יעל ג

אנונימי

עדכון נכון ליולי 2005 - בת 36, נשואה לא' ואמא לשלושה - ילידי 1998, 2000, 2005. גרה בחיפה.

בת 32 , נשואה ואמא לשניים. רוב הזמן עסוקה בלהתלבט. האתר הזה מדהים והגיע אלי בדיוק בזמן. הבעיה היחידה היא שהוא ממכר ואני מבלה יותר מדי זמן בלקרוא את מה שנכתב בו מכפי שאני יכולה להרשות לעצמי. הוא חשף אותי לאנשים שחושבים מאוד אחרת, או אולי חושבים כמוני אבל בניגוד לי, מעיזים לממש את מחשבותיהם בעוד אני ממשיכה לחיות באורח חיים בורגני להחריד בחוסר שלמות נוראה. אז אחרי שבוע אינטסיבי שבו גלשתי המון שעות באתר (על חשבון העבודה!!!) החלטתי לכתוב בעצמי. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה כי בפעם הראשונה בחיי נחשפתי בפני אנשים מאוד שונים ממני (הרי בדרך כלל אנו מביעים דעות בפני אנשים מוכרים, אהובים, תומכים ואף דומים לנו). ואז התחילו החרדות - ומה אם הם יבינו שאני OUTSIDER? ומה אם הם יקלטו כמה אני לא חיה ב"אופן טבעי"? ובלילה היה לי חלום: חלמתי שאני נפגשת עם חבורת בנות שאני לא מכירה ונורא חשוב לי לעשות עליהן רושם טוב אז אני מציעה להן טרמפ באוטו אבל אני נוהגת באופן מאוד מסורבל ועושה תאונה. פרויד היה חוגג - איזה חלום קל לפרשנות!!! ואז באתי לעבודה בבוקר, פתחתי את האתר וראיתי שאני מוזמנת לכתוב מספר מילים על עצמי - להיחשף!? השתגעתם?! אבל החלטתי לקחת סיכון והנה אני אומרת "שלום לכולכם, בינתיים זו חוויה נפלאה ומיוחדת להתוודע אליכם".

הי יעל,

ברוכה הבאה!
רק שתדעי, שמסתובבים פה אי אילו אנשים קונבנציונליים (כתבתי פה פעם רשימת מכולת של דברים קונבנציונליים שאני עושה). כולנו בחרדה תמידית, שמא משטרת "באופן טבעי" תתפוס אותם (-;. (אחד הפשעים שהוזכרו, למשל, הוא הנקה במשך פחות משנתיים).

תמשיכי לחיות איך שאת רוצה!
אני, אישית, נדבקתי לעלון ואח"כ לאתר רק כי שמחתי לגלות שיש אנשים שחושבים על מה שהם עושים, ולא רק עושים אוטומטית כמו כולם.

ברוכה הבאה יעל, יופי שהעזת.
בתור מישהי שחיה ממש לא "באופן טבעי", אבל מרגישה בנוח באתר הזה, אני מבטיחה לך שלא יקרה שום דבר גם אם יבינו שאת שונה. הדבר היחידי שקורה לפעמים, הוא שחלק מה"קונבנציונליים" נבהלים מההחלטיות השונה, כלומר, יתכן שהאתר יראה לך קיצוני ומוזר עד כדי חוסר נוחות, אבל אף אחד לא יגרש אותך בגלל שאת חיה אחרת או חושבת אחרת (מקסימום יתווכחו בלהט, אבל זה לא צריך להפחיד אותך, זה חלק מהעניין).

ברוכה הבאה!
לידיעתך, את בכלל לא OUTSIDER, את מתלבטת כמו כולנו. דובר כאן רבות על האשליה שנוצרת באתר, שכולם חיים "באופן טבעי" המציאות היא, שרובנו לא ממש. יש מי שמקפידים על דבר אחד ויש מי שעל אחר, אבל לכולנו יש את אותם דברים שהם "בחוסר שלמות נוראה"_ ואותם דברים שבדיוק כמו אצלך, _"אינם מעיזים לממש את מחשבותיהם" וחלומותיהם - כל אחד וסיבותיו הוא/היא.
מה שאולי מייחד את אנשי באופן, שיוצר את האשליה הזאת של שלמות זה הפתיחות של אנשים לשתף והעובדה שאנשים כאן מתייחסים, לפחות לחלק מהדברים בחייהם, עם תשומת לב ומחשבה, בניגוד לרוב הבורגני שמקבל המון דברים כנורמה וכמובן מאליו

אני שמחה שאת כאן

שלום יעל,
רציתי להגיד לך שמאד נהניתי לקרוא את כל ההודעות שכתבת. הסיפורים על ילדייך לימדו אותי משהו והיו נוגעים ללב.
וכמובן ברוכה הבאה ואני אשמח לשמוע ממך עוד.

הי יעל! את בהחלט לא לבד. הזדהיתי עם כל מה שכתבת, בעיקר על התלבטות במשרה מלאה...גם אני עדיין מרגישה מ עוברי אורח, למרות שאני קוראת (וקצת כותבת) כאן הרבה זמן.

ברוכה הבאה. אני נהנת לקרוא את מה שאת כותבת.אין חיים מושלמים באופן טבעי.כל אחד מנסה לגשר בין שאיפותיו לחייו במציאות.

יעל, ברוכה הבאה!

תודה על הכנות שבה את כותבת.

יעל, אני עונה לך בדף הבית שלך...
קודם כל תודה.
אני שמחה שעזרתי, למרות חוסר הטקט שלי...
לגבי בעלך - זו באמת בעיה. את יכולה לפתוח דף "שינה משפחתית בניגוד לרצון הבעל" ולראות מה מספרים אחרים. אולי מזה יעלו רעיונות.

היי יעל,תודה על השורות החמות ,זה היה נעים מאד מאד למצוא אותן. נכנסתי לכאן ולצערי אין לי זמן לקרוא את כל הדיונים המעניינים שהתפתחו פה.קראתי בענין ובשמחה את הפתיחה שלך לדף הבית ,ובין השאר נזכרתי בקטע ממונטי פייטון-בריאן כוכב עליון,כשבריאן עומד בחלון וכולם חושבים שהוא המשיח,והוא אומר להם "אתם לא צריכים מנהיג! עליכם להיות שונים! להעיז להיות עצמכם ולא חלק מקבוצה!" וכולם מריעים כאיש אחד בקול אחד: "כן!! להיות שונים!!" ורק אחד מעז בקול קטן על רקע השקט שמשתרר להגיד "אה...אני לא מעז להיות שונה...". (אני לא מאמינה ששכחתי את הציטוט המדוייק אחרי שבעת אלפים הפעמים שראיתי את הסרט הזה).
בכל אופן,ברוכה הבאה לאתר ונעים מאד להכיר אותך.בקשר ללחיות עם שני ילדים...יש לי נסיון בן שבוע.אני עוד לא קולטת כלום.כשסבתא שלי שואלת אותי בטלפון בקול עינייני של דורות על דורות של נשים "איך הילדים" אני בטוחה שמדברים אל מישהו אחר.
אבל בטח נפגש פה ונמשיך לדבר גם אחר כך ,כשאצא מההלם.

מאוד מרגש אותי לראות את התהליך המהיר (?)שאת עוברת עם עצמך...את כל התלבטיות , את המחשבות ... כל הכבוד על האומץ שיש לך לעשות מהלך כה מורכב.תודה על השיתוף הכן והאמיתי שלך.

יעל, קראתי אותך בדף של מיץ.
ואו! אצלי השינויים חלחלו לאט לאט, לא עשיתי שום דבר אקטיבי - לא התפטרתי (ז"א - קצת כן), לא עברתי דירה (ז"א - כן, אבל בגלל העבודה של בעלי), לא הסתפרתי (ז"א - כן, אבל לא כאקט סמלי של שינוי פתאומי). הכל קרה בהדרגה, עם ההריון, ואחריו.
שוב - כל הכבוד לך! אני מרגישה את הרצפה רועדת לך מתחת לדגליים.

גילה, אין לך דף בית אז אני עונה לך כאן - שלשום הסתפרתי. קצר. והגעתי היום לעבודה עם אוברול זרוק (כולם שואלים אם אני בהריון כי זה עד כדי כך זרוק ולא מחויט ולא מתאים בכלל למה שאני בדרך כלל לובשת). בבוקר כשהתלבשתי בעלי שאל בפליאה: "את לא הולכת לעבודה היום?" עניתי שבוודאי שכן. אז הוא אמר שזה בגד שמתאים לבית ולא לעבודה. הורדתי ופשטתי ואז שוב לבשתי, והחלטתי שכך אלך. זה כל כך נוח. אחד הדברים שקורים לי בזמן האחרון הוא שאני לא נושמת. אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להכניס את הבטן שלי פנימה. מכירה את זה? אז היום אני נושמת וכל כך נוח לי. אבל כמובן אלה שינויים קטנים. אני לא יכולה באמת לעשות את השינויים הגדולים שאני רוצה לעשות כי מבחינה כלכלית אין סיכוי שנסתדר אם ארד ברמת השכר שלי ויש לי מחויבויות בעבודה שלקחתי על עצמי...אבל לאט לאט אני מקבלת כח. היום אני קצוצת שער, לבושה באובראול ביתי ונושמת!!!

כל הכבוד לך אחותי,
אני מעריכה ומעריצה את האומץ, כל דבר גדול מתחיל בקטן, יישר כח וחן חן לך
אני אמשיך לעקוב ולשאוב עידוד

דווקא יש.
אני סתם מחביאה אותו...
לגבי הבטן - הו כמה שאני יודעת על מה את מדברת!
וכלכלית - זה ענין של סידרי עדיפויות. למשל - עם שער קצר שלא חייב להראות טיפ-טופ, הוצאות המספרה מתאפסות (אני בכלל גוזרת את השער בעצמי, כל פעם שנמאס לי לטפל בו). כנ"ל בגדים - אפשר לצמצם מאוד. אם עובדים פחות, יש זמן לעשות בעצמך דברים שאחרת היית קונה (בישול זו דוגמה פשוטה אחת).
היו דיבורים בנושאים כאלה איפשהו באתר. לא זוכרת איפה.

את בטח מתכוונת לדף בטחון כלכלי.

כל בכבוד על ההחלטה לא לוותר...
שינויים הם דבר לא קל. לא למי שמשתנה ולא לסובבים אותו. זה כמו מובייל אחד מסתובב ואז כולם מסתובבים איתו.
במיוחד המשפחה הקרובה ולכן לא פלא שאת נתקלת בכל כך ברבה התנגדיות!
כמו שענת אמרה דברים גדולים מתחלים בקטן. וזה מה שחשוב!!
בתשובתך אלי את מדברת בלשון אני לעומת אתן ואני רוצה פשוט להגיד לך שאין כאן אתן יעל ,זה אנחנו!!!
גם אני נמצאת בתהלך של שינוי. וכל הזמן אני לומדת ומנסה לחיות לפי מה שמתאים ןנראה לי. לא תמיד זה הולך יש הרבה פשרות שאני עושה .אצלי התהליך ארוך מאוד ובכל פעם השינויים קורים בקטן. למשל רק עכשיו הוספנו מיטה נוספת לחדר השינה כך שנושא המיטה המשפחתית הפך לרשמי יותר.ולבן זוגי עדיין יש קושי בכך למרות שהוא די משתף פעולה.אז התפשרנו על כך שהבן שלנו ישן בתחילת הלילה במיטתו, וכך יש לנו גם זמן זוגי להתכרבלות ומין וכ' ובאמצע הלילה אוהד מגיע למיטתנו ( רכוב על הבימבה כמובן)להמשך השינה.
הפעם גם כלל לא הרכבנו את מיטת הסורגים וגם העגלה מקופלת רוב הזמן.
ואת ההשיג הזה השגתי (השגנו) רק שנתיים וחצי מאז שהפנמתי את הרעיון!!!
אז קודם כל סבלנות וסובלנות גם לעצמך וגם לבן זוגך ולסביבה.....
אני אישית לא מאמינה בשינויי בזק.אלא בתהליך. אני מאוד מכירה את הכאב הזה בפנים ,את הלחץ בנשמה, את הבילבול. וכל עוד את חשה אותם אני מאמינה שאת במקום נהדר.כי בדיוק מה שצריך כדי להמשיך להרגיש את החיים הדינאמים. המשתנים....
( יו אני לא מאמינה שכתבתי כל כך הרבה...כי אני אוהבת ליכתוב די בקצרה .אני מאוד מזדהה עם מה שאת חווה
שזה פשוט השפריץ לי....)
באהבה!

היי יעל
אני קוראת את דבריך וחושבת-
הכנות המדהימה שלה גורמת לאחרים להפתח ולספר.
מה שכתבת על החינוך הביתי ועל הלבטים ועל החששות ועל ההחלטה שאת לא בטוחה שהיא הנכונה.
אני מאד מבינה
אצלי שלושתם בגן.
אני כרגע בבית וכן אני מחפשת עבודה- אומנם מנסה עם שעות מעטות ושיהיו יותר בבית.
את נעה שלי אני לא אוציא מהגן משום שאני מאמינה במסגרת שהיא נמצאת ואף שלמה איתה (כתבתי כבר על זה בחינוך הביתי)
ההתלבטות שלי היום היא לגבי התאומים - ואני מאד איתך בהרגשות וההתלבטויות.
גם אני לא עושה הכל בהליך הטיבעי ואני מאמינה שכולנו כך כל אחד במה שהוא מתחבר אליו יותר.
נכון שאני גרה בישוב קטן בצפון, נכון שאני קרובה יותר לטבע מאלו שבעיר.
אבל גם אני חייה במערבולת הצוויליזציה.
אני מודה כשקראתי את המאמר של בשמת על אמא חסרה
בכיתי רבות ומעבר לכך כל ריגשי האשם יצאו לי - והרגשתי צורך בעצם לכעוס עליה (שלא לדבר על הספר עקרון הרצף- שהוא כל כך לא סלחני).
ואז הייתי צריכה לעכל כמה ימים- אפילו יותר בעצם למה ריגשי האשם מחלחלים בי?
הגעתי לכאן ובהתחלה בשבועיים הראשונים כמוך רק קראתי, צמאה לנושא.
גיליתי שיש דברים שאני כן מתחברת אליהם ויש שלא וזה גם בסדר.
אני חושבת שתמיד אלד בחדר לידה (אם ארצה עוד ילדים כמובן) אני בהריונות שלי תמיד עם סוכרת ורעלת הריון ולא מוכנה לקחת צ'נסים- וזה בסדר.
במידה ויהיה לי עוד בן- הוא יעשה ברית- אני לא דתיה אבל כן אני מאמינה.

ובדברים שהחושים שלי אמרו לי שכך צריך להיות אבל הסביבה לחצה אחרת החלטתי ללכת לפי החושים שלי.
והם קשורים ללינה המשותפת, לא להבהל מכל ניסיון שלהם לחקור, לזרום עם הצמיחה שלהם כמה שאפשר.
אני פחות אומרת להם לא ואסור.
ואני היום עדיין מתלבטת אם להוציא את הקטנים מהגן, יש לי יותר נטיה לכן- והמדהים הוא שבעלי מאד תומך בצעד הזה כך שהנטיה היא לכיוון החיובי.
בעצם מה שבעצם רציתי לאמר לך- תלכי עם מה שאת חשה לפי היכולות שלך ותשלימי עם זה- ילד קורא אותנו יותר טוב מאיתנו.
ואם את חייבת שילדתך תלך לגן משום שכל הפרמטרים האחרים לא נותנים לך לזרום אחרת - אז תשאירי את זה כך כמו שזה- ואם תרצי שינוי תתחילי קודם עם עצמך ורק אח"כ תעשי את השינוי.
אז המון בהצלחה.
וד"א ישנם גנים ובתי ספר אלטרנטיביים שהם טובים הרבה יותר מאחרים אז אם לא להוציא אולי תחשבי על סוג אחר של גן.

יעל זה באמת משהו מיוחד לקרוא את מה שאת כותבת. אם פעם תחפשי עבודה מהבית תחשבי על כתיבה.

מיץ ואלה כתבו את זה לפני, אבל גם אני רציתי להגיד לך שאת צריכה למצוא את הקצב שלך וגם את הדרך שלך.

אני עבדתי לפני הלידה בעבודה די "נחשבת" במקום "טוב". אבל לא נהניתי בכלל. למעשה רוב הזמן ממש סבלתי. לכן ההחלטה לוותר על העבודה ולהתפטר היתה קלה.
אני לא יודעת איך הייתי מרגישה אם הייתי עובדת בעבודה שבה הייתי נהנית, או שזו היתה עבודה שלא היה ניתן לחזור אליה לאחר הפסקה.
גם מבחינה כלכלית אנחנו מסתדרים טוב עם משכורת אחת. אני לא יודעת איך הייתי מרגישה אם היינו מוגבלים מבחינה כלכלית.

את צריכה לשקול את הנתונים שלך ולהחליט את ההחלטות שלך. אין דרך נכונה ודרך לא נכונה יש רק דרך שמתאימה לכל אחד בזמן נתון, וגם היא יכולה להשתנות לפי הנסיבות והתחושות.

שכחתי להוסיף- כאשר קראתי את הכתבה של בשמת ואת הספר-(שאותו קראתי הרבה לפני כן).
רציתי לכעוס על הכותבות ובאמת גל של כעס יצא ממני, אבל הן בעצם לא אשמות הן כתבו מה שהן באמת מאמינות שהוא נכון.
ואני צריכה הייתי באמת לעשות בדק פנימי שלי לדעת בעצם למה זה קרה לי.
כנ"ל גם לגבייך הבדק הפנימי הוא החשוב מכל.
והיום כשאני מנסה לזרום לפי הצורך שלי ולא לפי מה שאומרים לי קל לי יותר.
(אתמול אמרתי לאחת מהמשפחה שאני רוצה להוציא את נדב ונעמה מהגנון קיבלתי מעין ביקורת על זה שאני עושה נזק לילדים להוציא אותם באמצע השנה) את מבינה מה גם מה קורה אצל רבים מאיתנו שהחברים וההורים שלנו חושבים אחרת- הם באים בביקורת.
כך גם לגבי לינה משפחתית כל פעם מחדש מרימים לי גבה ובאים בביקורת אני למדתי לא להתווכח אלא להנהן ולעשות בביתי ועם ילדי מה שבאמת אני מאמינה שנכון הוא לעשות.
הכל מאד קשה בעיקר כשאין סביבה תומכת- ואצלי ממש אין.
גם עם בעלי ההליך ארוך ומסורבל- הוא לא תמיד מבין אותי אז כל פעם אני מטפטפת לו חומר קריאה במאמרים קצרים.
אז באמת בהצלחה לך

תודה לכולכן, זה כל כך מחזק ומעודד לקרוא את הדברים שלכן. באמת בזמן האחרון אני יותר זורמת עם מה שאני מרגישה ואני קולטת כמה הדברים נחשבים לחריגים כשאני שומעת את התגובות של האחרים: למשל, ביום שישי האחרון בתי לא הלכה לגן כי יש לנו הסכם שבימי שישי היא בבית איתי- כשהבאתי אותה הבוקר, הסבירה לי אחת האמהות שחבל שהילדה מפסידה את יום שישי בגן, כי יש קבלת שבת ותכנים חשובים. שאלתי אותה אם היא באמת חושבת שיש משהו שמתרחש במערכת החינוך שיכול להיות חשוב יותר לילד מלהיות עם ההורה שלו. היא לא הבינה אני רוצה ממנה ואז קלטתי כמה זה חריג. או למשל, לפני כמה ימים בא ילד מהגן לשחק איתה והוא ראה את חדר הילדים - שמכוסה עכשיו מקיר לקיר במזרונים - "מה קרה כאן? מי עשה לכם את זה?" הוא שאל בדאגה ובפליאה כל כך תהומית שקלטתי כמה המראה מוזר עבור מי שרגיל לראות מיטות בחדרים. אבל אני גם לומדת לא לדבר כל כך הרבה - למשפחה של בעלי לא ספרנו על הלינה המשפחתית - כי לא יהיה סוף לבקורת שלהם (למזלנו הם גם לא באים לבקר אז אין הרבה סיכוי שיראו את החדר). על ימי השישי שלי ושל בתי החלטתי להפסיק לספר כי אנשים פשוט לא מבינים והתגובות הן : "זה לא טוב שאת מוותרת לה. זה פתח לדברים אחרים.." . אלה, למה את חושבת להוציא את התאומים מהגן?

יש הרבה סיבות.
כשלא היתה לי ברירה והייתי במירוץ אחרי הזמן-(עבודה טובענית).
הילדים היו בגן עד אחה"צ ואחרי זה עם מטפלת, המון שעות לא ביליתי איתם.
והיום הם עדיין בגנון שלהם ושם הם לא יוצאים מהמסגרת של הגן (אין להם טיולים בטבע).
וכאן אני יכולה לטייל איתם ולהנות מכל רגע איתם בטבע.
עכשיו מתחיל האביב ויש פריחות נפלאות שפשוט נהנה לנו כולנו ביחד.
עם נעה הגדולה- הם המון בטבע כך שלה אני הרבה פחות דואגת.
שנה הבאה אני ארשום אותם לגן לחצי יום אבל עכשיו פשוט יש בי את הצורך להנות איתם ואני מאמינה שגם להם.
אני ובעלי טסנו לבולגריה לחופש בסוכות לשמונה ימים.
חזרנו לבית- שבר כלי.
הילדים נצמדו אלינו ולא רצו לעזוב.
אמרתי לבעלי שזו פעם האחרונה שאנחנו גורמים להם כזה נזק.
מאז היתה לי הבטחה לנעה הגדולה שלי שכל פעם שתרצה לא להיות בגן אנחנו נחליט ביחד על יום וזה עבד נפלא.
מאד חיזק אותה- ואליך להחלטות שלך- חיזקי ואימצי את עושה את הדבר הנכון.
גם אצלי כולם מרימים גבה- וההורים שלנו עדיין חושבים שיש אחרי מה לרוץ.
אבל אני לא מתווכחת פשוט זורמת עם מה שאני מרגישה.
ואת יודעת- הרבה מאד שנים לא הרגשתי נינוחה כל כך כמו היום.
אני רוצה לחזור ללמוד שנה הבאה אבל אם לא אוכל אז שגם זה יחכה
אם את רוצה לכתוב לי הכתובת [email protected]
בהצלחה

אם מתחשק לך לפעמים לפתוח לרגע את דלת הקסמים
בוא ואתן לך מפתח תכנס ותהיה אורח
כי פה הקוסם הוא הכל יכול
אצלו תוכל ללמוד את הכל

אני לא זוכרת את כל המילים
אבל, אם מתחשק לך את יכולה לשלוח לי דואל
[email protected]

יו איזו אישה מדהימה את.......
כל הכבוד על האומץ והניחישות
בשבילי את אשת השנה!

היי יעל,תודה על ההתעניינות...אני אמתין עם ה"פרוייקט" ,ברשותך. (-:

יעל ורציתי להוסיף- סיבה נוספת היא
שאני מרגישה שגם להם וגם לי יהיה טוב יותר
והם יהיו רגועים יותר איתי ופחות יריבו עלי ועל תשומת ליבי (זה מה שקורה היום).

אלה - בני כמה הם? החלטת לעשות זאת או שאת עדיין מתלבטת?

היי יעל
אז ככה
התאומים נדב ונעמה בני שנתיים וחצי.
וכן אני החלטתי סופית ואני שלמה עם זה.
מחודש הבא הם בבית
אבל אני חייבת להסביר לך התהליך שלי לא היה מיידי זהו תהליך ארוך מאד של חיפוש ותהיה ובעיקר מציאת האושר הפנימי שלי.
אני חושבת שהחלטות פזיזיות לא נכונות.
עם כל החלטה יש צורך לחשוב הרבה.
אני יודעת שאני מאבדת את "הקריירה" שלי
ותאמיני לי שזה קשה לא פחות.
אני חייתי בסטטוס של אשת "קריירה" עם תפקידים מנהליים.
אבל מה החשיבות שלו?
בפנים הרגשתי ריקנות איומה
והרגשתי שאני בתוך מערבולת שאני חייבת לצאת ממנו
אז היום אני מתחילה בקטן ואראה הלאה.
ד.א את יכולה לכתוב לי ב- אלה נוננה

האמת שעם נעה עדיין לא דיברתי על זה ואני מחכה לרגע הנכון - אבל השיחות יתחילו מהשבוע הזה
גם איתם אני מטפטפת לאט לאט את ההליך
אני חושבת שאיתם יהיה לי קל יותר- אבל עם נעה- קשה לי להגיד.
כרגע אני מאד מרוצה מהמסגרת שלה.
אבל לעולם אין לדעת לאן הכל מתפתח.
ומה איתך?
היכן הילדים שלך היום?
עד איזה שעה הם בגן?
שלי היו עד ארבע
נעה לפני שבועיים יצאה מהצהרון
ומחודש הבא נדב ונעמה איתי
נראה הלאה.
אם יש לך איסי אוכל לשוחח איתך תשלחי לי למייל

אופס סליחה חשבתי שאת יודעת מה זה איסי, אי סי= icq
או אם יש לך מסנג'ר גם טוב (דרך msn).
כרגע הכוונה שלי בבוקר לטייל איתם קצת בטבע ולראות פריחות חדשות
אח"כ לחזור הביתה לתת להם לשחק ולהכין את הצהריים
כשנעה מגיעה לאכול כולנו (את זה אני הכי אוהבת).
מנוחה- כל אחד והדרך שלו
ואחה"צ כרגיל חברים / ות פשוט לזרום עם הצרכים שלהם.
אבל אני רק מתכננת- אני לא יודעת מה יצא מזה אבל מבטיחה לעדכן.
איך הגן שלהם? את מרוצה?
היתרון הוא שאני גרה בישוב קהילתי על הר- כך שיותר נוח לי לצאת החוצה איתם בלי פחד של פיגועים, מכוניות וכו".
(לצערי כך זה בעיר ועוד בימינו).

יעל ג, גם אני רוצה להגיד לך שאת מדהימה.

כן אני הולכת לראיון עבודה- שבעצם אני לא הולכת לעבוד בו- אלא בשביל האגו שלי
אני רוצה להרגיש שאני בעצם יכולתי ללכת לעבוד בתפקיד בכיר עם משכורת- גבוהה מאד.
אבל בכל זאת החלטתי להשאר בבית.
(לפחות עד שהם יהיו בני שלוש).
אולי זה ישמע קצת אבסורדי וטיפשי- אבל זה הצורך שלי.

שליחה על ידי אלה* » 03 מרץ 2002, 12:21

יעל- בהצלחה
אני יודעת כמה השינוי הוא משמעותי עבורך- אבל תאמצי את הגישה (שגם אני מנסה ומאד קשה לי עדיין) בלי פחד.
בהצלחה

.

שליחה על ידי אלה* » 03 מרץ 2002, 14:03

היי יעל
אני גרה בישובי משגב (ליד כרמיאל).
שוחחתי עם המנהלת ולא הגננת- והיא לא ניסתה לשכנע אותי אחרת משום שהסברתי לה את מניעי.
ולגבי הגננת של רוני- אני חושבת שהיא לא עושה בסדר בזה שהיא מנסה לדובב אותה לחשוב אחרת- איך היא כגננת?
אני חייבת לספר לך כשנעה הגדולה שלי (5.5) היתה בתקופה לא טובה הגננת שלה יצרה איתי קשר ועודדה אותי להשאר עם נעה קצת בבית.
זו אחת הסיבות שנעה כן נשארת בגן- פשוט גן נפלא.
ד.א יש לי חברה טובה מחיפה- גרה בכרמליה.

אולי יש לך יום חופשי בשבוע שבו ניתן להפגש עם הילדים? אני אשאל גם את אלה. האמת היא שלפעמים בימי שישי אנחנו הולכים בבוקר לבלאגן, וריק שם ומאוד נחמד. אני אשאל גם את אלה נונה. אני הולכת לשם עם חברה מחיפה שמתכוונת בקרוב להוציא את הילדים מהגן. את הדואל שלי כתבתי לך קצת יותר למעלה, בדף.

שליחה על ידי אלה* » 06 מרץ 2002, 16:14

היי יעל
לי גם מתאים ימי שישי אבל לא כל שבוע.
אשמח אם נקבע יום- יעל אבמ הציעה את שישי הבא.

שליחה על ידי אלה* » 07 מרץ 2002, 11:08

חחחחחחחחחחחחחחחחחחח
הצחקת אותי

עכשיו ברצינות- זה יכול להיות
יש אנשים שמסתדרים נפלא בוירטואלי ואין להם נושא משותף כשהם נפגשים.
אבל אפשר לנסות קודם כל בטלפון.
המייל שלי הוא [email protected] - סליחה תיקנתי - לא שמתי לב
תשלחי לי מייל ובחזרה אכתוב לך את מספר הטלפון.
ביי אלה

הי יעל
נפלא שנפגש. תשלחי לי דואל ונדבר בטלפון לפני.
[email protected]

יעל
תיקנתי את הכתובת- ורשמתי גם ביום חמישי את התיקון
גם שלחתי אליך מייל- לי בבית אין מזכירה- הילדים שפכו עליה פטל והיא הושבתה.
אז אשמח אם תשלחי לי מייל או תתקשרי.
תודה אלה

אשמח מאד

שלום יעל ג. ונעים להכיר!
הגעתי איכשהוא, אפילו קצת בטעות, לדף שלך, ונשאבתי לתוכו. היתה חוויה נהדרת!! את בנאדם מלא השראה בעיני ואת עוברת התלבטויות טבעיות שהרבה הורים "קונבנציונאלים" עוברים. אצלי התהליך התחיל כשאלה שלי נולדה ולא פסק עד היום. הזדהיתי מאוד עם תהליך הלינה המשותפת שעברת, אני זרקתי סופית את מיטת התינוק כשאלה היתה בת שלושה חודשים. לא קראתי את עיקרון הרצף או דומיו, פשוט עשיתי את הדבר שנראה לי הכי טבעי בעולם ועד היום אני אומרת שמי שלא עושה את זה לא יוכל להבין איזה תהליך טבעי ומאושר זה. קיבלתי ביקורת קשה מכל העולם ועמדתי בגבורה, בזה ובהחלטות אחרות שקיבלתי.
בכל אופן, יהיה נחמד להמשיך לקרוא את דברייך, חזקי ואמצי.

יעל נהנתי
ואנחנו מגבשות איזושהיא תוכנית לפגישה שבועית.
מה דעתך?

שליחה על ידי גילה* » 16 מרץ 2002, 17:03

המשך ב- חיפה קריות משגב

יעל תודה
אוגוסט זה כנראה מאוחר
(אני מקווה)
בהצלחה

יעל,מדהים מה שסיפרת על הזוג בתל אביב. ממש,מדהים לשמוע שמישהו אכן הלך ועשה את זה.
הרעיון עלה אצלינו אבל היה רחוק מישום.במקומות שהחינוך הוא כמעט חינם ואיכותו לא באמת מעניינת את רוב ההורים תצטרכי בולדוזר להוציא ילדים מהמסגרת הקיימת.מסגרת גן כמו שתיארת דורשת מהורים גם פתיחות וגם נכונות ויכולת לשלם הרבה כסף (בדרך כלל הדברים האלה עולים כאלף חמש מאות שקל לחודש,מה שבחינוך הרגיל משלמים לשנה.)

יעל רק נכנסתי להגיד שהתרגשתי לקרוא מה שכתבת לאלונה בדף התקשורת ואנחנו.באמת תלוי אם לאלונה מתחשק להיות נושאת דגל או לא.בעיקרון נראה לי שאם אשה שנראית מיושבת בדעתה,נעימה ונבונה,(פגשתי את אלונה פעם אחת במפגש של באופן טבעי בפארק הירדן ונראה לי שהיא עונה על התיאור)מספרת על דרכה,זה נותן השראה עצומה למי שבכיוון וגם למי שלא חשב על זה וזה רק דיגדג לו איפושהוא עמוק בבטן,והסיפור האישי יכול בהחלט לתת שירות לקהילה כולה.הרבה מן הסתם תלוי באהדת המראיין.

יעל יקרה..
בקשר לחתול/ה שאת רוצה לאמץ , הרשי לי להציע לך את בתיה'לה המתוקה שאם תראי אותה תתאהבי בה על המקום!

תכתבי לי דואל ונדבר ...
[email protected]

יעל, את כאן! יופי! חששתי שנעלמת לנו!

אם יש לך כוח, אשמח אם תכתבי פעם מה שלומך ואיך הולך אצלך עכשיו.

אני רואה שעבר עליך הרבה...
גם אני שמחה שאת כאן @} .

נכנסתי כדי להגיד איזה יופי שלא ברחת...
מאוד הצטערתי לשמוע שהדיאלוג בין אילנה לביני עשה לך כל כך רע,
אבל צחקתי כשקראתי את התשובה שנתת לזה בעצמך...
מקווה שמהדבר הבא שלי תיהני יותר.

הי יעל
ראיתי שאתם מחפשים חתול, אז הרשי לי להציע לך

לאסוף גור מהרחוב. זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה. כל גור ידידותי שנראה בודד, בלי אמא (וגם אם יש לו אמא את עושה מצווה), רק לאסוף ולקחת לוטרינר.
לפנות ל עמותה למען החתול - 8912094-09 (יושבים באבן יהודה). יש להם שם המון חתולים מקסימים, ובטח הם יוכלו גם להפנות אותך לחתולים באיזור חיפה.

שלום יעל.
אילנה קליינר ביקשה שאכתוב בשמה (האינטרנט שלה מנותק):
יש לה גור חתולים מתוק שהיא מחפשת לו בית.
היא אמנם גרה במרכז, אבל אולי אפשר להסתדר איכשהו.
הגור הזה זקוק נואשות לבית חם!!
קיבלתי ok ממנה לכתוב את מס' הטלפון שלה: 035795162

יופי שחזרת (לכתוב)!

אפשר להזמין אותך ל
מפגשים באזור חיפה ?
נשמח להכיר!

אז גם למדת ביסודי רוממה? אני חושבת שאת שנתיים מעליי...גדלתי ברח' הפרחים.
איזה יופי לגלות ככה חיפאים ועוד מהשכונה (-:

תודה (-: אני "קטנה" נולדתי כשהיית בת חמש. היתה לי חברה טובה מהבניין שלך, משפחת בהט, זוכרת? גם אני הגעתי לאליאנס בסוף...

ראיתי בדף של היידי - גם הבנזוג שלי מאותו בניין, עולם קטן

הוא "קטן" ממך בארבע שנים, אתם עדיין באזור לפעמים?
אם כן אתם מוזמנים לביקור, אנחנו גרים ממש על יד.

קחי את הזמן, אנחנו כאן(())

יעל, ראיתי את הדף שפתחת. רציתי לומר לך קודם כל מזל טוב על ההריון, ושנית, אני לא כותבת לך שם כי אני נמצאת בדילמה די דומה (בכל הקשור לדוקטורט עצמו, לא להריון ודוקטורט), בלי שום תובנות ועם הרבה רצון לדעת מה יכתבו לך.
אני גרה בלונדון כרגע והכתיבה לא מתקדמת לשום מקום, מהרבה סיבות (ותירוצים). ובדיוק כמו שכתבת - לפעמים זה מה שאני רוצה לעשות כל החיים, ולפעמים אני לא יכולה אפילו להסתכל על זה. חלק מהעניין זה המגורים פה.
אני ממש לא יודעת מה היתי עושה במקומך, לאו דווקא בגלל ההריון, יותר בגלל ההחלטה שלך לא להמשיך באקדמיה, זה באמת די מוציא את כל הרוח מהמפרשים (ושומט את הקרקע תחת סיבה אחת לפחות). אולי כדאי לא להחליט עכשיו? לשים דברים בצד ואחר כך לחזור אליהם?
אני מקוה שאיך שלא יצא, תמצאי פתרון טוב.
שוב מזל טוב ובהצלחה.

היסטוריה, ומתמחה בהיסטוריה צבאית (לומדת ב- LSE).
ראיתי שכתבת על ארכיונים כאן, אז חשבתי שאולי גם את בתחום (היית ב- PRO? זה המוסד היחיד שיכול להשיב לכל מי שגר כאן את התקוה בקדמה אנושית. כמובן, בתנאי שלא נתקעת שעתיים בטיוב בדרך לשם

).
בכל מקרה, אם זה ארכיונים נגישים ויש לך השלמות מינוריות אך דחופות, אשמח לעזור.

לאט ועם כמה דיכאונות חורף

(מה שמצחיק זה שהייתי משוכנעת שלי זה לא יקרה, כי אני הרי "אוהבת חורף". פשוט לא ידעתי מה זה באמת חורף).
למזלי ולשמחתי למדתי לאהוב את לונדון (אם כי לא את מזג האוויר), והיה לי הרבה מזל כי גם בן הזוג שלי אהב אותה מיד. יש יתרונות בלגור בחו"ל, ובלונדון בפרט. היא באמת סגרירית, אבל גם מרגשת, וקל להרגיש בה בבית או לפחות 'לא זר'. כל הדוקטורנטים האחרים גם הם זרים, ואנחנו מקדישים שעות רבות לקיטורים יצירתיים ומהנים.
אני די נהנית מהלימודים, אבל אני לא לומדת כל כך - ההוראה גוזלת לי כל שעת עבודה פנויה. אני באמת לא יודעת איך אפשר לעשות את כל זה עם הריון וילדים...
אגב, יש בבריק ליין מוזיאונצ'יק להגירה (לדעתי רק תצוגה, בלי אוספי מסמכים וכו') שעוקב אחרי ההיסטוריה של ההגירה לאיזור. הם מתחילים עםההוגנוטים ומגיעים עד לתקופתנו, עם ייצוג נכבד להגירה היהודית מסוף המאה ה-19 ועד מלחה"ע השניה. הוא לא תמיד פתוח אבל שווה לנסות, אם את מזדמנת לכאן עוד פעם.

אני מרגישה שההריון הזה אמור להוות את ה"תרוץ" שלי לא להמשיך באקדמיה, לא לעשות את הקריירה ה"גדולה" שהייתי מצופה לעשות - ואם אני אאבד את ההריון - אאבד את כל הלגיטימציה לעשות סוף סוף את מה שאני רוצה. דבילי, אני יודעת, אנא המנעו מלהעיר על כך
אני כל כך מתחברת ויש לי כל כך הרבה תגובות שאני מקווה שאצליח לעשות בהן סדר.
קודם כל התחושה הזו ש"התחלתי ולכן אסיים" למרות שבעצם הבנתי שהרצון שלי השתנה כבר, את כאילו מספרת את המחשבות שלי (נדמה לי שאת היא שכתבת על התלבטות דר' בדף אחר, אני צודקת?).
ברור לי שאני חופשיה לחיות את חיי על פי דרכי גם ללא תירוצים כגון הריון, אבל קל יותר להיתלות באילוצים... הגשתי לפני יומיים חלק מעבודת הדוקטורט לקריאה ונלחצתי קשות מהתגובות הצפויות - אני משוכנעת שזה קשור לכל העניין
החופש הזה לא לכולנו בא בטבעיות, בכלל לא... אצלי הדברים קרו בסדר הפוך - קודם ויתרתי על מה שאני "צריכה" לעשות ורק אח"כ באו זוגיות והריון. לא אגיד שאין לי יותר "צריך" אבל הרבה פחות...
הייתי במסלול לשלב הייטק ואקדמיה קריירה מפוארת ו... התלבטתי כל הזמן אם לכאן או לכאן לקח הרבה זמן עד שהבנתי שלא זה ולא זה ... ועוד הרבה זמן עד שהעזתי לומר את זה בקול רם - אני לא רוצה קריירה (מזהירה שמתאימה לבחורה משכילה ונבונה כמוני) שבכלל נעים לי לעבוד בעבודה גמישה, שמתאים לי להוריד את המחוייבות, שלא בא לי להשתתף במרוץ הזה של השגים. (וכל זה קרה עוד לפני ההריון - מה יהיה אחרי אין לי מושג)
אח"כ שיניתי כיוון (דווקא לא לכתיבה, לשאלתך) וגם בו אני עוצרת לפני השיא אין לי הדחף לסיים את העניין, למדתי השכלתי, הרחבתי את יכולותי (ששוה כסף בשוק העבודה) אבל אני לא מסיימת את ההכשרה.
היה לי קושי לא קטן בעניין משום שהורי תמכו כלכלית לאורך הרבה זמן בהרפתקאות האקדמיות שלי - ואני כאילו לא "מספקת את הפירות".
יחד עם זה אני רגועה, וכנראה משדרת את זה כי הם לא לוחצים ולא נדרשתי להצדקה של הבחירה - היא כזו כי ככה היא.
הבנתי שהעובדה שהם תמכו לא הופכת אותי "לחייבת", שלו שאלתי אותם היו מעדיפים את אושרי (הפסקת המסלול שכבר אינו מתאים לי) על פני תעודות והשגים מדידים ע"י מדדים חברתיים - חיצוניים. {חשוב לציין לא הפכתי לבטלנית, אני לא חיה על חשבונם או על חשבון אחרים, אני עובדת, מתפרנסת יפה}

לא אעבוד למשך איזה זמן אחרי הלידה וברור כבר שבעשור הקרוב לפחות אני לא אעשה קרירה מבריקה שמתאימה לפוטנציאל שלי (מתאימה במדדים החברתיים המקובלים). ואולי יש מי שחושבים עלי שאני לא ממצה את עצמי או לא... משהו שצריך. אבל לי טוב.
מבולבל לי מקווה שהבנת כוונתי - חייבת ללכת כעת.
ובשוליים חשבתי גם שזו הרבה אחריות על ילד אחד - להצדיק את הבחירה של אמא בויתור על קרייה - אני מרגישה שהתכוונת שזו ההצדקה כלפי חוץ "ההסבר" ולא הסיבה האמיתית אבל בכ"ז יכול להיות משא מעט כבד, לא?!

יעל,
קראתי תשובתך והיתה לי תחושה שלא הצליח לי... כל כך רציתי לא להשמע "הייתי שם, עשיתי זאת" (אחי הצעיר מתרגז עלי כשאני נותנת עיצות שנשמעות לו ככה) ובסוף זה בכ"ז יצא קצת ככה...

לגופו של עניין - אני לא יודעת אם אנחנו באמת "אדם חופשי" (אפילו שאנחנו שואפים להיות), יש לנו המון תבניות מחשבה, מחויבויות לקשרים, מגבלות מנטליות וריגשיות.
ולא רק אצלך יש הנתק הזה בין הראש ללב.. אני כל כך מבינה אצלי זה קרה בסדר אחר גם בגלל רווקותי וגם בגלל שיצא ככה -קודם השתנתה אצלי המחשבה על מה חשוב (משפחה, חיים בהווה, ולא קרירה - עבורי), אח"כ בחרתי לעצור את המרוץ, ורק אז בכלל פגשתי בנזוג והריתי (ונראה איך יהיה אחרי שיוולדו לי הילדים.. בנתיים אני מציעה לך דיון תאורתי למדי (לפחות ביחס להורות).
אני מאוד מאוד מתחברת לתחושה שלך ההליכה הזו במסלול עם כל ההשקעה והמרץ ותכליתיות ו"פתאום" כשמתקרבים למה שנראה שיא, מבנים שבעצם רוצים משהו אחר. ולא נעים! כי הרי מתוך זה שצעדנו במסלול האקדמי גם אנחנו מודדות עצמנו על הסולם הזה של הצלחה באקדמיה. גם לנו יש את קנ"מ של מי "מוצלח" זה מדד שהפנמנו.
בהתחלה, מאוד קשה לזהות שהקול הזה שם, להבין שאי הנוחות שלנו נובעת לא רק משינוי הרצונות שלנו אלא גם מכך שזה לא לגיטימי בעיננו. בשלב שני קשה לנו להסביר לו (לקול הזה) שיש כל מיני דרכים להצליח, וכל מיני יעדים ראויים, וכל מיני בחירות לגיטימיות בחיים, (אין לנו את המילים המתאימות עדיין) ובשלב שלישי, אנחנו לומדות איך להתארגן לפי סדר העדיפויות החדש ואז צריך להתמודד גם עם האנשים האחרים - שהשקיעו בנו (הורים, בניזוג, מנחים, בוסים, חברים), להתמודד עם זה שעכשיו יגידו עלינו "היא התחרפנה" (כמו שאמרנו בעצמנו על אלו שבחרו לשנות מסלול אך לפני זמן קצר... (-:).
אני שומעת את הקול הזה שלך באמירתך: אני כמובן מקצינה את העניין ומציגה עצמי באור לא מחמיא במיוחד למה לא מחמיא? מחמיא מאוד!! גילית שמשהו גורם לך אושר וסיפוק והנאה ואת הולכת בעקבותיו אז זה לא מחמיא? בעיני מי שמחזיק ב"תודעת אקדמיה/ קריירה" זה אולי לא מחמיא, אבל אולי זה בכלל שאת רואה משהו שאחרים לא רואים?! יותר מזה? לא היה לך סיכוי לדעת את זה קודם - לפני שנולדו הילדים כי לא ידעת איך תרגישי, כנראה באמת אי אפשר לדעת עד שזה אצלך...

ואם חסר לך נימוק, אז הנה אחד: בשנים האחרונות יוצא לי לקרוא הרבה ראיונות עם אנשי עסקים שמצטערים על "לא ביליתי מספיק זמן עם הילדים", מעט מאוד אנשים (גברים ונשים) מעיזים לעצור את הסיחרור בשנות ה 30 שלהם, כי הם מרגישים שהם לא מבלים מספיק עם הילדים, הרוב ממשיכים במרוץ ומצטערים על כך כשמאוחר מידי, כשהם כבר פיספסו.

והורים עשויים להפתיע מאוד! אני משקיעה בהכשרה מקצועית נוספת בשלוש השנים האחרונות, זה משהו שאמא שלי חלמה לעשות בעצמה, וכל כך שמחה שאני הולכת לשם, והורי תמכו בעניין,גם כספית וגם בדרכים אחרות. ומאוד חששתי מתגובתה לנוכח ההחלטה המסתמנת שלא לסיים את ההכשרה ולא לעסוק בתחום... והנה בשבוע שעבר היא שאלה מעצמה "את לא תרצי לעבוד אחרי הלידה"? בכזו שלווה, בכזו מן נימה כאילו זה המובן מאליו, בכזו הבנה וקבלה, שאני לא מצאתי את המילים (כי כל התסריטים שלי היו של "איך אני אומרת לה ומאכזבת אותה ולא מספקת את הסחורה ו.... ).
אז נכון, השתפנתי, לא הצהרתי שאין לי כוונה לסיים ההכשרה (אני גם לא בטוחה שלא אסיים אותה ולכן נראה לי שזה מיותר כרגע להצהיר זאת) אבל אני עדיין נפעמת מהפער בין מה שציפיתי לבין איך שאמא שלי הגיבה.
כרגע אין לי כוונה לא לעבוד בכלל, אני חושבת שזה לא יתאים לי, אבל גם שומרת על אופציות פתוחות (זה כמובן יותר קל כשאנחנו משכילות ועם גב כלכלי... ואני מודה לאל על שזימן לי את התנאים הללו)

וואי, איזה אורך יצא לי... ועוד יש מלא דברים שלא אמרתי.....

יעל,
אחרי שכתבתי כל כך הרבה נראה לי פתאום שזו התפרצות, גסה, לדף שלך. אולי תעדיפי שאעביר זאת לדף שלי?
<בטחונה של Pלונית מתערער לנוכח העדר תגובה (-:, וכן אני יודעת שאת בדיוק בחופשה או עסוקה או... משהו שלא קשור בי>

Pלונית, מצטערת על חוסר התגובה. לא נכנסתי לאתר מזה זמן. רק עכשיו ראיתי שכתבת לי. אין לי כוח לעשות כלום. אני פשוט מותשת רוב שעות היום ומנסה לשרוד. יש לי רגשי אשם נוראים - אני בקושי עושה משהו עם הילדים, מזמינה אוכל מוכן כבר למעלה משבוע כי לא מסוגלת לבשל ורוצה כל הזמן שיעזבו אותי במנוחה. היום קיבלתי החלטה לשנות את העניין, ובינתיים אני מצליחה. אבל לא בטוחה כמה זמן זה יחזיק מעמד ועוד יש לי (בגשם הנוראי הזה) לקחת את הגדולה לחוג בלט ולהעביר איכשהו את הזמן עם הקטן. כל כך מצטערת שאני מפילה עליך את כל זה...אבל את המבוגרת היחידה בשטח שלי כרגע...

יעל קבלי

ואין לך מה להתנצל על כלום, באמת! (כמו שכתבתי כבר קודם - ההי לי די ברור שזה לא משו שקשור אלי (-: והפולניות שלי מדברת.
מאוד מזדהה עם תחושת ה"אין לי כוח לכלום" רק שאני לא צריכה לקחת אף אחת לחוג בלט... זה בטח הרבה יותר קשה אחרי שהם יוצאים מהבטן.

בענין אוכל מוזמן - אמא שלי הזמינה אוכל מאז שאני זוכרת את עצמי, קנתה אוכל מוכן איך שזה הגיע לסופר וכולנו יצאנו בסדר!!!! (-: למרבה תדהמתה של חמותי אפילו לארוחת שישי אמא שלי מביאה TA לפעמים....
וחוץ מזה באמת!!!! כמו שאת מכילה את הילדים בימים / תקופות "מעוכות" מותר גם לך להיות בתקופה כזו.
אם אפשר טכנית אפילו לפרגן לעצמך מנוחה מהילדים (לא חצי שנה חופשה אבל בהחלט הפסקות במהלך היום כדי לקחת אויר - אפילו ביביסיטר לשעתיים בהם תבההי בתקרה (או תשני)).
ולפעמים מצליח לי אז אני מציעה - אני מחליטה לדחות ביצוע של משימות (למשל דחיתי התחלה של כתיבת מסמך - הדד ליין לא זז אבל החלטתי שאני אדחוס אותו בשבועיים עבודה (כלומר ברגע האחרון) ועד אז? זה לא משימה שיש לי אני לא עסוקה בה. (זה לעיתים רחוקות בלבד מצליח לי אבל כשה מצליח זה נהדר.
ותרגישי טוב ושלא תרטבו בגשם (אל תשווצי, גם לנו יש...)
ועכשיו כדאי שאלך לעבודה.
אפילו שנעים לי שאת מפילה עליך את כל זה...אבל את המבוגרת היחידה בשטח שלי כרגע...
ושוב

ואני שולחת לך כוחות
(הרגשת (-:) ?

יעל,
קראתי בדף של רועי_ שרון שיותר עדיף לנהל את כל השיחה באותו דף, אז נטלתי לי את החרות להכניס פה את תשובותיך לי.
זה מרגיש מאוד מוזר (לערוך דף של מישהי אחרת) ובכל מקרה אם תעדיפי להעביר אלי - גם הולך. (נראה היה לי יותר גסות להוציא מפה מאשר להוסיף, לא יודעת למה).

מה שלומך היום? ואיך מצב הגשם שלכם? ואיך המורל? ואיך היה השעור בלט?
אני - כמוך ב"לא בא לי לעשות כלום" ולא להיות עם אף אחד (זה די נדיר אצלי). אם זה מעודד - דעי שאת לא לבד... (אותי זה עודד קצת, לדעת שזה נורמאלי ושלא ירדתי מהפסים.
היי שמחה.
(ואל תשתי חצי כוס חלב עם שתי קוביות שוקולד מומסות

זה עושה בחילה.... S-:

Pלונית, קצת מוזר לי לענות בדף הבית שלי במקום בשלך - זה אומר שמעכשיו את צריכה לעקוב אחרי תשובות אליך - בדף הבית...שלי!!! אבל אני מקבלת את השינוי. הגבתי בדף של הריון ראשון וסיפרתי על היום שלי. קצת מדאיג אותי שמאז שירדו הבחילות, יש לי חשק שוב לדברים מתוקים. באחד ההריונות הקודמים הייתה לי סכרת הריון ואני מנסה להימנע מלפתח אותה שוב, אבל הסופגניות במעדניות עושות לי את זה ואני לא מצליחה להתאפק... יש לי היום כאבים מוזרים במפשעה בצד שמאל ואני תוהה אם להיות מודאגת או לא. אין לי כוח יותר להיות מודאגת. אבל הכאב חוזר שוב ושוב. זה לא הרחם - זה יותר נמוך. אחד הדברים שאני תוהה לגביהם הוא נושא החרדות בהריון. נכנסתי לאתר של הריון ולידה של בית חולים וולפסון ונדהמתי מהשאלות של הנשים ההריוניות הנובעות מחרדה טהורה. (בעיקר המון היסטריה סביב ה CMV). חשבתי לעצמי האם נשים בימי קדם ובתקופות מוקדמות היו כה חרדות בהריון כמו היום. האם הן סמכו יותר על הגוף שלהן והיו בעלות אינטואיציה בריאה יותר שאיפשרה להן לא לפחד כל כך הרבה, או שאולי הן לא היו מודעות לסכנות הרבות שקיימות - בעוד עודף הבדיקות אצלנו חושף אותנו אליהן. ואולי הן כן היו חרדות אבל אין תיעוד היסטורי לכך. במחשבה שניה, אני מניחה שבתקופות בהן עצם לידת ולד חי לא הבטיחה תינוק שיגיע לבגרות עקב תמותת התינוקות הגבוהה, החרדות לא נגמרו עם הלידה אלא נמשכו לפחות עד גיל 5 שנים. הנושא נראה לי מרתק מבחינה היסטורית. קראתי מחקרים על יחס לילדים בתקופות מוקדמות וקשר הורה-ילד בתקופות אלה, אך דבר לא על הריון ותחושות בהריון. אני מניחה שזה עוד אחד מהנושאים שאי אפשר לחקרם בהיסטוריה מפאת חוסר תיעוד. אני חושבת שזה נושא מרתק, אבל הי, אני בהריון - כל דבר שקשור בזה נראה לי מרתק.
כשאני חושבת על התופעה החדשה למדי של יעוץ רפואי דרך האינטרנט - אני מבינה את המצב העגום שהגענו אליו. במקום להיות בסביבה של נשים שתוכלנה לגעת בנו ולהבין את שאנו מרגישות ולשתף מנסיונן - אנו כותבות שאלות המתארות מיחושים באופן וירטואלי ומחכים שאיזה רופא שמעולם לא ראה אותנו או היה בעצמו בהריון - יתן לנו עצה. מוזר לא?

רגע, את בארץ? למה חשבתי שאת באנגליה? (עכשיו אני תוהה אם היית וחזרת או שהחלפתי אותך עם מישהי אחרת...)
סופגניות? בדיוק דיברנו בעלי ואנוכי איך פעם כל כך אהבנו סופגניות ובעצם זה כבר כמה שנים לא טעים לי. (אם תחשבי על זה באמת, תראי שיש להם טעם של בצק לא אפוי מעורב בשמן). מצד שני מאוד רציתי קרמבו כל אחה"צ (מייד אחרי שעברה הבחילה מהשוקו...) אבל עשיתי לעצמי תרגילים (אוט-סוגסטיה?!) איך מריגש קרמבו בפה? השוקולד שומני כי היא לא ממש שוקולד הרי, והקרם דביק כזה ולא "יורד" טוב בגרון, והעוגיה בכלל לחה כזו והכל דביר ולא לעיס - זה הצליח, עבר לי החשק. (אני מקווה שהעברתי גם לך את החשק ושלא עשיתי לך בחילה).

להיות מודאגת? לא! אם את רוצה - תבדקי - רופא / מילדת / דולה/ אינטרנט - אם את רואה שהדאגה תופסת מקום ולא עוזבת תלכי לבדוק (ואז יתפנה מקום לדאגה אחרת (-: ) זה משהו שחברה לימדה אותי. פעם, בין סשן כימותרפי אחד לאחר היה איזה משהו שהטריד אותי, שלושה ימים הסתובבתי מוטרדת עד שאיזו חברה גאונה אמרה לי: תתקשרי לרופאה לשאול (אני לא חשבתי על זה כי הרי אני אפגוש את הרופאה עוד איזה שבוע..) בכל מקרה שאלתי והורגעתי. זה נכון גם פה - אין סיבה להסתובב עם הדאגה,עדיף להיות המטופלת השואלת ולא דואגת - זו שלא מתביישת להטריד את הרופא / אחות / סביבה.

הדיון שלך בחרדות ההריון מאוד מעניין (הי, גם אני בהריון (-;) כיסית את כל האופציות... ובאמת אין לי מושג למה אין תעוד - לא תעדו או לא היתה חרדה.אולי שני הדברים גם יחד - מאחר והשאלות היו נשאלות מידית (בקהילת הנשים הקרובה) הרי שהיו יותר תשובות זמינות. גם ידעת מה נורמאלי בניגוד אלינו המבודדות וחוות לבד את הנשיות, אנחנו לא יודעות מה קורה אצל אחרות אז אנחנו לא יודעות מה נורמאלי וזה מלחיץ. בקיצור אולי הקירבה הנשית גם הפחיתה את החרדה וגם הקטניה את התעוד. מה דעתך?

אני דווקא לא מוטרדת מהCMV בכלל יש כל מיני דאגות "אופנתיות" "מתוקשרות" שאני לא מתחברת אליהן. אבל הכאבים המוזרים שמופיעים כן מטרידים אותי ואני במין מו"מ עם עצמי אם להתייחס או לא להתייחס אליהם. יש הרבה זמנים בהם יש משהו שלא נוח / כואב לי בגוף. לי עוזר לשאול פה ב הריון ראשון למשל, ואם אני מגלה שגם לאחרות יש חוסר חשק, כאבים במפשעה (גם לי יש) כאבים חדים (מתיחות) בבטן התחתונה וכו' אני מקבלת תחושה שזה נורמאלי.

רוצה לימון? חמי שלח לי איזה 40 לימונים (מהעצים שבגינה) זה טוב נגד בחילה (-:
לילה טוב

כן התבלבלת. אני לגמרי בארץ.גרה בחיפה. סיפרתי שבשנה וחצי האחרונות נסעתי שלוש פעמים ללונדון לצורך איסוף חומר ארכיוני לכתיבת הדוקטורט, ואז כתבה לי אליס בארץ המראה שכן גרה בלונדון - ויתכן שמכאן נובע הבלבול.
אני חושבת שהעדר התיעוד לגבי חרדות נשים בהריון נובע בעיקר מאי-תיעוד חוויות נשיות בכלל בהיסטוריה. בעוד גברים עסקו ב"לנהל" את העולם וידעו ברוב המקרים לכתוב - נותר תיעוד רב לגבי מעשיהם. נשים לעומת זאת, עסקו בקיום היומיומי ללא זמן רב לכתיבה ותיעוד. מה עוד שחלק גדול מהן לא ידעו כלל לכתוב. לכן חקר נשים היום בהיסטוריה מסתמך על עדויות לא כתובות - ציורים, שטיחים רקומים, זכרונות בעל פה וכדומה. מקור בעייתי מאוד - אך זה מה יש. המחקר שלי עוסק ביהודים מהגרים ממזרח אירופה לאנגליה בסוף המאה התשע עשרה - בעיקר באימהות וילדים. הייתה תופעה רחבת הקף של נטישת משפחות על ידי הגברים בקהילה היהודית באותה תקופה ומאז שאני בהריון אני לא מפסיקה לחשוב על אותן נשים שנותרו עם שישה, שבעה ילדים - רובם תינוקות - ללא פת לחם לאחר שבעליהן עזב - במדינה זרה, בה לא דיברו את השפה ושבה אין סיוע של המדינה במקרה של עוני ומחסור. הן נאלצו למצוא פתרונות שכללו חלוקת הילדים בכל מיני מסגרות - בית יתומים, מוסדות של המדינה, שליחת חלק מהם לקרובים במזרח אירופה, השארה אצל שכנים וכדומה. אלוהים, איזה מזל שנולדתי כאן ועכשיו... אני מקווה שאני לא משעממת אותך בהגיגי

כלל וכלל לא משעממת אותי!!! (בכ"ז בוגרת 5 יחידות הסטוריה בתיכון והסטוריונית חובבת בהמשך (-:)
ובדיוק השבוע הרסגור דיבר עם אלכס על איזו אישה יהודיה מהמאה ה 17 שאין לי מושג איך קוראים לה, דווקא היתה לא מהצד של הנשים שתארת.
הדוקטורט במסגרת החוג להסטוריה?
נוטה להסכים איתך לגבי העדר התעוד הנשי - אני אוהבת את הביטוי herstory בהקשר זה.
הייתה תופעה רחבת הקף של נטישת משפחות על ידי הגברים בקהילה היהודית באותה תקופה
זה מעלה אצלי את השאלה אם זה ייחודי לקהילה היהודית או שזו היתה תופעה שאפינה בכלל את המהפכה התעשיתית? האם היהודים היו חריגים בסביבה בעניין זה או האם זו היתה התנהגות שלא תואמת קהילות יהודיות?

תופעת נטישת המשפחות אצל היהודים שאני חוקרת קשורה להגירה - היא הייתה קיימת גם בקהילה היהודית בניו יורק וגם בלונדון במימדים גדולים שהדאיגו את הקהילות היהודיות הותיקות שם. אפשר לקשור את זה בכלל להתרופפות ערכי המשפחה של יהודי רוסיה במאה התשע עשרה - שיעורי הגירושין אצלם היו גבוהים בהרבה מאשר באוכלוסיה המקומית. ואני נזכרת בסבתא שלי - מהגרת פולניה גאה - שהייתה מתגאה שאצלם, בקהילה היהודית, הגברים לא היו משתכרים או בוגדים אף פעם. אלה, לדבריה, היו תופעות של גויים.

הי יעל, מה שלומך?
הרבה ימים לא קראתי וגם עברת דירה מ הריון ראשון, מקווה שאת בטוב.
נשמע לי מאוד מעניין המחקר שלך. עדיין לא הבנתי אם התופעה הזו היתה יחודית לקהילות היהודיות או שאת פשוט מתעניינת רק בהן (חייבים הרי לתחום את המחקר (-:)
בכל מקרה "קפצתי" לומר שלום.

הי Pלונית - טוב לשמוע ממך. מה שלומך? איך מתקדם לך? היו לי מספר ימים מצוינים ממש. בלי בחילות, בלי עיפות - כמעט שכחתי שאני בהריון. היום הכל חזר. עייפות מטורפת, חוסר יכולת לזוז ובחילה!!! אני רעבה ולא בא לי לאכול כלום. השעה עכשיו שמונה בערב, בעלי יצא להצגה (יש לו מנוי לתאטרון עם אמא שלי - חולני נכון?) הילדים עוד לא במיטה והבית נראה כמו אחרי מלחמה. לפני צאתו של בעלי מהבית התישבתי על הכסא והתחלתי לבכות. הוא הביט בי במבט מסכן ושאל אם אני רוצה שהוא יוותר על ההצגה וישאר. הוא אמר זאת בטון של "אני מאוד מאוד מאוד מאוד רוצה לצאת מכאן ועכשיו". כמובן שאמרתי לו שהוא יכול ללכת - בטון של "אנא אנא אנא הישאר" - אבל הוא בחר לשמוע את המילים ולא את הטון. אשמתי - הייתי צריכה להבהיר מה אני רוצה באמת. ביום רביעי הקרוב יש לי את סקירת המערכות הראשונה ואני די בחרדה. יש לי חלומות נוראים בזמן האחרון - אתמול חלמתי שאני יולדת בצק - ומניקה אותו ומחתלת אותו והכל - אבל בצק!!!
שוב הצפתי אותך ובסך הכל שאלת מה שלומי. סליחה, לא התכוונתי. זה ההורמונים וגם זה שאין אף מבוגר בסביבה שמגלה אמפתיה.

אוי, זה ... (רציתי לכתוב) עצוב אבל האמת שצחקתי - בטוב לב ובהזדהות!!!

זה שאת יולדת בצק זה דווקא מסתדר עם מה שמישהי אמרה לי אך אתמול: "שמת לב שתינוקות נראים כמו כיכר לחם שזזה?" (האמת לא שמתי לב וזה נשמע לי דימוי מוזר אבל עכשיו זה מסתדר (-:)
הצטערתי קצת שכתבת ב 20:00 ואני רק עכשיו רואה אז אני לא יכולה לעודדך בזמן אמת.
מקווה שזוגך שב הביתה שמח וטוב לב אחרי הבילוי עם אמך והיה נחמד אליך ו... בכלל שהתעודדת.
בוקר טוב ושמח לך (-: ובהצלחה בסקירה (היא תהיה בסדר כמו שהיו בשני ההריונות הקודמים שלך)

תודה על החיזוק (-:
איך את מרגישה?

שלום יעל- כאן אפרת שפעם גרה בטבעון ואחר כך בניו זילנד ועכשיו שוב בארץ. כל השבוע חשבתי על תמי ועודד, והשורה שלך בדף הבית שלנו שלחה אותי אל הטלפון להתקשר אליהם- אז תודה. מה שלומך? בהריון...? מקווה שאת בטוב ואשמח מאוד לדבר איתך ולשמוע מה שלום כולכם.
נשיקות!

שלום יעל @}

במסגרת סדר פסח שעובר האתר נתקלתי בזה: סוף שהוא גם התחלה.
האמת שהוא נראה לי מתאים יותר לדף בית שלך מאשר להישאר אוטונומי, אבל אני שואלת אותך: מה את מעדיפה?
אם תרצי שהתוכן יעבור לדפבית שלך אשמח לערוך זאת, אם אינך בקיאה ברזי העריכה.

(מעבירה לכאן דברים שכתבתי לך ב יום לימודים ארוך מדי , שחשבתי שלא מתאימים לשם כל כך, במיוחד לנוכח ה'גיגול' של אותו דף..)

יעל, אצלנו יש הבדלים בגישות שלי ושלו, ויש את היומיום שנקבע לפי דינמיקה שיותר חזקה מהכל. אני נמצאת רוב הזמן עם הילדים ורוב ההחלטות הן שלי. למשל, הוא לא נמצא בצהרים, או נמצא ומסוגל לבצע משימות פשוטות ומדויקות (תחכה להם פה ותאכל איתם את זה ואת זה)

כך שאני בחרתי להיות בבית בצהרים, בעוד שמבחינתו כל צהרון היה בא בחשבון (או מטפלת/בייביסיטר). מבחינתי זה ללכת עם ולממש את פנטזיית החדהוריות באותה עת.

כך גם במיטה המשפחתית, הילדים תמיד היו ישנים אתנו או מגיעים אלינו, עד שנהיה מאוד מאוד צפוף. אני והילדים נרדמים בפינת משפחה מלאה במזרונים וכריות, ועדין נשאר חדר הורים אינטימי, כמו שהוא אוהב. כמו שלי יש את האמונות שלי, כך גם לו יש את שלו, למרות שגם אני כמוך נוטה לראות באמונות שלו איזושהי נוחיות או הנאה מהדעה הרווחת הנוטה להרחיק ילדים. דברים שמאוד חשובים לי, אני לא אוותר עליהם ויחד עם זה אנסה להקשיב לרצונות שלו. גם אם אני לא מסכימה איתם, הם חשובים לי.

הרבה פעמים זה כמו 'להכיל' ילד נוסף.
אתה חמוד אתה

אולי תוכלי לשכנע אותו להתאים את 'התיאוריה' לילד. במקרה של הילדה, ברור שקשה לה, ואול אפשר, במקום או או, או מיטה משפחתית, או 'הגליה מוחלטת', ללכת בכיוון שמתאים גם לו: התחלת הלילה ביחד, רק שניכם והיא נרדמת לפני כן במיטתה כשאת לידה וכל עוד היא זקוקה לכם באמצע הלילה היא רשאית לבוא למזרון לידכם. במקום להצדיק את התיאוריה, לתמוך בילדה, עד שהיא תשן לילה שלם.

יכול להיות שהתחושה שלך נכונה והכעס או ההתנגדות ל'שיטות' ולמיטה המשפחתית מבטא משהו אחר, שאותו כדאי לברר. עם כל הכבוד לתיאוריות, הטבעיות או הנוקשות, לכל אחד יש את התרכובת (הדייסה) שלו, את יודעת. אצלנו זה מעט נוכחות של אבא ויותר 'אוטונומיה' לי, אני לא בטוחה שהייתי בוחרת בזה. אני מבינה שאצלכם הוא נמצא בבית בערבים - וזה כל כך משמעותי (למרות שאולי כרגע זה נראה לך מקשה).

מה שאני מנסה לעשות הוא 'לבחור' את מה שיש לי ותמיד כשאני חושבת שיש לו 'עבודה לעשות עם עצמו' והוא 'לא בכיוון', אני יכולה לראות ביושר כמה עבודה יש לי לעשות עם עצמי. למשל, אם אני 'נלחמת' איתו במשא ומתן על זמנים או כל דבר אחר, אני מתבוננת ומנסה לגלות למה אני מושקעת במלחמה, ולא עושה מה שטוב לי, או מונעת מעצמי דברים. הרבה פעמים אני מגלה דברים מפתיעים. כמו למשל, עד כמה אני שמה אותו כמכשול ביני לבין החיים הכי נפלאים שיכולים להיות לי. האם הוא באמת המכשול? (לא..)
מקווה שאמרתי משהו מובן..

הי יעל, 'ראיתי' עכשיו שאת בהריון. אין ספק שזה טורף את הקלפים ומעניק פרופורציות 'הריוניות' לכל קושי.
שולחת לך המון כוחות ונשימות עמוקות לעבור את הגל הסוער ולהיות שם בשביל כולם, וקודם כל בשבילך.

@} @} @}

שאין מדובר במאבק שלי מול העולם ומול המערכת ועל כך שיש להתכנס פנימה יותר

בדיוק ! שיהיה בהצלחה וטוב, וקחי את הזמן

.

את מתכוונת מבחינה חוקית ? כי אנחנו עוד לא בגיל של חינוך חובה. אולי לא הבנתי (מודה שאני קצת עייפה ומותשת) אז נסי אותי שוב ואשמח לענות.

הי יעל ג, מה שלומך? איך מתקדם?
חשבתי שאולי תמצאי עניין בדף קיטורים אקדמיים.
מקווה שהכל בסדר אצלך.
@}

היי יעל
אם אני לא טועה בזיהוי אז את כותבת אצל כוכבי ודני נכון? ואני לילך שפרשה בשיא בתחילת הדוקטורט מיפעת...
אז מגיע לך מזל טוב, וגם לי (שבוע 27 עוד בן) יהלי יהייה בן שנה ועשר אני אמורה ללדת במאי. וכמו שדיברנו קצת בעבר גם אני כמוך פוסחת בין הסעיפים בין עולם הבאופן לעולם העשייה החיצונית. אני עכשיו לומדת במנדל (מכון למנהיגות חינוכית), יהלי עם מטפלת ואיתנו כמה שיותר (ופחות מידי כשלפעמים בא לי שזה יהייה הכל...)
מה שלומך? קראתי את הקיטור האקדמי שלך, לפעמים אני משתעשעת ברעיונות לחזור לכתוב אבל אני פוסלת אותם כמשוגות הריון בשלב זה. בסה"כ מעניין במנדל ויש פה הרבה אפשרויות צמיחה.
להשתמע

וואו, לילך - איזה כיף לשמוע ממך. אני עונה לך כאן, כי אין לך דף בית.אל תתחילי - את שומעת - אל תתחילי דוקטורט!!! חבל שהתחלתי, אני ממשיכה כי צריך!!! החיים היו יפים יותר ללא המטלה המיותרת הזו!!! המון מזל טוב על ההריון, איזה כיף. גם אני אמורה ללדת במאי. אולי נפגש בחדר לידה?!?!

יעל, ראיתי מה כתבת בבלוג ההנקה. אני לא יודעת כלום מהחיים שלי בנושאים כאלה, אז הכי טוב שאני יכולה לתת זה:

ולהגיד שטרה בטוח צודקת (רוצה שאשלח לך קצת אוכל אנגלי מבושל? התינוק יתחיל לינוק מיד, רק מהפחד שיציעו לו דבר כזה לאכול...).
יום טוב

אני מקרינה סרט מחריד ומדהים על החינוך בבתי הספר ביפן (כדוגמא לחינוך מדכא)
יעל, בא לך לתת תקציר (מצידי הוא יכול להיות ממש ארוך) של הסרט בדף טבעי ביפן ?

תודה. נחכה בסבלנות

>סקרנית<