להטיל ספק בפרדיגמות

[אנונימי]

_{דף מומלץ}

[עירית_לוי]

<דפים קשורים: תפישות שבי דפוסי חשיבה>


אני רוצה לפתוח דיון אודות ההבחנה פרדיגמה, ולשתף בכלי שעבורי הוא בעל עוצמה ושימושי מאוד בחיי היומיום.
השימוש בהבחנה פרדיגמה מאפשר לי לבחור באופן מודע, לקחת אחריות, להיות גורם משמעותי בחיים שלי, ולחיות בתקשורת טובה יותר עם האנשים האחרים בחיי.

מה זאת בעצם פרדיגמה –

פרדיגמות הן האמיתות שלנו, כל דבר שעבורנו הוא "האמת" הבלתי מעורערת. כל האמונות שלנו וכל מה שאנחנו שמים אחריו סימן קריאה או אומרים לגביו "ככה זה".
יש להן השפעה רבה על תפישת המציאות שלנו, על הפעולות ועל הרגשות שלנו. מקור המילה "פרדיגמה" הוא מיוונית ופירושה מודל או תבנית.

מי שאחראי ליצירת המושג פרדיגמה הוא פילוסוף המדע תומאס קון שהתייחס לפרדיגמות בתחום המחקר המדעי.
ראו גם הגדרה לפרדיגמה על פי ויקיפדיה.


להבחנה הזאת יש כמה היבטים:

1. חופש ובחירה אישית: ההבחנה הזאת מאפשרת לי לזהות את הפרדיגמות שלי, את דפוסי החשיבה שמגבילים אותי, ולצאת מתוכם. לבחור בעצמי במקום שהן תבחרנה בשבילי.

1. סבלנות וסובלנות: ההבחנה מאפשרת לי להבין ולקבל אנשים שחושבים אחרת ממני מתוך ההבנה הפשוטה שיש לנו פרדיגמות שונות. היא מאפשרת לי במקום להתרחק - להתקרב, להבין ולפעמים גם לגרום לשינוי.

1. ילדים חופשיים יותר: ההיכרות עם ההבחנה פרדיגמה עוזרת לי לבחון כיצד, כהורה מודע, אני יכולה למנוע מילדי לפול אל תוך אי אלו פרדגימות מיותרות על ידי כך שלא אחבל בחשיבה וביצירתיות הטבעיות שלהם.

אין שום דבר לא בסדר באמיתות.
כבני אדם אנחנו מעוצבים לחשוב בצורה תבניתית ולאמץ דפוסי חשיבה שמסייעים לנו לתפקד ביומיום.
ולא רק שאין בהן שום דבר שהוא לא בסדר – פרדיגמות מאפשרות לנו להתמצא בעולם, ללמוד, לארגן מידע ועוד.

הבעיה מתחילה כאשר אנחנו פועלים מתוך פרדיגמות שנוצרו באופן אוטומטי ושאינן משרתות אותנו, וכלל לא מודעים לכך שאנחנו שבויים בהן. נדמה לנו שזאת האמת.

פרדיגמות קיימות בכל תחום ותחום בחיינו ויכולות להיות קשורות לתפישות כלליות וכן לתפישות שלנו לגבי עצמינו.
לעיתים אלו אמונות גלויות ושנראות על פני השטח ולא קשה לשים עליהן את האצבע, ולעיתים אלו אמונות שאינן מודעות.

הפרדגימות יוצרות את ה"פילטר", את ה"עדשה" דרכה אנחנו רואים את העולם, ולכן, תמיד יהיה נכון לומר שאנחנו לא בהכרח רואים את העובדות אלא את הפרשנות שלנו לעובדות.

דמיינו שיום אחד בגיל צעיר התחלתם להרכיב משקפיים עם עדשות בצבע ירוק, וכל מה שראיתם מאז נראה לכם ירוק.
אחרי תקופה מסויימת שכחתם שהעדשות הן אלו שנותנות את הצבע ירוק ואתם בטוחים ש"ככה זה" - שהעולם הוא ירוק, או ש"מקומם של ילדים הוא בגן או בבית ספר", ש"לא מגיע לי שיהיה לי גבר אחד שיאהב רק אותי", ובכלל "על גברים אי אפשר לסמוך", ש"לא מגיע לי להרוויח סכומים כל כך גדולים של כסף", ש"אין לי סיכוי להצליח בזה", ש"אף אחד לא אוהב אותי" וכו' וכו' וכו'.

אפשר להסתכל במבט משועשע על דוגמאות של פרדיגמות היסטוריות, שהופרכו ברבות הימים. בזמנו הן נראו לבעליהן כאמת המוחלטת: בסוף המאה ה- 19 טען פרופסור לפיזיולוגיה בשם פייר פשט כי "התאוריה של לואי פסטר על חיידקים היא דמיון מעוות". תומס ווטסון ששימש כיו"ר IBM אמר בשנת 1943 כי "בכל העולם יש מקום לחמישה מחשבים לכל היותר". חברת יוסטרן יוניון סירבה לאמץ לחיקה את ממציאי הטלפון ב- 1895 בטענה כי "לטלפון יש יותר מדי חסרונות בכדי שנתייחס אליו ברצינות כאמצעי תקשורת". צ'רלי צ'פלין נהג לומר ש"הקולנוע הוא לא יותר מערפל, מה שהקהל רוצה זה בשר ודם על הבמה".

ידע הוא דבר נהדר, אבל הוא גם יוצר את הפרדיגמות שלנו.
לפעמים כדי ליצור שינוי וכדי לפרוץ אל מחוץ לפרדיגמה נדרש להסתכל מעבר לידע או אפילו לשים אותו בצד לרגע.
להסתכל לא רק על מה שאנחנו לא יודעים, אלא גם על מה שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים.

כיצד ניתן להשתמש בכל זה באופן מעשי:

אני חוזרת לשלושת ההיבטים איתם פתחתי:

סבלנות וסובלנות:
כל אדם מסתובב עם סט אחר של פרדיגמות. כל אחד אסף את אמונותיו במהלך חייו, ירש אותן מהמשפחה ומהסביבה בה הוא חי, ועיצב אותן בעקבות החוויות שצבר. דבר שנראה מובן מאליו לאדם מסויים בפרדיגמה מסויימת, יכול להראות מופרך, לא נכון או אפילו שקוף ובלתי נראה לאדם בעל פרדיגמה אחרת לגבי אותה סיטואציה. אין אמת אחת. כל אחד והאמת שלו, אשר משרתת אותו בדרך כלשהי.

ההבנה הזאת יכולה לרכך או להוציא את העוקץ מהרבה מאבקים, ומויכוחים סוערים ונוקבים שאינם מובילים לשום מקום. היא יכולה לייצר סובלנות כלפי הצד השני ולפעמים אפילו לגרום לשינוי אצל הצד השני, שינוי שלא היה מתאפשר כל עוד כל אחד מהצדדים מתחפר עמוק יותר בפרדיגמה שלו. זה נכון ליחסים מכל הסוגים: יחסים בין בני זוג, יחסים עם ההורים, עם הילדים, יחסים בין חברים, בין שותפים לעבודה, ובתוך הקהילה. זה נכון לויכוחים אישיים, ויכוחים פוליטיים, ויכוחים מקצועיים וכדומה.

ילדים חופשיים יותר:
שיטת הלימוד והחינוך הקונבנציונאלית מרגילה ילדים לתת תשובות, ופחות לשאול שאלות. תשובות הן לרוב פרדיגמות. כאשר מרגילים ילדים ללמוד את החומר ה"נכון", לענות את התשובות ה"נכונות", בַסדר ה"נכון" ובצורה ה"נכונה", ובכלל – להיות "בסדר" - פוגעים בסקרנות, ביצירתיות וביכולת החשיבה העצמאית שלהם, ומרחיקים אותם מעצמם.

ההבנה הפשוטה הזאת יכולה למנוע לדעתי הרבה עוול מילדינו.

חופש ובחירה אישית:
אפשר להשתמש ברעיונות הללו ככלי לעבודה עצמית. כדאי לעבוד בכמה שלבים -
השלב הראשון הוא לזהות את הפרדיגמות, את "צבע העדשה" דרכה מסתכלים על העולם. לפעמים אפשר לעשות זאת לבד, ולפעמים אינטראקציה עם אנשים נוספים מאפשרת נקודות מבט חיצוניות ומסייעת לזהות את מה ששקוף ובלתי נראה עבורנו.
עכשיו מגיע שלב הבחירה – האם הפרדיגמה הזאת משרתת אותי או לא? האם היא מועילה או מסיבה נזק? האם היא מוסיפה לי אנרגיות או מרוקנת אותי? האם היא מקדמת אותי או תוקעת אותי במקום? אילו רווחים לא מודעים יש לי ממנה? האם אני רוצה להשאיר אותה או לא?
מהפרדגימות שלא משרתות אותי אני יכולה להתחיל להפרד. למוסס, להפריך ולשנות. יש פרדיגמות שמודעות אליהן מספיקה על מנת להפרד מהן, יש כאלה שמתמוססות לאט עם הזמן ועם ההבנה שמחלחלת, ויש כאלה שנדרש להן תהליך של עבודה מעמיקה או תרגול סבלני. בכל מקרה נדרשים אומץ ופתיחות. פרידה מפרדיגמה כרוכה לעיתים ב"סיכון", ובויתור על המוכר, הידוע והבטוח.

---

מי שרוצה מוזמן להצטרף - להרחיב, להבהיר, לברר, להפריך ( ) - בתאוריה או בדוגמאות ספציפיות.

[אמא_לשלושה*]

היי פרח, אני לא מאמינה שבשעה כזאת מאוחרת, המוח שלך כל כך צלול.
קראתי את מה שכתבת, אין לי מילים לתאר את זה.
כל כך הרבה חומר למחשבה, תובנות, ועכשיו עוד עבודה עצמית.
פשוט מדהים, זו הפעם הראשונה שאני נתקלת במילה הזאת, פרדיגמה?
בהתחלה לא הבנתי על מה מדובר, אבל את כרגיל עם כושר הכתיבה הכל כך יוצא דופן שלך, פשוט הצלחת בקלילות (של קופצת לגובה), להעביר לי את המסר.
עכשיו מתחילים להתבהר לי כל מיני דברים על אנשים, שעד עכשיו חשבתי שהם סתם נוווו "סתומים".
<אמא לשלושה מתחילה כבר להתעייף מהאתר>.

[הגמד_חיוכון*]

היי פרח, זה כ"כ מעניין והגיוני מה שאת מתארת כאן.
תודה תודה תודה על כל מה שאת משתפת. באמת נגעת בליבי ועוררת בי מחשבה.
מה שלי עלה בזמן קריאת המילים הוא כמה שבאמת זה נשמע פשוט, כמו אמת שתמיד היתה שם...
(ובנוסף, עלתה לי מחשבה כמה אני מסכימה עם הדברים אך בבואי לומר אותם לאישי -שהפתיל שלו קצת קצר והוא מלא באותן פרדיגמות על העולם שלפעמים מתגלות כמוטעות, או שליליות- ידוע לי שלא אוכל להסביר את הדברים ועוד באנגלית...)
האם תוכלי לספר עוד ואולי לתת דוגמאות מחייך או מהתהליך שעברת את עם הפרידה מהפרדיגמות? (אם תרצי לתת אותן).
מצאתי שבאתר הזה, זה אכן קורה הרבה- מעוררים אותנו רבות להיפרד מפרדיגמות שהיו לנו מאז ומעולם. לחלקינו לפחות.
דוגמאות נוספות ממה שאת הבאת ונתקלתי בהם הרבה באתר: בלי- חיתולים, למה צריך אסלה בכלל, לתת לילדים לשחק עם האוכל ולמרוח אותו, ואפילו מתכונים שלא חשבתי להכין בבית... וכמובן שלא לדבר על דרכים אחרות ללדת, ולגדל את ילדינו.
אז אולי בעצם הפרידה מהפרדיגמות היא מילה אחרת לפתיחות, פשוט לקדש את הפתיחות בחיינו?

[עירית_לוי]

מצאתי שבאתר הזה, זה אכן קורה הרבה- מעוררים אותנו רבות להיפרד מפרדיגמות שהיו לנו מאז ומעולם. לחלקינו לפחות.
נכון. בגלל זה חשבתי שדיון בהבחנה הזאת מתאים כאן.

אבל כאן באתר, בקהילה הזאת - הפרדיגמה של צורת חיים אחרת, טבעית, אשר בבסיסה יש לקיחת אחריות היא די מובנת מאליה.
וכאן אין לי הרבה מה לחדש

רציתי לשים את הפוקוס דווקא על הפרדיגמות שמעצבות את ההתנהלות האישית.
אני מתכוונת יותר לפרדיגמות לגבי עצמינו ופחות לפרדיגמות לגבי "החיים", ממש כמו בדוגמאות שנתתי למעלה.
בהקשר הזה, זה כלי עבודה נהדר לעבודה עצמית ולצמיחה.

האם תוכלי לספר עוד ואולי לתת דוגמאות מחייך או מהתהליך שעברת את עם הפרידה מהפרדיגמות?
זה מסע אינסופי שנוגע בכל תחום ותחום בחיי.

הנה דוגמא ממש טרייה:
פרדיגמה שאני עדיין נמצאת בתהליך ההפרכה שלה היא הפרדיגמה שאומרת ש"אני לא בסדר." היא לא מאוד חזקה או דומיננטית אצלי, אבל בהחלט חיה ובועטת בתחומים מאוד מסויימים היא נוצרה אי שם בילדות שלי וגורמת לי להיות רוב הזמן "בסדר". היא אוטומטית לחלוטין וממש לא משרתת אותי. העבודה שלי לגביה איטית ומתמשכת ועמוקה ונושאת פירות.

ויש לי גם דוגמאות ישנות של פרדיגמות שהן כבר מזמן לא חלק ממני:

• עשיתי סוויץ' מאוד גדול לגבי היכולת המקצועית שלי, ולגבי האם אני מסוגלת להקים ולנהל עסק עצמאי משלי. אם זה לא היה קורה הייתי עד היום שכירה בתפקיד שלא מביא לידי ביטוי עשירית מהיכולות שלי.
• שיניתי את התפישה שלי לגבי כמה אנשים הם "מסוכנים". פעם לא יכולתי לעמוד מול קהל כי פחדתי מאנשים, מהתגובות שלהם, ממה יגידו, מה יחשבו. היום זה כבר לא קיים.
• שיניתי את התפישה שלי לגבי כמה "מגיע לי" בתחום הזוגי. ברגע שזה קרה פגשתי את האיש הכי נפלא שיכול להיות (אחרי הרבה מערכות יחסים שלא היו "זה").

זה ממחיש לך קצת יותר את המושג?

(ובנוסף, עלתה לי מחשבה כמה אני מסכימה עם הדברים אך בבואי לומר אותם לאישי -שהפתיל שלו קצת קצר והוא מלא באותן פרדיגמות על העולם שלפעמים מתגלות כמוטעות, או שליליות- ידוע לי שלא אוכל להסביר את הדברים ועוד באנגלית...)
כולנו מלאים בהן, הן מספקות לנו ביטחון.
ההבנה הזאת - שלכולנו יש פרדיגמות, רק שלכל אחד יש פרדיגמות אחרות - עוזרת להבין את העולם של האחר.
תתחילי מעצמך ולא ממנו
למשל - איזו פרדיגמה יש לך עליו?

אז אולי בעצם הפרידה מהפרדיגמות היא מילה אחרת לפתיחות
בהחלט כן - כשזה נוגע לאנשים אחרים או למנהגים אחרים.
כשזה נוגע לעצמינו - יהיה מדוייק יותר לומר שפרידה מפרדיגמות הינה שינוי עמוק של דפוסים.

[הגמד_חיוכון*]

התהליך שעברת נשמע מעניין.
וגם מעורר השראה ברצון לצמיחה והתפתחות אישית
הבנתי אפילו שאני חולקת אותך את אותה פרדיגמה בנושא הקמה וניהול של עסק עצמאי..
(שלך כבר התמוססה כפי שתיארת. שלי חזקה ואיתנה ומתפרשת על פני שטח גדול של הלב..) (רמזתי לך על כך גם בדף חוזרים לארץ)
אני מאוד פתוחה לרעיון שלך להכיר את הפרדיגמה, להצביע עליה ואפילו התחלתי לחשוב על כך- גם זה לא קל - אבל כל כך מביא הקלה מסויימת- "הי! זה ממש לא חייב להיות ככה בשבילי"... ככה אני חווה את זה.. אבל מהצורך להכיר בשינוי ועד שינויו, שם אני מרגישה שחסר לי משהו..
איך לעשות שדברים ישתנו בשבילי? הדוגמא שנתת עם בן הזוג היא מצוינת: טוב לנו ביחד, אבל תמיד יש מקום לדברים להראות קצת אחרת..
אז חשבתי אולי אני אמורה להתייחס ולהיות כאילו שזה כבר השתנה ואז זה יראה לי ככה? כמו גם עם העסק? מה דעתך? איך את התחלת?

[הגמד_חיוכון*]

שמתי לב שבמקרה לקחתי שתי דוגמאות שאת נתת, אבל גם בעוד תחומים אני מפנה את השאלה כמו-
כסף, מרחב אישי בבית, יצירת קהילה כאן בגולה.. רצון להביע את עצמי ולהשמיע את קולי.. חזרה לארץ... (כשאני כותבת על כך זה נשמע לי המון פחדים... ודפוסים שמקבעים אותם.. ) אני מקוה שאני מפתחת את הנושא לכיוון הרצוי. אם זה לא הכיוון- מקדי אותי אם תרצי.
בקיצור, הבנתי שלהצביע על הנושאים זו אולי כבר לא בעיה בשבילי...

[מיכלולה*]

עירית לוי
תודה שפתחת את הדף הזה, גם אני מרגישה שיש לי כמה מוסכמות שקשה לי איתן וקשה לי להשתחרר מהן אך קשה לי להגדיר אותן בצורה ברורה.
למשל: אני מרגישה שאני לא פתוחה לגמרי עם אנשים ובעיקר עם חברים קרובים או משפחה, אני לא מעזה להגיד בקול רם שדעותי והנחות היסוד שלי השתנו ואני מרגישה שזה יוצר נתק ביני לבין אנשים שהיו עד כה חשובים לי מאוד. יש אפשרות של לוותר על הקשרים הללו ולחפש קשרים חדשים, אבל זה נראה לי בריחה מהמציאות וגם הפסד גדול כאלו אנשים שעד כה מאוד אהבתי. זה שאני החלפתי פרדיגמות לא אומר שהם צריכים להחליף את הפרדיגמות שלהם למרות שהייתי מצפה מהם להשתנות. (לדוגמא האם לשמר קשר עם חברה מאוד טובה שלא מגיעה לתינוקת שלה מיד כשהיא בוכה? או האם לשמור על קשר עם חברים שלא מכבדים את בקשתי לא לעשן בקרבתי?)
עוד נקודה למחשבה היא הדילמה כיצד והאם לפתח עיסוקים מעבר לגידול ביתי, האם גידול התינוקת הוא טוטלי או שאני אמורה להקדיש זמן לדברים שמאוד חשובים לי, ואני יכולה להגיד שהפרנסה כאן היא זניחה כי היא ממש לא רווחית, אבל אני מאמינה שהעיסוקים הללו חשובים לקידום הפרדיגמות שלי. כאן יש דילמה בין המוסכמה שיש לי יעוד מסויים לעשות את העולם טוב יותר על ידי עבודה עם ילדים או להתמקד כרגע רק בילדה שלי שהיא עולם ומלואו אבל היא רק ילדה אחת.
וכמובן יש את הדילמה עם כך שבן זוגי תומך בי מאוד עם כל הפרדיגמות שלי אבל עדיין חי לפי פרדגמות אחרות ולכן גם אני חיה בדיסוננס עם המוסכמות בהם הייתי רוצה לחיות. לדוגמא אני רוצה לחיות על האדמה כחלק מקהילה שתספק לפחות חלק מהצרכים שלה בעצמה, אבל אני גרה בעיר מול אתר בניה וקונה את האוכל שלי בחנות.


יצא לי קצת מבולגן, אולי אם אגדיר את הדברים שכתבתי בתור פרדיגמות פנימיות אוכל לנסח לי בבהירות פרדיגמות חדשות, אני מוכנה לקבל רעיונות לפרדיגמות חדשות.

ודרך אגב, עירית לוי, האם עשית את הפורום של לנדמרק? מה שכתבת כאן מזכיר מאוד את הגישה של בחירת אפשרות חדשה עליה מדברים בפורום.

[עירית_לוי]

_אבל מהצורך להכיר בשינוי ועד שינויו, שם אני מרגישה שחסר לי משהו.
איך לעשות שדברים ישתנו בשבילי?_ (הגמד חיוכון)
תלוי בפרדיגמה, ותלוי כמה עמוק או כמה חזק היא מושרשת.
ישנן פרדיגמות שעצם ההכרה בהן מספיקה. זה לא בהכרח קורה ברגע אחד ויכול לקחת קצת זמן.
כאשר פרדיגמה הופכת מ"שקופה" או בלתי נראית, לכזאת שמודעים אליה - מתחיל לאט לאט תהליך של הטלת ספק.
במידה מסויימת ניתן לומר שברגע שמודעים לפרדיגמה מסויימת, היא כבר לא מהווה פרדיגמה.

לפעמים השינוי פשוט קורה לבד ולפעמים נדרש לעשות משהו לשם כך.

דברים שניתן לעשות:

• להחליף את הפרדיגמה הישנה בחדשה ולמצוא לה "הוכחות". אני אסביר: כאשר אנחנו שבויים בפרדיגמה שאיננה משרתת אותנו, היא הולכת ומתחזקת מיום ליום מכיוון שאנחנו מוצאים לה כל הזמן הוכחות וחיזוקים. למשל – אדם שמסתובב עם הפרדיגמה "אף אחד לא אוהב אותי", מסתכל על המציאות דרך פילטר מאוד מסויים. הוא מסנן את את האירועים ורואה רק את אלה שמוכיחים את טענתו. "רוני לא החזיר לי טלפון, טוב , זה ברור, הוא לא אוהב אותי", או "אף אחד לא התייחס למה שסיפרתי קודם בזמן הארוחה – לא אוהבים אותי" וכו' וכו'. אפשר לנסות לעשות תרגיל ולהחליף את הפרדגימה באופן מלאכותי בפרגידמה חדשה. במקרה הזה למשל: "אני אדם אהוב". ואז להתחיל לחפש לה "הוכחות". במציאות לא משתנה כלום. מה שמשתנה זה הפילטר דרכו רואים את המציאות. חשוב לציין שאין כאן "אמת". גם הפרדיגמה הישנה וגם החדשה – שתיהן מומצאות. רק שהפרדיגמה החדשה מעצימה יותר. את כתבת: להתייחס ולהיות כאילו שזה כבר השתנה ואז זה יראה לי ככה? וזה בדיוק זה

• לקבל את הפרגידמה הישנה, או יותר נכון, לא להתייחס אליה כאל "לא בסדר" ולוותר על ההתנגדויות אליה. זה עשוי להשמע כמו פרדוקס – לקבל את מה שאני רוצה לשנות. אבל המציאות מראה שהתנגדות עמוקה לפרדיגמה מסויימת רק מקבעת אותה. בכל פעם שעולה התנגדות, אפשר לנסות להבחין בה ולוותר עליה.

• לפעמים צריך לעקוף את הרציונל ולמוסס את הפרדיגמה דווקא בשיטות שאינן מערבות חשיבה. זה יכול להיות טיפולים פיזיים או אנרגטיים למינהם. הילינג, אייפק, ריברסינג, נשימה מעגלית, פרחי באך ועוד.

כמו גם עם העסק? מה דעתך? איך את התחלת? (הגמד חיוכון)
פירטתי פעם את התהליך שעברתי בדף לעשות מה שהכי קל (יחסית לקראת סוף הדף) אם בא לך לקרוא.
אני מעתיקה לך משם שאלות שמאפשרות להסתכל מעבר לפרגידמות שמופיעות בדרך כלל בתחום של קריירה:
_מה הייתי רוצה לעשות בחיים אם הייתי יורשת עשירה ללא דאגות כספיות?
מה הייתי רוצה לעשות אם לא הייתי מפחדת מכלום? אם הייתי מאמינה שאני יכולה לעשות כל דבר שבעולם?
מה הייתי רוצה לעשות אם לא היה אכפת לי בכלל מה חושבים עלי?
מה יעשה אותי ממש שמחה ביומיום? מה יגרום לי לקום כל בוקר בשמחה. מה אעשה ולא אהיה עסוקה בלחכות שייגמר כבר?_

בגדול אני מאמינה שבתחום הזה את יכולה לקפוץ למים ולהתמודד עם מה שיעלה. את כבר על הקצה של הצוק, ככה נראה לי, לא?

_אני מקוה שאני מפתחת את הנושא לכיוון הרצוי. אם זה לא הכיוון- מקדי אותי אם תרצי.
בקיצור, הבנתי שלהצביע על הנושאים זו אולי כבר לא בעיה בשבילי..._ (הגמד חיוכון)
אין לי כיוון "רצוי" לכי עם הדיון לאן שמתאים לך.
יש הרבה פרדיגמות שקל יותר להבחין בהן תוך כדי שיחה עם אדם נוסף. את מוזמנת לעשות את זה כאן אם את רוצה.

האם עשית את הפורום של לנדמרק? מה שכתבת כאן מזכיר מאוד את הגישה של בחירת אפשרות חדשה עליה מדברים בפורום. (מיכלולה)
כן, השתתפתי בפורום של לנדמרק לפני כחמש שנים.
"אפשרות חדשה", על פי ההגדרה של לנדמרק, היא מונח רחב יותר מהמונח "פרדיגמה".
היא אמנם כוללת בתוכה גם יצירה של פרדיגמות חדשות (מעצם הגדרתה כמעצבת מחדש את הפעולות שלנו), אך היא במהותה טכניקה ליצירת הוויה חדשה שתפקידה לרגש ולעורר השראה. "אפשרות חדשה" פועלת את פעולתה בדומה לחזון.

אולי אם אגדיר את הדברים שכתבתי בתור פרדיגמות פנימיות אוכל לנסח לי בבהירות פרדיגמות חדשות, אני מוכנה לקבל רעיונות לפרדיגמות חדשות. (מיכלולה)
את מוזמנת לעשות את זה כאן, ואז נוכל להציע פרדיגמות חדשות

[הגמד_חיוכון*]

פרח, מקבלת את הצעתך ומנסה לכתוב פרדיגמות שלי למרות שמרגישה כאן חשיפה נוראית... אז אם זה יהיה לי יותר מידי אולי אמחוק...
נשימה עמוקה....ו...

• אני לא מתאימה להיות עוסקת עצמאית... אין לי את האופי הדרוש
• תמיד אראה בעיני לא טוב, לא משנה כמה יגידו לי אחרת..
• אני לא מצליחה להתמקד על מה אוכל לעשות עם כשרונותי. (לפחות אני מודעת אליהם...) מה שמוביל ל:
• אני יודעת שאני מוכשרת... אבל לא מספיק...
• תמיד הייתי גרועה בעשיה...

טוב, יש עוד כמה סוגיות אבל זאת ההתחלה..
וואו.. זה משחרר אותי קצת רק לכתוב את כל זה כאן.. זה גם נשמע לי טפשי. כל המעצורים האלה...
טוב. אני אופטימית..

[עירית_לוי]

כל הכבוד על האומץ

אם תחליטי למחוק מפה כדאי לך להשאיר עותק על המחשב האישי.
וזה למה?
כאשר נפרדים מפרדיגמה ישנה ומאמצים חדשה, יש לפעמים תחושה שתמיד זה היה ככה, כי הרי זו "האמת" עכשיו.
ואז קל לקחת כמובן מאליו את הרמה החדשה שהגענו אליה.
כשביקשת ממני לתת לך דוגמאות לפרדיגמות שנפרדתי מהן - היה לי ממש ממש קשה לשחזר.
יהיה לך מעניין ואולי גם מצחיק לחזור ולקרוא את מה שכתבת עכשיו, נגיד בעוד שנה. זה יאפשר לך לראות איזו דרך עברת.
אני מניחה שאם בעוד שנה אני אחזור לדף הזה ואקרא על הפרדיגמה הנוכחית שלי של "אני לא בסדר" - זה יראה לי כל כך רחוק.

_וואו.. זה משחרר אותי קצת רק לכתוב את כל זה כאן.. זה גם נשמע לי טפשי. כל המעצורים האלה...
טוב. אני אופטימית.._
זה בדיוק העניין.
לפעמים רק להיות נוכחים למשהו שעד עכשיו היה שקוף ובלתי נראה - גורם לו להתמסמס ולהשתחרר או להראות מופרך.

מה שאת יכולה לעשות עכשיו -

1. להתחיל להסתכל על הפרדיגמת הללו ביומיום, בזמן אמת. לנסות להבחין מתי הן קופצות, ואיך הן משפיעות על מי שאת ועל מה שאת עושה.

1. להמציא פרדיגמות הפוכות ולחפש להן הוכחות (פירטתי על זה בהודעה הקודמת שלי), למשל - אני כן מתאימה להיות עוסקת עצמאית, וכו'.

אגב, לגבי הקריירה - יכול להיות שבסופו של דבר תחליטי להיות שכירה ולא עצמאית, אבל אז זה יהיה מבחירה. כרגע לא את בוחרת להיות שכירה, אלא מנגנון אוטומטי בוחר את זה עבורך. כאשר יהיה לך החופש לא להיות שכירה - תוכלי להיות שכירה ממקום של עוצמה.

[הגמד_חיוכון*]

הו... זה כ"כ עוזר מה שאת כותבת... עידכונים ופרדיגמות חדשות בקרוב...(היכונו..)
תודה ענקית...

[עירית_לוי]

[פלוני_אלמונית*]

סליחה רגע,

אפשר בבקשה הסבר/הגדרה למילה פרדיגמה?

[הגמד_חיוכון*]

סלחנו...
מומלץ לקרוא בראש הדף את ההסבר המעניין של עירית לוי.
כדאי מאוד לקרוא את כל ההסבר, אבל מתוכו המשפט המגדיר הוא זה:

_מה זאת בעצם פרדיגמה –
פרדיגמות הן האמיתות שלנו, כל דבר שעבורנו הוא "האמת" הבלתי מעורערת. כל האמונות שלנו וכל מה שאנחנו שמים אחריו סימן קריאה או אומרים לגביו "ככה זה".
יש להן השפעה רבה על תפישת המציאות שלנו, על הפעולות ועל הרגשות שלנו. מקור המילה "פרדיגמה" הוא מיוונית ופירושה מודל או תבנית._

[עירית_לוי]

אפשר בבקשה הסבר/הגדרה למילה פרדיגמה?

כמובן.
ניסיתי להגדיר בהודעה הראשונה:

_פרדיגמות הן האמיתות שלנו, כל דבר שעבורנו הוא "האמת" הבלתי מעורערת. כל האמונות שלנו וכל מה שאנחנו שמים אחריו סימן קריאה או אומרים לגביו "ככה זה".
יש להן השפעה רבה על תפישת המציאות שלנו, על הפעולות ועל הרגשות שלנו. מקור המילה "פרדיגמה" הוא מיוונית ופירושה מודל או תבנית._

בהמשך אותה הודעה נתתי דוגמאות שאמורות להמחיש קצת יותר.

זה מסביר?
אם לא - תגיד/י ואנסה עוד יותר

[עירית_לוי]

ערכתי קצת והעברתי את ההגדרה לתחילת ההודעה ההיא (קודם היא הופיעה באמצע).
נראה לי שעכשיו זה יותר בהיר.

[עירית_לוי]

אה, חיוכון, כתבנו ביחד

[אמא_בבית*]

הי, עירית לוי תודה על פתיחת דף מקסים ומעורר מחשבה. אני קוראת פה ונכנסת לעבודה...

[עירית_לוי]

[יסמי_ן*]

שלום עירית לוי וכל השאר,
(יו, יצא לי חרוז)
הפרדיגמה הנוכחית בחיי, היא ההגדרה כרגע.
ככה, כל פרדיגמה נכונה לעכשיו,
ותמיד קיימת האפשרות שמתישהו יתרחש שינוי.

גילתה לי את זה מירב שרמן בסדנת מודעות וסת (כי זה מאד קשור).
מדתך?

[עירית_לוי]

יסמי ן, לא בטוחה שהבנתי.
האם התכוונת שאם מתייחסים אל הפרדגימות כאל כאלה שנכונות רק לרגע זה ולא כאמת המוחלטת, קל יותר להשיל אותן?
האם תוכלי להרחיב מעט ולתת דוגמאות?

[יסמי_ן*]

למשל, פעם הייתי אומרת שאני לא נוהגת כי אני מפחדת.
היום אני אומרת ש כרגע אני לא נוהגת כי אני מפחדת. זה נותן (לי) פתח לשינוי, כי זה רק כרגע.
מחר יהיו אולי תנאים אחרים, מצברוח אחר, אולי אבחר לנהוג ואולי אבחר להמשיך לא לנהוג.

[עירית_לוי]

אוקיי, הבנתי.
תודה על הדוגמא.

כרגע אני לא נוהגת כי אני מפחדת זו פרדיגמה.
העובדה שהיא זמנית משחררת ומרגיעה אותך בכך שהיא מותירה פתח לשינוי, ואיננה "לתמיד". זה נהדר

אבל - ברקע שלה יש עוד פרדיגמה שיוצרת את הפרדיגמה הנוכחית.
פרדיגמה כלשהי לגבי נהיגה, זו שגורמת לך לומר/להרגיש שאת מפחדת.

אני מניחה שאם תנסי לזהות אותה, יהיה לך קל יותר למוסס את הפרדיגמה הנוכחית וליצור את השינוי.

אין לי מושג כמובן מהי, אבל אני יכולה להציע לך כיוונים למחשבה:

• נסי להמשיך את המשפט: "אני מפחדת לנהוג כי...." . תני כמה שיותר תשובות ותראי מה יעלה.
• עוד כיוון אפשרי - האם היא קשורה ל"מה את מסוגלת ולא מסוגלת לעשות"?

[עירית_לוי]

תומאס קון, שטבע את המונח פרדיגמה, כתב בשנת 1962 את ספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" .
היום התפרסמה ב- YNET סקירה של המהדורה החדשה של ספרו.

[יסמי_ן*]

פרח, אני נוהגת, א ב ל עדיין מפחדת.
אני מפחדת שיפגעו בי (אין לי שליטה על אחרים. בקושי על עצמי...)
אני מפחדת לפגוע במישהו.

אני מסוגלת, יש לזה מחיר.
הצד השני זה איזה מחיר יש ל אי נהיגה.

זה עדיין מתחבר עם פרדיגמות או שיצאתי לגמרי מהמסלול?

[עירית_לוי]

את לגמרי על המסלול

ככה אני רואה את זה:
הפרדיגמה שלך היא ש'נהיגה היא דבר מסוכן'.
ומעצם היותה פרדיגמה, אין כאן נכון או לא נכון. זו האמת הפרטית שלך.

מאחר ואת מסתכלת על החיים דרך "המשקפים" האלה (='נהיגה היא דבר מסוכן'), את גם מוצאת אינסוף "הוכחות" לזה ביומיום שלך - בזמן הנהיגה וגם כשאת לא נוהגת.
את "שומעת" על תאונות יותר יחסית לאנשים אחרים, את "רואה" יותר מטורפים על הכביש יחסית לאנשים אחרים. המציאות נתפשת אחרת עבורך. מפחידה יותר.

במידה מסויימת הפרדיגמה הזאת כן משרתת אותך מכיוון שהיא מסייעת לך לשמור על זהירות.

אבל החל מנקודה מסויימת היא מפסיקה לשרת אותך.
זה קורה בנקודה בה המחירים מתחילים להיות כבדים מדי (כפי שציינת): כאשר את נמנעת מנסיעות חשובות, כאשר את נוסעת בתחבורה ציבורית שהיא פחות נוחה לך, כאשר הפחד משפיע עלייך פיזית, כאשר את חשה במתח וחרדה בזמן הנהיגה וזה משפיע עלייך ועל מי שסביבך (הילדים למשל), וכאשר את מפנה הרבה אנרגיות נפשיות ורגשיות לנושא הזה. יש עוד מחירים שלא חשבתי עליהם?

שתי מחשבות שעולות לי:

1. את יכולה לנסות ולעשות עבודה מנטלית על עצמך, כלומר, לנסות ולהחליף (באופן מלאכותי בשלב הראשון) את הפרדיגמה. תמציאי משהו (למשל - 'נהיגה מסוכנת לא פחות מדברים אחרים' או ' נהיגה יכולה גם להיות מהנה' או כל דבר אחר שעולה בדעתך) ותמצאי לו "הוכחות". אני שוב מדגישה שאין כאן אמת אחת או מוחלטת ומה שתמציאי יכול להיות מופרך לגמרי, העיקר שישרת אותך יותר בשלב הנוכחי ויעזור לך להתקדם.
2. הייתי משלבת יחד עם זה עבודה פיזית/רגשית/אנרגטית כלשהי. אני משתמשת בזה כאשר אני מתמודדת עם פרדיגמות עמוקות.

מה את אומרת?
<אם תספיקי לקרוא לפני שסוגרים את השלטר לשבועיים >

[הגמד_חיוכון*]

קראתי סופסוף את המאמר המעניין. תודה. אכן שימוש נרחב למילה פרדיגמה.
אגב, כשחשבתי לי על כך, מעניין אותי- בתור בנאדם נאיבי מטבעי- האם בעבר השתנו לי פרדיגמות יפות וטובות שהיו בי- לפרדיגמות שליליות. זה חייב גם לעבוד הפוך לא? אולי כך הן נוצרו בכלל.. תמיד הייתי נאיבית ואופטימית ובטחתי באדם, עד לניסיונות שליליים שהפכו את הפרדיגמה שנקראת: "העולם הוא מקום בטוח בשבילי", לפרדיגמה: "רצוי לא לסמוך על בני אדם" או "לא להאמין לאיש"... וכו. (דוקא הפרדיגמה הזו לא הכי איתנה, אני עדיין לא חושדת באיש בתור די פולט..רק אי שם בקצה הראש מנתרת המחשבה לעיתים..)
בכל אופן, כאן נראית לי השיטה- להפוך פרדיגמה שלילית לחיובית בעליל, ולמצוא לה סימוכין במציאות- מאוד מאוד אפקטיבית.

[עירית_לוי]

זה חייב גם לעבוד הפוך לא? אולי כך הן נוצרו בכלל..
מסכימה איתך!

[מיכלולה*]

אני עדיין מתקשה לנסח את מה שכתבתי קצת למעלה יותר כפרדיגמות, זה גם הקושי לפי דעתי אם הפרדיגמות כי הם כל כך טבועים בנו שאנחנו לא רואים אותן ולא יודעים לנסח אותן.

[עירית_לוי]

מיכלולה, נכון.
זה לא פשוט לזהות את הפרדיגמות לבד.
רובן שקופות ובלתי נראות עבורנו. בגלל זה הן פרדיגמות
החדשות הטובות הן שחלק מהפרדיגמות שלך יתמסמסו מעצם זה שתזהי אותן.

שני רעיונות בשבילך:

1. לשבת עם עצמך, עם דף ועט ולכתוב:

• לבחור תחום ולכתוב את כל האמונות שלך לגביו: "אני ככה וככה...", "אני מאמינה שככה וככה...". תכתבי כמה שיותר משפטים שאת מחשיבה כנכונים לגבייך או נכונים בעינייך.
• לנסות ולזהות איזו עוד אמונה קיימת ברקע של כל אמונה שכתבת ושיוצרת את האמונה שע לפני השטח. למשל - כתבת: אני לא מעזה להגיד בקול רם שדעותי והנחות היסוד שלי השתנו. איזו אמונה קיימת ברקע שגורמת לך לא להעיז להתבטא?

1. להעזר באדם אחר, ולעשות איתו את אותה עבודה. לאחרים קל יותר לראות את הפרדיגמות שלנו.

[הגמד_חיוכון*]

היי פרח! איזה יופי ששיחזרת את הדף!!
לא רציתי להטריח אבל שמחה מאוד שזה קרה.
יש משהו מאוד שלו בדרך בה את מעבירה מסר.
הולכת לקרוא שוב את כל הדף..
ובנוסף בהקשר של הדף הזה שוב- חשבתי שאולי גם אפשר לחזור ולחזק את עצמנו תמיד עם מסרים חיוביים שידועים לנו כבר, ואנחנו גאים בהם..
לעצמינו זה נעים להשויץ.. או לאהוב- כלומר אם עשינו ארוחה מעולה או תיקתקנו חג והיינו טובים.. לטפוח לעצמינו על השכם בפנים.
משהו שנשמע חקוק בסלע- "לפעמים אני ממש יכולה להפיק ארוע טוב!" -פרדיגמה!...
או "אני ממש טובה עם אנשים" סתם דוגמא, בלי התרברבות...
לעצמנו חשוב שזה ישמע הכי טוב. כך נראה לי.

[מסע_לעצמי*]

בזמן האחרון אני "עוסקת" ב"שומרים" שלי. מסתבר שיש לי הרבה שומרים או כפי שיותר נהוג לכנותם מנגנוני הגנה. כשקראתי עכשיו שוב חלקים מהדף שמתי לב שיש קשר בין פרדיגמות להגנות. למשל - יש לי שומר "לא להתקרב יותר מדי לאנשים" שמקשה עליי מאד ביצירת קשרים בעיקר עם בחורים. הוא כל הזמן איתי וכשאני מתחילה להתקרב הוא מזכיר לי את הפרדיגמה שנמצאת אצלי מאד חזק: אנשים מסוכנים תיזהרי! בזמן האחרון אני מזהה את הנזק שלו, הוא חונק אותי. איך ניתן למוסס את הפרדיגמה? לסלק את השומר?
מקווה של עירבבתי בין המושגים אשמח להבהרות.

[עירית_לוי]

הגמד חיוכון,
קודם כל, תודה

חשבתי שאולי גם אפשר לחזור ולחזק את עצמנו תמיד עם מסרים חיוביים שידועים לנו כבר, ואנחנו גאים בהם..
זה רעיון מצויין.
הפרדיגמה שמתוכה אני רגילה לחשוב היא ש"צריך" להתעסק רק עם הפרדיגמות שלא משרתות אותנו ולמסמס אותן.
אין ספק שחיזוק הפרדגימות שכן משרתות אותנו יכול לעשות רק טוב.

---

מסע לעצמי,

שמתי לב שיש קשר בין פרדיגמות להגנות.
מסכימה.
ולא, לא ערבבת בין המושגים
"אנשים הם מסוכנים" זו בהחלט פרדיגמה.

איך ניתן למוסס את הפרדיגמה? לסלק את השומר?
אני אציע כמה כיוונים להתחיל איתם:

1- לזהות בזמן אמת
ראשית, תנסי לזהות את הפרדיגמה הזאת ממש בזמן אמת, ממש כשהיא קופצת, כשאת בבליינד דייט או בשיחת טלפון עם בחור.
תלמדי לזהות אותה בפעולה ואת הרגעים הקריטיים בהם היא מפעילה אותך.
זו מיומנות לא פשוטה אבל היא יכולה לתת לך דחיפה קדימה.

למה זה חשוב? תארי לך שברגעים קריטיים בחיים קופצת לך מול העיניים עדשה סגולה אבל את לא יודעת שהיא קופצת.
יום אחד נופל לך אסימון ואת מבינה שאת בעצם רואה את העולם סגול למרות שהוא לא, אבל אין לך שליטה על מתי העדשה הזאת נכנסת לפעולה.
לכן, השלב הראשון החשוב הוא לדעת מתי זה בכלל קורה.
זה יתן לך גישה אח"כ ללקחת את הכפתור האוטומטי הזה לידיים שלך.

2- למצוא הוכחות הפוכות
כתבתי על זה גם אי שם במעלה הדף. הפרדיגמה הזאת שלך מתחזקת ככל שעובר הזמן.
למה? כי מיום ליום את מוצאת לה יותר ויותר הוכחות. את מסננת את המציאות ורואה רק את הדברים שמחזקים את הטענה שלך (שאנשים הם מסוכנים).
כל אירוע שלילי של פגיעה בך (או אפילו באדם אחר) נרשם ומתועד אצלך כ"אהה! הוא לא התקשר אלי. ידעתי! ידעתי שצריך להזהר. בפעם הבאה אני אזהר יותר".
לעומת זאת, הדברים שקורים ומפריכים את הטענה הזאת עוברים לידך בלי שתראי אותם.

אז מה שאני בעצם מציעה זה לחפש לה במודע הוכחות הפוכות.
את יכולה למשל להמציא פרדגימה שאומרת ש"אנשים אוהבים אנשים" או משהו בסגנון, ולחזק אותה.
להחליט שכל יום את מוצאת לפחות שלוש הוכחות, ובאמת להיות מכוונת למצוא כאלה.

3- להיות נוכחת למחיר
את זה את כדאי לך לעשות אחרי שתחזקי קצת את המיומנות של לזהות את הפרדגימות בפעולה בזמן אמת.
דיברת על 'שומרים' שמגנים עלייך. לצד הרווח הזה של הגנה יש לזה כמובן מחיר. מחיר שאת מתארת כמחיר כבד.
מה שעוזר לפעמים לעשות שינוי או אפילו רק להתחיל להזיז משהו לכיוון של שינוי זה להיות נוכחת למחירים שאת משלמת.
להיות נוכחת להם זה אומר לא רק לומר אותם באופן רציונלי אלא ממש לתת לעצמך להרגיש את המחירים.

מה את אומרת?

[אלמונית*]

אני קוראת באתר כבר הרבה זמן, אבל כמעט
אף פעם לא כותבת, כי אני מרגישה שאני לא
נמצאת ברמה של הכותבים כאן.
כולם כותבים כל כך יפה, מתנסחים בבהירות
ומצליחים להעביר את דעותיהם בצורה מכובדת
בקיצור אנשים ממש חכמים.

לפעמים אני נכנסת לדפים שמלאים בהתלהמויות
וויכוחים למיניהם, רוצה לכתוב את דעתי אבל נמנעת.
בקיצור אני לא חכמה כמו רוב האנשים באתר.
זאת עובדה או פרדיגמה?

[אמא_חדשה*]

איזה דף יפה... @}

חושבת על פרדיגמות משלי...

[נוסעת_סמויה*]

_בקיצור אני לא חכמה כמו רוב האנשים באתר.
זאת עובדה או פרדיגמה?_

בטוח שפרדיגמה .

[עירית_לוי]

בטוח שפרדיגמה
גם בעיני.
ולמה? כי המציאות שלך היא תולדה של הפרדיגמות / פילטרים שמתוכן את רואה את העולם.
הפרשנות שלך לעובדות (או מה שאת תופסת כ"מציאות") היא סובייקטיבית, והיא זו שיוצרת את המציאות שלך.
במציאות שלך את לא מספיק חכמה. במציאות של אדם אחר עם פילטר / עדשה אחרת את יכולה להיתפס ככן חכמה.

לכן זו לא עובדה, אלא המציאות כפי שהיא משתקפת דרך העיניים הפרטיות שלך (וכאמור, לא המציאות האבסולוטית).

אפשר לחדד:
האם את נמענת להשתתף בדיונים בכלל או רק / בעיקר בכאלה שיש בהם התלהמויות?
כי אם מדובר בעיקר בדיונים "קשים" אולי לא מדובר רק בפרדיגמה "אני לא מספיק חכמה", אלא גם בפרדיגמה "עימותים מפחידים אותי" וחברותיה.

[אלמונית*]

במציאות של אדם אחר עם פילטר / עדשה אחרת את יכולה להיתפס ככן חכמה.

האנשים שנמצאים סביבי אכן "תופסים" ממני
חכמה.
האם את נמענת להשתתף בדיונים בכלל או רק / בעיקר בכאלה שיש בהם התלהמויות?

לא, גם בדיונים אחרים גם אם אני כותבת משהו
אז אני כותבת אותו תחת ניק בדוי.

עדיין חושבת שרוב האנשים פה באתר
מאוד חכמים (משכילים?).

[עירית_לוי]

האנשים שנמצאים סביבי אכן "תופסים" ממני חכמה.
תשתמשי בזה כדי להתחיל להטיל ספק בפרדיגמה הזאת שלך

[מסע_לעצמי*]

עירית לוי
וואו! תודה על התגובה המושקעת. את עוזרת לי להתמקד, להבין טוב יותר, להפנים, לנסות ליישם במציאות שלי.

ראשית, תנסי לזהות את הפרדיגמה הזאת ממש בזמן אמת, ממש כשהיא קופצת.
בזמן האחרון אני מצליחה לזהות את הפרדיגמה בזמן אמת. אני בתחילתו של קשר עם בחור חדש. הוא מוצא חן בעיני ונראה לי שיש סיכוי למשהו טוב. אבל כל פעם שיש רגע שנראה טוב מדי, כשהוא מנסה להתקרב אליי יותר, מופיע הקול:"אל תאמיני לו. זה לא יכול להיות. הכל אשלייה" ואז מופעלת הפרדיגמה בשיא העוצמה "הוא מסוכן. תברחי!"
אני משתדלת להשמיע לעצמי את הקול השני המרגיע. שהכל בסדר.
אני חושבת שאפילו הבחור כבר זיהה את הפרדיגמה שלי באופן לא מודע כי הוא אמר לי כבר פעמיים (בטון רך ומרגיע) : "אני לא רוצה לפגוע בך."

אז מה שאני בעצם מציעה זה לחפש לה במודע הוכחות הפוכות.
איזו הצעה חכמה. כמו שמחליפים מחשבה שלילית בחיובית. אני רוצה לנסות את זה.
אני יכולה להחליף את הפרדיגמה בקשר לבחור ב: הוא אוהב אותי ורוצה בטובתי. מדהים כמה קשה לי לקבל מילים טובות. למרות שאני חושבת שאני יכולה די בקלות למצוא לפרדיגמה החדשה הוכחות במציאות. רק שאת אלו אני לא רואה. הן לא עוברות במסננת שלי.

להיות נוכחת להם זה אומר לא רק לומר אותם באופן רציונלי אלא ממש לתת לעצמך להרגיש את המחירים.
אני חושבת שהמחיר הוא להשאר בלי קשר. בלי נסיונות לקשר. בתוך עצמי. להיות חיה-מתה.
לא ברורה לי כוונתך ב- ממש לתת לעצמך להרגיש את המחירים, או שאולי אני כבר מרגישה אותם היום.

ניסיתי להתמקד למרות שכרגע אני מרגישה מבולבלת ומוצפת...

[עירית_לוי]

מסע לעצמי,

לא ברורה לי כוונתך ב- ממש לתת לעצמך להרגיש את המחירים.
התכוונתי -
לא להעביר את המחירים רק דרך המסננת של הראש אלא גם דרך המסננת של הלב.
לא רק להגיד אותם, אלא גם להרגיש אותם.

הכלי הזה, הטלת ספק בפרדיגמה, הוא כלי רציונלי.
מה שאני אומרת זה רק לשים לב לא לפספס את הרגשות. בנקודה הספציפית הזאת יש להם תפקיד משמעותי בדחיפה קדימה.

לפעמים כשאני מתייחסת לדברים במשקפיים רציונליות, אני מתחמקת מלהרגיש אותם (זה פחות כואב ).
אבל זאת אני.
אמרת בעצמך שאולי את כבר מרגישה אותם היום.

[הגמד_חיוכון*]

מסע לעצמי,
אם יורשה לי להצטרף לשלל העיצות הנבונות של עירית לוי.
נראה שאת מאוד כנה עם עצמך וזו כבר התחלה טובה לשנות פרדיגמה. כמו שתואר בתחילת הדף. להצביע עליה.
נראה שטוב יהיה לך גם לדבר על כך כמה שיותר- עם עצמך, עם חברה. (עם הבחור אפילו?... אולי... לא בטוח, איך שנראה לך)
המון פעמים שותלים משהו במחשב של המוח ונותנים לו להבשיל ואז פתאום יוצא פלט וקורה שינוי שכזה...
פתאום מתחילים יותר לשים לב לדברים, או רעיונות קופצים לראש משומקום..
אז נראה לי שאת בכיוון טוב. אמיצה.

[פלונית_אלמונית*]

אפשר הודעה ראשונה לשנת 2006?

נראה לי שהפרדיגמות הכי גדולות שלי הן:
אני לא חכמה
אני לא בסדר

וכל כך האמנתי בהן...שהגעתי עד לקבלת דוקטורט. כמובן שזה לא פתר אותן. אבל אני בתהליך עם כיוון חיובי

[הגמד_חיוכון*]

פלונית! נראה שעמלת קשה כדי להוכיח אחרת...
את חכמה! את בסדר!..
והנה כמה משלי:
אני תמיד מאבדת דברים
אני שכחנית
אני אפפעם לא לומדת ממסקנות

כרגע אני קוראת את איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו ורואה כמה מכל זה נאמר לנו בילדותנו והכל תוצאה של כוונות חינוך טובות של הורינו. כל חיי נאמר לי שאני שכחנית, שאני מבולבלת, מיד נכנסתי למשבצת הזאת. לתפקיד הזה. ולא עזרו כל הדברים שכן הצלחתי ועמלתי עליהם וזכרתי. בעיקר עם איה שלי, עדיין אני שם מנסה לצאת מגבולות המשבצת הזו בכוח רב. מתפללת לשבור את הפרדיגמות הטיפשיות האלה... אמן.

[עירית_לוי]

פלונית אלמונית, בהצלחה!
באמת עמלת קשה. ...
אשמח אם תפרטי על התהליך עם הכיוון החיובי
<מצטערת שמגיבה כ"כ באיחור. לא ראיתי את ההודעה שלך כשכתבת אותה>

הגמד חיוכון,
מדהים, מדהים איך העניין הזה של תויות ששמים על ילד (כל תוית, גם תוית שהיא לכאורה "חיובית") זה בעצם ליצור פרדיגמה ביחס אליו ולקבֵע אותו.
ומדהים כמה ההשפעה של זה חזקה. ברגע שמתחילים להסתכל עליו דרך ה"משקפיים" המסויימים האלו, התוית מתחילה להתחזק.
הרי כשמתחילים "לחפש" הוכחות לזה שילד הוא שכחן - מוצאים בלי בעיה. וכך, התוית בעצם מעצימה את התכונה הזאת, מה שלא היה קורה בלעדיה.

גם יצירה של פרדיגמה כלפי ילד / תוית שנחשבת חיובית היא בעייתית לדעתי (ילד "טוב", "חרוץ" "נחמד" וכו').
תוית היא מקבעת, היא מגבילה, היא יוצרת ציפיות ומלחיצה, ובעיקר הופכת את הילד ליצור חד-מימדי וגורמת לנו לשכוח שמאחורי התוית יש בן אדם.

אחרי שתסיימי את הספר שאת קוראת, אני ממליצה בחום על הספר Item]הורות מודעת Details[/po].aspx?Barcode=37-1061 של הארוויל הנדריקס והלן האנט (אותו הנדריקס של לבסוף מוצאים אהבה ו-לשמור על האהבה הזאת).
הספר מדבר על יצירה של 'הורות מודעת' במקום 'הורות אוטומטית' (הורות שמבוססת ומוּנעת מתוך פצעי הילדות שלנו), ועל איך להפסיק את מיחזור הפצעים מדור לדור.

בהקשר של לשים תויות, הנדריקס מדבר על כך שכל תוית שאנחנו שמים על הילד, אנחנו שמים מתוך נקודת המבט האישית והפצועה שלנו.
הוא טוען שכל תכונה שמפריעה לנו אצל הילד שלנו היא היבט דחוי של עצמנו. היבט של שלא איפשרנו לו לבוא לידי ביטוי בגלל תגובות של ההורים אלינו.

העבודה שהוא מכוון אליה היא לקיחת אחריות על המנגנונים האוטומטיים (או בהקשר של הדף הזה - לקיחת אחריות על הפרדיגמות האישיות).
ההורות שהוא מתאר היא אינה רק יצירת סביבה אוהבת ומעצימה לילד, אלא היא גם תהליך צמיחה עבור ההורה.

[אמא_לשלושה*]

_גם יצירה של פרדיגמה כלפי ילד / תוית שנחשבת חיובית היא בעייתית לדעתי (ילד "טוב", "חרוץ" "נחמד" וכו').
תוית היא מקבעת, היא מגבילה, היא יוצרת ציפיות ומלחיצה, ובעיקר הופכת את הילד ליצור חד-מימדי וגורמת לנו לשכוח שמאחורי התוית יש בן אדם._
עכשיו כשקראתי את זה, אני ממש מתחרטת ששלחתי אותו (את הגדול) לשלב השני
של "המבחן לאיתור מחוננים".
מההתחלה הייתה לי הרגשה לא טובה בקשר לזה, אבל כל אנשי המקצוע שדיברתי איתם
(מורים, יועצים וכו') המליצו לשלוח אותו.
עכשיו מה יקרה אם כן יעבור?
מה יקרה אם לא יעבור?
גם ככה מודבקת עליו תווית "התלמיד המצטיין החכם וכו" אם הוא יעבור את המבחן
זה ייתן לו מעין "דיפלומה" של מחונן ונראה לי שהוא יילחץ מזה.
אם לא יעבור, האם יתאכזב מעצמו? או שלחילופין יחשוב שאכזב אותנו?

לפני שנכנס למבחן אמרתי לו "אם קשה לך, אם לא בא לך, אם אתה מרגיש שאתה נלחץ
תצא מהמבחן, אתה לא חייב לעשות אותו ואני לא צריכה שום דבר שיגיד לי מי אתה
או מה אתה.
אבל לא יודעת עד כמה הוא הפנים את זה.
(אם חרגתי מנושא הדף, בבקשה להעביר למקום יותר מתאים).

[עירית_לוי]

(אם חרגתי מנושא הדף, בבקשה להעביר למקום יותר מתאים).
לדעתי לא ממש חורג מנושא הדף כי לשים תוית זה לייצר פרדיגמה: "הילד X מחונן".

נזכרתי בשיחתנו בנושא הזה לא מזמן ב-תמיכה בילדי בית הספר (אם תרצי, אפשר להעביר לשם, אבל גם פה זה רלוונטי).
כמו שכתבתי אז, אני חושבת שהכי חשוב זה לא להתייחס לציונים, אבל באמת לא להתייחס.
(אני יודעת שזה ממש לא פשוט לשלוח ילד לבית הספר ובו בזמן לא להתייחס לציונים, אבל אני מאמינה שזה אפשרי, ועשוי ליצור עבורו חוויה אחרת לגמרי).
בעיני, ההתייחסות לציונים הופכת את האדם למשהו חד מימדי, ל'תלמיד', במקום שיהיה מי שהוא - אדם יחיד ומיוחד.

ברוח הרעיונות של הנדריקס, את יכולה לשאול את עצמך:

• מה החלק שלך ומה המקום שלך בתהליך הזה?
• מה ברקע שלך ובפרדיגמות דרכן את מביטה על עצמך ועל בנך הוביל אותך לשלוח אותו למבחן הזה?

על זה את יכולה לקחת אחריות ושם את יכולה לעשות שינוי.
בטווח המיידי - אני הייתי ממשיכה להגיד לו שוב ושוב את מה שאמרת לו, ומאוד להתכוון לזה!

עכשיו כשקראתי את זה, אני ממש מתחרטת ששלחתי אותו (את הגדול) לשלב השני של "המבחן לאיתור מחוננים".
אז את לא חייבת להמשיך עם התהליך. תבדקי מה את מעדיפה, תראי שאת שלמה עם זה, ותלכי עם זה.
אפרופו פרדיגמות, תמיד יש לך אפשרות לעצור רגע, להטיל ספק, לבדוק אם הצעד שלך נעשה מבחירה חופשית או מתוך מנגנון אוטומטי, ואם יש צורך - לבחור אחרת.

[הגמד_חיוכון*]

הי פרח, תודה!
מעניין שהצעת את הנדריקס כי בדיוק עכשיו התחלתי לקרוא את לבסוף מוצאים אהבה ...
אני באמת אנסה להשיג את "הורות מודעת". ואספר עוד- שכתבתי את הפסקה לאחר שאיבדתי את הארנק. הוא נפל לי מהכיס (למזלי הרבה, זר מצא אותו ברחוב וקיבלתי אותו חזרה והכל בפנים). בזמן שזה קרה לי- קיבלתי הרבה משפטי מחץ "נהדרים" מבנזוגי, כאלה שבדיוק עכשיו אני קוראת על כמה שהם גרועים.. (את כזאת, מבולבלת ושכחנית, למה את אפפעם לא מחזיקה את הארנק שלך במקום בטוח, כמוני?!, כל כך אופייני... וכו וכו) יותר משזה הפריע ועצבן, בסערה שבה הייתי למצוא את הארנק, זה צרם לי שיום אחד איה שלי תצטרך לשמוע ממנו מילים כאלה אם תאבד משהו כמה פעמים, או אם היא תחזור על איזהשהיא פעולה ונשבץ אותה שם!... בסופו של אותו יום ניסיתי להסביר לאישי את הענין. היה קשה. מיד התווכחנו על כך שזו דעתו והוא רשאי לאמרה ולחשוב כך. יש לציין ששפת הויכוח היא תמיד בעוכרינו... תמיד באנגלית... אני מתקשה להסביר את הענין של קיבוע בתפקיד. (איך אומרים קיבוע...?) הוא מבין את דעתי אני חושבת, אבל מקבע בו בזמן אותי! בתפקיד של "אפפעם הניסוח של מילותיו לא נראה לי"... ואילו אני מקבעת אותו בתפקיד של "עקשן, ולא מקשיב"...
זו מין התניה אוטומטית שכזו... קשה מאוד להיפטר מזה.
נו... אני עוד אמשיך פה. דיוטי קולס..

[עירית_לוי]

ואילו אני מקבעת אותו בתפקיד של "עקשן, ולא מקשיב"...
אויש, איזה לופ
כפי שכתבת, בויכוחים של 'מי צודק' כל אחד מקבע את האחר תחת תפקיד מסויים.
ומה שעוד קורה בויכוחים מסוג כזה הוא שכל צד מתבצר עוד יותר בפרדגימות שלו, ב'אמת' שלו במקום להתקרב ולהבין את הצד האחר.

זו מין התניה אוטומטית שכזו...
לגמרי.
אבל אפשר להתגבר עליה.
את יכולה לשנות באופן מכוון את הפרדגימה שיש לך עליו.
את יכולה להחליט למשל שבמשך יום אחד את כל הזמן אומרת לעצמך "יש לו דעות מקוריות" או "הוא פתוח ומקשיב לי", גם את את ממש לא מאמינה בזה וממש מסתכלת עליו במשך יום שלם דרך המשקפיים החדשים הללו.
בגלל המנגנון של "כשמחפשים - מוצאים" - הטריק הזה עובד יופי.

מה עוד עובד אצלי:

• להקשיב לו ולהבין באמת באמת מהן הדאגות שלו. לשים רגע בצד את האני מאמין שלי ולהקשיב לשלו.
• להשתדל לא להתחפר בעמדה של 'להיות צודקת'. כשאני מגלה שבראש מעיני זה 'להיות צודקת' (אפילו יותר מהעניין שלשמו התכנסנו), אני מבינה שנפלתי בפח ושאני אוטומטית לגמרי וכבר לא נוכחת, ובנוסף, גם מרחיקה אותו במקום לקרב.
• לתת דוגמאות ולא לדבר בסיסמאות או באופן תאורטי. בגלל זה גם לא חשוב כל כך, לדעתי, בשבילך להשתמש במילים המדוייקות באנגלית אלא להסביר יותר למה את מתכוונת.
• להיזכר בעובדה שלכל אחד יש מערך אמונות, פרדיגמות אחר, ועבור כל אחד האמת שלו היא האמת היחידה. זה נותן לי פרופורציות וקלילות לשיחות "כבדות" כאלה

[הגמד_חיוכון*]

פרח יקרה, תודה!
כמו תמיד את עוזרת לי לחשוב בבהירות על נושאים טעונים.
הולכת לחשוב עוד קצת ולהתעמק בדברייך.

[אני_אמא*]

(מועתק מתוך בלוג אני אמא)

הרבה למדתי על עצמי ועל משפחתי בשנה הזאת. למדתי שלא חייבים לעבוד כדי שיהיה כסף.. זו היתה שנה מעולה מבחינה כלכלית. כי כך החלטתי.

לאורך חיינו אנו גדלים עם אמונות סמויות רבות, כמו שכסף לא גדל על העצים (מי אמר?! הסינים מטמינים מטבעות שפע ומאמינים שזה מושך שפע), שאנשים עשירים הם מזן מסוים (מעצבנים, מלוקקים וכיוצב'), שמרבה נכסים מרבה דאגה, שלהיות עני פירושו להיות מאושר, ועוד ועוד כעולה על יד הדמיון הטובה עליכן.

כל האמונות האלה הן בעצם בולשיט. מכרו לנו אותן ואנחנו קנינו אותן כי היינו במצב מסוים (לעשירים אין אמונות כאלה; יש להם מן הסתם אמונות אחרות בנושאים אחרים שבהם הם תקועים) והיצר ההישרדותי שלנו רצה לומר לנו - זה בסדר להיות כפי שאתם. זה לא נורא שאינכם עשירים.

הבעיה: האמונות האלה מפעילות אצלנו מעין מערכת עבודה שפועלת והן תוקעות לנו באיזה שהוא מקום את הזרימה של הכסף, שאולי צומח לנו בגינה מתחת לאף אבל אנחנו לא מסוגלים לראות אותו בכלל. ואת יודעת שמחשבות יוצרות מציאות. איכשהו במקרה של שפע, לרובנו קשה להאמין כי חונכנו שחייבים לעבוד כדי להרוויח יפה וטוב. אבל לי נראה שמי שאחראי על היקום הזה ובכלל היה רוצה שנחיה היטב וניהנה מכל רגע..

וכך, בשנה האחרונה החלטתי שיש מנהל אחד לחיי. זו אני. ובחיים שלי נהנים. בלי שוטרים במדים שנותנים דוחות בגלל אמונות סמויות ומזויפות. נפרדתי מהאמונות, ולא, לא נדרש כאן תהליך ארוך וכואב. נדרשת החלטה. אני עשירה. אני חיה ברווחה ושפע אגב זה לא רק כסף, זו רווחה. בנוסף ייצרתי לי אמונות חדשות- מי שעושה את מה שהוא אוהב מרוויח מיליונים.

וזהו.. החלטתי ועשיתי. את מה שאני אוהבת. להיות אמא. וגם קצת לטפל באמצעות מדיטציות וכו'. הטיפול הזה שעשיתי, שאף פעם לא קראתי לו טיפול, כי הוא תמיד היה תחביב, ולא חשבתי שעל תחביבים מקבלים כסף (עוד אמונה שהושלכה לה), התגלה כמועיל מאוד לאנשים כשהם משלמים עליו. אז נכון שאני לא רואה בכך כעבודה ונכון שעשיתי את זה בכל כך מעט שעות, ממש כלום, ועדיין.. זה הניב כסף שהניב כסף שהניב כסף מכיוונים שונים ולא צפויים.

לפני שעזבתי, תכננתי לפרוע חיסכון מסוים לצורך השנה הזאת. בסופו של דבר לא רק שלא פרעתי אותו, אלא שגם הגדלתי אותו קצת. אצלנו זה היה פשוט משתי סיבות: האחת, כשעבדתי, אז כמו שכתבתי קודם, היו כל מיני הוצאות מיותרות, במובן הזה שכשאת בבית את בכלל לא מרגישה בהן צורך. ולכן הן קוצצו בלי שהרגשתי בכלל בחסרונן, והתברר שעלותן היתה משמעותית (וזה מתחיל באוכל שקונים בעבודה, וממשיך בטיפוח ובבגדים יפים שצריך ובעיסויים וכיוצב'). השניה, הקיצוץ בהוצאה של מטפלת לבן שהיא הוצאה לא קטנה אצלנו והקיצוץ התיאורטי (כי בעצם הוא אף פעם לא שולם בפועל) של התשלום למטפלת לבתי.

ומעבר לזה, בגלל שהאמונות שלי השתנו, פתאום נמצאו מצבורי כסף קטנים מפה ומשם. מעין נסים או קסמים קטנים כאלה שקרו ושבעקבותיהם הכסף פתאום החל לזרום. וככל שהשתכללתי ברכישת האמונות החדשות - כסף נדבק לכסף, כסף שיוצא מאצלי חוזר אליי פי.. וכיוצב', השפע רק המשיך לעבוד בשבילי בחוץ שעות נוספות, בזמן שאני עשיתי את מה שאני הכי אוהבת.. והכל התחיל בהחלטה החלטית אחת: להיות בשפע ושכשעושים את הדבר שהכי אוהבים הכסף מגיע ממליון מקורות שונים..

החשוב הוא להתמיד עם ההחלטה הזו ולדבוק בה גם כשלא קורה כלום, כי אז פתאום כאילו אחרי שמחליטים את אותו דבר המון פעמים, עוברים איזה מסה קריטית כזאת, והכל נפתח ומתחיל לזוז. צריך לזכור שהאמונות שציינתי הן אמונות שרובצות בנו לא מעט שנים, ולכן צריך להיות החלטיים בפרידה מהן. על קצה המזלג...

[עירית_לוי]

[הגמד_חיוכון*]

וואו! מדהים! תודה לך אני אמא! ולמעבירים את דברייך!
בדיוק נמצאת בצומת כזו בחיי. ודברייך כמו נפלו עלי מהשמיים... גם אני כרגע בתחושה של האמהות שחביבה עלי עד בלי די, אך אני משתוקקת למקום בו אמצא את עצמי עובדת. גם באוירה אחרת מהבית, וגם כדי לגייס עוד עזרה כספית למשפחה.
בנוסף כרגע מופיע המרגיעון: "מה את רוצה?"
ובכן זוהי שאלת השאלות כי אני מרגישה בזמן האחרון מרוקנת מרעיונות מה אוכל לעשות שאני אוהבת.
וגם אני מרגישה שאני שבויה קצת בקונספציה: לא חשבתי שעל תחביבים מקבלים כסף
אז אני עכשיו מגייסת את עצמי לחשוב איך נהנים אצלי בחיים. הרי אני מנהלת אותם..! מקוה שאצליח להיות נאמנה לרעיון הנפלא הזה.
אז תודה לך!

[אני_אמא*]

פרח בר, איזה דף מקסים מלא חוכמה וטוהר. ממש התענגתי. ואפילו לא ידעתי שזה כזה מדעי..

הגמד חיוכון, כן.. תנסי להתמיר את הפרדיגמה הזאת לפרדיגמה הפוכה - כשנהנים, מרוויחים המון; כשעושים את מה שאוהבים מרוויחים פי מליון.. בתחילת דרך עבודתי על שפע, גיליתי שאפילו נזהרתי מלומר לעצמי את המילה "מיליון". כאילו מי אני, שמגיע לי על משהו מיליון ש"ח. אז זהו, שאני המנהלת של החיים שלי ואני מחליטה שמגיע גם מגיע.. לקח לי כל כך הרבה זמן לדבר במונחי שפע גבוהים. בתחילה גם אני תמחרתי את תחביביי במחירים נמוכים ואז גיליתי שאנשים נהנים יותר לקבל והקבלה נכונה יותר כשאני מתמחרת לפי אמונתי ולפי מה שמגיע לי. בהצלחה!
***
כמה הרהורים בעקבות קריאת הדף:

• אני משתמשת במונח אמונה לתפיסות שונות שהתקבעו בנו מסיבות שונות. אני מנסה לחשוב על ההבדלים, אם ישנם, בין המונח מאונה, לפרדיגמה, ובתחושה נראה לי שפרדיגמה היא מונח יותר כולל, שמכיל בתוכו גם מספר אמונות. כאילו פרדיגמה מתקשר לי יותר למעין תבנית, שמורכבת מאמונות, ויוצרת בסופו של דבר דפוס עבודה, שאנו חיים את חיינו לפיו. בגלל שפרדיגמה היא כוללת יותר לתחושתי, כשמטילים בה ספק, היא עשויה לערער כמה וכמה תפיסות ואמונות בחיינו.

• אני חושבת שמעבר לפרדיגמות האישיות שיש לכל אחד מאיתנו, יש גם פרדיגמות כלליות, שקשורות באזור שאנחנו גרים בו, המדינה, העם, וכיוצב'. הרבה פעמים קיבלנו על עצמנו פרדיגמות שונות, שקשורות בהיותנו נשים, למשל, או שקשורות בעם היהודי (שכך וכך קרה לו). אלו פרדיגמות שקיבלנו על עצמנו בלי הרבה מודעות כי כך חונכנו, כי גדלנו במקום מסוים, וכו'. אבל יתרונן גם שקל מאוד להשתחרר מהן (השלב הבא אחרי הטלת הספק..). ככל שכל אחד מאיתנו ישתחרר וישחרר את הפרדיגמות האלה (הכלליות יותר) בעצם ניצור חברה אחרת.

• הכי חשוב: אני מרגישה שאמונות רבות מתגבשות ומתעצבות אצל בני האדם בגילאי שנתיים- שלוש עד שש. בהמשך, מן הסתם, אנחנו מקטלגים מקבצי אמונות והופכים אותן לפרדיגמות שמלוות אותנו עד שנטיל בהן ספק.. זה מתחיל מההכללות שהילד עושה כדי ללמוד איך העולם פועל ואיך עליו להפעיל את עולמו. כמעט כל תשובה שבה אנו אומרים לילדינו הפילוסופיים: "כי ככה" יוצרת אצלם פרדיגמה לגבי אותו ענין. למשל, כל הספרים של האיכר העני והמאושר מייצרים אמונה דומה ל"נמשל" (עוני= אושר; הבעיה כמובן היא שאין שום קשר הכרחי בין המושגים).. אז מה עושים.. אין לי ממש תשובות חכמות, למעט להיות יותר מודעים. אני מניחה שגם ילד קולט אמונה ויוצר פרדיגמה רק כשהוא גם מרוויח ממנה משהו או שהיא מועילה לו, אבל אם מאפשרים לו לראות תמונה כוללת יותר או שמגבילים אמירות מסוימות לסיטואציות מסוימות, מאפשרים לילדינו להיות חופשיים יותר ולקחת רק מה שבאמת נכון להם.

• גם חשוב להוסיף שאנחנו מטילים ספק בפרדיגמה כדי ליצור לנו חופש מחשבתי, אבל השלב הבא הוא בעצם יצירת מציאות חופשית יותר. בהנחה שמחשבות יוצרות מציאות (וגם זאת פרדיגמה..תבחרו אם לקבלה אם לאו), אז אם אנחנו משוחררים מפרדיגמות מגבילות, אז חיינו חופשיים יותר, המציאות שלנו לא מתעצבת מעצמה על פי תוכניות שהוטבעו בנו אי פעם. מציאות חופשית למעשה באמת מאפשרת לנו לנווט ולהוביל את חיינו אל המקום שהיינו רוצים להובילה, להבדיל מלהיות מובלים למציאות מסוימת שנכפית עלינו בגלל פרדיגמות שיש לנו כמנווטי הדרך. וזה מוביל אותי למחשבה הבאה: למעשה אף פרדיגמה אינה נחוצה בחיינו.. הפרדיגמה היחידה שבאמת מועילה לנו כל הזמן היא- ואל תיבהלו בבקשה- כי הדרך היחידה לומר זאת היא הדרך הישירה- היא שאנחנו אלוהיים, הופ..סליחה.. וגם אז: הכוונה לאלוהים במובן המדהים ביותר (כי גם לגבי אלוהים יש לנו פרדיגמות שונות), ובמקום המילה המפוצצת ההיא יכולתי להשתמש בהרבה מילים שזו המשמעות שלהן במילה אחת בעצם (שאנחנו יכולים לעשות הכל, שהכל תמיד קורה לטובתנו, שאנחנו תמיד מדהימים וכו' וכו' וכו'). ואם זאת הפרדיגמה היחידה שנחיה לפיה כאן, נשתחרר מהרבה פחדים והאשמות, ונאפשר לנו באמת להגשים את מי שאנחנו.

• ואחרון חביב.. יש לנו הרגשה שלשחרר אמונות, תפיסות.. ו.. פרדיגמות.. זה דבר שחייב לקחת זמן, אחרת זה לא ייעשה טוב. תזכרו שגם זאת פרדיגמה (דברים טובים קורים רק לאחרים/לוקח להם זמן/תהליך חייב לקחת את הזמן שלו) ושאת הכל אפשר לעשות בזמן הכי נכון בשבילנו ובקצב המתאים לכל אחד מאיתנו.

תודה. דף יפהפה. מקווה שלא הגזמתי בהגיגים..

[עירית_לוי]

מקווה שלא הגזמתי
מה פתאום. תמשיכי, תמשיכי.
את כותבת דברים מעוררי מחשבה.

אני מניחה שגם ילד קולט אמונה ויוצר פרדיגמה רק כשהוא גם מרוויח ממנה משהו או שהיא מועילה לו, אבל אם מאפשרים לו לראות תמונה כוללת יותר או שמגבילים אמירות מסוימות לסיטואציות מסוימות, מאפשרים לילדינו להיות חופשיים יותר ולקחת רק מה שבאמת נכון להם.
נגעת בנושא חשוב שאני מהרהרת בו בימים אלה.
הזכרתי אותו כשפתחתי את הדף, אבל לא יצא לדבר עליו פה (אז תודה).

ראשית, אני חושבת שילדים, גם החופשיים ביותר, מייצרים פרדיגמות משום שכך בני אדם מעוצבים להיות ולפעול.
כך אנחנו מארגנים מידע, מסווגים, ממיינים ולומדים.
בנוסף, פרדיגמות מעניקות תחושה של ביטחון, של וודאות, של התמצאות ושל שליטה בעולם.
פרדיגמות כמו "האדם הזה מסוכן עבורי", "האדם הזה הוא טיפוס שמעניק לי תחושה טובה", "זו הדרך הכי קצרה להגיע מהבית למכולת" וכו' - הן חיוניות להשרדות ולתפקוד.

כמו כן, אני חושבת שאין לנו (בטח לא תמיד) שליטה על הפרדיגמות שילדינו יוצרים לעצמם.
מה שכן יש לנו, לדעתי, זו היכולת להשפיע על כמה ילדינו יהיו אנשים שנוטים להאחז בעוצמה חזקה בפרדיגמות, או כאלה שנוטים לכך פחות.

יש לי מחשבות על הדרך להשפיע על כך:

1. ההשערה שלי היא שככל שלילד יש תחושה גדולה יותר של ביטחון בעולם, ביטחון בעצמו ובסביבתו הקרובה - כך הוא יזדקק פחות ל"הגנתן". ילד שמקבל תחושה שהוא אהוב, שהוא "בסדר" כפי שהוא, שהוא, צרכיו ורצונותיו מכובדים לגמרי, יהיה לדעתי ילד כזה.

1. מאחר וילדינו מעתיקים מאיתנו את ההוויה שלנו, לא משנה כמה ננסה לדאוג שהם יהיו אנשים חופשיים ומה נגיד להם בנושא הזה, אם אנחנו לא נהיה באמת כאלה, אם אנחנו נאחז בפרדיגמות - גם הם יהיו כאלה. לכן, אחד האתגרים המתמשכים של ההורות (ושל החיים בכלל) לדעתי, הוא לצאת לחופשי בעצמנו.

...

נקודה נוספת.
לדעתי החינוך הלא-חופשי, החינוך הכופה, מעצב ילדים ומעצים את הנטיה הטבעית לפעול ולחשוב מתוך פרדיגמות.
הלמידה הסטנדרטית, הפרונטלית מדכאת מחשבה יצירתית ועצמאית. היא מלמדת ילדים לתת תשובות (או לדקלם תשובות) במקום לשאול שאלות ולהטיל ספק, ולא מאפשרת להם לעצור ולהיות רגע במקום של לא-לדעת. כך רובנו גדלנו וכמה אנרגיות אנחנו משקיעים היום כדי לצאת לחופשי

[אני_אמא*]

חותמת על כל מילה שכתבת. נכון ביותר.
אהבתי מאוד את המחשבות שלך לענין - איך להשפיע. זה נכון שאין לנו שליטה על הפרדיגמות שילדינו מקבלים על עצמם, אבל יש לנו יכולת ללמדם להטיל בהן ספק מעת לעת, ללמד שפרדיגמה לא חייבת להיות ענין של קבע. במונח "ללמד" אני ממש מסכימה שהדרך הטובה ביותר היא "להיות" אנו בעצמנו מטילי ספק בפרדיגמות. ובכל זאת, אני הייתי כן רוצה להאמין שיש לנו יכולת להביא אותם למודעות שכל אמונה ניתנת לשינוי בכל עת. אני כנראה "נאחזת באמונה הזאת שלי" כדי לנחם את עצמי, שעל אף שאיני חופשיה מפרדיגמות יש בי המודעות והנכונות לשנותן, מעת לעת.. ולהשתחרר מהן..

אין ספק שהחינוך הלא-חופשי מחנך אותנו להיות אנשים בתבניות ובמסגרות כי אחרת יהיה ברדק למחנכים שם.. זה בדיוק עור הפיל שדיברתי עליו בבלוג כי כהורה קשה לך מאוד "לתקן" את מה שהמערכת דורשת מהילד, כי אז אתה שולח לילד מסר כפול וצדקני.. זה מזכיר לי שבלימודיי תמיד הייתי מצטיינת בבחינות מכל הסוגים, לא משום שהייתי הכי חכמה. ממש לא. אלא משום שידעתי מה המערכת רוצה שאכתוב שם. וזה עצוב, אבל זה גם מראה שאפשר גם לעשות שימוש בפרדגימות ולא רק להטיל בהן ספק..

[עירית_לוי]

זה בדיוק עור הפיל שדיברתי עליו בבלוג
אולי במקום לפתח עור של פיל - לנסות להשלים לגמרי עם הבחירה?
(אני סוטה מנושא הדף. מקסימום נעביר אח"כ).

אני יודעת שאת בדרך לשם, ואני רוצה להציע לך להשקיע בזה מקסימום אנרגיות כרגע. יותר בלהיות שלמה לגמרי (או לפחות כמה שיותר) ופחות בטיפוח עור של פיל

מאחר והילדים מרגישים אותנו לגמרי וקולטים מאיתנו הכל, הם יקלטו את את היותך או את אי היותך שלמה עם הבחירה לצאת לעבודה. הם יקלטו גם דרך העור העבה...
מעבר לעובדה שהשלמה תקל עלייך להפרד מהם ולצאת, ההשלמה תקל עליהם לקבל את המצב החדש.

אם את תהיי ברורה ובטוחה בבחירה, גם להם תהיה בהירות ותחושה של ביטחון.
אם את תהיי מבולבלת, מתחבטת, מתייסרת ואשמה, גם הם עלולים להגיב בביטויים שונים של חוסר ביטחון. הקושי שלך ישתקף בהם והידיעה שקשה להם - תקשה עלייך עוד יותר.

אני מבינה לגמרי את הקושי להשלים עם בחירה כזאת. נורא קשה
זה אומר לעמוד מאחורי הבחירה במאה אחוז, גם מאחורי מה שאת לא ממש מאמינה בו או מתחברת אליו. זה אומר להיות מוכנה באמת, אבל באמת לשאת בהשלכות שלה.

אולי מה שיכול להקל עלייך זה:

1. שאת יודעת שזו תקופה זמנית.
2. שאת יודעת שאת פועלת מתוך נאמנות לעצמך.
3. שאת יודעת שהבחירה היום לצאת מהבית, תאפשר לך לבחור בעתיד להשאר בבית, ולהיות שלמה עם זה.

[גשם*]

אני צריכה להכין סדנא
אני רוצה להעביר את הסדנא הזאת
אבל אני דוחה את הכנתה כבר שנה וחצי!
יש לי שלד של 12 פגישות עם תכנים מעניינים וטובים
עכשיו אני צריכה לעבות את כל אחת מהפגישות עם תוכן מפורט, תרגילים ודרכי המחשה להעברת המסר
ובמקום לעשות את זה, בזמני הפנוי (הרב) אני עושה כמעט הכל - חוץ מזה....
פרח תעזרי לי....

[אורי_יורמן*]

איזה כיף שמצאתי את הדף הזה במה חדש.
הטלת ספק בפרדיגמות זה נושא שמעסיק אותי לאחרונה.

אני מרגיש שיש לי הרבה אמונות לגבי החיים, חלקן נרכשו מלמידה חוויתית אמיתית, אך חלקן מתוך דמיון או קריאה של טקסטים משכנעים.

[הפרה_דיגמה*]

אני מרגיש שיש לי הרבה אמונות לגבי החיים, חלקן נרכשו מלמידה חוויתית אמיתית, אך חלקן מתוך דמיון או קריאה של טקסטים משכנעים.
זה הזמן להטיל ספק בעצם עקרון ה- אמונות, ולעבור אולי לידיעה מבוססת ניתוח ממצאים והסקה לוגית.

[עירית_לוי]

ובמקום לעשות את זה, בזמני הפנוי (הרב) אני עושה כמעט הכל - חוץ מזה....
יש לי שני כיווני מחשבה בעקבות מה שכתבת.

האחד הוא -
עד כמה נכון לך להעביר כרגע סדנא, או את הסדנא הספציפית שאת רוצה להעביר? עד כמה הבשלת אליה בתוכך פנימה?
אני לא מאמינה בלעשות דברים בכוח. לי זה אף פעם לא עובד, כי ישר מתלבשים שם אשמה ונסיונות שליטה ועוד כל מיני דברים שבמקום לקדם אותי - חוסמים.

יש את הראש שלך שאומר לך "את צריכה", וגם "הנה, את אפילו רוצה - אז יאללה!", ויש את הלב שלך. לא הרגש, הלב. כלומר הפנימיות שלך. המקום הזה בתוך תוכך שיודע.
הנטייה האוטומטית היא להקשיב לראש במקום ללב. הראש נשמע מאוד צודק, נשמע הגיוני, נשמע "נכון", אבל האם זה אותו ה"נכון" של הלב שלך?

מציעה לך לבדוק עם עצמך - איך את מרגישה או איך תרגישי אם לרגע אחד קטן (בתיאוריה ) תתני לעצמך "פטור" מלהכין סדנא.
מה עולה בתוכך? (הקלה? אשמה? אכזבה? דברים אחרים?).
כל מה שיעלה יהיה קצה חוט שאיתו תוכלי להתקדם.

כיוון שני הוא -
מה הכי הכי הכי מפחיד אותך שיקרה תוך כדי או אחרי שתנחי את הסדנא?
(אם עולה בך כאן התלבטות לגבי התשובה, נסי לשים לב לתשובה הראשונה שעלתה בך לפני שהמוח התחיל לסנן את האפשרויות השונות.
כלומר, נסי לענות מהבטן, לא מהראש).

מה דעתך?
מתחברת לכיוונים האלה?

[גשם*]

מלדמיין את "הפטור מהכנת הסדנא" עלתה בי נשימה של הקלה ... (ברור לא? הרי אני במועקה הזאת כבר שנה וחצי)
אח"כ באה גם תחושת החמצה - (כי כשאני מדמיינת את זה קורה זה הולך להיות חזק וכייפי) (זה כשאני לא מדמיינת את מה שבפסקה הבאה)
ואז באה ה ריקנות - (כי בעצם זה מה שנותן לי איזשהי משמעות לעתיד. המקצוע הקודם שלי, כבר די מאסתי בו וגם אין לי בו כרגע עבודה
ועכשיו אני מתפרנסת מעבודה כייפית אבל זמנית וקלילה בלי עתיד ועם מעט הכנסה).

יש לי פחד גדול מהנחיית הסדנא כי אף פעם לא עשיתי את זה לבד
רק במסגרת לימודים וכאלה
אז אני פוחדת שאעמוד (או אשב) מול (או בין) הבנות וארגיש פתאום כמו כלי ריק
שהן יסתכלו עלי ויגידו בליבן או אפילו באוזני - "למה היא כינסה אותנו פה? הרי אני יודעת כבר את כל מה שהיא אומרת.
מה פתאום היא חושבת שיש לה מה לעזור לי ועוד יש לה את החוצפה לקחת על זה כסף!"
משהו כזה, בורסיות שונות...

אז כן אני מתחברת לכיוונים שלך ומודה לך מאוד על תשומת הלב

[עירית_לוי]

יש לי תחושה שכל מה שתיארת, ההחמצה, הריקנות, וגם הפחד - כולם קשורים באחיזה שנרקמה בינך לבין הסדנא בשנה וחצי שחלפו.
זה כאילו שכולך "מושקעת" בסדנא, בפוטנציאל שלה, ברעיון של עצם קיומה.
כבר אין שם חופש לא-לעשות אותה. וכשאין חופש לא לעשות משהו, לכי כן תעשי אותו . נורא קשה! בלתי אפשרי כמעט.

ההווה שלך, כמו שאת אומרת, הוא לא-משהו. הנטייה הכל-כך הטבעית ואנושית במצב כזה של ריק פנימי - היא להיאחז במשהו טוב יותר, כביכול, באיזשהו עתיד אחר, אולי בזהות עצמית אחרת.
ואז, אם יש פער בין הרעיון הטוב, המחשבה האופטימית, לבין המקום האותנטי שלך כרגע - אז את נתקעת ואז מתחיל התסכול, ואחר כך הלחץ, והמתח.

ההצעה שלי היא קודם כל לזהות את האחיזה בדבר החיצוני הזה, ואת מנגנון ההפעלה הפרטי שלך שיוצר את האחיזה.
לזהות בחיוך, בחמלה. בלי כעס עצמי, בלי גינוי, אם את יכולה .

ואז, לזהות כיצד האחיזה הזאת היא המכשול הראשון שעומד בינך לבין הסדנא. אולי תגלי אח"כ שמאחוריו יש מחסום נוסף, אבל תתחילי כאן.

ואז - להפסיק ללחוץ על עצמך, לקחת צעד אחורה ולתת לעצמך קצת זמן.
מציעה לך לתפוס טרמפ על גל ההקלה שתיארת ולשקול ברצינות לתת לעצמך מרווח נשימה אמיתי. לא לוותר על החלום, אבל כן לתת לעצמך רשות ל"פטור זמני" .

ואז – מתוך המקום המרווח - לראות מה יעלה.

[ענת_ב_פ*]

קודם כל לעירית ממני.
גשם, אני פה רק בשביל לטפטף קלות

קודם כל, כל מה שעירית אומרת. וגם בעקבות מה שכתבת-
_אז אני פוחדת שאעמוד (או אשב) מול (או בין) הבנות וארגיש פתאום כמו כלי ריק
שהן יסתכלו עלי ויגידו בליבן או אפילו באוזני - "למה היא כינסה אותנו פה? הרי אני יודעת כבר את כל מה שהיא אומרת._
אז עלה לי רעיון שנראה לי עוזר- יתכן שהן כולן יודעות יותר ממך. אז מה, עובדה שבאו (אני מדמיינת איתך את הסיטואציה של הסדנה כשהיא כבר חיה ונושמת). ז"א הצורך שלהן קיים.

דבר שני- זה מה שעוזר לי לפעמים בסדנאות. את אינך אמורה להיות כלי שרק נותן (למרות שאני בטוחה שיש לך מה לתת!), כמנחה את אמורה להכיל ולהוביל אותן. כמו מנצח על תזמורת. ז"א זה לא רק עניין של ידע אלא הרבה עניין של תהליך .
בהצלחה גם ממני @}

[גשם*]

תודה יקרות

עירית, קודם כל התיאור של המצב מדוייק לגמרי
אולי תגלי אח"כ שמאחוריו יש מחסום נוסף
כשאני חושבת על להרפות ישר עולה לי הזוגי שלי שכבר יורד עלי לפעמים ודי מציק בעניין - כאילו שאני כולי רק דיבורים
מדברת ומדברת ולא עושה
זה מאוד מלחיץ ומבאס, בעיקר כי גם אני רואה את זה ככה באיזשהו מקום.
יש גם מקום שרואה את זה כתקופת הבשלה, איטית משהו... שכל פעם כשמציקים לה היא מתארכת בהתאם...

זה לא רק עניין של ידע אלא הרבה עניין של תהליך .
מעולה!

בינתיים היתה לי שיחה טובה עם חברה שבסיומה שתינו קלטנו שאנחנו זקוקות לעידוד כדי לעשות דברים שישפרו את חיינו
ונהייה תומכות של עצמנו בדברים האלה.
אז כדי שאוכל להגיד לה שעשיתי משהו היום... אני הולכת להדליק את מחשב העבודה שלי ולהוסיף קצת תכנים.
(נראה אם זה יקרה באמת כי אני כבר יודעת שבדרך אני אקפל כביסה...)

תודה.

[עירית_לוי]

יש גם מקום שרואה את זה כתקופת הבשלה, איטית משהו... שכל פעם כשמציקים לה היא מתארכת בהתאם...
כן, מתחברת לזה מאוד.
אני בעד לתת למקום הזה בך שרואה את זה, שמאמין ב-לאפשר לך ולא לדחוק בך, לתת לו להתרחב.

למשל, אם את מדברת עם עצמך בכנות בארבע עיניים , ואת יודעת בתוכך שבשורה התחתונה לא תקדמי היום את הסדנא, אולי את יכולה באותו היום לתת לעצמך פטור. לערב הזה.
אולי מחר משהו יבשיל. אבל אם היום הוא עדיין לא מוכן, למה להוסיף סבל ולחץ פנימיים?

_כשאני חושבת על להרפות ישר עולה לי הזוגי שלי שכבר יורד עלי לפעמים ודי מציק בעניין - כאילו שאני כולי רק דיבורים
מדברת ומדברת ולא עושה
זה מאוד מלחיץ ומבאס, בעיקר כי גם אני רואה את זה ככה באיזשהו מקום._
אולי הביקורת החיצונית שלו מהדהדת עם זו הפנימית שלך, ולכן הוא מרגיז אותך?
אולי אם היה שקט מצידך ביחס לזה, המילים שלו לא היו נוגעות בך.

אם את מתחברת לזה -
אז ההצעה שלי היא שבכל פעם שעולה המחשבה להרפות, ובתגובה עולה המחשבה שתיכף הוא יגיד משהו - להחזיר את זה אלייך, להבחין שאת "זורקת" את זה עליו.
לראות שאת היא הדוחקת והוא רק הדהוד חיצוני לדחיקה הפנימית שלך. ואם את יכולה - לשים לב לזה בזמן אמת.

החשיבות שיש ב-להחזיר את זה אלייך היא שזה מה שמאפשר את השינוי. רק כאשר את מפנה את המבט פנימה, במקום החוצה, את יכולה להתחיל ולשנות את הפְּנים.
האוטומט האנושי הוא להפנות את הפוקוס החוצה ולצפות שמשהו יקרה בחוץ. זה מאוד טבעי ומובן, אבל לא באמת יעיל, ולא באמת מאפשר להשתנות. זה כמו מן מנגנון של האישיות שלך ששומר שחס וחלילה לא תשתני לה פתאום כי שינוי כזה "מאיים על חייה" .




[ע-נת מ-ו-ת-ק, תודה ו- בחזרה.]

[בריא_לעד*]

אני אישית מאוד נעזר ב באופן טבעי בניפוץ פרדיגמות. אתר מעולה לכך.

[פלוני_אלמונית*]

קראתי בעיון ובשקיקה . תודה על הלמידה

[הולכת_והרוח_בפניי*]

איזה דף נחמד מצאתי...
אני מוצאת את עצמי שבויה קצת בדפוסי חשיבה שמכבידים עלי. אני רואה אותם מהצד, אבל זה לא מספיק לי כדי להמנע מהכובד ומהכבלים. וברור לי שאלו פרדיגמות.
הפרדיגמה שאם לא אדאג "לתכנן" את המסלול המקצועי שלי, אשאר ללא בטחון תעסוקתי - כלומר "אאבד" את העבודה שיש לי עכשיו, ולא "אצליח" למצוא אחרת
הפרדיגמה שבגיל מבוגר אתקשה להרוויח את סכומי הכסף שארצה
הפרדיגמה שאילו הייתי בת למשפחה מבוססת כלכלית, הייתי יכולה לבחור בעיסוק ודרך פרנסה משיקולי עניין בלבד, ולהמשך למה שאני עושה יותר
הפרדיגמה שלעולם אצטרך לבחור בין להיות אמא נוכחת לבין עיסוקים אחרים

אני רואה שהדף כבר לא פעיל כמו שהיה, אבל נחמד לנסות להחזיר אותו לחיים...