כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש

שליחה על ידי קואלה* » 23 מאי 2011, 11:05

קיבלתי את הצהובון- האושר אינו תלוי בשום דבר רק בנוכונות לאושר
נראה לי שככה האמנתי עד היום כלפי האהבה
אני יהיה מוכנה לאהוב אותו כי איתו יהיה לי קל יותר להתנהל בעולם
אך אין פה איזון. קל לי בתחום החומרי אבל במקומות אחרים לא
ומתוך החוסר איזון הזה נהיה גם חוסר איזון חומרי
כל מה שיש לנו לא מספיק ובסוף אנחנו שוכרים דירה רועשת, ישנה, בתוך שכונה שאין לנו שום חיבור עליה
אין לנו בית משלנו וכל הזדמנות להגיע למגורים מספקים לא מצליח לנו

הוא מתלונן לפעמים ובהחלט בצדק, איך זה שאני רוצה ממנו רק סקס ולא רוצה את הליטופים והנשיקות שלו.
נראה לי שזה קשור למה שעומד ביניכם כל הזמן הזה.
אחרי שסיפרת על ההיסטוריה של הקשר ביניכם, זה שהגעת לקשר מתוך פגיעה בקשר אחר, לדעתי זה עומד ביניכם כל הזמן, חוסר סימטריה בקשר. הוא אוהב אותך ואת מעולם לא באמת אהבת אותו, והוא ממורמר על זה וזה עומד ביניכם ונראה לי שתמיד יעמוד ביניכם. לצערי, אני לא מאמינה שאפשר לגרום לעצמך לאהוב מישהו רק כדי שזה יסתדר טכנית עם דברים אחרים. לדעתי, זה מה שעומד בבסיס הסבל שלכם כל השנים האלה. כדאי להפסיק את הסבל.
החלום מדהים, הפרשנות מדהימה, והכניסה במציאות של שני המחזרים לחייך גם היא מדהימה. האם היותך מחוזרת לא נותן קצת תקווה ליום שאחרי הפרידה?

שליחה על ידי קואלה* » 23 מאי 2011, 19:20

אום אל קיצקיצ תודה על הבחנתך, למרות שמרגישה שדבריך מכאיבות לי כמו סכין מנתחים חדה ומדויקת בבשר החי

כתבתי כמה אני משתעממת ממנו.אבל המחשבה לעזוב אותו מטלטלת אותי
אני אוהבת אותו! ואני כל כך לא רוצה לפגוע בו.
איך אני יכולה לללכת משושה הדוב הגדול והזועף שלי? איך??

ואני מרגישה ממש את הקונפליקט הפנימי הזה כשני כוחות חזקים חיצונים שמושכים אותי וחוששת שבסוף יקרעו אותי לשניים
מזל שאני מתרגלת פעם בשבוע יוגה, כי אז בפראנה יוגה אני נושמת לתוך העין השלישית. מחזיקה את האוויר בראות ופתאום משתררת לכמה רגעים דממה, שממלאת את כולי בעונג השלווה. אבל אחר כך זה עובר ושוב החיים. מי בכלל רוצה את כל הקונפליקטים האלה?

האם היותך מחוזרת לא נותן קצת תקווה ליום שאחרי הפרידה?

מבינה שזה יכול לעודד אותי, אבל אני חושבת ששני הבחורים האלה כנראה לא מתאימים להיות בני זוג שלי, כך שהמחזרים האלה לא באמת רלוונטים בישבלי ליום שאחרי.
והיקום הזה, אוף איתו, כבר מכירה את השיטה שלו- בהתחלה הוא נותן את הכל בקלות, מה שנקרא מזל של מתחילים. אבל אז ברגע שמקבלים החלטה וקופצים למים, פתאום היקום מפסיק לחלק הפתעות ומתנות וצריך להמשיך ולעמוד מאחורי ההחלטה, ולעבוד קשה ובסבלנות כדי להשיג משהו

חשבתי על זה שאם מה שכל כך חסר לי זה יסוד האדמה= כסף ובזה אני לגמרה תלויה בבן זוגי, אז אולי המשימה שלי היא ללמוד להשיג את זה בכוחות עצמי
המחשבות האלה, איך להרוויח יותר כסף מבלבלות אותי, כי שם אני ממש אבודה.
שואלת את עצמי מה יש לי להציע לעולם, שהרבה אנשים מאוד צריכים ורוצים ומוכנים גם לשלם בעבורו, במה אני מוכשרת ויש רק מעט אנשים שמוכשרים בזה?

שליחה על ידי קואלה* » 24 מאי 2011, 23:03

פוסט של שיחרור קיטור. אולי אמחק אותו אחר כך. בינתיים צריכ לשחרר.

הייתי היום בים אחהצ והוא הצטרף בערב.
כרגיל מצא זוטות לכעוס עליהם, כמו למשל: זה ששאלתי על הצעת העבודה החדשה שקיבל ועצם זה ששאלתי מעיד על איך הוא לא מדבר איתי כי הוא יודע מה אני הענה ולא רוצה לשמוע אז לא מספר מראש וכמה אנחנו מרחוקים

בכלל היום הזה התחיל מעצבן. התעוררתי עייפה ב6 וחצי בבוקר מבעיטות של הילד והגנן של הגינה הציבורית לא הפסיק להרעיש עם המעיף עלים הזה עד שיצאתי מהבית.
אח"כ גם בעבודה היו ענינים מרגיזים
ובים עד שהוא הגיע היה לי קצת רגע של שלווה, אבל איך שהוא הגיע נגמר לי הכיף
עם הביקורת שלו על כל דבר שאני עושה. עם הריח הנוראי מהפה שלו שעושה לי בחילה.

בדרך חזרה אספנו ארד דיסק מחבר שלו ואשתו מירי ירדה גם לטיול עם הכלבה ודיברה איתנו
הילד החמוד והמצחיק שלנו סיפר לה מה היה בים ואיך אכלנו במסעדה ומירי צחקה ממנו
ואחכ היא סיפרה שהיום הם טסים לברצלונה
והרגשתי שתיכף אחרי שנסענו הוא נהיה עצבני ושאלתי מה קרה ואז אמר את הסיבה שרשמתי בהתחלה, ועוד סיבה מהסוג הזה, שנראה לי תרוץ ולא הגיוני.
ואני חשבתי שהסיבות שלו היו רק הסוואה על זה שאני לא מירי. לא יפה כמוה. לא צוחקת כמוה. אפילו כבר לא נוסעת איתו כבר לחופשה (לא הזמנתי כרטיס טיסה בסוף)

מה16.1.11 אני לא מעשנת והיום, עכשיו ממש קשה לי בלי
היום זה אחד הימים הקשים לי
לא מצליחה במה להאחז. השעה עשר וחצי בלילה
ולבד לי ואני לא שייכת לכאן
לא רוצה להיות איתו יותר
אבל חושבת שאולי אני צריכה להחזיק מעמד עד שנעבור דירה
כי הדירה הזאת יש לה אנרגיות רעות מאוד
ואולי בדירה אחרת משהו ישתנה?
לא מסוגלת לסבול יותר את הדירה הזאת
לשמוע את המעלית, את הטלוויזיה של השכנים
את הנערים שמסתובבים בגינה למטה
כל השירירים של הכתפים שלי תפוסים

אבל היה לנו רע גם לפני
לפני הדירה, לפני הילד, אולי מההתחלה, וכבר בטיול הגדול שעשינו ביחד לדרום אמריקה. הרגשתי את זה.
התבוננתי בו בפרטים הקטנים והרגשתי שהוא לא נראה טוב בעיני יותר. ולא מעניין אותי
וכל הזמן הוא כעס. וכל הזמן הוא רצה שיהיה לנו סדר יום וסדר שבועי וחודשי ולכל הטיול
שלא נתבטל...
אז עשינו תוכניות. והתאמצתי לקום מוקדם, לטפס על הרי געש, לישון במוטלים זולים
זה לא היה הטיול שאני רציתי. בגיל 20 אולי כן, לא בגיל 29
אבל עשיתי את בשביל שישמח
והוא כעס.

אני חושבת שטיול כלבבי היה טיול שבו כל התוכניות משתנותהזמן כל ויש מלא הפתעות
וקמים מאוחר
ועושים שיחות וסקס לתוך הלילה.
ומתאהבים יותר ויותר אחד בשניה
לא היה לי את זה איתו ובכל זאת נשארתי איתו

עכשיו אני כועסת על העולם באופן כללי.
אני לא צוחקת כמו ממירי כי לא קיבלתי את החיים על מגש של כסף
זה לא חוכמה להסתדר כשיש לך פנים מתוקות עם חיוך רחב ושינים צחורות
זה לא חוכמה לצחוק כשאת כל כך יפה שאת צוחקת ויש לך בן זוג שאת אוהבת ואוהב אותך
ויש לך מלא כסף לכל מה שאת צריכה ורוצה
ואין לך בכלל טראומות משום גיל
ואז את צוחקת בקלות וכולם אוהבים אותך כי אנשים אוהבים אנשים צוחקים
זה לא פייר שיש לי כל כך מעט בהשוואה עליה
וזה לא פייר שאיבדתי את הצחוק
זה לא צחוק. אני כבר לא מסוגלת לצחוק יותר. בכלל. בשום מצב
אלוהים איך הרשת לעולם הזה לרמוס אותי עד כדי כך שאיבדתי את הצחוק. לתמיד.
ולא מקבלים על זה אחוזי נכות מהביטוח הלאומי, אבל זאת נכות נוראית.

חושבת רגע. אני כן צוחקת בקטן קצת. עם אחי. יונתן הבחור מהעבודה הצחיק אותי קצת
רוצה לזמן לחיי צחוק. איך עושים את זה?

רוצה לזמן לחיי צחוק. איך עושים את זה?
פשוט הולכים לשוק התקווה ומסתכלים על אנשים

שליחה על ידי קואלה* » 24 מאי 2011, 23:53

תודה ורד על הצעתך. אב ללמה שאנשים בשוק התקווה יצחיקו אותי?
למה הם מצחיקים אותך?
שואלת באמת לא בסרקסם

אני רוצה לחוות שוב צחוק. ולצחוק בקלות מהחיים. לא רק רגעים קטנים של אושר ושמחת חיים
לא רק אם מישהו אחר צוחק. להתחיל את הצחוק בעצמי.
נזכרת בגעגוע איך פעם הייתי צוחקת עם חברות צחוק מדבק ומתגלגל, עד שכבר רציתי להפסיק כי כאבה לי הבטן ובקושי נשמתי ולא הצלחתי
לא הייתי יותר מאושרת אז. לא אהבתי את עצמי יותר, או כעסתי פחות
פשוט יכולתי עדין לצחוק
רואה את הילד שלי המתוק שצוחק. צחוק אמיתי. טהור שכמהו
ואני רוצה לצחוק איתו ביחד ולא מצליחה)-:

היקום הזה, אוף איתו, כבר מכירה את השיטה שלו- בהתחלה הוא נותן את הכל בקלות, מה שנקרא מזל של מתחילים. אבל אז ברגע שמקבלים החלטה וקופצים למים, פתאום היקום מפסיק לחלק הפתעות ומתנות וצריך להמשיך ולעמוד מאחורי ההחלטה, ולעבוד קשה ובסבלנות כדי להשיג משהו
D-:
דוקא הצחקת אותי מאוד. מצחיק ונכון. יש לך חוש הומור. אולי תנסי להכניס הומור ביחסים ביניכם? יש מצב? בעיני זה פשוט נפלא בקשר.

למה הם מצחיקים אותך?
איך לומר, השוק הוא כמו תיאטרון, הדמויות חזקות, גסות. במיוחד בתקווה, בכרמל לא ראיתי את זה.
יש שם כל מיני סוגים של התנהגויות אנושיות שאני לא רואה בדרך כלל באזור המגורים הבורגני שלי
זה לא גורם לי לצחוק צחוק מתגלגל אבל זה מסקרן ומעניין ותמיד עושה בי חיוך פנימי ענק שמרגישים בחזה ובָפָנים
ומאפשר לי להסתכל גם על עצמי בחיוך
כל מיני התנהגויות אנושיות מצחיקות אותי, קשה לי להסביר בדיוק מה ואיך

אספר לך עוד שכשהתחלתי ללמוד תיאטרון, יום אחד פתאום שמתי לב שאני צוחקת המון מאז שהתחילו הלימודים
משהו באינטראקציה הפיזית והמילולית עם עוד אנשים ועם עצמי, משולבת במתח שעל הבמה שיחרר אותי
עבורי שיעורי משחק היו בהחלט מפתח לצחוק ואולי זה גם מסביר את חיבתי לשוּק

קראתי עכשיו את כל הדף.
המקום שאת נמצאת בו נראה קשה.
מצד שני, באופן אובייקטיבי יש לך הרבה מאד. יש לכם הרבה כסף- אתם רק צריכים ללמוד איך לנהל את התקציב.
זכיתם בילד שמביא שמחה לחיים ויכול לחזק מאד את החיבור ותחושת השותפות שלכם.
נשמע שהזוגיות שלכם צריכה הרבה השקעה וטיפוח, השאלה האם יש לך את הנכונות להשקיע.
בן הזוג שלך, מהצד (מהתיאורים שלך) לא נראה בלתי נסבל או מתעלל או לא כשיר.
כמובן שההרגשה שלך היא הקובעת ואם את לא סובלת אותו- תפרדי, אבל לא נראה שאת לגמרי לא סובלת אותו...
תזכרי שלא משנה מה תחליטו- אתם קשורים לעולם על ידי הילד שנולד לכם, לא תוכלי להיפרד לגמרי.
את נשמעת קצת מפוזרת- חושבת להיפרד או לא, קשרים עם גברים אחרים.
את עומדת מול שאלות כבדות משקל- תני להן את הכבוד. מחשבות על גברים אחרים בשלב כזה בחיים, בעיני לגמרי לא מועילות.
איך אפשר תוך כדי התלבטות על הזוגיות הקיימת שכבר יש בה ילד כבר לתכנן את הקשר הבא?
אילו היית כבר גרושה והמעשה היה נעשה- ברור שמחשבות על זוגיות חדשה הן לגמרי במקום, אבל בשלב שלך?
במצבים קשים כדאי תמיד לזכור לראות את הטוב, ויש לך הרבה טוב.
את הרגעים היפים בזוגיות, גם אם יש קשיים.
אז הדירה לא טובה- אבל אתם לא סובלים ממחסור ויש לכם איפה לגור. רוצים משהו טוב יותר- תחפשו משהו טוב יותר.
יש לכם ילד, מה יותר משמח מילד?
גם בחושך לראות את האור- זה מעלה חיוך על הפנים.
להודות על היש.

כל מילה שפלונית מעליי אמרה, וגם, ממליצה לקרוא את תחזוקת בעל האיר את עיני ופתח את החשיבה.

שליחה על ידי קואלה* » 26 מאי 2011, 23:08

הערב בשעה 19:00 הבן זוג הלך לפסיכולוג והשאיר לי את הלפטופ שלו, כי שפכתי בטעות על שלי מים והוא התקלקל. כשנכנסתי לאינטרנט תיבת הדואר שלו היתה פתוחה
בפעם האחרונה שזה קרה לפני שנתיים וחצי גיליתי שהוא בוגד בי עם בת 24 בעבודה שלו
הסיפור הקלאסי, היא עבדה מתחתיו ואז הם ניסו את זה לא רק באופן תיאורטי.
אז אחרי שגיליתי את הרומן ושהוא היה אמור להיפגש איתה באמסטרדם. להמשיך אחרי נסיעת עבודה מברלין
בזמן שהוא היה בברלין גיליתי את זה
אמרתי לו שאני יודעת הכל. הוא לא נסע לאמסטרדם איתה
הוא התחנן שנשאר ביחד ושזהו זה נגמר.

היום לא התאפקתי וחיפשתי מיילים ממנה
מצאתי התכתבות בצ'אט. סתם בשביל הרייטינג לבלוג בקטע הצהוב אולי העלה את זה אחכ
שלחתי לעצמי חלק מהצ'אטים למייל. הבעיה ששכחתי להעתיק תאריכים.
זוכרת שהמילים העסיסים היו לפני שנה. נו גם לפני שנה זה בגידה ושקר
ואז לקחתי את הלפטופ לאמבטיה בזמן שהילד התקלח. הייתי כ"כ מרוכזת בלשלוח את המיילים לעצמי שלא שמתי לב שהוא שופך קנקן מלא מים על הלפטופ שלו
איזה קטע פסיכי .. גרמתי לשני לפטופים לטבוע למוות תוך 24 שעות
(לא נראה לי שזה נורא כי לי יש אחריות ושלו מהעבודה)

בכל אופן, הוא בדיכאון וכועס כל הזמן אז כנראה שאין לו עכשיו מישהי. חושבת שכל הפעמים שהיה במצב רוח טוב וקרא לי פיצ ומותק היו אחרי שאבריו התחככו באבירים שלה ואולי של עוד נשים
פעם בוגד תמיד בוגד
פעם שקרן תמיד שקרן

הוא כתב לה שהוא אוהב אותה ומתגעגע עליה
הוא כתב לה:
מותק תחייכי את הכי יפה בעולם
הוא כתב לה ב28-4,:

"me: ‫טוב מותק מתגעגע אליך‬

‫תודה‬

Shiri: ‫גם אני"

זה היה ממש לפני חודש כשהלכנו לפגישת גישור אחת אבל אז התחרטנו- כלומר הוא יזם אז את הגישור והוא זה שהתחרט אחרי ומיים

אם הבנתי נכן את ההתכתבות שלהם- אז באיזשהו שלב לפני חצי שנה- שנה, הרומן שלהם נגמר והתחיל לה רומן עם הבוס שמעל שניהם שהוא נשוי עם 3 ילדים
הבוס הזה הזה פוטר והיא התפטרה, גם בן זוגי כנראה יתפטר בעוד שבוע
אולי לא הבנתי נכון את האורגיה העליזה הזאת, אבל גם אם הם "רק" המשיכו לעשות סקס עד לפני שנה זה עדין גרוע מאוד
אבל אני לא בוכה עכשיו בכלל
נגמרו לי כנראה הדמעות עליו
ואני רק חושבת על המכונית הגדולה והחדשה שכבר לא הנהג בה בקרוב, הבית במושב שתכנוו לקנות וכנראה כבר לא
ואנ י נזכרת בסרט שבעה חטאים
הרוצח הסדיסט השאיר לקורבנותיו את האופציה לבחור
והם כולם בחרו בחולשות שלהם. בחטאים שלהם
חושבת שגם היקום עושה לי תרגיל דומה
הנה אני יודעת. מצד אחד שהזוגיות שלי היא שקר מוחלט. ומצד שני יש שם ביטחון כלכלי יחסי.
אז במה אני בוחרת??

והנה החטא שלי:
בשביל מכונית חדשה, חשבון עו"ש בפלוס וזמן פנוי חייתי עם גבר שכבר לפחות 3 שנים לא אוהב אותי ומשקר לי ובוגד בי
ועכשיו כשזה ברור לי כשמש מה אני עושה לעזעזל ?
אורזת מזוודה? בודקת דירות מתאימות להשכרה?
מתייפת וזקוקה לכדורי הרגעה?
לא. לא אני
חפשו רוח חופשית ואמיצה בבלוג אחר. בבלוג הזה אין אמא לביאה, נמרה, אור, שמש, יהלומים, פנינים ופכפוכי מים
יש לכם כאן עניין עם קואלה קטנה, ישנונית ופחדנית, לא חיית טרף, אלא כזאת שאפילו לא טורחת לרדת מהעץ בשביל לשתות מים. כן קראתי בוויקפדיה, גרפילד נמר לידה.
וידעתם שהמתחזה הזאת בכלל לא שיכת למשפחת הדובים אלא לחיות הכיס? (הנה הבנתי סוף- סוף את הסיבה למה נתתי לעצמי את הניק קואלה)

אז אני כותבת פה בשלווה (יחסית) בלתי סבירה
לא בוכה
לא מתקשרת לאף אחד
חושבת בהיגיון, קיבלתי היום מחזור, אני בתקופת עומס בעבודה וגם קצת התקררתי ואני עוד חלשה
אז אני חושבת שאני צריכה לשמור על כוחותי.
לא לצאת לשום מקום.
ואחרי הפוסט הזה להתקלח ולישון
אולי בבוקר אשכח את הכל
לא להתעמת איתו עכשיו. ממש אין לי כוח לזה כרגע
ובכלל, מה יש להתעמת כשהבנזוג שלך מתייחס עליך חרא כבר חודשים? על מה יש לבכות, כשכבר כל כך הרבה פעמים בכית שעות על גבי שעות, שהפכו לימים ולחודשים, כמה אפשר עוד? עברו כבר 7 שנים!

וכמשמאבדים ומוותרים בהסכמה על כל הצבע, את שמחת חיים, את האהבה, התשוקה, התקווה, היצירתיות אז מתחילים להידבק לתחליפים מזוייפים.
כל אחד מה שיכול להשיג והמצפון מאפשר
אני הפסקתי לעשן, לא לוקחת סמים ולא בגדתי אף פעם
מה נשאר? אז פיציתי את עצמי כל הזמן הזה באוכל בחוץ וקצת בנעלים ובבגדים.
סה לה וי לחיים הטובים

או שלא....

שליחה על ידי קואלה* » 27 מאי 2011, 00:15

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה".

מצטטת את משפט הפתיחה המפורסם של טולסטוי מתוך "אנה קרינינה", במקום לצטט פה את הצ'אט הצהבב של בן זוגי והמאהבת שלו

שליחה על ידי קואלה* » 28 מאי 2011, 21:52

איכשהו הצלחתי להעביר את הסופשבוע בלי להיות לידו כמעט
הספקתי לומר לו שאני יודעת ושזה נגמר
אחרי שהילד ילך לישון נדבר על פרידה
נראה לי שהפעם זה באמת סופי. נראה לי שהפעם נגמרו לנו נתיבי הבריחה
אבל מכיוון שכבר היינו במקום הזה כבר מספר פעמים בעבר, אין לדעת...

שליחה על ידי קואלה* » 28 מאי 2011, 23:37

אני כועסת עליו כל כך! הוא לא הוגן והחיים בכלל
הלווי שישלם את המחיר על כך מה שלקח ולא נתן

שליחה על ידי קואלה* » 29 מאי 2011, 00:24

אנחנו נפרדים. ברור שגם בכיתי
שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו
אני מאוד מפחדת
מזה שלא יהיה לי אהבה נוספת, ילד נוסף , מעוני, מההשלכות הנפשיות, אם וכאשר היהיו על הילד שלנו.
וגם מג'וקים.

שליחה על ידי קואלה* » 29 מאי 2011, 08:43

כדי שלא התחרט שיכולתי להציל את הקשר, שאני דחפתי אותו לקצה, מעתיקה את המילים של בן זוגי מהצ'אטים שמצאתי שהתרחשו במהלך השנה האחרונה

איך שבן זוגי קרא לשירי

מותק,
יפייפי,
‬ מותק תחייכי את הכי יפה בעולם,
כי את הכי בעולם
‫בייבי בייבי יפה שלי,
היה ילדה מה המצב ?
שכחת אותי ?

‬,
מותק שלי
היי מותק
‫רוצה לדבר בטלפון ?‬
me: ‫חוגה בידיוק אבלתי צהריים עם לנה ואמרתי לב שלא דיברתי איתך מלפני
החג ושאני אדבר איתך את תהרגי אותי

me: ‫רוצה ?‬

Shiri: ‫מה?‬

me: ‫צהוב‬
2:15 PM
Shiri: ‫צהוב זה ירוק שהתייבש?‬

me: ‫:) לא חשוב ירוק‬

Shiri: ‫מה? יש לך הקרבה?‬

‫הרבה?‬

me: ‫כן‬
2:16 PM
Shiri: ‫וואלה.‬

‫אם אתה מעוניין לתת

בטח‬
יופי אולי התלחתי לעלות חיוכון בפניך הזוהרות תמיד‬
טוב מותק מתגעגע אליך
כן יפה

מה עינינות ?‬
כן מקנא מתגעגע ושמח בשבילך
‫מקנא מקנא שאת מסתכלת על מישהו אחר ככה שזה היה יכול להיות אני ......‬
אוהב אותך
ביי יפה

עדות למפגשים שהיו בינהם:

אתמול היינו אמורים להפגש והתמסמס לנו,

אם את לא בש בואי נפגש לפני הבנים, בכייף נדבר בטלפון ב1430 בערך ? מתאים לך ?

נדבר אחכ ? אני עם אוטו היום אז מבחינתי אפשר (ועדיף) אחכ איך ז שאת בלי אוטו?
Shiri to me
show details 12/26/10
כן גוגי... חן הוא השירי החדשה אני מבינה. לא מסכימה!
אני בבית כבר. מתה מתה מתה
בוא אלי...
me to Shiri
show details 12/26/10
לא שאני עושה משהו אבל לא יכול לבוא  למרות שהייתי מת לחיבוק
יש לי מצב רוח רע ולא בא לי לעשות כלום
מה שלום המקום שלי?‬
4:22 PM
me: ‫בנתיים רייק יושב לו דומם מולי ולא תוקע מבטים

‬

שליחה על ידי רונה* » 29 מאי 2011, 15:04

יהיה טוב

שליחה על ידי קואלה* » 30 מאי 2011, 03:13

יצאתי לשתות עם אח שלי. איך שהוא התקשר בעשר כבר הרגשתי עיפה, אבל לא היה נעים לי לבטל כי הוא כבר הזמין ביביסיטר
שתתי 2 בירות על בטן ריקה
ועכשיו הבטן מתהפכת לי.
כבר שילשלתי 3 פעמים והסרעפת עשתה את תנועת ההקאה אבל לא יצא כלום
יש לי בחילה נוראית. קשה לי לנשום, הבטן כואבת
מרגישה נורא. סחרחורת. מיובשת. לא מסוגלת לשכב. נושמת אוויר צח, אבל קר לי כל כך למרות שלבושה ארוך
תיכף זה יעבור. אני אומרת לעצמי. עד הבוקר.
אני צריכה ללוד כבר להכיר את עצמי
הבטן הרגישה כל כך. אם לא היה לי תיאבון לאכול אסור היה לי לשתות
ולא משנה כמה קשה ולבד ועצוב לי
כי עכשיו מרגישה רע יותר
תיהיה רגועה קואלה. תשתי לאט מים
זה מרגיש נורא אבל זה לא מסוכן
לא בכמות של שתי בירות. עד הבוקר זה יעבור

שליחה על ידי קואלה* » 30 מאי 2011, 13:03

אני לבד

אפילו בבלוג הזה אני לבד
אני מספרת פה דברים מאוד קשים לדעתי:
שגיליתי שבן זוגי המשיך לבגוד בי עד לפני חצי שנה, אם לא יותר,
שהבנתי שהוא לא אוהב אותי לפחות מאז שילדתי- שזה כבר 3 שנים
שהפעם זה באמת קורה ואנחנו נפרדים
ששתיתי אתמול והרגשתי רע עד כדי כך שהתעלפתי בדרך לשירותים
וחוץ מרונה החמודה אף אחד כבר לא נותן סימן שהוא קורא מה שאני כותבת.

אולי זה בגלל שזה כבר הרבה זמן ככה? כמו הילד שצעק זאב זאב?
אולי זה בגלל שהחיים שלי עם הפחדים, הרחמים העצמיים, הנפילות והשקרים מגעלים אתכם?

ואולי הפרידה שלי לא מענינת אף אחד פה וגם כמעט אף אחד, רוב הזמן בחיים האמיתיים,
אבל מה לעשות החיים נמשכים.
למרות ה אנגאובר קמתי לשים את הילד בגן
למזלי היום אני מתחילה לעבוד רק מהצהרים אז יכולתי עוד לישון אחר כך.

וזהו.
הנה אני כאן.
קמתי עדין עם אנג אובר (משתי בירות! לא יאומן!) ועם בכי שמחכה לחיבוק כדי להשתחרר
ונפש קצת חובלה ובודדה מול כל העולם הקשוח הזה ובכל זאת למרות הנפילות אני קמה. החיים ממשכים
לא רוצה להתמוטט נפשית. מקווה שאצליח לשרוד כלכלית

אני עדין מרגישה מקופחת שלא קיבלתי סוכריות מהעולם. בכלל, אפילו לא אחת!
לא נולדתי עם הפנים היפות שרציתי, עם ההורים הרגועים, השמחים ושמאמינים בי, עם כסף, עם איזה כשרון לבנות ממנו קרירה- למשל קול יפה, שמיעה מוזיקלית, קורדינציה, זיכרון פנומנלי, קליטה לשפות, רגלים קלות וכו'
אבל החלטתי שאני להצליח בחיי יותר ממה שהצלחתי עד עכשיו
נכון, יש לי נתוני פתיחה מבאסים ואני צריכה להתאמץ יותר בשביל כל דבר
בשביל לקום בבוקר, בשביל לארגן אותי ואת הילד, בשביל לסיים תואר, בשביל לדעת איך לדבר לענין עם נציג שירות הלקוחות ובעל הדירה, עם הבוס ועם הבן זוג
איך בכלל להכיל את כל החיים האלה.

"שנים אני ככה
עוצמת רגשות
מרדים ת'כאב
סיפורי אגדות
מי בכלל ביקש
ממך לבוא
החומות שלי נופלות
נשאר רק לקוות"

לפעמים כשאני מנסה להבין למה בחרתי להוולד לעולם הזה בלי כלום משלי,
ועוד עם אח בכור שאני אמנם מאוד אוהבת אותו ומפרגנת לו,
אבל כאילו להתריס הוא קיבל את הכל! (יופי, חוכמה, בריאות, כריזמה, יכולת להרוויח הרבה כסף, להקסים נשים ובכלל לגרום לכולם לעשות את מה שהוא רוצה)
אני חושבת שאולי רציתי להוכיח לעצמי שאפשר להצליח בחיים גם בלי כלום, רק עם מודעות ואהבה.
אני אמנם לא מבינה מה לעזזל עבר עלי כשהתנדבתי לאתגר זה,
אבל עכשיו כשאני כבר כאן, אני רוצה ללמוד לתת לעצמי את האהבה שאני ללא ספק ראויה לה, ללא תנאי
כפי ששאר הברואים זקוקים לה.
ולתפוח לעצמי על השכם, מפני שגם אני מתאמצת להכיל את החיים האלו ולגדול בהם
גם אני ראויה לאהבה ולחמלה ולהערכה על מאמצי בלי קשר לתוצאות
נכון, זה לא אותו הדבר לקבל את החום האנושי מעצמך כשאת רוצה לקבל זאת ממשהו חיצוני שאת מוקירה
אבל בכל זאת- רוצה לומר לעצמי כך -
קואלה יקרה, מגיע לך להיות מאושרת, תלקטי את רגעי האושר שלך כמו רות המאוביה מפאת השדה
מאהבתו של בנך המושלם
מההחלטה לתת לעצמך ולעולם רק טוב
מהרצון ללמוד.
וכשאת מסתכלת במראה ומתוסכלת מהבבואה המשתקפת לפניך
נסי להביט לתוך עינך ולראות אותה
את נשמתך היפיפיה, שגם אם אף אחד אינו רואה וחפץ בה, את יודעת שהיא זוהרת כמו אלף פנסים!

שליחה על ידי יעל_5* » 30 מאי 2011, 15:47

חברה יקרה וגיבורה שלי
אני לא מגיבה פה הרבה כי לדבר איתך במציאות יותר חשוב לי
אני בטוחה שהרבה נשים ואנשים קוראים פה
למה לא תמיד מגיבים?- מפחד.
כן. אני יודעת על בשרי שלפעמים אנשים מתרחקים מדברים קשים כי זה מפחיד אותם.
כאילו זה מדבק.
מפריע להם לחיות בסדר שבנו סביבם.
וגם קשה להם עם חשיפה של האחר.
מעניין שבמציאות קשה לנו שאנשים נחשפים מולנו עם דברים קשים, ובטלוויזיה עפים עם רייטינג מרוייר על כל מזיל דמעות פוטנציאלי.
אני בטוחה שאת מחובקת כאן בכל מקרה
ושאנשים אולי לא כותבים גם מעצב
ושהדף הזה משרת משהו בדרך האמיצה שאת עושה.
הפוסט האחרון שכתבת מאוד מרגש.
נשמך יפיפיה וזוהרת כמו אלף פנסים.

אני גם כאן, קוראת.
לא פשוט לראות איך את ממש מכאיבה לעצמך, נניח בתיעוד השיחות בינהם.
אני לא יודעת עד כמה את מרגישה שזה הרסני.
בכל מקרה, זה חלק מתהליך הפרידה שלך, כנראה, אז שולחת לך

גם אני כאן, עוקבת

מצטערת קואלה אבל רק רפרפתי
(אז אולי את צריכה לקחת את מה שכותבת בערבון מוגבל..)
הצהוב שיצא לי: ״באופן טבעי כולנו שייכים״
אוקי. סופרת עד 10. נושמת ומשנה את הטון.
כבר אתמול רפרפתי קצת
והיום רציתי רק לראות האם כבר החלטתם להגיע לפרידה הבלתי נמנעת..
קואלה- משהו בהתנהלות שלך גורם לי לחשוב שאת פשוט זורה לעצמך חול בעינים!
עוברת כל מיני לופים עם עצמך שמאפשרים לך לנוע בסקאלה רחבה של רגשות, שסוחטים אותך לגמרי ..
העיקר לא להסתכל לעצמך בעיניים ולקחת אחריות.
אני נשמעת גסה, אבל רוצה לנער ולעורר אותך!!
לגבי הגילויים האחרונים:
הכאב על הבגידה הוא בהחלט אמיתי, אבל בואי נודה- הוא סתם אגו. את (כבר?) לא אוהבת אותו ומתבחבשת עם עצמך ברומנים דמיוניים כי גם את מחפשת איזשהו גורם חיצוני שיפיח בך כוח לעזוב!!
<לא,לא,לא!!- אל תלכי לשם לפני הפרידה!!! זה רק יחליש אותך וישתק אותך יותר! את צריכה את האנרגיה בשביל דברים שיקדמו אותך ולא יתקעו אותך בעוד לופים!!>
את חייבת להתפקס,לקחת אחריות על עצמך ובנך , ולנהוג קצת יותר כמו ״ילדה גדולה״!! הגיע הזמן לעצמאות
איך עושים את זה???
פשוט מאד
עקב בצד אגודל!! בצעדים קטנים.
זה עובד לגבי כמעט כל דבר בחיים.
במקום לבזבז אנרגיה על לופ, תשקיעי אותה רק בדבר קטן אחד.
אל תשני את כל החיים.
פשוט תתחילי ממשהו קטן! לא חשוב ממה!
כתבת יותר מפעם אחת : ״למה זה מגיע לי״?
כשאדם מרגיש קורבן, הוא בעצם במו ידיו, מעביר את העוצמה שלו, ממנו-לעולם.
בכך הוא מקטין ומחליש את עצמו!!
יש לך את העוצמה, את רק צריכה לנסות, בצעדים קטנים, להשתמש בה!
ויפה שעה אחת קודם!
יאללה מתוקה, מאחלת לך הרבה הצלחה בדרכך החדשה, שתהיי בהירה , מפוקסת, תצמחי ותפרחי!
אני משוכנעת שכשתהיי במקום טוב יותר עם עצמך, תשמחי על מה שעברת- כי זה מה שהביא אותך
חיבוק

אני קוראת אותך. כל הזמן.
לא כותבת כמעט כי אני לא כותבת כמעט באף דף, וכי אין לי כל כך מה לכתוב. מרגישה שזה תהליך שלך מול עצמך ופחות מקום לקבל עצות, רק מקום לקבל חיבוק.
אז קבלי ממני המון אהבה, והמון הערכה על כל מה שאת מתמודדת איתו, ובכלל -שהאור הזורח של נשמתך יאיר מבעד לעצמך ויהיה גלוי לכולם. שיהיה לך כל טוב

גם אני קוראת. כל הזמן.
וקשה לי, כי גם אני מרגישה שאת צריכה לקחת יותר אחריות על עצמך ועל בחירותייך ועל הזוגיות/פרידה שלך.
לבחור באיזו דרך ללכת מכאן וללכת בה.

אבל...
אני מבינה אותך.
כל כך רוצה להרגיש לפעמים כמו ילדה קטנה שמסבירים לה מה לעשות ופותרים בעבורה כל בעיה, פיזית או דמיונית.
כמובן שזה לא יקרה, לא עכשיו, ואת לעצמך, יקרה.

בכל דרך, תרגישי חופשייה לכתוב כאן כי אני גם בקוראות אותך.

שליחה על ידי קואלה* » 31 מאי 2011, 09:17

ורד דרור את עוקבת אחרי הבלוג כבר זמן מה. שמחה שאת קוראת אותי אפילו שאני לא מכירה אותך. גם אני סוג של אמנית. שמחה שאת קוראת פה
קן לציפור אני קוראת את תגובותיך במקומות אחרים. מרגישה את הרוחניות בתגובתיך בבלוגים אחרים. דווקא פה נראה שהתבוננות שלך מאוד פרקטית
כתבת לי: _לא פשוט לראות איך את ממש מכאיבה לעצמך, נניח בתיעוד השיחות בינהם.
אני לא יודעת עד כמה את מרגישה שזה הרסני_
זה מכאיב, נכון, אבל הכרחי בשבילי כדי שהשאר איתנה מאחורי ההחלטה ללכת
תודה על החיבוק.

יעל 5
היקרה כתבת לי בהבחנתך החדה על תחום שמדבר עלי-
מעניין שבמציאות קשה לנו שאנשים נחשפים מולנו עם דברים קשים, ובטלוויזיה עפים עם רייטינג מרוייר על כל מזיל דמעות פוטנציאלי.

נראה לי שזה קורה בטלוויזיה, כמו בכל שאר המדיות באומנות באמת בגלל הריחוק המגן, כשאני יכולה להזדהות עם הכאב של משהו אחר ואולי גם ללמוד משהו על עצמי, מבלי להזיז את התחת ומבלי לקחת שום מחויבות, סיכון, מאמץ
בנוסף, בטלוויזיה קיים המתח הבידורי בין הדמות החלשה שמזילה דמעות לבין הדמות החזקה- המנחה, המראיין, הקואצ'ר, המתמודד מולה באיזה מרוץ, או הישרדות והדמות החזקה היא הקול ההגמוני, הבטוח בעצמו והמרגיע שמראה לנו איפה המרכז ואיפה השולים
לא חשוב שיכול להיות מצב שהמנחה בעצמו שרוט הרבה יותר מהמראוין (עיין ערך דודו טופז) זה אוף סקרין, ואם וכאשר יום אחד זה יהיה און סקרין, אזי נראה את האמת שוב דרך אותה פריזמה, המנחה/הנשיא/השר שסרח ונפל יוצג ברגעי השפל שלו מושפל ושבור וקריין החדשות יהווה את הקול ההגמוני
ואנחנו מאמינים שיונית לוי היא סוג של נסיכה ואשת חיל, ואולי היא באמת כזאת. מה אנחנו יודעים

רוצה לקשר את האנליזה הזאת לחיי. אחי. סוג של הגמוניה. לפחות כך הוא מנסה לשדר לסביבתו
אבל לאחרונה מבחינה בסדקים עמוקים בחומותיו.
ביום שישי האחרון בערב, אבי נפגע בתאונת דרכים.
הוא נסע באור ירוק ומוכינת שהגיעה מימינו סונוורה כנראה מהשמש ונכנסה בו
הוא שבר 4 צלעות ואני ואחי נסענו ביחד לבי"ח
זה החזיר אותנו לתאונה של אחינו הצעיר שנהרג בתאונת דרכים בשבת לפני 11 שנים בהיותו בן 17.5 שנים בלבד. הוא נהרג במקום מצלע שנבשרה וקרעה את עורק הלב הראשי שלו
גם אז נפגשנו בבי"ח
הגענו אז רק כדי לראות את גופתו מתוך מקרר, שנשארה שלמה וקפואה ולמרות שידענו כל הנסיעה הארוכה שזה מה שהולך לקרות זה לא נתפס.
האוזנים, שומעות, העינים רואות, אבל הלב מסרב להאמין

בכל אופן, אנחנו מגיעים ביום שישי האחרון לבי"ח עם כל המטען הטראומתי הזה ואחי הגדול מדבר עם אבי בצורה מאוד שכלתנית ומבין ממנו איך קרתה התאונה
אני לא מצליחה להתרכז במה שהם מדברים ולהבין.
אחי נראה רגוע ושום שריר לא זז בפניו לא למראה אבינו שמוחבר למכשירים, ופניו נפוחות וכוחלות ומוכתמות בדם
ואז אחרי פחות משתי דקות שיחה, פתאום הוא מתעלף
למחרת נוסעים בכביש 6 המהיר בדרך שוב לבקר את אבינו בבי"ח.
המצב משתפר והוא יוצא מכלל סכנה ולכן אנחנו יותר נינוחים בנסיעה
אני מדברת על אחי הקטן שנהרג ואיזה כיף היה יכול להיות אם הוא היה איתנו
ואז, העיניים של אחי מתחילות להעצם. הם חצי עצומות
המכונית סוטה מהתיב ונוסעת לתוך הנתיב שמשמולאנו.
נדמה שהזמן מואט. כל שניה הופכת לשלוש
אני צועקת לו- היי! אתה נרדם! אתה נכנס במכונית!
ובחלקיק שניה העינים שלו שוב נפקחות והוא מסובב את ההגה ושוב אנחנו בנתיב שלנו
אני מתפלאת לגלות שאם כל החרדות שלי, הלב שלי דופק בקצב רגיל
ואני שואלת אותו אם הוא עייף. הוא אומר, אולי קצת
בדרך חזרה אני מספרת לו על הטיפול שאני עוברת ואיך חלפה לי הסבוריאה. על הקשר בין גוף לנפש
הוא חושב שזה שטויות. אמונות מוזרות. הוא טוען שהוא התעלף בגלל פאניקה מהדם. הוא חושב שפאניקה היא לא רגש
הוא מתעצבן. אני חושבת שהוא מתעצבן כל כך בגלל שהוא יודע שזה לא הגיוני מה שהוא אומר, אבל אנחנו מגיעים הביתה והוא לא רוצה להמשיך בשיחה הזאת יותר
אח שלי ממש לא רוצה ללכת לטיפול.אני חושבת שהוא סובל מפוסט תראומה. הוא גם בקושי יישן בלילות
לאחרונה מאז שעזב את הבית והתחיל תהליכי גירושים, נדמה לי שהוא מוציא כסף על בגדים ובילויים ללא שליטה
אני חושבת שהוא מדחיק את כל הכאבים שלו.
אני דואגת לו ובד בבד נבינה שיש בו כוחות עצומים שמניעים אותו. לרוץ 20 ק"מ כל בוקר, לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. הגוף שלו הרבה יותר חזק משלי

אחי הביע דאגה כשסיפרתי לו על הרומנים בפוטנציה שלי
הוא אמר לי שהוא מפחד שישבר לי הלב ואני אשבר
וכששאלתי אותו "מה איתך?, אתה מפחד עלי אבל על עמצמך לא נזהר" (כי הוא מנהל רומן עם שתי נשים ועדין חומד כל בחורה יפה בבאר/ מסעדה, גם אם היא מחובקת עם בחור)
ענה לי שהוא זה זה משהו אחר שהוא רמתכ"ל
טוב לי שהוא דואג לי, אבל גם רוצה לתת כבוד לתשוקות שלי, לפנטזיות שלי.
כל מעשה מתחיל ממחשבה. גם מדינת ישראל הוקמה בזכות פנטזיה שבזמנו היתה נראית הזויה
לא רוצה לעצור את עצמי בגלל פחד
3 שנים לפחות קפאתי בגלל פחד והכל נתקע בחיי
יהיה מה שיהיה אני רוצה לתת ללבי להתבטא ולהיות נאמנה לו

גם פלונית ולא בכדי כתבה לי
את (כבר?) לא אוהבת אותו ומתבחבשת עם עצמך ברומנים דמיוניים כי גם את מחפשת איזשהו גורם חיצוני שיפיח בך כוח לעזוב!!

נכון, אני מתלבטת הרבה עם עצמי הרבה (מתבחבשת נראית לי שמציגה את ההתלבטות כמשהו מיותר), דווקא מתוך רצון לקחת אחריות על חיי
מעשה ההיפרדות מבן זוגי, הוא מעשה דרמטי לא פחות מאשר ההחלטה להוליד ילד ביחד. יש לו השלכות מרחיקות לכת
אין לי גב ואני מרגישה שלצאת מתוך הזוגיות שלנו, זה כמו לקפוץ מתוך חלון בניין בוער אחרי שהבנתי שלא אצליח לכבות את השרפה הזאת ולא להציל את ביתי ורכושי, אלא רק את עצמי
אז אני קופצת ולוקחת את בני איתי
ולא יודעת אם הטרמפולינה שלמטה תבלום את מכת הנחיתה
אם אצליח אי פעם להשיג בית חדש לי ולבני
את מבינה פלונית, אלו הם חיי וזה לא פשוט כלל וכלל
אז כמה זמן שתיקח התלבטות זאת זה כנראה יהיה נכון
ואם צריך בשביל להצליח לעזוב גם להכאיב לעצמי עם סיפורי הבגידה שלו ולפתות את עצמי ברומנים זולים. שיהיה!

ובכלל, לאמת פנים רבות
מי יכול לדעת מה נכון לי? לנחש מה יוליד יום?
האם אחי באמת חזק? האם אני כל כך אבודה?
כל מה שאני יודעת זה שלמרות שאני אוהבת מאוד את בן זוגי אני לא יכולה להמשיך יותר ככה
והרי הרומניים הדמיוניים האלה שלי, עשויים להיות אמיתיים בשניה אחת.
ממש כמו ההתעלפות של אחי. ממש כמו תאונה. רגע אחד הוא מדבר רגיל ללא רגש נראה וברגע הבא הוא קורס. רגע אחד אדם נוסע בנתיב שלו וברגע הבא הוא מרוסק על הכביש
אני בטוחה (ומקווה) שכולכם יודעים באיזה מהירות אפשר לעבור משיחה כביכול אפלטונית לסקס
אבל להבדיל מתאונה, אני לא חושבת שבמצבי רומן יהרוס אותי
אז כן, אני מבזבת זמן במחשבות על זה
אז מה, אני גם "מבזבזת" זמן על הבלוג הזה. זה רע?
ובל מקרה ההתעסקות הזאת עדיפה בעיני מהמחשבות על היום שאחרי,
על איך אני אסתדר כלכלית, איך אני אמשיך להתקדם במקצוע שלי, לעבוד, לגדל ילד ולסיים תואר שני בלי בן זוג ואם כמות מזומנים שמספיקה ל... אמ.. בואו נבדוק, לכלום בפיתה
ןגם כמובן ואיך לא, ומי ירצה אותי כשנפרד? ומה יהיה עם הילד?
המחשבות אפשרות לרומן פשוט נעימות לי. אולי זה לא מקדם אותי אבל כמה אפשר להתבוסס במחשבות מרות?

תודה על התגובות ועל החיבוקים
רוצה להרגיש שאני לא לבד
אוהבת שאתם איתי

קוראת את תגובותיך במקומות אחרים. מרגישה את הרוחניות בתגובתיך בבלוגים אחרים. דווקא פה נראה שהתבוננות שלך מאוד פרקטית
כן, מאד אוהבת את החיבור בין רוח לחומר

זה מכאיב, נכון, אבל הכרחי בשבילי כדי שהשאר איתנה מאחורי ההחלטה ללכת
אם זו הדרך בשבילך להיות איתנה בהחלטתך-אז טוב. רציתי להסב את תשומת ליבך לחלק ההרסני של פעולותייך.
אני מכירה את הפעולות האלה באופן אישי. היום אני יודעת שזה לחלוטין ממקום שהוא נגד עצמי.

בכל מקרה עוקבת אחרייך
ואיתך.

שליחה על ידי קואלה* » 31 מאי 2011, 14:47

תודה קן לציפור שכתבת שאת איתי

למרות העובדות שמורחות לי מול העיניים על הדף הזה
עולות בי מחשבות:
זה לא יכול להיות... אני לא מאמינה שזה באמת קורה לי!
כי זה לא הגיוני שבן זוגי יטוס ללונדון ואני, במקום לטוס איתו לחופשה שהוא הזמין אותי עליה לפני ש-
יחפש דירה אחרת
קשה לי לקבל ולהשלים עם המציאות
וקול קטן מרים את הראש ואומר: אולי עוד יעוץ זוגי? אולי אצליח לגרום לו להתאהב בי שוב? אולי אסלח לו על הכל?
ואם הוא רק יבקש סליחה, אולי אוכל לאהוב אותו בלב שלם ולהאמין לו שיותר לא יבגוד בי?
וקול אחר עונה לו בשאלה- אבל האם זה אפשרי בכלל???

שליחה על ידי קואלה* » 31 מאי 2011, 20:00

שכחתי להודות גם לך שלולית י היקרה
מרגישה שזה תהליך שלך מול עצמך ופחות מקום לקבל עצות, רק מקום לקבל חיבוק.
נכון. בסופו של דבר זה באמת הענין שלי. לקבל הלחלטה ולעמוד מאחוריה
תודה לך גם או רורה
_וקשה לי, כי גם אני מרגישה שאת צריכה לקחת יותר אחריות על עצמך ועל בחירותייך ועל הזוגיות/פרידה שלך.
לבחור באיזו דרך ללכת מכאן וללכת בה._

כל מילה שלכן קולעת בול. תודה על התמיכה
הרגשתי שאני לבד פה.
זה מחמם את לבי שיש שם אנשים שאכפת להם ממני. גם אם ווירטואלים

קואלה

כתבתי מתבחבשת, כי את יוצרת אצלי רושם כאילו יש בך אמת פנימית-מהי ההחלטה שנכונה לך, אולם הפחד מונע ממך לקבל אותה.
סליחה, אם אני טועה. (או פוגעת..)

מאחלת לך שתמלאי את חייך, כאן ועכשיו, בעשיה שתביא לך צמיחה , שלוה ואושר ..

עבדתי עם יונתן עד חצות
מוזר... הוא כל כך לא הטעם שלי בכל כך הרבה מובנים. כמו וודי הלן כזה. מה יש פה להיות הטעם של מישהי?
הוא רק בן 32 אבל זקן בגישה לחיים, לא שותה קפה, אלכוהול, קולה, לא מעשן, חיב ללכת לישון מוקדם (דווקא פה בבאופן הוא ישתלב מעולה) , קצת ניורוטי, רזה. לא שרירי, קצת מקריח ונראה לי גם שעיר.
ועוד ישב יחף עם שני פלסטרים על שתי האגודלים ברגל- בגלל ציפורן חודרנית

פחחח
זה מרושע בעיני הקטילה הזאת שעשיתי לו עכשיו, אבל זה רק בגלל שאני לא מבינה את עצמי
איך?
איך אני נמשכת אליו בכל זאת?
מזה הדבר הזה?
בכל אופן תוך כדי העבודה הוא סיפר לי שלבת זוג הקודמת שלו היה ילד בן 3 והוא היה איתה 3 שנים עד שהילד היה בן 6
כאילו שאדע שאפשרי שרווק ירצה אותי עם ילד
הוא גם החמיא לי שנראה לו שאני מגדלת את הילד שלי מעולה. ושהילד שלי חמוד וחכם באופן מיוחד

ואיזה גיל מקסים זה (גיל3)
באיזשהו שלב אחר כך הוא שאל אותי כמה חברים היו לי
ואז המחשב שלו קרס והוא אמר שהוא חיב לישון

האם אני נמשכת עליו כ"כ כי הוא מזכיר לי ע.ה? (יש להם את אותו הקול)
אולי. למרות שיש לו קסם משל עצמו שגורם לי להתבאס שהוא לא נראה יותר טוב,
או להפך, למה אני בכלל נמשכת למשהו שלא נראה טוב בעיני?
ע.ה היה נראה בעיני מעולה
אין לתאר כמה נהניתי עם ע.ה
לו רק הייתי מבינה, מה שאני מבינה היום. הייתי מוחלת קצת על האגו שלי ונלחמת עליו
זהו הוא התחתן לפני חצי שנה. קיבלתי את המידע בסוג של חלום. נכנסתי לפייסבוק וגיליתי את העדכון שבאמת הוא התחתן ביום שחלמתי עליו
זהו איבדתי אותו לתמיד

ע.ה , השיר הזה בשבלך!

השיר הזה לכבודי

Love, only love
Can bring back your love someday
I will be there, I will be ther!

והצהובון: כל גיל והשמחה שלו
אז מה עכשיו יהיה לי שמחה של זקנים??

אז מה עכשיו יהיה לי שמחה של זקנים??
יש לי לקוחה בת 87, אישה שמחה, עובדת ביותר מרץ מהרבה מאיתנו, כל היום בתנועה מבוקר עד ערב
פוגשת אמנים מכל העולם, נוסעת, חוזרת, מלאת אופטימיות ואהבת חיים.
הלוואי עלי שמחת זקנים כזו.

נראה לי שאת כאילו מתווכחת עם המחשבה הסטנדרטית שאומרת שמגיל מסוים אתה חייב לוותר ולהסתפק במה שיש ולא לספר לאף אחד שאתה בעצם נורא מתוסכל
ולכן סיפרתי על הלקוחה שלי שרק מראה לי עד כמה ההווה שלך תלוי בך בכל רגע ורגע גם בגיל 87 ואין צורך לוותר
מותר פשוט להינות מהחיים, גם אם קשה

גם אני כאן, ואת נקראת לי מדהימה.
ואני ממש מתכוונת לזה.
את כותבת נהדר. ממש מעניין וסוחף. בכשרון מאוד גדול.
את מודעת. את מעמיקה.
למרות שאת רואה עצמך קואלה קטנה, אני מרגישה שיש בך המון עוצמות.
ואני גם רואה בך הרבה אהבה עצמית ופרגון עצמי.
במיוחד אהבתי את הפוסט בכותרת 'אני לבד'. הייתה בו תחושה של הרבה עוצמה ואהבה עצמית.

ואני מסכימה איתך גם ש-
האםאחיבאמת חזק? האם אני כל כך אבודה?.
לפני כן ביטאת קינאה באחיך שיש לו הכול, והנה את מספרת איך הוא בעצם בתהליך גירושין, ואיך עם כל ההצלחה שלו עם נשים - אין לו אף קשר אחד טוב ומתמשך.
ואיך בעצם קשה לו להתמודד עם דברים (בדיוק כשאת מספרת על הגעגועים לאח שנהרג - אחיך נרדם. במקרה?).

את אולי אבודה כרגע, אבל את לא באמ-ת אבודה.

מסכימה עם פלונית בהבחנה שאת בעצם כבר לא אוהבת אותו. לכן, זה אולי לא מצדיק את הבגידה שלו - אבל כן אפשר להבין (אולי) מאיפה זה מגיע.
ולמרות האגו הפגוע ולמרות הכאב - להבין שאת לא באמת רוצה להחזיר אותו אלייך (או שאת כן רוצה?). ואת לא באמת רוצה שהוא יחזור לאהוב אותך. כי זה לא יעזור. כי את במילא לא אוהבת אותו, וכנראה כבר לא תאהבי.
אז חבל לכעוס עליו, אלא לחשוב מה הכי טוב בשבילך, ואיך לעשות את זה.

אני כ"כ מבינה את הקושי לעזוב. יש לך את כל הסיבות לפחד.
מקווה שתצליחי בכל זאת, בקצב שלך, לעשות את מה שנכון לך.
ושתחזרי לצחוק.

אהבת עולם, תודה על כל המחמאות. לקבל אותם ממךמאוד מרגש אותי מפני שהכנות שלך יוצאת דופן.
התחלתי לקרוא בבלוג שלך: הפעם בלי להתבייש
אני חושבת שאת ראויה להערכה רבה על הנכונות להיחשף בניק שלך. ובאמת, למה שנבייש על איך שהורינו הכאיבו לנו? למה בכלל שנתביש בכלל על טעויות של אחרים?
הפתיחות הזאת נראית לי רוח התקופה שלנו. ואני אוהבת את זה

הדרך לריפוי פצעי הילדות היא אולי מסע של חיים שלמים,
אבל מנסיוני ולפי מה שהבנתי מהבלוג שלך גם מסינונך, מי שמתחיל במסע הזה מגלה ולומד על עצמו ועל העולם דברים מדהימים!
לפעמים למרות הכאב הגדול מגיע איזשהו רגע של מודעות, שבו עולות בו דמעות של הוקרה דווקא כלפי מי ומה שהביאו אותנו לכאוב כך
ובזכותם יצאנו למסע הריפוי העצמי הזה
ואז, זה כל כך מרגש לגלות שהצלחנו להרחיב את התודעה שלנו
כמו להפיל להור ההר, לנשום אוויר פסגות צונן ולהשקיף בסיפוק על הדרך שעשינו ועל כל העמק היפה הפרוש למרגלותינו,
וזה אותו העמק הזה שהיה פעם ביתנו וכל עולמנו ועכשיו... מה עכשיו?

נפגשתי אתמול עם ניסן

יום שישי. השעה 23:00 בלילה. עוד שיחה עם בן זוגי שנדמה שמובילה לשום מקום. ל- dead-end
שני אנשים פגועים ועייפים כבר מלכעוס אחד על השני מביטים אחד לשני בעינים ביאוש כשנגמרות לנו המילים.
הוא יישן בספה ואני אומרת לו שאני נוסעת לפגוש חברה. לא יודעת למה בכלל שיקרתי
אני נוסעת לפגוש את ניסן. כן, זה מהחלום. הבחור הראשון שלקח את בתולי. זה שהייתי באה עליו מגיל 15 עד גיל 17 ולוקחת ממנו רק את מה שהוא מוכן לתת
אוהבת אותו בשקט, בהערצה, בחוסר ביטחון עצמי שורף ומתחברת לזרעי ההרס העצמי שיש לשנינו
בלי שאנחנו מדברים על זה בכלל.
כי כבר מעצם מעשה הסקס, מתוך תודעה ממוסטלת והרבה סיגריות, ההרס העצמי נוכח ואנחנו לא יכולים אחרת.
אני אז אמנם לא יודעת בכלל מזה אורגזמה, אבל חושבת שמה שיש לי איתו זה - זה. זה ה-דבר שכולם מדברים עליו. טוב נו, אני בת 15 בוסרית ותמימה
אחר כך בגיל 20 אני מגיעה לבקר אותו באשרם שבו הוא נמצא.
קוראים לו עכשיו שיוובה. אל ההרס. ברור שבשבילי הוא עדין ניסן
גם חברתי הטובה טל באשרם הזה. היא הכירה לי את ניסן כשאני הייתי בגיל 15 והוא בן 17 וחצי, פעיל שמאל כריזמטי.
נפגשנו בסמינר של נוער מרץ ברמת אפעל. ראיתי אותו מנגן בגיטרה וכולם סביבו
בלילה הוא משתכר עד שהוא מקיא וטל מחזיקה לו את שערו הארוך כך שלא יתללך בזמן שראשו מעל האסלה.
בלב אני רוצה להיות זאת שתחזיק לו את השיער בזמן שהוא מקיא ואני לא מבינה את המחשבות של עצמי: למה לעזעזל אני רוצה להיות קרובה לאדם בזמן פעולה שכל דוחה אותי?!
בבוקר הוא קם כאילו כלום מוריד חולצה וקופץ לברכה למרות שאסור
יש לו חזה מסוקס של בחור צעיר. יש לו עינים כחולות, שיער שחור חלק שחור וארוך. הוא יפה בעיני כמו אליל ואני מסתכלת עליו כמו שנערות מביטות בכוכבי רוק
אנחנו יושבים לאכול ביחד ארוחת בוקר
אני מודה לאלוהים על מזלי הטוב שדווקא אני מכול הבנות זוכה לאכול בחברתו ארוחת בוקר, אבל מרוב שאני מאוהבת אין לי תיאבון

לאשרם הוא מגיע בעקבות טל
באיזשהו מקום איבדתי אז את שניהם לטובת הגורו שלהם, אבל כנראה שהם אף פעם לא היו איתי. לא באמת
בתקופת האשרם אני שומעת לראשונה את הפילוסופיה ההודית.
"אני לא הגוף שלי, אני לא המחשבות שלי, אז מי אני?"
אני מוקסמת מהרעיונות האלה, כמו שאפשר להיות מוקסמים מכל דבר חדש ומופלא
כמו לשמוע את דיויד בואי בפעם הראשונה
ואני סקרנית ורוצה עוד, אבל אני לא רוצה להצטרף לאשרם.
כי אני רוצה לקחת את כל מה שאני יכולה לקחת מהעולם הזה. להשלים בגרויות. להוציא רשיון נהיגה. לקנות רכב. לעבוד ולקנות לי בגדים יפים. הרבה בגדים
כיף לי להתבגר ולגלות את היכולת להרוויח כסף
לחלום שיום אחד אני כבר לא אף אחת מהצפון. ובינתיים מתמסרת מדי פעם למגע ידיו.
אני לא מואהבת בו יותר, היו לי כבר מערכות יחסים אחרות די משמעותיות: כשהגעתי לראשונה לאורגזמה עם החבר הראשון שלי שבאמת אהב אותי
אוי כמה שהופתעתי לגלות שיש יותר ממה שהיה לי עם ניסן
אחרי שנה עזבתי את החבר הראשון שלי כי רציתי יותר. החבר השני שלי עזב אותי והנה אני מוצאת את עצמי שוב בזרועותיו של ניסן
אבל לפחות הפעם אני באמת גומרת (:

בגיל 21 נמאס לי ממנו ואני ממשיכה בחיי בלעדיו
בגיל 27 הוא עוזב את האשרם ומתקשר אלי
כמו שכתבתי בפוסטים הקודמים הייתי אז בתקופה קשה, "הכי חשוך רגע לפני עלות השחר"- בדיוק שם הייתי.
אז באתי אליו לבית הוריו. חוץ מזה הייתי סקרנית. לא האמנתי שהוא יעזוב אי פעם את האשרם
קצת כמו דוס שחוזר בשאלה
ההורים שלו נחמדים אלי מאוד ואני מזהה בהם תקווה שאולי אני אצליח להפוך את הילד שלהם סוף סוף לנורמלי
אנחנו בחדר שלו והוא מחזר אחרי ואני מבינה שלא בא לי ממנו יותר את סקס בלי מחויבות.
אני בכלל לא בטוחה שאני נמשכת אליו עוד
הוא נראה לי תקוע עדין בגיל 17 וחצי ואני כבר לא. אני בת 27 והחלום שלי לכבוש את העיר התרסק לי. יותר נכון אני התרסקתי עליו

והנה היום אני בת 35. כל גיל והמשברים שלו
ואני נוסעת כי אני מרגישה שאין לי מה להפסיד. כי אני סקרנית. כי אני יודעת שלא יקרה מה שאני לא רוצה.
אני לבושה יפה. ליפסטיק ולק בציפורנים. לא כי אני רוצה להרשים אותו. בכלל לא
ברור לי מה הולך להיות. אני רוצה להזכיר לעצמי ולו שאני משחקת את המשחק
משחק החיים
ואני מבינה שבאתי לעזור לו. ואני מבינה שהפרספקטיבה הזאת אמורה לתת גם לי משהו
כשהייתי בת 15 הוא היה אליל ואני נאלמתי
והנה עכשיו אנחנו במקום אחר.
הוא בדיכאון.
אנחנו נוסעים למירנה בהרצליה והוא מדבר איתי. פעם ראשונה שאני מדברת איתו ככה
הוא מספר לי על האחים שלו ואני שואלת:איך אתה מסביר את זה שהם יצאו מינסטרימיםם ואתה ככה?

ואז הוא מספר לי

אמא שלו רצתה להיות פסנתרנית. היא לא היתה מוכשרת באופן מיוחד אבל היא מאוד רצתה
היא גרה ברוסיה והיתה עניה. היא נסעה פעמים בשבוע, שעה וחצי ברכבת לכל כיוון לבית של אנשים עשירים, עבדה בנקיון שעתיים כדי שירשו לה לנגן שעה אחת
כשנולד לה בנה הבכור ניסן היא היתה רופאה בארץ. התחתנה עם מהנדס וכבר היה לה כבר כסף לקנות פסנתר ולממן שיעורי נגינה לבנה
כשניסן בן 6 הם מגלים שיש לו שמיעה אפסולוטית והם מכריחים אותו לנגן כל יום
אם הוא הוא לא רוצה, או אם הוא טועה הם מוצאים את החגורה ומצליפים בו
חזק. בזעם.
ככה הוא מספר לי
הוא נשרט מזה. הוא הרטיב במיטה עד גיל מאוחר
הם שלחו אותו לפסיכלוג ומתישהו הם הבינו את הטעות שעשו. אבל הוא חושב שזה היה מאוחר מדי בשבילו. הנזק נעשה
לאחיו הצעירים הם כבר לא הרביצו
ניסן מספר לי את זה ואני מדמינת אותו בן 6 מיבב, מתחנן ומרר בבכי
אבא די! אמא לא!
אוי זה כל כך עצוב
אחר כך סיפר לי גם שהוא ניסה להתאבד בגיל 14 כמה פעמים. שהוא היה מסתובב עם מזרק מלא באויר בתיק
למקרה שלא יוכל יותר לשאת את זה יותר

אני צריכה ללכת. המשך יבוא...

ניסן, איש יקר, השיר הזה בשבילך

אוי, את כותבת כלכך מעניין....

אני במתח !
מחכה להמשך....

הפגישה עם ניסן חלק ב', או Rock n Roll Suicide

אנחנו יושבים על בירה במרינה ומדברים
אחרי שסגר את המרכז ליוגה שפתח בכרמל בגלל שהעמותה נגד כתות רדפה אותו, הוא חזר שוב לבית הוריו ונכנס לדיכאון
כבר 3 חודשים שהוא לא יוצא מהבית. לא מתרגל יוגה. חזר לעשן. גידל שיער וזקן
ולמרות שמדובר פה על בחור כריזמטי, יפה, חכם ומוכשר
כשהוא אומר שהוא מרגיש לוזר, קשה שלא לראות את זה כך
הבנאדם בן 37 בלי שום דבר משל עצמו
הוא מספר לי שהיתה לו חברה 8 שנים שביחד הם פתחו מרכזי יוגה בכמה מקומות בעולם ונדדו. היתה להם מערכת יחסים פתוחה ואהבה גדולה
הם חזרו לארץ כשהיא החליטה שהיא רוצה ללמוד אירוודה ובשביל זה היא צריכה להשלים בגרויות. הוא חזר אחריה ואז הכיר לה מישהו שחשב שימצא חן בעינה
הוא באמת מצא חן בעינה, אבל הבחור הזה רצה ממנה מונוגמיה
אז היא עזבה את ניסן בשביל הבחור הזה.
עכשיו יש לו חברה אחרת שאמנם יפה בעיניו, מתאימה לו ודואגת לו, אבל הוא לא מספיק מאוהב בה. היא לא מענינת אותו. לא באמת.
גם איתה יש לו מערכת יחסים פתוחה
הוא מספר לי שזה מזל שאין לו ילדים, כי יש בו צד אלים ואכזרי
הוא מספר שההורים שלו שלחו אותו לפסיכיאטר אבל הוא לא רוצה לקחת תרופות וגם הפסיכיאטר חושב שהוא לא צריך
והוא גם שואל מה איתי ומנסה להבין את המערכת היחסים הבעיתית שלי
אני מנסה לסכם את כל הבלוג הזה לכמה משפטים ובאופן מפתיע נראה לי שהצלחתי
ניסן מזדההעם בן זוגי: עם ההתנתקויות שלו שהוא כועס, עם הצורך לבגוד
אני מספרת לו על יונתן שאני נמשכת אליו, אבל לא ממש רוצה להמשך אליו
ניסן חושב שאולי יש לי איזה צורך לא מודע להתאהב במישהו אחר ולהחזיר לבן זוגי על הבגידה.
אני מספרת לו על אפרת המטפלת המדהימה שלי
איך למשל הסובוריאה שממנה סבלתי 11 שנים מאז שאחי הקטן נהרג עברה
הייתי באה אליה ובוכה. כבר 5 חודשים שכמעט כל פגישה בכיתי המון
אפרת חשבה שהסבוריאה זה הצער שלא נתתי לו לצאת ופתאום בוקר אחד לפני מספר שבועות גיליתי שהסבוריאה נעלמה

אחר כך בדרך חזרה הוא שולח יד ללטף את שיערי
ואז אני מבהירה שאני לא בענין. בכלל לא בענין
בכל זאת השיחה ממשיכה וקולחת. מענינת. אני עולה אליו הביתה ואנחנו מדברים עד 4 לפנות בבוקר
אנחנו מדברים על התקופה שההינו נערים ואחר כך על ימי האשרם העליזים
אנחנו מדברים על אלוהים ופילוספיה קיומית
אני חושבת שהוא צריך לשחרר קצת מהצורך האובססיבי שלו להבין את משמעות הקיום
הוא נראה לי תקוע בגיל 17 וחצי
נתתי לו את הטלפון של אפרת. הלווי שיתקשר אליה. שיקבע
הוא צריך עזרה, 4]עזרה בדרך BRfIHMCI[/po]

the notwist PICK UP THE PHONE

ברור שאני לא אתקשר, הוא נשוי. זה נגמר לפני שנים.
אז מה, אני מתגעגעת
והצהבון: תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך

שבוע טוב

נימפה

את רוצה להתמזג, להינמס לתוך הוויה
לאבד שוב את כל המחשבות
ועכשיו ככה עם הגב לקיר, עם הפנים מולי
איך האישונים שלך זזים מצד לצד
האם הם מנסים לברוח, או לצוד מבט?

ששש...
את מבינה בובה שהחיוך שלך
כמו רוח פרא, הוא מכה בי ומסחרר אותי
אז אנל'א יכול שלא לעוף איתך

רוצה לחלום, להתחבר אל ההזיה הזאת
לעוף איתך מחוץ לזמן
אבל אז לפתע יש רעש באמבטיה, ואת לא עונה
מה יש שם מעבר לדלת הסגורה
זה לא באמת, זה רק הפחדים שלך

ששש...
את מבינה קטנה שהדמעות שלך
כמו גל גדול הן מכסות ומטביעות אותי
אז אנ'לא יכול שלא לצלול איתך

רוצה שתרקדי, שתיהיה מה שתמיד רצית להיות
לא אמשוך ידך לעלות
ועכשיו ככה עם הפה סגור, נגמר לנו האוויר
איך העולם הולך ונעלם
ולא אכפת לי לאבד את זה איתך

והצהבון: כשההורים ניזוקים, קל וחומר גם ילדיהם

שליחה על ידי יעל_5* » 05 יוני 2011, 15:45

זה מעניין מאוד בעיניי
שאת עוברת לך את סשן האקסים הזה בדיוק בנקודה זו של חייך.

_כמו להפיל להור ההר, לנשום אוויר פסגות צונן ולהשקיף בסיפוק על הדרך שעשינו ועל כל העמק היפה הפרוש למרגלותינו,
וזה אותו העמק הזה שהיה פעם ביתנו וכל עולמנו ועכשיו... מה עכשיו?_
איזה יופי

נימפה

מה זה השיר הזה? שיר מוכר? (יש לו לחן?) או שאולי את כתבת?

אני כתבתי

אני כתבתי

וואללה, ממש שיר להלחנה !

שליחה על ידי אני* » 05 יוני 2011, 23:24

_חוצמזה אז האמנתי שהקראש על ע.ה יחלוף לי בסוף, שאני יכבה את האש הזאת בכוחות עצמי .
חשבתי שמוטב לי ציפור אפורה ביד מציפור צבעונית על העץ
ועשיתי ככל יכולתי להתאהב בבן זוגי. המצאתי לו כינויים חמודים והשקעתי ביצרת חוויות רומנטיות
והאמנתי שהם יביאו את זה. ושיהיה לנו ילד ביחד זה בטוח יעבוד
אבל הצורך שלי בבן זוג אומנותי, אינטלקטואל, בתשוקה ובאש, לא נעלם.

חושבת עכשיו שאולי כל הריבים שלנו הם ניסיון לייצר אש שלא קיימת בקשר באמצעות דרמות ופיצוצים?_

אוי כמה מוכר...יקירתי את נשמעת כמוני לפני כמה שנים
רק אוכל להגיד לך ממקום רגוע בעקבות טיפול הומאופטי ארוך
הבעיה אצלך,השקט צריך לבוא ממך
ושום בחור אומנותי,אש ולהבה לא יביא לך את השקט
ברגע שתיהי עם אחד כזה,אחרי תקופה תמאסי גם בו ותחפשי תשוקה חדשה
לא קראתי את כל הדף עדיין,מצטערת..היה לי ממש חשוב להראות לך את זה
רק טוב!

מעניין מה שאת "אני" כותבת (אגב, למה יש לי כל כך הרבה אנונימים בבלוג? מה כל כך מביך פה? בכל מקרה אשמח אם בעתיד תכתבו לי בניקים קצת יותר מוחשים)
_אוי כמה מוכר...יקירתי את נשמעת כמוני לפני כמה שנים
רק אוכל להגיד לך ממקום רגוע בעקבות טיפול הומאופטי ארוך
הבעיה אצלך,השקט צריך לבוא ממך_

ובכן, אני מתחילה להבין זאת ברמת הפרקטיקה גם לגבי בן זוגי.
כלומר, לאט לאט מצליחה להתמודד עם תיסכולים ואיבוד שליטה דרך אהבה במקום דרך כעס ופחד
על הילד שלי למשל אני כבר מספר חודשים כמעט לא מרגישה כעס.
זה לא שאני מתאפקת לא להתעצבן כשהוא עושה משהו שאסור. אני באמת לא מתעצבנת
אז גם על בן זוגי אני פחות מתעצבנת. מצליחה לראות אותו, את המקום שממנו הוא מדבר. את הפגיעות שבו
וכן זה גורם לי לכבד אותו, לחוש אמפטיה כלפיו, להיות מסוגלת להכיל אותו
אבל... לצערי כשאני רואה אותו לא עולה לי חיוך על הפנים, הלב לא מתמלא בשמחה,

אני חושבת שגם אם אגיע לשקט המיוחל, תמיד ארגיש איתו שחסר לי עניין. משיכה.
האם אפשר להשלים עם חוסרים שכאלו?
אני רוצה להרגיש שוב את הריגוש הזה של ההתאהבות. שנהיה חם בעור.

שושה, בן זוגי טס הבוקר ללונדון. לבד. יש לו חום וכואב לו הגרון. אני מאמינה שזה לא מקרי
למרות שנפגעתי ממנו אני מקווה, ממש מקווה שיהיה לו טוב. שיבריא. שירגיש טוב
פעם ראשונה שהוא נוסע לחופשה לבד וחוץ מזה שהוא התפטר מהעבודה שלו אחרי 5 שנים
גם בשבילו זאת תקופה של שינויים

אך איזה בוקר,
יצאנו ב7 בבוקר לשדה תעופה
זה שהצלחתי להתארגן ולארגן את הילד בזמן, בלי לחץ , אחרי 3 וחצי שעות שינה, בחיוך כולל ארוחת בוקר זה כבר אמור להיות השיג.
אבל לא בשביל חיי. לא. כמה שאני לא משתדלת אני נכשלת בכל תחום בחיי
בדרך חזרה חברתי הטובה ביותר שעזבה לאמריקה לפני שנתיים מתקשרת.
אני מספרת לה באנגלית, כי הילד יושב באוטו, שאנחנו כנראה נפרדים
ובגלל זה בן זוגי נוסע בלעדי לחופשה
מנסה לא לשקוע לבעסה. גםהיא בחו"ל ואנחנו כמעט כבר לא מדברות בגלל הבדלי השעות
ולא נראה לי שהם יחזרו
וגם קנאה. כי איך הם מצליחים שם ואני לא
ואז כשמתקרבים לגן הודעת S.M.S הראיון עבודה שהיה אמור להיות לי היום לעבודה שנראתה לי שווה בוטל. מצאו כבר מישהו לתפקיד
אני תופסת את הראש והילד שלי חד העין שואל "אמא את בוכה?", "לא מותק" אני עונה
אז למה החזקת את הראש ככה, את עצובה?
לא, הכל בסדר חמוד.
הוא באמת חמוד כל כך שאין לתאר.
מזל שיש לי אותו, באמת בלעדיו אולי כבר הייתי לגמרה מתרסקת
אנחנו מגיעים לגן והגננת קופצת עלינו עם מצלמה
שיט! איך שכחתי! צריך היה להגיע לגן עם חולצה לבנה וזר לראש וטנא
"אין לי מילים..., אין לי מילים...." ככה הגננת מלמלת ויש לה הבעה על הפנים כאילו ביצעתי פשע נוראי מדרגה ראשונה ואני לא ראויה להיות אמא
ואני, "סליחה, שכחתי, נסענו לשדה תעופה ושכחתי.
הילד מביט על הגננת ואז עלי והמבט שלו הופך לשילוב של בהלה ואכזבה
טוב, לא נורא ניסע הביתה להביא מה שצריך אני אומרת
הגננת מבקשת ששאיר את הילד בגן
וכבר הוא מתחיל לבכות
ואני בהחלטה סוף סוף חכמה של הרגע. לא הוא יבוא איתי
אז נוסעים חזרה הביתה שבגלל הפקקים זה 20 דקות לכל כיוון, אחרי שכבר עשינו הלוך חזור לשדה תעופה
וככה במהירות, קקי שלו ולהחליף בגדים ולהכין זר
אנחנו מגיעים לגן ב9 ועשרים. הוא שמח שהוא כמו כולם ונפרד בקלות
ואז בן זוגי מתקשר ואני לא מצליחה להחזיק את זה יותר
מתיפחת כמו תינוקת. אין לי כלום!
שונאת את עצמי שככה אני עושה לו בטח מצב רוח רע לפני החופשה
נכון, הוא חרא ובגד בי והכל, אבל גם לא בטח לא קל
אבל אני פתאום מתפרקת כשחושבת על זה שאין לי כלום! בת 35 בלי כלום
לא בית, לא זוגיות, לא עבודה, נלחמת להשיג עבודה בשביל שכר מנימום, למרות שיש לי כבר הרבה השכלה ותעודות
משלמת הון על הגן ואין לנו חברים מהגן והגננת מעצבנת ובקושי יש לי חברות ואני ובתוך כל זה אני לא מוותרת לעצמי ולא חוזקת לעשן
הוא לא יודע מה להגיד ואומר שגם סמי עופר מת ועכשיו אין לו כלום
אני מאחלת לו טיסה נעימה וטסה לעבודה
והנה אני כל כך מרוכזת בעצמי וברחמים העצמיים שבמקום לעבוד
מקטרת פה, אבל יאללה לפעמים כל כך קשה לגייס מעצמך עוד כוחות כשהכל לא מצליח

והצהובון: ההסכמה כוללת בתוכה, את אי ההסכמה - לפרטיה
מה הקשר???

אויש, קשה !

ובכל זאת את כותבת כזה חי ותוסס ואפילו מצחיק שלא יכולתי להתאפק
ויש לה הבעה על הפנים כאילו ביצעתי פשע נוראי מדרגה ראשונה
הוא לא יודע מה להגיד ואומר שגם סמי עופר מת ועכשיו אין לו כלום

את יכולה להיות סופרת....

ועוד חיבוק אחד שמח

תודה אהבת עולם על המחמאות!
אולי היית יכולה להיות סופרת, אולי הייתי יכולה להיות הרבה דברים. לולי הראש שלי לא היה תקוע כל הזמו בתחת של עצמי (וסליחה על הביטוי)
כן, אני כל כך מרוכזת בעצמי ובמסכונות שלי שכנראה בגלל זה, למרות היכולות שיש לי בסוף אני מחרבת כל דבר שאני מתקרבת אליו

_אולי הייתי יכולה להיות הרבה דברים. לולי הראש שלי לא היה תקוע כל הזמו בתחת של עצמי (וסליחה על הביטוי)
כן, אני כל כך מרוכזת בעצמי ובמסכונות שלי שכנראה בגלל זה, למרות היכולות שיש לי בסוף אני מחרבת כל דבר שאני מתקרבת אליו_

מכירה מאוד את ההרגשה. (מאוד !)
ואולי את לא אשמה. אולי יש סיבה טובה למה את לא מצליחה להתקדם. (איזושהי בעיה נוירולוגית שאת לא מודעת לה? משהו רגשי מהילדות שתוקע אותך?)
וגם, אולי באמת יש לך סיבות טובות לרחם על עצמך.

אבל גם אם יש לך סיבות טובות - זה לא אומר שאין פתרון. וזה לא אומר שהמצב יישאר ככה.
אולי עד עכשיו זה ככה, ואולי הכל נראה תקוע.
אבל זה לא שאת מפסיקה לנסות. ותמיד יש תקווה לשינוי.
מה שחשוב כרגע שפחות תאשימי את עצמך בזה. אני מאמינה שאת לא אשמה. וזה גם לא עוזר.

חוצמזה, בעצם לא התכוונתי שהיית יכולה להיות סופרת, אלא שאת כבר סופרת.
את לא בהכרח צריכה לכתוב איזה סיפור מומצא מהדמיון ולמכור אותו בחנויות כדי להיחשב לסופרת.
את כותבת כרגע חומרים מהחיים של עצמך, ואת כותבת אותם בכשרון רב, וכבר עכשיו יש רבים שקוראים.
זה אומר שכבר עכשיו את סופרת. אפילו בלי ש'הוצאת את הראש מהתחת של עצמך'

.

(ואולי אולי יום אחד, כשיהיו לך יותר כוחות ויותר פרספקטיבה, אפילו תוכלי לקחת את הבלוג הזה ולעשות ממנו ממש ספר. מי יודע?)

בכל מקרה, בהצלחה בהכול.
ותמשיכי לאהוב אותך, למרות הכול... !

עו"ד משפחה
נסי את קרן
http://www.familylawyers.co.il/

שושה בלונדון ואני לא מתגעגעת

יותר קל לי ללכת לישון בלעדיו ויותר קל לי לקום בבוקר
כמו לפשוט חולצה ארוכה בצהרי יום קיץ
לפשוט את בגדי הביקורת, חוסר הסיפוק, הציפיות והאכזבות שלו
לחזור מההורים שלי בלי לנהל שיחה שוב על איך מי מבני משפחתי ואני לא ההינו בסדר
פשוט להיות
ואם כל הביקורתיות הזאת שלו, אם אני רוצה לקטר, אם לי יש במקרה איזו חוסר נחת, או חוסר סיפוק, הוא מתעצבן שאני שלילית

אז הוא מתקשר מלונדון ונשמע עצוב
אני שואלת והוא מאשר.
כן, הוא מתגעגע לילד וגם איך שאנחנו מעציב אותו, מפני שכשהוא שואל אותי אם יותר קל לי בלעדיו
אני עונה לו את האמת

יופי של חג חירות.
שמחה בשמחתך!
תמשיכי להנות

תודה אמא של טוסיק דבש וברוכה הבאה לבלוג שלי (-:
_שמחה בשמחתך!
תמשיכי להנות_
אני לא שמחה בלעדיו. עדין לא שם בכלל. עם כבר יש הרבה עצב
רק מגלה שיותר קל לי בלעדיו ויש בתגלית הזאת משהו מחזק
אבל גם מעציב.
כי אם יותר קל לי בלעדיו, אז שוב עולות השאלות האלו:
מה תפקידיו של שושה בחיי חוץ מלהיות אבא אוהב ודואג לבננו ושותף לכלכלת הבית?
האם זה כל הדבק שיש??

חושבת לשנות את שם הבלוג למשהו אחר,
כי אמנם ציטוט השורה מהשיר "דבש, הכל דבש" מתאר מצב של זוגיות לא מוצלחת שקשה להשתחרר ממנה
אבל אני לא שונאת את בן זוגי
אולי שונאת את השקרים שסיפרתי לעצמי
את הפחדים שמקפאים אותי
אולי ההגדרה הנכונה של המצב שלנו היא-

כל יום מנסה לאהוב, מתאכזבת מחדש ורוצה להיפרד

לפעמים החיים הם יותר מדי

כי אני רגישה מדי וזה לא קשור לבן זוגי
היום בבוקר הטיפול היה על זה.
היה רעש של קדיחה בבנין בחוץ
ואפרת כיוונה אותי לעשות עבודה על איך זה מרגיש בגוף (מרגיש כאילו מישהו קודח לי בתוך המוח)
בסוף, הפגישה ההיתי עיפה ברמות לא סבירות לבוקר
ניסיתי להתאושש בבית קפה ולא הצלחתי
האור בהק והעולם הכפיל את עצמו, שילש, או אולי אפילו יותר
חזרתי הביתה ולא הייתי מסוגלת לתפקד.
הלכתי לישון ועדין כשקמתי הרגשתי נורא
הכל הרגיז אותי. התאמצתי מאוד להיות עם הילד בטוב, אבל אפילו הוא היה יותר מדי בשבילי
שרדתי את הערב בקושי בעזרת קלטת דיוידי, וביביסיטר
לא מבינה את זה.
הטיפול אמור היה להקל עלי להתמודד עם העולם שבחוץ ובמקום זה אני מרגישה את העצבים חשופים יותר, מתוחים יותר.

במשך השנים במקום שהמגורים בעיר ועוד בדירות רועשות באופן קיצוני יחסנו אותי לעומס רעשים
נהיה לי דווקא קשה יותר
וזה לא רק הרעשים. איתם אמנם הכי קשה לי, אבל זה גם החום בקיץ והריחות שהוא מביא עימו
האור החזק מדי, הבתים השכורים המוזנחים, יוקר המחיה, הצפיפות, הניצול של כל מי שאפשר,
הצפיה שעובד טוב זה אחד שעובד שעות נוספות ללא שכר
המשפט הזה- בחמש לא נופלת לי העט מהיד/ או להפך בבוז שכן נופל
החניות שמוכרות סחורה שנהרסת תוך יומים
החברות (כמו הסלולר למשל) שמפעם לפעם יגבו סכום שלא צריך ואתה צריך לכתוב, מכתבים, להסביר, לדרוש, לאיים
האנשים חסרי הרגישות גם אלי, אבל וגם אחד לשני
שלא לומר פשוט גסים ואגרסיבים
צועקים, צופרים, דוחפים, מתערבים, משמיצים
נדמה שכל אחד מוצא משהו חלש ממנו להתעמר בו
לשחרר עליו את האגרסיות
וכולם יודעים, זה כבר לא חידוש ובטח לא עוזר לומר
שאם כל השפע החומרי, אין גבול לאטימות, לאוגוצנטריות, לאלימות ולחזיריות
לפעמים העולם הזה פשוט יותר מדי בשבילי
מוצאת רק פירורים של אהבה
ופתאום כשאני כותבת את כל זה נדמה לי ש
שאולי גם פשוט התיאשתי ופיציתי את עצמי בקפוצינו וקוראסון שקדים
כי מה זה כבר משנה לחיות בזוגיות ריקה מתוכן כשכל העולם ככה.
סתם
כי ככה החיים

מתי כבר המצא את מקומי ויעודי בעולם?
האם אזכה למנוחה ונחלה?

תתחנני אלי/ אביתר בנאי

כמה אלימות כמה עצבים
באיזה רחמים גדולים אני
מפנק אותי
כולם סובלים מאהבה מאוד
תתחנני אלי היום בלילה
תבכי עלי הרבה.

כמה שקשה אני תמיד מרגיש
שזה עוד כלום שיש הרבה
יותר נמוך
אני נבהל ובורח
אני לא יודע להיות שמח
גם לא להיות עצוב

עולם קשוח
אני יכול עליו
רק עם כוח
רק בבעיטות למוח
שישרף הכל בלחש
תתחנני אלי
תתחנני אלי

לחלון שלך הייתי מנגן
עם גיטרה ופרחים
דמעות וגשם

שלום קואלה, אויש את כזאת חמודה. איזה תיאור נכנס לי לבטן. כל כך מזדהה עם רגישות היתר שלך. גם אני .
נעזרת באטמי אוזניים בלילה ועם כיסוי לעיניים כדי להרגיע אותם. מגיעה למיטה וכבר לא מסוגלת גם לאור שמגיע מפנס הרחוב..
ויחד עם הרגישות החושית יש את הרגישות האנרגטית שלא מרחמת ומשאירה אותך חשופה לכל המיותר (יענו חרא) של הסביבה..
השיר נהדר.

תודה יפיופית על תגובתך
שבת שלום

מחקתי את הפוסט הקודם על כמה אני מבולבלת בכלל בחיים
לא רק באהבה, גם בתעסוקה ובמגורים
כי היה נראה לא רלונטי לפה
ואף על פי שהבלוג הזה הוא בשבילי קודם כל,
הרגשתי שהגזמתי קצת
שחציתי איזשהו גבול דמיוני
לפעמים זרם התודעה והזכרונות כשעולים על הכתב זוהרים מרוב משמעות
ולפעמים, כמו שקרה בפוסט האחרון הם זקוקים לגדול עוד קצת בבטן כמו עובר שנולד טרם זמנו, כי אמא שלו לא היתה מסוגלת להחזיק אותו עוד

שליחה על ידי יעל_5* » 12 יוני 2011, 00:07

ברדיו השיר "הכל דבש"
חשבתי עליך והבנתי שאני מאחלת לך, שמאוד בקרוב, השם הראוי לבלוג יהיה
כל יום אוהבת אותי מחדש

אני מקווה שבסדר מצדך, קראתי את הפוסט שמחקת.

עלתה לי מחשבה, את מכירה את המאמן אלון גל?
נזכרתי בו בגלל שתיארת מצב גם קשה זוגית וגם קשה כלכלית ובלבול כללי, ונזכרתי שהוא בא לעזור לאנשים לכאורה עם מצב כלכלי, אבל בעצם 'על הדרך' עושה איתם גם עבודה זוגית ומשפחתית, ובכלל עוזר 'לשים דברים במקום'.
אז סתם ככה, חשבתי אולי כדאי לפנות אליו?
אם משתתפים בתוכנית אז אני משערת שהאימון לא עולה כסף, אם כי יש כאן מחיר של חשיפה.

מצד שני, אם לא רוצים להיחשף, אולי בכל מקרה כדאי לחפש סוג כזה של אימון איתו או עם מישהו אחר? (אבל אז זה עולה כסף. ובכל זאת, אולי שווה? ואולי יש גם למצוא לא מאוד יקר?)

הרגשתי שהגזמתי קצת

לא יודעת למה הרגשת שהגזמת.
לי זה נשמע בסדר גמור לשתף בכל זה.

אהבת עולם תודה על ההצעה
אבל מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שהייתי משתתפת בתוכנית טלוויזיה כדי לקבל איזשהי עזרה ולהוות בידור להמונים
ואלון גל, אלוהים... ממה שראיתי הוא משפיל את האנשים שהוא מנסה לעזור להם, כאילו הם היו טירונים שלו (ולא שזה בסדר גם להשפיל טירונים)
עשו אליו איזה מערכון לא רע בארץ נהדרת
וגם נזכרת באימג' המזעזע של דודו טופז קולע כדורי שוקלד לתוך פה של אישה שמנה
באיזשהו אופן זה אותו הדבר בעיני

לגבי עזרה מקצועית אחרת,
כמו שכבר כתבתי פה, אני הולכת למטפלת נפלאה ולא זולה בכלל
אבל לצערי זה מתקדם לאט לאט.
וגם לצערי,היא לא נותנת לי התשובות לשאלותי
במה לעבוד? האם להיפרד? איפה לגור?
אלו בחירות שלי שרק לי יש את התשבה עליהם
כאילו יש וילון שמסתיר את התשובה הנכונה
אבל כנראה שרק אני יכולה להסיט אותו
ובכל מקרה רק אני זאת שאשא בתוצאות של בחירותי ,
אז גם עם מישהו חושב שהוא יודע מה התשובה הנכונה לי,
איך הוא יכול לומר אם לכל דבר יש מחיר ואני זאת שמשלמת בסוף?

היום בכיתי מלא בפגישה שהיתה לי אצל המטפלת
רק אני יודעת שהכלום שיש לי ביד הוא המון ביחס לנקודת המוצא שלי
אפרת אמרה שהקולות האלה שאומרים שאין לי שום דבר רק רוצים להישמע, אבל יש גם עוד קולות נוספים
בהמשך היום קיבלתי הודעה שלא עברתי עוד ראיון עבודה
אז עכשיו לא רק שאין לי בית וזוגיות, גם אין לי עבודה החל מהראשון לספטמבר
אני מיואשת
ורק את הקולות האלה אני שומעת

ההודעה הזאת הביאה אותי לידי בכי מר נוסף
אולי לפני שנולדתי התנדבתי להיוולד בידוק לתוך המציאות הזאת
אולי לפני שנולדתי הנשמה שלי בחרה לעבור בדיוק את התמודדיות האלו
אבל עכשיו זה נראה לי קשה מדי כל המסע הזה.
ואני לא יודעת, איך זה אפשרי?
כל המאמצים שלי מובילים אותי בחזרה לאותה נקודת מוצא
כמו עוגר שרץ במרץ בתוך כדור
ואני כל כך עייפה

שושה שם יד על גבי כששכבתי במיטה ובכיתי ורצה לנחם אותי
אבל לא יכולתי לקבל את הנחמה שלו
הגוף שלי מתקבץ כשהוא נוגע בי

כשעשיתי את הילד שלנו האמנתי אז בחיים
ןעכשיו אני מרגישה שהילד לא נקודת האור שלי
אלא יותר הסיבה שבשבילו אני מתאמצת להחזיק את הראש מעל המים.
עולה לי האימז' מסוף שנות השמונים תחילת ה90 של ילדה יפיפה בת 11-12 שהיתה לכודה בתוך הריסות לאחר ריעדת אדמה ורק הראש לה היה בחוץ.
צלמי החדשות יכלו להביא את פניה המלאכיות לכל העולם אבל לא לעזור לה
הילדה הזאת החזיקה מעמד כמה ימים עד שחולצה
אם אני זוכרת נכון, לאחר שהיא חולצה היא מתה מפציעה כעבור מספר ימים תוך כדי הטיפול הרפואי בה.
יש כל הזמן סיפורים כאלו בחדשות, אבל אולי בגלל שראיתי תמונה זאת כשההיתי ילדה היא נחרטה בזכרוני
ועכשיו אני מרגישה כמוהה

בכל אופן בלעדי הילד כנראה שהייתי נכנעת מזמן
וזה לא משמח אותי שאני צריכה להמשיך להתאמץ ככה
שיש לי משהו להתאמץ בשבילו
כי עכשיו יש בי רצון לוותר. לקרוס לתוך עצמי. לתת לגוף לשקוע

והצהוב: כבד את עצמך

R.E.M. - Everybody Hurts"http://www.youtube.com/watch?v=ijZRCIrTgQc"

קואלה, מה רוצה בן זוגך ? הוא רוצה להישאר איתך ? מתכוונת שאם הוא רוצה להישאר ,אז אולי כדאי לתת עוד צ'אנס ? למה למהר ולפרק ? כדי להעניש אותו ?
כי ..לא נשמע לי שאת מיוסרת מכך שהוא בגד בך אם תרשי לי להביע את מה שעולה אצלי תוך כדי קריאה..
וגם הבגידה עצמה היא לא סימן לכך שאינו אוהב אותך ואינו רוצה ביחסים בינכם , . אני לא מכירה ולא מתיימרת להבין את נפתלוי נפשו.

אבל את מה דעתך ? מה הרגשתך ?

שליחה על ידי יעל_5* » 12 יוני 2011, 22:31

חברה שלי
תשתמשי עד כמה שאת יכולה בגוף, בתנועות, בנשימות, להזכיר לו ולנפשך שאת לא כלואה תחת הריסות רעידת אדמה.
זה לא סותר את הפנים היפים שלך.
אני מחבקת אותך חזק ועצובה איתך ומאחלת לך מלא כח ותשומת לב ללבך האמיץ.
הלוואי שתצליחי להאמין שיש אור בקצה האפלה הזו, בחיי.
זה הדבר היחיד שהחזיק אותי בזמנו (ואלוהים יודע כמה לא תמיד הוחזקתי, כמה רציתי לחדול),
והדבר היחיד שעוזר לי גם עכשיו, בימים מאוד קשים של שקיעה ביצתית-
זה חייב להיות טוב, אני רוצה להצליח לעבור את זה במלוא רוחבו ועומקו.

מצטרפת ליעל 5, מזדהה עם חלק מהתחושות שלך ומחבקת אותך
עם כול הכאב, הכנות, האומץ, היאוש, כל הקוקטייל הזה שהוא כרגע את.
מקווה שהגל יהפוך לאדוות רכות, בקרוב.

חברה שלי. יקרה. תודה. גרמת לי לבכות עוד קצת
_תשתמשי עד כמה שאת יכולה בגוף, בתנועות, בנשימות, להזכיר לו ולנפשך שאת לא כלואה תחת הריסות רעידת אדמה.
זה לא סותר את הפנים היפים שלך._
פתאום אני קולטת שמה שכתבתי זה מה שהגוף שלי באמת מרגיש
כלוא ומעוך ופצוע
ואין לי אוויר
ממש. בשלושה שבועות האחרונים אני לא מפסיקה להשתעל ולהחנק כמו אסטמטית

זה חייב להיות טוב, אני רוצה להצליח לעבור את זה במלוא רוחבו ועומקו.
ואני מרגישה שעברתי כבר יותר מדי בחיים האלו
קראתי בספר של הנדריקס שזה אחד הסימפומים של פוסט תראומטים
הוא מדמה את זה לעור שמשופשף עם ניר זכוכית עד שיש פצע ואז כל נגיעה קטנה שורפת

יפיופית,
בן זוגי אמר לי בטלפון מלונדון שהוא לא רוצה להיפרד
גם אני לא רוצה. אולי
אבל הגוף שלי החליט. הגוף שלי לא מוכן לסבול יותר מגע שלו. כל סוג של מגע
גם מגע מנחם, מלטף. ידו מונחת על גבי מעל השמיכה כשאני בוכה
בשקט
ואומר לי. זה לא אשמתך (שלא קיבלו אותי לעבודה)

אמנם לא כתבתי פה את כל העלבון והכעס של ה3 שנים האחרונות ואולי אף יותר
ואמנם על פניו נראה שאני סולחת לו על הכל
כי בסיכומו של דבר שושה הוא בחור טוב
ובזמן שאני מתלבטת ומתחבטת ומתיסרת באהבתי
הגוף שלי כבר בחר בשבילי. הוא לא מסוגל יותר לאהוב
את שושה
בחיי

והצהוב: הכל נכון – גם פרשנות לקויה

ותודה גם לך נגיעה רכה. כתבנו באותו הזמן
ועכשיו אני עצובה לא רק על זה שהוא בגד בי
ושהוא לא התיחס אלי יפה
אלא במיוחד על זה שאני איבדתי את האהבה שלי עליו
וזה כבר לא בשליטתי יותר
כי באמת בהתחלה אהבתי אותו מאוד והייתי מאושרת

יעל 5
את זוכרת את זה?
בתקופה שאני ושושה עברנו לגור ביחד
ועשינו מסיבות על גג
ואת כתבת ספר ולי היתה עבודה מעולה
והכל היה אפשרי
ודירת 3 חדרים עם חניה עלתה רק 3700 ש"ח בחודש
את זוכרת את זה?
איך הייתי אומרת לך כל הזמן כמה אני מאושרת?

כשהבוקר מתחיל ואני מגלה שזה לא היה חלום רע
כל זה. כל האבדות האלו
כל הלבד והכשלונות
אין לי כוח

אבל קול ההיגיון אומר לי:
קומי אורי קואלה! תעשי את מה שצריך לעשות!
הכי קל זה להתכסות בשמיכה מעל הראש ולרחם על עצמך.אבל, תחשבי שיש בסוף הדרך מדליה וחיבוק ופרס. פרס ענק. ופשוט תעשי את זה
למרות שנשאר רק עוד משהו קטן לעשות לפני שיוצאים לחופשה- אז תעשי אותו מיד. ואחר כך יש עוד מלא מה לעשות:
למצוא דירה ואז לרשום את הילד לגן ולנקות, לצבוע, לארגן הובלה, להתעמל ולהרזות קצת, וכל הסידורים שדחית כל הרבה זמן כי את שונאת לא יעלמו מעצמם, ובשבוע הבא יש את הפרויקט עם יונתן
ויש את האתר, שצריך רענון ואפשר להיפגש עם אחיך ועם חברות מדי פעם. לא חיבים בבית קפה כשאין כסף, אפשר גם לשבת בבית, או סיבוב בשדרה
ואולי בעוד כמה זמן תרשמי לאתר הכריות (איחס, לא בא לי)
ותרשמי גם את כל הרעיונות שלך. אולי אם תפיסיקי להתעסק באומללותך הם יהפכו למשהו טוב
ותשימי לק ושפתון ותעשי פילינג פעם בשבוע. תתלבשי יפה. לא ג'ינס וגופיה סתם כי חיבים. תתלבשי שמחה
בקיצור, מה שאני מנסה להגיד לעצמי-
אני אעשה את מה שאפשר וצריך לעשות. ויש לא מעט
והדברים יסתדרו בסופו של דבר
ואם וכאשר הם לא וארגיש שאגיע סוף העולם, תודה לאל תמיד אפשר לברוח לקולנוע לשעה וחצי
ולזכור שאפילו בשנה שהייתי מאושרת הדברים לא קרו מעצמם.
אני גרמתי להם לקרות. אני יצאתי לדייטים וככה הכרתי את בן זוגי. ואני עבדתי בסתם עבודה תוך כדי שסיימתי תואר ראשון ובמקביל הרמתי טלפונים ושלחתי פקסים מלא. גם שהתיאשתי והתפדחתי המשכתי
כי זאת לא בושה להיות בלי עבודה, בלי בן זוג ובלי כסף למרות שמרגיש לי שכן.
זאת לא בושה בגיל 27, בגיל 35 ואפילו לא לנשים מבוגרות יותר (שהלווי שאני בגילאים האלה כבר אשיג מה שאני רוצה)בגיל 42 ובגיל 57
זאת לא בושה. זאת עובדה. זאת העבודה שצריך לעשות

הוא מתקשר מהדרך לעבודה ומציע שננסה עוד פעם אחרונה ודי לפני שמפרקים
ואני בוכה בוכה
למה שעכשיו משהו ישתנה?
אני אומרת לו שאנחנו כבר לא אוהבים אחד את השני, אז מה הטעם, בשביל מה?
והוא אומר שבאקלים שאנו חיים בו אהבה לא יכולה להתקיים. אבל אם רק נצליח לשנות, להשתנות
ואני אומרת לו שהגוף שלי כבר לא אוהב אותו. הגוף שלי רק כועס כשהוא נוגע בי
והוא חושב שגם זה יכול להשתנות
ואני אומרת שכבר מזמן, מאז ההריון לפחות הוא לא עשה משהו כדי לענין אותי, או לשמח אותי, או להראות לי שהוא אוהב אותי
רק טענות, ביקורת ושוב טענות
אפילו עכשיו. שהיה בלונדון, מצא מתנה לילד ולא לי
והוא אומר שככה זה הוא לא בחור רומנטי
ואני אומרת לו שתמיד הוא התנתק שהוא כעס. הפסיק לדבר איתי ליומים ואמר שאין לו דרך אחרת . בזמן הזה כאילו ספר את הדמעות שלי
והוא אומר
שזה בגלל שהוא קורס ממאמץ ואני לא מבינה אותו ולא יודעת להקשיב וגם שאי אפשר לתקשר איתי כשאני כועסת ואז אני צועקת
ואני עונה שלא. מאז שהכרתי אותו הוא התנהג ככה ואני אומרת שאולי אשה אחרת לא היתה מתרגשת מההתנהגות הזאת
אבל אני שסבלתי יותר מדי ובטח יש לי חרדת נטישה מתפרקת מזה. ואני לא יכולה להתפרק שוב ושוב . אנילא יכולה לשאת את זה יותר
ולא מגיע לי לבכות כל כך הרבה
והוא עונה שבטח שלא מגיע לסבול.
ואני אומרת שאחרי הלידה במלונית כשבכיתי בפעם הראשונה בלי להבין מה קורה לי ובאמצע הלילה קמתי והסתבובתי בבית חולים משנוררת סיגריות.
והוא אמר לי אז ששמע אותי, אבל העדיף להמשיך לישון ולא לשאול שאלות ועכשיו הוא אומר שהוא לא זוכר את זה בכלל
ואני אומרת לו את המשפט הכי קשה שאני חושבת שאני יכולה לומר
כדי שלפחות הכל יהיה על השולחן
אני אומרת לו שאולי בשביל אנשים אחרים הוא מצחיק ואכפתי ומענין,
אבל בשבילי, כבר הרבה זמן הוא הפך להיות רק:
גבר שמן, שעיר וקרח עם ריח רע מהפה שכל היום זועף ומתלונן ושאני נשארת איתו כנראה רק בגלל פחד ובשביל הכסף
וזה הופך אותי לזונה.
אני לא רוצה להיות זונה.

והוא אומר אחרי כלהדברים האלו שהוא מבין שככה אני מרגישה, אבל בכל זאת היתה לנו פעם אהבה.
והוא אומר שהוא רוצה שאחשוב על זה- זה כלומר לתת שוב הזדמנות לקשר ולנסות לתקן ואתן לו תשובה

ואני מרגישה שהיד שלו מושכת אותי עליו. שוב. לאן היא מושכת אותי? לטבוע איתו במעמקים? לנשום אוויר?

הצילו

והצהוב: במאבק בינך ובין עצמך אי אפשר לנצח, רק להפסיד

קואלה,
קודם כל

את בטח יודעת שרק את יודעת מהי ההחלטה הנכונה עבורך.
רציתי רק לשתף אותך ש-
אני מבינה את המקום הזה שאת נמצאת בו (בואריציה שהיתה שלי) של הקושי להגיע להחלטה.
גם את המקום של ״הגוף שלא רוצה את המגע״ הכרתי ויש לי כמה רעיונות לגבי זה, אבל זה באמת לא מה שחשוב.

עברנו שנים, שההחלטה נראיתה לי כה גורלית שפשוט לא יכולתי להחליט.
אלו שנים שהייתי בהם לגמרי ב״הולד״, תקועה, עם איכות חיים מאד ירודה!
יקירתי , תהא החלטתך אשר תהיה,
השד לא כל-כך נורא!
עדיף לבחור דרך (כלשהי) ולהתקדם בה.

מילה קטנה לגבי הפחד מהמחסור הכלכלי.
בהחלט קשה יותר לבד, ועוד עם ילד.
אבל נראה לי שהפחד שלך קיבל מימדים גדולים מדי.
מכירה מישהו, ששנים פחד מהתרסקות כלכלית. כשזה אכן קרה לו,
הוא אמרי לי, שיש בזה משום הקלה:
שהפחד הכי גדול שלו (נכון לאז) התממש- והוא יצא מזה בחיים.

מאחלת לך שיימצא בך הכוחות להגיע להחלטה ושיגיעו כבר , ימים שמחים.
ליבי איתך.

פלונית ולא בכדי ריגשתי אותי. תודה
אבל למה הניק שלך פלונית ולא בכדי? את מכירה אותי מהחיים הלא וירטואלים?

שליחה על ידי יעל_5* » 13 יוני 2011, 21:39

זוכרת חברה זוכרת
וחייבת, חייבות להאמין, שאנחנו בדרך לייצר עוד ועוד כאלה תקופות
והפעם כמו שטוב לנו באמת.

לא נראה לי שמכירות מחוץ לעולם הוירטואלי.
פלונית ולא בכדי
כי לא נוח לי, האישה של היום, להיות מזוהה (קודם כל בעיני עצמי), עם מי שהייתי אז.
היתה זו תקופה חשוכה- ביחס שלי כלפיי וכלפי מי שהיה אז אישי. מה שסיפרתי למעלה זה רק חלק מהטלנובלה.. :-p

די.
עברו מאז הרבה שנים בהם צברתי גם טוב, אך בהחלט גם רע. מרגישה שחייבת לפרוק מעליי לפחות חלק מהמשא, אחרת לא יהיו בי הכוחות להמשיך לצעוד בדרך, בגלל כובד המטען..
מאחלת לך שוב, שיבואו ימים טובים, במהרה @}

אני עיפה מאוד ולא יכולה לישון
יש לי שיעולים וקשה לי לנשום
לקחתי כבר משהו להרגע, אבל זה לא עוזר
יש לי שיעולים כבר בערך 3 שבועות
קוראת פה אחורה בדף ומבינה שבאמת מאז שהתחילו השיעולים עברתי איזשהו גל של אירועים ובנוסף סיום הפרויקטים בעבודה ובלימודים
נשאר "רק" לסיים עוד איזה עבודה בלימודים, להחליט עם אני מוכנה לתת לקשר שלנו עוד ניסיון אחרון
למצוא דירה, גן (יש כבר גן בעיר אחרת צריך להחליט עם עוברים לעיר הזאת) לרכוש רכב כי שושה מחליף עבודה
ואולי גם רכב בשבילי וזהו
אז אולי השיעולים האלה הם תוצאה של עומס ריגשי, אבל היפוכנדרית שכמותי כבר מתאבלת על כך שבני יגדל בלי אמא כי יש לי סרטן (טפו טפו! חמסה חמסה!)
ואני כל הזמן צמאה
אפרת אמרה שזה פחד
כבר 3 פעמים הלכתי למיטה וניסיתי לישון ולא הצלחתי וקמתי
הלילה גם שושה חזר לישון לידי ולא ביקשתי ממנו לישון בסלון
אולי גם לזה יש קשר
כי כשהוא היה בחו"ל בשבוע שעבר דווקא ישנתי לא רע
מוזר לגלות שהחרדות נמצאות דווקא כשהוא לידי
הולכת לנסות לישון שוב
אני כל כך עייפה!

היתה לנו שיחה ממש טובה היום בטלפון
זאת פעם ראשונה מאז אולי שהילד נולד שהרגשתי שהוא ממש מקשיב לי, שהוא סוף סוף סופר אותי, רואה אותי

וטוב גם שזה בלי יועצים זוגים
אנחנו שנינו צריכים לקחת אחריות על חיינו
לא כמו שני ילדים שרצים לגננת- אבל הוא התחיל

אני לא יודעת אם אני יהיה מסוגלת לאהוב אותו שוב
לא יודעת אם התקשורת הבסיסית הזאת שנוצרה מספיקה ליצור מחדש זוגיות, משפחה
אבל זו איזשהי התחלה
ומצד שני, שנינו הסכמנו שהניסיון הזה זאת הזדמנות אחרונה בהחלט
ואני לא יודעת אם הוא באמת השתנה, או שרק בגלל שאני כבר עם רגל אחת בחוץ אז הוא פתאום מפחד לאבד אותי,
ומה יקרה אם אחליט שאני נשארת. האם הוא ירשה לעצמו שוב לאבד אותי

והצהוב: קחו זמן להפנמה
לוקחת

וואו!
משמח לשמוע.
תקשורת מקרבת, טוב שתהיה, בכל תסריט אפשרי..

ואולי גם רכב בשבילי וזה
אגב, גם רכב בשבילך טוב שיהיה בכל תסריט אפשרי.
וכן, אני מודה, אני מצד הכלה.

מקוה שתמשיכו בטוב @}

ואני מנסה. ניסיתי לפחות השבוע

ניקתי. השתלדתי. הקשבתי. יזמתי יציאה. הפקדנו את היביבי אצל הסבתא ויצאנו לטפאו (טעים מאוד)
בהתחלה זה עוד הלך טוב, והצעתי שכל אחד יגיד 3 דברים שהוא מודה לשני עליהם. 3 דברים שהשני עשה היום למען השני, למען המשפחה
כדי שנדע לעריך יותר אחד את השני ולראות את הטוב במקום רק להיות ביקורתים
אני אמרתי 3 דברים בקלות
תודה שלקחת את הילד בבוקר לים ואפשרת לי לישון עד מאוחר, תודה שהיית אבא טוב לבן שלנו ותודה שאתה מרוויח הרבה כסף שאיפשר לי להפגש עם חברה טובה לקפה ואת הציאה הזאת איתו
ואז הוא התקשה להגיד לי יותר מאחד.
אמר תודה שיזמת את היציאה הזאת וזהו. לא היה לו עוד.
הייתי צריכה להזכיר לו, כמו למשל- תודה שהכנת עוגה עם הבן שלנו, או תודה שכשארחת היום אחה"צ את משפחתך לקפה ועוגה נתת לי להשאר לישון עד 6 בערב, לא ביקרת אותי שלא אמרתי שלום למשפחתך ושלא עזרתי לך בכלום, לא להכין ולא לחסל.
אח"כ זה התחיל להתדרדר כשניסנו להתחיל לתכנן את השבוע וביקשתי ממנו שיצלם בשבילי דברים בעבודה שלו
הוא לא רצה כי הוא עושה לדעתו משימות מעל ומעבר הרבה יותר ממני אז לא רוצה לעשות בשבילי שום דבר. אני נעלבתי
ובמקום להרפות נכנסתי לפינה הזאת- מה הוא עושה ואני לא?
והוא אמר דברים מרגיזים כל כך, מרגיזים בעיוות שלהם. מעליבים
ואח"כ בדרך חזרה הביתה כשהצלחנו איכשהו להפסיק עם השיחה המבאסת הזאת
דיברתי איתו על הקושי שלי להתפרנס ועל זה שהלכתי ליעוץ אצל אישה שקוראת בכף רגל. שיתפת אותו במה שהיא אמרה ורציתי לשאול מה דעתו על מה שהיא אמרה לי
(היא אמרה לי שאני יכולה להיות טובה בטיפול אלטרנטיבי, כמו מה שהיא עושה, או גם פסיכודרמה)
והוא ענה לי שזה שאני מחפשת מישהו מבחוץ שייעץ לי מה אני צריכה לעשות זאת הבעיה שלי. שזה בכלל לא קשור למקצוע
אלא לאינטרקציה שלי עם אנשים. שאני לא יודעת איך להתנהל בעולם ואם ההיתי יודעת הייתי מצליחה במקצוע שבחרתי בו ולמדתי אותו
מה שהוא אמר כל כך הכאיב שאני לא יכולה לתאר את זה
כנראה שהוא צודק ולכן זה כל כך מכאיב
אבל גם, כשהאיש שחי איתך כל כך לא מרוצה ממך
בז לך. חושב שאת דפוקה.
יש אפשרות אחת לעשות כמוהו
לשנוא אותו ואת עצמי
והנה אני כבר רוצה לעשן למרות שהפסקתי, כי הכאב הזה בלתי נסבל
והנה אני כבר מריצה את כל חיי ורואה איך תמיד אני נכשלת ומצליפה בי עלבנות-
"תמיד את נופלת.נשברת. אפס. כשלון. בעייתית. מוזרה. מכוערת. טפשה. חלשה. מסכנה. אגואיסטית. ילדותית. קטנה. תלותית, פחדנית. זונה. מטומטמת. פסיכית, חולת נפש, גסה, בוטה, אגרסיבית, אלימה, מעמסה, בכיינית, נודניקית, לא יודעת לשמוח, דיכואנית, מבאסת, רכרוכית, חסרת עמוד שידרה, עלובה, שמנה, לא יודעת להעריך את מה שיש לה ורק מתלוננת, תמיד מרגישה מקופחת, למה נולדת בכלל, למה? מיותרת. טעות. היית צריכה למות"

ויש אפשרות אחרת
אני לא שונאת. לא אותי ולא אותו
אני רוצה לרפא את הפצעים שלי ולא להרשות לאף אחד לשרוט אותי יותר
זכותו המלאה לחשוב שאני לא טובה כמו שהיה רוצה
אז מה? האם בגלל שאני לא טובה כמו שהוא רוצה מותר לדרוס ולהשפיל אותי במילים
אבל הי, רגע מה איתו?
הוא בחר לחיות איתי, להביא איתי ילד, לצאת איתי למסעדה. לבקש שניתן עוד הזדמנות לקשר אחרי שהשלמתי עם זה שנגמר ביננו
ואז הוא בחר להעליב אותי
ואז הוא בחר ללכת לישון. ולהתעלם מהבכי שפרץ ממני לפני שהתחלתי לכתוב פה.
לפני שהתחלתי לכתוב עצמתי את עיני והרגשתי, ממש פיזית הרגשתי איך אני יורדת נמוך. צוללת. הגיהנום זה כאן.
הגיהנום וגן עדן שניהם בתודעה
ואני בחרתי לתת למילים הפוגעות שלו לחלחל לנשמה שלי והוספתי בעצמי
אבל אז פתאום משהו קרה
קול אחר נעור בי. האמא שנולדה כשבני נולד וגדלה אצל אפרת המטפלת המצויינת שלי, האמא שלמדה להיות אופטמית, אמפטית, מכילה ומגוננת
האמא הטובה הזאת החליטה להגן על עצמי ולהיות אמא בשבילי
והאמא הזת שאגה מבפנים: די! מספיק עם זה! אני לא דפוקה!
כי רק אני יודעת איזה דרך עשיתי.
רק אני יודעת שאני אשה אמיצה שנאבקת להיות חזקה ושפויה ומאושרת
למרות ש...
ורק אני יודעת מאיזה נקודה התחלתי
והאיש הזה שבחרתי לחיות איתו
האיש הזה שאמר לי שהריון ולידה זה over rated
ולא הבין אותי כשהגוף שלי היה חלש וכאב
האיש הזה שרוצה אישה מושלמת- אישה יפה ומטופחת, בלבוסטה שמחזיקה בית מתותק עם ארוחה חמה כל יום וגם מביאה כסף וגם מוציאה את הילד מהגן כל יום ואוהבת ושמחה בחייה ומבינה ומכילה וגם מענינת מצחיקה ומרגשת
כן. יש כאלו נשים. אני יודעת. אז מה
אני לא
אז מה? זה הופך אותי לחסרת ערך?
לא
האיש הזה לא רואה אותי, הוא רואה רק את הפגמים שבי.
והאיש הזה לא רוצה לראות אותי וכנראה במקום שבו הוא נמצא כרגע לא מסוגל לראות אותי וגם לא את עצמו כפי שאני רואה אותו
איזו הזדמנות בדיוק יש לי לתת לו
הזדמנות למה?
מה יש ביננו? מה?

וזה מה שאני חושבת עכשיו:

אני לא רוצה מזון גורמה לגוף במקום מזון איכותי לנשמה
אני לא רוצה בגדים יפים במקום אמון
אני לא רוצה לגור במרכז הארץ כשאהבה לא גרה בליבי
אני לא רוצה לנסוע ברכב חדש אם אני תקועה בחיי
אני מפחדת מעוני במקום לפחד להמשיך לחיות כך כקבצנית של מחמאות וכבוד

והצהובון: שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו.

והוא ענה שזה שאני מחפשת מבחוץ זאת הבעיה שלי...ואם הייתי יודעת הייתי מצליחה במקצוע שבחרתי אותו ולמדתי אותו

תוציאו את המשפט הזה מההקשר וממי שאמר אותו ולמעשה יש כאן מחמאה!

ההתנהלות ה״נכונה״-היא קודם כל פנימית.
כן,כן, אותו תהליך מרשים שעברת עם עצמך ממש עכשיו.
שינוי דפוסי החשיבה, ללמוד להתייחס אל עצמך באהבה. בחמלה.
אם לצטט את עירית לוי: שתהיה לך תקשורת מעצימה עם עצמך, במקום תקשורת מחלישה.
התנהלות "נכונה" שתאפשר ,מעל הכל, הצלחה בלהיות מאושרת יותר.
לא קל בכלל ליישם :-p
את עכשיו, דוקא מתוך הכאב, הצלחת!!
כל הכבוד!

שליחה על ידי יעל_5* » 19 יוני 2011, 01:20

הצפת אותי אהבה אליך.
הוצפתי הודיה על זכות השיתוף בתהליך הזה.

_והאמא הזת שאגה מבפנים: די! מספיק עם זה! אני לא דפוקה!
כי רק אני יודעת איזה דרך עשיתי._
ממש הרגשתי את זה בלב.

אוהבת אותך
מאחלת לך להמשיך בדרך עליה עלית.
שבוע מואר חברה שלי.

הזדהיתי מאוד עם התהליך שאת עוברת. גם הקולות ה'רעים' על עצמך, וגם ההיזכרות בכוחך.
את מדהימה !
אני כל פעם נהנית לקרוא אותך מחדש.

את ראויה למישהו שיראה את הטוב שבך.
וזה משמח שגם את התחלת לראות,
ועוד הצלחת בכך למרות הביקורת מבחוץ.... זה ענק !!!

תמשיכי....

קואלה, קחי

, זה לא פשוט להיות שם מהצד ולצפות שהוא יחזק וזה פשוט לא מגיע ממנו.
אני שמחה על המקום אליו זה דחף אותך
זה המקום האמיתי שאת זקוקה לו בחיים.
תמשיכי לראות את הטוב שבך, יותר ויותר.
אנחנו רואות

הי קואלה. גמאני באתי לפה. חושבת כמו שאר הבנות שאת עושה עבודה מדהימה עם עצמך בשביל לצאת ממקום שמרגיש לך לא נכון עבורך ועל זה מחזקת אותך מאד

.
מאד מתקשה ליעץ (ככה באופן כללי בחיים) רק תומכת ומתחברת לתחושה שלך "שהגוף שלך יודע". גם לי פעם מזמן היה חבר שלא התאים לי- בעיקר בריח ובתחושה. פעם הוא נסע למשך כמה ימים- ובמשך כמה ימים העברתי את עצמי סרטים לגביו. "אוהבת"- "לא אוהבת". בעיקר הרגשתי אשמה. אפילו אפיתי את אחת העוגות הבודדות שאפיתי בחיים (היא נפלה) בסוף כשהוא חזר הוא פיספס את הרכבת והגיע באמצע הלילה כשכבר ישנתי. ואז מתוך שינה גירשתי אותו מפני. זה היה כל כך לא מודע. ולמחרת שנינו ידענו שזהו. הוא פיספס את הרכבת. העוגה נפלה.
בכל מקרה רק את יודעת באמת. או הגוף שלך

תודה לכן נשים יקרות, מקיסמות, חכמות, יפות שמלוות אותי כאן
רוצה לשתף אתכם בחוויה שעברתי עכשיו

סיימתי לראות עכשיו את מחוברות 2

ת'שמעו זה אשכרה לא הגיוני וזה לא מציאותי איך שהמציאות כשהיא נתחמת במסגרת של זמן ושל פריים מתארגנת ככה ונהפכת להיות שירה
לא רק בליל של אירועים בלי פשר
ויש לה למציאות הזאת התחלה, אמצע וסוף
והסוף שלה הוא גם התחלה חדשה של משהו אחר
וואו!

הרגשתי תחושת ריקנות גדולה לפני שלחצתי פליי על פרק 40 והאחרון בעונה.
ועכשיו, אני מוקסמת ונפעמת למצוא את ההגיון, ההפי הנד והאש בתוך כל הכאוס, היאוש והאפור האפור הזה שקוראים לו החיים.
הנשים המדהימות האלו התמסרו לחשיפת חייהן בפני כולם, עם הפנים והבפנים
ואיפשרו לצופה לא רק לחוות איתן את העליות והמורדות, אלא גם ללמוד מהן כמה דברים על עצמם ועל היקום
אני למדתי למשל שכמה שהחיים מבחוץ יכולים להראות זוהרים ומעוררי קנאה, אני אף פעם לא אוכל לדעת ממבט חיצוני מה באמת קורה בתוך הבתים ובתוך הראש של האנשים ואיזה סרטים הם אוכלים כל יום לארוחת בוקר
וגם למדתי שההחלטה לאהוב ולסלוח באמת יכולה לשנות חיים
ושהכל, כל הקיום שלנו מתחיל באמונה.
וכך המעשה הפרטי שלהן הפך להיות ציבורי ואח"כ כך נדמה, שבאיזשהו אופן קוסמי נכנסה בו גם התערבות אלוהית והאיצה תהליכים
כאילו היקום נתן איזה פוש שדברים יקרו נכון, לא רק לכל אחת ואחת מהנשים, אלא גם כקבוצה שמשתתפת בסדרה
ואני חושבת כך מפני שלא יתכן שכל השינוים שקרו למשתתפות הסדרה קרו אך ורק בזכות הבמאי והעורך, מוכשרים ככל שייהיו, זה לא מספיק.
והמהפכים האלו שהנשים עברו גורמים לי להאמין , או יותר נכון לקוות, שאולי גם לי מתישהו, יום אחד, אולי אפילו בקרוב
יקרה השינוי המיוחל
המהפך
ואולי גם בזכותכן נשים יקרות שקוראות אותי
אולי גם בחיי יקרו כאלו נסים שגורמים למתבונן מהצד לקבל השראה
הלווי

והצהוב:
אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה

קוראות יקרות,
זה שאתן מלוות אותי פה בנפילות ובעליות ותומכות בי ונותנות לי הרגשה שאני לא לבד למרות שאני בכלל לא מכירה את רובכן
לא רק שזה לא מובן מעליו עבורי, אלא זה לא פחות מנס.
It's a miracle
השיר הזה מוקדש לכן באהבה

תודה

שליחה על ידי יעל_5* » 22 יוני 2011, 01:29

בפעם האחרונה שכתבתי לך כאן חשבתי לכתוב בשם הרגיל בו אני בדרך כלל כותבת באתר.
לקרוא את מה שכתבת היום מנע ממני, לפחות בינתיים, לעשות את זה.
קשה לי עם מה שכתבת. עם התכנים והקישורים. קשה לי ומקסים לי.
מקסים לי וקשה לי.
ובכל מקרה מצטרפת לתפילה.
הלוואי.

יעל 5 יקרה,
חששתי כשכתבתי את הפוסט האחרון שאולי יהיה לך קשה איתו
נקודות המבט שלנו בענין זה כל כך שונות
וכל מילה שהוסיף תחשוף פרטים שאולי לא תרצי
אז נדבר על זה כשנפגש
והקישור-
תיארתי לעצמי שישמח אותך
אוהבת

אוי קואלה, אם היית יודעת כמה פעמים אמרו לי את המשפט הזה - שאם הייתי... בלה בלה בלה... הייתי מצליחה במקצוע שלמדתי ובלה בלה בלה..
גם בעלי, וגם כל העולם.
אז מה?

מצד אחד, זה אולי נכון - אם הייתי מישהי שאני לא, עם כישורים שאין לי או שלא מפותחים אצלי- הייתי מצליחה במשהו שבחרתי ללמוד בגיל 20. אוקיי. אז?
מצד שני - אני לא האדם הזה. אני מישהי אחרת, עם יכולות אחרות והתנהלות אחרת - שונה. אז המישהי הזו, שהיא אני - יכולה להצליח במשהו אחר.

כשעבדתי כשכירה, לפני 5 שנים בערך, לפני פרוץ הילדים לחיי, פוטרתי ממקום מאוד נחשב.
מאוד.
הייתי סניגורית צעירה, וזה השפיע עליי כל כך קשה שאי אפשר לתאר.
הרגשתי כישלון.

ואז הגעתי במקרה למשרד שעבדתי בו עוד שנתיים לאחר מכן ועד היום אם אני ארצה עבודה - יכניסו אותי לשם בזרועות פתוחות.
ושם פרחתי. שגשגתי.
לא רק שאני והבוס שלי שם הסתדרנו מעולה, הייתה לי גם מחוייבות עצומה למקום וללקוחות, הרגשתי שם כמו בבית.
והייתי אותה אני - מאחרת כרונית, עם הפרעת קשב, ושנאה מובנית למסגרות וחוקים נוקשים.
אבל שם זה לא עניין אף אחד.
שם מה שעניין אותם זה אם אני נשארת ומסיימת את העבודה, ולא אם הגעתי חמש דקות מאוחר יותר בשעון.
ואם לא היו לי מחוייבויות מיוחדות והייתי מתקשרת ואומרת שהיום אני בים- הם פרגנו לי את זה כי ידעו שאני אפצה על זה ואקח עבודה גם בשישי הביתה כדי שכלום לא ייפגע.

לא, אני אף פעם לא אוכל לחיות בתוך מסגרת נוקשה. אז מה?
זה הופך אותי לפחות מוצלחת?

אולי מה שבעלך התכוון שמפריע לו זה שאת הולכת לאנשים חיצוניים במקום לחפש את התשובות בתוך עצמך?

אולי מה שבעלך התכוון שמפריע לו זה שאת הולכת לאנשים חיצוניים במקום לחפש את התשובות בתוך עצמך?

כן זה מה שהוא ניסה להגיד, אבל לא רק
הוא גם היה חסר סבלנות ומתנשא לדרך החיפוש העצמי שאני עוברת
ובטח שלא הגיב באופן חברי ואמפטי.
הוא טען שיש לי בעיות בתקשורת עם אנשים וזה מאוד העליב אותי
מפני שהרגשתי שהטענה הזאת, שזאת אגב לא הפעם הראשונה שהוא אומר אותה מסתדרת לו מצויין
עם הטענה שאני האשמה הבלעדית בכל בעיות התקשורת ביננו והוא לא לוקח שום אחריות על עצמו
לטענתו החוסר יכולת שלי לתקשר היטב עם אנשים היא הסיבה לקשיי התעסוקה שיש לי והיא גם ההוכחה לכך שהוא בסדר בקשר הזוגי ואני ורק אני היא זאת שצריכה להשתנות
הוכחה זאת מאוד מקוממת אותי
מפני שיש הבדל בין התקשורת המקצועית לתקשורת הזוגית
וגם יש הבדל גדול מאוד לטובתו ביחס בין ההיצע לביקוש בתחום המקצועי שלו לעומת התחום המקצועי שלי
ויש פער קיצוני מאוד לטובתו במשוכרת הממוצעת בתחום שלי לעומת שלו
הבדלים של שמים וארץ
כך שעצם ההשואה היא לא הוגנת בכלל

מעבר לכך,
קיים בי פצע ילדות להיתפס כלא אהובה, לא תקשורתית ולא פופאלרית
כשההיתי בכיתה ז' עברתי עם משפחתי למקום מגורים חדש השונה מאוד במנטליות שלו מהמקום בו גדלתי
המעבר לבית החדש נעשה ללא כל הכנה וקליטה בבית ספר החדש ובנוסף בשבוע שסבי האהוב נפטר.
לא הצלחתי להיקלט בישוב החדש וסבלתי מנידוי חברתי וכשההיתי משתפת את אמי בזה שאני עצובה ולבד
ומבקשת ממנה שנחזור לבית החדש
היא היתה מאשימה אותי שהילדים לא אוהבים אותי בגללי. כי אני לא תקשורתית
נראה לי שאיך שבן זוגי הגיב גרם לי להרגיש שוב ילדה חסרת אונים בת 12
אין לי עבודה ואין לי כסף, אז אני תליה בבן זוגי כפי שההיתי תלויה בהורי
וכשאני משתפת את בן זוגי במצוקה בה אני נמצאת הוא כמו אמי מגיב בחוסר אמפטיות ומאשים אותי
ואז אני מרגישה לבד בעולם בלי יכולת לשנות את גורלי
ומתחילה לחשוב שאולי הם צודקים, כל האנשים שלא אוהבים אותי, שלא מאמינים בי
ןזאת בדיוק התיאוריה של האימגו! הרי שהקשר עם בן זוגי מייצג במובנים רבים את הקונפליקט הלא פטור שלי עם אמי
ואם אני אקח את זה עוד צעד יותר רחוק-
לא רק המגע של בן זוגי מביא לי את הסעיף גם המגע של אמי. אני שונאת שהיא מחבקת ומנשקת אותי

הענין הוא, שהפגיעה של אמי אולי מזיכרה את הפגיעה שלי מבן זוגי, אבל היא גם מאוד שונה
אני כבר לא בת 12
ובן זוגי הוא לא האפוטרופוס שלי

פששש עליתי פה על משהו!
או רורה תודה שהסבת את תשומת לבי הניסיון לענות לך עזר לי להבין את זה

פששש עליתי פה על משהו!
גדולה

מפני שיש הבדל בין התקשורת המקצועית לתקשורת הזוגית
כך שעצם ההשואה היא לא הוגנת בכלל

נכון. וגם, חבר לדרך בודאי היה רוצה טוב עבורך ועבורו, היה מנסח את זה בדרך שתתן לך מתנה. ולא תאשים אותך בדרך שאת מתנהלת לדעתו.
שיפוטים אף פעם לא הביאו אף אחד להשתנות. וכל אחד אחראי לדרך שלו/ה ולדרכי ההתנהלות שלו/ה.
השיפוט שלו עוקף קושי שלו עם עצמו שהוא לא מוכן רגע להשתהות עליו לדעתי.

ןזאת בדיוק התיאוריה של האימגו! הרי שהקשר עם בן זוגי מייצג במובנים רבים את הקונפליקט הלא פטור שלי עם אמי
ממש. ומכאן גם הפוטנציאל לריפוי העמוק. האם אתם עדין עוברים תהליך אימגו?

היום אני בת 35

יצאתי לשתות עם אחי. היה כיף. אבל עכשיו קשה לי להרדם ויש לי קצת בלבלה בבטן וקצת פחד בחזה
ככה זה איתי, אני כבר לא צעירה ולא מגיבה טוב לאכוהול וגם תמיד שטוב לי אני מפחדת שזה אולי סימן שאני הולכת למות
אבל בניגוד ליומולדת 30 שמרוב פאניקה הגעתי למיון
הפעם אני לא רוצה לפחד
יש בי אמונה. בעצמי. באלוהים. בחיים. מה שצריך לקרות יקרה
ונראה לי שיש לי עוד הרבה מה לעשות בעולם הזה לפני שאפרד

אחי שאל אותי מה אני מאחלת לעצמי וזה מה שאמרתי:
לאהוב את עצמי
לאהוב את החיים
להתפרנס בכבוד
להיות בזוגיות טובה

_ןזאת בדיוק התיאוריה של האימגו! הרי שהקשר עם בן זוגי מייצג במובנים רבים את הקונפליקט הלא פטור שלי עם אמי
ממש. ומכאן גם הפוטנציאל לריפוי העמוק. האם אתם עדין עוברים תהליך אימגו?_
קראתי את הספר והלכנו ליעוץ בערך חודשים אצל מטפל שעיצבן אותי אז הפסקנו

והצהובון עכשיו הביא לי משפט שעוד לא קיבלתי
"ההבדל בין עבדות לחירות הוא היכולת לעמוד מאחורי מעשייך, בעבר, בהווה ובעתיד"

מעולה! זה בדיוק מה שאני רוצה להצליח בו השנה
ללמוד לקחת אחריות מלאה על חיי

לילה טוב

יום הולדת שמח!!
שכל משאלותייך ואיחולייך לעצמך יתגשמו
ושיציף אותך המון המון מזל טוב..אמן!

(קוראת אותך בשקט בשקט למן ההתחלה..)

קואלה, מזל טוב!

את יודעת, מה שאמרת על אמא שלך, זה בדיוק איך שאמא שלי התייחסה אליי כשחזרנו מהשליחות ולא הסתדרתי בבית ספר כמו שהם ציפו.
שאני לא מסתדרת בגללי, בגלל שיש לי בעיות תקשורת.
שפיטרו אותי שנים אחר כך מאותו משרד נחשב ומהולל, אחי אמר את אותם הדברים: שפיטרו אותי בגללי, כי לי יש בעיות של רצינות ומחוייבות, כי אני "פרזיטית"....

דווקא בן זוגי לא דורך לי על הנקודה הזו...

בכל מקרה, את ממש צודקת. וכך גם קן לציפור.
מן הראוי לנסח את דבריו כמתנה ולא כשיפוט.
אולי זה מה שהוא התכוון, למעשה?
אני יודעת שבן זוגי אדם שיכול להיות מאוד בוטה בדבריו, אני המון פעמים נפגעת מהנוסח אבל הכוונה - טובה...

את יכולה לקחת אחריות על חייך.
את נקראת לי פה אשה אינטיליגנטית ורהוטה, עם יכולת ביטוי ומחשבה עצמאית.

מזל טוב!!!