כמה קשה להיות ילד או הילד שלי כראי

[רסיסים_של_אור*]

התלבטתי הרבה אם לפתוח את הדף הזה. בעיקר כי בא לי רק לכתוב אותי ולא לספוג מטחי ביקורת או הצעות ייעול או כל הערה שאינה הקשבה מלאה... ובכל זאת, משהו בי חייב להיכתב.
אני מאמינה שהילדים שלנו בוחרים בנו, אני מאמינה שכל אחד מהם בא ללמד אותנו משהו חשוב מאד על עצמנו ובכלל.
לא תמיד אני פנויה לשמוע. לפעמים הם בעצם מבקשים ממני להקשיב קצת יותר לאני שלי. להיכנס פנימה ולגעת באומץ בכל מה שכואב...
ימים ראשונים בגן (ובבקשה אל תטיפו לי עכשיו על חינוך ביתי, אם זה יגיע זה יגיע), והבוקר, דרמה ראשונה, הוא מתקשה להיפרד ודבק בי וצריך לקלף אותו מעליי כי עשרים אנשים כבר מחכים לי בעבודה... ואני שומעת את צרחות ה"אמא, אמא" שלו מלוות אותי במהלך כל הבוקר. מתקשרת לוודא מה מצבו ונענית שהוא נרגע, אוכל ומשחק יפה ובעצם נכנס לתלם (???). כמה שעות טובות חולפות להן ובהן הוא בטח מתמודד עם חברים שרוצים את אותו משחק, עם משהו שהוא בנה והתפרק, עם מישהו שלא הבין אותו (במשפטיו החדשים והחלקיים...). אחרי הצהריים, מפגש שלנו, עם אחיו הגדול ועוד חברים בגן המשחקים. הגדולים משחקים בלעדיו, הוא כאילו לא נעלב, הם מגרשים אותו כל פעם שהוא מתקרב אליהם והוא נענה להם בצחוק שובבי ובמלוא שמחת החיים שלו. לא אכפת לו (האמנם ?!), הוא לידי, מתפנק, נח, מתכרבל איתי, מצחיקים זה את זה, מדי פעם הוא יוצא לסיבוב משחק וחוזר לתדלק. נוסעים הביתה, הוא בוחר קלטת וצופה בה יחד עם אחיו, ארוחת ערב והוא בהרגליו, בשובבות הבלתי פוסקת שלו, זורק את הגבינה ולי נשברת צלחת בניסיונות להשתלט על הכל ועל כולם... אני כועסת ועיייפה ורוצה כבר לגמור עם הכל וללכת לנוח. הם חשים אותי. הוא מסיים לאכול והולך לשחק, מעסיק את עצמו בצורות מדהימות ומעוררות השתאות (שכחתי לציין, בן שנתיים וארבעה חודשים). מקלחות וניסיון למשחק משותף, מהר מאד, לא משחקים כי שברו את הכלים (והכללים), שניהם בוכים, ואם היה אפשר הייתי מצטרפת אליהם. הפרדת כוחות, סיפור ולמיטה. ופתאם במיטה אני מחליטה לזמזם להם שירי קודש. שירים שהנעימה שלהם תמיד נוגעת. "מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני... גם כי אלך, בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עימדי..." אני מזמזמת ושרה והוא פתאם פורץ בבכי עמוק וקורע לב. בכי שמגיח עמוק מבפנים ובא לשטוף את הכל. את כל התמודדויות היום הזה, ואני מרגישה כמה הבכי הזה חשוב לו ולי. מרגישה ומתרגשת לגלות עד כמה הוא רגיש ופגיע ונזקק. ואוהבת אותו, בכל ליבי ושאר אברי, ודומעת איתו ובוכה יחד איתו את כל עייפותי, וחוסר הוודאות והתשישות והכל הכל הכל.
הוא בוכה את עצמו ואני מרגישה כמה זה מנקה אותו, וכשהוא מסיים ויש קצת שקט, נשמע בכי מבחוץ והוא שואל מתוך שינה: "מי זה בוכה? "

[מ_י_כ_ל*]

~מקשיבה.
חודר ללב.
לילה-טוב ~

[אמא_אינקובטור*]

אני כועסת ועיייפה ורוצה כבר לגמור עם הכל וללכת לנוח. הם חשים אותי. הוא מסיים לאכול והולך לשחק, מעסיק את עצמו בצורות מדהימות ומעוררות השתאות

גלי לי את הסוד, גם אני רוצה! בביתנו, "הם חשים אותי" משמעו - הן מבינות שאני רוצה רק לשבת ולנוח, וזהו הסימן להשתוללות, היצמדות, בכי נורא כי נפלה חתיכת גבינה על הרצפה, או בקשות חוזרות ונשנות ללכת לחברה (ב-7 בערב).

לא קלים הם הימים הראשונים בגן. (גם אנחנו לא בחינוך ביתי. היינו ארבעה חודשים בלי גן. לא עבד.) היה איזון והוא הופר. מקווה שיחזרו הימים השקטים. ביקורת? הצעות ייעול? למה? כתבת כל כך יפה.

[שולה_חתולה*]

מקשיבה גם.

[רסיסים_של_אור*]

אמצע הלילה, ואני בהכנות לקראת חוסר השינה הגדול שיגיע בקרוב (אנחנו כבר 39 + 2...) חזרת להיתמך בכן...
חושבת על הילד הזה שיש בו כל-כך הרבה והוא תמיד לוקח אותי למקומות מדהימים מבחינה רגשית. מיום שהואנולד הוא מלמד אותי ולפעמים הלמידה כל-כך כואבת ולפעמים כל-כך מפתיעה אבל תמיד היא קשה וכנראה שגם חיונית...
שיעורים על קבלה, גם של דגם פחות מושלם (חלמתי על ביות מלא בבית חולים והוא מגיל שעתיים כבר היה בטיפול אור, רחוק ממני כל-כך...) , שיעורים על אהבה (חשבתי שיש לי מספיק רק לילד אחד...), חסרת גבולות (הוא הגדיר מחדש את המושג "לבדוק גבולות"), שיעורים על קושי (אלף בדיקות דם, מחלקת הנשיקה בגיל שנה וחצי, עקשנות והתקפי קריזה...), על שונות (טונוס מוגבר, גמגום...), על אחריות הורית (מאיפה מתחילים ???), על עמידה למול לחצי הסביבה (הוא היפראקטיבי, הוא בטח ירביץ לכל הילדים בגן,תגידי גם בגן הוא ככה ??), על כנות (מה זה ? בלתי מתפשר עד למענה נכון וברור...) ועוד ועוד ועוד.
לפעמים הוא סוחט אותי רגשית, מכירות את התחושה ???

[אמא_אינקובטור*]

לפעמים הוא סוחט אותי רגשית, מכירות את התחושה ???

היה לי יום קשה עם שתיהן. אז כל תשובה שאתן עכשיו לא תהיה מייצגת. השיעור היחיד שאני מרגישה שלמדתי היום הוא שכל הרצון שלי בילדות האלה, כל הקשיים שהיו בדרך ושעליהן אני חושבת שהתגברתי לא רע - כל אותו רצון טוב לא עזר לי להיות אמא טובה יותר.

[רסיסים_של_אור*]

אמא אינקובטור, רציתי לענות כבר מזמן אך אילוצים טכניים (החלפת מחשב וכו') מנעו ממני...
מרגישה צורך להזכיר לך את המושג: "אמא טובה דיה", למה טובה יותר ??? אנחנו רק בני אדם (ויש באתר הזה מספיק דפים בנושא הקושי האדיר בגידול ילדים...) וגם לנו לא פשוט ולא קל !!! איכשהו, מהתגובות שלך נשמע לי שאת אמא על-הכיפאק ואנושית כמו כולנו...

[שרון_ח*]

קראתי את ההתחלה .
אני שולחת לך זר פרחים@} @} @} @}
הרעדת מיתר בי.
קבלנו מתנות (את הילדים שלנו) שממלאות אותנו בתחושות שלא ידענו שקיימות אצלנו.
יש לי הרגשה כבידה שכל צעד קטן שלי ישפיע לטובה או רעה על כל עתידם אולי זה נכון ואולי זה לא בדיוק
אבל זו ההרגשה ולפיה אני מנסה לכלכל צעדי וזה לא קל בכלל, בעיקר בספטמבר הגדול...
ובימים שבהן הן מורטות לי את העצבים...
אבל איזו מתנה!!!!!

[מרב_סגל*]

גם אני נורא התרגשתי לקרוא את דבריך. הם נגעו בי מאד. גם אני מרגישה לעתים קרובות, בעיקר לאחרונה, סחוטה רגשית. ביחוד עקב האינטראקציות שלי עם בתי הבכורה, בת חמש וחצי, שמאז נולד אחיה לפני שנתיים ושלושה חודשים, שינתה מסלול מזה שהיתה בו קודם, והיא מתנהגת לעתים קרובות באופן היפראקטיבי, משתוללת המון, בוכה המון, ובאופן כללי לא לגמרי ברור אם טוב לה, וחלק מהזמן בטוח שלא טוב לה. מאד קשה לי בתקשורת שלי איתה, מצד אחד אני אוהבת אותה עד אין קץ, מצד שני חלק גדול מהקיץ הרגשתי שאני לא יכולה יותר, ושאני צריכה ממנה חופש דחוף. היא מתווכחת איתי על כל דבר, היכולת שלה לנהל משא ומתן תביא אותה רחוק אם תבחר בבגרותה בתחום שהתכונה הזו חשובה לו, אבל כרגע זה מוציא אותי מהכלים. היא סופר דעתנית, אסרטיבית וכוחנית, זה פשוט משגע אותי! הדברים שהכי משגעים אותי הם כמובן אותן תכונות בה שמשקפות תכונות דומות בי.
הבכי הזה - כל כך חשוב, כל כך נחוץ, לנקיון הנפש מבפנים. אבל מצד שני, נוכח הצורה בה גודלתי (אסור היה לבכות, זה רע לבכות, זה מאיים על המבוגרים) - קשה לי מאד עם הבכי, ביחוד בסיטואציות בהן הוא משקף תסכול, למשל כי היא לא יכלה לקבל משהו שמאד רצתה.
רציתי מאד לחנך אותה בבית ולא לשלוח אותה לבית הספר אבל מהר מאד התברר שהיא רוצה מאד מאד ללכת לבית ספר, ושלי אין את היכולת הנפשית להשאר איתה בבית כל הזמן. הילדה פשוט חברותית מאד, וכשהיא בבית היא בדרך כלל רוצה רק לראות וידאו או לשחק במחשב, וזה הופך למאבק. אוי, כמה קשה... היא בטח חושבת כמה קשה איתי...
אני חושבת שאחד הדברים העיקריים שלמדתי בחמש וחצי השנים שלנו יחד עד כה, הוא שאין לי שליטה על אישיותה, על מי שהיא, אני יכולה רק לנסות לעשות כמה שפחות נזק על ידי התערבותי, ויכולה לנסות לגונן (די בחוסר הצלחה בזמן האחרון) מפני נזקי העולם החיצון - כולל תרבות ה"אני רוצה רק עוד עוד עוד", שבעיני הילדים מיתרגם ל"אני צריך רק עוד עוד עוד". השאיפות שלי לגביה מתמצות היום בכך שתהיה מאושרת בחייה, ושתדע להחליט החלטות שיהיו מושכלות וחכמות במובן הזה שיקדמו את אושרה. ואני מקווה שתהיה אדם טוב שאיכפת לו מאחרים ומכדור הארץ. האישיות שלי והאישיות שלה דומות במובנים רבים אבל גם שונות מאד. למדתי ואני עדיין עמוק בתהליך הלמידה של כיבוד השוני הזה, לכבד את מי שהיא ולא לנסות לשנות אותה.
אביב מאוחר וכל האחרות, שולחת חיבוק וירטואלי מאמא לאמא. כה קשה היא דרכנו... יש לי חבר מאד מאד טוב שחי בניו יורק, לבד, ודרכו אני חווה (בסיפורים) את "החיים הטובים" שיכלו להיות מנת חלקי. בפועל אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שיצאתי עם בן זוגי בערב לבד בשנים האחרונות, והגם שהייתי מאד שמחה לנכס לי מחדש את לילותי, סופה של ההנקה לבני הקט אינו נראה באופק, וכל עוד נוח לו (האף שלא נוח לנו...) הוא איתנו במיטה. נורא קשה, ויש פורקן רב בקיטורים (תודה לאתר) ואני מקווה שלפחות אצליח באמת לגדל את ילדיי לחיים מאושרים כמה שיותר, ואגרום להם כמה שפחות נזקים בדרך. אגב, גם אני משוכנעת שילדינו בוחרים אותנו, ושכל ההתנגשויות, הקשיים - הם הזדמנויות ללמידה, ולצמיחה. אבל קשה לי לזכור את זה בזמן אמת...

[עין_הסערה*]

לפעמים הוא סוחט אותי רגשית, מכירות את התחושה ???
מכירה, מכירה, וגם אני, אנושית שכמותי, לא יוצאת מזה כל כך יפה.

שאין לי שליטה על אישיותה, על מי שהיא, אני יכולה רק לנסות לעשות כמה שפחות נזק על ידי התערבותי, ויכולה לנסות לגונן (די בחוסר הצלחה בזמן האחרון) מפני נזקי העולם החיצון
אין לי שליטה על האישיות של ילדי, אבל יש לי שליטה (כלשהי) על האישיות של אמא שלהם. אני קובעת איך נראית ומתנהגת האדם החשוב ביותר בחייהם.

וכן, ילדינו בוחרים בנו.

[רסיסים_של_אור*]

מרב, שולחת לך ענקי !!

[ג'ינ_ג'ית*]

אביב, איזה ילד מקסים יש לך!
כשקראתי שהוא בכה מהשיר ששרת לו, בכיתי גם אני...

[מיקי*]

שלום לך מרב.דבריך נגעו לליבי מאוד.מדהים כמה שזה מוכר.אפילו הגילאים של הילדים...
גם אני מתמודדת עם ילדתי הבכורה ומוצאת את עצמי עסוקה רבות בשאלה מה יש בה שלעיתים גורם לי לכעס כה גדול?!
האם התוקפנות שבה?האם הדעתנות או הוכחנות?ולמה כ"כ קשה לנו לקבל אותם כפי שהם?