כרוב ניצנים

אנונימי

ראשית, דיסקליימר

זהו דף בלוג

עם זאת, יש לשים לב לעובדה שיש לו שם שיכול להיות בעל משמעות אחרת לאנשים אחרים. עניין זה חושף בעיה כללית שיש לי עם דפים באתר. דפים עם שם משמעותי שהם דפים אישיים ככינויים שאנשים בחרו, או דפים שנקראים בשם מסויים, ועוסקים בנושא מסויים, אבל אך ורק מנקודת מבטה של פותחת הדף. וכך לא ניתן לדון באמת בשאלה מסויימת מהיבט אישי שלך מבלי להתפרץ אל דלת סגורה. ("סליחה? כן, אני בעניין החסה בשטחים הכבושים. לא פה? אה, פה זו אשר חסה על מלפפונים חמוצים בשטחים חקלאיים?? מן הראוי לקרוא לזה החסה על הכבושים בשטחים, לא? אם כן, איפה?... הלא זה נושא חשוב... אין?!... סליחה.")
זו בעצם קצת אחריותי שלא קראתי לדף הזה "כרוניקה של כרוב ניצנים בעודה פוסעת בין הערוגות. בליל מחשבות בלתי מחייב." אז אני מזמינה לכאן את כל מי שרוצה לערוך דיון משמעותי על כרובי ניצנים. כי אם לא כאן, היכן? הלא כן? אבל אשמח אם תשתדלו בה בעת שלא לדרוך על השתילים.

חן חן @}

חזרנו עכשיו מסקירת מערכות מאוחרת. במקור בכלל לא התכוונו, עשינו אותה בשביל השקט הנפשי של מיילדות הבית באשר הן. התלבשתי יפה לכבוד הדייט עם העוברון, ואז קרטענו אני ואישי אלי מרפאה בטרנטה הזמנית.
הרופא שלי מזה שש שנים קיבל אותנו בסבר פנים יפות ומיד ציין שכל הבדיקות יפות לנו, ההריון תקין ובריא ושאני צריכה כבר הפניה לבדיקת סקר לסוכר.
"אז אתה לא ממש זוכר אותנו, הא?" אמרתי לו בחיוך עם קריצה. הוא נראה מעט מבולבל וחייך חזרה בהתנצלות. אלפי נשים בחודש הוא רואה. בסופו של דבר הוא יזהה.

בפעם הקודמת שנבדקנו אצלו, הוא לקח אותנו לחדר עם המכונה המשוכללת מאד. אין לי צל של ספק שאם ילחצו עליה היא תעשה פינג.
אז נראה כאילו הוא מאד מתרגש מהמכונה והראה לנו הרבה דברים על הדרך. הפעם היינו בחדר עם מכונה קצת פחות משוכללת ורופא פחות נרגש. מכיוון שלחוצים מן הבריאות וההתפתחות לא היינו, והתמונה לא תמונה, לא הרגשנו ערך מוסף מיוחד מהשיעור בביולוגיה, או מהעובדה שיש לילד את כל העצמות בכל האצבעות (שיהיה בריא חמסה חמסה טפו טפו סמאללה עליו

) אמרנו, אנחנו כבר פה, התלבשנו יפה, נפגוש את הילד פנים אל פנים. אז זהו. שהעוברון החליט להדגים את המנח והמצג האידאליים ללידה כבר בשבוע 23, ובכך הפריע לרופא לעשות את מלאכתו. כשזה התעכב על הידיים, העוברון עשה לו אצבע משולשת, כשהתעכב על השפתיים, הוא הוציא לו לשון, ובכל פעם שהרופא רצה להראות לנו את הפנים, הצ'ופצ'יק הרים שתי ידיים והסתתר מאחריהן! "זהו!" אמרתי לאיש, "יותר אני לא עושה לו או לכל ילד אחר שלי את זה בלי צידוק רפואי אמיתי." לאי שביעות רצוני הבולט היה צורך בגישה וגינאלית כדי להדגים איזה שקערורית באיזה מבנה באיזה איבר באיזו מערכת באיזו גלקסיה מרוחקת. זה כאב זוועה.

עכשיו כל מה שיש לי בראש זה שמהיום הרופא בהחלט יזכור אותי, רק שבתור "זו שלא הורידה שערות ברגליים מתחילת ההריון."

כרוב ניצנים זה הכי טעים מאודה, עם קצת חמאה ושום... סתאאם... תתחדשי על הבלוג!
אז אתה לא ממש זוכר אותנו, הא?" גם הרופא שלי היה כזה

, רק אחרי שהיה מעביר את הכרטיס המגנטי במחשב, בכלל היה נזכר שאני מטופלת שלו ושאני בהריון.
שבוע 23, מכאן מתחילים לפתח קשר אישי יותר עם העובר.איזה כיף! תהני.

"עכשיו כל מה שיש לי בראש זה שמהיום הרופא בהחלט יזכור אותי, רק שבתור "זו שלא הורידה שערות ברגליים מתחילת ההריון."
D-:
תתחדשי על הבלוג.

כרוב ניצנים זה הכי טעים כשהוא מתקלף לאט לאט ומגלה לעצמו טפח אחר טפח עודו לומד את פוטנציאל הגדילה שלו מניצן לפרח, לאבקן, לפרי...
תודה לשתיכן

"למה הוא גבוה?" הוא שאל אותנו בפליאה. "במשפחה שלי גבוהים." ענה האיש שלא חסר לו גובה בעצמו. אחיו נולד באורך מרשים של ששים ושניים סנטימטרים (הסתכלנה על הבלטות שלכן, זה מפלצתי) והוא עצמו חמישים ושמונה או ששים סנטימטרים, אני לא ממש זוכרת. עוד לא נולדתי אז.
(בהקשר זה, בכל יום הולדת של הגיס שנולד בקיסרי, מזכירים איך תחבו אותו, ארבעה קילו ומאה גרם, כּווּץ איברים לאינקובטור כי זו היתה הפרוצדורה עם יוצאי דופן.)

"היקף הראש מתאים לגיל ההריון, הירך מתאימה לשבוע העשרים וארבעה והיקף הבטן לשבוע העשרים וחמישה." הוא שוקל 725ג' לפי ההערכה וכעקרון נמצא באחוזון ה85. (אחח... מספריםמספריםמספרים... מעייף!) אז אז עד היום קראנו לו צ'וּפִּי, במבינו, גוּגוּ, ובאמפ. מהיום קוראים לו גם שמנדוּזִי

עוד אתמול, נפל דבר. בתום הבדיקה הלכתי לשירותים, והאיש קיבל דיווח סופי, מוחלט ועדכני על מינו של הצ'וּפּ. סיכמנו שהוא לא יגלה לאף אחד ובוודאי שלא לי. אבל עכשיו אני משתגעת מזה...

כאילו שמו בתוך הבית שלי ארון מגרות, ובתוך מגירה בתוך קופסא פתק קטן קטן מקופל צפוף צפוף ובתוכו גרגר אורז ועליו כתוב מין הילדון.
אני חגה כל היום סביב ארון המגירות הזה... מנסה לקרוא סימנים בלתי נראים, מתחבטת אם לפתוח או לא. והארון נזהר כל הזמן שלא להפתח בטעות ושאני לא אראה את המגירה ואסיק בדרכים עקומות ומשונות מה גודל הקופסא, מה צבע הפתק, ואם זה אורז מלא או עגול לסושי... אבל הארון בסדר גמור, כי בקשר למין, בפעם הראשונה מאז שנכנסתי להריון, אני לא בטוחה שזה בן.

כל כך קטן ומתוק, וכבר יש לו גומת חן אקוגנית בחדר שמאל של הלב. הרופא היה מאד ברור באי התרגשותו מהממצא הלא פתולוגי הזה, שקיים אצל הרבה עוברים. גם אנחנו לא מתרגשים.

איזה יופי את כותבת, שיהיה בהצלחה @}

כיף לקרוא אותך. שיהיה בהצלחה.

שוב תודה, זה מחמם את הלב

זהות מרשתתית

אני תוהה לפעמים, מה זה אומר, שלו הייתי כותבת בשמי המלא טור אישי בעיתון יומי, זה היה בוודאי נכתב אחרת לגמרי מאשר באנונימיות חלקית במרשתת.
מה זה אומר שבחסות האפלה החלקית אני מרשה לעצמי לחשוף טפח ולגלות טפחיים, בעוד שבאור מלא אני נשארת בשביס וברעלה? מה היא אותה מסיכה שאני מרגישה צורך לעטות מול ההמון חסר הפנים? להיות ייצוגית, נכונה, מדוייקת, להראות חולשה רק לשם עוצמה, להתלבש יפה. האם אותי היא משרתת? האם היא, אני?

אך האין זה טבעי להיות מישהו אחד בהקשר אחד ואחר בהקשרים אחרים? הלא אנו איננו מתנהגים בחברת רעינו, כבחברתם האינטימית של בני זוגנו ואיננו מתנהגים כאף אחד מאלה כשאנו פוגשים את החברות של אמא מהעבודה או בעומדנו על במה לחלוקת תארים בנוכחות שלל פרופסורים ממושקפים..

אז יש בה באפלולית הזו דבר מה שמאפשר נינוחות כבין ידידים. אנחנו איננו מכירים, אבל אנחנו מכירים מעט. יש לנו דברים משותפים, אבל אנחנו לא מדברים הרבה על מה שאיננו משותף. וכבר מתגנבת אל הלב התחושה הביתית, החמימה, האינטימית הזו. אבל הכתיבה במרשתת נותנת רק אשליה של אפלולית. כי באשליית המסתרים הזו, לכאורה בהחבא, ניתנת לכל אחד הצצה אל החדר האינטימי שלי. משכנה ועד פרופסור, מקרוב משפחה ועד זר מרוחק, מאוהד ועד שונא. אפשר לעטות מיני תחפושות, רעלות, וללהטט באמיתות אפרוריות ובשקרים לבנים, כל העת מציצים מעבר לכתף. והלא תמיד ימצא מי שידע לקרוא בין השורות.

כמה טוב היה לו היה זה דיון לשם הדיון בלבד. לו היתה זו שאלה הסתברותית בלבד, הסיכוי שיקראו, הסיכוי שיכבדו, הסיכוי שיסבו פניהם לאחור וישיבו סקרנותם ריקם. אבל האמת לאמיתה היא, למרבה הצער, שאני יודעת על בשרי על מה אני מדברת, ויוצאת מנקודת הנחה שכך הוא. זה דרכו של עולם. והמבין יבין, והמציץ יציץ.
ובסופו של דבר בוחרת לצייר קו עדין בחול, לשים בקצותיו שתי אבנים. זה הגבול שלי, זה חדרי. אני סומכת על כולם שיכבדו את הקו העדין שלי. ובמקום לסגור לגמרי את החלונות, או לעמוד עם הגב אליהם, אני מניחה שמי שאינו קרוא לא יקרא. כי זה בכלל בכלל לא יפה.

(הערה חשובה ביותר: אין המדובר במי מכאן. כי אם רק באלה משם.)

ניצן, כל הכבוד לך על כח הרצון שהוא יודע ואת לא. תחזיקי מעמד. זה משתלם בסוף. (בתור אחת שאף פעם לא מחזיקה מעמד, וחייבת לגלות D-:)

זה משתלם בסוף
אני יודעת

ואת יודעת שגם את תורמת לבלבול!

וגם העובדה שבכל פעם בסקירה שעברנו קרוב לאזור החשוד, הסטתי את המבט, אבל לפעמים המבט השתהה, ובכל זאת לא חושבת שראיתי בולבול.
_{אז יש סיכוי שזו בת?? הלוואי...} @}

D-:
אני גם מקווה בשבילך.

תנועות עובר

שבוע 25. צ'ופי שוחה שחייה צורנית במעמקי הבטן. לעתים, ברגעי השיא של הסגמנט האמנותי, הוא שולח רגל ישרה ואיתנה ותוחב אותה הישר בקיבה, או במעי, או בצוואר הרחם, או באיזשהי פינה שקצת מכאיבה לאמא. אבל זה בסדר, קטן, הכל בשם האמנות!

ברגעים כאלה, הבטן העגולה מקבלת צורות גיאומטריות מעניינות. לפעמים היא נראית כמו כדור פוטבול, לפעמים כמו כדורגל, ולפעמים כמו לביבה עם אנטנות

.

יש ימים שבהם צ'ופצ'יק עושה אימונים יותר אינטנסיביים, או בועט ממש חזק כדי שגם אבא ירגיש. יש ימים שבהם הוא מתענג על כח המשיכה החלש ומשגר עצמו מדופן אחת של הרחם אל הדופן השניה. יש ימים שבהם הוא מתקשר בעדינות עם הפופיק בליטוף מורס רפרפני וישנם ימים בהם הוא עושה הדמיה צורנית-יחידנית לתמנון.

בפעם הראשונה שזה קרה נורא נבהלתי. חשבתי שמשהו לא מסתדר לו בסגמנט. שאולי לא בסדר אם הוא מתפתל לו ככה בכל רחבי הבטן הרגשתי כאילו שהוא שלושה ילדים. אח"כ הבנתי שפתאום אני מרגישה לא רק את הראש, הטוסיק ובעיטות חזקות עם הרגל, אלא גם את המרפקים הקטנים והמתוקים, הברכיים העדינות וכפות הידיים הפיצפוניות.
כזה מתוק

התחלתי לכתוב את זה ל-דליתוש ב, אבל פתאום הבנתי שזה צריך להיות פה.

אגב, בהמשך לשיחה עתיקה מאד שניהלנו, על תבוסתנותי דומני

ובקשר רופף להצעה למיסוד לידות בית...

אני קצת רואה שחורות. כלומר, אני מסכימה כמעט עם כל הנחות היסוד, ויש הרבה מאד הגיון צרוף, הגיון נשי ואנושי, הגיון תרבותי, הגיון והגיון בכל כך הרבה דברים שאנחנו אומרות. ההבדל הקטן הוא שאני נורא פסימית לגבי המציאות שמסביבי, ובוחרת לשמור את האופטימיות לדלת אמותיי ולא "לבזבז" אותה על חסרי תקנה . לדאבוני, אני מכירה קצת את המערכת מגוף ראשון (דווקא ממישהי שבאמת עושה רבות ונצורות כדי לשנות אותה מבפנים) אולי בגלל זה אני רואה לא רק את המים, אלא גם את הלכלוכים שצפים בהם

אם לסכם את זה על רגל אחת באופן מטאפורי שכזה, אני עושה תרגילים בלראות את חצי הכוס המלאה עכשיו. פעם לא ראיתי אותה בכלל. עכשיו אני רואה אותה לגמרי, אבל רק קרוב קרוב אליי, במשפחה, בזוגי היקר, בקומץ חברים, בקהילת באופן טבעי על גווניה.
כל כך קשה לי להציץ החוצה. כל כך כואב. לא קוראת חדשות ולא שומעת עיתונים כבר חמש שנים לפחות. אני מזדעזעת. המציאות מערערת אותי. הטמטום מסמא אותי. כל כך הרבה חוסר הגיון! מציצה ונפגעת. מציצה ונפגעת. מציצה ונפגעת... מפסיקה להציץ. כמעט התניה קלאסית.

אני... (וואללה קשה לי להודות בזה) כנראה... (תכתבי וזהו!) _{לאאצביעבבחירותהקרובות}
זה לא שלא אכפת לי. אכפת לי. יותר מדי אכפת לי. אבל אני מיואשת. זה הרי לא ישנה כלום. אני טיפה בים, ואני טובעת... טובעת...

אפשר לשבת ולדבר הרבה מאד על כמה אנחנו הגיוניות וכמה המערכת נוקשה ולא מבינה, כמה התרבות דוהרת לעברי פי פחת בעיניים עצומות (ולהחמיא לעצמנו כל אותה העת.)
אפשר לעלות על בריקדות ולצעוק בכיכרות העיר האמיתיות או הוירטואליות (אני לא הטיפוס, וחשוב מאד שיש כאלה) ואפשר לחיות ככה פשוט. ללדת בבית ולא למול, להניק, לאכול אורגני, למחזר, לחיות אקולוגי ככל שאפשר, להצטמצם. ולפחות לחיות עם עצמנו בסדר ולישון טוב בלילה.

תבוסתני, כבר אמרתי. אבל בחיי שזו הדרך היחידה שאני יכולה לחיות בה כרגע.

עם קצת השראה מרעותיי הכותבות, אני מגייסת קצת אומץ...

לא יודעת בכלל איך להתחיל לספר על אמא שלי. היא היתה מורה, היא ילדה אותי כשהיתה בת עשרים ושתיים. היא מאמינה בכל ליבה שהמח מתפתח עד גיל שש. את אחותי היא ילדה כשהיתה בת עשרים ושלוש, אבל כבר היתה עסוקה עד למרפקים בפרוייקט פיתוח המח שלי, אז אחותי עד היום בטיפול. למען האמת, גם אני.

קראתי בגיל שלוש-ארבע. קראתי אנגלית (בלי להבין) בגיל ארבע. כתבתי SAVATA ואז דוד שלי צחק והסביר לי שבאנגלית יש מילה אחרת לסבתא. ככה הבנתי שיש כל מיני שפות.
היא היתה מחברת לי חוברות חשבון בעצמה מגיל אפס.
היא שלחה אותי ללמוד פסנתר בגיל ארבע. לאחותי ויתרו מהר, אני למדתי עד גיל שמונה. ניגנתי בסדר גמור. לא מוצרט. בבי"ס שמעתי כמה ילדים מנגנים מדהים, עד היום אני לא מסוגלת להתקרב לפסנתר ולהעליב אותו בזה שאני אגע לו בקלידים.
מגיל ארבע עד גיל 14 הציעו לאמא שלי להקפיץ אותי גן/כיתה מדי שנה והיא סרבה. היא אמרה שהיא לא רוצה שאפסיד את הילדות שלי. כמה אירוני.
תמיד הצלחתי בכל מה שנגעתי בו. לימודים, ספורט, בנות, בנים, מורות, הורים, מלאכת יד, מחשבים, חברים, שיעורי דרמה, לא משנה מה.
לא לממש את הפוטנציאל שלי זה פשוט בזבוז. (בזבוז של מה?!)
מגיל עשר בערך למדתי מתימטיקה במכון וייצמן.
בגיל חמש עשרה אותרתי להיות במחזור אלף של בי"ס פרטי למחוננים. הזמינו אותי לבחינה, אז הלכתי, עברתי, אז הלכתי לבית ספר.
הצבא איתר אותי לתכנית מחשבים, הזמינו אותי למבחן, אז הלכתי, עברתי, אז הלכתי לממר"מ.
הייתי ילדה מאד חכמה. פתרתי את כל חוברות העבודה היחידנית בחשבון הרבה לפני שהייתי בכיתה המתאימה להן. חשבתי שאני משהו מאד מאד מיוחד. שאני אגיע רחוק. (איפה זה בדיוק, "רחוק"??)
בגיל שבע עשרה העיפו כמה חבר'ה מבי"ס כנראה על סחר בסמים קלים. אני בכלל לא ידעתי שיש כאלה דברים. בטח שלא מסביבי.
בגיל שבע עשרה, השותפה שלי לחדר בפנימיה נהגה לנעול את הדלת ולשכב עם החבר שלה. זה הכה אותי בתדהמה. מי שוכבת עם החבר שלה בגיל כל כך צעיר? ועוד בפנימיה? היא בוודאי פרוצה.
התאהבתי בתלמיד אחד, קיבוצניק, מצאתי את עצמי בחדר חשוך ושקט של לימודי פסנתר, והוא מסביר שהוא לא רוצה חברה, אבל אם בא לי רק להתעסק, אז בכיף. כשהוא הבין שלא עשיתי את זה אף פעם, הוא ברח כל עוד נפשו בו. זו לא היתה חוויה לא נעימה, אני חייבת לציין, בעיקר כי לא הבנתי למה הוא מתכוון ב"להתעסק". וקצת הפתיע אותי שלא רואים עליי שאני לא מנוסה.
אף פעם בחיי לא הציעו לי סיגריה. לא עישנתי אף פעם, כי ילדים לא עושים את זה.
לא שתיתי קפה עד גיל עשרים ושבע. כי "קפה זה לגדולים."
מאותן סיבות אף פעם לא שקלתי קעקועים או פירסינג.
בעיני עצמי וגם בעיני אחרים הייתי פופולרית ולא חנונית בכלל ואפילו די מגניבה. אני חושבת שזה הצבע. לא חושבים ששחרחרות הן חנאנות מזעזעות אם הן משחקות כדורגל וכדורסל עם הבנים עד גיל 18 ולא חובשות משקפיים.

אמא שלי תמיד אומרת שלקברניטי המדינה יש בוודאי סיבות טובות מאד לעשות מעשים שפלים או טפשיים ולה אין מספיק אינפורמציה כדי לשפוט אותם.
"את באמת חושבת שאת יודעת את כל מה שהם יודעים כשהם במשרד ראש הממשלה?" היא אומרת.

היתה תקופה שהייתי מובטלת כי באמת שקצתי במקצוע שלי. כתבתי בלוג. היא ספרה לכל מי ששאל שאני "עובדת על כתיבת ספר."

בשבוע שעבר פגשתי את אמא שלי לקפה. דיברנו על שיטת מונטסורי ואמרתי כמה זה עצוב בעיניי שמתמקדים רק בהבט האינטלקטואלי כשבמקור היא דברה על טיפוח כל ההבטים, כולל הרוחני, הנפשי... ושבכלל אני די בטוחה שאני נגד "טיפוח". ואז היא אמרה "טוב, את לא יכולה לא לטפח. הרי ידוע שהמוח מתפתח רק עד גיל שש."

פערתי זוג עיניים ואמרתי: "קודם כל, זה לגמרי לא נכון. היום יודעים שקשרים במוח נוצרים בכל גיל. תלוי בכמה גירוי ובכמה פעילות גופנית עושים. שנית, היתה לך ילדה אחת שלא טיפחת לה את המח ועד היום מרגישה טפשה ומתוסכלת על חוסר יכולתה האינטלקטואלית כשהיא בחורה חכמה להפליא. והיתה לך ילדה אחת ש"טיפחת" לה את המח, אבל מכל בחינה אחרת היתה ילדה תמימה ומפגרת עד גיל עשרים וחמש." היא השפילה עיניים. היא לא התווכחה לרגע.

אני בטוחה שהיא שכחה לגמרי את מה שאמרתי לה עוד לפני שהיא הגיעה הביתה.

היום היא התקשרה, דיברנו על הא ועל דא. לפני כמה שבועות ישבתי איתה, הסברתי לה על חיתולים רב פעמיים, ואפילו הזמנתי איתה ביחד. היום היא אמרה לי: "דיברתי עם כמה אנשים על החיתולים שלך, והם אמרו שאת תתייאשי תוך שבוע שבועיים."

כוס עמק. חישבי בעצמך פעם אחת, אולי? פרגני לבתך, בת טיפוחייך, מעט שכל בקודקודה? ואף פעם, אבל אף פעם, אל תגידי לי "חכי חכי".
לפעמים אני לא יודעת למה אני בכלל טורחת.

היא השפילה עיניים. היא לא התווכחה לרגע אבל אין בזה את שמחת הנצחון שציפית לה, נכון?

לפעמים אני לא יודעת למה אני בכלל טורחת. אולי תנסי להפסיק לטרוח.

אמא של תמר יקרה, תודה על התייחסות.

אבל אין בזה את שמחת הנצחון שציפית לה, נכון?
אין בזה שום שמחת ניצחון. יש בזה שמחה שהיא לרגע יכלה לראות משהו שהיא לא תכננה, הינדסה ועבד כמו שעון. שלרגע אחד היא הודתה שהחינוך שלה לא הוליד את האיינשטיין הבא... היא תמיד היתה גאה בי ובהצלחות שלי, או שהמציאה לעצמה הצלחות שלי. כל ילדותי ראיתי את עצמי כמעט בלעדית דרך מבטי הגאווה שלה. היום אני מאד אחרת ממה שמתואר פה, הרבה יותר מרוצה מעצמי, מחיי ומהדרך שלי, אבל לאמא שלי אין שום גאווה בעיניים כשהיא מסתכלת עליי נכוחה רק דרך העדשות הורודות שלה.

אולי תנסי להפסיק לטרוח
הרבה שנים לא טרחתי, מגיל שמונה עשרה בערך, כשהחלפתי שם. מבחינתי לא דיברנו באותה שפה בכלל, היא היתה לא רלבנטית ומעצבנת וזהו.
דווקא בשנים האחרונות אני טורחת לנסות להיות איתה ביחסים סבירים, לשתף אותה. כי אני הבת הגדולה שלה. היא אוהבת אותי ככל יכולתה. לא הייתי רוצה שהבת שלי תפנה לי גב, לא משנה באילו שפות שונות נדבר. אז אני ממש משתדלת. במיוחד מאז שאני בהריון. והאמת? אין לי שום תקוות לשנות אותה, אבל יש לי תקווה מסויימת להגיע אליה איכשהו. שתלמד לכבד אותי כמו שאני ותפסיק לדקלם לי מה שאנשים אחרים חושבים.

משפט מפתח שאני קולטת שאני אומרת לה הרבה הוא: "אמא. אני בת שלושים ושתיים. אני לא גרה בבית ואני עצמאית מגיל שש עשרה. אני נשואה וחיה עם זוגי כבר שש שנים. אוטוטו יהיה לי ילד, פור קרייסט סייק." ואז כל המשך בסגנון של "את באמת חושבת שאת צריכה להאכיל אותי?" או "את באמת חושבת שאני אלך להחליף עכשיו חולצה כי לדעתך זו לא יפה?" או "את באמת חושבת שאני לא יודעת כשקר לי או כשחם לי?" או "את באמת חושבת שאם הטלפון שלי כבוי זה כי אני לא רוצה לדבר איתך ?" וכך הלאה. היא מחייכת ומפסיקה. ולרגע יש לי שביב של תקווה שהיא הבינה ממש. תמיד אני מתבדה.

עוד עובדה מעניינת בקשר לילדות שלי, תמיד חשבתי שאני נורא לא יפה. אני הייתי החכמה, אחותי היתה היפה והמתוקה. סוף פסוק.
היה לי שיער קצוץ, הייתי מאד ספורטיבית וביסודי אף אחד לא הזמין אותי לסלואו, למרות שהייתי הבת היחידה שהיתה חברה של כל הבנים.
היתה לי חברה שנחשבה מאד יפה, גם בעיניי.
שנים אחר כך היה לי חבר שהיה באמת משוגע עליי וכל הזמן רק הרעיף עליי ועל גופי מחמאות. הראיתי לו תמונה של שתינו מגיל חמש עשרה, בלי להסביר. הוא אמר: "מי זאת המכוערת הזאת לידך?" ורק אז הבנתי.

לפניו היה לי חבר שאמר לי "אני כל כך אוהב אותך שאת יפה בעיניי."

אני קוראת עכשיו את ישמעאל ומרגישה כאילו שמתחוללת מסביבי רעידת אדמה.

אמאשלי, ההמשך...

בשביל אמא שלי אני פרוייקט. אני מוצר. כשאני הולכת מחיל לחיל בדרכה היא גאה ומשפיעה עליי גאווה, כשאני הולכת מחיל לחיל בדרכי היא חושבת שאני גחמנית, ילדותית, טפשה ושבסוף אני אתפכח.

היום היא אמרה לי את משפטי המפתח הבאים, ככה, אאוט אוב דה בלו, בכל פעם בקול רם וחד משמעי:

אני מקווה שהפעם את לא מצביעה למרצ. הם בעד סמים._ עניתי לה: _אני מקווה שאת לא מצביעה הפעם בעד העבודה_. ובלב אמרתי לה _ולא יזיק לך איזה ג'וינט.
במין גאוות נצחון, למרות שהיא מאד מודאגת מזה שאשמין בהריון ותוך מבט חד משמעי בירכיי: אני רואה שבזמן האחרון דווקא השמנת!_ לא יודעת מתי היתה הפעם האחרונה שנתתי למישהו לדבר אליי בצורה כזאת. זה נורא מכוער בעיניי. אמרתי לה: _אני מבקשת שתכבדי אותי כמו שהיית מכבדת כל אחד אחר ואל תדברי אליי בצורה כזאת. אם אין לך משהו נחמד להגיד לי, פשוט אל תגידי כלום.
בפסקנות: ירקות אורגניים? זה סתם יקר וזה בכלל לא אורגני זה רמאות, את מתלהבת בכל פעם ממשהו חדש._ אמרתי לה _זה שאני לא מודיעה לך בכל פעם שאני עושה החלטה או שינוי בחיים שלי, ולא יושבת ומסבירה לך את כל השיקולים שלי, לא אומר שלא חשבתי על מה שאני עושה וקיבלתי החלטות שקולות ולא גחמניות. הגיע הזמן שתפסיקי להתייחס אליי בצורה הזאת, זה מפחית מכבודי ומכבודך.

זה כמובן רק מצטרף ללהיטים של השבוע האחרון:

דיברתי עם כמה אנשים על החיתולים שלך, והם אמרו שאת תתייאשי תוך שבוע שבועיים
את לא יכולה לישון על הילד שלך באותה מיטה. זה נורא מסוכן. חוצמיזה, את לא תשני. ומתי תאכילי? במיטה? אי אפשר. זה חינוך לגבולות. או שאוכלים או שישנים.

כן כן. אני יודעת. שום דבר פה הוא לא נורא מעצבן. אולי אטום, אולי לא חושב עד הסוף, ואולי סתם לא ראוי לתגובה. ובדרך כלל אני שותקת ומבליגה. הפעם זה פשוט היה מרוכז. תמיד אחרי כמה זמן שאני מתאמצת להיות איתה באיזשהי נורמליזציה, היא שוכחת שזה עלה בדי עמל ומתחילה להפגיז עם כל הגועל נפש הזה. אז יצאתי מאיזון.

בדרך הביתה הזוגי שלי שאל אותי למה זה כל כך מעצבן אותי, הרי זה לא משנה כלום מה שהיא אומרת. מההסבר הארוך עלו התובנות הבאות:

זה לא משנה מה שהיא אומרת ברמה המעשית. כלומר, את ההחלטות שלי אני עושה בלי שום קשר לדעה שלה. אם היה משהו שהיה ממש בנפשה ולי לא היה כל כך קריטי, הייתי שוקלת לכבד, אבל זה הגבול המעשי. ברמה הרגשית זה משנה מה שהיא אומרת. היא אמא שלי. אני רוצה אותה לצידי, לטובתי, מבינה אותי, מכילה אותי, מקבלת.
אמא שלי אף פעם בחיים לא שאלה אותי אם טוב לי. או אם אני מאושרת. המדד היחיד שלה הוא הצלחה על פי קריטריונים מאד מסויימים. היא לא רואה אותי, את הצרכים ואת הרצונות שלי ממטר. אני לא קיימת אלא בתור המשך שלה, פרוייקט חינוכי. מכאן נובע שהבחירה הפוליטית שלי היא עוד גחמה נערית שהגיע הזמן להתפכח ממנה, שההתייחסות למשקל שלי, למראה שלי ולגופי איננו משהו שצריך להעשות מתוך כבוד אליי ולרגשות שלי.

מזוגי היא מאד מאד מרוצה. לא כי אני אוהבת אותו אהבת נפש והוא אותי, חלילה. לא כי אני חושבת שהוא איש נפלא וטוב לב שיהיה אבא נהדר ונדיר, אלא* כי הוא בא ממשפחה טובה, יש לו השכלה טובה, יש לו עבודה טובה ונימוסים טובים. אפשר לסמן וי בעמודת הנישואים המוצלחים של הבת.
אמא שלי, בגלל ההיסטוריה האישית שלה, אני יכולה רק לשער, לא מסוגלת ליותר מזה. זו לא אשמתהּ. לצפות ממנה להפוך את עורה, זה חזון שלעולם לא יגיע למועדו. אבל לקבל את זה זה להגיד "אמא שלי אף פעם לא תחבק אותי חיבוק חם, מכיל, אוהב. אמא שלי אף פעם לא תהיה גאה בי על מי שאני בזכות עצמי. אמא שלי אף פעם לא תבין אותי. אף פעם לא תבין אותי*. _{אף פעם לא תבין אותי}." אז לפעמים אני נלחמת בעובדה הזאת. מתוך תסכול וצורך באמא. זה אף פעם לא עובד.

בשנים הראשונות ביחד כמעט בתור נקודה בסוף כל משפט הייתי אומרת לו "אתה מבין אותי?" אחרי כמה שנים הוא התחיל להתלונן קלות והציע שאולי זה לא שהוא לא מבין, אלא שאני מרגישה לא מובנת. אחרי עוד זמן התחלתי להאמין לו שהוא באמת מבין אותי, וכמה שאני לא יודעת איך זה בכלל אמור להרגיש.

אמא שלי ואני מדברות בשתי שפות שונות. היום ממש רבתי איתה ארוכות, על ה-דיברתי עם כמה אנשים על החיתולים שלך, והם אמרו שאת תתייאשי תוך שבוע שבועיים הארור הזה וניסיתי להסביר לה שby no stretch of the imagination אני לא מצליחה להבין איך אפשר להבין את מה שהיא אמרה כ"שוחחתי עם כמה אנשים, ואני שותפה לדעתם שחיתולים חד פעמיים, שאמנם לא התנסיתי בהם אף פעם, הם דבר מאד* נוח. עד כדי כך נוח, ששום שיקול שאני רואה לא יגרום לאף אחד שלא להשתמש בהם." היא התעקשה שלזה היא התכוונה, וקבעה באורח חד משמעי שאין להבין את זה כ"חכי חכי". (לא יותר משני משפטים אחרי זה היא אמרה: "טוב, מה שתגידי, חכי ותראי שאני צודקת!" ובהמשך אף הגדילה עשות וקראה לי טיפשה.) אני באמת מתאמצת, ולא מצליחה לשמוע את מה שהיא "מתכוונת" אלא רק את מה שהיא אומרת. ומה שהיא אומרת נשמע לי מאד לא מכבד ומאד מבטל.
טפשה!* היא קראה לי. אני הרבה דברים. באמת. חלקם טובים, חלקם רעים, יש תחומים שאני לגמרי לא מלומדת בהם או ממש לא מכירה אותם, ולפעמים אני ממש לא חכמה. אבל שמישהו יקרא לי טפשה? או שהוא ממש לא מכיר אותי, או שהוא טיפש בעצמו. ושאמא שלי תקרא לי טפשה? אמא שלי? מדענית פרוייקט טיפוח הניצן? בגרגרים אספתי את הכבוד שלי אליה בשנים האחרונות. גרגר אחרי גרגר. היום היא זרתה את כולם לרוח.

אני מתחילה לחשוב שזה מתחיל.
מה שדחיתי מתחילת ההריון.

מתחילה ההתחלה של ההתחלה של ההבנה של החששות מההורות.
"דעות" יש לי, בלי עין הרע

וגם תחושה אינטואיטיבית חזקה בקשר להרבה דברים, איך הייתי רוצה לעשות אותם.
מה שאין לי זה מודל. מודל אמהות שאני מרגישה איתו הכרות עמוקה והזדהות.
כלומר, יש, אבל זו הכרות כמעט לא מודעת, מאד בטנית, והזדהות מתוך רצון להדמות ולא מתוך הבנה אמיתית.

אני רוצה להיות האמא שאני לא מכירה כמעט בכלל ולא יודעת איך עושים את זה.

אני לא רוצה להיות אמא כמו אמא שלי.

שליחה על ידי אישה* » 26 מרץ 2006, 09:36

קוראת, ומתחרפנת קלות.
ולמה זה?
כי כמעט התקשרתי לאמא שלי לנזוף בה מרוב בילבול.
מוכר לי, אותו מלח נזרה על אותם פצעים, שוב ושוב, ולא משנה שאין שום השפעה ממשית היום לדבריה על חיי.
על נפשי, כן.
איך זה שאנחנו ממשיכות להיות מושפעות, בגילנו, מכל מילה של האמהות שלנו?
אני חושבת שהתשובה היא כאן :
אני רוצה להיות האמא שאני לא מכירה כמעט בכלל ולא יודעת איך עושים את זה
וגם כאן
אני לא רוצה להיות אמא כמו אמא שלי

אתמול כתבתי על זה משהו בדף שפתחתי, שהתחיל כדף בקשת עזרה במצג עכוז והמשיך בהיפוך עצמאי של הדולפין המתוק שלנו, והינה... אותם הירהורים בעיניין אמא הציפו את השטח ברגע הראשון שהתפניתי מהחשש שיהיה ניתוח קיסרי.
אין לי תשובה, יש לי קודם כל הקשבה אליך ותחושת הזדהות גדולה
ותקווה.
תקווה שיהיה לה ולי מקום בטוח, אחת עם/מול השניה, בתוך הקונטקסט הזה, של המשפחה המורחבת/מורכבת הממשמשת ובאה

שנצא שתינו נשכרות, זו מיכולותיה של זו, על מגבלותיהן...

אחת מהאמירות של אמא שלי, לאחר שחודשים ארוכים אנחנו שוקדים על היכרות עם הדרך שאולי תהיה לנו לעזר לקראת לידה טבעית, מדברים על זה (גם איתה) ומביעים את תחושותינו ותקוותנו , היתה :
"אני רק חייבת לומר לך שאם הייתי יולדת היום, ברור לי שהייתי מבקשת מראש אפידורל, בשביל מה לסבול? "
וזה בסיומה של שיחה בה תיארתי איך אני משתמשת בטכניקה של דמיון מודרך...
נותרתי עם פה פעור, והרגשתי, בפעם המאה אלף, מתוסכלת ופגועה ובעיקר מטומטמת. ממש ככה.
למה שיתפתי? למה נתתי לה את חריץ ההזדמנויות הזה לערער אותי?

כי בסופו של דבר, תמיד קיימת התקווה שהיא תתמוך, עד הסוף, גם אם דעתה שונה (והיא יודעת שאני מכירה אותה, זה לא היה לשם "הכרות" עימה אלא מחוסר יכולת מובהק להיות שם בשבילי. ב-ש-ב-י-ל-י ! )

ולכן, חשוב להכיר במגבלות ושנדע לשמור על חלקת אלוהים הקטנה שלנו, ביחד ולחוד.
עם דגש על הלחוד- בלי נסיונות אינסופיים לקבל אישור, כי זה שלה, הקושי הזה ויש לנו דברים חשובים להתרכז בהם וביצירתם בלי צורך ב"רעשים" .

אני חושבת שאנסה למצוא את השקט שבתוכי ולראות איך האמא הקדמונית שבי/בנו תופסת מקום. מראה לי את הדרך.
ואם יהיו רגעים של חשש (ויהיו), יש כאן כמה וכמה נשים יקרות באתר הזה, שבהחלט הפכו עבורי לסוג של תמיכה בשעת הצורך, שלא לדבר על הערכה ואהבה שיש לי אליהן על בחירותיהן (גם אם לא תמיד נושקות לשלי) וליכולתן להיות לי לעזר, בדרכן, עם הקשבה לצרכי... לא ברור מאליו, לא מוכר לי מנסיוני האישי עם אמא שלי, ומבחינתי -
מקום שאפשר לאהוב את עצמי יותר ולתת לי להקשיב לעצמי, לגדול ולפרוח.
יומנעים.

אישה, תודה לך על התגובה. אני קוראת את הדף שלך מימיו הראשונים ומאחלת לכם הרבה אושר ולידה טובה.

את מדברת פה וגם שם על דברים דומים בהחלט, שקל לי להזדהות עם רובם.

עד היום, לא שיתפתי את אמא שלי בהרבה מההחלטות הזוגיוֹת שלנו בקשר לאיך נגדל את הצ'ופי ובוודאי שלא דיברנו איתה על לידת בית. אני יודעת ששום טיעון לא ישכנע אותה, ושהיא לא תתמוך אלא רק תוציא לי את הנשמה. (טלפונים בלתי נלאים, מריבות וכך הלאה. דברים שכבר מזמן אני לא מאפשרת ברפרטואר שלה מולי.) יש לי מספיק מה לסחוב בלי לסחוב גם אותה... על נושא המילה דיברנו איתם. הודענו להם שאנחנו לא נמול את הילד אם יהיה בן זכר. בעיקר כי הרגשתי שלא אוכל להתמודד עם לחצים אחרי הלידה ושה"סחיבה" במקרה הזה היא יותר עליי מאשר עליהם. לא רציתי להסתובב את ארבעת או חמשת החודשים שנותרו לי אז חוששת ממה שיקרה כשנודיע. (פה, גם אבא שלי היה פקטור חשוב)

בשבוע שבועיים האחרונים אני לאט לאט מטפטפת לה דברים שאני וזוגי האהוב יודעים כבר הרבה זמן ומסכימים יחד כבר הרבה זמן. לינה משותפת, הנקה, חיתולים רב פעמיים, תזונה אורגנית שאנחנו מאמינים בה ומתקרבים אליה כבר כמה שנים, וכך הלאה.
לא דיברנו ואולי גם לא נדבר על כל מיני דברים שהיא תצטרך לקבל כמציאות: לידת בית, מנשא, בלי חיתולים אם יסתייע, לינה משותפת ליותר מאשר חודש חודשיים (היא עדיין חושבת במונחים של "אבל לא הרבה אחרי הלידה אתם כבר תצטרכו לקנות לו מיטה." (ע"ע "תתפכחו")) חינוך ביתי...
וזה לא שיש לי ציפיות ממנה. ברור לי שהדברים שהיא תתמוך בהם הם הדברים שיחמיאו לה. הדברים שהיא תוכל להתגאות בהם בפני החברות שלה. ושמכל השאר היא תצפה ש"אתפכח".

אני מרגישה שלפרחי באך יש תפקיד חשוב במה שקורה לי ביחסים עם אמא שלי, ושזה רק קצה הקרחון. הרבה נשאר לא פתור במשך השנים, ושיווי המשקל שהושג עד כה הוא לגמרי לא יציב. ההריון וההורות הם פתאום הזדמנות בעיניי, קודם הם היו תקווה לאיזשהי הארה שהיא תגיע אליה ושינוי ביחס שלה, עכשיו זו הזדמנות בשבילי לחקור את היחסים עם האמא שלי ועם האמא שבי. אני לא יודעת לאן יוביל המסע הזה, וכרגע זה נראה כמו צוק קשה לטיפוס, אבל אני בטוחה שהדרך נכונה ומובילה למקום טוב.

בלי נסיונות אינסופיים לקבל אישור
אני לא מדברת על "אישור", למרות שאת לא הראשונה שאומרת את זה. אני באמת לא צריכה את האישור שלה, לא מעשית ולא רגשית.
יכול להיות שזה נשמע לא מכבד, את יודעת מה? יש דברים שאני לא מאד מכבדת את דעתה בהם. היא אמא שלי, היא לא מחזיקה בבעלות על האמת ועל הצדק.
אז אם לא על אישור, אז על מה? אני מדברת על אהבה, ועל קבלה כחלק מאהבה. ועל קבלת האהבה של אמא שלי אליי כעל עוד מקור לאהבה הבלתי נדלית לילדים שלי.

אני חושבת שאנסה למצוא את השקט שבתוכי ולראות איך האמא הקדמונית שבי/בנו תופסת מקום. מראה לי את הדרך.
נפלא, בהחלט אצטרף אלייך בעניין הזה!

יומנפלא

@}

רק עכשיו מצאתי (חשבתי שזה דף בית

)

גדול

זה לא שהוא לא מבין, אלא שאני מרגישה לא מובנת. אחרי עוד זמן התחלתי להאמין לו שהוא באמת מבין אותי, וכמה שאני לא יודעת איך זה בכלל אמור להרגיש.
מזדהה הרבה.

כן כן. אני יודעת. שום דבר פה הוא לא נורא מעצבן._ סליחה??? הכל כאן הוא נורא מעצבן. זו אמא שלך! היא לא אמורה לדבר אליך ככה. ו _טפשה! זה לעניות דעתי (לא מנסה לשפוך שמן למדורה) עילה ל"ברוגז".
כמובן שגם אני _קוראת, ומתחרפנת קלות.
ולמה זה?
כי כמעט התקשרתי לאמא שלי לנזוף בה מרוב בילבול._
מסיבות אחרות אמנם, אבל עם סימפטומים מאד דומים.

במחשבה שניה, כמובן שאני לא מציעה לך לריב איתה על זה. זה פשוט הפיוזים שלי שקפצו כאן ברצף... את יכולה להיות כל מה שהיא מעולם לא היתה, מכילה, סובלנית . אני גם מעזה להציע שהדפוס הזה בינכן משומר ע"י שני הצדדים. כל שינוי בצד שלך יגרור שינוי בצד שלה.

אני רוצה להיות האמא שאני לא מכירה כמעט בכלל ולא יודעת איך עושים את זה. את יודעת איך לא עושים את זה, וזה לא פחות טוב.

תודה תמר מתחילה וכמובן גם דליתוש

נעים לראות אתכן כאן.

אני גם מעזה להציע שהדפוס הזה בינכן משומר ע"י שני הצדדים. כל שינוי בצד שלך יגרור שינוי בצד שלה.
אני מעזה לומר שאת ככל הנראה צודקת....

את בוודאי מתארת לעצמך שמתקפה מרוכזת כמו זו של יום שישי האחרון איננה אפיינית, והתשובות שלי לדבריה בוודאי אינן אפייניות לדיאלוג שלי איתה.
בד"כ אני מעדיפה לשתוק, להבליג, או לגלגל עיניים... הפעם הגעתי קצת עם הפיוזים שלי שקפצו כאן ברצף בגלל האקדמות מתחילת השבוע.
לא שתקתי, והיא המשיכה "לחבוט". ניסיתי לענות בשפה שלי, באסרטיביות ולא באגרסיביות, ושום דבר לא הגיע ליעדו.

אולי הדפוסים הם חלק מהעניין. מאז ומתמיד ההתמודדות איתה היתה או לוחמה לא קונבנציונאלית בתור ילדה ונערה או המנעות מוחלטת ו"ברוגז" בתור אשה צעירה,או הבלגה ונסיון פיוס ודו קיום מרגע שעמדתי על דעתי (רגע מובחן למדי לפני כשש שנים)
ואולי עכשיו זמן טוב כן לענות, כן לשמוע אותה, לנסות להבין מה קורה אצלה כשהיא מגיבה ככה לבתה הבכורה. לנער קצת את המערכת וללמוד מזה משהו עליה ועל עצמי.

אני עוד לא יודעת מה אני חושבת על כל זה. אני יודעת שאני מרגישה פגועה, שאני חוששת, שאני מרגישה בודדה ולא נאהבת, אבל שמצד שני אני מאד אהובה והכי לא בודדה שהייתי אי פעם...

את יכולה להיות כל מה שהיא מעולם לא היתה
את יודעת איך לא עושים את זה, וזה לא פחות טוב.
תודה על המילים המעודדות. אני עוד לא מרגישה ככה בעצמי, אבל אני מקווה שאני בדרך הנכונה.

יכולה לכתוב מודעה ב-ככר השוק "מחפשת את האמא שבי, להיות אמא לעצמי, לילדיי."

שליחה על ידי אישה* » 26 מרץ 2006, 18:20

_אני לא מדברת על "אישור", למרות שאת לא הראשונה שאומרת את זה. אני באמת לא צריכה את האישור שלה, לא מעשית ולא רגשית.
יכול להיות שזה נשמע לא מכבד, את יודעת מה? יש דברים שאני לא מאד מכבדת את דעתה בהם. היא אמא שלי, היא לא מחזיקה בבעלות על האמת ועל הצדק.
אז אם לא על אישור, אז על מה? אני מדברת על אהבה, ועל קבלה כחלק מאהבה. ועל קבלת האהבה של אמא שלי אליי כעל עוד מקור לאהבה הבלתי נדלית לילדים שלי_

מזדהה.
כמו שהזדהתי כשכתבת שאמא שלך לא רואה אותך ממטר : אני חושבת שהיא רואה אותי באופן מאוד מסוים, דרך האגו שלה, הצרכים שלה, ומה יחמיא לה חברתית.
אני חייבת לומר שלאחרונה תהיתי מה הביא אותה להיות בן אדם\אשה\אמא כזו. הרי לא יכול להיות שאותה ראו, הרגישו והכילו, אם כך היא . מעולם לא דברה על הוריה שנפטרו כשהייתי די קטנה, לא באופן אישי וחושפני שיעזור לי להבין מה היה שם , שהרי ברור שהיה...
ואולי זה הדור. היא לא התלוננה עליהם מעולם, על ההורות שלהם, אבל לא שמעתי שהיללה. זה פשוט לא נושא מדובר.
כמו נושאים רבים אחרים (ההריונות והלידות שלה לדוגמה),
ממש "החיים בבוידעם".

מחשבות ישמעאליות

כשהיינו בניו זילנד, ככל שעבר הזמן הרגשתי שנושרות ממני התנהגויות אוטומטיות שאף פעם לא היה לי נוח איתן ולא חשתי איתן שום הזדהות. ככל שעבר הזמן הבנתי שהן תולדה של נסיונות השרדות בתרבות מאד מסויימת שאף פעם לא יכולתי להכיל. תמרוש רוש התייחסה להיבט אחד של זה בכמה דפים פה, האלימות בשיח הישראלי. אבל יש עוד. הדוגמא הכי טריוויאלית היתה שנתנו לנו לשכור אוטו על סמך זה שהבטחנו שנקבל את הרשיונות התקפים שלנו בפקס. זו היתה האמת לאמיתה. אבל לא העלנו בדעתנו שמישהו יאמין לנו. השיאו אותנו (כן, התחתנו בניו זילנד

) על סמך שמותינו וההבטחה בע"פ שאיננו נשואים לאפחד אחר. ברור שהבאנו דרכונים ועדים, אף אחד לא הסתכל או אפילו שאל עליהם. אותי זה מאד בלבל. אני לא משקרת. זוגי לא משקר. לא עולה על דעתנו לנסות "לדפוק" את המערכת.
הכה אותי תדהמה: יש מערכות בעולם שהן לא נוירוטיות.
כפועל יוצא: האנשים שחיים תחת מערכות לא נוירוטיות הם לא מניפולטיביים ולא מנסים לדפוק את המערכת כל הזמן
האנשים שחיים תחת מערכות נוירוטיות חייבים להתכונן למכות כל הזמן.

ממש כמו node]הניסוי המוכר על הקופים id[/po]=1504994 רק שאחת לכמה זמן יש קוף שפורש מכל המכות האלה, חוטף מדי פעם ולא מפסיק לשאול את עצמו "למה? למה? למה? למה?"
ככה הרגשתי כשהייתי בצבא, ובכמה מקומות עבודה.

בניו זילנד איסורי חניה כתובים בדקות. "30 דקות" כתוב.
מחשבה אוטומטית ישראלית: איך אוכפים דבר כזה?
תצפית מגלה: הפקחים מסמנים בגיר גלגלי מכוניות, וחוזרים כעבור 30 דקות. הגיר יורד בנסיעה או בניגוב.
תגובה של התייר הישראלי הממוצע: הולך כל פעם שעובר פקח (או פעם בחצי שעה) ומנגב את הגיר.
ישראלים חושבים (ועושים, ראיתי במו עיניי) "מה זה הקשקוש הזה? אז אני אחנה שלושים דקות, אעשה סיבוב מסביב לבניין ואחנה מחדש לעוד שלושים דקות. זה מה שמותר, אז זה דבילי. כבר עדיף למחוק את הגיר." זו, מבחינתם, הצדקה מוסרית ולוגית למעשה.
מקומיים בכלל לא חושבים ככה. הם אומרים "כתוב 30 דקות, משמע מגיעות לי שלושים דקות, אחרי כן הן מגיעות למישהו אחר. אז אני אזיז את המכונית."
הכה אותי תדהמה: גם אני חושבת מחשבות אוטומטיות כאלה. (למרות שלא מתנהגת ככה)
מילא אותי שמחה: אחרי מספיק זמן אני מפסיקה לחשוב ככה. זו לא אני! זה השקר שגדלתי בתוכו כל חיי!

בניו זילנד אחד המשרדים הממשלתיים הכי גדולים ומתוקצבים הוא המשרד ל-שימור הסביבה.

אני רוצה לחיות בניו זילנד.
לא כי היא יפה כמו גן עדן, לא כי השמיים בה יותר כחולים, לא כי יש בה הזדמנויות עסקיות ואת עוגות הגזר הכי טובות שאכלתי בחיים. אלא כי היא נותנת לטבע האמיתי שלי לצאת.

אישה יקרה, אני מבינה אותך מאד מאד ומזדהה. קראתי כמה דפים מעניינים בהקשר הזה ואני ממשיכה את החקר הכללי והאישי. אספר עוד בהמשך. אשמח לשמוע עוד מחשבות ממך.

אלא כי היא נותנת לטבע האמיתי שלי לצאת.
איזה יופי @}

ניצן, איזה יופי של דף. נשמע שאת עוברת תהליכים חשובים, ואת מעלה אותם על הכתב באופן מרתק.

התגובות שלכן מחממות את הלב, כמעט מילולית...

כאב

היום השכם השכם בבוקר התעוררתי מכאבים קצובים דמויי כאבי מחזור בבטן התחתונה. מיד התגנבה לליבי דאגה והערתי את זוגי. תחושה שלא חשתי כבר הרבה חודשים (כשבעה) ובאה טרם זמנה, מה היא אומרת? אז קראנו יחד, במיטה, קצת על ברקסטונים, קצת על התכווצויות הרחם, נחנו ושמנו ידיים חמימות על הבטן שנרגעה לפרקים, בינתיים הצ'ופון הקטון היה איתנו, טייל בבטן ודיבר עם אבא שלו בלחיצות עדינות. אחרי כמחצית השעה נרגעה הבטן, נרגע הילד, נרגע אבא, נרגעה אמא, וחזרנו לישון.

בספר שקראנו כתוב "צירים מדומים שמכינים את הרחם ללידה, לרוב אינם מלווים בכאב."
כאב. מערכת יחסים מורכבת יש לי איתו. כאב הוא ללא ספק סובייקטיבי. מה שבעיני איש אחד נסבל, בעיני אחר מצדיק כדורים חזקים.

בראשית לא כאב לי דבר. הייתי ילדה שובבה. טיפסתי על עצים ונפלתי מהם, תפרו אותי על ימין ועל שמאל ואני אמיצה. בגיל ארבע, בצילום רנטגן הראשון שלי שאלתי אם צריך לחייך. אבא שלי כמעט התעלף מהדם. יש לי צלקות בכל פינה בגוף.. אחת מקפיצה מנדנדה, אחת מנפילה מעץ, אחת מטיפוס על גדר, אחת מהרבה מאד התגלצ'ויות על הברכיים...
שיחקתי בליגה לאומית בענף ספורט כלשהו, התאמנתי שעות ביום, מה זה כאב בכלל? קטן עליי.

בגיל עשרים בערך, התחיל לכאוב לי הגב. מאד. בתוך חודש מהיר של אשפוז מצאתי עצמי שוכבת על שולחן הניתוחים. (אחת גדולה מהניתוח..) "אולי תוכלי לחיות עם הגב שלך, אבל כנראה שלא תוכלי להחזיק הריון" אמרו לי חמישה אורתופדים שונים. לפני הניתוח סבלתי כאבי תופת, לא בשם תפארת המליצה. העצבים שלי היו מודלקים, הדיסקים לחצו עליהם ועל התעלות שבניתוח התברר שהן צרות עוד מהבית. כאב לי מטרים מעבר לרגל, המוח לא היה מסוגל לעבד את הכאב של לחץ ישיר על העצבים.
בחור שהיה מאושפז איתי עם אבחנה דומה נתן לי לקרוא ספר שהסביר את המצב הפיזיולוגי שהייתי נתונה בו. התחוור לי מיד, שברגע שהבנתי יותר את מה שקורה לי, הכאבים פחתו (ועדיין היו קשים לתיאור ואפילו לזכרון)

בתקופת האשפוז שלפני הניתוח התחלתי לחשוב לאחור. "אז רגע, כשהייתי עושה מטבחים, וכאב לי נורא הגב מלשבת על ארגז בּצָל, זה כאב רק לי? לא לכולם כואב ככה והם פשוט מתעלמים?" התחלתי לפחוד מההתעלמות שלי מכאבים וממחושים ולשים לב אליהם ביתר שאת. התחלתי לנסות וללמוד על כל תופעה שעוברת עליי כדי לא לפחד מהלא נודע ולהעצים את הכאב.

על הקבר שלי יהיה כתוב "אמרתי לכם!"

בקיצור, נהייתי קצת היפוכונדרית, בעלת רגישות גבוהה אפשר לומר, ואם רוצים לשוות לזה נופך חיובי אפשר לומר "מודעת לגופי". מאד מודעת. הייתי יושבת עם ידיד יקר והיינו מתנים את מר גורלנו ומדקדקים בפרטי מחושינו

ועדיין, כדי שאני אגיע לרופא, אני צריכה לחשוב שנשארו לי רק כמה חודשים... בד"כ אני מקבלת תוצאות בדיקות מושלמות: "הרחם שלך בריא ויפה!" הפליג בשבחיו רופא אחד שהגעתי אליו כי הייתי בטוחה שיש לי מיומות איומות מרב כאבי מחזור. "תוצאות בדיקת הדם שלך הן כמו של נערה פעילה בת חמש עשרה!" אמרו לי כשחשבתי שאני לבטח אנמית.

בקיצור, למדתי להקשיב יתר על המידה, למדתי להבהל, למדתי ללמוד, ולמדתי לסמוך טיפה על הגוף שלי מחדש ולהאמין שעל אף הבגידה, ועל אף הנכות, הוא בסה"כ יודע מה הוא עושה. יותר מזה, הפחדים שתמיד היו לי מלידה נרגעו קמעא. "אחרי זה", אמרתי לעצמי, "כמה כבר לידה יכולה לכאוב??"

אבל הבוקר השכם כאב לי. כאבי מחזור מאז ומתמיד גרמו לי לזחול בוכיה באישון לילה אל מיטתהּ של אמי.
אני האמיצה. הנשיות תמיד הכאיבה לי.

ופתאום שוב אלה. אלה ש"לרוב אינם מלווים בכאב" אלה שמשתקים אותי לכמה ימים בכל חודש. אז מה יהיה כשאמור שכן יכאב?!?! באמת שנבהלתי פתאום מהלידה. מהכאב.
ניסיתי להרגע ולתפוס את הכאבים אחרת. לאמור, "זה לא באמת כואב, אלה התכווצויות של הרחם, פשוט אין לך שם אחר לתחושה הזאת, אז את קוראת לה 'כואב'."

זה עזר במידת מה.

היום השכם השכם בבוקר התעוררתי מכאבים קצובים דמויי כאבי מחזור בבטן התחתונה. מיד התגנבה לליבי דאגה והערתי את זוגי. תחושה שלא חשתי כבר הרבה חודשים (כשבעה) ובאה טרם זמנה, מה היא אומרת? שימי לב שבסביבות חודש שביעי מופיעים הרבה פעמים צירים (מדומים?) שנגרמים ממחסור בשתיה! גם אם את שותה הרבה אולי את צריכה להגדיל את הכמויות משלב זה. כמעט לכל מי ששאלתי היו צירים כאלו בחודש שביעי, שנפסקו בעזרת הרבה מים. בקיצור- לשתות!
ניסיתי להרגע ולתפוס את הכאבים אחרת אני ידועה בתור מתלוננת גדולה על כאבים

. כשעשיתי פילאטיס המדריך תמיד היה ממציא לי הגדרות שונות למילה כואב- זה נמתח, זה מתחמם וכו'. לי זה לא כל כך עזר...האמת היא שבלידה באמת זה היה החלק ששבר אותי- זה שלא הצלחתי לסבול את הכאב ולקבל אותו. ואני מוכרחה להודות שגם לא ממש רציתי אותו, לא הצלחתי להתחבר לקטע של "הכאב של הצירים מקדם את הלידה". רק אחרי הלידה (וגם זה לקח קצת זמן), נפל לי האסימון. אני מאד מקווה שבלידה הבאה יסתבר שהפנמתי כראוי...
אה, ודרך אגב, גם אני רוצה לחיות בניו זילנד , מסיבות ממש דומות, ועוד אחת שלא הזכרת- היא בצד השני של העולם.

אמאשלתמר! (חייבים לעשות משהו בקשר לשם שלך

)
תודה על העצה המועילה בזמנהּ! בהחלט אקח לתשומת ליבי.

היא בצד השני של העולם הו כן.

אגב "הנכות", בעקבות הסיפור עם הגב אני נכת צה"ל. אבל אף פעם לא נתתי לזה להפריע לי בשום דבר חשוב...
היום, כשהבטן כבר ממש בחוץ, ויש אנשים שלא נותנים לי להרים ולסחוב, אני מתרעמת: "הלו! אני בהריון! אני לא נכה! בעצם.. אני גם בהריון וגם נכה, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להזיז כסא!"

צרור מחשבות מומולדת מבולגנות

אז לפני שלושים ושתיים שנים ויומיים נולדתי. זו אחת הסיבות המרכזיות שאני לא משקרת באחד באפריל

אבל מכיוון שקמתי כולי מקיאה את עמקי נשמתי אחרי כמה שבועות בלי הקאות, ופרצופי כפיצה פפרוני עם זיתים אחרי חיים שלמים בלי חצ'קונים, החלטתי רשמית שזה איננו יום ההולדת שלי. דחיתי אותו בשבוע.
אמרתי את זה לכל מי שהתקשר לאחל מזל טוב (אחרי שאמרתי יפה תודה

) ובערב כשפרצה סופה שלא נראתה כמותה באיזורנו כבר חודשים רבים, הבינותי שזה היה נכון. אף פעם לא יורד גשם ביום ההולדת שלי. הוא תמיד חל יום יומיים אחרי המלקוש (להוציא כמה פסאודו מונסונים אזוטריים באמצע יוני) ומבחינתי מסמן את בוא האביב.

האביב. בגללו אמא שלי רשמה אותי כ"ניצן" עוד בבית החולים. אבל היה ויכוח, לאבא שלי היה מאד חשוב, ולבסוף קראו לי על שם אמא שלו. שנים הסתובבתי עם השם המיושן הזה. אמא שלי כל הזמן מזמזמת ברקע: "איזה מזל שלא קראנו לה ניצן, גם ככה כולם בטוחים שהיא בן." ואני תמיד הרגשתי שהם עשו טעות. "ניצן" היה שם שסימל את כל מה שיכולתי להיות. התעקשתי על תספורת קצוצה, משחקי כדורגל, מכנסי ספורט וחולצות טריקו. אין לי ולו תמונה אחת עם חצאית. סירבתי בכל תוקף ללבוש את הדברים המלמלתיים הטפשיים האלה. הגדולים תמיד דיברו על הפוטנציאל הבלתי ממומש שלי. אני ניצן אני.

לפני כשנה ביקרתי לראשונה את קברה של הסבתא הזו שמעולם לא פגשתי, אשה שאני נושאת את תווי פניה ואת שמהּ (אמ). זה קצת מזעזע לראות את שמך המלא מוטבע על מצבה.

בגיל שמונה עשרה החלפתי את השם באופן מעשי. הצגתי את עצמי כניצן והתחלתי להתרגל. המון דברים השתנו מסביבי, אני השתניתי.
קשה להסביר את התהליך של החלפת השם. שם הוא בפירוש זהות.
בהתחלה יש זרות מהשם ומהזהות החדשה וזה מרגיש קצת כמו תחפושת, אחרי זמן קצר מתפתחת זרות גדולה גם מהשם ומהזהות הישנים. ואת לא באמת יודעת מי את. לבסוף הדברים מתחילים ליפול למקומם החדש ונהיית רקונסטרוקציה של הזהות, כמעט לידה מחדש. זה לקח כמה שנים, ובסופן שיניתי גם בתעודת הזהות.

תמיד נורא אהבתי את יום ההולדת שלי. יש לי תאריך מיוחד, אביבי. תמיד עשו לי מסיבה גדולה וכיפית עם עוגת שוקולד מקמח מצה

. תמיד הייתי מהילדים הגדולים בגן או בכיתה, ועד היום אני מקפידה לחגוג ולהינות ביום הזה באופן מיוחד. (טוב, באופן כללי אני נהנית מכל תירוץ וסיבה למסיבה. אני חוגגת את וולנטיין, יום פטריק הקדוש, כל החגים היהודיים, ראש השנה האזרחית, שני ימי נישואין (אחד בארץ ואחד בנ"ז) ימי הולדת, התחלת היחסים, ואם תדחקו אותי לפינה אני אמצא עוד.) תמיד קצת ריחמתי על אנשים שלא חוגגים את יום ההולדת שלהם ואפילו לא נותנים לאחרים לשמח אותם.

אני באמת לא יודעת מה נשתנה השנה. כלומר, דברים גדולים מאד נשתנו השנה... ועדיין. לא היה לי שום חשק לחגוג. זה היה סתם יום רגיל שכזה. התחלתי לחבב ימים רגילים.

וגם, ככל שהזמן עובר המרחק בין ימי ההולדת נראה כקטן יותר. אולי אני אתחיל לחגוג רק פעם בשנתיים, בשנים אי זוגיות? ככה יהיו לי כל ימי ההולדת הראשוניים.

ויש את עניין השם לילד/ה. אני מאד רגישה לרעיון של לבחור לילד שם שעשוי להרגיש לו מיושן. לפני שזוגי ידע את המין הוא הסכים לשוחח איתי על שמות. עכשיו הוא לא מסכים יותר.

אולי זו בכל זאת בת?

<קוראת>

פריחה

משהו קורה לי פתאום.
מדי זמן מה מציפה אותי מין שמחה כזאת. אושר של אפשרויות בלתי מוגבלות. כמעט כמו התאהבות. השמים הם הגבול. אל האינסוף ומעבר לו!

יותר מדי שנים הלכתי בתלם, ריציתי, רדפתי אחרי הצלחה שאני לא מזוהה איתה. יותר מדי שנים הרגשתי לא מסופקת, לא מספיקה, כבולה, רצה במירוץ עכברושים שאין לו סוף.
תמיד חשבתי שבגיל עשרים ושבע אני אמות. חקר מעמיק בטיפול פסיכולוגי העלה שגיל עשרים ושבע סימל עבורי שני דברים: הגיל שבו אני צריכה להחזיק בגאווה דוקטורט, והגיל שבו אני אמורה להפוך לאמא. !!!אין זמן!!!

אז לא משנה שאת שניהם לא עשיתי עד גיל עשרים ושבע. מה שמשנה זה שלתפיסתי פשוט לא ניתן היה לעשות את שניהם במקביל. זה או להיות אמא, או להיות בעלת קריירה אקדמית משגשגת, חייבים את שניהם, ואי אפשר את שניהם. בהנתן הדיסוננס, כל מה שנותר לעשות היה פשוט למות.

והנה אני בת שלושים ושתיים, וכבר חצי שנה שאני משחררת ומשחררת... כבר לא כועסת על עצמי על הבטלה ולא פוחדת ממנה, נרגעת לתוכה... פתאום מרשה לעוד ועוד אנשים להגיע רחוק יותר ויותר מבלי להרגיש שאני לא מגיעה לשומקום.
ולפתע יש לי הרגשה שמשהו מאד מאד טוב קורה. אני אופטימית. כל מיני אפשרויות נראות פתאום אפשריות. כי אני לא חושבת על השנים שתתבזבזנה, על איך זה נראה, על מה אנשים אחרים עושים, על מה אמא חושבת על זה, אלא רק על זה שאני רוצה להיות בבית, להינות מהחיים, מהמשפחה שעומדת להתרחב ומעשייה שתעשה לי טוב.

פתאום הסריגה נראית כאפשרות נהדרת להעביר איתה את היום ואולי אפילו לעשות ממנה קצת כסף. אולי לקחת קורס בפרחי באך? ללמד? ללמוד בשביל הכיף משהו שממש מעניין אותי? דברים שפעם לא עלו על הדעת פתאום עולים, כי אני לא חושבת עליהם כמו קודם כעל מגדירים, אלא כעל מאפשרים.

פתאום יש הרבה זמן. תחילת שנות השלושים, לעזאזל, יש כל כך הרבה זמן לחיות ולעשות!

<תודה מיצי

>

נשמע שאת עוברת תהליך מבורך.

מקדם היסטריה

היה לי שבוע קשה. מצד אחד, נסענו לעשות סדר בשטח, באזור עין תמר ונחל אמציהו, עם תבשילי פויקה ושלל אמצאות נחמדות. היו אנשים נחמדים וג'ורג' (הגולדן שלנו) היה מאושר. מצד שני, חזרתי עם בצקות היסטריות בכל הגוף, ואיזה שלא יהיה הוירוס שחטפתי בתחילת השבוע, לא עשה קולות של לעזוב אותי.
ביום שישי, אחרי 24 שעות של בצקת ועליה קלה בלחץ הדם (ממש ממש קלה) הלכתי למרפאת הנשים הסמוכה לביתי לבדוק שאין חשש לרעלת, ככה להיות בצד הבטוח.
האחות בדקה לי לחץ דם (ירד חזרה לנורמה שלי, 110 על 70) בדקה לי חלבון בשתן (אין) וכשאמרתי לה שאני מקוררת ועם ליחה אמרה "בואי ביום ראשון על הבוקר למיון. חייבים לבדוק לך CMV." נו. לבדוק CMV. ואם יוצא שכן אז מה? אז אמרתי לה, "סתם מתוך עניין, מה קורה אם באמת יש לי?" היא הסתכלה עליי במבט חמור מאד ואמרה "בואי לא נתחיל אפילו לחשוב על זה..."

הלכתי הביתה. הלכתי לקרוא עוד קצת על CMV בספר הנחמד. כתוב שם משהו כמו: "הסיכוי להדבק נמוך, גם אם את נדבקת, הסיכוי שהעובר יידבק נמוך, ואם את מעבר לשבוע 25 אז גם אם העובר נדבק זה לא אסון גדול. ובכלל, אם הגדלת ראש ובדקת אם את מחוסנת עוד לפני ההריון ואת כן, אז הסיכוי שהעובר יידבק אפילו עוד יותר נמוך. בכל מקרה, היה ונדבקת, בשלב מוקדם של ההריון, וזו הדבקה ראשונית, ו.. ו.. ו.. או אז מחכים שבעה שבועות, עושים מי שפיר, בודקים אם הילד נדבק ועושים לו איזה טיפול."

עכשיו הגידו לי אתן. אני בשבוע שלושים, אני מחוסנת באופן טבעי, ואני קצת חולה. כואב להן להסביר את הדברים בצורה לא מלחיצה? איזה צורך של האחות זה משרת להשרות היסטריה בקרב ההריוניות? כלומר, אותי זה לא ממש מזיז. אני בכל מקרה לוקחת כל מה שיש להם להגיד בערבון מוגבל מאד מאד. אבל מסכנה זאת שלא מבינה כלום ואלה התשובות שהיא מקבלת. לא ככה?

איזה צורך של האחות זה משרת להשרות היסטריה בקרב ההריוניות? הצורך בכח, בשליטה, בשיקום הערך העצמי על חשבון אחרים כמשתכרת שכר נמוך בתנאים לא משהו... מה לא ברור?!

"הספר הנחמד" זה של בר ורוזין? אוף, מה שהכי עצבן אותי שם זה שלהריון תקין מתיחסים כאל "הריון בסיכון נמוך". מה הקטע? ואני לא מתייחסת לתוכן, רק לצורת הניסוח. כל פרק נפתח בעידוד כגון- עכשיו כשסיימת את השליש הראשון סיכוייך להפיל קטנים בהרבה...

גם לי היה בהריון (בשבוע 38) איזה מקרה של לחץ דם גבוה (לטענתי רק בגלל שמדדתי מיד כשהגעתי למרפאה ולא הספקתי להרגע מהמאמץ). הרופא הציץ בתוצאות ואמר- טוב, תגשי לבי"ח, את לא צריכה למהר, תלכי תוך שעה (כן, זה באמת לא מהר!), אולי יילדו אותך היום. מה יש לומר, מערכת הבריאות לא מצטיינת ברגישות וביחסי אנוש.

"הספר הנחמד" זה של בר ורוזין?
חו"ח!
זה "ספר ההפחדות" אחרי שקראתי ממנו פסקה ורבע הבנתי עם מה יש לי עסק והוא נסגר לצמיתות ואופסן במקום עם הרבה אבק. מקסימום מטיחים אותו בג'וקים. הגישה המגעילה הזאת של לתאר בפרוטרוט את כל מה שעשוי להשתבש בכל שלב משלבי הדרך פשוט לא מובנת לי.
"הספר הנחמד" זה What to expect when you are expecting. מאד אינפורמטיבי ופוזיטיבי. בספר הנחמד כתובים כל הדברים שעשויים לקרות באופן נורמלי בהריון, ושצריך לקחת אותם בפרופורציה ולא להלחץ מהם. בפרק המיוחד שמוקדש בסוף למצבים בעייתיים כמו CMV כתוב את מה שתיארתי למעלה (כלומר, גם בחלק הלכאורה "מפחיד" הם עסוקים בעיקר בלהרגיע. ספר כלבבי.

)

עכשיו כשסיימת את השליש הראשון סיכוייך להפיל קטנים בהרבה...
LOL
כן כן... בדיוק על זה אני מדברת... זוועה.

התכוננות

דיברתי עם חברה השבוע. חברת ילדות. אנחנו בד"כ לא מנהלות שיחות ארוכות, והיא גם לא ממש כזו שמדברת על רגשותיה. אז במובן מסויים זו היתה שיחה בלתי רגילה. היא ארכה כשעה והיא סיפרה לי על הלידה של בנה, על ההתמודדויות השונות וכו', מובן שבדרכהּ האופיינית והעניינית. אחד הדברים המעניינים שהיא אמרה זה שהיא הדחיקה. כל ההריון היא הדחיקה את הלידה ואת העובדה שיש בסוף ילד. שאלתי אותה אם בדיעבד היא ממליצה על הגישה הזו, והיא, להפתעתי כי רבה, אמרה שכן. לפחות באשר ללידה.
ההריון שלה עבר קשה, לא כמו שלי (;-)

) אבל קשה. הלידה היתה, כנראה, מאד קלה, ואעפ"כ היא לקחה אפידורל. היא אומרת ש"להתכונן במשך הריון שלם לחויה של שמונה שעות, קשה וחשובה ככל שתהיה, ולהתעלם מזה שיש אח"כ ילד למשך חיים שלמים, זה מאד לא נכון."

אני, ממרומי העובדה שטרם חוויתי לידה, מסכימה ולא מסכימה.

מסכימה, כי זה באמת מתגמד לעומת ההורות. לעומת העובדה שחיים חדשים מצטרפים לעולם הזה, חיים שיהיו באחריותנו המלאה בהתחלה. אני מסכימה שהתכוננות צריכה להיות בראש ובראשונה התכוננות להורות ולשינויים שהיא טומנת בחובה.
אנחנו קצת מדחיקים או ממעיטים בחשיבות הדרמה שבשינוי. בניגוד להורים צעירים מסביבנו, אנחנו לא מרהטים מחדש את הבית, לא קונים צעצועים ובגדים (אבל אני סורגת הרבה מהם), ולא ממש מתכוננים לשינוי דרמטי ב-אורח החיים שלנו, שלדעתנו מתאים להתרחבות ולהצטרפות של ילד למשפחה. אבל מכירים בזה שיהיו דברים שישתנו בינינו ובסדרי העדיפויות הביתיים שלנו, יהיו דברים שיצטרכו להיות מוגדרים מחדש ביחסים עם המשפחות שלנו, עם האנשים שסביבנו. יהיה עוד אדם במשפחה הזאת. עם צרכים, רגשות, מחשבות, רצונות... היה לא קל לעבור מאחד לשניים. איך עוברים משניים לשלושה?
זה מצחיק, אבל שנינו פתאום רגישים יותר לעניינים "חינוכיים" עם הכלב...

אבל ערים לזה ומשתמשים בזה כדי לתקשר על חילוקי דעות... בקיצור, מפגרים, אבל אופטימיים.

ולא מסכימה, כי זה לא סתם מאורע שמתחיל ונגמר. (עכשיו אני הולכת לדבר על דברים שאני לא מבינה בהם כלום. זה כנראה הולך להשמע כמו הרצאה על סקס מפי בתולה. ועדיין, ככה אני מרגישה, אז הרשו לי את הנאיביות הזאת, שמעוד חודשיים תהפוך לידיעה.)
זו לידה. מישהי כתבה פה פעם, באיזה דף אחר. על כמה שזה דבר עצום. כמה שכל דבר אחר מתגמד לעומת זה. לידה. חיים חדשים. יצירה.
מבחינתי זו התכוננות לא רק כ-לידת בית חולים דע את אשר תשיב, אלא התכוננות לחוויית חיים. לשחרור שליטה לטובת הגוף היודע ללדת. לשחרור שליטה לטובת כל מי שסביבי בחוויה הזאת, שלא יפריע לזה לקרות כפי שהתכוון הטבע.
אנחנו הולכים לקורס הכנה ללידת בית. לומדים על האנטומיה, על התהליכים הפיזולוגיים, רואים סרטים, ונחשפים (יותר הוא) לעובדת חיים מדהימה ועצומה, שבעולם של היום נתקלים בה בפעם הראשונה, עפ"י רב, רק כשיולדים.

לפני שבוע שבועיים פגשנו בחברה של ההורים אחרי כמה חודשים שלא התראינו. היא פערה עליי זוג עיניים עצומות ואמרה: "וואו, את גדלת נורא!! איזו בטן עצומה יש לך! מאיפה הוא יצא??? מהגרון?!?!" והוסיפה המחשה ויזואלית בהצביעה על הגרון שלה. אז רק חייכתי. אמרתי משהו על זה שאלה הבגדים האלה, שמדגישים מאד את הבטן. ובלילה, נורא בכיתי. זוגי ניסה להבין על מה ולמה. והסברתי לו שאיך שהיא הציגה את זה גרם לי להבין שהילד כבר גדול, ועוד יגדל, ושלאט לאט, העוברון הזעיר הזה הופך לתינוק, ושבסוף התינוק הזה יצטרך לצאת מאיפשהו... וכמו שהיא הציגה את זה, זה נשמע בלתי אפשרי שהוא יצא מאיפה שהוא אמור לצאת.... הורגעתי ונרגעתי מהר (יש לו את זה, אין מה לדבר:-)) ובקורס ההכנה ללידה, כשהמדריכה המקסימה הראתה את מבנה האגן בגודל טבעי, את התינוק, על ראשו וכתפיו, הסבירה איך עצם העצה נפתחת, מפרק האגן מתרחב ואיך הכל מתבצע בתיאום מושלם עם התינוק. נרגעתי באמת.

לא ברור למה זה ככה. למה בשביל לקיים יחסי מין בפעם הראשונה אנחנו לא יושבים במשך תשעה חודשים וקוראים אתרי אינטרנט ומבינים את האנטומיה, את הרגשות המעורבים, ההורמונים שפועלים, איך הפין לא מגיע לגרון... למה אנחנו לא לוקחים "קורס הכנה לסקס ראשון בבית." עם בן הזוג, למה אנחנו לא עושים את זה בפעם הראשונה תחת עיניהם הפקוחות של רופא נשים וסקסולוג שמזריקים לנו כל מיני דברים וצועקים עלינו "לא ככה!! תלחציייי!!! עכשיו תדחוףףףףף!!!!!..."

באמת לא ברור...

לא ברור למה זה ככה. למה בשביל לקיים יחסי מין בפעם הראשונה אנחנו לא יושבים במשך תשעה חודשים וקוראים אתרי אינטרנט ומבינים את האנטומיה, את הרגשות המעורבים, ההורמונים שפועלים, איך הפין לא מגיע לגרון... למה אנחנו לא לוקחים "קורס הכנה לסקס ראשון בבית." עם בן הזוג, למה אנחנו לא עושים את זה בפעם הראשונה תחת עיניהם הפקוחות של רופא נשים וסקסולוג שמזריקים לנו כל מיני דברים וצועקים עלינו "לא ככה!! תלחציייי!!! עכשיו תדחוףףףףף!!!!!..."

באמת לא ברור... *

יקרה,התחושות שלך נכונות ומדויקות!
אל תפחיתי בערכן בנוסח "זה כמו לשמוע הרצאה על סקס מבתולה"...
את מרגישה ויודעת שעבורך חווית הלידה תהיה משמעותית ומכוננת
שהיא תשפיע על איך שתרגישי אחר כך-גם בתקופת הפוסט פרטום, וגם בכלל- איך שתרגישי עם גופך ועם עצמך ועם היכולות שלך לתמיד
טוב שאת מתכוננת.למה צריך לחוות לידה גרועה ואחר כך תיקון?!לכי ישר על האופציה ללידה מעצימה!
לדעתי מי שאומרת שזה לא חשוב לעומת החיים האמיתיים עם התינוק טועה
זה אולי רק כמה שעות אך יש להן השפעה עצומה על ההרגשה והתפקוד אחר כך <על דכאון אחרי לידה שמעת?>
זה כמו לשכנע מישהו לוותר על מסיבת חתונה כיפית או על טקס מעבר משמעותי בטיעון שהשגרה אחר כך היא הדבר היחיד האמיתי
לדעתי החיים כוללים גם את ההתמודדות של השגרה וגם את המעברים ונקודות הציון הדרמטיות והכל חשוב ואפשר להתכונן גם לזה וגם לזה.
ובקשר ליחסי מין בפעם הראשונה-גם לזה יש מי שמתכונן את יודעת...לא כולם קופצים למיטה פתאום בפעם הראשונה בלי שהם ידעו איך הגיעו לשם בכלל

<יש לך פה לדעתי סטרט אפ מסחרי לגמרי-סדנאות הכנה לפעם הראשונה-כותבת חצי בצחוק אבל לדעתי עוד יהיו דברים כאלה ויש בהם צורך>
אני מצאתי שהתכוננות טובה ללידה אפשרה לי להיות יותר זורמת ומשוחררת בזמן אמת.
אולי זה לא בדיוק באופן טבעי כמו נשות שבטי האינדיאנים, אבל אנחנו כבני אדם מודרניים מלאים בדעות קדומות ומחסומים בקשר ללידה
ולכן יש צורך לעבור דרך ארוכה יותר כדי להגיע לתחושה של החופש ושל החיבור לאינסטינקט.
אני צופה לך לידה נפלאה @}

הולכת, נגעת לליבי. תודה על המילים שלך. הן מרגיעות, מחכימות, ומחממות את הלב.
עדי ל, עוד לא אמרתי לך המון המון מזלטוב!!!! @}
תודה שאתן כאן.

כאבי הזדהות

לא יודעת למה אני כל כך כואבת כשלמישהו אחר רע. קרוב לשש שנים שאני לא קוראת עיתונים ולא שומעת חדשות. זה פשוט כואב לי. לא בשם תפארת המליצה. אני בוכה מזה, ונורא עצובה מהמציאות הקשה של כל כך הרבה אנשים. התעללות מינית, התעללות פיזית, התעללות נפשית, קשיים כלכליים, מחלות, אבדן הורה, אח, ילד, בן זוג... מכאיבים לי הצדדים הקשים או המכוערים יותר של החיים. חיים של מישהו אחר.
זה לא שאני כועסת, (גם כועסת, אבל זה ממש לא החלק המשמעותי בכל העניין), זה לא פחד, וזה לא שאני מרגישה חסרת אונים, (גם... גם חסרת אונים... אבל זה לא העיקר) העיקר זו חמלה, צער על מי שסובל, כאבי הזדהות.
מסוגלת ולא מסוגלת להכיל כל כך הרבה כאב. אז אני בוחרת, ובורחת. לא קוראת עיתונים, לא שומעת חדשות.. בוחרת לא לדעת בפרוטרוט, רק, ככה, עקרונית... שיש הרבה כאב בעולם הזה. בורחת לספרות קלה, כיפית, נעימה, שנונה. בוחרת לא לקרוא ספרים עצובים או לראות סרטים קשים. בורחת פנימה, מקטינה מעגלים.
יש כאן כמה דפים שאני לא משתתפת בהם, אבל עוקבת אחריהם בשקט, משקיפה מהצד. האמת היא שאין לי מילים. הרבה פעמים אני משתאה מאיך שאנשים כן מצליחים להגיד דברים שאני מרגישה אבל חושבת שאין איך לבטא בלי להוזיל את הרגש שאני חשה או את הצער של בעל/ת הדף. איך מבטאים השתתפות? הזדהות? חמלה?

אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות
סיפור האונס שלי

ואני בוכה... בוכה המון.
אין ספק שלהורמונים יש יד בעניין, אבל זו רק יד. לצער הזה יש גוף של ממש.

היום ספינה טרופה כתבה על תפארת שבתפארת בדף ספירת העומר, קראתי אחרי שכתבתי. יש שם הרבה חומר למחשבה...

אוי, ניצן.

ו

על הכל. מבינה על מה את מדברת, מין כאב קיומי שקשה אפילו להתחיל להסביר אותו.
יש כאן כמה דפים שאני לא משתתפת בהם, אבל עוקבת אחריהם בשקט, משקיפה מהצד כותבת תגובה, מוחקת אותה. מייבבת לעצמי בשקט...

עד עכשיו רק קראתי כשמצאתי זמן...
אבל מנסיוני [שכולל בדיוק את זה חווית לידה קשה למרות כל ההתכוננות ואחריה תיקון] - מצטרפת בחום להמלצה של ההולכת...
טוב שאת מתכוננת.למה צריך לחוות לידה גרועה ואחר כך תיקון?!לכי ישר על האופציה ללידה מעצימה!

אני לא מאמינה שרק עכשיו גיליתי את הבלוג שלך (הופ, הלכו הלילות הבאים של השבוע הקרוב) הגעתי רק ל 26.3 אבל בשלוק אחד גדול.
את מקסימה והכתיבה שלך נפלאה(אולי כשאמא שלך אמרה שאת עובדת על ספר זה לא היה כל כך בלתי סביר;-) )
מקווה להשלים את קריאת כל הדף במהרה, בינתיים

ולילה טוב

תמר מתחילה, תודה על ההבנה הזאת, ותודה שגם את כזאת

לפעמים ברגעים קשים במיוחד אני מרגישה כאילו אני נושאת את עול כל העולם על כתפיי...
אני מעזה לשאול, ככה עקרונית, וגם בגלל הערת ניוזילנד מלמעלה, אם גם אצלך זה משפיע על הבחירה הפוליטית? (בלי לערב מפלגות:-))

POOH, תודה. עכשיו רק צריך שיתממש. מה שנקרא "מהפה שלך..."

חוט'קה, שמחה שמצאת! ממש נהיה לי נעים פה.. @}

תנועות עובר II

אולי אסור לומר, אבל לפעמים נורא קשה לי עם התנועות של העוברון.
אסור לומר, כי תמיד כשאני מתוודה בפני חברות טובות, הן מסתכלות עליי בבלבול ואומרות שזה החלק הכי כיפי בהריון וכמה שהן מתגעגעות לזה.
^{זוגי אומר שגם אני אתגעגע לזה שצ'ופצ'יק יהיה שוב בבטן וכל מה שיוכל לעשות זה קצת לבעוט בי מבפנים}
אבל זה באמת קשה ומתיש.

טוב, אז אני אסביר.

הרבה פעמים, אפילו "לרוב", התנועות שלו, הן הדבר הכי מתוק ונפלא בעולם. אני מוצפת אהבה וצריכה להזכיר לעצמי שאני נורא קרובה אליו, וכל היום מחבקת אותו עם הבטן, כדי לא להגיד בקול רם: "נו בוא כבר שאני אוכל לחבק אותך קרוב קרוב!!!"
אבל הילד הזה זז המון. וכשאני אומרת המון אני מתכוונת ההאאאמון. גם ככה אני נורא רגישה לגוף שלי ולכל שינוייו ומחושיו. ועכשיו יש לי ילד חזק, גדול ופעיל בפנים.
כמה זה המון , אתן שואלות?
נגיד, ארבעים, חמישים פעם בשעה? כמעט כל שעות היום? לפעמים ארבעים בעשר דקות. לפעמים הפסקות של עשרים דקות מנוחה, ואז הוא חוזר לפעילות.
(אין מה לדאוג, זה לא בלתי נורמלי. הרופא שלי אפילו מרוצה מזה. "ככה את יודעת שהכל בסדר" הוא אומר.)
עכשיו, כשאני בחודש שמיני, התנועות הרבה פחות חדות, וזה פחות כואב ומציק. ועדיין, שלוש התקפות שיהוקים של עשרים דקות בכל יממה, זה כאילו שמישהו בא ועושה לי עם האצבע בכתף פוינג. פוינג. פוינג-פוינג. פוינג.
פוינג.
פוינג פוינג פוינג.
פוינג.
פוינג-פוינג.
שלוש פעמים ביום, עשרים דקות בכל פעם. וכל הבטן זזה. פוינג פוינג פוינג..
וזה בלי לספור בכלל את הדחיפות, תנועות מכונת הכביסה, רגל ימין שלו שהוא תמיד תוקע לי מתחת לצלע (לפעמים צריך להתמתח!) ומכאיב עד שאני לא יכולה לזוז ממש, הנגיחות בשלפוחית, וכו'
אז זה קשה לי. אבל אני מתמודדת... עוד חודשיים למנאייק.

מצד שני, יש פעמים בהן אנחנו ממש מדברים. הוא טופח, אני טופחת חזרה, הוא מערבל את כל הבטן, ואני מערבבת אותו בחזרה.. זה כיף אדיר. והוא מתוק מתוק.

בכל אופן, אתמול הבנתי. הוא בונה שם משהו. לדעתי הוא הולך לצאת על איזה סנואובורד, או חללית, (או סל קלוע מנצרים אורגניים?

).
אחרת אני ממש לא מצליחה להבין למה הוא כל כך עסוק.

אוי מתוקה. זה שאמרתי שאני אוהבת את החלק הזה בהריון לא אומר דבר וחצי דבר לגבייך. אני בטוחה שיש דברים שאת אוהבת בהריון שאני לא סובלת.
זה נשמע מתיש התנועות הרבות שלו. אולי הוא באמת עובד שם על משהו גדול D-:

אויש, ידעתי שתקראי את זה ככה!

כמעט כתבתי "אישה אחת, זה לא אישי או מכוון אלייך"... באמת שכולן כולן אומרות את זה. ובאמת שהרבה מזה ממש כיף לי ונעים.
וזו בכלל לא ביקורת, אני בטוחה שיש המון נשים שחוות אך ורק את הכיף שאני חווה בזה. רק שעד עכשיו עוד אף אחת לא אמרה "וואלה, זה באמת ממש מעיק לפעמים."
כן, אם הוא כמו אבא שלו, הוא יוצא עם קסדה וישר נוסע לעבודה על אופניים...

הוא בונה שם משהו.
D-:
שלי היתה מזיזה רהיטים. כל פעם מצד לצד, מצד לצד, מרהטת מחדש את הרחם.
אבל לי זה באמת לא הפריע, עד שפעם אחת עשיתי את הטעות של לאכול לחם עם דבש - ואז, היה דיסקו!
(אני בד"כ לא אוכלת סוכרים כאלה, חוץ ממעט מולסה)

נו, איך אפשר בלי לערב מפלגות?! זה הופך את הדיון לתאורטי מידי בשבילי... בכל מקרה, כן, ברור שזה משפיע על הבחירות הפוליטיות שלי( הערת נ.ז. עם זאת, מייצגת אותי היטב, אבל לא סותרת רגשות הפוכים ממנה לחלוטין לעיתים קרובות מידי

).

היום זו הפעם הראשונה שאני לא מזדהה עם מה שאת כותבת... תרשי לי לנחש, שילייה אחורית, נכון?
אני בקושי הרגשתי תנועות בהריון! וכשהרגשתי הן מעולם לא הכאיבו או הפריעו.
אפילו בחודש שביעי, עם אותם צירים מוקדמים-מדומים של חוסר נוזלים, כשחיברו אותי למוניטור תנועות עובר, האחות התפלאה איך אני לא מרגישה את התזוזות שנרשמות לה על הפלט...
מה שכן, הייתי בטוחה שהקטנה מנסה לחפור מנהרה ולצאת דרך המותן (אם אפשר לקרוא לזה מותניים בהריון), אבל זו היתה תחושה נעימה. זה היה כנראה האזור היחיד שהשלייה לא דיפנה...

יום זיכרון קל.

רק שעד עכשיו עוד אף אחת לא אמרה "וואלה, זה באמת ממש מעיק לפעמים."
זה בגלל שלא שאלת אותי.. אחרת היית שומעת..

הגדולהש לי כונתה האינדיאנית כשהייתי איתה בהריון..
היא זזה המוןן ובעיקר כשאמא ניסתה לישון..
ושני הילדים שלי לא אהבו שאני ישנה על הצד הם היו בועטים במיטה.. כאילו הם מנסים להזיז אותה מהם..
ואני הייתי מנהלת איתם שיחות נפש ליליות בתקווה שקצת ישנו ואני אוכל גם לישון..
אז לא לא תמדי נהניתי מהתזוזות בהריון..
מצד שני זה נכון שאני קצת מתגעגעת לזה עכשיו..
היה הרבה יותר קל כשהאדון בעט בתוך הבטן ב- 3 לפנות בוקר מאשר כשהוא צורח לי בתוך האוזן ב- 3 לפנות בוקר ושום דבר לא מרגיע אותו....

ואגב.. הייתי עם שליה קדמית כך שהייתי אמורה להרגיש פחות מאחרות...

ואגב.. הייתי עם שליה קדמית כך שהייתי אמורה להרגיש פחות מאחרות... אל תהרסי לי פה את התיאוריה

היה הרבה יותר קל כשהאדון בעט בתוך הבטן ב- 3 לפנות בוקר מאשר כשהוא צורח לי בתוך האוזן ב- 3 לפנות בוקר ושום דבר לא מרגיע אותו....

זה בטוח...

אל תהרסי לי פה את התיאוריה
שלי אחורית בהחלט

אני מחזקת אותך בתאורייתך.
יותר מזה, בסקירת המערכות ההיא, הרופא אמר שיש לבטן שלי "רזולוציה מאד טובה". תהרגי אותי אם אני מבינה מה זה אומר

POOH תודה תודה תודה!

גמני ישנה כבר עכשיו כאילו שיש לי יונק. הבעיטות מעירות אותי כמה פעמים בלילה, ומשאירות אותי ערה לשעה בכל פעם!
טוב לדעת שאני לא כזאת משונה.

שלי היתה מזיזה רהיטים. כל פעם מצד לצד, מצד לצד, מרהטת מחדש את הרחם.

יכוליות שזה העניין, ואם כן, הוא בהחלט קיבל את זה ממני. אתמול ארגנתי מחדש את כל הסלון. :-\
מישהי רוצה שאני אבוא לקנן קצת אצלה? פה כבר אין כל כך את מה לקנן...

הייתי בטוחה שהקטנה מנסה לחפור מנהרה ולצאת דרך המותן (אם אפשר לקרוא לזה מותניים בהריון),

תודה על התגובות. שעשעתן ועודדתן אותי מאד.

אופרה

יום הזיכרון. בד"כ אני יושבת וממתינה למתיי בערוץ שלושים ושלוש. שומעת שירים עצובים ומוחה דמעות. השנה לא. וזה בסדר.

אז ישבתי לצפות ב"אופרה" בערוץ סטאר. היא מריצה קמפיין מדהים למדיי עכשיו. מדי שבוע היא מציגה מה שהיא מכנה "טורפי ילדים" או child predators שחמקו ממשפט או ברחו אחרי ששלמו ערבות. ומדי שבוע מבטיחה 100 אלף דולר למי שיסייע בלכידתם. היא הביאה לתפיסתו של אנס שברח ל-בליז. הFBI נותר המום כאשר מדי שבוע נלכדים עוד ועוד אנסי ילדים כתוצאה מהפופולריות העולמית של האשה הזאת. אחד הסוכנים אמר: "ידענו שאת מגיעה לכל בית, לא תארנו לעצמנו כמה מהר."

אופרה היא מעצמה עולמית. היא נוצרייה אדוקה, ולפעמים נדמה שהיא חושבת שהיא סגניתו של אלוהים. החומרים שלה אף פעם לא נמוכים מדי, למרות שאתן יודעות, המכנה המשותף של אוכלוסייה כל כך גדולה לא יכול להיות גבוה מדי... ויש לה השפעה מטורפת על האומה שיש לה השפעה מטורפת על כל התרבות המערבית. היא כוהנת גדולה של צריכה ושל סגידה לידוענים. ובאמת שאפשר להגיד עליה הרבה דברים לא כל כך מוצלחים.

אבל היום, לקראת סוף התכנית הזו היא הישירה מבט למצלמה ואמרה (ציטוט ותרגום מאד מאד חופשי שלי) "אני מרגישה שהיום אני סוגרת מעגל. בתור מי שנאנסה בגיל תשע וחוותה התעללות מינית מגיל ארבע, אני מרגישה שאני סוף סוף מצילה נפשות אחרות. שאני מכניסה לכלא את האנשים שפגעו בי ופגעו בכל הילדים האלה."

אולי צריך להיות מליארדרית בעלת כח והשפעה כשל אופרה כדי להיות מסוגלת להגיד דברים כאלה כמעט לכל מי שיש לו טלויזיה בעולם הזה, בלי הנד עפעף, בלי זיע זעיר של בושה (לא מוצדקת, אבל בושה) אבל בעצם זה שאמרה וכך אמרה, היא ללא ספק עשתה משהו גדול בשביל כל מישהי ומישהו שאי פעם עברו חוויה שכזו.

השביל הזה מתחיל כאן

היום הלכתי למטפלת שלי מזה שש שנים, ודיברנו על סיום טיפול.
זה בא ממני.
אני שמחה בחיים האלה.
אני אופטימית.
אני סוף סוף מרגישה בת שלושים ושתיים.
יש לי זוגיות מצויינת.
יש לי עוברון מקסים.
אני סוף סוף שלמה עם מצבי התעסוקתי.
אני רשומה ללימודים בשנה הבאה.
ואתמול הגיעו החיתולים הרב פעמיים מאנגליה!

מישהי רוצה שאני אבוא לקנן קצת אצלה?
אני, אני.
אני אפילו מוכנה לשלם (וכך נולד לך ג'וב נוסף,מקננת מקצועית).

חוט'קה יקרה, אני אבוא לקנן אצלך מתי שרק תבקשי

סיבלינגז

לפני כחודש היה מפגש משוחחות על הריון ולידה שנושאו היה פחד. היה מפגש מדהים. נשים מיוחדות, אחת אחת, חלקו את תחושותיהן והתמודדויותיהן עם פחדים במהלך, לפני ולאחר לידה. למדתי המונמון. ביום חמישי המפגש עסק ב"אחרי לידה" ועלה בו, הגם בקצרה, כל הנושא של הגעת הילד השני.

וכעת, וידוי.
הדבר שתמיד הפחיד אותי בכל הקשור להריון, ללידה ולהורות הוא אחאות. מה שנקרא, סיבלינג ריליישנשיפ.
ליתר דיוק, מה שהפחיד אותי תמיד, הוא הגעת הילד השני.

כבר טיפלתי בתינוקות. יש לי אח שקטן ממני בשבע שנים, שמרתי על ילדים של חברים לא פעם, ואם זה נשמע טריוויאלי, בנאלי, או באזשהו מובן לא מספיק ריאלי, אז גם היתה תקופה בה טיפלתי בשתי תאומות זערוריות, אחת מהן במשקל קילו תשע מאות ושמונים גרם. אני מרגישה בטוחה ביכולת של שנינו להיות הורים לומדים וטובים לילדנו הראשון. ברור שנעשה טעויות, אבל נסתדר. בזה אני בטוחה. לא פוחדת לקלח, לחתל או לגזור ציפורניים, לא מרגישה שבכי אומר עליי שום דבר נורא ואיום, ואני חושבת ומקווה שגם ההנקה תלך בסדר. (ואם לא, נעזר. הכל יהיה בסדר.

)
אלא מה? עצם המחשבה על ילד שני מלחיצה אותי. הורות לשני ילדים נדמית בעיניי כמערכת כל כך מורכבת של סיבוכים בכח, שאני חוששת ממנה מאד. לא יודעת איך "אחים" טוב.

למה? אה, זה קל. אני בת ונכדה ראשונה, ויש לי אחות שנולדה שנה אחריי, באותו חודש.
מגיל שלושה-ארבעה חודשים יש נוכחות של אחות בחיי. בתחילה בתור בטן, ובהמשך כתינוקת, כילדה, כנערה, כאשה. הייתי תינוקת יונקת בת שנה כשאחותי נולדה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, לידת ילד שני נחוותה בעיניי כטרגדיה.
תינוק קטן, פעוט של אמא ואבא מוותר באחת, ומבלי הכנה מוקדמת, על הבלעדיות הזאת שיש רק לו על שני הורים אוהבים ומסורים.
תינוק יותר קטן, חסר אונים ומתוק, לא יידע אותה לעולם.

לילדים שלי לא היתה בלעדיות אמא-אבא. לבכורים - אפילו לא ברחם.
בהתחלה, זה נראה בעיני חסרון ענק. היום, אני חושבת שיש בזה גם יתרון. זה מקל קצת על משא הציפיות שנושא הבכור. זה נותן סוג של בטחון, שהמבוגרים לא יכולים לתת.
אז נכון, אם היה טופס הזמנה, בחיים לא הייתי מסמנת X ברובריקה של תאומים. אבל בקשר בין אחים יש משהו, שלא הייתי מוותרת עליו.

יש לך עוד המון זמן להתבשל בנושא הזה. עוד אין לך אפילו בכור... והפרש של שנה הוא באמת מאד קטן (אני לא יכולתי לדמיין עוד תינוק, לפני שהילדים שלי, שלושתם, היו בערך בני שנתיים - וגם אז, זה לא מיידי. אני יודעת שיש כאלו עם הפרשים קטנים יותר, אצלנו 4 שנים היו הפרש מצוין). אבל באמת, אח הוא לא רק עונש (למרות שהוא לפעמים מציק). הוא גם מתנה לחיים.

_מישהי רוצה שאני אבוא לקנן קצת אצלה?
אני, אני._
גם אנחנו...

ולגבי ילד שני..
מסכימה עם כל מה שכרמית כתבה לך:
יש לך עוד המון זמן להתבשל בנושא הזה. עוד אין לך אפילו בכור... והפרש של שנה הוא באמת מאד קטן (אני לא יכולתי לדמיין עוד תינוק, לפני שהילדים שלי, שלושתם, היו בערך בני שנתיים - וגם אז, זה לא מיידי. אני יודעת שיש כאלו עם הפרשים קטנים יותר, אצלנו 4 שנים היו הפרש מצוין). אבל באמת, אח הוא לא רק עונש (למרות שהוא לפעמים מציק). הוא גם מתנה לחיים.

וגם אני בת ונכדה ראשונה.
ויש לי אח שקטן ממני בשנתיים ושבוע. וקיבלתי אותו כמתנה ליומולדת שנתיים. ככה הציגו לי את הז וככה קיבלתי את זה.
ואני ממש לא זוכרת איזושהי בעיה שעלתה לי אי פעם בהקשר הזה.
למרות שכמובן אני לא וזכרת את עצמי בלי אחי..

טוב, היום אני רואה את זה קצת אחרת. הרבה בזכות בנזוגי שיש לו אחאות מצויינת, וגם בזכות קריאה פה בלא מעט דפים.
זוגי אומר שלדעתו יש משהו בהפרש הכל-כך קטן, שגזל ממני ומאחותי את התפתחות המקום הטבעי שלנו כאחיות.
שאפילו תאומים בכורים, לדעתו (ובדומה למה שאת אומרת, כרמית), מקבלים נקודת פתיחה טובה יותר לאחאות מאשר אחאים עם הפרש גילאים כזה קטן. הגדול/ה לא ממצה את הינקות עד הסוף, הקטן/ה כמעט ולא מקבל/ת את הבלעדיות של אמא, אפילו בנקודות שילד שני מקבל באופן טבעי.
הוא צעיר מאחיו הגדול בשלוש וחצי שנים, ומבוגר מאחיו הקטן בחמש וחצי שנים.

יש לך עוד המון זמן להתבשל בנושא הזה.
אני יודעת.. אני יודעת... אני לא "מודאגת". רק יודעת שכשהרגע יגיע (והוא יגיע) זה לא יהיה לי פשוט להתמודד איתו, קצת מעבר להתמודדות הטבעית שאיננה קלה כשלעצמה.

חוץ מזה, אני ממש מרגישה שאני עוברת תהליך מאד חיובי בהריון הזה. היום אני מבינה שמתוקף השוני הרב ביני לבין אימי, ההורות שלי תצטרך לשאוב מהרבה מקורות שאינם הילדות שלי (למשל, אתן:-)). אז מצד אחד לא יהיה קל לפלס לעצמי את הדרך לבד, אבל מצד שני, אני לא אהיה כבולה לאופן שבו היא גידלה אותי ואת אחיי.
אני מקווה שאני מובנת... מה שאני מנסה להגיד זה שבתוך התחושה הזאת של לצאת כמעט לבד אל דרך חדשה בג'ונגל סבוך בלי מורת הדרך הכי טבעית, יש גם את ההתרגשות, ואפילו הנחמה, בכך שזו דרך חדשה, והיא הדרך שלי, והטעויות שאני אעשה בה תהיינה שלי ולא של אמא שלי. ולכן יש בה הרבה פוטנציאל לעשות דברים מאד אחרת, גם בתחומים דרמטיים כמו הורות לאחאים.

אז תודה שאתן עוזרות ומלוות @}

רופא נשים

בחיי שאלמלא הייתי נשואה באושר, הייתי מתחילה איתו. (אויש, נו, צאו מזה. זה לא זה שהוא מפשפש לי בואגינה!)
אז אני אספר לכן ממעלליו המופלאים ותגידו אתן אם זה לא רופא רופא.
הכל התחיל לפני כשש שנים. היתה לי דלקת בדרכי השתן, קיבלתי אנטיביוטיקה רחבת היקף והתחיל הסיוט שלא נגמר עם הקנדידה. שנים זה לקח. בחודשים הראשונים מצאתי את עצמי במיון נשים אחת לשבוע-שבועיים. בכל פעם רופא/ה אחר/ת מפשפש/ת ומתעלל באמצעות תרופות אנטי פטרייתיות כאלה ואחרות, כשאחד הגדיל עשות ונתן לי תרופה פטרייתית רחבת היקף שרק עשתה נזקים יותר גדולים. אחת, שסיפרתי עליה בדף רופא או רופאת נשים בתאריך 23.02.2006 היתה כל כך איומה, שאני מעדיפה לא לפתוח את תיבת פנדורה הזאת שוב...

ואז הגעתי אליו. במקרה הוא היה התורן. סיפרתי לו את כל הסיפור, והייתי משוכנעת שאני הולכת לקבל שוב נרות אגיסטן. הוא אמר: "יש לך קנדידה." והסביר שזה יותר מורכב מסתם פטרייה וגינאלית והציע שאמרח ואוכל הרבה יוגורט. "יוגורט?!" שאלתי, והוא הנהן. הלכתי לאינטרנט, קראתי על קנדידה, שיניתי תזונה מקצה לקצה, לקחתי תוספים, ולאט לאט ניצחתי אותה. הכל בזכותו. מאז אני אצלו, ומאז אני מרוצה ומאז כל התפיסה שלי של הרפואה המערבית קיבלה בעיטה רצינית.

מאז שהתחלנו אצלו מעקב הריון אני רק מתמוגגת ממנו יותר בכל פעם. הוא מסביר הכל. בד"כ אני מגיעה מוכנה, אז זה לא מתמשך, אבל הרבה פעמים אני יוצאת מאצלו עם תרשימי זרימה והסברים מפורטים. אני גם הולכת אליו לבדיקות הפרטיות (נגיד שקיפות) והוא כל כך מתפעם מהקטנצ'יק, ומזה שהוא מוצץ אצבע, או שיש לו לחיים שמנמנות.. פשוט תענוג לראות את זה. זה בסה"כ הגיוני. נשים הרות, אני משערת, הן החלק הכיפי בעבודה שלו שמן הסתם כוללת הרבה פשפושים, מחלות, נסיונות הפריה כושלים וכך הלאה. באחת הפעמים שהלכתי אליו, בעודו מציץ מה שלום הקטנצ'יק, פטפטנו לנו על ענייני לידות, ואמרתי לו שתמיד נורא פחדתי מלידה. "מאז שהיית ילדה?" הוא שאל. "מתמיד", עניתי, "עד שצפיתי בלידה אמיתית בעצמי." הוא התרשם וסיפר לי שיש לו מטופלת פריון שכל כך פוחדת מהלידה שהיא לא מצליחה להכנס להריון. איך שאני התפעלתי ממנו... בכלל לחשוב בצורה כזאת, לא מכנית, מדעית, מוחלטת... להבין את המשקל שיש לנפש ולרגש על כל התהליכים האלה... נחת.

בשבוע שעבר היינו אצלו להערכת משקל. הגענו במיוחד ביום של כל הבנות שעושות בדיקות זקיקים, ואני יושבת לי עם הבטן הענקית. הילד באחוזון 71% ושוקל 2263 לפי ההערכה. הראש בהיקף 30.1ס"מ (אימאל'ה) יופי טופי. באנו לצאת, הוא אומר לי בחיוך, "תכניסי את הבטן, שלא תבעסי אותן..."

היום הייתי אצלו שוב. הייתי צריכה לבקש בדיקת GBS ומרשם לויטמין K. התוודיתי שאני הולכת ללדת בבית והתכוננתי להרצאה. כלומר, ידעתי שבגלל שהוא מי שהוא, זו תהיה הרצאונת קצרה, מתעניינת וידידותית, אבל בכל זאת חשבתי שתהיה הרצאה. "כן?" הוא שאל. "מי המיילדת שלך?" אמרתי לו, הוא לא הכיר. התעניין אם תמיד רציתי ללדת ככה והמשיך לחפש לי ויטמין K. אמרתי לו "הייתי בטוחה שתעשה לי הרצאה." אמר "הדבר היחיד שאני רואה זה שהתינוק קצת גדול ואני רוצה לעשות לך הערכת משקל בשבוע 37-38 כדי שתהיי על הצד הבטוח."

מה אומר לכן, נפלה לי הלסת.

ואני לא מגלה איך קוראים לו! גם ככה הוא נורא נורא עמוס וקשה לקבוע אצלו תור

(טוב, אם מישהי ממש בלחץ, אז שתכתוב לי לדואל ואני אגיד לה)

אה אה אה, הוא אמר גם "בהולנד זה נורא נפוץ." חייכתי חיוך גדול ואמרתי "אנחנו עוד לא הולנד." הוא חייך חזרה ואמר "כן, פה עוד מתעסקים בעיקר בחיזבאללה..."

ניצן,
זה לא פייר את חייבת לכולנו את השם.
ובבקשה תכתבי אותו גדול וברור פלוס מס' טלפון והוראות הגעה למרפאה.

<לא שיש לי תוכניות לבקר גניקולוג אבל מי יודע? אותו שווה לפגוש!>

איזה יופי של רופא..

יצאה לי מגילה, 'צטערת...

כמה עבודה שהרחם שלי עושה בזמן האחרון... מסתבר שמה שפירשתי כתחיבת רגליים של העוללון היה התכווצות של הרחם (בהזדמנות זו, סליחה עוללון שהעללתי עליך עלילות שווא

) זה קורה הרבה, יומיומית, זה מעייף כמו התעמלות אירובית בעלייה, וזה מגיב חזק מאד לנוכחותן של נשים מסויימות בסביבתי. למשל, אתמול ביום העיון היתה פעילות רחמית נמרצת ביותר שהקשתה עליי להתנועע בחופשיות. ממש שמחתי שגם הדולה וגם המיילדת הנפלאות שלי נמצאות בסביבה, מקסימום נמצא איזה שיח ונגמור עניין...

היה כל כך נפלא לפגוש את הקהילה הרגועה הזו... הילדים, היונקים, הילדים-היונקים, האמהות עם הפנים המאירות והעיניים מלאות העומק, וכמובן שגם הגברים המיוחדים שלהן

חבל שלא כל יום יומיון...

לדעתי הבטן יורדת. יש התרחשויות מסיביות בתחתיתה, הצרבת פסקה ויש לי פיפי פעם בשעתיים שנמשך ונמשך ונמשך בזרזיף של רבע שעה כל פעם

אני לא יודעת למה אני ממשיכה לספר על מה שקורה עם אמא שלי, אבל אלה התרחשויות האתמול.
הגענו להוריי אחרי יום ארוך שקמנו בו מוקדם. אני כבר סוחבת כבד, הרגליים נפוחות, זוגי המקסים תומך כשצריך לטפס מדרגות. הגענו.
לאחרונה התחלנו לחפש בית. השיקולים הכלכליים לא בונים על ההורים, ולא בונים עליי, כי אני מתכננת להשאר בבית עם הילדים כמה שנים. אז חלקנו את זה עם ההורים, ושאלנו מה היכולת והרצון לעזור, כדי שנוכל לקחת אותה בחשבון. אבא שלי היה נפלא, אמא שלי היתה פשוט איומה.

אחרי כן, היא אמרה בפעם העשירית בערך "למה את לא מורחת קרם על הבטן? תמרחי קרם. זה נורא חשוב." ולאחותי היא אמרה "תגידי לה שתמרח קרם." אחותי התפוצצה מצחוק. גם זוגי. זה כבר לגמרי מגוחך בעיניהם. אני ישבתי שם מרירה, אבל חייכתי ואמרתי לה "בסדר. אני אמרח."

"אז באיזה חודש את? באיזה שבוע? מתי בדיוק את יולדת?" היא שאלה בפעם המאתיים ה-ש-בו-ע... "טוב!" אמרתי לה, "את פותחת יומן?בשניים ביולי, בדיוק בשעה 09:43:32... נראה לך שאני יודעת מתי אני יולדת?!?!!?! מתישהו, בין חודש לחודשיים." (האמת היא שבין שבוע וחצי לחודש וחצי בערך לפי הסטטיסטיקה, אבל אל תגלינה לאמא שלי...)

אמרתי לה, בעצתן של כמה נשים, שאני צריכה לדבר איתה על התקופה שאחרי הלידה. שאני וזוגי נצטרך הרבה עזרה ושנשמח אם היא תוכל לעזור. היא כמובן, מאד נכונה לעזור, אבל צריכה לדעת ממש בדיוק מתי אני יולדת כדי להודיע בעבודה מתי היא לוקחת חופשה. <אייקון מגלגל עיניים בפעם המאתיים ואחת> אמרתי לה, המתיני קטנה, עוד לא סיימתי להסביר את מה שאנחנו צריכים. הסברתי יפה (באמת) מה, להערכתי, יהיו צרכינו, יותר בקטע של מזון, עזרה בבית, (וכמה שפחות התערבות בגידול ובקשר בינינו לבין הילד. דאא..) פניה התכרכמו. אחותי דפקה הרצאה ממושכת על זה שאנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו רוצים ולא להתגונן כל הזמן (יופי נחמה). אמרתי לה שמה שאנחנו רוצים זה להגדיר גבולות מסויימים ולהגיד ישירות את רצוננו, ולא להתגונן כל הזמן. היא ירדה מהעץ. אמא שלי הביעה אי שביעות רצון כוללת מהשיחה ואמרה שאם אנחנו לא רוצים אז היא לא תיקח חופש.

בהמשך הלכתי לחדר אחר לבדוק משהו קטן במחשב. לפני כמה ימים בעקבות שיחה מאד מעצבנת על שינה משפחתית שבה בקשה שנסדר כבר חדר לילד, שלחתי לה את המאמר הנהדר של ג'יימס מק'קנה שהיא הודתה ש"התחילה" לקרוא. היא נכנסה ואמרה: "תקשיבי רגע, אני יודעת שאמרת שאתם לא רוצים לארגן חדר לילד, אבל אולי תארגנו לו בכל זאת? איפה תשימי את השידה שלו? ואיפה הוא יישן? ואיפה תשימי את הבגדים שלו?" אמרתי לה "יש לילד מקום רב בארון הבגדים שלי ושל י'. אנחנו לא מתכוונים לקנות שידה, והוא יישן איתנו."
אח"כ התרגזתי (אף פעם לא דבר טוב:-(), קמתי, ניגשתי אליה ואמרתי "ראי, שמעתי אותך בפעם הראשונה, הבנתי היטב מה שאמרת, אמרתי לך מאיפה אנחנו באים, ומה ההחלטות שלנו, הן לא השתנו. למה את לא מכבדת את זה? את לא עשית שום טעויות כשהיית בהריון וכשגידלת אותנו? אנחנו מקדישים הרבה מחשבה לכל החלטה שלנו, נסי לכבד אותן. מקסימום, נטעה. אז נתקן."

התגובות שלי ממש גרועות בזמן האחרון, אני יודעת. הן לא מאד אופייניות לי, בכ"ז, אני כמעט ולא ישנה בזמן האחרון, ועייפה ברמות מטורפות (במעגל על שנתם של תינוקות יונקים אני פיהקתי הכי הרבה...) מדהים אותי כמה האינטראקציה שלי כל כך הרבה יותר בוגרת ובטוחה עם אנשים אחרים וכמה בבית ההורים הכל ברגרסיה.
ואז, כמדי שבוע, נסענו להוריו לארוחת ערב שניה...

ירד הלילה, הלכנו לישון.
התחלתי לבכות בשקט וזוגי שאל למה. אמרתי לו שאני פשוט צריכה לבכות. חשבתי על זה אח"כ ואמרתי שאני חושבת שזה שאנחנו פוגשים את שתי המשפחות מדי שבוע מאד מקשה עליי רגשית ופיזית ושאולי הגיע הזמן לשנות את זה. היה יופי שש שנים, זה התאים לשנינו, עכשיו זה כבר לא מתאים לי ועם תינוק יונק זה ממש טרטור מוגזם. הוא לא כל כך הבין מה כל כך קשה לי רגשית... והציע שנדבר על זה בבוקר. לאחר זמן מה הסתובב לישון, ואני המשכתי לבכות לי בשקט. ואז הוא הסתובב אליי שוב, כולו חמלה ורצון לעזור ושאל מה באמת קורה. ואז זה הכה בי שוב, כמו קורנס. "אני צריכה אמא עכשיו." אמרתי לו. "למה האמא שלי כזאת מקולקלת?" והרגשתי כמה כל היום הזה היה טפשי וכמה חיבוק אחד אמהי היה ממיס את כל הפלונטרים. וכמה אף פעם לא היה לי את זה, גם לא בתור ילדה קטנטנה. האמא הזו שלי לא מחבקת בכלל

ואז הוא חיבק אותי חיבוק ענקי והרגיע את הילדה הזאת שלאט לאט הפסיקה לבכות. הוא אמר שאהיה אמא נפלאה (מתוק שלי) ושאמא שלי לא מתכוונת לרע היא פשוט מאד מלאה אגו וקשה לה להניח לדברים שהיא חושבת שהם נכונים.

_{דיסקליימר: אני לא כזאת בכיינית! רק רצה לספר לחבר'ה בכל פעם שזה קורה}

הנה, גם ממני... רגשות מוצדקים ולגיטימיים, אולי טיפה מתודלקים בהורמונים... התגובות שלי ממש גרועות בזמן האחרון, אני יודעת_ אלו תגובות גרועות?! ממש שיא המתינות והעדינות. אצלי זה בטח היה משהו בסגנון: _ראי, שמעתי אותך בפעם הראשונה, ומעכשיו כדאי שתשתקי ותשמרי את הדעות שלך לעצמך, אם את לא רוצה שאני אפתח את הפה ואגיד כל מה שיש לי על הדרך בה אנחנו גדלנו... (הלוואי, מה אכפת לי לתת לדמיון להשתולל )

מתי בדיוק את יולדת?"

אבא שלי היה צריך להיות בחו"ל בתל"מ שלי, וכל יום היה מתקשר ושואל מתי בדיוק אני יולדת... לא עזר כלום, הוא לא הצליח להפנים שזה לא וודאי! בסוף כמובן שילדתי בול ביום המיועד (זו ילדה עם רכיבים שוויצרים, כמו שאומר אבא שלה), וכולם היו שם כדי להמתין יום שלם מחוץ לחדר לידה...

(מאמא של אחרים גם טוב?)

אתן נפלאות.... תודה @}

אולי טיפה מתודלקים בהורמונים
"טיפה"? תודה על העדינות...

"תקשיבי רגע, אני יודעת שאמרת שאתם לא רוצים לארגן חדר לילד, אבל אולי תארגנו לו בכל זאת? איפה תשימי את השידה שלו? ואיפה הוא יישן? ואיפה תשימי את הבגדים שלו?" אמרתי לה "יש לילד מקום רב בארון הבגדים שלי ושל י'. אנחנו לא מתכוונים לקנות שידה, והוא יישן איתנו."

יקירתי, על "ברית מילה כן או לא" כדאי להכין את ההורים מראש. אבל על חדר לילד ומיטה? בשביל מה לטרוח לספר להם בכלל? קובעים עובדות וזהו.
הכי חכם היה לומר שכבר הזמנתם חבילת לידה אבל הדברים עדיין לא הגיעו, נגד עין הרע

ואחר כך, אחרי הלידה, להגיד שתיכף תתאמו, ושבעצם אתם לא בטוחים שצריך מיטה מייד, ואולי מספיק עריסה, אבל העריסה התעכבה במכס...
ממילא כל השאלות והשיחות עכשיו, מצד הסביבה, מטרתן להעביר את הזמן עד הלידה, וגם קצת להפגין שליטה בחיים שלכם. מה איכפת לך לשתף פעולה עם המניע הראשון, ולהתעלם באלגנטיות מהשני?

<ההורים של קומה ג' חיכו חצי שנה בערך שהתינוק יישן במיטה שלו, ואז התייאשו וויתרו>

היי קומ"ג.. תודה על ה(())

כל הסיפור התחיל מזה שאמרנו שאנחנו לא רוצים לארגן חדר לילד בתגובה לשאלה "אז איזה מהחדרים אתם מארגנים לילד? צריך כבר להתחיל לסדר!" כשהיא באה לבקר בפעם האחרונה...

כעקרון אני מאד בגישה שהצעת. ל-מ-של: הוריי חושבים שהתל"מ שלי מאוחר בשלושה שבועות ממה שהוא באמת. הם חושבים שאני יולדת ב"מאיר" ולא חלילה בבית. ויש עוד רשימה של דברים שלא סיפרנו ואם לא יעלה הצורך גם לא נספר. (כתבתי חלק מהם למעלה בתגובה לאישה)
זו באופן כללי הגישה שלנו כלפי העולם, אפילו אנשים שאנחנו מחשיבים חברים, לא כולם יודעים על כל ההחלטות שלנו ולא כולם מקבלים תשובות כנות ומפורטות. ככה זה. אין לנו כח או עניין להכנס לויכוחים על כל אחד מעשרים ותשעה החיסונים שדוחפים לילדים עד גיל שנה... גם על ברית המילה (או העדרה, ליתר דיוק) אנחנו לא ממש רצים לספר לחבר'ה. אין לנו יסורי מצפון, שלא ייכנסו לילד שלנו לתחתונים, למיטה, לארון, לנוגדנים

וכך הלאה. אז אם צריך לסבן, קונים עוד קצת אקובר, לא מתייפייפים.

בכל אופן, הכי קל היה להתייחס גם לאמא שלי ככה, ובאופן מוחלט. להתייאש ממנה לגמרי וזהו. אם להודות על האמת, אני מאד מתקרבת לשם עם כל יום שעובר. מאד.
כבר הייתי שם, זה מאד קשה לה ומכאיב לה וקשה לי לעשות לה את זה. ע"א שמכל שאר הבחינות זה מקל עליי מאד. הבעיה היא שכמו שתיארתי פה למעלה, כשאני נותנת לה אצבע אני משלמת על זה בריבית קצוצה.

מעניין שדווקא את כל נושא הברית הם עיכלו הרבה יותר בקלות. אולי שידרנו שזה הרבה יותר חד משמעי ולא ניתן לשינוי אצלנו. אבל זה כי זה באמת ככה. כלומר, אני לא הולכת להיהרג על המיטה המשפחתית. אם זה לא יעבוד בשביל אף אחד מהנוגעים בדבר, אז לא בכח. בעוד שבולבולים אי אפשר "לחתוך חלקית", אז אנחנו לגמרי מוחלטים בעניין הזה. עוד היבט חשוב הוא שעל הברית דיברנו איתם יחד, כי זה בנפשנו, בעוד שהדברים האחרים שעולים, עולים ביני ובינה. אולי היא תופסת את זה כגחמה שלי ולא כהחלטה משותפת עם זוגי (היא הרבה פחות ביקורתית כלפיו והרבה יותר מקבלת את זה שהוא אדם נפרד עם רצונות נפרדים)

אז אני עוד קצת בדיונים עם עצמי מה אני עושה עם כל זה, ונדמה שהמסקנה המתבקשת היא או לסבן על ימין ועל שמאל, בלי רחמים, או לקבוע עובדות בשטח ולהיות מאד תקיפה ומגעילה ולא לפתוח דו שיח בכלל. _{קראי לי ביצ'ית, יותר קל לי עם השני.}

בקשר לשליטה בחיים, לא חשבתי על זה ככה, כי לתפישתי יש לה אפס שליטה בחיים שלנו. לכל אחד, for that matter. פרט לנו עצמנו. זה לא שמשהו ישתנה בגלל שהיא מבלבלת את המח בכפייתיות. הדבר היחיד שקורה כרגע זו האינטראקציה המחורבנת הזאת: "אני אגיד לה מה לעשות כי היא לא יודעת/היא טועה/היא מבולבלת/היא לא שמעה אותי טוב בפעם הקודמת/היא לא הבינה אותי עד הסוף." אני מצדי משתדלת להיות אסרטיבית ולענות על כל הדברים שהיא מעלה כולל נימוקים, ציטוטים ממחקרים וכך הלאה. ואצלה זה נשמע ככה בערך "מה היא אומרת? בלה בלה בלה... טוב, היא לא הבינה, מרגיזה. היא תבין בסוף. אני אגיד לה אח"כ עוד פעם. אני לא מבינה למה היא כל הזמן מתווכחת איתי. אח"כ אני אסביר לה שוב." בעוד שאצלי זה נשמע בערך ככה "אין טעם שאני אדבר איתה. הרי גם אם הייתי מוכיחה לה באותות ובמופתים ובת קול היתה יוצאת מהשמים ואומרת לה שיש עוד דרכים פרט לדרך שלה, היא עדיין לא היתה שומעת מילה ממה שאמרתי. הלו?! אמא?! זו הבת שלך! האם שומעת???"

אז הגיע הזמן להפסיק עם זה.
מ-עכ-שיו.

הי ניצן, ראיתי אותך ביומעיון אבל לא יצא לי לדבר איתך ולהגיד כמה את כותבת יפה ואיך אני מזדהה לגבי הקשר עם אמא שלך. נראה לי שזה הזמן להפסקה קלה מההורים, את צריכה את הכוחות ללידה ולגידול התינוק ולא להתנצחויות והסברים על כך שצריך לכבד את בחירותייך הנהדרות. זאת המלצה קצת אמביללונטית כי הורים יכולים גם מאוד לעזור, אבל יתכן שעדיף לקבל עזרה מאחרים או לוותר על עזרה אם זה עולה לך ברגשות קשים, כי אני חושבת שבלידה ולאחריה צריך שלווה ושקט נפשי, ואם את כרגע לא יכולה לנטרל את הרגשות שיש לך במפגים עם אמא שלך עדיף להמעיט ולהפגש. אני משערת שתהיה תקופה ואולי גם לא רחוקה שתוכלי להתמודד עם זה, אבל אכשהו נראה לי שימים ספורים לפני הלידה זה לא הזמן לריגשי מאמא שלא מכבדת (אלא אם ההורמונים מחפשים סיבה לבכות ולא מוצאים סיבה אחרת) . ולגבי מריחת הבטן בקרם, אני חושבת שזה רעיון לא כל כך רע. אני עשיתי כל ההריון עיסוי לבטן ולירכיים עם שמן שקדים. זה היה נעים נעים, לפעמים גם בעלי עשה את זה בשבילי וזה היה עוד יותר נעים.
שתהיה לידה נהדרת. מיכל

תודה יקרה. גם לי היה נדמה שקלטתי בזווית העין מישהי עם מדבקת "מיכלולה"

האמת לאמיתה היא שאני מסכימה איתך ועם כולכן. זה קצת מכאיב להודות בזה, אבל זה פשוט נכון...
כבר דיברנו על זה, אני וזוגי. החלטנו שאנחנו מורידים מינונים עכשיו, ובגדול. משני הצדדים. חלאס. אשה בחודש תשיעי... לא ככה?

"אני צריכה אמא עכשיו." אמרתי לו. "למה האמא שלי כזאת מקולקלת?"

כל כך מבינה אותך. אני גם מרגישה דומה בתקופות מסויימות בחיי. מדהים שבהריונות יש את הרצון החזק לקירבה לאמא (כל אמא).
אמא שתבוא ותערסל ותכיל את כל הפחדים והכאבים ותמוסס אותם בנשיקה.

אנונימי

אני רוצה לכתוב לך קטע קטן מהספר "רצות עם זאבים" שהתחברתי אליו מאוד בהריון האחרון.
קטע שמדבר על ארכיטיפ "הברוזון המכוער"
"האם-הילדה או האם חשוכת האמהות
האם השבירה השכיחה ביותר היא האם חשוכת האמהות. בסיפור, דווקא זו המתעקשת להביא תינוקות לעולם, מפנה בסופו של דבר גב לילדה.
ישנן סיבות רבות הגורמות לאם אנושית ו/או נפשית לנהוג כך. אפשר שהיא עצמה אשה חשוכת אמהות. אפשר שהיא אחת האמהות השבירות, שמבחינה נפשית הן צעירות מאוד ונאיביות מאוד.
אפשר שמבחינה נפשית היא עקורה כ'כ , עד שבעיני עצמה איש אינו מסוגל לאהבה, אפילו לא תינוק. אפשר שמשפחתה ותרבותה עינו אותה כ'כ, עד שהיא אינה מסוגלת אף לדמיין לעצמה שהיא ראוייה לגעת בשולי שמלת ארכיטיפ "האם הקורנת", הנלווה לאמהות צעירה. אתן מבינות, אין שום אפשרות אחרת: על מנת לשמש אם לצאצאיה, על האם לחוות טיפול אמהי מאמה. אף שלאשה יש קשר נפשי רוחני וגופני שאין עליו עוררין אל ילדיה, בעולמה של "אשה הפראית" האינסטינקטואליות היא אינה הופכת בן רגע, בכוחות עצמה, לאם מיומנת בשר ודם.
בימי קדם, ברכותיו של ארכיטיפ "האשה הפראית" עברו לרוב באמצעות ידיהן ומלותיהן של נשים שטיפחו את האמהות הצעירות. אמהות, ובמיוחד אמהות לילד ראשון, אינן נושאות בתוכן ישישה זקנה ומנוסה, אלא אם-ילדה. אם-ילדה יכולה להיות בכל גיל, מ18 ועד 40 זה לא משנה. כל אם חדשה מתחילה כאם-ילדה. אבל היא זקוקה לטיפול האמהי של אישה מבוגרת יותר, או כמה נשים כאלו, שידרבנו, יעודדו אותה ויתמכו בה כשהיא משמשת אם לילדיה.
הנשים המבוגרות יותר בשבט או בכפר מילאו את התפקיד זה עידן עידנים. "אמהות אלות" אנושיות אלה, שברבות הימים נדחקו על ידי הדת לתפקיד "הסנדקיות", היוו מערכת הזנה של אשה לאשה, שהזינה במיוחד את האמהות הצעירות, ולימדה אותן בתורן איך להזין את הנשמות והנפשות של צאצאיהן..."

התעיפתי...

כאן נכנסות נשות באופן, חברות שלך, הקהילה...

אני מצדי משתדלת להיות אסרטיבית ולענות על כל הדברים שהיא מעלה כולל נימוקים, ציטוטים ממחקרים וכך הלאה. ואצלה זה נשמע ככה בערך "מה היא אומרת? בלה בלה בלה
כנראה שציטוטים ומחקרים אינם הפתרון למי שסגור לגמרי.
יש איזה מאמר של בשמת באתר "לידה" על תקשורת עם משפחה שנכנסת לחיים (רלוונטי מאוד גם לאחר הלידה).
הנה אפילו מצאתי לך אותו

רציתי לספר לך ששלושה שבועות אחרי הלידה הכרתי קבוצה מקסימה של אמהות ותינוקות של באופן ממש מתחת לבית שלי. הגעתי למפגשים כל שבוע ואני חושבת שזה ממש עזר לי להתמודד עם המעבר לאמהות, לקבל תמיכה והשראה מאמהות בראש שלי. ממליצה לך גם. אני משערת שבקבוצות חינוך ביתי יקבלו אותך בחום גם לפני הלידה.

דעת יחידה או על התחשבות

אולי קשור ואולי לא, אבל גם לי הדף הנקה בציבור במפגשי באופן הזוי ומופרך למרות שאני באה ממקום קצת אחר. אני (עוד) לא מיניקה, ואולי לא כולם יזדהו עם הדוגמא שלי, שאני מודה שבהקשרים מסויימים יכולה להתפס מעט פרובוקטיבית... אבל אי אפשר לרצות את כולם כל הזמן

אני בוחרת לכתוב את דעתי פה, מכמה סיבות.
ראשית, בהרבה מובנים היא כבר הושמעה בדף ההוא, ואני לא חושבת שהיא תוסיף שם משהו. שנית, אני לא מחפשת ויכוח או התנצחות, אבל אני כן רוצה להביע את דעתי... קצת מפונק מצדי לעשות את זה בחסות הבלוג שלי, אבל אתן יותר ממוזמנות להגיד מה דעתכן על מה שאני אומרת (כולל ביקורת!)

אז ככה...

<דוגמא>
התחשבות אתם קוראים לזה?
לפני שנים עבדתי בצוות, היינו כעשרה אנשים, ואז גוייסה בחורה (מקסימה) שומרת מצוות. מרגע שהגיעה כל מפגשי הצוות הפכו בלתי נסבלים. הכלים - אך ורק פלסטיקים חד פעמיים. האוכל - אך ורק כשר בד"צ (כלומר, סלט חסה מרוסס ואטום מקופסה ולא חלילה כזה שנגענו בו בידינו הערלות, חתכנו עם סכינינו המגואלות בדם על הקרשים הטמאים שלנו בבית) וכך הלאה. אני באופן אישי לא יכולתי לאכול כלום מפאת אמונותיי התזונתיות והאקולוגיות (ודיר בלאק מי שיזלזל בזה לעומת זה) ועוד עשרה אנשים סתם לא נהנו יותר.

אותי זה נורא הרגיז.

מדוע? כי אני מבינה את הצורך, באמת ומכל הלב. אני גם חושבת שזה היה חשוב ביותר שידידתי הדתיה תרגיש בנוח וחלק מן הקבוצה. אבל מבחינתי היה יותר ממספיק, היה מאד משתדל, מתחשב ומתאמץ פשוט לקנות לה במיוחד אוכל כשר ולתת לה כלים חד פעמיים. לא הבנתי למה בדיוק אני צריכה גם לזהם את הסביבה וגם לאכול אוכל גרוע, לא מזין ולא בריא בשם ה"התחשבות" הזאת.
</דוגמא>

אז איך זה קשור?
כי "התחשבות" היא עניין דו צדדי. לא תביעה חד צדדית במפגיע: "הלו! לא נוח לי פה, נא להתחשב בי בי בי!" גם למיניקות וליונקים לא נוח להסתתר ולהתחבא ויש להתחשב בהן בדיוק באותה מידה אם לא יותר. באופן, או לא באופן. (אבל בפרט ובמיוחד באופן!)

אני לא אנטי דתית חו"ח, להיפך. איש באמונתו וגו'. קטונתי מלומר למישהו מה לעשות, במה להאמין או איך לחיות.
אבל משהו ממש מקומם אותי בגישת "איש באמונתי יחיה" שעולה הן מן הדוגמא והן מכל הדף ההוא.

מאן דהוא, לא נוח לך? אל תסתכל. עד כדי כך מפריע לך?? אז עם כל הצער והכאב, אולי אתה לא צריך להיות שם, ובמקום זה ללכת לעבוד על הרגישויות שלך ע"מ שלא יפריע לך כל כך, או שאם דברים הם עד כדי כך בנפשך, אז להבין שיש לזה מחיר. כמו שאני מבינה שיש מחיר לבחירות שלי בעולם המיינסטרימי שבו אנחנו חיים.
אין מה לעשות, זה פשוט ילדותי ולא ריאלי לצפות שכל העולם יישר קו עם אי נוחות מסויימת של מישהו.
יש אלף ואחד פתרונות יצירתיים, לא תמיד הפתרון היחיד הוא לרָצות באופן מיידי ומלא את הצד שמרים קול רם יותר בתלונה. אבל להתכסות באצטלת ה"התחשבות" במחיר של אי התחשבות בצרכיו של מישהו אחר? לטעמי האנין זו צביעות מכוערת.

כן חשוב להעלות את זה, חשוב להגיד, בעדינות, שיש אנשים שזה מפריע להם, ואולי אם זה ממש ממש אבל ממש לא מפריע לכן, אפשר להשתדל קצת. טיפה.
זה לא מזיק שזה יהיה במודעות של מי שזה לגמרי לא במודעות שלה ודווקא חשוב לה לא לשים פס. אבל בצד השני של אותה המטבע חובה להגיד שיש צורך גדול ביותר בהתחשבות בנשים המיניקות, גם במחיר הסטת המבט.

^{בדחילו ורחימו אני טוענת שזה קשור מאד גם לדף כלבים בפארק הירדן... אבל מי רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה מי?}

ומדוע לזוז הצידה במעגל נראה בעיניך מאמץ יותר קטן וסביר מאשר פשוט להזיז את העיניים??? מוסיפה עוד כמה: "???!???!?!?!"

מסכימה עם כל מילה. זו תופעה מדהימה.

יקירה,
חותמת על כל מילה.
גם אני נמנעת מכניסה לדיונים האלה ואולי בגלל שהדם עולה לי לראש ואני לא מצליחה להתנסח יפה ובעדינות כמוך. היום בבוקר שיחררתי שם קצת לחץ אבל זה היה ממש קצה הקרחון
אוהבת אותך

איזה מדליקות אתן, בחיי...

להתנסח יפה ובעדינות כמוך
את צוחקת נכון?

חשבתי שיצא לי אגרסיבי... ובוודאי שנוי במחלוקת.

אוהבת אותך גם @}

יצא לך שנוי במחלוקת.
משום שציטטת לא נכון את הפסוק.

הפסוק הוא "צדיק באמונתו יחיה..."
יחי ההבדל הקטן,

סליחה על הקטנוניות.
<ועכשיו חזרה לשתיקה אנונימית>
<אלא אם תרצי את המקור של הפסוק וההקשר>

(שיהיה לך יום מאושר - מרגיעון)

הבנתי, אז "צדיק באמונתו יחיה" וכל השאר יחיו באמונתם של צדיקים?

סליחה על הקטנוניות אבל דיברתי על העקרון, לא על הפסוק.
(ברוח טובה, הגם מעט קנטרנית, לא לקחת אותי ללב...

)

המרגיעון שלי "כולנו משפחה אחת", נו שוין.

וכעת באוירה לגמרי אחרת...

אייי, איזו נחת שעשו לי שלשום... <אנחה פולנית קורעת לב מעמקי הbosom המתרחב שלי>
אני עדיין נפעמת. עשינו מעגל נשים (וכלב, ושתי ילדות משגעות) לקראת הלידה. היה כל כך תומך, משמעותי, ממלא כח ומרגש עד דמעות (מילולית)
תקצר היריעה מלתאר את התחושות שעלו בי והדברים שקיבלתי בערב הזה, אז ברשותכן פשוט נשאיר את זה ככה.

בבוקר שלמחרת אמרה לי המורה לתפירה שאני נראית פתאום קלילה. ככה באמת הרגשתי. כאילו שהבטן שוקלת פתאום כמו נוצה.
_{נוצה נוצה, שלושה קילו כבר יש על הסוסון הקטן שלנו <חסר לי אייקון עם עיניים מאוהבות>}

בשלב מסויים של הערב, הנשים המופלאות, שאני גאה לקרוא להן חברות שלי, שרו לעוברון את השיר הזה:

עטוף ברחמים / אהוד בנאי

אור כחול כהה
זה עוטף אותך ברחמים
צף אתה הוזה
מרחף בעולמות גבוהים
אתה אולי יודע הכול
ורואה את הסודות גלויים
אתה ודאי רגוע מאוד
זה עוטף אותך ברחמים

נח בתוך אמך
היא תיתן לך תמיד הכול
כשיבוא יומך
יש לך תמיד לאן ליפול
בסוף אתה תצא לעולם
ומיד אתה תרגיש כאב
אור חזק יכה בפנים
ואתה מתחיל להיות רעב

אל תמהר
אל תמהר לצאת
אל רגע האמת
אל תישבר
בסוף תצא אלי
כשאקח אותך בזרועותיי
אני תמיד אוהב
זה ודאי יכאב
כי אפילו אם האל שומר
בחוץ זה לפעמים בוער

שוב אתה בועט
כבר אבדה לך הסבלנות
בתוכי נובט
ורוקם לעצמך זהות
בסוף אתה תצא לעולם
ומיד אתה תרגיש כאב
אור חזק יכה בפנים
אעטוף אותך ברחמים

אני עצמתי עיניים שזלגו בלי שליטה... וחשבתי לעצמי איך זה יכול להיות שעם כל זה שאני מכירה את השיר היטב ויכולה לפזם בקלות את מילותיו, אף פעם לא שמתי לב בכלל שזה שיר שפונה לעובר ברחם אמו.
כששאלתי, הסתבר לי שאני בכלל לא לבד בעניין הזה. רבים לא הבחינו. וכשסיפרתי לזוגי האהוב על הערב ועל השיר המרגש וכמה שהוא תפס אותי בהפתעה, הוא אמר "זה שיר על לידה, זה אפילו לא מטאפורי או משהו, ישיר לגמרי. את רוצה להגיד לי שאף פעם לא שמת

?!" <אני אומרת את זה בפעם האחרונה היום: פרצופון עם עיניים מאוהבות!!!>

אז תודה לך איש מקסים שלי, ותודה לכן, יקרות ומופלאות שעטפתן אותנו ככה, בהמון אהבה ובכח.

תודה לך

<גם לי יצא "כולנו משפחה אחת"

>

מאד מקווה שלתינוק שלך לא יהיה "אור חזק [ש]יכה בפנים" כשהוא יצא. את השורה הזאת לא שרתי.
ואני דווקא מצטרפת לאישלך בהפתעה...

את השורה הזאת לא שרתי.
גם אני מקווה ומאמינה שלא יכה בו (או בה;-)) אור חזק... ומודה לך על הרגישות שבדילוג על השורה הזאת.

גם לי יצא "כולנו משפחה אחת"
אה, מסתבר שזה לא נגדך, זה בעדי

חזרתי עכשיו מחתונה מאד נחמדה שאני שמחה שהחלטתי ללכת אליה ולא לשבת בבית ולהסתכל על הבצקות ברגליים...

בין היתר היה שם הבוס שלי לשעבר (עליו נאמר המשפט "אבל עברתי את XXX, אז מה זו כבר לידה?") בחור מוכשר מאד שכולנו למדנו ממנו המון, אבל איך לומר, בלשון המעטה, יש לו בעיות.

הצלחתי להכנס לחתונה בלי להחליף יותר מברכת שלום מנומסת. ביציאה הוא כבר תפס אותי וניהל איתי את הדיאלוג המקסים הבא:

הבוס לשעבר: <בואי ואשאל אותך שאלה בנאלית שאת לא יודעת את התשובה עליה> "אז מתי הלידה?"
אני: "אוטוטו."
הבוס לשעבר: "נו, ואת מוכנה?"
אני: <בכנות> "כן."
הבוס לשעבר: <מחפש מילות תמיכה ועידוד כהרגלו> לא נראה לי.
אני: הכל יהיה בסדר. יאללה, אני חייבת לזוז.

הוא, כתמיד, יודע יותר טוב מכולם, כי הוא כבר ילד חמש פעמים בעצמו. חתיכת דביל.

שיפוטיות

בזמן האחרון נדמה לי שזו המילה שאני שומעת הכי הרבה. מצד אחד, כולם שופטים את כולם, ומצד שני, כולם נעמדים על הרגליים האחוריות מצביעים ומזדעקים "שיפוטיות!! שיפוטיות!!! יועלו על המוקד כל השופטנים האלה!!!"

איש באמונתו.. צדיק באמונתי.. רשע וטוב לו.. חכם, מה הוא אומר?

לי באופן אישי, אין הרבה כח עכשיו. אני עצבנית, עייפה מאד, שמנה מאד, חם לי מאד, ויש לי הרבה מאד פיפי.

אני לא בנאדם מאד רוחני, יש להודות.

היום אלודאה (המקסימה) טענה שאני מזמינה אנשים מסויימים ומיוחדים לחיים שלי (כשסיפרתי לה שרבות מחברותיי הותיקות ילדו בבית ולא מלו את בניהן וכן על רופא הנשים המיוחד שלי) אח"כ הלכתי להוריד את הכלב שלי לטיול. בגינה פנתה אליי בחורה חביבה שאני רואה מדי פעם צועדת עם שני ילדיה וכלבת הלברדור שלה. היא חייכה אליי "את עוד כאן?" ופטפטנו קצת לראשונה. מן הון להון ובתוך שתי דקות בערך, הסתבר שהיא ילדה בבית, עם אילנה שמש. נכון שזה לא קרה לכן? שיחת חולין ברחוב עם איזה מישהי עם כלב, ופלופ, שתיכן יולדות בבית? גם לי זה לא קרה עדיין. אולי אני באמת מזמינה את זה?

אולי אני מזמינה את מזדעקי ה"שיפוטיות" עכשיו?

קול פנימי או "מה שיש בין האוזן האחת לאוזן השניה"

פעם, לפני כשש שנים, באיזה גלגול קודם שאני כבר לא זוכרת, הייתי מתווכחת, נעלבת, מתעצבנת, מתנצחת, צודקת, מוכיחה, מתחרה, נעלבת, אגרסיבית ועוד הרבה דברים שגרמו לי להרגיש מאד צדקנית, אבל לא הסבו לי הרבה אושר. היום אני הרבה יותר רגועה, וכמו הפוסטר הצבאי הידוע לשמצה "לא פותחת פה, לא נתפסת בחכה." זה משפר הרבה מאד דברים בהתנהלות שלי ומזמין הרבה פחות אלימות מילולית והתנהגותית כלפיי. זה בעיקר קוטע באיבם ויכוחים חסרי תוחלת עם אנשים חסרי תוחלת.

זו טכניקה, אני מודה. לא מאמינה גדולה בטכניקות, מעדיפה חוסן פנימי אמיתי. אבל היא באמת משפרת הרבה ברמת ההתנהלות.
אני פשוט לא נכנסת לזה. הלא למי אין מה להגיד בקשר לכל מיני דברים שקורים פה? לכולנו יש מה להגיד... משתדלת פשוט לא להכנס לזה.

אמרו לי "אז שיגידו. תני לזה שייכנס באוזן האחת ויצא מהשניה."

אלא מה?

אני עוד לא כל כך טובה בזה.
זה נכנס מהאוזן האחת.
ואם פעם זה היה יוצא מהפה, אז עכשיו זה פשוט נשאר בפנים.