כשאת בבית

[אמא_בבית*]

אני לא יודעת אם יש כבר דף בנושא זה. אני בכל מקרה לא מצאתי כזה.
לאור כל מיני הערות מגעילות ששמעתי השבוע בנושא זה של להשאר בבית הייתי רוצה לדעת אם גם אתן זוכות להערות כל כך מלבבות ואיך אתן מתמודדות עם זה.

[ענת_גביש*]

יש דפים, ואני באופן אישי אשמח אם יהיו עוד! ברוכה הבאה
את מוזמנת לספר מה היו ההערות, איך הרגשת ומה ענית (או מה רצית לענות). מבטיחה לך שלא תהיי לבד.

[מאמא_מאוהבת*]

מישהי ששמרתי איתה על קשר דרך אי-מיילים (פעם עבדנו ביחד) שלחה לי משהו ועניתי לה שזה נחמד. אז בתשובה היא כתבה לי "זה ממש נחמד שאת יושבת לך בבית ונותנת ציונים למיילים שלי. תגידי, את כל היום על המחשב?"
אז עניתי לה משהו כמו "בואי נראה, לפעמים אני במחשב בשתיים בלילה, לפעמים ב- 11 בבוקר, לפעמים ל- 2 דקות, לפעמים לשעה וחצי. עכשיו הבת שלי מצמיחה שיניים ואנחנו לא ישנים כ"כ טוב בלילה. חוץ מזה אני מבשלת, מנקה, מסדרת, מגהצת ועושה עוד מלא דברים בבית. כל זה חוץ מלטפל בבת שלי כמובן. אז לשאלתך אם אני כל היום במחשב - כן, לפעמים ל- 2 דקות ולפעמים ליותר".

[ש_מים_וארץ*]

בנות! על מה אתן מדברות?
לכן עוד יש 'תירוץ' טוב שדווקא הולך ונכנס לתודעה המרחבית...(הילדים קטנטנים, הנקה, הריונות- עיקרון הרצף)
תארו לעצמכן שתרגישו שאתן רוצות להמשיך להיות בבית כשהילד הצעיר ביותר שלכן יגיע לגיל 13...
אני שחררתי את עצמי מהצורך להצדיק את זה החוצה.
אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון.

תהנו

[עוברת_אורח*]

ואם היית כל היום על המחשב, אז מה?

במצבים כאלה אני חייבת להזכיר לעצמי שבסוף הדרך לא מחלקים פרסים למי שהיה "בסדר" לפי קריטריון של מאן דהוא (או אפילו של כל החברה שבתוכה אנחנו חיים). יותר מזה, בסוף יש RESET של המערכת, כולל כל הסידורים ש"הספקת", הקריירה המפוארת שכן או לא פיתחת, כל הפעמים ששטפת רצפה או סידרת מיטה - הכל נמחק. לכן אין שום טעם לעשות אותם אם הם לא עושים לך טוב, כי זה לא נספר בשום מקום.

מכאן שמי שרוצה (משיקולי הגשמה עצמית, כסף, אתגר, עניין, נטיות אישיות) לעבוד מחוץ לבית - בכיף! מי שאין לה עניין בכל זה - שלא תעבוד. מי שרוצה לשבת על המחשב כל היום במשך 20 שנה וזה מה שכיף לה, למי יש את הזכות להגיד לה שזה לא בסדר? לפי איזה קריטריון זה לא בסדר?

<עוברת מטיפה באוזני הקוראים רק את מה שהיא צריכה ללמוד בעצמה>

[מאמא_מאוהבת*]

הייתי תחת הרושם שאותה בחורה חשבה שזה שעזבתי עבודה זה אומר שיצאתי לחופש ולא שהחלפתי מקום עבודה
מבחינתי אין בכלל מה להשוות סיפוק מהעבודה הקודמת לעומת הנוכחית (לטובת הנוכחית פי כמה וכמה).
אז מצאתי לנכון להראות לה את הדברים בזווית הראיה שלי
אני ממש, אבל ממש, לא זקוקה לציונים האם אני בסדר (בזה למשל ש"גיליתי" משיכה ישנה למשחקי מחשב ואני מסוגלת לשבת שעות ולשחק בלי לקום להשתין, לשתות ואפילו לעשן) או לא.
אבל המחשבה שמי שנמצאת בבית ועוד עם ילדים זה חופש ולא מקום עבודה ממש לא מתיישבת לי בראש.
<אולי כדאי להביא כמה כיסאות לראש שלי. שמעתי שיש סיילים באיקאה...>

[מאמא_מאוהבת*]

<עוברת מטיפה באוזני הקוראים רק את מה שהיא צריכה ללמוד בעצמה> מוכר, מוכר

[אמא_בבית*]

אורית
גם הילדים שלי כבר לא תינוקות וגם אני בטוחה בכך שאני עושה את הדבר הנכון. גם אני לא מרגישה שאני צריכה להצדיק את מעשי ולא עושה זאת .

ענת
שאלת מה היו ההערות אז ככה.
כבר כמה פעמים ילדים (כמובן כאלה שהאמהות שלהן רוב היום אינן בבית) אמרו לילדי משפטים בנוסח : אמא שלכם עצלנית. היא לא עובדת.

הייתם מאמינים לדבר כזה?

[מאמא_מאוהבת*]

הייתם מאמינים לדבר כזה? כן. לצערי
ומאיפה הילדים מביאים את המשפטים האלה?
<לא באמת צריך לענות>

[אמא_בבית*]

"ומאיפה הילדים מביאים את המשפטים האלה?"

בדיוק זאת הבעיה ובדיוק בגלל זה פתחתי את הדף הזה.

[ש_מים_וארץ*]

אמא בבית
מה שאני מנסה להגיד זה ש'הערות מגעילות' לא מגיעות אלי מבחוץ, אולי כי אינני שומעת אותן מבפנים...

מה שיותר יוצא לי לשמוע זה תגובות כמו: "איזה כיף לך שאת יכולה"....ואז אני תמיד עונה: "גם את יכולה"....ואז מיד עולה העניין של הכסף, סדרי עדיפויות, איכות/רמת חיים וכו'. ומידי פעם אני מרגישה שמשהו ממה שאני מביאה לשיחה כזו בכל זאת מחלחל לצד השני.


אמא שלכם עצלנית. היא לא עובדת.
זה משפט שהילד שמע מאמא שלו.
אמא שלו היא בטח אישה מאוד חרוצה ועסוקה ומסורה ולפי הסטנדרטים ומערכת האמונות שלה את עצלנית.
נו, אז מה?
מה מקומם אותך בזה?

[מאמא_מאוהבת*]

מה שאני מנסה להגיד זה ש'הערות מגעילות' לא מגיעות אלי מבחוץ, אולי כי אינני שומעת אותן מבפנים...
אורית, ניסחת את זה יפה כ"כ.
ברגע שאת שלמה עם דרכך, שום הערה מבחוץ לא תוכל לפגוע בך!

[מרב_א*]

ואני- בלב אני יודעת שמעולם לא עשיתי דבר נפלא כ"כ. למען עצמי, קודם כל, אבל כמובן גם למען בני. אני מרגישה שזו ההגשמה שלי, אבל יודעת שלאנשים מבחוץ, במיוחד שאינם מכירים אותי- אי אפשר להגיד ולספר. לא כל שכן להורי. הם מהדור ש"צריך לעבוד".
אבל מוצאת את עצמי חושבת איך זה נראה מבחוץ. זו התמודדות עבורי. בינתיים אני לא שומעת הרבה "טרוניות", מבחוץ, אולי כי איתם עוד קטן, עוד בגיל שהוא "יכול" להיות בבית עם אמא. מעניין איך תהיינה התגובות עוד שנה.
>מרב תוהה מה מביע ריכוז המרכאות במה שכתבה<

[ש_מים_וארץ*]

>מרב תוהה מה מביע ריכוז המרכאות במה שכתבה<
תשאלי (:-)גם בשבילי) מישהו מהמבינים ב גרפולוגיה וירטואלית.

[מאמא_מאוהבת*]

מירב, מה איכפת לך מה יהיו התגובות בשנה הבאה? עוד שנתיים? את איתו בבית כי את חושבת שזו הדרך הנכונה בשבילך ובשביל בנך?
כל שאר העולם יכול לקפוץ! הרי אלה חייך והחלטותייך וההשלכות שתהיינה - את זו שתתמודד איתן ולא אף אחד אחר

[בת_ההרים*]

אולי אני לוחמנית משהו אבל אם לילד שלי היה בא חבר ואומר משפט בנוסח "אמא שלך עצלנית כי היא לא עובדת"(וברור מי אמר את זה במקור) הייתי מלמדת את הילד שלי לומר בחזרה "אבל יש לי אותה כל היום וכמה שאני רוצה. איזה כיף לי שהיא לא עובדת. כדאי לכל הילדים שאמא שלהם תהיה ככה בבית". (-:

[פלונית*]

סתם בשביל הענין והסקרנות, יש משפחות בסביבה שהאב בבית והאם מפרנסת יחידה ?
אחרי או תוך הנקה ?

[ענת_גביש*]

בתגובה ל: >מרב תוהה מה מביע ריכוז המרכאות במה שכתבה<
ש"צריך לעבוד".- במרכאות כי הרי ברור שכשאת בבית זו עבודה. רק לא נחשבת, משום מה, על ידי החברה. עדיין.
"טרוניות",- במרכאות כי הרי ברור שאלה טרוניות לא במקומן- מה זה בכלל עניינו של מישהו? והנה אנחנו מוצאים את סביבתינו רוטנת מהמהמת ומשמיעה טרוניות!
"יכול" להיות בבית- במרכאות כי זה מדגיש את עצמת הגיחוך, בשאלה יכול או לא יכול להיות בבית. יכול ברשות מי? מי אם לא אמא ואבא?
בקיצור המרכאות ברורות לגמרי (-:


ובקשר לילד שאומרים לו שאמא עצלנית. לא הייתי שולחת אותו עם מסרי נגד, אלא פשוט יושבת ומסבירה לו , שרוב האנשים לא מבינים את מה שאנחנו במשפחה עושים, ויש אנשים שכל מי שעושה משהו שלא כמותם, נראה להם טועה. והם מצליחים להבין רק מי שדומה להם .
לכן, חמוד שלי, אתה ואני והאנשים שמכירים אותנו היטב יודעים שאף אחד במשפחה שלנו לא עצלן, אבל להם קשה להבין את זה.
אם הילד בנוי להמשך שיחה אפשר לדבר איתו על מושג העבודה. לספר לו על הדברים שצריך לעשות בבית, על ההבדל בין ילדים שאמא שלהם בבית ואמא שלהם לא בבית. לפי ראות עינייך.
בלי לתת לו הרגשה שנפתח פה קרב, שיש לו על מה להלחם או על מה להגן או ממה לחשוש. להיפך. ספרי לו שאת גאה בבחירתך, שמעטות הנשים שמעיזות לחיות כמוך. הוא יחוש את גאוותך וילמד ממך להיות גאה.

[פלוני_אלמונית*]

סתם בשביל הענין והסקרנות, יש משפחות בסביבה שהאב בבית והאם מפרנסת יחידה ?
אצלנו זה היה ככה במשך תקופה מסוימת. כן, תוך כדי הנקה והרבה שאיבות. מה השאלה?

[ענת_גביש*]

אגב, אמא בבית שפתחה את הדף לא כתבה אם היא אמא בחינוך ביתי או "סתם" עקרת בית. זו עבודה קשה וחשובה בפני עצמה, להחזיר את כבוד עקרת הבית למקומו הנכון.

[ליאת_טאוב*]

למה עצלנות/עצלות היא מגונה כל כך?

[עין_הסערה*]

סתם בשביל הענין והסקרנות, יש משפחות בסביבה שהאב בבית והאם מפרנסת יחידה ?
אנחנו. נשים עובדות וגברים לא .

[עוברת_אורח*]

למה עצלנות/עצלות היא מגונה כל כך?
מורשת קסומה מאחינו בני דת הנצרות. אצלם זה אחד משבעת החטאים שעונשם מוות, ומובן שזה הפך לנורמה בעולם המערבי, ודרכו גם אלינו.
אנחנו, לעומת זאת, ראוי לנו שנזכור שבמקור נבראנו לשבת בגן עדן ולהסתלבט, ובתור עונש הורו לנו שבזיעת אפנו וכו'. באותה הזדמנות גם הודיעו ש"בעצב תלדי בנים". מבחינתי, מי שנפטרה מהעצב, שווה לה גם לזרוק את העניין של העבודה....

[אמא_בבית*]

ענת
אני מה שאת מכנה "סתם עקרת בית".
ילדי לא מתחנכים בחנוך הביתי אבל אין לי בכלל ספק שמה שהם היום איננו תוצאה של החנוך בבית הספר אלא השפעתו של הבית.
גם בעלי וגם אני משקיעים בהם המון.
כשאני מסתכלת עליהם אין לי ספק בדרך בה בחרתי. אלו הייתי צריכה היום להחליט האם ללכת בדרך זו או בדרך של עבודה מחוץ לבית אז ללא צל ספק ועם כל ההשלכות הייתי עושה זאת שוב. ובכל זאת.... לא נעים לשמוע שטויות מסביב גם לא כשהן נאמרות על ידי אנשים לא מוערכים על ידי.

[ש_מים_וארץ*]

מורשת קסומה מאחינו בני דת הנצרות. אצלם זה אחד משבעת החטאים שעונשם מוות
מעניין מה שאת אומרת....
מה הם ששת החטאים האחרים?

[יעל_צ*]

מה הם ששת החטאים האחרים?
שבעת החטאים שדינם מוות בנצרות הם:
עצלות, גאווה, זעם, זללנות, זימה, חמדנות, וקנאה.

[חוט_את*]

פשששש.....וואו.

תודה
@}

[שגית_רי*]

"ובקשר לילד שאומרים לו שאמא עצלנית. לא הייתי שולחת אותו עם מסרי נגד, אלא פשוט יושבת ומסבירה לו , שרוב האנשים לא מבינים את מה שאנחנו במשפחה עושים, ויש אנשים שכל מי שעושה משהו שלא כמותם, נראה להם טועה. והם מצליחים להבין רק מי שדומה להם ."
מסכימה מאד. לחזק אותו בעד הדרך של המשפחה ולא נגד הדרכים האחרות.

ואצלי, חברה שכנראה הולכת ומתרחקת ממני, אמרה תוך כדי שיחה '...תדעי לך שלא היה אכפת לי להשאר בבית, להיות פרזיטית, ל....'

[אמא_בבית*]

פרזיטית
עצלנית
יושבת כל היום ליד המחשב

יש לכן עוד פנינים להוסיף?

[ענת_גביש*]

_ענת
אני מה שאת מכנה "סתם עקרת בית"._
אמא בבית, אני מקווה שהיה ברור שכתבתי "סתם" בציניות.

[אמא_בבית*]

ענת
אל תדאגי. זה היה ברור.

[מיכל_שץ*]

אמא בבית אני חייבת להתוודות, זה הניק שלי בפורום אחר
אבל זאת לא אני! נשבעת לכם. איזה קטעים...
|פרצוף מופתע ומבודר בעת ובעונה אחת.|
עוד לא קראתי אז תגובות אינטלגנטיות יהיו בהמשך

[מיכל_שץ*]

מה שיותר יוצא לי לשמוע זה תגובות כמו: "איזה כיף לך שאת יכולה"....
יש לכן עוד פנינים להוסיף?
בטח, בהמשך לדבריה של אורית, גם אני נתקלת בתגובות דומות, אבל לפעמים גם באחותן הצינית להדהים "נו בטח שאת יכולה להרשות לעצמך, יש מי שמפרנס אותך / תומך בך"
כשבין המילים מה שנאמר הוא "את עצלנית ופרזיטית ומנצלת את בעלך"
מלא ארס וגועל נפש אבל גם המון קנאה, דווקא מחברה טובה שלא יכולה להרשות לעצמה. קורה במשפחות הכי טובות.

[תבשיל_קדרה*]

מה שיותר יוצא לי לשמוע זה תגובות כמו: "איזה כיף לך שאת יכולה"....
"שתדעי לך, אני לא הייתי מסוגלת".

[פלוני_אלמונית*]

אבל לא בא לך לעשות משהו עם עצמך?
אבל מה את עושה כל היום?

[לוטם_מרווני*]

לעשות משהו עם עצמי?
אדון פלוני, דווקא כשעבדתי היה לי הרבה פחות זמן להתפתחות עצמית, לעשות משהו עם עצמי. דווקא כשעבדתי,
עשיתי כלום כל היום (לא עשיתי כלום זה בעצם עשיתי משהו בגלל מילת השלילה, לא?)

או שאלו בעצם שאלות שנתקלים בהן...?
אני נתקלת בהרבה הערכה- ואו, כל הכבוד לך שאת מקריבה את ההתפתחות שלך לטובת הילדה, (עם מאמר מוסגר " זה יתנקם בך מתישהו ותישארי חסרת השכלה ובודדה") ונשארת בבית...
ולפעמים הבעת קנאה טהורה הלוואי עליי

[מאמא_מאוהבת*]

ענבל,
למה ישר חשבת ש פלוני אלמונית בא לתקוף פה?
אני חשבתי שזה עוד תוספת לאוסף השאלות החכמות והאמפטיות שאמא שפתחה את הדף התחילה לאסוף
חוץ מזה שזה עוד דף קיטור, אני לא ממש מבינה מה המטרה של האיסוף הזה. זה מקדם אותנו לאנשהו?
אני שואלת ברצינות.

[אבא_אחד*]

אני מודה לאישתי שהיא נשארת עם בתנו בבית.
ולענין העבודה, עפ"י מילון ספיר.

1. עשייה, עיסוק, מלאכה.
2. מאמץ להשיג תכלית מסויימת.
3. יצירה שהושגה במאמץ.

את המילון קיבלנו מהסתדרות המורים אזי, כנראה שהם תומכים בחינוך ביתי. D-:

[אמא_בבית*]

מאמא מאוהבת
"חוץ מזה שזה עוד דף קיטור, אני לא ממש מבינה מה המטרה של האיסוף הזה. זה מקדם אותנו לאנשהו?"
ומה המטרה של כל האתר הזה. הרי אפשר היה בלעדיו. כל אחד היה שותק לבד בפינתו וזהו.
אבל את כאן וגם אני וגם כל האחרים שמוצאים עניין להגיד משהו, להגיב על משהו, ואולי למצוא תשובות לכל מיני סוגיות או לעזור למישהו אחר בכיווני חשיבה חדשים.
לאנשים שנמצאים כאן יש כל מיני מכנים משותפים ולשמוע מה שיש למישהו כזה לומר זה לפעמים ממש נחמד.
עם מי שאדבר על להשאר בבית? עם כל אלה שסביב שבמשך שנים ילדיהם נשארים עם מטפלות חסרות הבעה רוב שעות היום (אפילו כשהם חולים)? עם אלה שילדיהם התרגלו כשהם רעבים לא להכנס למטבח ולפתוח את הסיר או המקרר אלא להרים טלפון לשרות משלוחי הפיצות או ההמבורגרים? אין לי כל כך מה לדבר איתם.

[ש_מים_וארץ*]

אני ממליצה (אם המטרה היא 'להתקדם') להתמקד בצד של מי שבבית
כלומר, לנסות להעלות את הסיבות/חוויות/התלבטויות/אתגרים מתוך שלמות אמונתך או אולי למען השלמת האמונה...
ולעשות זאת תוך ויתור על הצורך להקניט/לזלזל/ללעוג ל
אלה שילדיהם התרגלו כשהם רעבים לא להכנס למטבח ולפתוח את הסיר או המקרר אלא להרים טלפון לשרות משלוחי הפיצות או ההמבורגרים?

זו דרכם והיא לא קשורה אלייך. רק כשתלמדי לכבד אותה תוכלי לשבת בנחת בבית.

[אמא_בבית*]

כזכור כל הבעיה שלי בנושא התחילה לא מזה שאני לא יכולה לכבד אותם ואת דרכם אלא מזה שהם אינם מכבדים את שלי.

[יער_נורווגי*]

חברה מצוננת קפצה הבוקר לבקר. בדיוק באך התנגן לו ברקע וכל ילד שיחק בעניניו. עשיתי לנו קפה והיא אמרה "וואו לא ידעתי שכ"כ שקט פה בבוקר. מה ככה את יושבת וקוראת עיתון כל יום?"
אהה. בטח. כל יום כל היום.

[יעל*]

וואו לא ידעתי שכ"כ שקט פה בבוקר. מה ככה את יושבת וקוראת עיתון כל יום?"
לחברה הזאת יש ילדים? אני לא מבינה הערות כאלה. מזכיר לי את שם הדף 'רוב האנשים אינם חושבים'.

כזכור כל הבעיה שלי בנושא התחילה לא מזה שאני לא יכולה לכבד אותם ואת דרכם אלא מזה שהם אינם מכבדים את שלי מי שלא מכבד אותי, אני לא רואה טעם להיות איתו בקשר.

אני לא בחינוך ביתי, רק בשבועיים האחרונים כשכל הילדים בחופש אנחנו ביחד כל היום בבית.
ויש לי סוד לגלות, גם אימהות שלא בחינוך הביתי בהחלט יודעות להיות עם הילדים שלהן כל היום
בלי "להשתגע".
את ההודעה הזאת אני כותבת אמנם כבר יותר מעשרים דקות, אבל מה איכפת לי. אני "בחופש".

[עדי_יותם*]

אני נתקלת באנשים שחושבים שאם האופציה השנייה היא "סתם" עבודה, קל יותר להישאר בבית ולצאת, לפחות לכמה שנים, ממירוץ הקריירה. לפעמים זה מן הסתם נכון. אז רק שתדעו, שסמנכ"לית השיווק של סלקום הודיעה שהיא לא חוזרת מחופשת הלידה, מתוך רצון להיות יותר עם התינוק והמשפחה (מי שרוצה, שיחפש את הכתבה המלאה ב-Ynet).

[maya100*]

שסמנכ"לית השיווק של סלקום הודיעה שהיא לא חוזרת מחופשת הלידה, מתוך רצון להיות יותר עם התינוק והמשפחה (מי שרוצה, שיחפש את הכתבה המלאה ב-Ynet)
דווקא הבנתי שהיא עוברת לשוק הפרטי ולכן העזיבה.

ואגב, שאלה תמימה באמת - איך אפשר להסתדר כלכלית עם משכורת אחת?

[עדי_יותם*]

זו הכתבה היא לא מכריזה על פרישה מוחלטת מהעבודה, אבל בהחלט לי זה נקרא כמו פסק זמן.

איך אפשר להסתדר כלכלית עם משכורת אחת?
לא תמיד אפשר. אבל היו על זה דיונים מעניינים ב-רמת חיים, למשל, ויש עוד.

[אמא_לשתיים_ועוד_אחד*]

בענין של כבוד, רק רציתי לציין כי המונח "עקרת בית" מקורו בחז"ל שראו באישה את עיקר הבית.עם הזמן הוא הפך לדבר שנתפס פחוּת ונחות. נראה לי שקבוצה מכובדת זו של נשים מחזירה עטרה ליושנה... (אגב אני נשמעת כאן דתית ? כי אם כן, אני רק אציין שאני חילונית למהדרין)

[יהודית_שפמן*]

ואו אמא לשתיים הוצאת לי את המילים מהפה

[יעל_בריסקר*]

במקרה אני מכירה את אותה סמנכ"לית מדוברת ויודעת שזה תינוק שבא אחרי שתי בנות שבגרו. אני מנחשת שהיא נמצאת במקום אחר לאחר קריירה מפוארת, וסדרי העדיפויות שלה השתנו.

ובעניין הערות של הסביבה - לפני שנה הייתי בחוג לקדרות וכשאחת נשים שמעה שאני בוחרת לחיות בבית עם ילדיי אז היא אמרה:
Get a life, ואחרת אמרה אולי משהו אצלך לא בסדר שאת לא משחררת את הילדים?


ברגע שאת שלמה עם דרכך, שום הערה מבחוץ לא תוכל לפגוע בך!

ייתכן, אך האם להיות שלמה אומר שאין לי לפעמים ספקות ושאלות האם אני עושה את הדבר הנכון? כשהם היו קטנים לא היתה שאלה, עכשיו כשהם בני ארבע וחצי אני בודקת את עצמי שוב ושוב מחדש.

ובינתיים - התשובה לא השתנתה

[בת_ההרים*]

כשכתבתי מה שכתבתי על "תגובת הנגד" הייתי די משועשעת. לא ממש התכוונתי לזה ברצינות. just for the record כי נראה לי שהנושא הזה מוציא מחלקנו את חוש ההומור...

[ענת_גביש*]

ברגע שאת שלמה עם דרכך, שום הערה מבחוץ לא תוכל לפגוע בך!
ייתכן, אך האם להיות שלמה אומר שאין לי לפעמים ספקות ושאלות האם אני עושה את הדבר הנכון?
וזה לא רק הספקות באשר לנכונות הדרך. ז"א, אמא בבית יכולה להיות שלמה עם דרכה ובכל זאת הדרך רצופה רגעי משבר. ואז הדבר האחרון שהיא צריכה לשמוע זה ההערות האלה.
מעבר לזה שאסור לה לקטר. (טוב מה את רוצה, זה את בחרת ככה! תצאי לעבוד ויהיה לך הרבה יותר קל! אבל את מתעקשת להיות מיוחדת...)

בת ההרים כתבת: כי נראה לי שהנושא הזה מוציא מחלקינו את חוש ההומור... צודקת (-: (סליחה על רצינות היתר, פשוט היינו באמת במצב הזה ויש איזה רגע שאת רוצה ללכת להכניס מכות (לילד ולאמא שלו ביחד) ורגע אחר כך שאת מתעשתת ומחפשת את הדרך הנכונה - בקיצור, אני עוד לא במקום הבטוח בו צוחקים על זה ומקווה להגיע לשם בקרוב (-: )

[ש_מים_וארץ*]

אמא בבית יכולה להיות שלמה עם דרכה ובכל זאת הדרך רצופה רגעי משבר. ואז הדבר האחרון שהיא צריכה לשמוע זה ההערות האלה
נכון מאוד,
כי מן הסתם, ברגעי משבר מתעוררות הספקות מתנומתן והן עושות דרכן היישר מפנימיותה שלה אל המראה שבחוץ המופיעה בדמות השכנה ממול....

בעיני זהו תהליך בריא וטוב,
בדק בית תקופתי.

[אנדראה*]

לא נתקלתי מעולם בתגובות לא נעימות כשסיפרתי שאני עם גפן בבית ולא עובדת.
זה בכלל לא קל ולעיתים אפילו קשה לי ויש ימים שאני ממש סחוטה ושלא נדבר על המצב בבנק שהולך ומחמיר אבל מבחינתי גפן היא הראשונה בסדר העדיפויות שלי ולא איכפת לי מה יגידו, לא אגיד שלא איכפת לי מהמינוס כי כן ומאוד מדאיג אבל אני מאושרת מהפלא הזה שכלו יום מתפתח וכל יום מביא איתו רגעים חדשים ונפלאים שממלאים אותי אושר אינסופי.
את הרגעים האלו אנצור לנצח נצחים בליבי ואני יודעת שההשקעה הזאת, הזמן הזה שהייתי איתה יניבו את הפירות הכי טובים שיכולים להיות- זן משובח...(בספטמבר היא מתחילה את הגן אבל אני בטוחה שיהיה לה מאוד מאוד כיף)
כל מי שיש לו טענות/הערות וכו' לדעתי מסכן ואני מרחמת עליו.


אל תתייחסו לשטויות של אנשים שאינם יודעים לתת כבוד לאחרים.

[בתנועה_מתמדת*]

מזדהה עם כל מה שנכתב כאן... ופנינים מנסיוני הקצר אך הטעון:
ליבי בת שנה וארבע, ומזה מספר חודשים אני סופגת מהרבה אנשים קרובים את השאלה-
"אז את מכניסה אותה למסגרת בספטמבר?"
וכאשר אני עונה שלא אז השאלה הבאה היא לסרוגין -
"אבל את מפגישה אותה עם ילדים בגיל שלה, נכון? זה נ-ו-ר-א חשוב" (תרגום - את לא יודעת שאת פוגעת אנושות בכישורים החברתיים שלה?)
ובהמשך -
"אה, אז בשנה הבאה תכניסי אותה לגן, נכון?" (תרגום - כי אם לא אז אנחנו באמת נכריז שדעתך השתבשה מרוב רצון להיות מיוחדת)
ובנוסף-
"אני הייתי משתגעת להיות כל היום בבית" (תרגום - ולא חבל על ההשכלה והכשרונות שלך שמתבזבזים ככה?את השתגעת?)

לצערי בגלל כל אלה סיגלתי לי נוסח אחיד של תשובה שאני מחזיקה בהיכון, ואמורה להרגיע מיד את המודאגים:
"אני לא יודעת מה יהיה בשנה הבאה, בינתיים טוב לי איתה בבית. אני משתדלת כמעט כל יום לפגוש עוד אמא+ילד או לפחות חברה. אבל אין מה לדאוג, היא כבר עכשיו מאד חברותית. אני לא אומרת שזה קל אבל על כל רגע קשה יש לי עשרה רגעים של אושר איתה."

וזאת האמת. אבל אני מרגישה שאי אפשר לקיים דיאלוג אמיתי עם רוב האנשים על הבחירה שלי. למרות כנות התשובה שלי אני מרגישה שרובם לא לגמרי מאמינים לי וחושבים שאני פשוט בורחת מהתמודדות עם החיים ה"אמיתיים".
זה נכון שאני במודע בוחרת כרגע להתמודד יותר עם האתגרים שבבית ופחות עם אתגרים מקצועיים, אבל זה בעיקר בגלל שכך אני מרגישה שנכון לי, ולא בגלל שאני פוחדת שלא הייתי מתמודדת בהצלחה בחוץ. אני פשוט מתמקדת במה שנראה לי הכי חשוב עכשיו.

[פלוני_אלמונית*]

"אז את מכניסה אותה למסגרת בספטמבר?" תמיד אהבתי להגיב על השאלה בבהלה מעושה "מה? מה פתאם?!"
לרוב האנשים זה סותם את הפה. (כי הצגת הבהלה גרמה להם להרגיש מבוכה, שיש משהו שהם לא מבינים), לאלה שלא נבהלו יש בדרך כלל קצת יותר שכל ואפשר לנהל איתם שיחה על איך זה להיות בבית.

[חיפושית*]

ממש אהתי את תשובתך פלוני אלמוני,
ואני לא יודעת אם מקומי בדף זה כי טרם הגענו לשלב הילדים, אבל אני יודעת ומרגישה אני רוצה להפסיק לעבוד ולא מטעמים של ילדים, אלא דווקא מטעמי חופש שכ"כ חסר לי בחיים אני נמצאת בעבודה כ- 9 שעות ביום ועד שאני מתחילה להרגיש בבית ולהתמלא באנרגיה כשאני חוזרת כבר נורא מאוחר ושוב מתחיל לו יום חדש, אני שמה לב שאני פחות מטפלת בבית ושאני מאוד רוצה לעבוד בגינה ולטפח אותה אבל יש דברים שלוקחים הרבה זמן שהוא גם מחשבה פוריה ואז הדברים "מסתדרים" בראש, ואפשר באמת להזיז דברים ולא לגמור תשושים מעייפות או עצבניים,
בכל אופן אני ממש חשה שאני רוצה להיות בשלב הזה של בבית עם הילדים, ואני יודעת שהסיבה היחידה שאני כל הזמן חושבת מה יהייה אחר כך הוא מטעמים חברתיים לחלוטין שזו הסיבה שעוד לא מצאתי מה "אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה", כי בעצם לא מצאתי משהוא שממש יעיניין אותי וגם אבל ניתן להפרנס ממנו ועוד בלי ללמוד שנים (רפואה, פסיכולוגיה, וטרנריה,אפילו עובדת סוציאלית זה לימודים של 4 שנים לפחות,) ואין בי את הכוח הזה וכמובן נוספת לכל העיניין החברתי של מה עשית עם החיים שלך???, וואלה לא יודעת לא ממש בא לי לעשות כלום עם החיים שלי, כלומר בא לי לעשות אבל לא דברים שמוערכים, כמו לעצב את הגינה שלנו, כמו לבשל, כמו לגדל ילדים,
<האמת בזכות כל מה שכתבתי פה פתאום חשבתי.... שאני הולכת לברר לגבי גננות (גינות), טוב תמיד אמרתי שלכתוב כאן פותח את הראש...>.
אבל אני עדיין בהחלט מסכימה עם כל מה שכתבי למעלה...

[ש_מים_וארץ*]

חיפושית, ועוד איך מקומך בדף זה!
תלכי עם הלב שלך.
ההתמקצעות שלך ב להיות בבית , ההגשמה של מה שאַת 'יזכו' אותך בהמשך גם ב'הכרה' החברתית הנוגעת ב"מה עשית עם החיים שלך".
אם את יכולה לחיות בשקט ובשלום פנימי עם בנזוג שמפרנס אותך, ומוכנה לקחת על עצמך גם אורח חיים 'פשוט' יותר (במידה וה'הכנסה' לא גדולה), תוכלי להנות, להתפתח , להגשים ו'אפילו' לתרום לעולם מעצם היותך מה שאת בבית.
@}

<אורית 'היתה מתה' שמישהו יגיד לה את הדברים הללו בכזו נחרצות ואמונה כשהיתה בת 20>

[תמר*]

אמא שלי הפסיקה לעבוד בגיל 30, תמיד היתה בבית, תמיד היתה זמינה וכשכל החברות שלי חזרו הביתה עם המפתח על הצואר ומחפשות מה אמא השאירה לאכול, אני זכיתי לארוחת צהרים חמה מאמא.
ההורים שלי לעולם לא נסעו לחופשה בלעדינו,הילדים.
המיטה של ההורים - תמיד היתה מלאה עד אפס מקום.

אני בחרתי חיים כמו אמי, לגדל את הילדים ולהיות זמינה כמה שאפשר.

כן, שואלים שאלות ומי שעוקץ - ויש כאלה, אני שואלת האם היו מוכנים לא לשלוח את הילדים לגן ולבלות איתם יום שלם. בדרך כלל העוקצים הם אנשים שלא מסוגלים לבלות עם הילדים שלהם יותר מחצי שעה ביום. {7:00 לגן, 16:00 המטפלת אוספת מהגן 19:00 מגיעים סוף סוף הביתה (אחרי שאכלו פיצה במרכז) מקלחת ולישון}

[גל*]

היי בנות
אני רוצה לשתף אותכן בכמיהה והחששות שלי להפסיק לעבוד ולהיות בבית
מאז שאני זוכרת את עצמי אני עובדת בין 8-9 שעות ביום
אני מחכה לרגע המיוחל שאלד ואצא לחופשת לידה שאותה אאריך וכתוצאה מכך לא אחזור לעבודה. קצת עקום אני יודעת אבל מה לעשות חששות ליגיטימיים כמו פרנסה וכאלה מטרידים אותי.
יש בנות שיכולות להרשות לעצמן את החופש מהעבודה כיוון שבני זוגם מרוויחים מספיק, ויש כאלה שלא.
אז אני לא יודעת איך הדברים יתגלגלו אבל לכל אלה שנמצאות בבית מטפלות בקן ובגוזלים שלהן תדעו שלדעתי אתן ברות מזל ואל תצטדקו בפני אף אחד :- )

[חיפושית*]

הי תודה על כל המגיבות,
ואני מקווה שמנת חלקי להישאר בבית אפילו לפני גיל 30 קרובה יותר מתמיד, אנחנו כרגע ב"עבודה" על להיות ב-דרך,
ואני כ"כ מחכה לרגע הזה של להיות עם תינוק, להיות בבית, להיות, פשוט להיות, אני מרגישה שאני במרוץ אחר החיים, שאני לא חיה אותם, שתמיד צריך להוכיח להספיק, לעשות ושום דבר למען עצמך ותמיד צריך ולא לצאת מוקדם כי אם המנהלת החדשה תראה את זה ומה יהיה אח"כ ואני מפטנזת על חיים בלי כל זה "רק" לבשל לאישי האהוב ולפנק אותו ואותי ולהתפנק לפעמים, ליצור ,לחשוב, לאפות, להיות ולגדל דברים בגינה שאני אקים, בכלל לטפח את כל הסביבה שאני גרה בה כרגע, ולגדל ילדים, האמת זה באמת הרבה אבל על שום דבר מאלה לא משלמים, וחבל, אבל זה לא יעצור אותי לפחות לא בשנה הראשונה... כן כן אני מתכוונת להתמסר והאמת שנראה לי שגם אחר"כ אבל זה ממש ממש עוד רחוק, לפחות כרגע, בכל אופן כשאני נכנסת לדף הזה אני מרגישה שהגעתי הביתה.
תודה

[מי_שמכיר_אותי_יודע*]

כשהם היו קטנים לא היתה שאלה, עכשיו כשהם בני ארבע וחצי אני בודקת את עצמי שוב ושוב מחדש.
בני ארבע וחצי לא קטנים?
אני מודדת "קטן" לפי השאלה: האם הילד יכול להישאר בבית לבד במשך כמה שעות? להכין לעצמו אוכל, לא לפתוח את הדלת לזרים, לא להצית את הבית בגפרורים וכדומה.
אם לא - אז הוא קטן וצריך מבוגר איתו. והמבוגר העדיף הוא המשפחה הקרובה.
איזה גיל יוצא לכן?

[תבשיל_קדרה*]

"אז את מכניסה אותה למסגרת בספטמבר?" תמיד אהבתי להגיב על השאלה בבהלה מעושה "מה? מה פתאם?!"
אצלי זה "למה? מה הם עשו?"

[אמא_בבית*]

"אני מודדת "קטן" לפי השאלה: האם הילד יכול להישאר בבית לבד במשך כמה שעות? להכין לעצמו אוכל, לא לפתוח את הדלת לזרים, לא להצית את הבית בגפרורים וכדומה."

וכשהוא כבר מסוגל לכל אלה מה אז? האם אז כיף גדול לחזור לבית ריק ולעשות הכל לבד?

[בשמת_א*]

וכשהוא כבר מסוגל לכל אלה מה אז? האם אז כיף גדול לחזור לבית ריק ולעשות הכל לבד?
א. זו שאלה אחרת. השאלה על המדידה העלתה תמיהה על הגדרת "ארבע וחצי" כגדול שאפשר כבר לעזוב.

ב. כשהוא כבר מסוגל לכל אלה אז אולי פחות קריטי שאמא תהיה שם כל הזמן. כולל השיקול הכלכלי.

ג. אני אישית אהבתי מאוד כילדה להיות לבד בבית. זה לא ארך הרבה זמן, תוך שעה שעתיים מקסימום היו כולם בבית לצהריים, אבל נורא אהבתי שכולם יילכו וישאירו אותי בשקט לבד בבית (לקרוא ולא לנדנד לי). אז זה תלוי בילד, לא?

[חיפושית*]

ג. אני אישית אהבתי מאוד כילדה להיות לבד בבית. זה לא ארך הרבה זמן, תוך שעה שעתיים מקסימום היו כולם בבית לצהריים, אבל נורא אהבתי שכולם יילכו וישאירו אותי בשקט לבד בבית (לקרוא ולא לנדנד לי). אז זה תלוי בילד, לא?

כן ולא, לדעתי זה תלוי פשוט במרחב האמיתי שילד מקבל מתי ששהוא זקוק לו, לא?

[אמא*]

על פי נסיוני ולפי מה שאני רואה סביבי, בגיל שש-שבע בערך ילד מתחיל להיות "בשל" להיות לבד בבית.
אצלנו לא מדובר על שעות ארוכות אלא על שעה-שעתיים מקסימום. הבן שלי כבר ממש אוהב את זה.
אני תמיד נותנת לו אופציה לבוא איתי, אבל הוא עצמו כבר הבין שלמשל לצאת החוצה בחום או בגשם כדי להביא
אחים קטנים מהגן זה פחות כיף מאשר לשבת בשקט בבית לבד, לקרוא, לשחק במחשב. לנוח.
זה גיל שגם אפשר לסמוך עליהם שלא ייצאו לשוטט ברחוב (אנחנו גרים בעיר) לבד.
ומצד שני, אני רואה ילדים בגילו שמסתובבים בחוץ שעות ארוכות כשההורים שלהם בעבודה.

[מיכל_שץ*]

כמו לעצב את הגינה שלנו, כמו לבשל, כמו לגדל ילדים,
אם את נורא רוצה את יכולה להיות אדריכלית נוף, או שפית או לעסוק בחינוך (מומלץ כמובן של הילדים הפרטיים), מדהים איך כל הדברים האלה, כשאנחנו עושים אותם בשביל אנשים אחרים הם נחשבים למקצוע מוערך, אבל כשאלה הגינה הפרטית, או הילדים הפרטיים אז את "סתם עקרת בית"

איזה גיל יוצא לכן?
משהו בין 8 ל-10 תלוי בילד. אני את שלי לא משאירה לבד בבית, למרות שהיא עומדת בקריטריונים, כנראה שזה גם תלוי בהורים (וברמת החרדה הפולנית)

[יעל_בריסקר*]

_בני ארבע וחצי לא קטנים?
אני מודדת "קטן" לפי השאלה: האם הילד יכול להישאר בבית לבד במשך כמה שעות? להכין לעצמו אוכל, לא לפתוח את הדלת לזרים, לא להצית את הבית בגפרורים וכדומה.
אם לא - אז הוא קטן וצריך מבוגר איתו. והמבוגר העדיף הוא המשפחה הקרובה.
איזה גיל יוצא לכן?_

לא התכוונתי שהם לא קטנים אלא שהם לא תינוקות. וגם לא הייתי חולמת להשאיר ילדים לפני גיל 9, 10 בבית לבד, אולי אפילו יותר.

מסכימה שהמבוגר העדיף הוא המשפחה הקרובה

הדף הזה הוא על איך מתמודדים עם תגובות הסביבה.לפי מיטב הבנתי ולא על הילדים

[ש_מים_וארץ*]

מיכל,
לעסוק בחינוך (מומלץ כמובן של הילדים הפרטיים),
טוב שהוספת את הסוגריים, חסכת לי 'הרצאה'.


חיפושית,
כיף לקרוא את מה שאת כותבת.מה עם איזה דף בית אישי ?
חיפושי ת אולי....
@}

גל,
יש בנות שיכולות להרשות לעצמן את החופש מהעבודה כיוון שבני זוגם מרוויחים מספיק, ויש כאלה שלא.
נכון, אבל גם יש בנות (פה ושם כבר אפשר למצוא כאלה...) שמוכנות 'להצטמצם' הרבה כדי פשוט להיות ולטפל בקן. הן 'מפרנסות' את הבית בנוכחותן ובכך מאפשרות לשפע לבוא.

[חיפושית*]

אורית,
נעים לקרוא וייתכן שבקרוב מאוד אבשיל לפתוח דף בית אישי,

נכון, אבל גם יש בנות (פה ושם כבר אפשר למצוא כאלה...) שמוכנות 'להצטמצם' הרבה כדי פשוט להיות ולטפל בקן. הן 'מפרנסות' את הבית בנוכחותן ובכך מאפשרות לשפע לבוא

נהדר המשפט הזה כ"כ אהבתי.

[מיכל_שץ*]

_חיפושית,
כיף לקרוא את מה שאת כותבת.מה עם איזה דף בית אישי ?
חיפושי ת? אולי...._
גמני! מציעה חיפו שית. (כבר מתה שיהיה לך איזה דף בית!) עיצוב הכינוי.

וכן גם אני כל-כך מאמינה בזה

נכון, אבל גם יש בנות (פה ושם כבר אפשר למצוא כאלה...) שמוכנות 'להצטמצם' הרבה כדי פשוט להיות ולטפל בקן. הן 'מפרנסות' את הבית בנוכחותן ובכך מאפשרות לשפע לבוא
חוויתי את זה על בשרי, ההחלטה להשאר בבית לא תלויה ביכולת ההתפרנסות של הבעל, אלא ביכולת של אם ועקרת הבית לנהל כלכלה נכונה של משק הבית. ואין כאלה שלא יכולות, יש שלא רוצות, יש שלא מאמינות בעצמן.
החוויה של בלבוסטע (בעלת הבית ביידיש) היא כ"כ חזקה ויש בה כל-כך הרבה עצמה, ואני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות ללא יכולת להסביר לנשים ששואלות, איך (את לא משתגעת?), ולמה וכמה, את עוצמת החוויה, ואומרת רק, "כשתנסי תביני".

ולשאלה "איך את לא משתגעת כל היום בבית?" (עם טון מאנפף כזה, מתנשא משהו) חשבתי לענות (לא זוכרת אם השתמשתי בזה פעם) "כן! בטח שאני משתגעת, אבל אם מישהו צריך לסבול, עדיף שזו תהיה אני ולא היא/הוא/הם"
איך?

[שלי_ג*]

מצאת לו גן?
לא מצאתי כי לא חיפשתי.
אז איפה תשימי אותו?
הוא איתי.
אני מבינה. תשמעי, גם אני נורא פחדתי מזה, אבל מאז שהוא נכנס לגן (בגיל 12 שבועות/חצי שנה/10 חודשים) הוא כל כך כל כך התפתח! ממש נהיה ילד אחר!

לא רוצה ילד אחר. רוצה את הילד שלי.
באתם לי בזמן עם הדף הזה. רק אצלי ההערות התחילו דקה אחרי יום הולדת שנה?

[טושו*]

איזה יופי שהדף הזה נפתח. בדיוק בתקופה של התלבטויות אצלי. בעצם אין התלבטות, מאוד ברור לי מה אני רוצה, פשוט להיות אמא (טוב, זה לא ממש פשוט...).
טוהר מתקרב לגיל שנתיים, וקורים כמה דברים:
א. גם אלו שבחרו להישאר בבית עם הילד כבר שולחות למסגרות, וכך אני נשארת די בודדה במערכה.
ב. אם עד עכשיו הסביבה די קיבלה את עובדת היותי איתו בבית, בעיניהם כבר הגיע הזמן לשלוח אותו לגן ואותי לעבוד, כי הוא, מסכן, צריך כבר מסגרת וחברת ילדים בני גילו, ואני, נו אתן יודעות: "אבל לא בא לך כבר לעשות עם עצמך משהו???"

אני חייבת לציין, למען ההגינות, שההערות האלה אף פעם לא נאמרות בצורה ביקורתית אלא , נשמע כך לפחות, באמת מתוך התעניינות.
זה מבלבל אותי, כי תמיד היה לי קשה להסביר את מה שהרגשתי באופן אינטואיטיבי.
פתאום אני צריכה להסביר ולסנגר על הדרך שלי, ולמצוא טיעונים חכמים ללמה לא גן ולמה כן בית, ואין לי מילים להסביר אני פשוט יודעת שכל ערב כשאני מרדימה אותו אני מודה לו על יום כייפי, מרגש וממלא איתו, ואני רואה שאני מרדימה ילד בריא ומאושר.
אז מה כבר צריך להסביר?
מצד שני יש את הקולות האלה שטוענים לקושי שלי לשחרר... אולי???
ויש גם את האגו שמסתכל על נשים סביבי עם תארים ומעמד ושעושות ... והוא כאילו קצת נעלב וגורם לי לשאול אם בעוד 15 שנים אני לא אתעורר עם שאלות כמו מה עשיתי עם עצמי עד היום, ושלא יהיה לי מקצוע וכו וכו וכו....
אז אני רוצה לעשות עוד משהו כי זה באמת בוער בי או כי זו הציפייה של החברה?

בכל מקרה, נכון לעכשיו אני אמא וטוב לי. זהו.

[חיפושית*]

לא רוצה ילד אחר. רוצה את הילד שלי.

נהדר לקרוא,

טושו,
גם אני מתחבטת (ואני "עוד לא") בדיוק בשאלות האלה, גם לי נראה לא מתאים (אם להיות עדינה) לשלוח את הינוקא שיתהווה לו, לידיים זרות, אני לא רוצה ללמוד כרגע, חשבתי שאני רוצה, נרשמתי וביטלתי ברגע האחרון, ואיזו הקלה,
אני מרגישה שאני עכשיו רק בשנות העשרים המוקדמות - בתחושה בלבד - בגילי הכרונולוגי האמיתי אני ק-צ-ת יותר, אבל אני לא חשה בשלה לשום דבר מעבר ללהיות בבית,
אני עובדת מאז שיחרורי - 8 שנים, ולצערי גם לפני הגיוס וגם במהלך ואני לא מוצאת את מקומי בעולם הגדול מבחינת עשייה (של לקום מוקדם או לעבוד במשמרות או לעמוד בלוחות זמנים של דברים שלא מענינים ממש, או לרצות (מלשון ריצוי) או להוכיח לבוס הנוכחי...) ואני מרגישה עכשיו שמה שאני רוצה הוא להיות בבית עם ינוקא קטן.....
ברור שזה המון אבל לא בעיני החברה ואני מאוד מבינה אותך טושו על כל תהיותייך, אומנם אני עוד לא שם אבל מבינה,
כל מה שאני חושבת שעצתי לעצמי וכל שכן לדומות לי היא ללכת עם הלב ולדעת שזה הכי חשוב ולא להביר למי שלא רוצה לשמוע ולמי שמקובע כי הוא/היא במילא לא יבינו, ולדעתי זה רק יוסיף אם קיים ספק ולו הקטן לא לשתף אם אין תמיכה,
ואני עכשיו מנסה ללמוד איך להיות אסרטיבית בלי להשמע מתקיפה ואיך להגיד מינימום למי שלא "צריך": לשמוע- וזה כולל גם את חמותי!!!!!

"צריך" - מתכוון - האנשים שלא חושבים אותו דבר, אלה שיעבירו ביקורת גם אם מוסווית על כל מה שתיבחרי שהוא שונה מהם ו"לא מקובל", או שרצו אבל לא היה להם אומץ והם מקנאים ומוציאים את זה עלייך, וסתם אלא שעינם צרה על כך שאת מאושרת....(ורוב הסיכויים שהם אפילו לא יודעים את זה....)

לכן אני אומרת דיבקי בדרכך, ואם היא שמרגישה נכונה אז היא בשבילך, הרי אנחנו זה מה שאנו רואים בעיני עצמנו ולא מה שהחברה רואה או מחליטה,
כל מה שאמרתי לדעתי האישית מצריך עבודה קשה עצמית של קבלה והערכה שלא תלוייה בסביבה וזה אישית לדעתי אחד הדברים הכי קשים היום בחברתנו - אבל מי אמר שהואשר קל להשגה

ולגבי דף בית אישי עדיין לא אבל בקרוב....@}

[ורד_לב*]

טושו, מכירה מאד את התחושה הזו של 'פתאום כל הילדים בסביבה הולכים לגן כזה או אחר ומה איתנו?' בעצם, הייתי שם ממש לא מזמן....
מאד עזר לי למצוא משפחה שתיים שעושות מה שאני עושה ולהיות איתן בקשר קבוע.
זה ממש מחזק ומרגיע - אותי מבפנים וגם יש מה לענות לכל מאן דבעי שחפץ לדעת (בשיא האכפתיות) אם 'היא נפגשת עם ילדים אחרים'.
אגב, גם אני נוהגת לענות בבהלה (לא זוכרת מי כתבה את זה כאן) לשאלה אם היא "כבר הולכת לגן" ב"מה פתאום?" נחרץ ביותר "היא אתי בבית". זה בד"כ לא מזמין שאלות. שיטה טובה כשלא רוצים לענות לאנשים מסויימים.
זה באמת ממש מתיש לנסות (פעם עוד הייתי מנסה) לפרוש את כל מסכת האמונות שלי בפני אנשים. היו הרבה פעמים שנתקעתי בלי לדעת מהיכן להתחיל בכלל.... מקווה שזה משתפר. לפחות עד ספטמבר הבא

[ליאת_טאוב*]

לא מזמן נשאלתי אם הבת נשלחת לגן בשנה הבאה (אוטוטו שנתיים). עניתי "לא" סתמי.
"ובשנה הבאה?"
"כנראה שלא"
"אפילו לא לבית הספר??????????"
עוד לא בת שנתיים, רבאק.

[טושו*]

העניין הוא גם שכשאת מנסה להסביר למי שכן שולח את הילד שלו לגן למה לא גן את בעצם מעבירה ביקורת מאוד ישירה על הדרך שלו, וזה ממש קטע לא נעים.

[לוטם_מרווני*]

טושו- ראי גם מפגשים באזור עמק יזרעאל וגם מפגשים באזור חיפה
תכירי עוד כמוך וכמוני:-]
לגבי הביקורת, אין מה לעשות. וכשאת מניקה בציבור, בצניעות, כל הלא מניקות עלולות לפרש את האקט הזה כביקורת ישירה על הדרך שלהן- ועל שאינן מניקות. אין לזה סוף, ועדיף, לדעתי, להיות כנה עם האמת הפנימית. הרבה בנות שאני מכירה באמת מאמינות שהגן חיוני. אז מה? ובאמת מאמינות שללא גן ילדתי תגדל לתוך פיגור סביבתי. אז מה? יש הרבה אחרות שלא. ואגב גן, כן יש לי צורך באיזשהו מקום, מסגרת, משהו עם עוד ילדים שבחינוך ביתי. מתוך הצורך הזה עלה הרעיון ל מקום לשבט בחיפה . אני רואה איך הילדה שלי חוזרת מאושרת ממפגשים של באופן.

[אמא_בבית*]

"ואני עכשיו מנסה ללמוד איך להיות אסרטיבית בלי להשמע מתקיפה ואיך להגיד מינימום למי שלא "צריך": לשמוע- וזה כולל גם את חמותי!!!!!"

חיפושית
כשתמצאי תשובה אנא ספרי גם לי.

[חיפושית*]

סגור ! @}

בינתיים אם פעם הייתי משתפת חופשי בדעותי בהחלטותי, היום אני לא עושה את זה יותר אלא אם יש שאלות מפורשות, וגם אז מאוד מאוד תלוי מי השואל, כי היום אני מעדיפה להגיד "עוד לא החלטנו, הכל נשלח בחשבון, נקודה טובה למחשבה".... וזה מוריד מהגב... בינתיים @}

[מיכל_שץ*]

_"ובשנה הבאה?"
"כנראה שלא"
"אפילו לא לבית הספר??????????"
עוד לא בת שנתיים, רבאק._
אותנו כבר שואלים "ומה, היא לא תעשה בגרות?"

עוד לא בת 8, ראבק...

[Pלונית_אחרת*]

וואוו,
אני פתאום חושבת על כל השאלות ששאלתי את חברתי המאוד מאוד טובה שבחרה להשאר בבית עם הילדים (אני היתי עוד רווקה אז) לגבי ההשארות בבית: לא משעמם לך? את לא מפחדת ממה שיהיה כאשר הם יגדלו? את לא חושת שיווצר פער בינך לבין חברותייך שממשיכות ללמוד ולהתפתח בצד המקצועי? את לא חוששת מפער שעלול להתפתח ביך לבין בעלך?
אני יכולה לומר מהצד של השואלת שהיו בשאלותי הרבה סקרנות, מעט חשש (שמא באמת לא יהיה לנו מה לדבר ו"ניפרד"), מעט ביקורת (על העדר החריצות שלה) מעניין מה היא חשבה על זה, אולי אשאל אותה.

המצחיק הוא שהתחברתי לדף הזה מכיוון אחר דווקא - הפער שקיים בחיים שלי בין הרצון "להיות בבית" וודאי וודאי כאשר יהיו לי ילדים, לבין אורח חיים קדחתני שיש לי בפועל. אני כאילו לא מצליחה להוציא את השקע מהסחרחרה הזו. האם הילדים עוזרים לעשות זאת?

[טרה_רוסה*]

האם הילדים עוזרים לעשות זאת?
כן.

[חדשה*]

יש זמן גם להיות בבית ולגדל ילדים, ללמוד ,לעבוד ולטייל ובקיצור אין מה להכנס ללחץ של זמן, אלא פשוט לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים ונהנים מהם, כשכבר לא נרצה לעשות את זה בטח נשים לב, לא? ואז פשוט נעשה משהו אחר,לא? לי זה נשמע הגיוני ומאוד פשוט, אבל אולי אני טועה. . .

[נאוה_צלר*]

לדעתי, אנשים שאומרים דברים כמו "עצלנית", או "GET A LIFE" פשוט לא מבינים שלצאת מהבית - זה הכי קל. הרבה יותר קשה, לטעמי, להיות אמא בבית עם הילדים. זו עבודה קשה! ומי שיכולים להגיד על זה "חופש" או "עצלות" פשוט לא היו שם ולכן הם לא מבינים כמה זה לא קל. אבל אם בחרת בזה, אמא בבית, אפילו אם הילדים שלך לא בבית - זה לא עניינו של אף אחד. אלה החיים שלך, ולמי שאומר לך דברים פוגעים - יש לך אפשרות לבחור לא להיפגע, לחייך לעצמך, כי את ורק את יודעת מה את חווה, ולהמשיך בדרכך בשלווה.

[חדשה*]

ואם להיות בבית עם הילדים זה יותר קל לי, זו לא סיבה מספיק טובה לעשות את זה? למה צריך להצטדק ולמצוא תירוצים? למה לעשות מה שכייף וקל זה לא לגיטימי? אני מנסה, פחות לתרץ ויותר להנות,
אני רוצה להיות בבית, לא כי אני אם השנה ומתמסרת לגידול ילדי, אני לא מפסידה קריירה מזהירה בגלל הילדים ולמענם, אני פשוט עושה מה שהכי בא לי לעשות, זה כ"כ נורא? לפחות אני יודעת שעוד עשרים שנה אני לא יגיד לילדים שלי שהקדשתי את חיי לגידולם ולכן לא עשיתי קריירה. עשיתי את זה כי זה מה שבא לי לעשות.

[Pלונית_אחרת*]

האמת שחדשה צודקת.
יש כזה אתוס של "עבודה קשה" וריצה ו"למלא את הזמן" ו"לעשות" ולא לגיטימי פשוט "להיות". איבדנו את היכולת לשבת "ולא לעשות כלום" או לעשות פחות ולאט ובקצב נעים. (ולא לגדל ילדים /לנהל משק בית לא נראה לי לא לעשות כלום (-:). אולי זה מה שגורם לנשארות/ים בבית את הצורך להסביר / להצטדק.
אני למשל לא בטוחה שאם ואיך אצליח לעמוד בכל הביקורת הזו שיש מסביב והלחץ שיש להשגים. במיוחד שיש לי הרבה חברות מאוד לא באופניות שמגבות עצמן באידיאולוגיה חזקה ש"ככה צריך להיות". לפחות הן כבר הרבה שנים שומעות את דעתי שצריך להעמיד את המשפחה במרכז החיים.
מצחיק אותי שלא ראיתי את הסתירה בין עמדתי הפילוסופית והשאלות ששאלתי את החברה שהזכרתי למעלה.

[חדשה*]

חשבתי על מה שחיפושית כתבה,
"ואני כ"כ מחכה לרגע הזה של להיות עם תינוק, להיות בבית, להיות, פשוט להיות, אני מרגישה שאני במרוץ אחר החיים, שאני לא חיה אותם, שתמיד צריך להוכיח להספיק, לעשות ושום דבר למען עצמך. ."
למה חיפושית צריכה לחכות שיהיה לה תינוק בשביל שתוכל להיות בבית ולעשות את מה שאוהבת?! למה צריך לעבוד עד יום הלידה, ואז לקבל לגיטימיות מהחברה להיות בבית עם התינוק עד גיל ששה מקסימום שמונה חודשים? (חודשי השקט הסביבתי). על מי ולמה זה כ"כ מאיים שמישהו יושב בביתו להנאתו?

[עוברת_אורח*]

על אנשים שחשוב להם להסביר לך ש"החיים זה לא פיקניק" (ראי בדף די עם הפינוק)
ולמה זה מאיים עליהם?
ראי תפישות שבי

[שדה_חרציות_באביב*]

מדהים איך כל פעם מחדש, נפתחים בדיוק הדפים שהתודעה שלי מחפשת אותם...
היום הוא היום הראשון שלי כאמא בבית.בחרתי להתפטר מעבודתי בחינוך(של ילדים של אחרים) ולהיות שוב בבית, עם אלה שלי.
יש לי 3 שעומדים בכל הקריטריונים של להשאיר אותם לבד בבית, ודווקא עכשיו נראה לי הכי נכון להיות איתם.
עם השניים הגדולים, הייתי בבית שנתיים עם כל אחד מהם, כי זה מה שהיה הכי טבעי לי לעשות, (הנקתי אותם הנקה מלאה עד גיל שנתיים..) את הצעיר הכנסתי למסגרת בקיבוץ מגיל 4 חודשים!!! (כלכלית..) אבל שאבתי והוא ינק כמו אחיו עד גיל שנתיים הנקה מלאה.
א.בדיעבד זו הייתה שטות כי כל המשכורת שלי, שקל לשקל ,הלכה למסגרות החינוך של הילדים (כולל צהרונים)
ב. לאט לאט הרגשתי שהעובדה שהילדים חוזרים לבית ללא אמא, משפיעה על הלימודים שלהם (הכנת שעורים? כן.)
ג. הבית התחיל להראות כמו בית של ילדים ללא מבוגרים, ואז גם התחילו העימותים שלי איתם. (למה אני צריכה לחזור מיום עבודה ולנקות את הבאלגן שלכם? )

אז זהו החלטתי . אני בבית. ורוצה לשאול אתכן, איך עושים את זה? מה סדר היום שלכן? טיפים? המלצות? מה לא עושים?
זה די מפחיד, הכי קל באמת זה לקום בבוקר ולדעת שאת יוצאת לעבודה מסודרת בחוץ.
מה לגבי עבודה מהבית? אפשר לשלב בין הדברים באופן שאחד לא יבוא על חשבון השני? יש רעיונות?
אני מראש מתנצלת, כפי שציינתי, זה ממש היום הראשון שלי בבית, וכל השאלות האלה מתרוצצת לי בראש.
תודה לכן על הדף