כמה פעמים אמרתי לך

מאז שהילדים מדברים, שמתי לב לתופעה מעצבנת במיוחד "אמא אני רוצה אבוקדו. אמא אני רוצה אבוקדו. אמא אני רוצה אבוקדו. אמא אני רוצה אבוקדו. אמא אני רוצה אבוקדו. אמא אני רוצה אבוקדו....." אמירה נחרצת זו נמשכת כל זמן בחירת האבוקדו, קילופו וחיתוכו (הרבה יותר זמן מבפרסומת).
דרך אחת להקל על עצמי היא לשלוח את הילד לקחת לעצמו את המזלג וכיו"ב.
אפשר גם סתם להתאפק.
אבל נדמה לי שהפתרון הטוב יותר הוא להפסיק להגיד, בעצמי, כל דבר 300 פעם.

כשאני חוזרת על משהו כל כך הרבה פעמים, מסתבר לי, בדרך כלל, ששמעו אותי מהפעם הראשונה, ורק לקח זמן לסיים את מה שהם היו באמצע, להחליט לעשות את מה שביקשתי, ולבצע. (כמובן שזה בדיעבד - באותו רגע שאני אומרת משהו, אפילו לא מסתכלים עלי, ואין שום קצה של רמז לכך שהקול שלי חדר את המעטפת של השלוה/ריכוז). שורש הענין, ככל הנראה, הוא בהבדל בקצבים שלנו.

איך אתם מסתדרים עם החזרות האינסופיות של הילדים?
יש מישהו שמצליח להמנע מלחזור על דברים כ"כ הרבה פעמים?
האם הילדים שלכם אומרים דברים רק פעם אחת?

קודם כל, נחמד שהילדים שלך כ"כ אוהבים אבוקדו! (-:
לי אין סבלנות לדברים האלה. אני פשוט אתיישב בשקט ולא אעשה כלום עד שהילד ישתתק, או יעבור לדברים אחרים.
כדי להיות בטוחה ששמעו אותי והבינו, בפרט בגיל הזה, אני חייבת ליצור קשר עין, אולי לרכון לגובה הילד, לגעת בו, ולומר במשפט קצר וברור מה אני רוצה. בד"כ, אם אין תגובה מיידית, אני מבינה שהוא לא יעשה את זה, ולא משנה כמה פעמים אני אחזור.
לא יודעת אם בגיל הזה או יותר מתקדם, הייתי אומרת שאני מוכנה לחזור על הדברים שלוש פעמים. בפעם השלישית, הייתי הולכת לחדר שלי וסוגרת את הדלת, אם הייתי מרגישה שחוסר התגובה או הסירוב מכעיסים אותי מדי.
אבל נראה לי שלילדים שלנו יש אופי שונה. המצב שאת מתארת לא ממש מוכר לי, בגיל הזה.

אני פשוט מתחיל לצחוק,
יש משהו נורא מצחיק בלהיטות הזאת למשהו, שיתכן מאוד שיגיע אליו יעניין אותו שנייה בדיוק.
או שאני מדברר את הפעולה תוך כדי כמו שדרן רדיו שמתאר משחק כדורגל.

אני יושב עם אדם בחוץ אצלנו, על יד השולחן העגול ואנו דנים בעניינים שונים.
ינאי מתערב בשיחה.
= ינאי - אל תפריע, אתה רוצה להקשיב, בבקשה. אבל אל תפריע...

טוב אבא.

לאחר דקה שוב ינאי מתערב.
שוב מתחלפות להן המילים בין ינאי וביני.

בפעם הרביעית, האורח שלי (שמכיר את ינאי וינאי מכיר אותו) פונה אל ינאי בנימה נוזפת:
"תגיד ינאי, אבא שלך לא מחנך אותך לא להפריע לאנשים לדבר?"

לא, הוא לא מחנך אותי - הוא רק אומר לי את זה כל הזמן... תגיד, אתה מחנך את הילדים שלך?

<צפריר רושם את האפיזודה הזו מתוך שם הדף>

אחת המטרות של הקשבה פעילה היא לתת לשני לדעת שהמסר התקבל והובן.
לא בטוח שזה יעצור כל שיטפון של חזרות, אבל אפשר לנסות.

אני מדמיין לעצמי דיאלוג כזה:

אמא אני רוצה אבוקדו. אמא אני רוצה אבוקדו.
אתה רוצה שאמא תכין לך אבוקדו?
כן. ... אמא אני רוצה אבוקדו.
הנה שני אבוקדי. איזה מהם אתה רוצה שאמא תכין לך?
[בוחר] [תקופת שקט, ואחריה] אמא אני רוצה אבוקדו.
האבוקדו הזה שאני מכינה הוא בסדר?
כן. [תקופה קצת יותר ארוכה של שקט]. אמא אני רוצה אבוקדו.
את הגרעין או את הציפה של האבוקדו?
[רגע של מבוכה] את הציפה.
אז הנה אמא מכינה לך את האבוקדו.

נראה לי שעד כאן ההכנה כבר יכולה היתה להסתיים.

אבל....
אני חותכת את האבוקדו. מה, לא העברתי כך את המסר שהבנתי שהוא רוצה אבוקדו?
(ונכון - אם הייתי מנהלת דיאלוג שכזה, המצב היה פשוט יותר).

בעצם, חלק נוסף מהשאלה שלי -
האם יש דרך לגדל ילדים שלא חוזרים על דבריהם כ"כ הרבה פעמים?

שליחה על ידי אממ''פ* » 05 מאי 2003, 22:14

אים את חותכת והוא מסתכל עלייך,את יכולה לדבר איתו גם על דברים אחרים, לא רק על האבוקדו.
או שתתני לו לחתוך לבד.
ושיחתוך לך גם,מה יש?
בן כמה הבן שלך?

אני שואלת את יונתן משהו. שתיקה. שוב אני שואלת. שוב שתיקה. וחוזר חלילה. בסוף אני מתייאשת: "יונתן, אתה מתעלם ממני?", "כן".
קיבלתי את המגיע לי.

תיקון קטן אבל חשוב למה שעודד כתב: לא לשים סימני שאלה בסוף המשפטים. בשביל להמחיש את הסיבה לכך, דמיינו רגע דו-שיח בין בני זוג:
אשה: "משה, תכין לי תה בבקשה."
איש: "להכין לך תה?"
כאילו, דה?!? הרי לפני רגע היא אמרה לו את זה! בהנחה שלא הייתה לו בעיית שמיעה, למה בדיוק הוא שואל? אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל הדמיון שלי ממשיך ואומר בקול של האשה: "כן. למה, יש עם זה בעיה?" כי זה מה שמשתמע מהשאלה של האיש.

לכן אני הייתי מנסה לענות לבקשת האבוקדו משהו כמו "אבוקדו! אני מקלפת לך אבוקדו טעים!" ואם זה לא עוזר, אפשר לשיר על אבוקדו (קל להמציא מלים למנגינת "אבטיח אבטיח").

לגבי השאלה איך לא לנדנד לילדים, השיטה היא להגיד רק פעם אחת. ואם זה לא מביא לפעולה, לנסות לזכור שגם נדנוד לרוב לא מביא לפעולה, ולעבור ישר לעשיה (או לוותר על העניין). למשל, אם הילד לא נועל סנדלים אחרי שביקשתי, הכי יעיל יהיה לבוא אליו עם הסנדלים בעצמי.

גם אצלנו (בת שנתיים ורבע) יש חזרות בלתי פוסקות, אני מבינה בדיוק על מה גילה מדברת. לדעתי יש לזה שתי סיבות: הראשונה, להיות בטוחים שהמסר מועבר (כי לפעמים, מה לעשות, לא שומעים אותה בפעם הראשונה), והשניה - משום שזה כל מה שממלא לה כרגע את ההוויה (כמו איזו נזירת זן..) והופך מיד לפלט. שמתי לב שזה קורה גם כשהיא מדברת או שרה לעצמה, או כל פעולה שנעשית בגיל הזה - חזרות אינסופיות.

כן, זה נכון - החזרות האינסופיות גם לבד, וגם ביניהם. בעצם - ככה הם לומדים.

הקושי בלא לנדנד הוא הלחכות:
אני אומרת פעם אחת, לא מקבלת שום איתות שזה נקלט, ופתאום, כעבור 2-3 דקות, אחרי שבצעתי בעצמי את המשימה, נעלבים ובוכים לי על גזלת המשימה.

אממ"פ - שנתים ושליש.
לא חותכים לי אבוקדו, כי זה איכס!

אם הילד לא נועל סנדלים אחרי שביקשתי, הכי יעיל יהיה לבוא אליו עם הסנדלים בעצמי.
בדיוק.
ואז נולד תינוק, כזה קטן ולא נייד, שנמצא כל היום על אמא שלו בתנוחות שלא תמיד מאפשרות לעשות את זה (פשוט קשה לי ואין לי כוח), ואני מוצאת את עצמי כמו מטומטמת מנסה להסתדר רק בעזרת מלים.
למלה כוח מוגבל ביותר...

שליחה על ידי א_ילת* » 08 מאי 2003, 23:13

גילה- גם אצלנו כך. ובניגוד לבשמת- אני חוזרת על רב המשפטים שלהם. גם כדי להיות בטוחה שהבנתי (יום שלם שאלתי את מתן למה יש לו ירוק בפה. רוק! רוק! אמא מטומטמת). וגם כדי לשפר את ההגיה.

גילה,
_אבל....
אני חותכת את האבוקדו. מה, לא העברתי כך את המסר שהבנתי שהוא רוצה אבוקדו?_

לאו דווקא.
בשביל ילד שרק מתחיל להשתלט על תקשורת, להבין שהבינו אותו זה מסובך.
בדברים מסובכים לא מספיק להסביר פעם אחת: צריך להביא את מי שקולט את המסר לחשוב עליו במשך זמן רב, מכמה כיוונים, ועם אישורים חוזרים ונשנים.

סתם כהתגרות: ראית פעם מישהו מבין תוך הסבר אחד את המונח המתמטי של גבול? (וזה עוד מונח שאינו טעון רגשית).

ככלל, להניח שהזולת הבין מסר בצורה ששידרתי אותו זה הימור שבמקרים רבים עדיף לא לקחת.
ואם לוקחים את ההימור הזה וטועים, אז מגיעים לאמירה האלמותית כמה פעמים אמרתי לך?

אני חייבת להגיב גם להתגרות - כן. כאלה שנחשפו לרעיון (בעצמם, או בעזרת אחרים) בלי המונח (למשל כשהם חותכים ביס אחרון לשניים, ושבו, ושוב, ושוב....).

רגע - אבל אני רוצה להגיב גם לענין -
ילדים מכירים את המצב בו הוריהם מבינים אותם. הם נחשפים לאפשרות שהובנו מגיל מאוד מאוד צעיר. בגיל שנתיים וחצי הם כבר די בטוחים בזה.
לכן, לדעתי, החזרות האלה הן מראה לחזרות שלנו (אני מקשיבה לנו - מספר הפעמים שנאחנו חוזרים על דברינו שוב ושוב פשוט בלתי נסבל עד מגוחך. נסה להקשיב לי כשאני עם ילדי, ותראה).

כן. כאלה שנחשפו לרעיון (בעצמם, או בעזרת אחרים) בלי המונח (למשל כשהם חותכים ביס אחרון לשניים, ושבו, ושוב, ושוב....).

זו הבנה של תהליך מתכנס. זה מושג הרבה יותר פשוט מאשר המושג הכללי של גבול.
מי שמבין תהליך מתכנס עדיין יתקשה במקרים רבים של שימוש ויישום של מושג הגבול.

ילדים מכירים את המצב בו הוריהם מבינים אותם. ... בגיל שנתיים וחצי הם כבר די בטוחים בזה

את בטוחה?
למה לפרש חזרה דווקא כחיקוי ולא כביטוי לחוסר בטחון?

יונת,
_תיקון קטן אבל חשוב למה שעודד כתב: לא לשים סימני שאלה בסוף המשפטים. בשביל להמחיש את הסיבה לכך, דמיינו רגע דו-שיח בין בני זוג:
אשה: "משה, תכין לי תה בבקשה."
איש: "להכין לך תה?"
כאילו, דה?!? הרי לפני רגע היא אמרה לו את זה!_

כשתינוק מגיע לגיל שלושים, ברור לו שהבינו אותו כמו שהוא התכוון. הבטחון הזה נובע מנסיון של עשרים וחמש שנים או יותר.
כאשר הוא בן שלוש הוא מרגיש שהוא מבטא רעיון, ואנשים לא מבינים מה הוא אומר. הוא לא יהיה בטוח שהמסר התקבל כפי שהוא שידר אותו. בפרט אם ההגיה שלו לקויה.

הדוגמא לגבי בעל ואשה לא מאפשרת להשליך לגבי ילדים שהתקשורת שלהם עדיין לא קולחת.

ובניגוד לבשמת- אני חוזרת על רב המשפטים שלהם
למה בניגוד אלי? (פרצוף תוהה)

_
סליחה, לא בשמת, יונת. >אילת<
_

בהחלט חזרתי על המשפטים שלה כשהיתה בשלב התחלת הדיבור. אני בעד להמליל כל דבר. בעצם, זה פשוט בא לי טבעי. שמת לב שאני מאוד ורבאלית?

אז זהו, שגם הילדים שלי. יש לי תינוק שאומר אבא מגיל חצי שנה, ובגיל שמונה חודשים אומר גם אמא. את המלים האחרות עוד לא פענחתי. תמיד חזרתי, כדי לוודא שהבנתי אותה נכון, וגם כדי להדגים את הדיבור הנכון.
הטענה שלי מתייחסת להבדל בין "פקודות או הוראות לילד מה לעשות" לבין "לעשות עם הילד בשיתוף פעולה וללוות את המעשה בהמללה".

למה לפרש חזרה דווקא כחיקוי ולא כביטוי לחוסר בטחון

אני מקווה מאוד שהילדים שלי חיים בידיעה שאני מבינה אותם. (אם לא - אז מי). אני מאמינה שאם בשנים הראשונות, ילד לא מקבל מהוריו בטחון שמבינים אותו, הוא לא יקבל (בקלות) בטחון כזה בגיל מאוחר יותר עם אנשים זרים. וזה כל הענין של attachment parenting (ולדעתי גם חלק ניכר של לגדל ילדים בלי חיתולים).
אני רואה שהחזרות שלי זהות לאלה של אימי - בלי שום בסיס הגיוני, פרט לחוסר סבלנות.

בשמת - נדמה לי שאילת התכונה ל בניגוד ליונת (שאמרה שהיא לא חוזרת על הדברים, עם דוגמת כוס התה).

אנונימי

עודד,
כשתינוק מגיע לגיל שלושים, ברור לו שהבינו אותו כמו שהוא התכוון. - וזו עלולה להיות בעיה לא קטנה. הוא בטוח שהבינו אותו, אבל לא! לא הבינו אותו! וזה קורה לא מעט...

בכלל, לדעתי, הקשבה פעילה יכולה לפתור גם בעיות תקשורת בין מבוגרים, החל מעצם ההבנה או חוסר ההבנה של הנאמר, דרך הפרשנויות השונות, ועד מתן תחושה של אני קיים, מקשיבים לי, שומעים אותי

[ ליאת מתבאעסת מאד כשהיא אומרת/ מבקשת משהו ותגובה מבוששת לבוא...]

עודד, כתבת: כשתינוק מגיע לגיל שלושים, ברור לו שהבינו אותו כמו שהוא התכוון. הבטחון הזה נובע מנסיון של עשרים וחמש שנים או יותר.
אבל זה שאתה שואל ילד שאלות לא גורם לחיזוק הבטחון העצמי, אלא להפך: זה עלול לגרום לו מבוכה, ובעיקר לתחושת חוסר בטחון ביכולת שלך, של המבוגר שאמור להיות חזק ומשרה בטחון. במקום זה אני מעדיפה להגיד מה הבנתי בלי סימן שאלה, ולהניח לילדים לתקן אותי אם טעיתי. אני משתדלת להיות קשובה אליהם גם אם אני לא שואלת אותם באופן מפורש.
בתור ילד, להרגיש שההורים שלך זקוקים כל הזמן לאישור וחיזוקים ממך זה דבר מאוד מערער ומפחיד.

אותי בכלל אף אחד לא מבין.
חוץ מאבא שלי וכמה אנשים בפורום הזה.

אה, ועברתי את השלושים. אולי זו הסיבה.

גילה כן יש קשר בין החזרות שלנו ושלהם. מכאן הכל מתחיל

סיפור חצי קשור:

היום הוא פנה לאחותו, הציע לה איזה משחק (שהצענו להם לשחק אתמול/שלשום, והם בכלל לא התענינו!).
הוא חזר על זה כ 10 פעמים רצוף, עד שהיא פנתה לאבא (!?) ואמרה לו שהיא לא רוצה.

10 פעמים.
פניה לאדם הלא מתאים.
כשלון חינוכי, פעמיים P-:

שליחה על ידי אממ''פ* » 14 מאי 2003, 00:05

מה הלחץ אולי זה רק שלב?
ככה זה פולנים?

גילה, אני לא בטוחה שזה קשור. אתמול יונתן שיחק בחצר ורצה שבן דוד שלו ישחק איתו. הבן דוד (בן 10) לא רצה לצאת. יונתן במשך אולי רבע שעה המשיך לדבר אליו בחצר בלי להתייאש. "X, בוא נשחק בכדור", "X, בוא תראה את המכונית הזו", "X, אתה רוצה להכנס איתי לבריכה?"...
נראה היה לי שעצם ההזמנה למשחק היא מבחינתו אינטראקציה מספקת, הוא לא נפגע בכלל מחוסר ההענות.

שליחה על ידי חבצלת* » 16 מאי 2003, 14:18

כישלון חינוכי?!! קצת הזגמת, לא? לדעתי זה דווקא מעניין. הוא למד מזה משהו. היא אולי פחות. אבל כישלון? מה תגידי כשהם יהיו קצת יותר גדולים ויצעקו עלייך, או ישקרו אויתעללו מילולית אחד בשני או בחברים או...כל מיני דברים שילדים עושים ולומדים מזה...
לגביי הנושא של הדף:
"אמרתי לך 1000 פעמים אל לעשות את זה ואתה בכל זאת עושה"!!!
מי המטומטם פה? ההורה! למה? כי הוא היה צריך כבר אחרי איזה 5-6 פעמים לקלוט שזה לא יעזור לו "להגיד את זה"!!!

חבצלת - "כשלון" - צחקתי.
אני מסכימה אתך לגבי מי המטומטם.

> גילה מתאמנת על להגיד דברים רק פעם אחת (נו טוב - לא יותר מחמש) <

שליחה על ידי תמר* » 24 יולי 2003, 11:02

מצחיק, קראתי את הדף אצלנו בנוסף לחזרות הרבות על הבקשה, עם ההדגשה של האותיות יש גם עליה הדרגתית בגובה הקול ובתדירות החזרה.

מ י ם מים מיים מיים מייים מיייםמייםמייםמייםמיייייייםםםםם!!!!!!!!!!!!

מכירים את השעונים המעוררים האלה?

גילה מתאמנת על להגיד דברים רק פעם אחת (נו טוב - לא יותר מחמש)
אתמול נזכרתי שאני צריכה לחזור למשטר אימונים (כששוב קלטתי כמה פעמים הם חוזרים על כל דבר, בשיחה ביניהם).

מאז שקראתי את הדף הזה אני שמה לזה לב, כלומר לזה שכשהם מבקשים משהו ואני לא אומרת בצורה ברורה שזה נקלט / מתבצע / משהו אחר, אז הם חוזרים על הבקשה שובושוב. זה נראה לי לגמרי "נכון", עניין של תקשורת טובה, הם מוודאים שהם הובנו! הרי כל כך הרבה מאמצים הם משקיעים בללמוד את השפה עצמה, שלא לדבר על תת שפות רגשיות ומשפחתיות וכו'... אז תודה גילה ששמת לב ברגישותך לעניין וגרמת לי להתייחס לכך @}

(למשל, בעניין הזה של "חשוב להם מאוד לדעת שהבינו אותם" - "אמא, אדיים! (ידיים)" אמא אומרת "רגע", ניגשת להביא מגבת לניגוב הקטנה מקטשופ לפני שהיא תהיה על הידיים, וחוזרת לבכי... אמא אומרת "הנה, ננגב אותך ונרים אותך על הידיים" ומשתרר שקט רגוע, מתנגבים ולידיים).

זה נורא מעניין גם איך הם לומדים לאט לאט את חוקי המשחק של שיחה.
בהתחלה הם פתאום מדברים בתוך משפטים שלך, ורק לאט לאט נכנסים לפינגפונג של הלוך חזור.

בועז,
איך מלמדים את המבוגרים שטרם למדו את חוקי המשחק של השיחה?
אתמול היו אצלי אורחים מבוגרים, והגיע הנכד האמצעי. שאלו אותו משהו, והוא ענה, קצת באריכות, קצת לא ברור, כדרכו. האורח ששאל הקשיב בערך לשלוש מלים, ואז המשיך לדבר אלי בעוד אני מקשיבה לילד. הוא בכלל לא שם לב שהילד עונה לו! נאלצתי להפסיק אותו, לומר לו "רק רגע" ולהקשיב לילד בצורה הפגנתית.
אתה חושב שיש תקוה? (לא שאכפת לי לגביו אישית, זה היה ביקור חד פעמי, אבל הוא דוגמא מייצגת להמון אחרים.)

לא!
< בועז עונה בקצרה כדי שלא יקטעו אותו...>

גילה, נדמה לי שהבן הקטן שלי בגיל דומה לתאומים שלך - ואצלנו החזרות דומות עד מאוד. אני מפרשת את זה כחוסר יכולת לדחות סיפוקים. כי תומר בנוסף למנטרה של "אמא אני רוצה תפוח, רוצה תפוח, רוצה תפוח.." מכניס את המשפט - "אבל אני לא יכול להתאפק".כלומר הוא רוצה תפוח עכשיו, מאוד, נורא והוא לא מסוגל לחכות עד שאשטוף, אקלף, אחתוך או כל פעולה כירורגית אחרת המתבצעת על התפוח.
לגבי הפנייה החוזרת לאחות - אצלנו זה קורה בדיוק כפי שתיארת: תומר פונה לרוני: "רוני את רוצה לשחק איתי, רוני את רוצה לשחק איתי" וחוזר חלילה. אין שינוי בטון או בצליל. זה ממש כמו מנטרה . והיא מתעלמת. אחרי כמה פעמים, אני לא יכולה לסבול יותר ואומרת לה שתומר מדבר אליה!!! ואז היא פונה אליו ופולטת בנונשלנטיות: "לא!".

הבנות שלי שונות זו מזו בנושא הזה וזה מאפשר לי לנסות לחקור את התופעה מעוד פרספקטיבה.
הגדולה: אמא, תני לי מיץ תפוזים בבקשה...
עברה חצי שעה
אמא, מה עם המיץ תפוזים שלי?
(היא היתה כך תמיד, גם כשהיתה קטנה)

הקטנה: אמא, אני רוצה מים
עשר שניות
אמא אני רוצה מים
שניה
אמא אני רוצה מים
אמא מיייםםםם!!
אמאאאאאאאא מיייייםםםםםםםםם

במקרה הזה זה נראה כמו "אני רוצה מים עכשיו"
לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה דחיית סיפוקים.
יותר מתחברת לזן - זו ההוויה שלה עכשיו. היא עכשיו "רוצה מים" וזה מה שהיא.
וזה הביטוי של זה...
ואצל הגדולה, זה חלק ממה שהיא באותו רגע... שכן בנוסף ל"רוצה מיץ תפוזים" היא גם חולמת על משהו, מפזרת משהו באיזה מקום, ו"רוצה מיץ התפוזים" נמצא שם גם כן, באיזה הוויה...

עשר שניות
זה יפה מאוד. להערכתי הבת שלי דוגמת אותי במרווחים של עשר מילי-שניות. טוויסט נוסף: לבקש את המים כשעדיין לא פקחתי עיניים בבוקר.
אותי, אגב, זה מוציא מהדעת, כי אני שייכת לזן השני, לאילו שיכולים לחכות חצי שעה ואז לתהות בנימוס איפה מיץ התפוזים או הנוירוכירורג שהבטיח לבוא ולהוציא את הגרזן שנתקע לי בראש כשחטבתי עצים.

אותי, אגב, זה מוציא מהדעת, כי אני שייכת לזן השני, לאילו שיכולים לחכות חצי שעה ואז לתהות בנימוס איפה מיץ התפוזים
לרוב, הזוגי אפילו הולך למזוג לי את המים/מיץ/תה וכו', אבל שותה אותם בדרך אליי... ושלא תחשבו שהבית שלנו הוא וילה 3 קומות... בסה"כ 3 מטרים בין המטבח לסלון...

איזה דף נחמד.
גם אצלנו היו בקשות חוזרות ונשנות מה שנקרא נדנוד מצד בת השנתיים בווליום הולך וגובר עד ש..
המצאתי שיר שנקרא :"לחכות" והמילים שלו משתנות לפי הנושא הרלבנטי. לדוגמא:
בתי מבקשת כמה פעמים תפוח מקולף
אני :"לחכות שאמא תקלף את התפוח" בלחן מוכר . אצלנו זה נאמר במקצב שדומה לסיסמאות שנקראות בהפגנה.
חשוב שהמנגינה תהיה קבועה כי אז הילד מזהה אותה עם מצב ה:"לחכות" שזה בעצם מצב חדש שלא היה מוכר לה קודם ולהפתעתי היא למדה לחבב מצב של המתנה.
גם במצב ההפוך כשהיא למשל זורקת משהו על הרצפה ואני מבקשת להרים אותו והיא לא מראה סימנים של הענות אני מסתכלת עליה מחייכת ואומרת לה שאני מחכה שהיא תרים את זה מהריצפה
גם מצדי ההמתנה היא לא ממצב של 'קוצים בתחת' אלא המתנה בנחת מתוך בטחון שהיא תרים את זה מה שכמעט תמיד קורה אחרי זמן קצר.

המצאתי שיר שנקרא :"לחכות"
רעיון מקסים

אצלנו השיטה היא לספור עד עשר, למחוא כפיים ועוד פעם עד עשר ואז בדרך כלל המנה מוכנה. (-:
דרך זה היא למדה לספור מגיל ממש צעיר והיום שולטת לגמרי במספרים. תענוג.

ברגע שילדי חסרי סבלנות, אני מבקשת מהם לדקלם שיר (לא לשיר) וברגע שהם מצליחים לדקלם שיר מלא הכול מוכן, בערך לוקח זמן לחביתה או טוסט (5-10 דקות), כמובן שהשיר חייב להיות מלא מהתחלה לסוף ולא לחזור על שיר קודם.
עובד ומצחיק היצרתיות שלהם בהמצאת מילים.