומתחת) המיטה. אני מאמין שהסיטואציה מוכרת (ערמה בגובה מטר וחצי...).
החלטנו שאנחנו לא מסדרים. נחכה שהוא ירצה / יבקש לסדר, ואז נסדר ביחד. מאז עבר שבוע והמצב החמיר. שכבת בלאגן בגובה חצי מטר פרוסה בכל החדר, אי אפשר לפתוח שום ארון. הילד אדיש. כל יומיים הצענו לו לסדר את החדר והוא לא רצה. הפסדנו הליכה לבריכה בגלל שלא מצאנו את הבגד-ים, אבל הוא באדישותו.
היום חזרתי מלא מרץ מהעבודה והחלטתי שזהו. אמרתי לו שמסדרים ביחד את החדר. חילקתי גזרות והתחלנו בעבודה. כל פעם שהוא עשה הפסקה ארוכה - גם אני עשיתי. כך במשך שעה וחצי. החברים באו לראות (זו דוגמה חיובית או שלילית?). בסוף החדר מסודר.

המסקנות:

הילד יודע למיין ולקפל כביסה !
עקשן בטרוף (בטח ירושה מהאימא)
יודע להתפשר כשאין ברירה
יודע לשלב עסקים והנאה (תוך כדי איסוף הלגו בנה צורות פסיכודליות)

היום היה המשך (בלתי צפוי) לניסוי.
במשך היום הוא שיחק עם החבר והם הניחו הרבה דברים על המיטה והרצפה.
אמרתי לו "בוא, הולכים לסדר את החדר". מייד בא. קצת שיחק עם הבלאגן אבל לאחר כמה דקות התחיל לסדר.
בסוף הסידור (חצי שעה כולל הפסקות) לקח מיוזמתו מטאטא ויעה והתחיל לטאטא את החדר.
סיים את החדר ועבר לסלון ולמסדרונות. בסלון הזיז כסאות, ניקה מתחת לארונות והזיז כורסאות!! (אוי, הנה זה שאבד לי מזמן (מזמן = חצי שנה)).
לא יכולנו לעצור בעצמנו וזללנו אותו.

אפילוג: לאחר כל החיבוקים והנשיקות בא אלי, אמר שהוא עייף, הניח ראשו על כתפי ונרדם תוך שתי שניות.

הוא לא רוצה ליסוע לשומקום. רק להיות בבית.
ואני מתה לצאת. הכל כ"כ יפה בחוץ. יש מליוני דברים לראות. ולא רק עליהם אני חושבת, גם על עצמי.
בדר"כ אני לא משכנעת, אבל היום, כשקלטתי שהסתו-חורף מתקרבים בצעדי ענק שיכנעתי.
נסענו לקיבוץ קרוב לראות את התמרים שאחרי הגדיד. שלושתינו היינו מרותקים. מסיעים מפה לשם, שוטפים, מטבילים בגיגית שעווה (להאריך את חיי המדף), מייבשים, ממינים, אורזים. והכל עצום, כל כך הרבה אנשים עובדים שם.
אח"כ ראינו שהבריכה פתוחה אז נכנסנו לבקר וראינו שם את ילדי הגן. הגננת נובחת בקול מצמרר "לא לשבת על המדרגות, להכנס מיד לשחות". פשוט שאגה על 2 ילדות שהעדיפו להשאר בחוץ. הן ניסו לענות, היא לא נתנה להן לפתוח את הפה והן נכנסו. זאת אותה גננת שהיתה מחליפה בגן של הפשפש שנה שעברה. הילדים לא אהבו אותה. אנחנו פשוט לא הגענו בימים שהיא היתה. דקה הספיקה לי בתחילת שנה להבין למה הם לא אהבו אותה. רק שעד עכשיו הספקתי לשכוח. היום נזכרתי.

אח"כ הלכנו למעיין, חזרנו עייפים רצח. לי היו תוכניות שנישן כולנו. אבל הוא התעורר לתחיה כשהגענו הביתה.
הכנסו דייסת קוואקר (זה לא מוגזם לאכול כ"כ הרבה ביום? פעמיים-שלוש. הוא פשוט מת על זה). כששמנו סילאן הוא אמר לי בהתלהבות "יו, אמא, אפשר להכין כזה לבד כי יש לנו עכשיו מלא תמרים!"

אתמול היינו אצל מרפאה בעיסוק לאבחון. יש לו קושי בויסות חושי (היא לא חידשה כלום. אנחנו רק רוצים להיות זכאים לטיפולים דרך קופתחולים).
סיפרתי לה שמאז שהוא לא בגן, זה כל כך בולט שהוא בתקופה טובה מבחינת החושים. הרבה פחות נוגע בכולם, שובר, צועק. היא הפתיעה אותי בתשובה שלה:
"ברור. גן הוא מקום שכל בן אנוש צריך לבוא אליו עם אופטלגין. זה לא לבני אדם נורמלים. ניטרלתם לו את כל המתח, הרעש, המוני הילדים. עכשיו יותר קל לו. אבל עדיין צריך להכין אותו לחיים. שיהיו לו אופציות".
היא לא אמרה מילה על הבחירה. לא רמזה שעשינו לו חיים קלים מיד במקום לעזור לו להתמודד עם הגן.

בדרך חזרה לקחנו טרמפ בחור שעמד בצומת לקיבוץ.
"אמא, אני מריח ריח של חייל" (=זיעה)
בעודי מתלבטת איפה לקבורתצמי והבחור מחייך, הוא אמר "אה, אבא שכח פה את הכובע שלו (מהמילואים)".

אמא, אני מריח ריח של חייל
אני חייבת לתקן אותך - ריח של חייל זה ריח של גריז (בעיקר חיילים מהסוג שיש לך בבית)

עירית_לוי

כיף לקרוא אתכם

ריח של חייל זה ריח של גריז
נכון. (ואוי, כמה אני מתעבת את הריח הזה).
אבל גם הזיעה מזכירה לו חיילים

גם לי כיף לקרוא אתכם @}

נכון. (ואוי, כמה אני מתעבת את הריח הזה).
בול. בול.

לפעמים הוא שואל וחוקר, ולפעמים מוותר מראש. אני חושש שיבוא יום והוא יאטם להסברים שלי ויחשוב שאני סתם תרח זקן וטרחן (מה שנכון כנראה).

אם זה מעודד אותך, אז האיש שלי עד היום (שנות השלושים) חוקר ושואל כל מי שרק אפשר לקבלת הסברים על ה--כל (אין כמעט משהוא שלא מעניין אותו.) ואפילו מקנא מאוד שאחיו (חצי אח) הקטן, שאבא שלו איתו (אותו עזבו בגיל צעיר מאוד) ותמיד הוא יכול לשאול אותו הכל ולקבל תשובות - (מחזיק מאבא שלו- מבחינת מידע).

מקסים לקרא - מחזק אותי בנוגע להישארות עם הבן שלי...

יש לנו דרך מסויימת, ואנו מאמינים בה, אבל לפעמים ישנם מצבים שממש מוכיחים מחדש שהדרך הזה נכונה.
כך היה ביום חמישי בערב, ערב ראש השנה. תמר התנדפה לה, ואני נותרתי עם שני ילדים שישנו בצהריים + ילד של שכנים + רשימת מטלות ובישולים ארוכה.
אמרתי למתן שאני רוצה להכין אוכל, כולל מוס וגלידה (הוא מת על זה) ולכן שיטפל בירדן. וכך היה. עד 22:00 בלילה הוא טיפל בירדן, דאג לה והאכיל אותה. הוא ניקה אחרי שהוא או היא ליכלכו, דאג לשמח אותה מחד, ולא להציק לה מאידך. כל זה תוך כדי משחק עם ילד השכנים. אני בנתיים בישלתי לי להנאתי, ללא הפרעות, כשמידי פעם אני משתף את הילדים.
ב 22:00 תמר חזרה, ואני לקחתי את מתן לסליחות. הוא שיחק בשקט לאורך כל הסליחות (ארוכות, ערב ראש השנה) ולאחר מכן חזרנו הביתה.
ב 24:30 הלכתי לישון, מתן ותמר עדיין עמלו במטבח.

תמר,היי
אני עוקבת סמויה שלכם כבר זמן רב ועד היום לא יצא שאגיב/אכתוב משהוא משלי.
גם עכשיו האמת שאין לי מה להוסיף לדף המעניין שלכם,חוץ משאלה שיש לי,שבאה משום מקום,ואולי אפילו חצופה משהו,ובכל זאת-אשאל...(?)
קראתי שאוהבים אצלכם דייסת קווקר. איך את מכינה?
תודה מראש,נעמה

אהלן נעמה ושלום למארחים, אני קוראת לא סמויה ומאוד אוהבת את מה שאתם כותבים. (-:
הידעתם?! קואקר זה שם מותג, ממש כמו פלאפון למשל. רק כשראיתי לא מזמן את הפרצוף של הקואקר הזקן על אריזת שיבולת שועל (כאן בארה"ב), נפל לי האסימון. D-:
אבל זה באמת שולי. בכל אופן, אם יורשה לי להתפרץ לדיון.......
אנחנו מכינים על בסיס חלב, ממתיקים קצת במהלך הבישול. היחס לפי הכתוב על האריזה הוא 3.5 כוסות נוזל לשתי כוסות שיבולת שועל יבשה, או כוס ושלושת רבעי נוזל לכוס שיבולת יבשה. (אצלנו פשוט מכינים מינימום כפול שתיים....). אנחנו לא מחכים שירתח הנוזל, שופכים הכל לסיר, מערבבים מדי פעם, (על אש לא גבוהה מדי שלא ייחרך, אבל לא נמוכה מדי כדי שיהיה שרוף קצת בכל זאת....) מכבים קצת אחר כך, כשהסמיכות נראית טובה. אם השיבולת רכה כבר ונראית מוכנה, אפשר לכבות ולהניח לזה לעמוד עם מכסה כמה דקות, זה יספוג עוד נוזלים. בתיאבון

תמחקו אם נראה לכם מיותר....

לפעמים ישנם מצבים שממש מוכיחים מחדש שהדרך הזה נכונה
כן, גם אני אוהבת את הזרימה של החיים בבית לפי עונות השנה והחגים יותר מאשר לפי לוח זמנים שנקבע שרירותית.... שנה טובה!

אנחנו גם מכינים על בסיס חלב. לא יודעת לומר את הכמויות. איך שנראה.
אח"כ מוסיפים שקדיה וסילאן. אפשר תפוחים, אגוזים, מה שבא בעצם.

היום אבדה לנו החרב של פליימוביל. בין אלפי עלים ואדמה. זה אשכרה מחט בערימת שחת. אבל הוא כ"כ רצה שנמצא אותה. אז חיפשנו. כל מי שעבר צחק עלינו. אין סיכוי שנמצא. אספנו עלה עלה. מה יש לנו למהר? תוך כדי דיברנו על דברים ברומו של עולם. בסוף מצאנו. היה שווה. ולא רק בגלל שמצאנו.

תודה רבה מאד!

כיף לקרוא אתכם

ושנה נפלאה גם כאן (כדי שיהיה גם לעומר ולפשפשים)

"אתה יודע איפה הטבעת שלי?"
"לא. עשיתי קסם והיא נעלמה".
"אתה יכול לעשות קסם ולמצוא אותה?"
"לא. זה קורה לי לבד הקסמים, אני לא יכול לעשות את זה בכוונה". והוא רציני. ממש. עם הגבות למעלה ומבט תמוה.

אח"כ בהמשך היום הוא אומר לי פתאום:
"את יודעת איך קורים לי הקסמים האלה? ה' עושה לי אותם. את יודעת מה X אמר לי? שיש לו עקיצה ומשם יוצאים לו כל הקסמים".
הטבעת (נישואין) נמצאה. היה קסם. הוא מצא אותה.

היום בבוקר הרגשתי רע. אמרתי לו שבא לי להקיא.
"להביא לך כלי? איזה את רוצה?"
אח"כ שכבתי עם עיניים עצומות ושניהם ישבו על הרצפה עם פרצופים על המזרון שלי. מסתכלים עלי.
"ירדן. אמא מתה. אני צריך להתקשר לאבא".
נורא בא לי לצחוק. לא נעים.

הוא ממש רצה שנמצא צב. הלכנו לחפש. הצעתי לו שנלך לאיפה שמצאנו פעם. אולי גרה שם משפחת צבים.
"אני לא זוכר איפה זה היה. אין לי תמונה של זה. אם אין לי תמונה בראש-אני לא זוכר".

גם חלומות זה תמונות. בבוקר הוא מספר לי:
"כמעט מתתי בלילה כי ראיתי תמונות של אישים שכמעט הרגו אותי. הם רצו שאני יוריד את היד ואני לא רציתי והם צעקו עלי אבל הם לא הרגו אותי כי פתאום לא ראיתי את התמונה".

הקואקר הזקן על אריזת שיבולת שועל
פשוט קוויקרים, הכת הנוצרית.

בשמת, תודה על ההארה. (-:
תרגישו כמובן חופשי למחוק את כל החלק הלא-ממש-שייך הזה... גמר חתימה טובה

החלק הלא-ממש-שייך
אולי שייך... הגיע הזמן שנפסיק לקרוא לשיבולת השועל על שם כת נוצרית! מגוחך ממש. זהו, מהיום לא עוד קוואקר, רק שיבולת שועל D-:
וגמר חתימה טובה כמובן.

פשוט קוויקרים, הכת הנוצרית.
גיליתי את זה לא מזמן, כשניסיתי לדבר עם חברה אמריקאית על קוואקר.

סליחה על ההידחפות

לגבי הדייסה- לא חייבים על חלב. אני עושה את הרוב על מים ומוסיפה קצת חלב. יותר בריא ועדיין טעים.
אפשר גם להוסיף את החלב בסוף, קר, ואז זה מקרר קצת את הדייסה לקטנים.

וגם אני קוראת ונהנית @}

השבוע למדתי שיעור בהבנת ילדים.
בחודש האחרון ירדן (שנה וחצי) יוצאת לבד מהאמבטיה, ומסתובבת בבית רטובה. אני רודף אחריה עם מגבת (כמו אדיוט) ומנגב אותה / את הרצפה. כך הרבה זמן. לא אוהבת להתנגב.
רק השבוע שמתי לב שהיא לא סתם מסתובבת, אלא הולכת לעמוד מול החלון או הדלת הפתוחים. רק אז הבנתי שחשוב לה להרגיש את הרוח הקרה על גופה הרטוב, היא אוהבת את זה (ואני יודע ממי היא ירשה את זה). הלקח שלי מהסיפורון הזה הוא שאפילו שהילדים עושים משהו סתמי בעיננו, ייתכן ולהם זה ענין מהותי.

<ותמר תאמר: בוקר טוב אליהו>

הפשפש התחיל לאסוף בולים. במקרה נתקל באלבום של אחד האחים שלי, סיפרתי שגם לי יש. והוא ביקש גם.
סבא קנה אלבום. כל מי ששמע הביא בולים. נהיו מלא. הוא ביקש שאעזור לו לסדר.
הצעתי לו שנסדר לפי נושאים. עמוד ראשון של חיות. נכנסה שם גם נוצה, טרקטור ("אפשר גם את זה, כי זה קשור לרפת"), שדה ובתים שאיפשהו רואים זבוב.
עמוד אחד של כלי תחבורה, עמוד של פרחים. של אנשים ("אבל לא בא לי, את אלה אני לא אוהב, אני נותן אותם לך").
מפתיע אותי שזה כ"כ מעניין אותו. כבר כמה ימים שהוא מתעסק בזה בלי סוף. יומחד הוא הלך לגננת של פעם והיא נתנה לו מליוני בולים. המזכירה אוספת לו, שכנים, סבים, סבתות. זה גם חלק מהכיף.

"אמא, מה קורה אם האריה טורף את הזברה?"
"מה קורה?"
"מה ה' עושה לו?"
<שיהיה ברור שאת כל עניין השכר ועונש בעולם הזה, הוא לא שמע ממני. יש לו חבר שברור לו שה' מעניש על כל דבר>
"כלום. ככה ה' ברא את העולם. חיות גדולות טורפות קטנות, חזקות טורפות חלשות. ככה זה וזה בסדר. ככה מתקיים העולם".
"אז מי אוכל אותנו?"
בטרם הספקתי לענות תשובה ראויה, עומר ס טרח להסביר לו שכשאנחנו חיים אף אחד לא אוכל אותנו, אבל אחרי שאנחנו מתים יש רימות שאוהבות גופות.....

"מה זה בהשאלה?"
"מה זה נצח?"
כמה חיכיתי לשלב הזה. ש הוא מבין שיש משהו שהוא לא מבין ושואל מה זה.

מחר יש סדנת צילום לילדי הגן. זה לא קשור לגן. זה מישהי שגרה פה ועושה לילדים. היא טרחה להתקשר במיוחד להזמין אותנו שלא נפספס כי אולי לא שמענו כי אנחנו לא בגן. יפה מצידה.

היום היה לו היפר. משהו שאי אפשר לתאר. כבר הרבה זמן שלא חויינו את זה. כבר 4 חודשים שהוא לא וכל קמח חיטה ומאז הוא יותר רגוע (כל זה בהמלצת המכשפה שלנו).
הוא לא סתם את הפה לדקה, רץ, קפץ, נגע, הרביץ, שבר, החטיף, אכל בלי סוף. גמר אותי לגמרי. לזוועתי בדיוק היום הייתי עייפה רצח אחרי חתונה של אתמול.
כש עומר ס חזר מהעבודה, הרשיתי לעצמי להתפרק לחתיכות. לשכב עם חום מתחת להררי שמיכות ולנקוש בשיני.
מבעד להזיות אני שומעת איך הוא מבקש מאבא שישחק איתו במחשב. לאבא אין זמן ("אני צריך לטפל באמא ובירדן ובבית ובעצמי, תעשה משהו לבד").
בינתיים פשפשת נרדמת. לא מוכנה לוותר על להרדם עלי (ברור. לא ציפיתי. אבא שלה-כן).
הוא מבקש שאבא יעשה איתו פאזל. לאבא אין כח, ובכלל בא לו לנקות ת'ראש בשחמט שלו (ההתמכרות הזוועתית התורנית). הוא שואל שאלות על המשחק, אבא משתגע.
אבא עסוק בלסדר את הבית (ובל נשכח שגם הוא גמור אימים, ישן בקושי 4 שעות בלילה וכבר שבועיים עם כאבי גב). ראה שאין מנוס והתחיל לעזור לאבא לסדר. הוא מטאטא במרץ, בדר"כ בשעה הזאת הוא מבקש לישון ונרדם בעצמו, אבל היום, כזכור, הוא אקטיבי במיוחד.
אבא משתגע ממנו, הוא לא מפסיק לדבר, מזיז רהיטים, משגע לאבא את השכל.
כל בר דעת, רגיש (או לא) ככל שיהיה, היה מזהה שהוא פשוט צריך איזה 10 דקות שאבא שלו יתייחס אליו טוטאלית וזה היה עובר לו. אבל אבא לא שם לב, אמא לא במצב להתערב ובקושי כולנו שורדים את הערב הזה. מותשים טוטאלית.
עכשיו הוא רעב. שנינו כבר מתים לישון.

עד עכשיו חשדתי שהוא לא יודע לספור. עכשיו אני בטוחה. מעשה שהיה כך היה: (הוא בן 4.5)
בבוקר בדרך למכולת שמענו את ילדי הגן משחקים בחצר. הוא ביקש ללכת לשחק איתם כי הוא נורא מתגעגע ל-X שאותו לא ראה יום שלם. אמרתי לו שילך לבד. לא חלמתי שיסכים אבל הוא רץ. אף פעם הוא לא מסכים ללכת לבקר בלעדי (אבל החרב החדשה שהוא כ"כ רצה להראות הבריחה את הביישנות והפחד).
כשהגעתי אחרי 10 דקות מצאתי אותו בחברת 6 ילדים בוגרים מסביב לשולחן עם הגננת המחליפה (המדהימה. מכירה אותנו, מקבלת אותנו בשמחה כשנפגשים בטיולים). היא נותנת דפים, צריך לצייר X,O ולהדביק. כל מיני כאלה. כולם עושים את זה בלי בעיה והוא רק מסתכל.
היא התנצלה שחשבה שהוא בוגר ולכן הזמינה אותו. לו לא נראה שאיכפת שהוא לא עושה כמו כולם אבל לי פתאום לא נעים שהוא לא מצליח (מה חושבים עלי? שאני אמא לא משקיענית?). צפו עומסים.
הסברתי לו, הוא קצת הצליח, הרבה לא. והלכנו הביתה.
כשהגענו, הצעתי לו לשחק איתי במחשב (מה שלעולם אני לא מציעה. אם הוא מבקש-אני משחקת). וחיפשתי משחקים חינוכיים

. שאלתי מה הוא רוצה, אותיות או מספרים והוא בחר מספרים.
צריך לספור כמה חיות יש ולהצביע על הספרה המתאימה.
הוא לא יודע למנות מ-1 עד 3.
הוא סופר 1,3,4,8, וחוזר על זה (לפחות הוא עקבי).
אין לי מושג כמה להתערב, כמה ללמד, כמה לחכות שדברים יקרו לבד.
אני יודעת שאם הוא היה במסגרת זה היה מפריע לו. (שנה שעברה זה הפריע. מי שחזן בתפילה מקבל כל מיני צ'ופרים במשך היום כמו לספור את הילדים לפני שיוצאים לטיול. הוא תמיד סרב לספור. גם אז ידעתי למה).

אתמול היינו בחתונה. פעם ראשונה שהוא מתעניין בטקס. סיפרתי לו שגם אבא ואני התחתנו ככה (סבתא X וסבתא Y עמדו פה לידי, סבא X וסבא Y עמדו פה ליד אבא וכו'). סיפרתי לו שהרבה אנשים מתחתנים. גם הוא, אם הוא ירצה. כשיגדל.
"מה, היום?"
"לא, כשתרצה".
"אבל אני רוצה היום".
"עם מי?"
"איתך". ומחבק אותי.
בנאלי. כמו בספרים. ובכל זאת רציתי לאכול אותו.

אוף. שילך לישון כבר.

בפעם הבאה - ריצה סביב הישוב (אבא מלווה עם אופניים).
שיהיה לכם לילה טוב

_צריך לספור כמה חיות יש ולהצביע על הספרה המתאימה.
הוא לא יודע למנות מ-1 עד 3._
הולט מציע להתחיל מספירת עצמים מעטים שרואים בחיים. לא מהספרות המופשטות ולא מתמונות.
לרדת במדרגות - לספור. לשים מלפפונים במקום - לספור. אצבעות - כמה בכל יד ורגל, לספור. ככה, אחת אחת.
להתחיל מדברים שיש עד 5, ולאט לספור רבים יותר.

קצר כי

תמר! בלוג מענג. ואיזו קהילה מדהימה יש מסביבכם.
לילה טוב

הולט מציע להתחיל מספירת עצמים מעטים שרואים בחיים. לא מהספרות המופשטות ולא מתמונות.
אני לא

, אז אוסיף גם שהולט מציע לא לספור כמו שאנחנו רגילים בדרך כלל: אחד, שניים, שלושה וכו', כי זה עלול לבלבל את הילד שאלה השמות שאנחנו נותנים לחפצים. הוא מציע להעביר את החפצים שכבר ספרנו לערמה חדשה, ועל כל חפץ שמעבירים אומרים: "עכשיו יש לנו אחד, עכשיו יש לנו שניים, עכשיו יש לנו... וכו'."

ואיזו קהילה מדהימה יש מסביבכם.
לילה טוב

הוא מציע להעביר את החפצים שכבר ספרנו לערמה חדשה, ועל כל חפץ שמעבירים אומרים: "עכשיו יש לנו אחד, עכשיו יש לנו שניים, עכשיו יש לנו... וכו'."
או "מדרגה אחת, שתי מדרגות, שלוש מדרגות..."

הולט מציע להתחיל מספירת עצמים מעטים שרואים בחיים
א. תודה.
ב. למה? כרגע מתן לא יודע למנות, וכרגע אין לו צורך בכך. לפעמים כשמתעורר צורך הוא מבקש את עזרתנו. אנו חיים בסביבת מספרים, ואני מאמין ומקווה שמתן ילמד את הנושא לבד, מעצמו, מתישהו.

אני זוכרת שמתן הביא מספר סוודרים מתאים למספר הילדים שלי.
אולי הוא לא יודע למנות, אבל נדמה לי שכמות/מספר לא זרים לו.

למה? כרגע מתן לא יודע למנות, וכרגע אין לו צורך בכך
שאלה טובה.
אני שמתי לב, שכאשר ההורים מתווכים בין הילד לבין העולם בצורה טבעית, אז מתרחש הלימוד מאליו. לבד.
אחרת, הוא עלול להגיע לזה מהספרות המופשטות, וזה דווקא פחות טוב. הולט מסביר למה חשוב להתחיל מהבסיס המוחשי של חפצים בעולם.
הרי אין כוונה שמעכשיו תלך איתו ותגרום לו עייפות ושיעמום על ידי ספירה של כל עצם בדרך (-:
אבל לילד בגיל כזה, שרוצה גם לתקשר היטב עם ילדים בני גילו, זה ידע רצוי. בסך הכל צריך תשומת לב לא להתעסק איתו דווקא בחוברות עם ציורים של מספרים, וכן לנצל פה ושם הזדמנויות טבעיות לספור, כשזה מתאים. למשל, אם הולכים בשביל תמיד במקום עם שלוש מדרגות, אפשר לספור אותן על ידי קפיצה עליהן. או לבקש שיביא שלושה תפוחים. דברים כאלה, קטנים, ביומיום.
זאת בדיוק הדרך שלומדים
לבד, מעצמו, מתישהו
בדיוק כמו שאת השפה הוא לומד "לבד, מעצמו, מתישהו" אבל הוא לא ילמד אותה אם אף אחד לא ידבר איתו (על זה יש מחקרים עצובים מאוד).

הוא לא ילמד אותה אם אף אחד לא ידבר איתו
נכון. שמתי לב שאיתה אני הרבה יותר מדברת מאשר כשהייתי מדברת איתו (ב-4 שעות שהיינו יחד כל יום

) כשהיה בגילה.
איתה אני סופרת מדרגות. איתו לא ומעולם לא עשיתי את זה. עכשיו מתאימים דברים אחרים (תפוחים, כוסות בעוגה וכאלה).

הוא גילה את הפוגים (שכולם מכירים מזמן מהצ'יפסים

).
יש לו אוסף של 2 פוגים ואין מאושר ממנו.
מאז שאנחנו בבית, יש לו חברים בכל הגילאים. מתינוקות ועד מבוגרים. אנחנו בייביסיטרים מעולים לעת מצוא לילדים חולים שההורים שלהם עובדים.
היום הוא קיבל אוסף עצום מחבר בן 11.
אז נכון שכיף לאסוף לבד, אבל גם כיף לקבל כזאת מתנה ככה סתם ממישהו שאוהב אותך.

אוסף הבולים גם הוא תופס תאוצה. מסתבר שהוא לקח את זה ממש ברצינות. ואני חשבתי שזה ידעך בצ'יק.

אתמול כשטיילנו עברנו ליד הגן, הם הכינו גינה. זיבלו אותה וחיכו לגשם. הגננת שאלה אם מתן יוכל לבוא לעזור בהפיכת האדמה כי היא צריכה מישהו עם כח. כשהוא היה בגן, הוא היה זה שמגרף, עודר ולעולם לא נגמר לו הכח.
הוא מאוד שמח ורץ הביתה להכין את הקלשון.
מרגש אותי שהיא חושבת להציע לו דבר כזה שברור שישמח אותו וגם באמת יעזור. השנה יש הרבה קטנים בגן. והגדולים, מסתבר, לא ממש ששים לעבוד יותר מדי בעבודות שדורשות כח.

קראתי את הכל עכשיו.
בלוג מקסים, תודה על השיתוף

.

איך אני לא מתערבבת? איך אני יודעת כמה להתערב?
החבר הזה שלא טוב לו. שברור לי שהוא מוריד אותו הכי נמוך שיש. ודווקא אותו הוא אוהב. דווקא אליו הוא נמשך.
אלוהים, תן לי את הכוחות והיכולת לעזור לו כמו שנכון.
(ואם יש פה דפים שאני צריכה לקרוא בנושא, שאמצא אותם בלי בעיה).

היום כשחזרתי מהמכולת, הראתי לו מה קניתי למשפחה שנתארח אצלה בשבת (גרביים

)
הוא מיד התחיל לבכות בכי תמרורים. המון זמן לקח לי להרגיע אותו.
שאלתי אותו אם הוא בכה כי גם הוא צריך גרביים (בנוסף עם האלפים שיש לו) או שבגלל שקניתי להם ולו לא. היה בכי חדש (של עלבון, זה היה ברור) ואמר שלהם קניתי ולא לו.
הסברתי לו שהוא לא צריך. בדקנו כמה גרביים יש לו, כמה לירדן (שאף זוג לא חדש כי הכל ירושה ממנו). אמרתי לו שזה שלא קניתי לו, לא אומר שאני לא אוהבת אותו. היה לי ברור שזה מה שהתפרש בעיניו.
"אתה זוכר שקניתי לך את הפאזל החדש? מה קניתי לירדן?"
"כלום".
"אז מה זה אומר? שאותה אני אוהבת פחות? אתה יודע שלא. אני אוהבת את שניכם אהבת נפש. הכי בעולם. ואם אני קונה לך יותר מאבא, זה אומר שאני אוהבת יותר מאבא? ברור שלא".
הקשיב. הבין. נרגע. נרדם.

אבא ומתן קוראים ספר. כתוב שם על אינסטינקטים של ברוזים. הם פשוט יודעים לשחות.
"תחשוב, זה כמו תינוק שנולד. לא מדבר, לא הולך. מה למשל הוא יודע לעשות בלי שמלמדים אותו?"
"לינוק".
כמה ברור לו.
וזה למרות שהוא שומע אותי כ"כ הרבה מספרת שאני הולכת לעזור לאמא ותינוק חדש ללמוד לינוק ולהניק כי קשה להם.

מצאנו קן.
"אמא, את יודעת שכשמוצאים קן, חייבים להביא אותו לגן. לא לוקחים הביתה. אבל לי מותר?"
"ברור".

בלוג מקסים.
תודה על השיתוף .
מצטרפת לתהיות. מוכר כל כך.
מאחלת לך שתהיי שלמה עם כל החלטה שתקבלי, והרי זה העיקר, לא?:-)

אם הורים היו יודעים איזו התעללות (גם אם היא לא פיזית) הילדים שלהם עוברים בגן, הם היו נחרדים.
או שאולי אני הקיצונית? אני הלא נורמלית, מגוננת?

הוא מצייר עם X. מתן מצייר דברים שלא ניתן לזהות מה הם. גושי צבע בעיקר, פסים. X מצייר אנשים, בתים (כמקובל בגילו

).
אני שומעת את X אומר "מתן, למה אתה לא עושה כמוני?"
"למה?"
ואז נכנסתי לחדר.
בבת אחת השתנה הטון של X לטון מפרגן שאומר:
"אוי, אהבתי אתה ציור שלי אבל עכשיו אני כבא לא אוהב. נכון ציירת שועל? הנה הראש שלו".
ומתן כזה תמים.

נוכחות הורית.

זה אותו חבר?

_אם הורים היו יודעים איזו התעללות (גם אם היא לא פיזית) הילדים שלהם עוברים בגן, הם היו נחרדים.
או שאולי אני הקיצונית? אני הלא נורמלית, מגוננת?_
אני חושבת שאחרי שעוברים לחינוך ביתי ורואים את כל הטוב שבו, רואים כמה הילדים פורחים וכמה צורת החיים הזאת נכונה, אז מה שקורה בגן נראה פתאום הרבה יותר שחור וקשה.
אצלי, אני פשוט משווה עכשיו את תקופת הגן עם פלקט ורוד של חיינו בהווה, אז מובן שזה נראה ונשמע לא משהו (אפילו הגן הנפלא שהם היו בו). אבל מהמקום שבו נמצאים הורים אחרים, אני יכולה להבין למה הם לא נחרדים. זה מה שהם מכירים, וזהו.

אם הורים היו יודעים איזו התעללות (גם אם היא לא פיזית) הילדים שלהם עוברים בגן, הם היו נחרדים.
אנחנו בחינוך ביתי מאוגוסט. 3 ילדים (הגדול בן 4). מנסים להשתחרר מעוולות הגן ומצליחים יפה. כולם יותר מאושרים. יותר בריאים בנפשנו ובגופנו.

הורים יודעים! הורים יודעים! הורים יודעים!
אבל הם לא מסוגלים להתמודד עם זה!
כי הם "חייבים" להמשיך את השיגרה.
כי קשה להשלים עם העובדה שלילד שלהם רע במהלך רוב שעות היום.
כי אין להם את האחריות/האומץ/הביטחון לדאוג לילדים שלהם.
כי הגן קרוב לבית.
כי אם לשנות משהו אז השיגרה תתערער ובעצם השינוי הם יודו שילדם סבל והם לא דאגו לו.
כי לילדים יש אושר וחוסן פנימי חזק שיכול לעזור לשרוד הרבה סיטואציות, במיוחד אם ההורים מצפים מהם להתמודד עם פרידה מהם, מכות בגן, צווחות של מטפלת, חוסר סבלנות, נשיכה ניצחית של ילד אחר.
וכי התנהגויות מוזרות של ילדם מתפרשות כ"ככה זה ילדים". כמו למשל להשתטח על הריצפה ולצרוח, כמו לילל "בלי סיבה", כמו להידבק להורה, כמו לא לאכול, כמו לא לישון, כמו לא לשחק חופשי ובכלל להיות רגועים.

תמר, בלוג מקסים. אני לגמרי עם סבתא שלך שאומרת "איזה מזל יש לילדים שלך,שנולדו דווקא לך". לדעתי לא מפסידים כלום מ"אין גן" אבל את לא צריכה את דעתי, יש לך הוכחות בשפע. כאלה

ואחרות:-(

ה "ילד שלא יודע לספור" (באמת!) משחק "מלחמה" (בקלפים), ויודע בשניה איזה קלף יותר גדול. הוא משחק מנופול בלי בעיה, סופר צעדים וקונה רחובות. אומנם לא לפי ערכי הכסף האמיתים, אבל מבין איזה רחוב יקר יותר מהאחרים.

כשאני מספר על ח"ב השאלה העקרית היא "מהיכן הוא ידע להתמודד עם ילדים אחרים?". אחרי מספר חודשים בח"ב אני יכול להגיד שאני לא יודע מהיכן, אבל הוא מסתדר עם כל ילד, בכל שיכבת גיל בצורה מעוררת התפעלות. בכל סביבה / חברה חדשה הוא לוקח כמה דקות בשביל "ללמוד את החומר", ואז הוא מתחיל להתידד, והוא עושה זאת בצורה מרשימה. אני חושב שהבטחון העצמי שלו, והידע שאין לו כל סכנה או איום מהילד שאיתו, נותנים לו את הכוח להיפתח כלפי הילד, להבין מהם צרכיו ורצונותיו, וכתוצאה מכך להגיב באמת ובלי צורך להשתלט.

לא כותבת הרבה לאחרונה כי לא כיף לכתוב כשקשה.
הוא בתקופה לא קלה. החושים משתוללים (קושי בעיבוד חושי). אני מותשת. הוא סוחף איתו את פשפשת ושניהם מתנהגים כאילו העולם לא מסוגל להכיל אותם (או להפך). מכל הבחינות. הרעש, המקום, האנשים. טרוף מוחלט.
מחר אנחנו מתחילים ריפוי בעיסוק.

חושבת עלייך ומתגעגעת.
שיהיה שבוע טוב

|אוויר|

מתגעגעת אליך. עצוב לי שקשה לך.
בא לך לנסות להגיע איתם למפגש אצלנו ביום שלישי? אנחנו מתחילים אותו בדיר של ההורים שלי (ויש שם גם דשא גדול ומקום להשתולל).
יש הרבה ילדים במפגשים, אנרגיה טובה ולרב מנוחה מסוימת להורים.

בא לך לנסות להגיע איתם למפגש אצלנו ביום שלישי?
אם תבואו, וסבתא לא תבוא לביקור, נשקול בחיוב גם.

לא כותבת הרבה לאחרונה כי לא כיף לכתוב כשקשה.
מאחלת שבקרוב יהיה קל יותר...

נשקול בחיוב גם.
מצד שני, יש פה יותר מדי בנות מנוזלות. בטח נעדיף להיות בבית מלהיות פעילים.

משפחת ס'. אני קוראת אתכם/עליכם ומאוד נהנת ולומדת.
אשמח אם תסבירו מה זה "קושי בעיבוד חושי" וכיצד מזהים זאת (החושים משתוללים?)
מאחלת שבקרוב יהיה קל יותר...

נשמע שטוב לכם וזה העיקר. ובכול זאת אני סקרנית. ילד בן ארבע שעדיין עושה קקי בחיתול? משחקי מחשב בכלל ושל מבוגרים בפרט? נראה לי שזאת החמצה של החינוך הביתי. גם בבית צריך גבולות זה טוב לילד וטוב להורה. אני לא מנסה לחנך רק לתת הסתכלות אחרת.

אשמח אם תסבירו מה זה "קושי בעיבוד חושי" וכיצד מזהים זאת (החושים משתוללים?)
יש קומונה בתפוז. אני כמעט בטוחה שהיא סגורה, אבל אם תבקשי אישור-תקבלי.
אני קצת חסרת אנרגיות להסביר. סליחה.

נשמע שטוב לכם וזה העיקר. ובכול זאת אני סקרנית. ילד בן ארבע שעדיין עושה קקי בחיתול? משחקי מחשב בכלל ושל מבוגרים בפרט? נראה לי שזאת החמצה של החינוך הביתי. גם בבית צריך גבולות זה טוב לילד וטוב להורה. אני לא מנסה לחנך רק לתת הסתכלות אחרת.
למרות שהתחשק לי למחוק את ההודעה שלך, אני אגיב עליה בכל זאת.

ילד בן ארבע שעדיין עושה קקי בחיתול?
את יכולה להרגע, הוא כבר עושה קקי בשרותים וגם מנגב לבד. תודה על הדאגה.

החמצה של החינוך הביתי
החמצה של חינוך ביתי זאת הגדרה שלא הבנתי.

גם בבית צריך גבולות זה טוב לילד וטוב להורה.
כל אחד וגבולותיו.

מתגעגעת אליך.

תמר יקרה קבלי

את נשמעת מותשת, מקווה שהריפוי בעיסוק יקל ויועיל.
העלת לי שאלה רצינית עכשיו לגבי הבן שלי (שכבר מסתובבת לי בראש כמה זמן), טסה לבדוק ברשת חומר בנושא

קוראת אתכם כבר הרבה זמן, למרות שכבר כמעט לא מגיעה לאתר ובטח שלא לכתוב בו...
רוצה לכתוב לך קצת על רגעי הקושי ולתת חיבוק מחזק.

באופן אישי, היתה לי נטיה, כל פעם שצץ קושי (קושי רגיל, כזה שהוא חלק מהחיים, כזה שבא עם הילד או איתי או עם האיש וכו'...) ישר הייתי מאשימה את הבחירה הזאת שלי ומתמלאת רגשות אשם ונטרפת ומטריפה את כולם עוד הרבה יותר...

אחר כך, למדתי לנשום. להתאזן. להבין, שהקושי הזה, הוא רק מה שהוא. לא יותר ולא פחות. שבכל בחירה שעושים הוא קיים. שההתמודדות איתו היא האתגר האמיתי שלי. ולהזכיר לעצמי כמובן, כל הזמן, את כל הדברים הטובים והנפלאים שיש לי.

מהתגובות שלך להערה הפלונית אלמונית שנכתבה למעלה, אני קוראת אותך חזקה וממוקדת. יודעת להבחין בין מה שעושה לך טוב ובין מה שסתם מחליש. ובכל זאת,
שולחת לך המון המון כוחות וחיבוק גדול

(חוצמזה שנורא התפעלתי, אצלי הגדול כבר מתקרב לשש ועדיין אני מנגבת לו

)

יקירה...
האמת? מתגעגעת אלייך...
אולי תבואו איזה יום?
ככה הילדים יסחפו אחד אתץ השני ואני ואת נתלונן עליהם בשקט בצד?

כל הלילה התהלכתי לי עם מחשבות עם על "קושי בעיבוד חושי" ואז נפל לי האסימון:

הילד שלי, שכל פעם שצריך לנעול נעליים / לגרוב גרביים / לשטוף ידיים / ועוד מיליון ואחת דברים שדורשים מגע והפעלה של החושים (וחוש ריח סופר מפותח אמרתי ??) בקיצור, הילד המיוחד והרגיש הזה שלי, הופך בחורף למפלצת לא פשוטה לעיכול ואני מזדהה מאד עם : הוא סוחף איתו את פשפשת ושניהם מתנהגים כאילו העולם לא מסוגל להכיל אותם (או להפך). מכל הבחינות. הרעש, המקום, האנשים. טרוף מוחלט.
וגם עם: אני קצת חסרת אנרגיות

תודה

חזרנו לעצמנו. כולנו.
נושמת לרווחה.
זה היה כל כך ארוך ומייאש.
הוא שוב שמח. כל כך כיף איתו. ואין לי שום הסבר למה קרה לנו מה שקרה.
הריפוי בעיסוק לא התחיל בסוף מכל מיני סיבות. אבל התחלנו טיפול רגשי אצל מטפלת מדהימה. הטיפול הוא בצבע ואני מקווה שנראה תוצאות.
במקביל נתחיל ריפוי בעיסוק במקום אחר.
בכולופן חזרו אנרגיות (טובות!) לכולנו @}

שמחה לשמוע. בדיוק היום התעניינתי אודותיך אצל שכנתך

שמחה לשמוע
חשבתי עלייך הרבה

כבר כמה שבועות שהפשפש לומד עם בחור מהישיבה.
פעמיים בשבוע אנחנו מתייצבים ב-9:00 בבוקר (שזה מוקדם לאללה) והוא נשאר שם ללמוד בעוד פשפשת ואנוכי נהנות בצוותא בטיול למכולת לפגוש אנשים.
הוא אוהב ללכת, חוזר שמח לבד (שזה כשלעצמו משמח אותו מאוד כי בדר"כ אני מלווה אותו לכל מקום).
הוא מתעניין הרבה יותר בציור, מנסה לכתוב, מונה כל דבר אפשרי (נכון אנחנו 3 באוטו? לא, רגע, 4 [שכח את עצמו

]).
כיף איתם כל כך. לא מבינה איך אפשר אחרת.
(שלא ישמע כביקורת אבל) לאחרונה יצא לי לראות אמהות עם הילדים שלהם ב-17:30 אחה"צ (כשהגן נגמר ב-16:00) חסרות אנרגיות לגמרי. והן אומרות "איך? איך אני שורדת את היום הזה עד שהם ילכו לישון? איך את עושה את זה יום שלם?" ואני פשוט לא מצליחה להסביר שזה באמת יותר קל. אני ממש זוכרת את הימים שהוא היה בגן (עד 14:00) ואותי מחכה כבר ל-17:30 שעומר יחזור ויציל אותי.
גם היום אני מחכה שהוא יחזור כבר, אבל בינתיים, עד שהוא מגיע, אני נהנית

.

הכי כיף ביום-להתעורר איתם. בכל מיני ואריאציות.
למשל-
הוא מתעורר קודם. מעיר אותי בלחש "אמא, לספר לך מה חלמתי?" ומספר.
היא שוכבת עלי ישנה. הוא מחזיק לה את היד. מלטף אותה. כשהיא מתעוררת היא כולה חיוך אחד גדול. אליו. כולה טורפת אותו, בולעת בחיוכים, לטיפות, מילים של אהבה.
אני יכולה להעלם מרוב עונג. פשוט להתאדות כדי לא להפריע להם ביחד שלהם.

לפעמים היא מתעוררת קודם. יונקת שעה כי נורא משעמם. היא יודעת לא להעיר אותו. מלטפת קצת. חוזרת לינוק. רוצה לקום. כשהוא מתעורר, אנחנו חוזרות אליו. היא צוהלת. הוא מתענג על הליטופים שלה. לי הוא לא נותן לגעת בו.

שלא יגמר לעולם.

אבל בינתיים, עד שהוא מגיע, אני נהנית
נראה לי שגם ימימה תרמה לזה.

שלא יגמר לעולם. אמן

לאחרונה גיליתי את הדף הזה, מקסים בעייני!
נשמע שנהדר לכם יחד.

אני ממש זוכרת את הימים שהוא היה בגן (עד 14:00) ואותי מחכה כבר ל-17:30 שעומר יחזור ויציל אותי.
את מרשה לי לערער לך על התיאוריה?
לדעתי זה לא רק החינוך הביתי, גם כמובן שגם, וכמובן שגם ימימה, אין ספק.
אבל ההבדל בין להעביר יום עם ילד אחד או יותר הוא משמעותי ביותר.
זוכרת את עצמי עושה בייביסיטר לילד אחד ולא יודעת איך להעביר שעתיים, יומיים אחר כך הולכת לשכנים שלו להעביר אחה"צ עם ארבעה וזה הרבה יותר קל!!! לשמור על ילד אחד, שלך או לא, להיות איתו, זה קשה קשה קשה בעיני. שניים זה גם לפעמים קשה אבל זה כבר תלוי גם בילדים, בהורים, בדינמיקה ובדרך כלל הרבה יותר טוב מאחד. שלושה לא ניסיתי וארבעה ומעלה זה כבר קלי קלות, לדעתי. אצלי, עם ילדה אחת, גם ימים שאני חוזרצ מהעבודה הם קשים, אבל לפעמים הרבה יותר קשים דווקא הימים בבית, שתרד ממני ותלך כבר לשחק עם מישהו- אופס, עם מי בדיוק?! וכשיש עם מי אז זה קל.

אבל רוקדת, אני מדברת על תקופה שכבר היו לי שניים. הוא יצא מהגן בפסח. היא היתה אז כבר בת שנה וחודש.
אבל ברור שאת צודקת. שניים זה קל פי אי אפשר לתאר כמה.
וזה גם ימימה. ברור. אין שאלה בכלל. תודה על תשומת הלב.

גם לנו פתאום נהיה נורא קל ונורא כיף. אני מוצאת את עצמי מאושרת על הזכות להיות עם שתיהן כלכך הרבה זמן.
אולי זה בגלל שהם גדלים?
אולי זה בגלל שאנחנו קצת גדלנו?

אני מדברת על תקופה שכבר היו לי שניים
נו, טוב, הלכה לי התיאוריה...

נתקלנו בסיפור על דג הזהב והמשאלות.
שאלתי אותו מה הוא היה מבקש. היה לו ממש קשה לומר. אז אני אמרתי קודם.
שיהיה לנו תינוק, שאבא יעבוד יותר קרוב (לא העזתי לבקש שלא יעבוד בכלל

) ואז חשבתי.
"אולי שיהיה לנו עוד תינוק?"
הסכמתי כמובן.

והוא ביקש-
"חרב, ושיהיה לי קסם שאני אוכל להפוך לכל דבר נגיד ספיידרמן או סופרמן ושאבא יעבוד קרוב".

שאלנו את פשפשת מה היא רוצה. והיא לא ידעה לענות.
אז הוא עזר לה-
"את רוצה תרנגול?"
"כן".
"ופיל?"
"כן".

היום היינו בגן לביקור. עברנו שם והם שיחקו בחצר והוא ביקש לבקר.
אחרי כמה דקות השתוללות משובחת עם בני גילו, אחת הגננות עשתה איתם איזו פעילות כייפית לפי גיל. מהגדול לקטן.
הם עמדו במעגל והיא קראה להם לפי סדר גיל. כשאמרה "מתן" הוא לא חלם שהיא מתכוונת אליו והסתכל על מתן השני. והיא אמרה לו "כן, מתן אתה. רוצה?"
הוא לא רצה.
בגן הוא לא מעיז לדבר איתה. מחוץ לגן-היא חברה מצויינת שלו. אוספת לו בולים. הולך אליה הביתה לבקר.
יש לו הפרדה טוטאלית בינה כשהיא בגן או כשהיא בבית.
הגננת השניה, אהובתי, אמרה שפשפשת נראית ומתנהגת הרבה יותר מבת שנתיים.
עומר ס משער שאולי זה כי היא נמצאת כ"כ הרבה עם הפשפש שמדבר איתה כאילו היא בת גילו.
(שמישהו יראה לי עוד בת שנתיים שמתעניינת בבולים ומעריכה אותם כמו שצריך).

הם קמים בבוקר. אני עוד במיטה.
היא: "קקי".
"יש לך קקי? בואי"
מביא לה סיר. מוריד לה מכנסיים.
"יצא לך? יופי"
שופכים אותו יחד לשרותים.
"יש לך עוד?"
"כן" (התשובה הנצחית כמעט. לא חשוב מה היתה השאלה).
יושבת ואומרת "צא".
"לא יוצא לך?"
"לא"
"ועכשיו מה קורה לקקי?"
"צא" (יעני, לא יוצא).
"אז בואי. אולי אחר כך יצא לך שוב".

לא מנגב לה.

לפני המון זמן שאלת אותי, רסיסים של אור-
תהיתי איך זה מרגיש לעשות "חינוך ביתי" בתוך קהילה כל-כך צפופה כמו קיבוץ. אחותי טוענת שאם הייתי גרה אצלם בקיבוץ, לא הייתי עושה חינוך ביתי...
אענה בהמשך. בינתיים אני מצרפת את מה שעומר כתב לעלון של הקיבוץ ממש בתחילת הדרך.
זה בתחילת הבלוג.