כאן ועכשיו בחיים וברשת

שליחה על ידי ענ_בל* » 24 מרץ 2005, 23:12

תודה לכן, יקרות לי.
שבת שלום ומבורך.

שליחה על ידי ענ_בל* » 25 מרץ 2005, 08:26

בקשות לעצמי לתקופה הקרובה.
שקט פנימי, חיוך ויד מושטת החוצה. אל ילדי, אל העולם.
מרפה את הרצונות הדוחקים. סומכת שהדברים מסתדרים באופן הטוב ביותר.
נושמת עמוק כשמגיע כאב. נותנת לו להציף אותי, מכילה אותו.
מניחה ידיים, מזרימה רייקי. מנקה, מבריאה, מחזקת.
אני, אני, אני, כאן במלואי. עם כל האהבה שלי, עם כל הנתינה שלי .

כלכך נכון עבורי, בכל רגע ורגע.
לומדת עכשיו לחזק את האמונה בעצמי.
אני שלמה בגופי ובנפשי. יש לי יכולת לשמור על עצמי בכל מצב. להיות ברורה עם עצמי בנוגע לרצונות שלי ולהביע אותם בפני הגבר המקסים שנמצא מולי.
אני רוצה לשמור על השקט הפנימי שלי גם כשאני עוברת חוויות עוצמתיות איתו.
התחושה הזאת שאני פגיעה....הבנתי את זה כלכך לעומק בשבועות האחרונים.

בקשות לעצמי לתקופה הקרובה
את הרי יוצרת את כל הדברים האלה. ולפי החלומות שלך את ממש לא לבד.
אז אולי במקום לבקש -תודיעי !

שליחה על ידי ענ_בל* » 29 מרץ 2005, 22:47

חני, תודה.

אני שוב בבית. תחושת הזמן השתנתה מאוד מאז פגשתי את הנוכחי. אנחנו מקושרים בכל דרך אפשרית. סלולרי, SMS, אי מיילים. נפגשים כך , במחשבות, ובמציאות. זמן כלכך קצר ובכל זאת מלא בכלכך הרבה התפתחויות, קרבה, תובנות.

אני מרגישה בתהליך צמיחה מואץ.
כיוון שיכולה להתבונן פנימה ללא פחד, שיש בי יכולת להבין את התהליכים הנפשיים שאני עוברת, זה מוביל אותי למקום בריא, שקוף עם עצמי. מאווררת נקודות כואבות. מרגישה שעולה בכמה מעלות באהבה שלי, בנתינה.
התחלתי את הקשר איתו עם פחדים עצומים. הנוכחות שלו, הדומיננטיות העלו בי שוב את התחושה שאין לי מספיק ביטחון ביכולת שלי לשמור על עצמי. אז אני נמצאת במקום בטוח יותר. מרגישה שאם אני בקשר ובקשב טוב עם עצמי אז אני לא מפספסת ומרצה את האחר על חשבוני. ועדיין צריכה להיות בקשב עמוק איתי. זה עוד לא זורם טיבעי לגמרי.

ישנם רגעים שפחד נטישה עולה . גיליתי שכשעולה אפילו שבריר מזה, אני נמצאת בעמדה של "קורבן" של ויתור על משהו שהוא אני עצמי, שחשוב לי. זהו רגע חשוב הגילוי הזה.
יחד עם זה רוב הזמן מרגישה מלאה ושלמה עם עצמי. לפני שהכרנו חשתי שאני משחררת את המקום הזה של צורך דחוף בבן זוג. פתאום זה לא היה דחוף כלכך וטוב שכך. רק ממקום כזה יכולה לצמוח זוגיות בריאה.

שליחה על ידי ענ_בל* » 31 מרץ 2005, 07:14

האם מגוון דרכי ההתקשרות ביננו מכסה איזשהו סדק של פחד מנטישה?
האם פחד הנטישה קיים עדיין בעוצמה שדוחפת אותי להחלטות ולבחירות שפחות מתאימות לי?

אני רוצה להתבונן בשקט במקום הזה.

עירית_לוי

אני פה.
<קוראת בשקט >

גמני

מתבוננת בשקט על התהליכים היפים שלך...

הבן זוג מדגיש בפני נקודה מסויימת שהוא רואה. קורה לעיתים שאני מחליטה החלטה כלשהי ואז כתוצאה מלחץ סביבתי, תחושה של איום כלשהי, אני משנה אותה.
לפעמים התחושה היא של התפשרות, לפעמים של גמישות ולפעמים של התקפלות.

היתה לי שיחה מעניינת מאוד עם אימא של תלמידה. מעניינת, מאתגרת וקשה. האמא הזאת עמתה אותי עם המקום הזה. היתה נקודה מסויימת בשיחה שחזרתי בי ממשהו שאמרתי לילדה לפני הכיתה.
תוך כדי שיחה, כשעלה העניין הזה, האמא החלה לאיים בכל מיני איומים, אני בטח נלחצתי, אמרתי שאחשוב על זה, ובסופו של דבר חזרתי בי מהעניין.

לא מצב הכי טוב, כי היה פה מאבק של אגו מול אגו.
אני במקום הזה רואה כמה דברים. הייתי גמישה מספיק להקשיב לטענות של האמא ולראות שיש צדק בדבריה. את הנקודה מול אותה ילדה אני יכולה להבהיר בצורה אפקטיבית יותר.
מצד שני, התקפלתי?
זו גם התחושה שלי. וזה מעסיק אותי כי אני לא בטוחה אם בחרתי לרדת מהעניין הזה מתוך גמישות ועוצמה או מתוך פחד ונסיגה. באמת שהתחושה שלי מעורבת בעניין.
@} @} @}

כל יום הוא יום נפלא. כל התרחשות, פעילות, רגש, מחשבה.

לפעמים משתבללת לי בפנים. חולמת, חושבת את המחשבות שלי. מתפזרת לצדדים, חווה רגשות מקרבים ומרחיקים. חושבת, מה הוא חושב? מה הוא רוצה איתי? מה הוא מרגיש?
ומה אני מרגישה?
מתקרבת, מתקרבת. ואולי בגלל שחשה כך, רוצה לחוש ביטחון רב יותר במה שהוא מרגיש. יש לי תחושות של קרקע לא בטוחה לגמרי. אולי בגלל המרחק הפיזי והידיעה שהוא רוצה מערכת יחסים שכוללת מגורים משותפים, נישואין וילדים נוספים. אז, הוא רוצה את זה איתי? ואם גם אני רוצה, איך בדיוק נגשר על המרחק הפיזי?

שוב מתבוננת במקום הזה של פחד נטישה. אני רואה אותו צץ מספר פעמים ביום. אני רואה שכשאין מספיק מגע פיזי או תקשורת אחרת, זה עולה אוטומטית. אני רואה שכשהלב שלי נפתח במקביל זה עולה. עכשיו, אני רואה את המנגנון הזה ברור ונקי.
תהליך מואץ של ריפוי הפחדים. זה המקום של כאן ועכשיו. תודה.

@} @} @}

שתדעי שאני כאן.
נשיקות.

ענבל יקרה
שיהיה לך שבוע ממלא ונפלא
אני קצת מתכנסת כי מרגישה להתבונן, לפתור את הבעיות הכאילו גדולות שלי.
היום על הפרק זה חלום הבית הפרטי, אני לא מחפשת "במה שיש" אלא ב"מה שאין".
ומרגישה קצת קוטרית לדבר על זה ברשת.
וגם קשה לי לחבק את העולם עם בעיות, שנובעות מתשוקות, שריטות, שאלות למה לי אין.
מתביישת להיות אשת הדייג.
אז אני מתחברת במקומות שאנשים צריכים, שאני יכולה לתת.................
מסתכלת על הטבע האנושי כמה הוא עבד לרצונות, צרכים, גירויים, שינויים.
מרגיש חמצמץ אבל בוגר, או אולי מתבגר, אני בדרך ל40 - (משבר וכל זה................)
יוטרן למציאות................את באה ליום עיון?

מעניינת זוית הראיה שלי היום.
יכולה להתבונן לתוך מקום שנראה לי סדק של פחד נטישה.

הרי היה שם תמיד, בכל מערכת יחסים. פחד שהכתיב לי התנהגות מסויימת. המערכת עם הX היתה מבוססת על פחד נטישה לפחות מצידי. אבל אז לא ידעתי להגדיר את זה ככה. לא יכולתי עוד להתבונן במקום הזה.
וגם בכל הקשרים שהיו לי מאז, הפחד הזה התעורר. עכשיו אני פנויה להתבונן בו.
וזה מכאיב. יש לי איזה שקט פנימי וקבלה של המקום הזה. יש לי ביטחון שאני בדרך של ריפוי, וביחד עם זה יש שם המון כאב.

על מה זה יושב? פחד נטישה כזה?
אבא שלא ראה אותי? שלא היה שם בשבילי? אבא מוטרד, עסוק בשלו, בורח החוצה כדי לא להתמודד עם הקושי והיופי שיש במשפחה שלו? אבא שפשוט לא קיים שם בשבילי. אבא שהולך ברחוב , גבו אלי והוא מחזיק יד של ילדה אחרת. איזה רגע כואב זה היה עבורי כילדה. ראיתי אותו.... בדיעבד, זה היה אבא של ילדה אחרת, לא אבא שלי. אבל חוויתי את אבא שלי כמתרחק, נעלם, בוחר בילדה אחרת.

אז אני אישה בוגרת, גדלדולת, קטנטונת, עם עוצמות נפשיות, עם יופי פנימי, עם המון אהבה לעצמי, לילדי, לעולם. עצובה, שקטה, מקבלת, מרפאה. זה מה שזה עכשיו.

עירית_לוי

כולכבוד לך על המסע המופלא והעמוק שאת עוברת עם עצמך.
מעורר השראה לעקוב אחרייך.

עצובה, שקטה, מקבלת, מרפאה.
סולחת?

עירית_לוי

מתייחסת גם להודעה ישנה יותר:

וזה מעסיק אותי כי אני לא בטוחה אם בחרתי לרדת מהעניין הזה מתוך גמישות ועוצמה או מתוך פחד ונסיגה. באמת שהתחושה שלי מעורבת בעניין.

אם התחושה שלך מעורבת, אז אולי היה שם גם וגם? גם עוצמה וגם חשש?

נראה לי שאת התשובה האמיתית רק את יכולה לתת. רק הלב שלך.
אבל בכל זאת, הנה כמה דברים שאת יכולה לשאול את עצמך:

האם את מרגישה נוח* עם ההחלטה החדשה? איך זה מרגיש לך בגוף?

עכשיו, כשעברו כמה ימים מאז השיחה עם האמא, והאינטרקציה ה"מאיימת" איתה רחוקה ממך, האם את שלמה עם ההחלטה החדשה?

בנוסף, את יכולה לעשות לעצמך מנהג, עד שתבררי את הסוגייה הזאת עם עצמך: לא להחליט מיד תוך כדי האינטרקציה.
לא לתת תשובה על המקום, אלא להתרגל למשך זמן מה לומר "תנ/י לי לחשוב על זה קצת ולחזור אלייך". זה יאפשר לך לשקול את ההחלטה מתוך פחות לחץ סביבתי.

פרח מקסימה
תודה.

סולחת? נדמה לי שעדיין לא סולחת לעצמי ועוד לא סולחת לאבא שלי. נכון שמתבוננת במקום הזה עם שקט נפשי מסויים. חמלה וסליחה עוד יגיעו.

המערכת עם הX היתה מבוססת על פחד נטישה לפחות מצידי. - לא רק, לדעתי.(תקני אותי אם אני טועה)
גם מדפוסים ואמונות של "הגבר" מול ה"אישה",
של פחד מלהכיר ביכולות שלך, בעצמה שבך.
הפחד מול הרצון להבלע.
גם מהמקום הזה שאוהב להיות קצת תלותי ומעביר את האחריות למישהו אחר.
המקום הזה שעייף מלהיות הבכורה , הגדולה, רוצה להיות עטוף ומובל.
גם מהמקום הזה שמעתיק את דפוסיי ההורים.

חמלה וסליחה עוד יגיעו.
קחי את הזמן יקרה. עכשיו את מתבוננת שם. שמה את העצבע על נק' הכאב. מחפשת אותה, מנסה לדייק במיקום.
תבכי אותה,תרעדי אותה.תכעסי אותה. ממש מותר לך.

אני ממש מתפעלת מהאומץ שלך. (אני רועדת...) ומההתבוננות המדהימה והיסודית שלך.אך את מצליחה להגיע לגוני גוונים .(נו.. אומנית או לא??)
נשיקותתתתת

_גם מהמקום הזה שאוהב להיות קצת תלותי ומעביר את האחריות למישהו אחר.
המקום הזה שעייף מלהיות הבכורה , הגדולה, רוצה להיות עטוף ומובל._
אני מרגישה נכון מאוד עם המשפטים הללו.
מיץ פטל
נכנסת ואיווררת לי עוד פינות חשוכות שעוד לא הגעתי אליהם.
אני רואה בנקודות זמן מסויימות כמה הביטחון העצמי, הפנימי שלי עדיין לא מבוסס מספיק. איזו דרך ארוכה עברתי ואיזו דרך עוד לפני.

והדרך מעניינת באמת. גם באינטראקציה מולו. מול האיש שעכשיו. יש עומק בקשר ויש יכולת לדבר בשפה הזאת ולהגיע להמון מקומות. מרגיש לי נכון עכשיו.

קראתי בשקיקה את כל השבועות שבהם לא הייתי. השלמתי כל מלה. וואו כמה "אקשן" , ובעיקר יופי, עומק והתבוננויות.
עולה בי רק הדימוי שלך כרחם ענקית עם המון מקום. רחם בתנועה, גמישה, משתנית, מכילה. וכשאת מכילה מגיע המוכל, להתמלא בתוכך.
המון אהבה

מבינה היום שכל עוד אני חוששת מנטישה, אחווה אותה פעם אחרי פעם בדרכים שונות ומשונות. אני חשה שהמקום הזה צף אל פני השטח עכשיו.
בכל הקשרים שהיו לי (במבט לאחור על השנתיים האלה) תמיד היתה הנקודה הזאת שאני חשה את ההתרחקות של הפרטנר וחווה אותה עם רגשות קשים מצידי. אין לי ממש מושג מהיכן נובע הפחד הזה, אבל אולי זה לא ממש חשוב. זה מה שאני חשה. גם תהליך טיבעי של התקרבות והתרחקות בתוך התחלה של קשר מאיים עלי מאוד.

השבת אני בסיטואציה של התרחקות.
אני מהרהרת לי...... רוב הזמן אני מקבלת את הסיטואציה. יש בתוכי איזשהו שקט, שקט נפשי. אבל עדיין מתחת לשקט הזה מגרד לי אי נחת, חוסר ביטחון מסויים, תחושת דחיה. אני יכולה להכיל אותם.

מחפשת את השלמות הנפשית שלי בכל סיטואציה בה אני נמצאת. זה קשור בביטחון עצמי, בתחושת ביטחון בחיים, באמונה פנימית ובאמונה שכל מה שקורה קורה לטובתי.
השבת הזאת בדיוק בזמן הנכון.

יש לי כל הזמן תחושה שאם הקשר הנוכחי יסתיים אוכל לחוות תקופה של לבד עם עצמי באופן אחר מאשר בעבר. יש לי הרגשה שהרפתי מתחושת הדחיפות למצוא בן זוג, יותר זרימה וקבלה של מה שעובר עלי. אני מוכנה להיות ביחד ומוכנה גם להיות לבד. אולי זה מה שצריך לקרות?

אני מרגישה שזה לא הלבד או הביחד.
זה הבנאדם שאת מוכנה לתת לו את המרחב, כי הוא - הוא המתאים.
אני מרגישה שאת מוצאת תמיד עילה להתרחקות, ואז נטישה וכל הרגשות הקשים שאחרי.
תשחררי את הבדיקה, לכל החיים, ינטוש, יעזוב ,אולי את לא תרצי..........................................
אני מרגישה שאת תמיד רוצה לשלוט. אפילו דרך דחייה.
תני לחיים ולמציאות קצת להחליט בשבילך.
כלומר, המציאות יכולה להוביל מהלכים, אני קוראת לזה להיות כמו "צינור חלול".
ואז מה שעובר דרכך לא משנה לכאן או לכאן, את הצינור שמכיל "התרחשויות"
אני חכמה מלהסתכל מהצד, זה מאוד קשה לתרגל את זה מהצד. אבל בימים קשים זאת "ה-מנטרה" שלי.
שתהיה לך שבת נפלאה.

תודה שכנה. דייקת מאוד בדבריך. עם תובנה דומה אני נכנסת לדף הזה אחרי שבת.

בשעה האחרונה, עם הספר: שיחות עם אלוהים. נכנסת שוב לפרק על יחסים בינאישיים. קראתי את הספר הזה מספר פעמים וכל פעם, ההבנה שלי מעמיקה.

אתה יכול לברוא את מי שאתה שוב ושוב.....כך אתה עושה מידי יום.. אולם במצב הנוכחי לא תמיד אתה מגיע לאותה תשובה.....ביום הראשון אתה עשוי לבחור להיות סובלני, אוהב ונדיב...ביום השני אתה עשוי לבחור להיות נרגז, נבזי ועצוב. החכם הוא זה שמגיע תמיד לאותה תשובה ותשובה זו היא תמיד הבחירה הנעלה ביותר.

זאת הדרך שבחרתי. להיות במקום של הבחירה הנעלה ביותר. ממש לאחר קריאת הספר שאלתי אותי: מה הבחירה הנעלה ביותר, ענבל היקרה?
ועניתי מיד: להניח לו. הוא בחר לקחת מרחב, זה המקום בו הוא צריך להיות. אני אוהבת אותו ומכבדת אותו בבחירה שלו.

עכשיו נמצאת עמוק בתוך הפצע המדמם שלי.
פצע שהחל להחשף רק בחודש האחרון, זאת אומרת, זה תמיד היה שם. פצע שהכתיב לי בחירה בבן זוג מסויים, התנהלות זוגית מסויימת. אבל, לאחרונה, המנגנון שמפעיל אותי התברר לי במלוא הדרו. אני כלכך במקום של ריפוי שכבר לא בוחרת גברים עם פצע דומה. זאת אומרת שאני בדרך. אבל, החוויות שאני נחשפת אליהן כלכך קשות עבורי...
היום שאל אותי ידיד נפש: היכן כואב?
בלב
מה הצבע של הכאב?
אדום.
מה הכאב אומר לך? וזה זורק אותי ישר לגיל ארבע, לאבא שלי שמסובב אלי את הגב (פיזית, נפשית) לחוויה של לראות אותו ברחוב עם ילדה אחרת, לתחושה שהוא לא אוהב אותי, לא באמת. זה מקום קשה מאוד מאוד. יש רגעים שזה בלתי נסבל לחוש מה שחשתי כילדה.
המשכתי את השיחה איתו (עם הידיד) והוא הדריך אותי לפנטז איך אני נגשת לאבא הזה ברחוב, רואה שהוא לא אבא שלי, איך אני הולכת אחרכך הביתה ואבא שלי בבית (אבא שלי בבית?) ואני רואה אותו יושב ליד השולחן. אני אומרת לו: אבא, הלכתי ברחוב וראיתי אותך...וכו' ונורא נבהלתי. ואז הוא מחבק אותי ואומר לי: אני אוהב אותך, בינתי. אני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך ואף פעם לא אעזוב אותך.

אבל התמונה הזאת בבית....לא יכולה לראות אותה עדיין כתמונה מבורכת. אבא שלי נראה עם פרצוף והבעה מאוד משונה ולא אמינה.
צריכה להשלים איתך, אבא. צריכה לחבק אותך ולאהוב אותך ולחבק את עצמי ולאהוב.

זה מעניין מאוד היחסים עם האבא
נראה לי שם רשמת פגיעה מאוד גדולה במנגנון שלך.
ואת משליכה את זה ביחסים עם בני זוג.
חוסר אמון, חוסר בטחון, חום לא ב100 אחוז כמו שאת רוצה.
יקרה אני מרגישה שהסבל הזה הפצע הזה הוא מנוף שלך לגדילה רוחנית.
לשבור את מעגל הכאב.
למשל הפעם הבאה שיהיה גבר בחייך תנסי לתת לכל הפגישות גוון חדש, מתבוננת תמיד על העבר, ושואפת להתחדשות
שואפת לנתץ את הדפוס שרשום בך, או שאת לכודה בו.
יקרה יציאת מצרים שלך בפתח, תשחררי את עצמך תאהבי את עצמך.
יום נהדר וכל הכבוד על הכנות והאומץ והשיתוף ברשת.

ענבל יקרה, אני מחפשת מילים חכמות.....

_זה מעניין מאוד היחסים עם האבא
נראה לי שם רשמת פגיעה מאוד גדולה במנגנון שלך.
ואת משליכה את זה ביחסים עם בני זוג._
הלו זה סיפור חיינו, לא?
אנחנו חווים פגיעות מההורים ומסלול חיינו תופס כיוון מסויים, וכך מנסה שוב ושוב לחוות את החוויה בכדי לתקן אותה. או להמשיך ולחיות אותה...

שואפת לנתץ את הדפוס שרשום בך, או שאת לכודה בו.
אני הייתי ממליצה לך להפסיק ולנסות לשנות את המציאות ( שהרי זה לא אפשרי! ) אביך פגע בך, הוא עשה זאת לא בגלל מי שאת אלא בגלל מי שהוא!
זה הוא, וכל אחד שתפגשי בדרכך עלייך להזכיר לעצמך שהוא לא אביך !
מעבר לכך אין לך מה לדרוש מעצמך. את פגועה וכואבת את הכאב הספציפי הזה, ואולי גם לא תסלחי. אין זה אומר שלא תצליחי לבנות לעצמך מערכת יחסים סבירה ( כי המציאות היא שבכל מערכת יחסים יש 'עבודה' ).

צריכה לחבק אותך ולאהוב אותך ולחבק את עצמי ולאהוב.
לא צריכה לחבק אותו, כן צריכה לחבק את עצמך. נפגעת, וזה כואב, ולא מגיע לך ולאף אחד לחפור בפצע כ"כ עמוק
שאין בו שום תועלת.
חוץ מלהזכיר לעצמך שמי שמולך הוא המראה שלך, ושעליך לראותו ולהתייחס אליו כמו שהיית רוצה שיתייחסו אלייך, אין לך כמעט שליטה על העתיד. או אין לך בכלל שליטה. לכן, תהני. תחבקי, תצחקי, תאהבי את מה שיש!
את מי שיש. את מה שעכשיו.
ותזכירי לעצמך שפחד נטישה הוא כולה משהו מאוד אנושי, so what? אל תקחי גם את עצמך כ"כ ברצינות.
כולנו פוחדים, השאלה איך חיים - עם או ליד הפחד. האם אנחנו מנהלים אותו או הוא מנהל אותנו.

חיבוק גדול.
יש בך את כל היופי והאהבה, לתת לעצמך, ולכל אחד שתבחרי.

יקרה יציאת מצרים שלך בפתח, תשחררי את עצמך תאהבי את עצמך.
שכנה של זורבה, תודה על הברכה. כבר השתחררתי, פשוט סוויץ' בין הכאב הגדול למה שעכשיו.

ותזכירי לעצמך שפחד נטישה הוא כולה משהו מאוד אנושי, so what? אל תקחי גם את עצמך כ"כ ברצינות. נועה בר, עזרת לי מאוד. לשים את הדברים בפרופורציות, בסך הכל אנושית.

זקוקה למנוחה.
עשיתי אתמול מעשה. בהחלטה של רגע הלכתי לבחור קשת הצבעים שלי אותו אחד שהכל זרם איתו לאט ויפה ונקטע באופן שהשאיר אותי מבולבלת. הלכתי אליו לעבודה. רציתי לברר מה קרה בעצם. היתה פגישה מרגשת עבור שנינו כי סגרנו מעגל. גם הוא היה מבולבל ביחס לאיך שזה הסתיים ביננו. כל אחד הסביר מה קרה לו בתהליך. היה לי חשוב לשמוע אותו כי זה הבהיר לי (שוב) עד כמה פחד הנטישה ניהל אותי. הבירור הזה איתו האיר את מה שקרה באופן מאוד אנושי.
טוב שכך.

בשנתיים האחרונות
קשרים קצרים.
חלקם שטחיים, חלקם עמוקים,
אך מאוד מאוד ממצים.

מצטטת את חושבת מהדף על החודשים.
_ניסן היה החודש הראשון בשנה היהודית.
חודש שבו מסדרים, מוסרים, זורקים, זורקים, זורקים
ומנקים.
אפשר להתחיל מחדש נקיים, סחוטים
וחופשיים. בעיקר חופשיים_
כל מילה בסלע.
יש עלי עוד מטענים של רגשות עודפים. עוד לא בשלב ה"לסדר ולזרוק". עדיין מעבדת חוויות ועוד לא משחררת אותן מליבי. זה עדיין הלב שלי שמדבר עכשיו.
כשקראתי את המילים של חושבת, יכולתי לראות את השלב הבא. רק שזה לא דחוף כרגע. יבוא בזמן שלו. גם חודש סיוון הוא חודש טוב לנקות, לזרוק לשחרר.

גם חודש סיוון הוא חודש טוב לנקות, לזרוק לשחרר.
כל חודש

כל זמן

מה שמתאים לך

עירית_לוי

כשקראתי את המילים של חושבת, יכולתי לראות את השלב הבא.
"העתיד נכנס אלינו
בכדי לחולל בנו מפנה
הרבה לפני שהוא התרחש."

(ריינר מריה רילקה)

מצטטת את עצמי מהדף אנרגיה רוחנית של...
על נסים:
מי שנס מהטבע שלו זוכה לנס.
זוהי מהות העבודה הפנימית. אם אני מצליחה לעשות הפרדה מכל מה ש"נדבק אלי" ולא שייך לי למעשה. אז אני מתחברת להכרה בטוב, ויותר מזה לכוח הבריאה שבתוכי שיכול לברוא עבורי מציאות קיומית.

הווה אומר: להאמין בטוב המגיע לי, בשפע הרוחני שנמצא בבריאה, לא להפריע לו על ידי העומס הרגיל שלי. ואז....קורה הנס. *
אפילו שעל פי הפוטנציאל אותו שפע היה צריך לקרות לי בעתיד אני מושכת את השפע הזה למציאות העכשווית. כי בזמן הרוחני 'יש רצף של עבר, הוה, עתיד והם אחד. לעומת הזמן הפיזי שיש בו הפרדת זמנים.

סאן שיין, בדיוק נכנסתי לדף של וראיתי מה כתבת על חודש ניסן וכבר עמדתי לצטט, והנה את כבר כאן, כותבת לי את אותן שורות. זה אומר המון.

התחלתי לקחת תמצית של פרחי באך שמסייעת לניקוי טראומות. בעבר לקחתי אותה פעם אחת וזה סייע לי מאוד בנקודת הזמן בה הייתי. מחכה עדיין לתגובה נפשית, רוחנית, פיזית.

נמצאת לרגעים באותו מקום בו הייתי ילדה קטנה שהיתה זקוקה לתשומת לב של אבא שלה ולא קיבלה. ילדה שחשה בלתי ניראית עבורו. הילדה שכמהה לקשר פיזי חם איתו ולא אמרה דבר. לא בקשה, לא התחנפה, לא נדנדה: אבא....אבא....אבא.......תראה אותי, תסתכל עלי, חייך אלי באהבה, אסוף אותי אל זרועותיך, תגיד לי שאתה אוהב אותי, תגיד לי שתמיד תהיה שם בשבילי. אבא.....אבא..
זו התמונה כרגע.

את התמונה הזאת אני מחבקת. דיברתי עם אימא שלי אתמול. היא אישה מדהימה ויש לה יכולת להכיל אותי במצבים רבים ועדיין, התחושות שלי כלכך מכאיבות לה שהיא מנסה לרכך ולומר איך הוא בעצם אבא טוב....
דיברנו על המקום המאויים שלה ואמרתי לה שכרגע אני עם הפצע הזה עד שהוא מתרפא.
וזה לא בשמיים. אני כבר בדרך. @} @} @}

אני מאד מזדהה עם המקום של האבא שלך. מוצאת בסיפור שלי הרגשות דומות כלפי אבא. בעיקר במקום אמביוולנטי בו מצד אחד אני חווה אותו כאבא טוב, יציב, נמצא בעיקר בשנים האחרונות, מצד שני ריק של חוסר הרגשה, נוכחות עם אלימות חבויה. אין, נעלם. בזמן האחרון אמא שלי פתאם התחילה להגיד עליו כל מיני דברים "לא טובים" (הם גרושים, עברו המון שנים מאז שהם ביחד והיא אף פעם לא דיברה עליו) פתאם היא אומרת יש כל מיני דברים שאת לא יודעת על אבא שלך.........
אני למרות הסקרנות והרצון של הילדה הקטנה למצוא הסבר לחוסר האהבה שחוותה, עוצרת אותה ואומרת לה שלא תספר לי ואני לא רוצה לדעת.

יש לי אבא. בדמיון שלי, בגבולות האפשר של הילדה הקטנה ובתוך הטירוף של החיים חסרי השורש והערכים שקיבלתי בבית ובעיקר מאמא בניתי לי אבא טוב, בניתי תמונה שטוב לי לחיות אתה. של אבא שנמצא. כלפי אמא שלי אני גם בונה היו תמונה, קצת יותר עכשווית אבל עדיין תמונה. תמונה של חמלה כלפיה. התמונות האלה מאפשרות לי לעשות קפיצה לתוך הכאן ועכשיו ולנסות לפעול בתוך היומיום שלי עם פחות מטענים.

אני מתרכזת בכל הכוח בתמונות שאני רוצה, בגשר שאני בונה דרכן למקום של שפיות והרגשה.
אחרי הכל כל מה שנמצא לנו בתוך המחשבה אלו תמונות, שיוצרות רגשות שיוצרות תחושות שיוצרות מציאות למה לא לבחור לי את אלו שקל אתן יותר בכל הכוח עד שיהיו באמת באמת שלי? זה מה שאפשר לעשות.

פרחי בך מאד עוזרים. האם חשבת פעם ללמוד ימימה?

הבת שלי נפלה אתמול שלוש פעמים ברעש ובבכי גדול. אני מסתובבת בבית לא עושה כאן כלום, רק מה שהכרחי לאכול. הגוף שלי כואב, הצואר תפוס, דימום של מחזור מזדחל כבר חמישה ימים ועוד לא התחיל. חלומות משונים, מטרידים מתעוררים איתי בבוקר. מוצאת את עצמי במשך היום נכנסת למיטה, חסרת כוחות לחלוטין זיכרונות ומחשבות רצים לי בראש קדימה, אחורה. ויש גם בכי.

הבת שלי נופלת, בוכה מחפשת את העיניים שלי, מנסה לנער אותי כדי שאצא מהמצב הריגשי בו אני נמצאת. קשה לה לראות אותי ככה. דיברנו בערב קצת על זה.
שאלתי אותה אם קשה לה לראות אותי עצובה? היא אמרה שכן ושאלה למה אני עצובה.
זה לא קשור אליך או לאחיך, בינתי.
זה קשור לזה שהיית ילדה?
דיברנו על זה קצת.
הבן שלי בורח לחברים. הוא בורח תמיד, מעצמו, מהפחדים שלו, ממחשבות. אנחנו בדרך לטיפול.

קראתי היום על תיקשור ועל אינטואיציה. מאז שהתעוררתי והקשבתי לתחושה, הרגשה שאמרה לי לקום ולעזוב את הזוגיות שחייתי בה, שכללתי את הכלי הזה. זאת אומרת הקשבתי לקול הפנימי, לתחושה הפנימית הרבה יותר.
זה נוגע למצבים בהם אני נמצאת , לאנשים שאני פוגשת. הרדאר שלי בדרך כלל לא טועה. המאמר הזה דוחף אותי להשתמש ביכולת הזאת עם יותר מודעות.

אני מתפללת שתהליך הניקוי שאני עוברת יהיה עמוק וממצה

כוחות וחזוקים
תמיד יש קושי,
אבל אפשר לראות קדימה, הוא ייעלם במוקדם ומאוחר והרבה מים חדשים יבואו בנהר שלך.
אספי כוחות, המחזור לפעמים משאיר אותי כלכך ריקה וחלשה שאני לא נאבקת, מורידה הילוך,
הגוף כבר עובד אז למה לתת למחשבות עוד כוח.
תשאירי לגוף להתמודד תני לראש לנוח.
חזקי ואמצי
מאחלת לך חג נפלא עם כמה "יציאות מצרים קטנות" - כלומר שתפטרי מכמה זבובים ודפוסים שעושים לך רעש.
כל טוב.

הדף הזה מבקש קריאה איטית ואני רק רפרפתי...
אז בינתיים קחי

מקווה שהימים הקרובים יקבלו צבעים רכים ונעימים @}

עירית_לוי

גדול.
חג חירות שמח!

הדבר שמרגיש לי הכי נכון עכשיו זה הטבע של הנחל (תודה ל חני בונה ).
שם אני נמצאת.
כשמתכווצת לי הבטן לפעמים באיזו שהיא מחשבה מעכבת, מספיקה לי נשימה לעומק ויש בי מחשבה איך הכל מסתדר ממש מושלם, כפי שצריך. ואז הזרימה ממשיכה.

אני רואה שלא כתבתי כאן שבוע, שמחה עם זה. הייתי צריכה קצת שקט מהמילים שטירטרו לי בפנים. עוד זבוב שהחליט לעזוב את החדר.

מוותרת על איך שאני צריכה להיות, להרגיש, לחשוב. מוותרת על מושלמות. יש בי קשת שלמה של אופטימיות, עצבות, פחד, כעס, אהבה, שמחה, שלמות. הכל נמצא שם וזה טוב.

עירית_לוי

כרגיל, מתפעלת מחדות ההבחנה שלך, מהאומץ להתבונן, ומהאומץ להרפות.

מצטטת את איל בר איתן מהדף של איך זה יכול להיות. מדבר ומתחבר לי מאוד.

_אולי אני מדבר מהִרְהורי לבי בלבד, אבל האומץ מאפשר לנו לומר "הן" לחיים, לחייב את היֵש על-פני האִַין, לצחוק בקול גדול, לָחוּש בחריפות כל הרגשה, תהא זו שִׂמחה, יהא זה כאֵב של גְדילה. ואני רוצה לקחת חלק בִּמְלֵאוּת היֵשׁ שהחיים יודעים להציע.
אז אני מזמין את עצמי להיות יותר אמיץ. להעז, לדַלג, לְנַתֵר, לשאוג, לרקוד, וכן - אפילו לפַחד. . ._

אהבתי מאוד!!
מזכיר לי את הספר "לחיות ולאהוב" של בוסקאליה. קראת??
מזכיר לי שלא נתנו לנו בבי"ס שיעורי התעמלות למפרקי הלב...
כן, החיים מעמידים אותנו במצבים בהם נדרשת לוליינות רגשית. אבל עם הזמן ועם אימונים גם בזה מקבלים מיומנות ופתאום עושים סאלטות בקלות! לא נופלים על הרצפה בחבטה אלא ברכות כמו נדיה קומאנצ'י

אולי נסחפתי קצת...
בכל מקרה

עם הזמן ועם אימונים גם בזה מקבלים מיומנות ופתאום עושים סאלטות בקלות! לא נופלים על הרצפה בחבטה אלא ברכות כמו נדיה קומאנצ'י

מקסים.

שליחה על ידי ענ_בל* » 05 מאי 2005, 21:35

הנה, עכשיו מתגבשת בתוכי תחושה נעימה ומחבקת של אבא שלי.
הייתי בחג השני לבד בלי הילדים אצל ההורים. הרשתי לעצמי לחבק ולהתחבק עם אבא שלי יותר מהרגיל. שמתי את הראש שלי על כתפו והרגשתי ילדה קטנה.

אבא שלי אומר כבר שנים שאני הילדה הכי יפה במשפחה.

פתאום אני שומעת את האהבה בקול שלו כשהוא אומר את זה.
העברתי את נקודת הכובד אלי. אני צריכה לאהוב אותי, אני צריכה לומר לי מילים נעימות ומחבקות, אני צריכה להפסיק לדאוג (מה שתמיד חשבתי שאבא שלי צריך להפסיק).
מרגישה טוב.

שליחה על ידי ענ_בל* » 12 מאי 2005, 17:25

כמה אמיצה את,
שאת מסוגלת לעמוד
בנקודת הזמן הזאת,
עם הלב הרחב שלך
עם כל האהבה והנתינה הנקיה שיש בך.
וגם עם הכאב והצער
הלב שלך נשאר רך וגמיש.

ובנקודת הזמן הזאת, מול האיש הזה, את לא מחזיקה בכוח, את לא חוסמת ומקשה. את נמצאת כאן, כמו שאת. מוכנה לכל מתנה שתגיע. הידיים שלך פתוחות לרווחה.
ככה כמו שאת.

עירית_לוי

מקסים.

שליחה על ידי ענ_בל* » 26 מאי 2005, 06:53

רפרפתי כאן.

האנרגיות בדף הזה טעונות בהמון רגשות, בהמון מחשבות, בהארות. הייתי עייפה מאוד בחודש האחרון. דימיתי את עצמי בשנתיים האחרונות לסייחה צעירה שהצליחה לפתוח את השער ועכשיו היא רצה חופשיה במרחבים. רצה לכל מיני כיוונים, לא ממש יודעת, מלאת תשוקה וחיים.
הסייחה הזאת נרגעה.

רואה את הסייחה הזאת ומחייכת אליה.
התחושות עכשיו הן של שקט פנימי. יותר מבעבר חשה ששום דבר לא דחוף. חשה פחות את הסדק ההוא שצריך להתמלא.
יש לי תחושה היום שאבא שלי אוהב אותי. שאבא שלי תמיד אהב אותי. זה קרה לי בסוויץ'. תוך כדי תהליך ניקוי שעברתי, כשחיטטתי בפצע הזה בתחושה שלא קבלתי ממנו את מה שרציתי והייתי צריכה כילדה. בכיתי הרבה את המקום ההוא.
היום יש לי תמונה בראש שלו, אוהב אותי. אני שומעת את זה בקול שלו, במילים שהוא אומר לי, במילים שהוא אומר עלי. לא רק הערכה.
אהבה

שלוש שנים אחורה, הייתי עדיין נשואה. עבדתי, ציירתי והצגתי בתערוכות, למדתי באוניברסיטה, ילדתי וגידלתי ילדים. עשיתי את הכל עם המון שמחה ואנרגיות טובות.
בשנה האחרונה עשיתי החלטה לעשות פחות. באמת, הייתי כבר אחרי הגירושין. אז סיימתי ללמוד, הפסקתי לצייר. המשכתי לגדל את הילדים שלי ולעבוד. התפנה לי מקום להסתכל פנימה. אז זה מה שעשיתי בשנה הזאת. התבוננות מעמיקה, התפתחות, תובנות. תהליך צמיחה מואץ. טוב לראות את זה במבט כזה אחורה.

תודה לכן, יקירות, חברות נפש, שהייתן כאן איתי. תודה שהקשבתן לי, שהארתן את עיני, שליוויתן אותי בתהליך המופלא הזה. שום דבר לא מסתיים כמובן, רק שהדרך קצת שונה כרגע עבורי.
תודה ענקית והמון

לכולכן.

עירית_לוי

אהבה

אהבה

(())

ועוד

לימים שיבואו

גם ממני

חזקי ואמצי בכל,
אם את מחוברת להחלטות שלך ולמעשים שלך הם בוודאי ישקפו לך את מי שאת.
שבת שלום והרבה שלווה בלב.

וגם תודה לך על הדף המקסים הזה...

שליחה על ידי ענ_בל* » 27 מאי 2005, 23:26

שוב תודה לכל אחת ואחת מכן.

שבת שלום.

ענ בל יקרה,
קראתי קצת בדף שלך (לא את כולו).
עכשיו השאלה ששאלת נדמית לי טיפה פחות תלויה באוויר.
קשה לי לענות לגמרי באוויר אפילו אם יש מה להגיד - צריך איזה קצה חוט של הבנאדם בצד השני כדי להתחיל להרגיש אותו ולהתכוונן (במידה כזו או אחרת של הצלחה).

אני מקווה שאני עונה לך במקום מתאים. אם יש בעיה - תגידי לי ונזיז או נמחק.

את שואלת על אופטימיות בתוככי הפסימיות -
גם אם לא מרגישים ממש אופטימיים בתקופה קשה, אפשר להתאמן לסמוך.
במצבים קשים בני אדם נוטים (עוד יותר מאשר במצבים נוחים) לחיות מתוך ריב עם מה שיש.
זה מין קונפליקט עמוק עם המצב כמות שהוא. תחושה שמה שנוכח הוא לא בסדר וצריך לשנות אותו, לסלק אותו, לחסל אותו.
זה יכול להיות רגשות, דמויות פנימיות שקשה לנו איתן, מחשבות, מצב כלכלי וכולי.

מה שקורה לנו בגלל הריב עם מה שיש הוא שאנו מחמירים את המצב עוד יותר.
נניח שיש לך פצע ברגל. הריב עם מה שיש גורם לכך, שבמקום לאפשר לפצע להרפא, אתה שופך עליו מים רותחים.

זה רק דימוי, כמובן.
אם קשה - ובחיים יש הרבה הזדמנויות לחוות קושי - זה די והותר.
כשאנחנו מקבלים את המצב כמות שהוא, במקום להעמיק את המצוקה ולהוסיף מכה לחבורה, אנחנו יוצרים תנאים שמאפשרים איחוי הדרגתי של רקמת החיים הפצועה.

כלומר, החלמה ושינוי מתרחשים בקלות רבה יותר כשאיננו מוסיפים לתבשיל גם התנגדות למה שקורה.

ואיך כל זה קשור לאופטימיות?
כשיש מצב קשה מאוד, האופטימיות יכולה להיות לא כל כך נגישה.
אבל אם סומכים, כלומר מפסיקים להתנגד, יכולה להיות תחושה שלמה עם כל הקושי.

לסמוך על התהליך שאנחנו עוברים זו בחירה שיש לה השלכות עמוקות.
זו בחירה של צניעות שמצביעה על כך שאיננו יודעים בהכרח מה ירפא אותנו או יקל עלינו (לפעמים כן יודעים - אבל לעיתים קרובות לא).
אבל אנחנו מצהירים בכך שאנו בוטחים ביכולת הריפוי שלנו -
זה סוג של אופטימיות, גם אם לא מרגישים בהכרח שמחה או בטחון.

החיים זה דבר פשוט כל כך אבל גם כל כך מורכב. כל דבר שאני אומרת מחייב אותי להסתייג ולדבר בזהירות... כי יש כאן מערכות עדינות של איזונים ויש סיפור חיים, נשמה ייחודית, יקרת ערך, שיש לה האיזונים שלה, הצרכים שלה...

אז הנה כמה איזונים כאלה:

לסמוך על התהליך זה לא אומר לוותר על אחריות מלאה שלנו להקשיב, לשים לב, לעזור לעצמנו, לדאוג לקבל עזרה מבחוץ כשצריך...
לסמוך על התהליך לא בהכרח אומר להיות פסיבי. לפעמים מתאימה פסיביות ולעיתים לא.
לסמוך על התהליך לא אומר להצהיר "שהכל לטובה". הכל לטובה - כן, יש בזה משהו, אבל זה ביטוי שעושה דה-לגיטימציה לכל מה שאפל, שקשה, שכואב בנו. זה קצת שטחי. וזה ביטוי שגורם לנו לעיתים להסיר אחריות ולעשות דברים שעלולים להזיק לנו או לאחרים.

כלומר, לסמוך על התהליך זה לסמוך על תבונה שאנו כמעט לא ערים לה, שהיא חכמה מאיתנו. כמו שעץ יודע לגדול מעצמו, בלי לחשוב מה הצעד הבא, בלי לדפדף בספר ההוראות של החיים.
אבל כבני אדם נדרשת מאיתנו אחריות יותר גדולה משל עץ כי אנחנו יודעים גם להזיק לעצמנו ולהפריע לגדילה הטבעית (לעיתים בכשרון רב).

.....לסמוך על כושר הריפוי של הנפש, כפי שבאופן שאיננו מבינים לגמרי (כל רופא ישר יודה בכך) הגוף שלנו יודע להחלים.
ויחד עם זה לא להיות נאיבים... הרי לא כל מחלה נגמרת בהחלמה.... ובכל זאת לסמוך ולהיות אחראי זו תמיד עצה טובה.

והערה מזוית אחרת:
בתקופות של שחור ויאוש, יכולים להיות הבזקים רגעיים של אמונה ואופטימיות. אם נותנים להם תשומת לב, הם כמו להבה קטנה שיכולה להתחזק. כמו גלויה משמחת מעצמנו שבעתיד...

ועוד זוית:
לדעתי, יש בנו דמויות אופטימיות גם אם מעולם לא פגשנו אותן או שהן נעלמות לתקופה ארוכה.
מאוד עוזר פשוט להאמין ולזכור שהאופטימיות קיימת אי שם, והאמונה, גם אם לא רואים אותן כרגע.

אני מקווה שעניתי על השאלה במקצת...

עבר זמן, איזה יופי.

נכנסתי לכאן הבוקר כי חשה שאני נמצאת במקום בריא יותר. במקום בו בקשתי להיות לפני שנה. החיים דומים לתאור שלי מאז. מגדלת את ילדי, עובדת, יוצרת (זה חדש דווקא).
מבקשת זוגיות טובה, מספקת עם גבר מתאים לי. מוכנה לזה.
מה שהשתנה קצת הוא זוית הראיה שלי את עצמי בתוך הסיטואציה וזה משנה את הכל.
יש יותר ביטחון היום במי שאני. יש לי תחושה שאני מתנה. (תודה עירית לוי ) . וזה מנהל את חיי אחרת. אני נפגשת, מתחברת (או שלא), נהנית מהזמן הזה. ויש לי סבלנות גדולה יותר ממה שהיתה לי.
נדמה לי שהאישור לאישה שאני נמצא יותר אצלי.
זה חשוב חשוב.

מרשה לעצמי היום טווח של רגשות רחב יותר ממה שאפשרתי פעם.
זה מרגיש לי בריא יותר, אנושי יותר.
יום טוב. @}

ממש היום ראיתי פתאום את שמך בדף אחר וחשבתי לעצמי לקפוץ ולומר שמזמממממממממןןןןןןןןןןןןןן
לא שמענו ממך.

יש יותר ביטחון היום במי שאני. יש לי תחושה שאני מתנה.

@}

עירית_לוי

אח! איזה יופי!

גדול
וכמה טוב שחזרת.

שליחה על ידי ענ_בל* » 27 מרץ 2007, 19:49

בהמלצה של מיץ פטל נכנסתי לכאן שוב.
החיים נראים אחרת היום. הגעתי למקום שרציתי עם בן זוג מקסים, אוהב.
מבחינה רגשית חוזרת לפעמים לאותם מקומות חסומים.
מקומות שבהם אני לא מספיקה לעצמי.
מקומות שבהם אני לא אוהבת אותי באופן מלא.
מקומות של חוסר ביטחון בקשר.
מקומות של צורך נואש.....

רוצה לחזור להתחבר לעצמי.
בן הזוג עבר אסון כבד לפני חודשים אחדים. מרגישה שרמת ההזדהות הגבוהה שלי איתו איננה נכונה, איננה תורמת.
חשה שצריכה להגן עליו, לשמור שלא יקרה לו כל רע.
שוב לוקחת את התפקיד של האמא (מזכיר לי שלקחתי את אותו התפקיד בזוגיות הקודמת שלי)
צריכה להפסיק עכשיו.

שליחה על ידי ענ_בל* » 27 מרץ 2007, 21:18

_אח! איזה יופי!

גדול
וכמה טוב שחזרת._

שליחה על ידי ענ_בל* » 28 מרץ 2007, 17:39

לוונדר
תודה על קבלת הפנים החוזרת

אחרי שיחה אתמול עם חברה מתבוננת שוב במקום בו אני נמצאת עכשיו.
מתבוננת בעצמי. רוצה לרפא את הפצע שמדמם לי כל פעם שמרגישה התרחקות (אפילו קטנה).
מבקשת להתבונן במקום הזה בלי כעס עצמי.
לא לכעוס על ענבלי שמרגישה שוב קטנה. לא לכעוס עליה שהיא לא עומדת תמיד בזכות עצמה.
לתת לה להיות , לתת לעצמי להיות מי שאני ברגע נתון עם אמונה שאני צומחת ומתפתחת תמיד.

ושוב לומר תודה לעצמי על מי שאני.
אוהבת אותך.

שיניתי לך קצת את הניסוח:

לאהוב את ענבלי שמרגישה שוב קטנה. לאהוב אותה על כך שהיא לפעמים תלותית.
לתת לענבלי הקטנה להיות , לתת לעצמי להיות מי שאני ברגע נתון עם אמונה שאני צומחת ומתפתחת תמיד.

שימי לב איך את מרגישה כשאת קוראת את מה שאת כתבת ואת איך שאני ניסחתי את זה.
יש הבדל?

שליחה על ידי ענ_בל* » 29 מרץ 2007, 07:43

בטח שיש הבדל.
מרגיש לי טוב הדרך בה ניסחת את המשפט.

שמחה שאת פה. אני קצרה בזמן נדבר שוב.

שליחה על ידי ענ_בל* » 29 מרץ 2007, 13:17

הוצפתי בכעס ביממה האחרונה.
עכשיו, כמה חודשים אחרי האסון, אני מרשה לעצמי לברר איתי מה אני רוצה בזוגיות שלנו עכשיו. מה החלום שלי. איך
אני מפנטזת את הביחד שלנו.
עד עכשיו הייתי עסוקה בלהיות איתו, לחזק אותו בכל מה שהוא עובר,
הייתי עסוקה בלהקשיב לו.

ועכשיו אחרי כמה שבתות של כמעט לבד לגמרי עם הילדים, מבינה שהוא רוצה אותי הכי קרובה, הכי חברה, הכי נותנת ורכה.
אבל הוא לא ממש מוכן להכיל את הביחד המשותף שלנו עם ילדים משני הצדדים.
בתחילת החברות ביננו סידרנו את השבתות כך שנהיה יחד לבד בלי ילדים וביחד עם הילדים.
אז עכשיו אני פחות או יותר לבד כשהילדים איתי. הוא מרגיש שהוא צריך להיות עם הילדים שלו ואנחנו מבחינתו לא ממש מסתדרים בתמונה.

לפני כמה ימים נראה לי שאני צריכה לעזוב אותו, להרפות.

עכשיו, נראה לי אחרת.
נראה לי שעם כל ההתחשבות במה שהוא עובר, אני והילדים שלי מגיעים ביחד והוא צריך לעשות את העבודה עם עצמו כדי שנוכל לבלות ביחד.

הי ענבלית אהובה,
כל כך הרבה זמן עבר ולא סיפרת כלום
ופתאום אנחנו בעיצומה של מערכת יחסים!
אז אם זה בסדר מבחינתך, יש לי שאלה קצת קשה אבל שנורא מעניינת אותי... ואולי גם אותך.
האם את חושבת שהסיבה לכך שהיום את בזוגיות ואז לא היית
קשורה לתהליכים פנימיים שקרו בך, בלי קשר אליו?
ואם כן אז - מה הם?...

שליחה על ידי ענ_בל* » 29 מרץ 2007, 18:41

ברור.

הייתי צריכה לעבור עם עצמי את כל התהליך שעברתי (וחשפתי בפניכם).
אני יצאתי מזוגיות ארוכה, מנישואין . בתוך הזוגיות ההיא עברתי דברים קשים מאוד .סוגים שונים של אלימות נפשית.
הייתי כלכך תלויה, חסרת ביטחון ופוחדת ונתתי לזה (לא במודע) המון שנים לנהל אותי.

יצאתי משם.
אז מה? ישר מוצאים את בן הזוג המתאים?
אני מאוד רציתי כי המשכתי עם המקום החושש, התלותי.
ולמרות היותי מקסימה יפיפיה ונהדרת,
שום מערכת יחסים לא שרדה. הן הסתיימו מהר מידי, זה כאב לי אז נורא.
ישר הרגשתי שמשהו לא בסדר בי.

ואז צללתי לתוך משבר. זה היה לפני שני קייצים. אני חושבת שאז גם הפסקתי לכתוב.
טוב.
כנראה שכל זה היה צריך להיות.
איתו זה היה באמת מופלא מההתחלה. תחושה של מקום נכון ואמיתי. ממש מההתחלה הרגשתי שהוא מקום בטוח בשבילי.

נראה לי שזכיתי בזוגיות כזו משום שבאמת לא ויתרתי, עברתי תהליך והייתי פתוחה לנסות, לא סגרתי את עצמי.

אני חושבת שקראתי בזמנו שגם את נכנסת לזוגיות כפי שרצית. נכון?

כן, אני בזוגיות טובה ובריאה סוף סוף, כבר שנה ו 4 חודשים!

את מה שכתבת אני זוכרת שסיפרת כמובן
החוליה שחסרה לי, וגם עכשיו היא חסרה,
זה מה קרה בין:
ואז צללתי לתוך משבר
לבין:
איתו זה היה באמת מופלא מההתחלה.

מה היתה העבודה שנעשתה שם, התהליכים, התובנות שיצרו את השינוי בתפישה שלך
השינוי שגרם למופלא להיות אפשרי.

לקח לי המון זמן לענות כי לא הייתי כאן.
חשבתי הרבה על השאלה שלך.
אני חושבת שאת התהליך ואת העבודה עשיתי לפני שצללתי למשבר. מה שקרה לי זה שעשיתי עבודה רצינית עם עצמי אך לא ידעתי להרפות.
רציתי שהדברים יסתדרו כאן ועכשיו. כל עוד הם לא הסתדרו
חשבתי עליהם כל הזמן. הייתי עסוקה במצב של חוסר זוגיות באובססיביות רבה מידי.
בסופו של דבר הייתי צריכה "פוס".
אז, אם אי אפשר להרפות לבד, מגיע מצב של משבר שמחייב אותך לחשוב על דברים אחרים ולהרפות.

אז כנראה שהיה כאן שילוב של שניים. גם העשיתי עבודה, וגם הרפתי מהחיפוש האובססדיבי ומהמחשבותץ בשלב כלשהו.
כשחזרתי, חזרתי ממקום אחר.

מקום של נוכחות
מתרגלת כבר שבועיים מדיטציה כל יום. קראתי קצת, התחלתי לבד.
יש פעמים שאני חשה נכנסת לתוך שער שמעביר אותי לרמת קיום שונה ממה שאני רגילה.
זו מין תחושה שהגוף שוקע והראש נהייה קל יותר. של מחשבה לא נתפסת ממש. אני כאן.

עושה עבודה טובה עם עצמי בתוך הזוגיות.
משחררת אותו לעבור את החוויות שלו. כרגע הוא לא ממש זקוק לי שם. הוא עסוק בטירוף לקראת יום הזיכרון. זה חלק מהעבודה שלו.
וביחד עם זה,
זהו יום הזיכרון הראשון בו יוזכר בנו היקר . נגדעו חייו.

ואני לא נמצאת שם איתו מסיבות הקשורות למגורים המרוחקים שלנו, לצורך שלו להיות עכשיו עם בנותיו, לחזק, וכמובן, אני אמא במשרה מלאה אז גם אני עסוקה.

שמחה לראות שיש רגשות לא נעימים שעולים אבל הם לא עוצמתיים כפי שהיו לפני מספר חודשים.
אני פחות דואגת, סומכת עליו יותר, מזדהה פחות.
נותנת לעצמי מקום. להיות עם חברות, לצייר, לעבוד ולהנות ממה שאני עושה.

מצאתי את הדף בגלל גריין, וכמה שנהניתי לקרוא...

תודה רבה. בזכות התגובה שלך,הולכת, חזרתי לקרוא את כל שכתבתי ונכתב והתרגשתי. החיים עצמם.

תודה רבה. בזכות התגובה שלך,הולכת, חזרתי לקרוא את כל שכתבתי ונכתב והתרגשתי. החיים עצמם.

גם אני קראתי את כל הדף! נחמד לראות אותך פה, ענ בל