לדעת להיכנע

[קלואי*]

אולי כניעה הדדית היא פשוט בחירה בשלום.

נשמע כל כך רומנטי... כאילו מדובר בין אוהבים. בין שווים. בין שניים שלכל אחד מהם יש את העוצמה והיכולת לבחור גם אחרת

(אמנם, לפעמים זה כך. גם בחיי האישיים. ובעצם, אני לא בטוחה על איזה שני צדדים מדברים?)

[פרידה_כמוצר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ראשית, אני רוצה להגיד לך לאורה שקראתי בהנאה רבה את מה שכתבת. ריגשת אותו וזו פשוט הנאה צרופה. אז, קודם כל, תודה.
אני רוצה להסביר את נושא ברירת המחדל ואת הקשר שלה לטכנולוגיה.
אתחיל בטכנולוגיה והכי נוח לי לדבר שוב על המצאת מכבש הדפוס כי היא נושא שחקרתי כמה פעמים. עד להמצאת מכבש הדפוס, אנשים לא ידעו קרא וכתוב כי פשוט לא היה מה לקרוא ולכתוב. הספרים המעטים שהיו היו מאד יקרים כי הם נכתבו בעבודת יד. זו הייתה הסיבה לאנאלפביתיות. הבערות זו לא הייתה מזימה של העלית כנגד הרוב, זה פשוט היה המצב שנוצר. המצאת מכבש הדפוס נחשבת לחשובה ביותר של האלף השני כולו כי מדהים לראות לאילו מקומות הגיעה המצאת מכבש הדפוס. איך היא שינתה את החיים לכל האנשים בעולם. איך אותה טכנולוגיה פתחה להם צוהר לעולם של דעת. אפשרה החלפת דעות ועוד. הדפוס של אז, קצת מזכיר קצת את האינטרנט של היום ביכולת להחליף דעות. אבל מהפכת הדפוס הייתה יותר עוצמתית כי האינטרנט הוא עוד ערוץ להעברת ידע עם יכולות מדהימות אבל הדפוס היה הערוץ הראשון שעשה את זה. הוא זה שסיים את ימי הביניים והתחיל את הרנסנס. לסיכום, אנחנו חיים במסגרת מה שהטכנולוגיה שיש לנו מאפשרת לנו ומתפתחים בהתאם לאפשרויות שהיא נותנת לנו. נכון שיש הטוענים שהטכנולוגיה גורמת לנו לסגת וזו דעה לגיטימית לגמרי. אסיים בדוגמה נוספת. חשבי איך טכנולוגיה משפיעה אפילו על חיי המין שלנו. חשבי למשל איך הם היו נראים ללא טכנולוגיית אמצעי המניעה או הטכנולוגיה שמאפשרת היגיינה.
היבט שני מוסבר יפה בספר לחשוב מהר לחשוב לאט שכתב דניאל כהנמן. הוא טוען ומוכיח שיש לנו בראש שני מנגנוני חשיבה. אחד מהיר ואחד איטי. המנגנון המהיר שהוא בעצם ברירת המחדל שלנו, הוא לא באמת מנגנון חשיבה אלא מקבל החלטות תוך שהוא מניח שמה שהיה הוא שיהיה או חיקוי. התודעה שלנו מעדיפה את קבלת ההחלטות של המנגנון המהיר כי הן מהירות ולא צורכות הרבה אנרגיה. מנגנון החשיבה האיטי הוא באמת כולל תהליך קבלת החלטות, שיקולים ולבטים. הוא איטי יותר, דורש הרבה אנרגיה ולכן המוח משתדל להשתמש בו רק במקרים מסוימים.
אז סיכום ביניים. ברירת המחדל שלנו היא לחשוב מהר ולא לאט. לפעמים מגיעה לפתחנו טכנולוגיה הנקראת טכנולוגיה משבשת המשנה סדרי עולם ויוצרת מהפכה.
עכשיו אפשר לקחת המון תחומים ולראות שהם פעלו בחשיבה מהירה אחת, שקראתי לה ברירת המחדל, הרבה מאד שנים. זאת, עד שבאה טכנולוגיה חדשה ואפשרה שינוי של החשיבה המהירה לדפוס מחדל חדש. היום למשל, אנשים לא ישלחו מכתבים אישיים במעטפה למרות שזו הייתה ברירת המחדל לפני ארבעים שנה.
דוגמה טובה היא בית הספר. הוא כבול לטכנולוגיה מיושנת ואין בכלל דיון על שינוי בית הספר. כרגע, אנחנו פועלים עם טכנולוגיה של מאה שנים ויותר על כל התלמידים כי זה מה שהטכנולוגיה הזאת מאפשרת. כך, לכל הילדים הבאים בשעריה יש מסלול ידוע מראש וכאשר ילד בכיתה א, כבר אפשר לדעת מה הוא ילמד בכיתה ד, מאיזה ספר ואיזה דף עבודה הוא ימלא. אף אחד לא חושב לשנות את משך השיעורים. ללמד מיומנויות ולא ידע. להפוך את המורה ממקור הידע למנחה. אנחנו פועלים באוטומט עם טכנולוגיה ישנה. וכך, אנחנו לוקחים בכל שנה שישים מיליארד שקל מכספי משלם המיסים ובתמורה להם אנחנו מלמדים את הילדים דברים משעממים חסרי ערך והורסים את היצירתיות שלהם. אנחנו משניאים עליהם את אוצרות התנ"ך, את היופי של הספרות, את העומק של ההיסטוריה ואת השירה של המתמטיקה. אנחנו מדכאים את רוחם וגוזלים מהם את החופש.
כמו הפמיניזם, תקום יום אחד תנועה התלמידיזם. היא תדרוש חופש לתלמידים ואם תהייה טכנולוגיה שתאפשר את זה, זה יקרה. אגב, הטכנולוגיה כבר כאן אבל לא נותנים לה להגיח ממחבואה. ואז, יקבול הדור שהבין שאפשר אחרת על כל מה שאבד בבתי הספר של אז. תשאלנה שאלות כמו למה לימדתם את כולנו מאותו ספר? למה עשיתם לנו מבחנים של ידע ולא של הבנה? ומה שלדור המבוגר יהיה לומר, הוא שזו הייתה ברירת המחדל וכולנו חשבנו מהר והיינו בטוחים שמה שאנחנו עושים הוא טוב.
אותו הדבר אני יכול להגיד לגבי אפליית האנשים ונשים. זו הייתה ברירת המחדל. זה מה שהטכנולוגיה אפשרה. כאשר הגיע טכנולוגיה חדשה, היא אפשרה חופש להרבה קהלים מדוכאים ובכללם הנשים. את צודקת שהעולם הישן הוא גברי אבל זו הייתה ברירת המחדל. זה לא היה נגד. זה פשוט היה ואף אחד לא חשב שזה לא בסדר.
וכמו שאומר הצהוב, לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע.

[פרידה_כמוצר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בין שווים. בין שניים שלכל אחד מהם יש את העוצמה והיכולת לבחור גם אחרת
להבנתי, במסע חיינו אין לנו בחירה. נתיב אחד יש וגורל ידוע מראש. הבחירה שלנו היא באופן בו אנחנו מקבלים את המציאות.
מה שהיה צריך לקרות, קורה. לנו נותר להחליט איך להתמודד עם זה. האם בפחד או באהבה

[לאורה*]

שמחה שהתרגשת.
...
זו לא היתה ברירת המחדל. זו היתה בחירה והיה מי שהרוויח ממנה. אתה מדבר כאילו אף צד לא הפעיל כח על הצד האחר, כולם פשוט הסכימו להתנהג ככה וזה לא היה כך. הגברים הם אלו שקבעו את "ברירת המחדל". כי כך היה להם נוח. האם מישהו שאל את הנשים מהי ברירת המחדל שלהן? לא. כי בעל הכח היה בעל הדעה. אפילו שנשים מהוות את רוב האנושות.
פעם העולם היה מטריאכלי, אבל הדת החדשה של האל האחד ניפצה את פסלוני האלות ושרפה את הנשים בעלות הידע ברפואה והמיילדות. זו לא ברירת מחדל! זו בחירה!
מה שאפשר את החופש לנשים הוא לא איזו טכנולוגיה חדשה שצצה אלא בזכות התנועה הפמיניסטית שנאבקה ועודה נאבקת כדי לאפשר את החופש הזה. שנאבקו במשך שנים רבות על כל פיסת שינוי תודעה וחוקה. להגיד שזה פשוט קרה מעצמו זה זלזול עצום באותן נשים.

אתה מדבר כאילו שינויים בהיסטוריה פשוט קרו להם בשלווה, אין לי מושג באיזה עולם אתה חי.
זה כמו להגיד שברירת המחדל זה לשרוף את יערות הגשם כי זה מה שקורה. הרי אף אחד לא עושה מועצה ומחליט לשרוף את יערות הגשם ואת כל הילידים שבו. אף אחד לא רוצה להזיק ליערות הגשם. חיי כולנו תלויים ביערות הגשם, לא?
ובכל זאת יש אנשים ששורפים את יערות הגשם כי לא אכפת להם מיערות הגשם אלא מתועפות הכסף שהם מרוויחים מגידול בקר על השטחים האלה. כולל ממשלת ברזיל שמעדיפה להרוויח את הכסף ולא לדאוג לשטחים השייכים לה או לאזרחיה. ויש אנשים שקונים את הבקר הזה ומרגישים סבבה עם עצמם כי הם לא עושים את הקשר לנזק שזה גורם או שלא אכפת להם כי בשר זה טעים.
גם מערכת החינוך לא משתנה כי לאנשים יש אינטרס שהיא תישאר כך. אנשים שמרוויחים כסף וכח מהצורה שבה היא בנויה. ושמעדיפים את זה על פני טובת הילדים.
להגיד שהכל פשוט קורה לו ככה במקרה זה נאיבי במקרה הטוב וכוחני במקרה הרע. כי זה פשוט להכחיש את כל העוולות שנעשים. כמו להכחיש את השואה או להכחיש את העבדות.
אם אתה באמת מעוניין בדיאלוג של שלום והבנה, אתה לא יכול להכחיש את הכאב של הצד השני ולהתנהג כאילו כל המציאות בה הוא חי לא מתקיימת, רק כי אתה לא חווה אותה.
אם אתה באמת רוצה לדעת מה עובר על הנשים, תקשיב. תקרא. תנסה להבין.
אם אתה רק רוצה להוכיח שהגברים הם אחלה בחלה והכל ולהרגיש טוב עם ההיסטוריה האנושית, ועם היותך שייך למין הגברי, אתה לא צריך דיון איתי ולא אישור ממני ומכשכמותי. אתה מוזמן להמשיך להרגיש כך.

[פרידה_כמוצר*]

האקדח שהיה על השולחן במערכה הראשונה ירה בשלישית. מודה לך על מה שכתבת ומאחל לך שתפתחי את היכולת לראות את העולם בצורה יותר רחבה שתיטיב מאד איתך.

[לאורה*]

(נשימה עמוקה)
אני אעשה ניסיון אחרון להסביר את עמדתי.
הדיכוי הוא שקוף. הוא כמו מים. אנחנו כל כך רגילים אליו, שאנחנו לא רואים אותו. אנחנו רגילים שכך הם פני הדברים. מה שאתה קורא לו "ברירת המחדל". עבור גברים, ברירת המחדל הזו (מילים שלך) היא להשתמש בנשים כמשאב. ועבור הנשים זה להיכנע ולרצות.
מה שקרה בתנועה הפמיניסטית (אתה טוען שזו לא התנועה הפמיניסטית אלא הטכנולוגיה שגרמה לזה, אך לא הבאת שום סימוכין לדבריך) היא שנשים התחילו לראות את כל מה ששקוף. שהן התחילו לשאול שאלות. הי, למה זה ככה? למה אנחנו חיות ככה? הן התחילו לראות את המבנה שמדכא אותן. להתעורר. עם ההתעוררות הזו בא המון כעס. מה שנראה עד עכשיו טבעי ומובן, הוא בעצם נורא לא צודק! והכעס הזה הוא המנוע לשינוי. ההתעוררות הזו של הנשים למצבן הביאה אותן להעיר את כל המערכת, ובסופו של דבר, לשנות את החוקים.
אבל זה לא נגמר. כי אנחנו עדיין חיים בדיכוי שקוף, עדיין יש דברים שאנחנו לא רואים, ועדיין יש צורך להמשיך ולהצביע עליהם ולהגיד "זה לא נורמלי. ככה לא אמורים לחיות! זה לא צודק!"
אותה הצבעה והתעוררות היא מה שאתה קורא "לוחמנות".
עבור נשים, ברירת המחדל היא להיכנע ולרצות, וכשהן מתעוררות למצבן, הן מבינות שעליהן לשבור את הדפוס הזה כדי להיות אדם שלם. אדם שמותר לו שתהיה לו דעה, רגשות, ומקום בעולם. שלא צריכות להיות יפות ונחמדות כדי לא לאיים על הגברים, שמותר להן לכעוס, לרקוע ברגליים ולדרוש שיוויון. שמותר להן להמשיך "לנדנד" ולעצבן ולהצביע על הדיכוי השקוף עד שהצדק נעשה.
אמנם יש כאלה שזה מעצבן ולא נעים להם. שמעדיפים לראות נשים שמחות, סלחניות ומרוצות. עם זאת, נשים סלחניות לא הביאו לקידום זכויות האישה. בכל מקום בו הנשים עדיין כנועות ומרצות, אין עדיין זכויות לנשים. ובכל מקום בו הנשים ממשיכות לכעוס ולדרוש שיוויון, נושא זכויותיהן מתקדם.