יעלפו מהמושב

[יעלפו_מהמושב*]

היי פלונית, מקווה שתחזרי לכאן לראות את התשובה...

(אולי את אילה ובטעות יצא לך פלונית?)

הוא זוחל, ואז נתפס על משהו, נניח, המדף התחתון של השולחן. בשלב הזה, הוא נעמד על הברכיים, ותופס במשהו יותר גבוה (השולחן עצמו) ומושך עצמו לעמידה. העמידה שלו מאוד לא יציבה, ככה שאחרי שהוא נשען כולו על השולחן והוא מנסה להרפות קצת (אחורה, כאילו, אבל לא ממש, נניח, כמו שאדם היה מנסה פשוט להעמד בלי ידיים שעונות קדימה) הרגליים שלו רועדות והוא נופל (אחורה, על הראש, בדרך כלל, או לצד, בכל אופן, חבטה של הראש כמעט תמיד מתרחשת שם).

[אבישג_א*]

איזה קטע, בכלל לא ראיתי שכתבת שם
מרוב דפים לא רואים את היער (או את מה שרוצים)

טוב אגיב בהמשך, קודם אני חייבת לכתוב משהו בדף אחר

[אילה_טייכמן*]

היי יעל,
כן. הפלונית היא אני = אילה טייכמן. כנראה שלא שמתי לב שלא נרשם שמי.
אני מבקשת ממך סליחה אבל, מבלי לראות איך זה קורה - לא אוכל להמשיך להציע פתרונות.
אולי בשלב הזה - פשוט להיות יותר קרובים אליו ולאפשר לו להתעניין בדברים נמוכים משום שסקרנותו הטבעית מובילה אותו בדיעבד למצבי נפילה.
כל טוב.
אילה

[אבישג_א*]

מבחינת מה שחיפשתי בבתי חולים - התיאורים של עולם חדש על איכילוב עונים לי בול
העניין הוא שעכשיו אני יותר מוטרדת מאיכות הניתוח - בכל זאת ניתוח רביעי והקודמים לא היו קלים, ארחיב על כך אולי בהמשך בדף הלידה שלי.

תודה בכל אופן

[יעלפו_מהמושב*]

זמן

בסמוך לסל הכביסה הייתה איזו שקית עם בגדים שנשכחו מביקור בדרום. ולפני כמה ימים שפכתי אותה למכונת הכביסה, ותליתי והיום הורדתי את כל הבגדים כדי לקפל אותם. וזה יום חורף, בלי ספק, אנחנו על השטיח עם סווטשרטים וגרביים, אבל השמש מציצה מהחלון בהפוגת הגשמים ומאירה את הויטראז' המצחיק שהכנו של כד שמן עם נייר צלופן צהבהב. והבגדים, בגדי קיץ. ובעצם, אני מקפלת זכרונות.

החולצה הכחולה עם הצב, שרויטל ואני הכי אהבנו והיא ביקשה אותה לקיץ הבא לבנים. המכנסיים עם המכוניות והמנועים שהשתמשנו בהם הרבה כשהוא נגמל מחיתולים. החולצה שקיבלנו מסבתא, החולצה שקיבלנו מדודה. זכרונות של תל אביב ושל ים ושל חול ושל ברכיים חשופות. החולצה שמלוכלכת מדי מכתמים ועוברת ישר לפח ובקיץ הבא לא נתקל בה למרות שאהבנו אותה בקיץ הזה.

והכל מתקפל מהר, בקיפולים יעילים של מי שיש לה שני ילדים מתרוצצים על השטיח וארוחת צהריים להכין ורצפה לשטוף. הבגדים נכנסים בחטף לשקית שרק אתמול לקחנו מסבתא, ומאוחסנים במגירה שמתחת למיטה. בקיץ הבא ננער מהם את האבק ונזכר בכל זה. כמה גדולים נהיה עד אז.

[אבישג_א*]

מיון ואריזת בגדי קייץ עכשיו ?
רגע, גם את כמו בעלי טוענת שהחורף עוד לא הגיע ? (לשאלתי מדוע הוא לא תיקן את הדוד חשמל עד כה הוא ענה שהחורף עדיין לא הגיע אז למה צריך ?)

[יעלפו_מהמושב*]

מדי פעם, ובתדירות די גבוהה, אני שואלת את פיציק בערב מה היה לו הכי כיף היום. גם כי אני חושבת ששווה להזכר במה שהיה הכי כיף לפני שהולכים לישון וגם כדי לדעת מה כיף לו ומאיזה דברים הוא נהנה.

וכבר הרבה זמן, זאת אומרת, כמעט כל הזמן, התשובות שלו קשורות באוכל.

בהתחלה חשבתי שזה מוזר ומצחיק.

הייתי מדברת איתו על היום שהיה,
מה ראית היום? כבשים ותרנגולות!
ומה קטפת? עגבניות מהשיח!
ומה היה על האדמה? דלעת ענקית!

ומה היה לך הכי כיף?
שאכלתי ביסקוויט שחור לבן!

זה נראה לי כמעט מגוחך. שאנחנו עושים דברים סופר מגניבים, והולכים ובאים ונוסעים לפה ולשם, ובסוף, הכי כיף לו הביסקוויט.

וזה חזר על עצמו.

מה היה לך הכי כיף היום? לאכול פאי תפוחים!

והיום? פירה וסלמון!

וזה לא שהוא לא מבין, זה לא שהוא חושב שאני שואלת אותו מה היה לו הכי טעים. ובכל זאת, אלה התשובות שלו.

ואז חשבתי שאולי זה ממש הגיוני, ואפילו יפה. שהוא לא ממש מתרשם מכל הדברים, ושהוא מאוד נהנה מאוכל. שזה בסך הכל טבעי.

[אבישג_א*]

נראה לך ?

[אבישג_א*]

כתבת לי כאן אז עניתי לך כאן
ואני לא כאן ולא בצט, אני פשוט נכנסת כל כמה זמן ובודקת מה חדש כאן ובמייל, זה הכל
היית מקבלת אותה תגובה מהירה גם במייל

אין לנו רכב ולא מתה על מפגשים המוניים, בטח לא כשאת רוב האנשים אני לא מכירה ועם חלקם הגדול אני לא ארגיש בנוח, דווקא הייתי שמחה לפגוש אותך, אבל אם כבר אז במפגשים קטנים יותר או אחד על אחד ולא במשהו המוני
אבל הייתי פעמיים בעבר
את הולכת ? (למה לא בעצם? את קרובה, את עם רכב ואת עם ילדים שאת מחויבת לבדר)
תיכף הולכת לברית בישוב, עכשיו אני מניקה ואז מצטרפת לילדים שכבר התקדמו

[אבישג_א*]

אין צורך לבלבל אותי אני גם ככה בתקופה מבולבלת

חוץ מזה שמחה תמיד להתכתב איתך (אבל באמת בצט זה יותר כיף), מקסימום מקללת אותך כשנשרף לי מדי הזמן (וכמובן שלא אאשים בכך את עצמי)

[אבישג_א*]

מדי פעם, ובתדירות די גבוהה, אני שואלת את פיציק בערב מה היה לו הכי כיף היום. גם כי אני חושבת ששווה להזכר במה שהיה הכי כיף לפני שהולכים לישון וגם כדי לדעת מה כיף לו ומאיזה דברים הוא נהנה.
איזה רעיון נחמד, אולי נאמץ אותו גם (נראה לי שעשיתי זאת פעם או יותר אבל לא ממש במודע וזה בהחלט רעיון טוב)

זה נראה לי כמעט מגוחך. שאנחנו עושים דברים סופר מגניבים, והולכים ובאים ונוסעים לפה ולשם, ובסוף, הכי כיף לו הביסקוויט
אוי, מוכר מאוד, אולי פשוט הכי טוב זה להשאר בבית ולקנות להם ארטיק.

ביום שתפסיקי לפחוד מהצל של עצמך את מוזמנת לפתוח כאן בלוג...

[אבישג_א*]

מה היה הסימן שעשית בדף של יונת ? לא הבנתי אותו (LOL)

[הרגע_שלפני*]

גולדנית - https://www.facebook.com/photo.php?fbid ... =1&theater

[יעלפו_מהמושב*]

מסכמת שנה ראשונה בחינוך הביתי, כאן
http://runningyael.wordpress.com/

[ציל_צול*]

תודה רבה. הכתיבה המשותפת בדף על הגן הציפה בי געגוע ואיזו צביטה קלה שלא הספקתי לפגוש אותך.
מקווה שיצליח בביקור הבא או שמתישהו תארזי את כל ילדייך ותבואו לכאן.
שתהיה לידה קלה. אני אחזיק אצבעות.

[ציל_צול*]

ובכלל לא ידעתי שיש לך בלוג. אז הלכתי להציץ לך וממש נהניתי. קודם כל מיופיו העיצובי ואחרי זה מהתוכן.
תודה ששיתפת.

[עדי_א*]

היי.
אני מתכננת לבוא השבוע בחמישי, ומחר אני בשיווי משקל.
אם הייתי יודעת שאת שם הייתי באה היום. באסה.

[עדי_א*]

יש קבוצת השרון המגובשת?
אני רוצה להצטרף!
יעל, אפשר את הטלפון שלך?

[טנא_מלא_כוכבים*]

מזלטוף!
בשעה טובה, הרבה קסם ועדנה @}.

[רסיסים_של_אור*]

מזל טוב מזל טוב מזל טוב !!!!!

[טנא_מלא_כוכבים*]

הי יעל,
מה שעזר לי לנוח, ולאפשר לעצמי משכב לידה היה הדף הזה: מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן, שאותו קראתי במהלך ההריון.
נבהלתי היטב.
תנוחי!
@}

[עולם_חדש_מופלא*]

מזל טוב גם פה

ומצטרפת לטנא- רוצי לקרוא את הדף הנ"ל, בישיבה או בשכיבה!

[עדי_א*]

המיילדת שלי נתנה שלוש אפשריות למי שלא עושה משכב לידה:

1. התגברות הדימום
2. דכדוך קל שמופיע בערך עשרה ימים אחרי הלידה
3. לא זוכרת, אבל משהו לא סימפטי נוסף.

[עדי_א*]

להחליט על לידת בית

[חלוקית_נחל*]

צרפתי ושלחתי לך את הגליון האחרון במייל @}

[בשמת_א*]

_תהייה למשפחות מרובות (3 פלוס) ילדים בחנ"ב, לא ידעתי איפה לשאול אז עצרתי פה:
עד עכשיו הבייביסיטר המושלמת שלנו תפקדה נהדר עם 2 ילדודים ויכולתי להשאיר אותם בידייה וללכת לעשות כמה דברים. עכשיו, עם שלושה, זה נראה לי יותר מדי. השאלה אם זו פונקציה של גיל (הקטן ביותר בן חצי שנה, זה הגיל שבו היא התחילה עם מס' 2 ומס' 1 שהיה אז בן שנתיים) ותכף זה יהיה הגיוני, או שאתם ממש מפצלים את השמירה על הילדים? כי זה נראה לי גם קצת פסיכי. פתרונות הגיוניים על מנת לאפשר לאמא שהיא אני רגעי שפיות?_

קודם כל שאלה:
למה זה נראה לך יותר מדי?

[ציל_צול*]

לא כתשובה גורפת אבל זה הניסיון שלי - גם אנחנו חשבנו ששלושה בגילאים קטנים זה יותר מדי. ואלו ילדים זהב טהור, ובכל זאת.
השארנו איתה את השלושה רק כשהיה משהו ממש דחוף וממש קצר (נגיד, חצי שעה) אבל כעיקרון לא. זה היה כך עד שעזבנו לאנגליה, והקטנה היתה בת שנתיים וחצי.
אני חושבת שזה גם תלוי מה עושים בזמן הזה. למשל, אם שני הגדולים עסוקים בשלהם וכולם בבית, והיא בעצם צריכה להשגיח קצת על הקטן, זה נראה לי סביר יותר מאשר יציאה החוצה או יום שבו מישהו מהעוללים במצב רוח לא טוב.
רוצה לומר - אצלנו זה היה חריג, ורק תחת תנאים מעולים, שכולם במצב רוח טוב והכל בסדר וזה בתוך הבית.
את השפיות השגנו כאשר בן/בת הזוג היו עם האפרוחית הקטנה או סבא/סבתא/דודה וכו'.

מעבר לזה, אני מציעה (כהרגלי בקודש, סליחה על זה שאני תוכי של עצמי):
1) לשאול אותה מה דעתה
2) אם דעתה תהיה נוחה - פשוט לבדוק. לנסות פעם או פעמיים ולשתף אותה בעיבוד המסקנות כאשר מה שעומד לנגד העיניים הוא השפיות שלה
לפעמים אם משנים פרמטר אחד או שניים דברים נראים אחרת לגמרי, ואת זה אפשר לדעת רק אחרי שמנסים.

[ציל_צול*]

שני הגדולים שלי כבר לא היו בבית בשעות הבוקר. בכור הלך לגן "רגיל" ומרכזי הלך לגן קצר. המטפלת היתה עם הגברת ארבעה ימים בשבוע.
אז בכל יום כזה היו כמה שעות עבודה שניצלתי ביעילות רבה.
אחרי הצהריים חלקתי את הזמן עם האיש, באחד הבקרים חמותי באה וביום שישי ההורים שלי היו. מעגל התמיכה שהיה לי בגידול הילדים היה בלתי נתפש בגודלו. לעולם לא הייתי מצליחה להחזיק באוויר את כל הכדורים האלה לולא העזרה הזו. ולא יכולתי לרכוש אותה בתשלום.
מציעה לא להשלות את עצמך שאפשר הכל. כלומר, אפשר, ואז "הכל" כולל גם קריסה. לא מומלץ בכלל.
אני תכננתי ביחס ישר לכמות התמיכה שידעתי שתהיה לי, בתשלום ובלעדיו. ואני האחרונה שאמכור לאמא אחרת שפשוט אפשר הכל גם בלי זה. אני נגד הניסיון להיות סופרוומן או לחשוב שיש באמת באמת נשים כאלה.
כשיש הרבה חלומות (ואני בעד!) עושים להם תיעדוף. נגיד... לגדל ילדים שלווים ושמחים בא אצלי במקום הראשון, אחר כך לעשות משהו נוסף בעל ערך של ממש בעולם שמחוץ לבית, אחר כך להתנדב במשהו שאני אוהבת וכו' וכו'. בתוך זה גם היו תנועה ותחזוקה של מערכות יחסים שיקרות ללבי. גם זה לוקח זמן.
חלק מהחלומות מגשימים, חלק מגשימים באופן חלקי, חלק דוחים לשלב מאוחר יותר. ואת התיעדוף עושים ביחס ישר לכמות התמיכה שאת יכולה לארגן. זה כולל בן זוג, משפחה וחברים, עזרה בתשלום.

ושמרתי לסוף את הכי חשוב - בראש סדר העדיפויות, רחוק למעלה מכל השאר - השמחה שלך (או לכל הפחות - השפיות שלך) והבריאות שלך.
בעיניי, לדעתי, לטעמי - יום שבו לא היה לך זמן לאכול ולנשום נשימות טובות או לנוח הוא יום שלא תוכנן נכון. זה בסדר גמור מדי פעם או כשרוצים להספיק משהו נקודתי. אם זה קורה באופן קבוע זה סימן מצוין לעומס יתר בלי מספיק תמיכה.

חיבוק חם, יקרה. אוהבת אותך מאוד ולגמרי מבינה את השאלה שלך. כלומר - את השאלה הגדולה שבתוכה את נמצאת.

[בשמת_א*]

קראתי מה שצילי כתבה ואני רוצה להוסיף לך:
ההישרדות שלי היתה בזכות בייביסיטר שהיתה איתי. כלומר, היה מאוד נדיר שיצאתי לאנשהו בלי הילדים. באמת.
נגיד, להסתפר?
תיאמתי מראש זמן שהתאים גם לי, גם לספר וגם לאבא שלי. ביקשתי מאבא שלי לפגוש אותי שם. הגעתי עם שני הילדים. חיכינו ארבעתנו ביחד. ברגע שהגיע תורי להסתפר, אבא שלי לקח את הקטן על הידיים ואת הגדולה, והם הלכו להם לטייל בחוץ בסביבת המספרה (שהיתה פה בשכונה במרכז מסחרי קטן). ברגע שסיימתי להסתפר, הופ הקטן חזר אלי להנקה ולפשפוש (לא בהכרח בסדר זה) והלכנו.

וזו דוגמא אופיינית.
היתה לי בייביסיטר, שבאה איתי לכל מקום. שהיתה איתי בבית. זה התחיל בשביל לגמור את הדוקטוראט. אחר כך בשביל לעבוד: נסענו ביחד לאוניברסיטה הפתוחה ואז היא הסתובבה עם התינוקת שלי והביאה לי אותה כל פעם שהיא רצתה לינוק או חיבוק.

אז הנקודה היא, ששיניתי קונספט. במקום הרעיון שאני אשאיר את ילדי עם מישהו אחר ואלך לבד - בא הרעיון שאני אלך לכל מקום עם ילדי ועם העזרה, כך שכאשר אני צריכה באופן נקודתי להיכנס לרופא או להתרכז בהתלבטות בחנות, מבוגר אחר עוזר לי באותו רגע ומעסיק את הילדים. אבל האחריות והטיפול מתחלקים.

[ציל_צול*]

המטפלת היתה עם הגברת חמש שעות ביום, ארבעה ימים בשבוע, חלק מהן מחוץ לבית בסביבה הקרובה מאוד וחלק איתנו.
גן קצר זה ארבע שעות, 9 עד אחת. הוא הלך לגן ארבעה או חמישה ימים בשבוע. אגב, גם הגדול מעולם לא הלך לגן שישה ימים. לפעמים חמישה ולפעמים ארבעה.
ואם כבר בטכני עסקינן, אז חלק מהימים לא אני הבאתי אותו מהגן אלא האיש.
אני חושבת שאפשר לומר שבערך כמו היום, היו לי בכל יום שלוש שעות נטו לעבודה, ועוד שעות מאיכות אחרת בערב (הילדים שלי מתוכנתים לישון מוקדם, ולא, לא נחזור עכשיו לדף על הרדמת ילדים ), ולפעמים כשישנו פה צהריים.
אז המשימות חולקו כך שמה שדורש ריכוז של ממש היה בבוקר ומשימות נוספות (של עבודה או אחרות) נשמרו לצהריים או לערב.

וקראתי מה שכתבה לך בשמת. אהבתי את זה מאוד וחלק מהזמן יישמתי בעצמי, בעיקר עם בני משפחה שתמכו. אני חושבת שזה רעיון נהדר וגישה מעולה שבאמת מאפשרת לשמור כוחות ולהיות אמא טובה יותר. זה לא בזבוז.

העזרה בתשלום היתה בעיקר בלי הנוכחות שלי. גם אם נכחתי בבית או בגינה היה איזה סימון ש"עכשיו אמא עובדת" והפנייה הישירה לא היתה אלי. אבל לזכות המצב ייאמר שבהחלט לא הרגשתי שזה להשאיר את הילדים בידיים זרות (אלא אם להשאיר עם סבתא זה גם ידיים זרות. אני אישית לא מרגישה כך אם זו סבתא שהיא האמא שהייתי רוצה לעצמי).
החיבור של מי שטיפלה איתנו בילדים היה סבתאי במובנים הכי נהדרים ומופלאים של סבתאות. בחיי שלא הרגשתי לגביה שום רגשות של זרות. להפך, קירבה משפחתית של ממש שבאה לידי ביטוי גם היום, אחרי שנים, ונגעה בכולנו, ילדים והורים כאחד.
אני חושבת ששווה מאוד להשקיע משאבים רבים בחיפוש האדם הנכון לתפקיד הזה.

ומעבר לזה, מחזקת את ידייך בחיפוש הבלתי מתפשר אחרי פתרונות שיאפשרו לך הרחבה של האושר. זו הדרך ואין לי ספק שתקבלי במהלכה את מבוקשך.
לא להרים ידיים. יש פתרונות שיספקו אותך והם מחכים לך שתבחיני בהם.

[גם_אמא_של_אורי*]

כן מאד. היא גרה בכפר מעש

[טליה_אלמתן*]

זה באמת מטורף, יש ימים טובים יותר ופחות... הרבה תפילות
באמת מתסכל להכין הכל ולנסוע כל הדרך ואז לחזור מוקדם הביתה - קרה גם לנו יותר מפעם! אבל מצד שני לפעמים גם מגיעים לכריזה של: "המוזיאון נסגר בעוד רבע שעה" והילדים בתגובה מקימים מאחז
נראה מה צופן לנו המחר! מקווה להתראות!

[גם_אמא_של_אורי*]

הי, אכן זו הפעם השניה שאני כותבת המלצה על מיכל וגם בפעם הקודמת התעניינת והשבתי לך פה.

אני מניחה שזה יכול להתאים אבל הכי טוב שתדברי איתה ישירות. היא גרה בכפר מעש אבל ניידת.