ילדי האינדיגו

אנונימי

ילדי האינדיגו
ניצן לן
(מתוך "באופן 36" - אוגוסט-ספטמבר 2001)

האם חשתם כי ישנם דברים שילדיכם לא יעשו, אפילו אם תנסו לשכנע אותם מאד?
האם אתם מרגישים לפעמים כי ילדיכם יודעים בדיוק מיהם ומהם דרישותיהם המדויקות מסביבתם?
האם הם חשים תסכול לנוכח חוקים שרירותיים שאינם דורשים מחשבה יצירתית?
האם לדעתכם ילדכם חכמים יותר מן הממוצע ומוצאים לעיתים דרכים טובות יותר לעשות דברים מאשר חשבתם?
האם חשתם באינטואיטיביות המדהימה שלהם למקומות או אנשים שאינם מוצאים חן בעיניהם?
האם הם "רואים" דברים שאתם אינכם רואים?
אם חלק מתשובות אלו הן חיוביות עבורכם, כנראה שילדכם הוא ילד אינדיגו. בספר "ילדי האינדיגו", מנסים לי קרול וג'אן טובר להסביר מהם ילדי האינדיגו ומהן הדרכים להתמודד אתם.
במאמר זה, אביא את עיקרי הנושאים שיותר מצאו חן בעיני בספר ואשר הסבו את תשומת ליבי לכך שילדתי היא ילדת אינדיגו.
ילדי האינדיגו מעבדים את רגשותיהם באופן שונה מילדים אחרים, מפני שיש להם הערכה עצמית גדולה ויושר פנימי מפותח. הם יכולים לקרוא אתכם כספר פתוח, מבחינים במהירות בכל המניעים הסמויים או הניסיונות לתמרן אותם ופועלים על מנת לנטרל אותם. יש להם נחישות חזקה ומהותית לעבד דברים בעצמם, והם מעונינים בהדרכה מבחוץ, רק אם היא מוצגת בפניהם בכבוד, ובמסגרת של בחירה אמיתית. הם מעדיפים להגיע לפתרון בעצמם.
הם מגיעים כשכוונותיהם וכשרונותיהם ניתנים לזיהוי בקלות מגיל צעיר מאד. הם שואבים ידע כספוג אם הנושא מוצא חן בעיניהם ויתעלמו לחלוטין מנושאים שאינם מעניינים אותם.הם מגיבים באופן הטוב ביותר כאשר מתייחסים אליהם כמו אל מבוגרים הזוכים בכבוד. הם מצטיינים ב"לחיצה על הכפתורים" של ההורים. הם חשים מיד כאשר ישנו מניע נסתר מאחורי ניסיונותינו לגרום להם לעשות משהו והם יתנגדו לכך בתוקף ויחושו שיש להם הצדקה מלאה לכך.
כאשר אנחנו נתקלים בהתנגדות בלתי פוסקת מצד ילדנו, כדאי לבדוק את עצמנו. ייתכן שהם מבקשים מאתנו בדרכם הייחודית, לסייע להם למצוא גבולות חדשים, לכוונן את כישוריהם או כשרונותיהם או להמשיך לרמת הצמיחה הבאה.
לילדי האינדיגו יכולות ריפוי פנימיות. הם יכולים להתיישב ליד ילד שעשוי להיות חולה או נסער, יושבים וממזגים את ששדה האנרגיה שלהם עם זה של אותו ילד, אך על פי שאינם מודעים למניעיהם או את הסיבה לכך.
כאשר נפתח את ליבנו אליהם, נראה כי ילדי האינדיגו נושאים אתם מתנות אדירות של התעוררות וזיכרונות. הם מביטים אל תוך עינינו כדי להניח לנו לראות את עצמנו שוב כפי שהיינו בילדותנו. נראה כי הם יודעים מה מתרחש בחיינו אנו והם מזכירים לנו בלהט רב אודות מיקומנו הרוחני. כל עוד הם אינם מעוכבים על ידי כוחות הוריים והסחות דעת חברתיות, הם יצעדו לפנים ויבטאו את עצמם.
רוב ילדי האינדיגו רואים מלאכים וישויות אתריות אחרות. הם יכולים לתאר את מה שהם רואים בפירוט ואין זה תיאור דמיוני עבורם אלא הסבר. אנשים רבים מתקשים לתקשר עם ילדים אלו מפני שהם ניגשים אליהם באמונות וכללים שגרתיים ומובנים, שילדים אלה אינם שותפים להם.
ילדי האינדיגו עלולים לסבול לעיתים מהפרעות קשב או מצורה כלשהיא של היפר אקטיביות. לנהל אתם דו שיח יצירתי ולהניח להם להביע בביטחון את פעילויותיהם ונטיתם במימד הרוחני או היצירתי, עשויים להיות המפתח להתמודדות עם בעיות אלה.
איך עלינו לנהוג עם ילדים אלו?
ראשית, התייחסו לילדי האינדיגו בכבוד, ולעולם אל תזלזלו בהם. האמינו לדבריהם אפילו אם הם נשמעים דמיוניים או בלתי הגיוניים.
שנית, נסו לצאת ממסגרת המוסכמות אליהם גדלתם, ונסו לבחון את התנהגותכם מול ילדים חדשים אלה. זכרו כי את כל כישורי ההורות שלנו למדנו מהורינו או מאמצעי תקשורת שונים שלמרבה הצער הם תוצרים של האנרגיה הישנה.
תמיד הסבירו את הסיבה להוראות שלכם ובדקו האם הסיבה נשמעת לכם הגיונית. אין תוקף לסיבה: "כי ככה אני אמרתי".
בהיותם תינוקות, הסבירו להם כל מה שאתם עושים. הם לא יבינו אתכם, אך הם יכולים לחוש במודעות שלכם ובכבוד שלכם כלפיהם. נסו לתת להם לבצע את העולה על דעתם, הם לא יפגעו בעצמם. אל תכפו עליהם להגיע להישגים, אך הניחו להם לעשות זאת בעידוד שלכם. הם לא יאמינו שאתם אוהבים אותם אם לא תתייחסו אליהם בדרך אוהבת. כהורים, אנו רוצים שילדנו יקבלו חינוך טוב כדי להצליח בחיים, אולם העולם החדש שלפנינו, מתבסס על עקרונות שונים לחלוטין. בעולם החדש, היושר הפנימי של האדם יהיה הנכס החשוב ביותר בקורות החיים. השכלה ללא יושר פנימי תיחשב לחסרת ערך בעיני מעסיקי העתיד.
זכרו כי "הורות מופרזת" אינה מומלצת כלל. עמוק בתוכם, הורים רבים חוששים מנטישה ואובדן אהבתם של ילדיהם. הורים אלה עושים מאמצים מיוחדים לזכות בחיבתם של הילדים באמצעות פינוק יתר והשקטה מתמדת. כאשר הילדים קולטים כי הם יכולים לשלוט בהתנהגות של המבוגרים, הם יעשו זאת. כאשר מאפשרים להם, עשויים ילדי האינדיגו ליטול על עצמם את התפקיד ההורי. הדבר מסבך את מערכת היחסים וכופה על הילדים לרכוש את מגרעותיהם של ההורים ולא לחיות בהווה משלהם.

לסיום, זכרו כי ילדי האינדיגו הם המדריכים שלנו; עלינו להעניק להם את היכולת לגלות וליצור אמיתות משלהם. חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות, פיתוח הדמיון, כנות ואחריות חייבים להפוך ללב החינוך עבור ילדי המאה העשרים ואחת.

***
"ילדי האינדיגו - הילדים החדשים הגיעו". לי קרול וג'אן טובר. הוצאת אור-עם, 2000.

ראו גם: תגובות לגליון 36.
דף עלון

נדמה לי שכל הילדים הם ילדי "אינדיגו", ושכך תמיד היה.
במקום "ילדי אינדיגו" ניתן לכתוב "ילדים", והרשימה למעלה לא תאבד מערכה.

גם אני הרגשתי כך כשקראתי.

קראתי את "ילדי האינדיגו". ספר משעמם ברוב החלקים שלו. היה לי רק מענין לקרוא על החוויות. כל הפילוסופיה שמסביב נתנה לי תחושה של משהו מלאכותי.

אין לי אלא להצטרף להערות הקודמות ולומר שלאורך קריאת הכתבה כולה עבר לי בראש כל הזמן "ילדים, ילדים, לא ילדי אינדיגו בהכרח". כל התובנות שניצן מביא מתוך הספר הן באמת נפלאות אם עושים את החילוף היותר כוללני ומדברים על ילדים בכלל. לעיתים קשה לנו בעולם כל כך תחרותי ומלא התניות לקבל את העובדה שלכל הילדים יש יכולות ריפוי וכל הילדים הם מחוסרי עכבות וכו' זאת כמובן לפני שהם מתקלקלים. יש כנראה משהו מפחיד במחשבה שכל הילדים ובעצם יהיה מדויק יותר לומר כל בני האדם הם נפלאים, טובים, בעלי יכולת ריפוי וכו'...

בנוסף למה שכתבתם כולכם (ויויאן, אלונה, אור, גילה) עלה לי עוד דבר בראש.
אני יודעת שהוריי (כדוגמא למיני הורים רבים אחרים ולאו דווקא ספציפית הם) לא יכלו לגדל אותנו (אחיי) כמו שאנחנו יכולים לגדל את ילדינו. הבעיות שליוו אותם, לא מלוות אותנו. הם חוו בעיות הישרדות קשות הרבה יותר מאיתנו. לא היה להם ראש להגיד לנו: "אסור עכשיו ללכת לחברים כי בשעה שתיים בצהריים כולם ישנים ואסור להפריע, נלך בחמש כשהם יתעוררו", הם פשוט אמרו "ככה וזהו". בעיות קיומיות, רציניות ביותר מנעו מאיתנו ועוד הרבה ילדים אחרים שאני מכירה לקבל את הכבוד שמגיע להם. (ולא היתה לי ילדות עשוקה משום בחינה שהיא, נהפוך הוא, הם מאוד התאמצו שיהיה לנו ה-כ-ל)
כיום, דור ההורים השתנה, דור הילדים השתנה ויש לנו זמן לכבד את ילדינו כמו שאנחנו רוצים ולתת את התשובות האמיתיות שצריך לתת. אנחנו לא רוצים לזרוע פחד בילדינו, אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות אנשים שמכבדים את סביבתם, ואיך אפשר לעשות כן אם לא מכבדים אותם?

בהמשך להערות של שגית לכתבה שלי על ילדי האינדיגו. את מסבירה שדור הילדים השתנה (לזה בדיוק התכוונתי כאשר דברתי על הילדים השונים) ויש לנו זמן לכבד את ילדינו כמו שאנחנו רוצים (תרשי לי לחלוק עליך. מה פתאום יש לנו יותר זמן ? בעידן ההיי טק ?)ולתת את התשובות האמיתיות שצריך לתת.
אני חייב להגיד לך וגם לשאר הכותבים שאני אישית מכיר מספר ילדים לא קטן שאין להם אף סממן של ילד אידיגו שהזכרתי בכתבה. האם לכל הילדים שאתם מכירים יש את הסממנים האלה ?
ניצן

אני קראתי את הספר. בתי הגדולה עונה על הרבה מאוד מה"דרישות" של ילד אינדיגו (למעט העובדה שאין לה הפרעות קשב, ולא שום דבר בהקשר זה). והיא באמת ילדה מאוד מיוחדת (ואני יודעת שזה נשמע מאוד אוביקטיבי שאימא אומרת דבר כזה על בתה, אבל יש לנו אישורים "רישמיים" למיוחדות שלה... שהרבה פעמים רק מפריעה לה בחיי היומיום).
ועדיין אני חושבת שרוב ההורים יוכלו לענות בחיוב על השאלות האלה לגבי ילדיהם.

הילדים של היום באמת שונים מהילדים של לפני 50 שנה, אבל, אני מאמינה שכולם כאלה (יש כאלו שזה בולט אצלם יותר ויש כאלה שפחות), ואין רק "יחידי סגולה" שהם ילדי האינדיגו.

בכל מקרה, הסגנון שהספר כתוב בו הוא תמוה ורמת ה"רוחניות" שלו היא גבוהה מדי עבורי בכדי שממש אתייחס ברצינות לכתוב בו (כנראה שהוא מותאם לקהל האמריקאי).
אבל היו בו כמה דברים מאוד נכונים:
הראשון הוא, שאין ספק שהיום, ידם של רופאים על ההדק היא קלה. הם מאבחנים ילדים עם בעיות ונותנים תרופות בקלות, מבלי לבדוק אופציות אחרות והרבה פעמים עם טעויות באבחון.
והשני הוא, שאנחנו כהורים צריכים ללמוד להתאים את עצמנו לצרכים של ילדינו. כלומר, דרך החינוך של ההורים שלנו לא מתאימה יותר לדור הנוכחי.

וכשקוראים את הביקורת שלי על הספר צריך רק לדעת שאני מתקשה להאמין ב"הילות" והילרים אנרגיות שרואים אותם, ואבחון בצבעים.

הי ניצן. מכיוון שהתייחסתי לספר רק על פי מה שכתבת (הספר הגיע היום בדואר) אני רוצה שלא יהיו אי הבנות.
אני חושבת שההורים שלי פשוט חיפשו כל דרך לשרוד, דברים חשובים להם, פחות חשובים לנו (למשל ההישרדות והרדיפה אחרי הכסף, כנראה שהיה יותר קשה אז, ויכול להיות שאני טועה ואלו רק ההורים שלי ואלו שראיתי סביבי) ולכן לי פחות חשוב לרדוף אחרי הכסף ולשרוד, וזה בא לי יותר בקלות ולכן אני יכולה להשקיע יותר בילדים שלי ולכבד אותם ואת רצונותיהם. כדי להוסיף עוד, אני חייבת לקרוא עוד.
אגם (הוא רצה לכתוב את שמו)

לא קראתי את הספר, אבל זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בסיכום עליו. בכל הפעמים, נוצר בי הרושם, שלא הילדים שונים, אלא דרך חינוכם, לטוב ולרע.
אני חושבת שהיום יותר הורים מאפשרים לילדיהם להתפתח באופן חופשי ובמעט דיכוי (מי יותר ומי פחות) ומצד שני, הרבה הורים גם מגזימים ושמים את הילד במרכז חייהם, ומאפשרים לו לעשות דברים על חשבונם או על חשבון אחרים (מה שרובם קוראים "ללא גבולות" ואני נמנעת משימוש בביטוי רק בגלל יונת...).
בנוסף יש הרבה דברים שעלתה המודעות אליהם, ולכן יש אבחון רב יותר, אולי אפילו אבחון יתר, ויש גם הרבה מאד גורמים סביבתיים שיוצרים הפרעות (כל מה שאנשי "באופן טבעי" מתנגדים אליו (-; אבל קשה לא להיות חשופים לדברים אלו באופן מוחלט).

לא קראתי את הספר אבל קראתי תקצירים ושמעתי מאנשים שקראו אותו
הדור של היום הוא דור של ילדי אינדיגו ולכן, אם אתם מעריכים את הספר על פי הסתכלות על ילדיכם, במיוחד, אנשי קהילה ספציפית זו, אני מסכימה עם כל מילה שנאמרה.
אבל...
כשאני קראתי את מה שקראתי וכששמעתי את מה ששמעתי, זה הסביר לי על עצמי, ועל חלק מהאנשים שאני מכירה. אנשים כישרוניים ומיוחדים, כל אחד בדרכו. אנשים מיוחדים, שחשו זרות בעולם - כל חייהם. רוב האנשים הללו ניחנים ביכולות מיוחדות "לראות", "לחוש" ו"לרפא".

המחשבות שזה עורר בי:
אנשים אלו, בני דורי, היו הגרעין החלוץ של ילדי האינדיגו
אנשים אלו, הקדימו ובאו כדי להכין למסה הגדולה של ילדי האינדיגו, הילדים מהדור של היום, את הקרקע, לקליטה נוחה.

אז כשאתם חושבים על ילדי האינדיגו, התבוננו בדור של בני ה- 40 פלוס, שם תמצאו מתי מעט.

אולי אני טועה, אבל אם אני צודקת, אז קל לי יותר לחיות עם הזרות והקושי שחוויתי כל חיי, אני סלחנית יותר: כלפי עצמי וכלפי העולם ואולי פתוחה יותר למצוא שפה משותפת איתו (עם העולם)

ניצן, האם תוכל במילים פשוטות לתת 5 סממנים של "ילד אינדיגו"?
אז נוכל גם אנחנו לראות מי הוא ילד מתאים ומי לא.
אז נוכל למיין ילדים, לתת להם יחס מתאים.
אפשר בכלל לא להתיחס לילדים שהם לא אינדיגו.
אולי יש גם סיכוי ממש קטן שילדים שלא נראים לך ילדי אינדיגו הם פשוט לא ילדים
שלך?
אני, אישית, מאמינה שאסור לשפוט אנשים (לא שאני תמיד מצליחה).
ספר של "ילדי אינדיגו" פותח אפשרות לתויות. לא משנה האם הם חיוביות או שליליות.
מטרתי לקבל את הילדה שלי כמו שהיא. כמו שאומרים בטוב או ברע.
תויות אני משאירה למערכת חינוך.

אלונה, אני חושבת שמטרת הספר היתה הפוכה. מדובר בו על ילדים שנותנים להם תוית - ילדים עם הפרעות קשב או היפראקטיביים, והתוית כנראה, בחלק מהמקרים שגויה (בגלל חוסר יכולת של הסביבה להתמודד עם ילדים שונים ).
אני לא חושבת שמטרת הספר היתה לתייג ילדים מתוך כלל הילדים כילדי אינדיגו, אלא, לתת פתח לאלה שקיבלו תוית לא מחמיאה - לצאת ממנה ולממש את עצמם.

נועה, אני בהחלט מסכימה איתך. אבל זה כל כך פטתי בעיניי להחליף תוית אחד לשניה.
אם מקודם לא קיבלו אותם כמו שהם, את חושבת שאחרי שעטפו אותם בנייר הורוד עם
סרט למעלה, אז הם יקבלו יותר אהבה סביבתית?

אני קוראת עכשיו את ילדי האינדיגו (קיבלתי כ"כ הרבה המלצות, גם כאן וגם בעבר מחברי הפורום של "עקרון הרצף"). התרגום מחריד, במיוחד מפני שהמקור כתוב בסיגנון האמריקני הנמרח.
אני לא מסכימה עם התיזה. לדעתי מי שהשתנה הם ההורים והנורמות, שמצליחים לראות את הילדים וגם קצת יותר להתייחס בכבוד.

אשרכם ילדים שבאתם לכאן עם ידיעה פנימית והכרה גבוהה למי שהנכם באמת !
התיסכול שלכם נובע מכך שמבוגרים רבים עדיין אל מזהים אתכם, סילחו להם, כיצד יזהו אתכם אם אינם מזהים את עצמם? הביטו אליהם בעיני חמלה וזכרו מי שהנכם, זיכרו כי נשלחתם לכאן להאיר את העולם ולהביא את השלום המיוחל... אינכם רוצים "למות בעד ארצנו ! " אלא לחיות ולחגוג את החיים. אינכם ילדי-מלחמה, אתם ילדי-השלום והברכה. הרימו ראש ילדים, אתם אהובים ורצויים כפי שאתם. מקור האהבה הוא בתוככם ואתם המרכז של עצמכם
אוהבים אתכם גידי ונתי.

קראתי את כל ההתיחסויות לנושא שנכתבו לפני והתעוררה בי התנגדות לענין מסויים.
לרוב ההתיחסות של הכותבים לילדי אינדיגו היא כאל משהו רצוי, כאילו "הורה טוב מגדל ילד אינדיגו". כאילו חוסר ההתאמה של הילדים שלנו למערכת היא מן תעודת הצטיינות שלנו כהורים חופשיים וראדיקלים.
אני אמא לשניים האחד ילד מערכת. אם היה אפשר לשלוח ילדים בני חמש לפנימיה צבאית הוא היה הראשון בתור, או במילים אחרות הכי לא אינדיגו שיש. והשני עושה מה שבראש שלו ושכולם יקפצו לו. באופן אישי כאמא הרבה יותר קל לי עם הראשון אבל גם הרבה יותר מענין עם השני.
שאמא שלי היתה אומרת ילדים הם כמו אצבעות בכף היד, כולם אצבעות, כולם שייכים לאותה כף יד אבל, כל אחד שונה.

הממ, מצטערת, אבל הילדה שלי, שנראית לי מיוחדת, מורכבת ומשובחת, טפוX3, טוק טוק (בעץ), לא נראית לי ילדת אינדיגו, ומעולם לא נראתה. מאוד רגליים על הקרקע, מאוד מתחברת לכללים גם אם לא נראים הגיוניים, וכו'. ועל פי ההגדרות שבראש הדף (לא קראתי את הספר וכנראה גם לא אקרא מאחר שהוא לא רלוונטי לחיי), אני מכירה רק 2-3 ילדים שיכולים לענות על ההגדרה, וגם זה בספק. ז"א, אני מכירה שניים שלושה ש"רואים דברים", ושניים-שלושה אחרים עם פתרונות יצירתיים (כולל ילדתי במקרה זה), אבל חיבור של כל התכונות - לא, מצטערת. אבל אני מה-זה (אם לשאול ביטוי שילדתי הביאה מן הגן) שמחה בשבילכם שאתם מכירים ילדים רבים כל כך שהם כאלה (-:

ברקת חמודה, לא יודעת לגבי האחרים שכתבו כאן, אבל מבחינתי, זה כמו כושי שחי כל חייו בחברה לבנה ופתאום פוגש כושי אחר, שלא הכיר
כל חיי חייתי כזרה בעולם, יודעת שאני "לא מפה"
לא קראתי את כל הספר על ילדי האינדיגו, רק מה שאנשים סיפרו לי הספיק
מין הבנה עמוקה פנימית של מהות. זה לא חשוב אם יקראו לזה יוספה - יש עוד כאלו, והם מכירים את מה שאני חשה בעולם
הבנה עמוקה שאני צריכה לשמור על יהונתן כדי שימצא את דרכו בעולם, למרות...
זה לא להיות טובה יותר, זה להיות "נכונה"

נאווה חביבתי

מה שאת מתארת ומייחסת לאינדיגו אני קוראת לו 'חיים בשלום עם האינטואיציה הפנימית שלי'. זה אולי אחד השיעורים הכי הכי חשובים שלמדתי מקריאת עיקרון הרצף. ללמוד לקבל את עצמי, ולהבין שכל אחד הוא שונה, לא רק אני, כל אחד.
למדתי שגם אנשים שהכרתי מנעורי והיו מהבולטים בחברה נושאים איתם כאבים וצלקות ותחושה של חוסר התאמה חברתית. בכלל אני היום חושבת שההבדל היחידי בין "מקובלים" ללא "מקובלים" בחברה הוא במידת ההיזדקקות החברתית (שמובילה לכניעה לתכתיבי החברה) של הפרט.
אני כל ילדותי ונעורי הסתובבתי בשולי החברה, נחשבתי מוזרה. אחר כך בצבא פגשתי אנשים חדשים שגילו לי עולם חדש שבו פתאום הייתי מקובלת ורצויה בלי להידקק למסיכות. האנשים האלה הם עד היום חברי הטובים ביותר (ולאחד מהם אני אפילו נשואה).
אני מאמינה ב"משנה מקום משנה מזל"

על "מקובלים" - (צריך לפתוח דף, אבל אני רוצה לכתוב מהר וללכת לישון)

אני מצאתי "חבורה" של אנשים להיות חברה אתם רק בגיל 15 (וגם הם - גרו רחוק, אז נפגשנו מעט). עד אז הייתי מאוד מאוד בצד. לא הבנתי אנשים, הם כנראה גם לא הבינו אותי.

יום אחד, בגיל 20 או יותר, אחרי "חוויה מתקנת" של להיות מוקפת באנשים בטכניון, נסעתי באוטובוס, ושמעתי את מי שישבה לפני, שבתיכון היתה בצופים (= ה מקובלים של השכבה) מספרת כמה קשה להכיר אנשים בתל אביב, כסטודנטית.

אני מודה, שהתגנבה לליבי גם שמחה לאיד.

אני להבדיל מכן תמיד הרגשתי רגילה לגמרי,למרות שהתרחקתי מרוב בני גילי,ובד"כ התחברתי לאנשים מבוגרים ממני כבר בגיל צעיר(חברה בת 24 והייתי בת 14) לא הייתי מבריקה במיוחד בלימודים למרות שלא אהבתי מסגרות אף פעם, השלמתי איתן .
היום בתור אמא כשבני כבר בן 2\1 7 אחרי שנים במערכת החינוך ועכשו כבר לא התפנתי להסתכל עליו ולנסות להבין מה שלא ניסיתי לעשות בעבר לצערי ואני מאמינה שהפגיעה בו היא קשה ואני מקווה שהפיכה.
איך את יודעת שהילד שלך מיוחד? אנחנו הפולניות בדם תמיד חושבות שהילד שלנו מיוחד.
אבל אני מאמינה שהשוני הוא בדרך שאני כאמא מסתכלת עליו ,נותנת מקום למה שהוא,ומנסה להזיז ולשנות את איך שאני כילדה גדלתי ולא לחזור על טעויות הורי(וזה קורה לא פעם).
אולי בזה השוני אצלי לפחות,המחשבות שעולות בי לאחרונה הן אולי בכך שאני מתייחסת עליו כשונה יוצרת עליו לחץ מיותר,והוא ילד רגיל שבעיקר אוהב לשחק ולהשתולל,ורואה
אותי גם מעבר למילים אי אפשר לעבוד עליו ,ואני מרגישה שמה שאני באמת צריכה לשנות זה את עצמי,ואיך שאני מתנהלת ומדברת, הוא כבר שם ממילא יודע ללחוץ על הכפתורים כאילו אני הילדה ולא הוא.
אבל מפחיד אותי לחשוב עליו כשונה אולי גם בגלל שאני לא רוצה לעשות דברים כדי להיות שונה שזו תהיה הסיבה לעשייה אלא הסיבה היא עשיית הדבר הנכון עבורנו,גם אם זה אומר שונה מאחרים.השוני שולי הוא לא המטרה ואפילו משלמים עליו מחיר חברתי\סביבתי מסויים אבל כשמוכנים לו עם הזמן זה לא נורא כל כך ,הדברים שפעם היו חשובים כמו מה יגידו מתגמדים והיה חשוב לי הרבה יותר ממה שהודיתי בפני עצמי שזה חשוב לי .

איילת - בטח שהוא מיוחד. כל ילד הוא מיוחד, ואת, אמא שלו, מכירה אותו הכי טוב, ורואה את הייחוד והנפלאות שלו. חווה אלברשטיין שרה שכל יום צריך להגיד לילד שלנו "אתה פלא. אתה יחיד ומיוחד", והיא כל כך צודקת (לא בגלל זה אני קוראת לילד שלי פלא, אבל הוא באמת כזה... (-; ).

תודה כרמית,אני מניחה שמשהו שהוא אני הוא הבעיה ולא הוא.
כאילו כשאת בוחרת ללכת בדרך אחרת את מצהירה משהו על עצמך וזה מפחיד אותי.
אבל למזלי זה לא מונע ממני להמשיך ולעשות אותו(חינוך ביתי לדוגמא)

איילת, אני באה ממקום אחר בחיים. כל חיי פעלתי על פי מה ש"נכון לי" וזה ת מ י ד היה שונה מהחברה, שונה מ"כולם"
וכרמית, האימא הפולניה (באופי, לא במוצא) שלי לא חשבה שאני מיוחדת. עד גיל 30+ היא עוד תהתה היכן בדיוק היא עשתה את הטעות

אז כל חיי אני מנסה ללמוד לעשות דברים הכי קרוב ל"נורמל", הכי דומה לאחרים שאפשר.
כדי לא להסתבך, עשיתי לילד ברית, חיסונים ואפילו ניתוח וניתוחים חוזרים שלא ממש הצליחו
כדי להיות כמו כולם, שלחתי את הבן שלי 4 שנים למערכת והם הרסו בלי לתת לזה מחשבה שניה
אותי מפחיד נורא "להיות כמו כולם" - זה שווה ערך אצלי ל"מוות פנימי", כי זה לעשות דברים חיצוניים, לא מחוברים
ובכל זאת, לחיות בחברה זה משהו מאוד תובעני
ואני מוצאת את עצמי נקרעת בין האינסטינקט הפנימי לבין "הדרך הנכונה לעשות את הדברים"
אפילו את החינוך הביתי אני עושה כל כך אחרת שמשרד החינוך מגלה חוקים שהיו לו אבל אף אחד לא עשה בהם שימוש

ועוד משהו, איילת, את לא הבעיה, גם הוא לא!!!
התעוררת בשלב בו התעוררת ו"ראית את האור" - אל תראי בעיה בזמן בו הלכת בחשיכה
במקום זה, מצאי שמחה בעובדה שהתעוררת. יש כאלו שמתעוררים רק בפנסיה ויש מי שלא מתעוררים בכלל

נורא מפחיד לחשוב שיש ילדים אחרים בעולם הזה, שיש להם תכונות שונות , שהם מתקשרים ושהם רואים דברים
יותר נוח להשאר במונחים שהחברה החליטה לקטלג את האנושות.
אני אמא של ילד אנדיגו, ילד שיכול לספר לי שהוא יוצא מהגוף, ילד שכבר בגיל 7 קרא כמו ילד בן 11. שהיום הוא בן
10 ואפשר לשוחח איתו כמו בן 20, ילד מקסים שיודע לתת המון אהבה, שיודע טוב חשבון מבלי ללמוד, שעושה מבחנים ומוציא ציונים טובים מבלי ללמוד, רוב הזמן בחוץ כי משעמם לו. ומדבר על כיבוד האדם, מספר שאנשים כאן לא מספיק מכבדים אחד את השני והוא לא מבין אתה זה.
הוא ילד שמוגדר היפר אקטיבי בידי הפסכולוגים , מעניין אך יכול לשחק שעות במשחק לבד, יכול לראות טלויזיה שעות
יכול להכין את השעורים שלו שלא הכין בכמה חודשים במשך שלוש שעות עד 4 שעות.
ילד שמוגדר היפר אקטיבי. ואני כאמו לא מוכנה להגדרות אלו. בתור מזכירה בבית ספר במשך 12 שנה זהיתי את הילדים
האלה, שהמערכת היתה גרועה אליהם, שלא הבינה את דרך החשיבה שלהם (למזלי עזבתי את המערכת מתוך רצוני כי לא יכולתי לראות זאת).
אני משתפת אותכם, כי יש דבר כזה שנקרא טיפול בצבעים, יש דבר כזה לראות הילות, יש דבר כזה להרגיש אנרגיות.
חברה תהיו פתוחים והשפע הפנימי שלך ישפך על כל אחד מסביבכם.
בברכת אור ואהבה לכולכם.
אנא הביטו מסיבבכם כי הטבע נתן גם דברים שאינם נראים ושצריך להתאמץ טיפלה כדי לראות אותם

רכות, ראי ילד אחר, המיסטיקה של הלמידה

יש ילדי אינדיגו. יש אנשים עם מתנות אחרות. יש אנשי אינדיגו מבוגרים.אני. בתי. ולא כי חנכו אותם אחרת....כי הם פשוט אחרים. ואם יקשיבו לנו...ואנחנו נקשיב להם....נלמד ונתנחם ונגדל.

שליחה על ידי אלי* » 10 ינואר 2003, 15:54

אני אחד מילדי האינדיגו וכל מה שהיה רשום נכון

למרות שעבר הרבה זמן אני רוצה להגיב לנאווה:
ההבחנה שלך לגבי ההגעה של ילדי האינדיגו היא נכונה. (לפי אלו שהגדירו את המושג).
הם התחילו להגיע בשנות השבעים, ועכשיו כבר כל הילדים הם כאלו באופן כזה או אחר. הרבה מההורים היום הם בעצמם ילדי אינדיגו, ובאמת אופני החינוך משתנים.
אני מציעה לך לבדוק את הפורומים באתר עידן הדלי www.idan-hadli.co.il נראה לי שתמצאי בהם עניין.

ילדת אידיגו בת 33, תודהההההה

כמבוגרת אינדיגו. ואמא לילד אינדיגו אני אוהבת מאד ללמוד על הנושא.
הנה קישור מוצלח לאתר גדול בתחום.
http://www.metagifted.org/topics/metagifted/indigo/

והנה התחיל לו חודש חדש והעורכת שלי על הקו, רוצה כתבה על ילדי האינדיגו וילדי רטט הקריסטל.
ברשת אכן יש המון חומר תיאורטי, אבל כרגיל אני מחפשת את הסיפורים עצמם.
אם למי מכם יש רעיון למרואיינים, או רוצה להתראיין בעצמו/ה - קדימה! הכתובת שלי:
ba-ronit שטרודל 012 נקודה net נקודה il

> ברונית מאמצת שיטות להסוואת כתובת האימייל שלה מכל מיני תוכנות שאוספות כתובות <

שליחה על ידי הי* » 03 פברואר 2004, 00:16

מה שיטת ההסוואה בדיוק?
הקישור מקשר לאותה כתובת בדיוק.
>הי רוצה ללמוד<

הי הי! מישהו התעלם מבקשתי להסוות את הכתובת וערך אותה "כמו שצריך".
מקווה שזה בתום לב. בכל מקרה, תיקנתי שוב ומי שרוצה מוזמן ליצור קשר.
אפשר כמובן גם ב _דף בית אישי שלי כאן באתר.

אופס!!! ואני חשבתי שאת פשוט לא יודעת איך....
נתקעתי לפני שורת הבקשה

מה שמוכיח שצריך תמיד לקרוא עד הסוף

בכל מקרה, בהחלט בתום לב, אפילו עם רצון טוב

נאוה, זה בסדר!
וגם שלחתי לך מייל.

שליחה על ידי תמי* » 21 מאי 2004, 01:06

קראתי את הספר של ילדי אינדיגו לפני כשנתיים וגליתי על עצמי כל כך הרבה דברים בעיקר את "המוזריות" שבי.
אני זוכרת שהיתי רואה הילות בתור ילדה ולא שאלתי אף אחד מפחד שגם על זה יצחקו עלי.
לאמא שלי הייתה אינטוייציה לא רגילה 3 פעמים הצילה חיים של אנשים כולל את שלי בשבררי שניה וזו אישה שבזמנו הגדירו אותה ברפואה כ"אזקיזופרנית פרנואידית" כי שמעה קולות וראתה אנשים הכניסו אותה לבית חולים פסיכיאטרי וקיבלה כל תרופה וכל אלקטרושוק שניתן היה.
אני בתור ילדה תמיד דיברתי על אלוהים למרות שמשפחתי היא אטאיסטים עקב השואה ולא הבינו מאיפה לי כל דבר הקשור לדת אפילו זכור לי שבגיל 7-8 היתי בורחת מביתי כדי ללכת לבית הכנסת (חייתי בחו"ל) ידעתי שאני יהודיה כי כך היתה אמא שלי וסבתא וכו' אבל זה היה לאחר שברחתי בפעם הראשונה ואמא שלי מצאה אותי מתפללת עם כולם בערב שבת.
היא לא התנגדה אבל זה היה מוזר.
היום אני אמא ל-3 ילדים אחת עם אילמות סלקטיבית, השני עם הפרעות קשב ריכוז והיפר אקטיביות והשלישי קטן מדי כדי לדעת חוץ מזה שקוראים לו כוכב כי זה השם שקיבלתי בראשי והוא ילד משגע ומככב כל הזמן.
היום אני חושבת במחשבה לאחור שאמא שלי ז"ל היתה מאוד רוחנית אבל העולם לא היה מוכן לזה והגדירו אותה עם הפרעות נפשיות ולכן באתי אני לתקן את מה שאפשר ונפתחתי בגיל 22 לערך לעולם הרוחניות וכך גיליתי הרבה דברים.
הספר של ילדי אידיגו מאוד עזר לי להבין שאני לא חייבת להיות כמו כולם אלה שזה בסדר ככה שיש עוד אנשים שיכולים להבין על מה אני מדברת והכי חשוב שמתוך כך יש לי ידע עמוק על הרבה דברים ואם זה אני יכולה להבין אנשים שעדיין לא יגיעו למקומות מסויימים בחיים ולעזור לכל מי שרק מבקש.
יש לי את היכולת להיכנס לנעלים של האחרים להרגיש אותם ומתוך כאבם להעזור להם וזה כלי שתמיד היה לי אותו אבל לא ממש הבנתי איך משתמשים איתו ולכן ישב בארון.
שלושת הילדים שלי הם ילדי אינדיגו אבל בלי שום קשר לשם הם מיוחדים בעניי ולדעת שהם אינדיגו נתן לי כלי כדי להבין אותם טוב יותר, ולהדריך אותם בצורה הטובה ביותר אל דרכם הנכונה להם מבלי להיפגע כמו שקרה לאמא שלי ז"ל.
המסר שלי הוא שלא חייבים לקחת את כל המילים או את כל הספר בצורה של אחד על אחד גם בקשר ל"תוויות" שגם כך ישימו לכולנו בדרך כזו או אחרת וגם בקשר להתנהגויות, אלה לקחת מה שנכון לנו ולילדינו ולעבוד לפי זה כפי שנראה לנו.
זה מה שאני עשיתי היה לי קשה לגדל את ילדיי (11-7-2) כי נתתי לאנשים אחרים עם אנרגיות ישנות להדריך אותי באיך לגדל את ילדיי כי פשוט כך זה צריך להיות גם אם זה הורים,מורים,פסיכולוגים וכו' עד שקראתי את הספר ונפל לי האסימון שהילדים שלי במקרה שלי צריכים דברים אחרים כדי להתפתח וזה מאוד עזר.
רק היום קיבלתי תוצאות של איבחון שעשיתי לבן שלי וכמובן כמו כולם "הפרעות קשב וריכוז ו.....היפר אקטיביות" אני שמחתי רק מסיבה אחת שיש לי דף שכתוב עליו כך וכך ולכן אני אוכל להשתמש בדף הזה כדי לעבוד איתו איך שאני רוצה כמו למשל לשים אותו בבית ספר פתוח שלדעתי הכי מתאים לו ולא אצטרך לריב עם בית הספר או מערכת החינוך כדי להעביר אותו לבית ספר פתוח כי איזה בית ספר רגיל רוצה ילד עם בעיות כאלה הקיצר הכל תלוי מאיזה זווית מסתכלים.
תמי
,

נשמע שבאמת עלית על דרך פנימית נכוטנה יותר לך ולמשפחתך

שליחה על ידי תמי* » 22 מאי 2004, 23:47

אני מאחלת לכולם לגלות את האור שאני גיליתי כמובן את האור המתאים לכל אחד.

שלום לניצן לן
אני בן 30 היום ואני מוכרח להביע עד כמה הזדהיתי עם הכתבה!!!
בגיל 5 כבר ידעתי לעשות פעולות חיבור וחיסור עד 3 ספרות וידעתי לקרוא ולכתוב (עוד לפני כיתה א')
כשנכנסתי לכיתה א' התחילו הבעיות הייתי פשוט נורא משועמם מכיוון שכבר ידעתי את החומר הנלמד
ונהייתי ילד היפר אקטבי בעל בעיות התנהגות קשות (אני מדבר על שנת 1980)
ההורים שלי לא ידעו מה לעשות איתי
אף אחד לא ידע איך לתקשר איתי (למעשה עד היום אני קצת בעייתי בתחום התקשורת)
חשבו שאולי יש לי בעיות נפשיות או אולי אני מפגר
טענו שיש לי דימיון יותר מידי מפותח ושלחו אותי לשיחות עם היועצת ועם פסיכולוגים כבר מגיל 6
בכיתה ג' לקחו אותי למבחני IQ ואמרו לאמא שלי "גברת, הילד שלך מחונן"
אמא שלי לא בדיוק האמינה, בכיתה ד' עשו לי שוב מבחנים
ושוב אמרו לאמא שלי את אותו הדבר
הציעו לה להכניס אותי ל"בוייר" (פנימיה למחוננים) ולאחר שביקרה שם
אמרה שהם נותנים לילדים שם לעשות מה שהם רוצים ושאני צריך משמעת (היום ברור לה שזו הייתה טעות)
בכיתה ה' הבן אדם היחידי שהצליח להשתלט עלי זו המחנכת שלי שמאוד אהבתי אותה,
תמיד הייתה לי הרגשה שהיא היחידה בעולם שמבינה אותי, היא פשוט ידעה איך לפנות אליי.
הרגשתי כאילו אני חי בכוכב של בבונים מפגרים חסרי הבנה ורגשות (למעשה עד היום אני מרגיש שונה)
הרגשתי שאני יודע הכי טוב בעולם מה טוב בשבילי אבל אף אחד לא מבין אותי
ידעתי להבחין טוב מאוד מי יכול לעזור לי ומי יכול להזיק
הייתי ילד מאוד רוחני (עד היום בעצם) והרבה פעמים ידעתי לחזות את העתיד בעכבות חלומות שהיו לי בלילה
הייתי מאוד שונה וחריג ויש כמה שחשבו שאני לגמרי משוגע
אחרי הצבא אובחנתי כדיסלקט, ויותר מאוחר זה הפך ל ADD (בעל בעיית הפרעה בקשב וריכוז)
את הצבא לא הצלחתי לסיים, למעשה הלכתי לקב"ן כבר אחרי 8 חודשים בצב"א
(ואז, 1992, זה לא היה כל כך מקובל כמו היום ) בכל מקום עבודה שהייתי בו
הממונים עלי תמיד אמרו לי שעל כל דבר שאומרים לי לעשות אני חייב להתווכח ואני תמיד ניסיתי להסביר לכולם שהויכוח
הוא לא במטרה לערער אלה במטרה להבין למה ומדוע, בכיתה ט' המצאתי את משפט פיתגורס הרבה לפני שלימדו אותי
שהוא כבר קיים, תמיד מצאתי פתרונות לא שגרתיים ודרכים מיוחדות שאף אחד עוד לא פתר לפני
כל מה שכתבת למעלה, מילה במילה !!! אבל באמת מילה במילה נכון לגביי.
בקושי הצלחתי לגמור תיכון וללא בגרויות למעט יחידה 1 בשרטוט שבו הוצאתי 100(היחיד בכל השכבה שהוציא 100)
ממש סתם כי לא טרחתי בכלל לגשת לאף אחת מהבגרויות ואפילו לא ידעתי את תאריכי המבחנים
ובשירטוט נכנסתי לכיתה ממש למטרת שעשוע.
היום אני סטודנט (קצת באיחור), אני לומד הנדסאי "מכטרוניקה" ובמהלך חצי השנה הראשונה
תוך כדי לימודי ערב ועבודה ביום השלמתי 3 יח' מתמטיקה, 3 יח' אנגלית ו-1 יח' בהבעה
עדיין קשה לי עם מסגרות, עדיין מרגיש שאף אחד לא מבין אותי ועדיין קשה לי לתקשר עם אנשים סביבי
הפסיכולוגית האחרונה שהייתי אצלה טענה שהבעיה שלי היא שאני הרבה יותר בוגר מכפי גילי מהבחינה השכלית
אך לעומת זאת אני הרבה פחות בוגר מכפי גילי מהבחינה הרגשית ושהבעיה מחריפה עם השנים כי ככל שאני ממשיך להתבגר שכלית (ובקצב די מואץ) אני בעצם מגדיל את הפער בין השכלי והריגשי (או הנפשי) ושאני צריך טיפול נפשי
ולדעתי אני מסתדר לא רע ויודע קצת יותר טוב ממנה מה טוב בשבילי

כפי שאתה בטח מבין התסכול הפך לחלק מחיי ופשוט למדתי לחיות עם זה ולקבל את העולם סביבי כמו שהוא
אני לא חושב שאני דפוק (יש כאלה שחושבים) להיפך, אני חושב שאני מיוחד ושמח על כך.
הבעיה שעדיין קשה לי לחיות בסביבה של בני אדם שמתנהגים כמו חיות הן אחד לשני והן לטבע שמזין אותנו.
קשה לי בחברה כל כך אטומה, חסרת היגיון, מושחתת, חסרת רגישות וחסרת אהבה
שלא מבינה שע"י ההתנהגות הנ"ל היא בעצם יורקת לבאר שממנו היא שותה.

אשמח אם תיצור איתי קשר, אולי נוכל לעזור האחד לשני.
[email protected]
ואולי לא....
לא יזיק לנסות!!!
בתודה מראש
לירון

לירון התרגשתי למקרא דבריך.
ברוך בואך אלנו.

אני בת 14 ולומדת בחטיבת ביניים.
הזדהתי עם הכתבה מאוד! אני ילדת אינדיגו במאת האחוזים.
אני לומדת בכיתה ח' ואינני משתייכת לחומר הלימודים, למסגרת הלימודים ולדרך חשיבת המורים ובעלי המקצוע בבית הספר.
כאשר לא מבינים אותי, או אומרים משהו שהוא לא נכון או ללא צדק אני לא מצליחה ל"החזיק" את עצמי, אני מתפרצת ומתעצבנת, ובגלל זה גם המורים שלי בבית הספר מכנים אותי "חוצפנית" ומרדנית.
בנוסף אני רוחנית מאוד, "ראיתי" דמות בעבר ויש בי את היכולת לתקשר (אני שומעת זימזום באוזן שמאל בעוצמה חזקה, והייתי אצל מטפלים והם אישרו את מה שחשבתי) אני מאמינה שאם הייתי רוצה הייתי יכולה לראות ולתקשר ברמה גבוהה.
קשה לי מאוד במסגרת בית הספר, זה כבר לא מתאים לילדים ונערים לשבת 7-8 שעות על כיסא ולהקשיב למורים שמלמדים חומרים שלא יעזרו בחיים, כאשר שאלתי את הורי או אנשים מבוגרים אחרים כולם ענו לי שרק אם אני רוצה ללמד או ללמוד ולחקור על חומרים מסוימים -כמו היסטוריה (חומר על ימי הביניים, העת העתיקה, זמן היוונים וכ"ו...)אז כדאי ללמוד ולהתעניין בחומר בבית הספר. הנושאים הנלמדים לא מספיק מרתקקים ואינם מתאים לזמנים עכשיו (בעידן שבו יש אינטרנט, טלויזיה וספקי מידע במהירות וקלות) הצורה שבה לימוד החומר מועבר בבית הספר היא ישנה מאוד, מתאימה למאות הקודמות ולא משתנה. קשה לי לא לצאת מגדרי בשעות האחרונות בבית הספר, ועכשיו גם יצאה הצעת חוק שבבתי הספר הילדים יסיימו בשעה 16:00 אחה"צ; אני חושבת, שאחרי שש או שבע שעות בביה"ס לא מרוכזים, קולטים פחות חומר ועייפים מאוד.
המילים שלירון אמר- ..."מרגיש שאף אחד לא מבין אותי ועדיין קשה לי לתקשר עם אנשים סביבי"...מאוד נכונים גם לגבי ובכלל מאוד הזדהתי ללירון.
אני מרגישה שאני ממש תינוקת, אני יודעת שאני מאוד קטנה, אך אני מאוד מבוגרת לגילי.הרבה יותר קל לי כאשר אני מדברת עם אנשים מבוגרים(שמתיחסים אלי כשווה ולא כילדה)
אני מרגישה לא שייכת לכל מקום או מסגרת שאליו אני מתחברת אלא אם הוא בתחומי העניין שלי.
כאשר משהו מעניין אותי בבית הספר או מחוצה לו אני לומדת הרבה עליו ומקבלת בו ציונים גבוהים או ידע גדול בתחום.
אינני יכולה להבין כאשר אומרים לי "כי ככה אני אמרתי" ואני לא מבינה את פשר המשפט הזה, אם אפשר להגיד את המשפט הזה אפשר גם להסביר את הסיבה.
עכשיו שיש את מעברי הרטט לקראת המימד הרביעי אני מאוד עייפה, לא מרוכזת ובזמן האחרון אני גם מרגישה לא טוב. בגלל זה אני מפסידה לימודים, ולא נמצאת עם ילדים בני גילי (זה יכול להיות מאוד קשה לילדה בגילי כי אני צריכה נוכחות של חברים.)
אני מאוד מפחדת "לראות" או "לשמוע" ואני יודעת שזה חבל, מצד אחד אני מבוהלת מהמחשבה שאני אשמע קולות שאף אחד אחר לא שומע ואראה חוצנים וישויות אך מהצד השני אני מאוד מתעניינת בטלפטיה ובטלקנזיס(הזזת עצמים ע"י המחשבה).

נהנתי מאוד מהכתבה ואשמח אם תפרסמו עוד אתרים בנושא.
ספיר:)

שליחה על ידי שני* » 29 יוני 2005, 19:57

היום גיליתי שהבת שלי היא ילדת אינדיגו עד היום הבנתי שהיא מיוחדת במינה ושונה משאר בני גילה לא היה לי שום כוון לחשוב ...עד שבחור צעיר בסביבות העשרים לחייו ילד אינדיגו בעצמו תקשר איתה במבטים ומיד הבין שהיא כזו...והיא רק בת שנתיים בעוד שבועיים...

מרתק היה לקרוא את הכתבה והתגובות. אני אם לתאומים בני 10. האחד עושה רושם של ילד אינדיגו, אם כי בהתחלה, כשרק התחלתי לקרוא את הספר חשבתי לעצמי - יופי, עכשיו יקראו לכל חסרי המשמעת ילדי אינדיגו. מאד לא פשוט לגדל ילדים ללא "כי ככה אמרתי". יש דברים שההסבר גורר מו"מ מיותר כיון שהאינדיגו הקטן לא מרפה (הרי הוא לא מכיר בסמכות). בקיצור, זה מורכב ולא פשוט. אשמח לשמוע מהורים נוספים כיצד הם מתמודדים עם נושאים כמו הכנת שיעורים, והתנהגות מכובדת למבוגרים. מיקי

איזה יופי שהאתר הזה קיים!!!
כרגע קיבלתי תשובה למה שאמא שלי תמיד היתה אומרת לי"את מרגישה כאילו את שייכת לקבוצת אנשים נעלה יותר"או משהו כזה,וידעתי שזה נכון אך לא ידעתי לאיזו קבוצה ובעיקר איך היא ידעה את זה...כנראה אינטואיציה ולמרות שהייתי מבריקה,באמת לא היה לה קל איתי...היום בגיל 38,אמא לשניים(שנתיים וחצי וששה חודשים),עדיין יש בי את רוב הסממנים הנ"ל והילדים שלי?עוד קצת קטנים מידי בשביל לדעת,הגדול די דומה לי באופי,אולי זו גנטיקה ואולי גם הוא ב"חבר'ה" והקטנה,מי יודע...
בכל אופן שמחה שמצאתי את הדף הזה,עכשיו אני מבינה יותר טוב את עצמי...
תודה!

קראתי באיזה מקום שתופעת 'ילדי האינדיגו' היא סמפטום נוסף להרעלת הילדים במתכות כבידות, בדיוק כמו בעיית אוטיזם, הפרעות למידה וקשב וכדומה.

לא יודעת מספיק אבל משום מה זה ניראה לי שטויות...

אני מעונין ביעוץ

עוד לא קראתי את הדף, כרגע רוצה להתייעץ ואחר כך אשוב לקרוא אותו. ובכן,
נראה לי שלבתי יש הפרעות קשב וריכוז, אני לא רוצה כרגע ללכת לאבחון מאחר ולא נאמר לי דבר ואני לא רוצה להתחיל לשגע אותה כבר מעכשיו - כיתה א' (האם זה בסדר או שעדיף כבר עכשיו ללכת לייעוץ?) ולעניין: כאמור, בתי כעת בכיתה א' וצריך להיאבק איתה על הכנת שיעורי הבית. בתחילה אמרתי שזאת אחריות שלה ואני לא מתערבת אבל היא פשוט לא עושה אם אני לא לוחצת עליה. נוסף לזה היא גם לא מסיימת את המטלות שלה בביה"ס ואז צוברת הרבה שיעורים. כשאני מתיישבת איתה אני עושה השלמות של כל מה שלא הספיקה (כל פעם קצת כמובן) וזה מתסכל אותי מאד. רציתי לדעת אם יש לכם עצות ידידותיות איך לשכנע אותה להכין שיעורי בית (כמובן שהיא עושה זאת רק אם אני מתיישבת לידה ואני עוזרת לה אבל אפילו בזה אני צריכה להתחנן, נו בואי שבי, נו בואי להכין ואני אשב לידך וכו'. אגב, להבטיח פרסים גם לא נראה לי, מה שכנראה יכול לדרבן אותה אבל נוגד את התפישה החינוכית שלי. אולי מדבקות?)

אמא לשתיים, קודם כל צריך לתת לזה קצת זמן... גם בתי בכתה א' והיא מעדיפה שלא להכין שיעורים בכלל (אם תשאלי אותה), זה עדיין לא מעיד על קשב וריכוז בעייתי. אפשר לשתף את המורה בעניין - ואולי היא תוכל להסביר לילדים בכתה (או לביתך בפרטיות) מדוע זו אחריות שלהם. ובכלל צריך לתת לילדה גם זמן לעשות דברים אחרים.

כאשר היא יושבת ומכינה שיעורים להרבות בעידוד - "את רואה את ממש מצויינת בחשבון!!" "תראי איזה מהר את קוראת" "השתפרת מאוד בקריאה" - כדאי לקרוא יחד איתה ספר מעניין ולפתח את הרצון שלה להרבות בקריאה.

לגבי בעיות קשב יש כמה מדדים, את יכולה להתייעץ גם עם המורה וגם עם רופאת המשפחה שיכולה להפנות אותך לנוירולוג בעם יש צורך, הגננת של בתי הראתה לי פעם טבלה עם כל הקריטריונים של קשב וריכוז שיש לרופאי המשפחה. בהצלחה! ולא להיות בלחץ, זה רק כתה א', ואצל כל הילדים זה ככה בשנה-שנתיים הראשונות, עד שהם נכנסים לתלם.

אני אכן מעודדת אותה ויושבת איתה עם המון סבלנות אבל כמעט ואין לנו ספק שיש לה משהו מזה, כי זה גם גנטי, ולאבא שלה יש ADHD. הוא אמר לי כבר ממזמן שהיא "כזו" ואני לא קיבלתי את זה עד שהיא החלה את כתה א' ואני חוששת שזה עבר אליה. בכל אופן תודה על התייחסותך. היא יצירתית מאד (ואנרגטית מאד ) כך שאני לא בלחץ, משהו טוב יצא ממנה.... ואני יודעת שאצל בנות ההיפראקט' יותר מעודנת אבל גם שהיא כבר מתיישבת להכין איתה שיעורי בית ממש יוצא לי המיץ.

<הולכת לשחוט פרה קדושה>
אמא לשתיים,מה יקרה אם היא לא תכין ש.ב.?
הרי המטרה היא שהילדה תבצע את הש.ב ואם האחריות בסוף נופלת עלייך אז המטרה לא הושגה.
חשבי כמה תסכול נגרם לה רק משעת השיעורים.
כמה שאני יודעת האבחונים הקיימים לא בודקים קשיי קשב וריכוז,אפשר לבדוק במבחן טובה ואז מן הסתם המסקנה המתבקשת היא - ריטלין...
אני לא יכולה לשלול לחלוטין את הטיפול התרופתי אבל לצערי ממהרים מאוד לבחור בפתרון הקל הזה,
מה שכן הייתי ממליצה זה לקבוע פגישה עם המורה ולברר באמת עד כמה היא מתקשה בכיתה,לבדוק מהו זמן ההתארגנות שלה (להוציא בזמן קלמר,מחברת,להכניס חזרה הכל לתיק)
לבדוק איך היא מסתדרת במעברים (מעבר משיעור לשיעור,אם צריך להגיע לחדר אומנות\ספורט וכדו' אם היא מצליחה לאסוף את עצמה ולהגיע בזמן)
לבדוק מה מידת המוסחות שלה בכיתה( האים כל רעש או הפרעה חיצונית מנתקים אותה מהלימוד)

אם התשובות לשאלות האלו מראות שיש לה קשיים רבים,אולי כדאי לשקול לשנה הבאה לימוד בכיתה קטנה עם צוות גדול-כמו כיתה מקדמת\משלבת.

מקווה שעזרתי,
אני אמא עם הפרעות קשב בעצמי וגם לי ילדים עם קשיי למידה.

שליחה על ידי טליה* » 14 מאי 2006, 12:19

לקשיי קשב וריכוז ישנן סיבות רבות למדי.חשוב לאבחן את הסיבות בצורה מדוייקת ככל האפשר.כמו -כן .יש להימנע משימוש בתוויות כמו:היפר -אקטיביות(הגדרה זו מתאימה אך ורק לאחר איבחון אצל נוירולוג).ובהתאם לכך להתייחס לאותו ילד.קיימת תופעה של פעילות יתר-הדומה לסימפטומים של "היפריות". ואינה תואמת את ההגדרה של:"היפראקטיביות."תופעה זו נובעת בד"כ .מהצורך הרב של הילד בתנועה רבה מרגע היקיצה מהשינה.ובמהלך היום.(קשה למורים.להורים אבל זה ניפלא)תנועה רבה וממוקדת לפני הלימודים.תפרוק מתחים שהצטברו בלילה(חלימה.מתח.קשיי נשימה ועוד)ברגע שהילד פירק מתחים בתנועה ונשימה מודעת .יוכל להתרכז ביתר קלות במהלך השיעורים.
יתכן שקיימת בנוסף לתופעה זו. גם רגישות חושית.או-"רגישות טקטילית."רגישות זו.גורמת להצפה מתמדת בגרויים מהסביבה.
רגישות זו הינה פזיולוגית.הקשורה למערכת :רצפטורים-חיישנים הקולטים תחושות שונות. באמצעות העור. מאחר והגוף כולו מכוסה
עור.יש ליבדוק היכן מתמקדת הרגישו(.ניתן לבדיקה בקלות.)כאשר הרגישות קיימת בכפות הרגליים לדוגמא.-יבטא הילד התנגדות לדרוך על דשא.חול ועוד.התפר בגרביים עלול לעצבן אותו .כמו כן יגלה רגישות גבוהה לסוג הנעליים שנועל(.מרקם העור)
כאשר הרגישות קיימת בעור הגב והחזה-ימנע הילד מלבוש העשוי צמר.צוארון גולף.בגדים צמודים.גומי התחתונים יכול לגרום לו לעצבנות ואי נוחות.תווית החולצה יכולה "לשגע" אותו .ילדים אלה מתעצבנים כאשר מישהו נוגע בהם בגב באופן מפתיע.
שיער על הגוף אחרי תספורת ,בלתי נסבל. הם יסבלו ממקומות סואנים וצפופים.ועוד....כאשר הרגישות מופיעה באוזניים(עור התוף)קיימת תופעה של סגירת הקשב.
או,קשב סלקטיבי.אלה,מתקשים לשמוע קולות גבוהים וצעקות.הם ממיינים את האנשים ל-"טובים" "ורעים" כיון שיש להם יכולת לקלוט את האנרגיה הנשמעת להם מתוך האיטונציה של הקול.כך. שילד זה ,לא מסוגל להקשיב בכתה סוערת עם תלמידים רבים.ומורה צעקנית.אלה ילדים המסוגלים לבחון ולדעת אם דוברים איתו אמת או שקר.אם הכוונה אמיתית או סתמית..מה חושבים עליו באמת.כאשר הרגישות קיימת באף-(חוש ריח).ילדים אלה סובלים מאוד מריחות של:בשמים.מאכלים שונים .ריחות גוף. סיגריות ועוד.

אסיים הפעם.יש הרבה מאוד להוסיף בנושא.
אם יש עניין אשמח להשיב במידת יכולתי.
עיצה קטנה,הקשיבו בתשומת לב רבה לתגובות שונות של ילדיכם.כמו:הימנעות.דחייה.סרבנות.בריחה(ממקור כלשהו)
הסתגרות.קשיים חברתיים.ועוד...

טליה שלום, ביתי (13) אף היא ינכנסת " למועדון האינדיגו " הידוע, לאחרונה שוב חוזרת תחושת הדחיה והקשיים החברתיים.
נושאים שעלו בעבר אך חל בהם שינוי. כשאת קוראת לתשומת לב למה כוונתך?
היא מרגישה שונה משועממת מבנות גילה, התנהגותן " לא אמיתית" בעיניה, אך משתוקקת לחברה קרובה.
שנה הבאה היא תעבור לבי"ס אחר, בשל שינוי מקום מגורנו לישוב בו הרבה מבני גילה, אני תקווה ששינוי זה ישחרר אותה מעט.

שליחה על ידי טליה* » 15 מאי 2006, 03:02

הי,גלית ל ב.
נתקלתי במקרים רבים.בהם מכונים ילדים בעלי רגישויות יתר חושיות(מגע.ריח.טעם.ראייה)כילדי אינדיגו.(סימפטומים דומים ביותר)נפלא שקיימת מודעות לשונה והמיוחד.אך הכנוי :"אינדיגו " אינו מקובל לצערי במסגרות החינוך השונות. ואין מודעות לקשייהם.בינתיים ילדים אלה סובלים מאוד.בעיקר ,מקשיי קשב וריכוז.קשיי התארגנות. תפישת המרחב.קשיים בקבלת גבולות.קשיים חברתיים.דימוי עצמי נמוך.ועוד.....
.כפי שכתבת:"היא מרגישה משועממת מבנות גילה.התנהגותן לא אמיתית."היכולת לקלוט את הסביבה .לחוש מצבי רוח.כוונות.רצון.אמינות ועוד.מאוד אופיינית גם לבעלי רגישות יתר חושית.ילדים אלה אינם סובלים צביעות .מניפולציות.וכל מה שמשדר להם אנרגיה שלילית.הם מאוד פגיעים.כיון שחשים את עצמם כ חסרי עור.( העור נועד ליצור בין השאר גבול בין העולם הפנימי.גוף. בשר.עצמות כלי דם וכ'ו.)לבין העולם החיצוני=סביבה. לפיכך נידרשת מהם השקעת אנרגיה אנרגיה רבה בכדי לשרוד בתנאים מאיימים כל-כך . הכל נקלט בעוצמה רבה.אין מסננות.יש קושי רב לווסת תחושות .מה שילד "רגיל" יחווה כמצב שגרתי .כמו רעש.צפיפות ועוד.יחווה בעל רגישות היתר כמצב בלתי ניסבל.לילד זה נדמה שכולם חשים כמוהו.(רעש,ריח.מתח.צפיפות גורמת לתחושת מחנק. ועוד..)לכן אינו מבין מדוע תגובת הסביבה למצבים שבתחושתו הינם בלתי ניסבלים שונה משלו..מצב זה גורם להם לחוסר ביטחון. ובשל כך.קיימת אצלם נטייה להתחבר עם כאלה שאינם מתאימים לרמתם.השכלית הרגשית והאנרגטית..

על מנת לעזור לביתך להשתלב טוב יותר בחברה.הייתי ממליצה לאבחן מהי הסיבה האמיתית לקשייה החברתיים.במידה ותאובחן כבעלת רגישות טקטילית.אני ממליצה על טיפול במגע.עסוי מיוחד המפחית במידה ניכרת את הרגישות הגופנית. ובכך מקל גם על ביצוע משימות שונות ומטלות. בשילוב של טיפול לוויסות הקליטה החושית.
במידה ויהיו לי נתונים נוספים לגבי ביתך כמו: קשיים נוספים בתחום הלימודים.רגישויות שונות.אשמח לעזור לך.
אגב' אפשר להיכנס לאתר שלי ולקבל מידע נוסף.
w w w.talyaharpaz.co.il.

שליחה על ידי טליה* » 15 מאי 2006, 03:05

טעות בכתובת האתר שלי.
w w w .talyaharpaz.co.il

טליה ,תודה על תשובתך המהירה.
בתחום הלימודים יש קשיי קשב וריכוז, קושי בהתארגנות, רגישות לריחות -רגישות קליטה גבוהה.
קראתי באתרך שהינך מאבחנת באלבאום, ביתי טופלה כשנתיים בשיטה. חל שיפור רב, בכתב היד, בדימוי העצמי. יתכן שעוצמות גיל ההתבגרות
מכריעות שוב את כוחותיה.
לדבריה, שונאת טיפול בגוף, למרות שלא ניסתה (אולי בדיוק מה שמעיד על הצורך)

שליחה על ידי טליה* » 15 מאי 2006, 15:03

הי, גלית ל ב
אתייחס לסירובה של ביתך.
נתחיל מהגוף."לדבריה,שונאת טיפול "בגוף" תופעה זו אופיינית מאוד ושכיחה לרגישות הטקטילית. כאילו הגוף אומר:אל תגעו בי.
(זוכרת,כאילו אין עור) קושי זה גורם לכל התופעות שהזכרת.מאחר וה"טקטילים"מאוד רגישים ומרגישים את הסובבים אותם.
יתכן וביתך שיתפה פעולה עם המטפלת עד גבול מסויים.כלומר.עד הנושא המגע. מכאן והלאה ,נרתעה.ישנן סיבות להימנעות זו.לעיתים תחושה אנרגטית של המטופל(ת)אינה מתחברת למטפלת.מגע לא נעים.ריח.האוירה בחדר.החשש,מה יקרה במידה ו"תאבד"רגישות זו.אולי הנושא לא היה ברור לה.וחייב שיהיה ברור לפרטי פרטים עם מוכנות מה עומד לקרות לה בטיפול.עם לגיטימציה .שיש לה זכות מלאה להפסיק את הטיפול כל עת שתרצה.חשוב להסביר לביתך מה היא מפסידה ללא טיפול.
כיצד יראו חייה לאחר הטיפול. הקושי לא נובע מגיל ההתבגרות.אלא מסיבות אחרות הקשורות לאישיותה.כמו-האם קיימת אצלה נטייה לוותר לעצמה כאשר ניתקלת בקושי ?(כדוגמא)
במידה ויש ברשותך איבחון.ואת מעונינת לקבל מידע ופרטים שיעזרו לביתך. תוכלי לשלוח לי באי-מייל.אשמח לעזור לך.

שליחה על ידי טליה* » 15 מאי 2006, 15:12

לאימהות ילדי האינדיגו. ורגישויות יתר/חסרי ה רגישות.
אשמח להזמינכם להרצאה (ללא תשלום)בנושאים:רנישויות יתר.קושי עם גבולות.קשיים חברתיים.התפרצויות זעם.קשיי לימוד שונים.
ניתן לתאם איתי בט'ל.:0522348500

שליחה על ידי טליה* » 15 מאי 2006, 23:24

ליובל.באיזה סוג של יעוץ היית מעוניין?
לאמא לשתיים.
בתך מסיימת את כתה א'.ומתקשה בהכנת שיעורים. ישנן מ'ס דרכים בהן הייתי ממליצה להתמקד ולברר..
להתייעץ עם המורה.לקבל ממנה חוות דעת בנושאים הבאים:
1 יכולת הקשב והריכוז.:.
2השתתפות בכתה.
3 קשרים חברתיים.(משחקת בהפסקה.מזמינה חברות הביתה.בעלת ביטחון/חסרה.-נעלבת וניפגעת בנקל. וכ'ו)
4 מילוי משימות ויכולת ביצוען בזמן סביר.
5 יכולת העתקה מהלוח.האם מעתיקה נכון מהלוח או מדלגת על מילים?
6 יכולת הכתיבה.-האם מחזיקה נכון את כלי הכתיבה?
7 חשבון.
8 סדר ואירגון(האם היא מתארגנת בזמן נתון,או נשארת בהפסקה להעתיק מהלוח ולסדר חפציה)
9 השתתפות בשעורי ספורט(אוהבת.נמנעת.האם ישנם קשיים מוטוריים?)
10 האם בוצעה בדיקת ראיה./ שמיעה והכל תקין?
11 האם מיקום הישיבה בכתה מתאים לה?.(אולי אינה רואה היטב את הלוח.ליבדוק את כל הפרמטרים האפשריים)
12 מה יחס המורה אליה? האם הילדה אוהבת את מורתה?
13 כאשר ביתך שבה מהלימודים ומכינה שעורים.שבי על-ידה.אמרי לה להכין את כל מה שהיא יודעת ואוהבת.
ואז תוכלי לבדוק(ללא ביקורת ואשמה)את כל הפרמטרים שציינתי. וודעי אילו מקצועות אינה אוהבת.יתכן ששם נמצא הקושי.
מקווה שעזרתי.אל תוותרי על שום פרט.ויפה שעה אחת קודם.

טליה, תודה על תשובתך, אני רואה שאני אצטרף לדבר עם המורה, אבל על פניו ישנם המון פרמטרים שציינת והם אכן מתקיימים אצלה
עוד לפני השיחה וממה שאני יודעת:

היא לא כל כך משתתפת בכתה
משחקת, יש לה חברות, אוהבת שבאות אליה חברות אבל עד לא ממזמן היא היתה רוצה שאני אשאר איתה כאשר היא הלכה לחברות. כעת מסתדרת בלעדיי. אני לא יודעת אם היא חסרת בטחון היא ביישנית ואולי גם נעלבת בקלות. לא משתתפת פעילה (ימי הולדת) לא מצביעה, לא קופצת להיות מתנדבת לפעולה כלשהי וכו'.
לא מבצעת משימות בזמן סביר, המורה אמרה בזמנו באסיפת הורים שהיא מאד איטית בהכנת המשימות/חוברות בכתה
מחזיקה נכון מגיל מאד צעיר את כלי הכתיבה (מציירת מדהים) אבל כשהיא כותבת היא מתעקשת לכתוב בדרכה שלה (יש לה כתב יפה) לא משמאל לימין אלא איך שבא לה
בחשבון יש דברים שלא קולטת, רק כשאני יושבת ומסבירה לה, בכל מיני צורות, היא קולטת ואז מיישמת אבל בעיקרון לא נראה לי שהיא אוהבת חשבון וגם מעברית היא לא מתלהבת. היא לא אוהבת לקרוא בקול רם ואני צריכה מאד לבקש ממנה כדי שאוכל לעזור/לתקן אם יש צורך

אבל בסה"כ היא בסדר. (היא גם קוראת עדיין די לאט לעומת ילדים שכנראה קוראים היטב).

יש לה בעיות התארגנות, לא מספיקה לפעמים לאכול ארוחת עשר (אוכלת לאט) כי צריכה לעשות דבר אחר (כמו תורנות וכו'), לא מוצאת ספר מסויים למרות ששמתי לה בתיק ואני צריכה להגיד לה בדיוק איפה שמתי ומה
לא אוהבת ספורט, אם כי היא מאד ספורטבית, רוקדת יפה, על הברזלים עושה כל מיני תרגילים, גם הלכה להתעמלות אמנותית אבל בבי"ס היא לא מתלהבת מהשיעורים ובמיוחד נזהרת (לא לקבל מכה מהכדור למשל).
היום עברה בדיקת שמיעה וקיבלנו מכתב הפנייה לרופא מומחה אא"ג (היא התלוננה על כאבים באוזן מדי כמה זמן ועקב מרתון החיים עוד לא לקחנו אותה אבל לאחר ההפנייה שקיבלתי היום אני מייד אגש לרופא, מאד נלחצתי )
מקום הישיבה - יושבים בח', האם זה משנה היכן יושבת? (יושבת בצד של הח')
אני חושבת שהילדה אוהבת את מורתה וזה הדדי, אם כי היא מאחרת (חלק בגללה וחלק בגלל אבא שלה) ואז היא ננזפת. המורה אמרה שעוד לא היתה לה תלמידה שאיחרה כמוה באופן קבוע וששום דבר לא עזר (הולכת כבר להירשם)
אין דבר כזה לחזור מהלימודים ולהתיישב לשיעורי בית, היא קודם רואה טלויזיה, משחקת ועושה הכל רק לא לשבת על השיעורים. לפעמים אנחנו יושבות והרבה פעמים היא לא עושה (היא לא מוכנה לשבת מתי שאני יכולה ולבד לא עושה) אח"כ אנחנו עושות השלמות. הפתיל שלה מאד קצר והיא מתעייפת אחרי כמה תרגילים. היא אוהבת מאד שאני מציירת לה פרח או משהו אחר ליד כל תרגיל שהצליחה ונהנית לקבל חיזוקים ממני ובכל זאת, כמו שאמרתי, לאחר ישיבה על שיעורי הבית בדרך כלל יוצא לי המיץ.. היא צריכה שאנ י אנחה אותה או אסביר לה שיעורים מסויימים או להראות דוגמא מתרגיל מסויים, כך שאני שותפה פעילה בהכנת הש.ב.

מעבר לזה,
יש לה רגישות בעור - היא מגיל צעיר לא סבלה בגדים שיש בהם תפר כמו גרביים, היא שונאת לשים חולצת גולף, עניין הנעליים מאד חשוב - יש נעליים שלא נוחות לה ולא מוכנה לשים, חם לה והיא יכולה בימים קרים להיות עם בגדים קצרים, למרות שנהיה לה עור ברווז,[ יש דברים מסויימים באוכל שממש מגעילים אותה כמו בננה ובכלל פירות
היא רזונת ונמוכה מכל ילדי הכיתה (חוץ מאחד שהוא ממש חריג)
היא מאד אנרגטית,
מגיל צעיר הרגלתי אותה לעיסוי וכיום היא מאד אוהבת, במיוחד ברגליים, כשהיתה קטנה לא היתה מסוגלת שאגע לה באצבעות הרגליים,זה דיגדג אותה וכו' אבל כיום אני יכולה לעסות אותה בכל הגוף, היא אוהבת חיבוק ונשיקה ממני אבל מאחרים לא כל כך.
אני מתחילה לקצר, כי אני כבר גולשת מדיי ולא יודעת אם הגזמתי בפירוט..

שליחה על ידי טליה* » 16 מאי 2006, 14:58

לאמא לשתיים.
ככל שמרבים בפרטים,הרי זה משובח.עוזר מאוד למקד את סיבת הקושי.וכיצד לטפל בו. הרגישות בעור עלולה לגרום לקשיי קשב וריכוז.קושי בקבלה והבנת גבולות.לקשיים חברתיים.מתח,עצבנות.דימוי עצמי נמוך ועוד. הטיפול ברגישות קל מאוד ונגיש.ישנה טכניקה מסויימת שבה צריך להתמיד יום יום. מדובר בסוג -עיסוי.
האיטיות שלה וקשיי ההתארגנות עלולים לנבוע מ: קשיים בתפישה המרחבית.(בדקי אם היא יודעת להבחין בין ימין לשמאל
מבחינת הכוונים.)מקשיי קואורדינציה.קשיי רצף.וקשיי זכרון.ועוד..
מקום הישיבה מאוד משמעותי.האם המיקום בו היא יושבת נמצא בזוית מתאימה להעתקה מהלוח.האם הלוח מזוית זו אינו מסנוור?ועוד....
לגבי חשבון:קשור לתפיסה המרחבית.(לפני ,אחרי. בין וכ'ו)למושגי גודל.כמות .ישנם פרמטרים נוספים כמובן.אך אסתפק באלה.
ילדים יצירתיים אינם אוהבים בד'כ לחשבון.כיון שזה משעמם אותם.אלא אם למורה יש כישרון ללמד מקצוע זה בצורה יצירתית חוויתית.
לגבי הספורט,למרות שביתך אוהבת ספורט .בביה'ס אינה אוהבת. יתכן שהקושי נובע מקשיים מוטריים מסויימים. אולי חוששת מתחרות. לעיתים קורה שלבעלי רגישויות מפריע ריח המזרונים ריחות גוף שונים ועוד...
שאר הנושאים שהעלית דורשים איבחון מעמיק יותר.
אשמח לייעץ לך.
תוכלי להתקשר איתי טלפונית(רשום למעלה.)
שיהיה לך כל טוב..

כלומר, האם היא שייכת ל"ילדי האינדיגו"? האם יש מקום לאבחון?

שליחה על ידי טליה* » 24 מאי 2006, 23:54

אמא לשתיים ועוד אחד

הצעתי היא, לא להתייחס להגדרות, אלא.לסימפטומים.במידה והתופעות שציינת תואמות לאלה של:ילדי" האידיגו" או לרגישויות יתר חושיות ו-או אנרגטיות .מומלץ מאוד איבחון.

כשילד לא מצליח לזכור ימין ושמאל - מה זה אומר<?

זה אומר שהוא לרוב שמאלי
לומדים לחיות עם הצרה הזאת, רק צריך להזהר כשמנווטים אחרים במכונית להגיד את הימין הנכון ולא את הימין השני

וברצינות - אני מגיל צעיר מאוד אומרת לילדים שלי כל הזמן תוך כדי פעילות - עכשיו רגל שמאל, נכניס את יד שמאל לשרוול שמאל ועוד ועוד
איכשהו זה נקלט והם יותר טובים בזיהוי ימין שמאל ממני.

שליחה על ידי טליה* » 27 מאי 2006, 00:38

כאשר ילד אינו מצליח לזכור ימין ושמאל (תלוי באיזה גיל) מגיל 5 ומעלה .-יתכן קושי בהבנת הכוונים. התמצאות במרחב. חסר בתחושה העמוקה.

כדי לדעת מהו הימין ומהו השמאל לא בניחוש או ,תוך למידה בע'פ. יש לחוש את האיבר באמצעות חיישנים המעבירים מידע למוח לגבי כוונו.לדוגמא:מודעות ליד ימין ,תתבצע ע'י הפעלתה בצורות שונות כמו:

משיכה, הרמה,דחיפה, איגרוף.עיסוי על יד זו.כך תקבל היד תחושה עמוקה.עתה אפשר לומר לילד.זוהי יד ימין.אח'כ אפשר לעבור ליד שמאל. חשוב להתחיל עם היד הדומיננטית. כמו כן נכון הדבר לגבי :

מודעות רגל -ימין/שמאל. ההתמצאות המרחבית אינה מסתפקת בידיעת ימין והשמאל.

אם הנושא מעניין ומסקרן.הגיבו.אמשיך בפעם הבאה.

כן טליה, זו בדיוק הנקודה אצלנו, המשיכי בבקשה!

עוד משהו.... קושי בהבנת הכיוונים מתבטא אצלנו גם בכתיבת מספרים הפוך, למשל את הסיפרה 6 הילדה כותבת בדיוק הפוך. או למשל הסיפרה את הספרה 27 הילדה כותבת 72, לעפמים גם בקריאה היא מתחילה לקרוא מאמצע המילה ואז אני מזכירה לה שמתחילים לקרוא מימין לשמאל בעברית (ומראה לה מהיכן).
האם ריפוי העיסוק יכול לעזור כאן????

אני ילדת אינדיגו ואני מחפשת עכשיו על האינדיגו
והגעתי לפה.!(:

נמרולוג אחד (ליאור שני)
אמר לי שמפת הגוף שלי היא כמו של איינשטין.
ואני עשיתי איבחון ובאמת אני add זה שאתה מעופף בכיתה (אבל לא היפר)
ואמרו לי שרמת החשיבה שלי היא מעל הנורמה .(-:

בעניין בעיית הכיוונים. גם לי יש כזו, הכי קשה לי כשאני צריכה להסביר למישהו איך מגיעים ל... ואז אני פשוט מציירת מפה. אני בעצמי לא נוהגת למקומות רחוקים ב20 ק"מ ממקום מגורי כי אני פשוט לא זוכרת איך מגיעים. אם לנתח את הקושי אז הבעיה לא ממש בהבנה איפה שמאל ואיפה ימין אלא בקישור בין שם הכיוון למשמעות שלו. הבת שלי "בעייתית" יותר ממני לדעתי, בסוף כיתה א' היא כתבה סיפורים שלמים של 10 שורות בכתב ראי (כן ממש כאילו צריך להחליף font) כיום שנתיים אחרי זה עובר לה. לא עשינו מזה סיפור גדול ולא "טיפלנו" הגישה שלנו וכך אני משדרת לביתי שכל אדם הוא שונה ולכל אחד כשרונות בולטים בתחומים אחרים . לה יש קשיים בהתמצאות אבל כשרונות גדולים אחרים במוסיקה, אמנות וספורט ולדעתי להשקיע אנרגיה בכשרון תורם יותר לביטחון העצמי. אבל מה כל זה קשור לתופעת ה"אינדיגו"?

שלחתי לאמא שלי עכשיו את
איך עלינו לנהוג עם ילדים אלו
חחח כתבתי לה זה בישבלך באהבה שני(-:

אנונימי

למשה*

ראשית תודה איש יקר. כל כך הרבה יש עוד מה ללמוד נא לא להפסיק לכתוב.אני מטפלת כ-3 שנים ,רציתי להתיעץ, יש לי מטופלת ילדה בת 8 ,ילדת אינדיגו קושי מאד גדול יש לאמא , להתמודד עם הילדה.הילדה מופצצת בתרופות, קונצרטה בבוקר רטלין אחה'צ.נישמע מזעזע?! לטיפולים היא מגיעה בהשפעת תרופות. יש רגישויות למגע יש צורך במגע חזק (פרופיו') אין לה סבלנות לשכב יותר מ5 דקות לעיסוי. בספר על ילדי אינדיגו קראתי שמדיטציות מאד עוזרות, ומתאימות להם. מה עושים? השבוע סיפרה לי על חברות שמציקות לה, היא אמרה שתיקח בובה עם תמונתה של החברה ותתקע בה סיכות, עד שתפסיק להציק לה. מה עושים?

אדלינה לצערי הרב ראיתי בשנים האחרונות יותר מדי שימוש לא נכון במושג ילדי אינדיגו. לפני שמשתמשים בהגדרה הזו על מנת לקבוע משהו, צריך לבדוק האם ישנן הפרעות קורדינציה ו/או גופניות אחרות, טפילים בבטן, רגישויות ייתר, מה מערך הכוחות המשפחתי, ומה כף ידה וכפות ידיהם של ההורים אומרות. לאחר בדיקה מדוקדקת מעין זו, ניתן לעזור לרוב לשנות את המצב.
אינדיגו אינה בעיה אלא הגדרה של מצב בו הילד רגיש מאוד. נו.....................
למה היא מקבלת את התרופות? למה התרופות מהוות בעיה? מה הקושי עם האם, האם הקבלה או משהו אחר?
בכל מקרה מדיטציית האפור אמורה לעזור מאוד. כמו כן כל מה שקשור לאיזון הצורך במגע עמוק. מגע עמוק, הרפייות, בדיקת האינטליגנציה האנרגטית והשפעתה על חוויית המגע ועוד.

אנונימי

מהם ומהם " ילדי האינדיגו "," ילדי הקריסטל " ו" ילדי הקשת " ?
ניתן למצוא את התשובה בקישור הבא:http://www.ayahod.com/?page=Data/[po]Olam haruhach[/po]/indigo children.htm

שליחה על ידי טלוש* » 02 יולי 2009, 16:22

שלום לכולם!
טוב אני לא יודעת מי כבר יקרא פה כי אני רואה תאריכים עד מלפני שלוש שנים אבל אני בכל זאת אשתף במה שקרה לי כילדה ואיך הבנתי שאני אינדיגו.
אני ילידת 84' וכבר מגיל צעיר ידעתי שהייעוד שלי בעולם הזה הוא לעזור לאנשים אחרים על ידי שינוי. ידעתי בדיוק מה אני רוצה מעצמי ומאחרים ואף פעם לא התביישתי לתת לזה במה.
חוץ מזה בתור ילדה אני זוכרת שהייתי מדברת על אלוהים ושראיתי אותו ודיברתי איתו. ההורים שלי אף פעם לא האמינו לי ותמיד חשבו שיש לי דימיון מפותח.
תמיד גם הייתה לי משיכה לכל מה ששייך לשמיים ובעיקר לקשתות ולמלאכים.
מלבד זאת , ידעתי לדבר אנגלית עוד מלפני שנכנסתי לכיתה א' וידעתי לקרוא ולכתוב בעברית. תמיד הכרתי שירים עוד מלפני שנולדתי בכלל והשפה האנגלית תמיד הייתה מובנת לי ואף פעם לא ידעתי איך זה שאני יודעת אנגלית כל כך טוב ומכירה כל כך הרבה שירים בגיל כזה צעיר.
החוויה הרוחנית המשמעותית ביותר שהייתה לי , קרתה בגיל 11 כשהתחלתי לחלום חלומות נבואיים וחזיתי את רצח רבין. כשסיפרתי על זה להורים שלי לא האמינו לי שחלמתי על זה. לצערי זה גרם לי להפוך לאדם סגור וביישן שמתקשה להתחבר לאחרים ותמיד מצאתי את עצמי שקועה בעולם שלי.
אומנם לא אובחנתי כבעלת הפרעה כלשהי אבל תמיד הייתי ואני עדיין מתבודדת מדיי פעם.
מאפיינים נוספים של ילדי אינדיגו כמו יצירתיות , התעניינות במיסטיקה וחיבור לטבע תמיד היו לי וגם חוויות רוחניות נוספות כמו תקשור דרך חלומות ואינטואיציה מאוד עמוקה. תמיד ידעתי לזהות אנשים שרוצים לפגוע בי ולהתל בי ולמדתי להתרחק מהם.
הפעם הראשונה שבה שמעתי על ילדי אינדיגו , קריסטל וקשת הייתה לפני שנה וחצי בערך כשראיתי תוכנית מארצות הברית שדיברה על הנושא והציגה כל מיני ילדים ואנשים בוגרים שמשתייכים לכך.
זה ריתק אותי מאוד והתחלתי לקרוא על הנושא באינטרנט. סוף סוף היו לי תשובות על שאלות שתמיד היו לי והבנתי מי אני באמת.
אשמח ליצור קשר עם אנשי אינדיגו/קריסטל/קשת נוספים

לטלוש ולכולם - נעים מאד!

מודה כי בשלב מסוים איבדתי את הסבלנות ופסחתי על מרבית ההתכתבות.

אני ילדת אינדיגו ובורכתי בעצמי בשני ילדי אינדיגו.
לא אכנס למסכת יסוריי ארוכה, משום שהיא כבר מאחורי, רק אספר כי כיום אני בעיצומו של תהליך ההתחברות לאינדיגו שבתוכי.
אני חיה באושר, ממצה את יכולותי ובמקביל חווה הליך החלמה רגשית ופיזית מפגעי העבר של חוסר הבנת סובבי ואני עצמי - את עצמי.

נכנסתי היום לאתר, מפני שאני חווה מצוקה אימהית.
בימים אלו ממש, אני חווה עם בתי הצעירה את קשיי הקבלה הסביבתית אותה ואותי גם יחד - במסגרת המסגרות החינוכיות הקיימות.
הגענו למצב בו אנו עומדים ימים ספורים לפני פתיחת שנה"ל ועדיין אין מסגרת שמסוגלת ו/או יכולה להכיל את בתי.

אנו מתגוררים במחוזות רחוקים, ההיצע קטן והביורוקרטיה וצרות העין גדולות.
אנו משלמים מחיר על הדרך בה בחרנו - על עצם היותי קשובה ליכולותיה וכישוריה של בתי וחוסר המוכנות "ליישר" אותה לפי מתכונת ארכאית שאינה מתאימה לנו.

אני יודעת שברגע שהיא תסיים את שנות "חוק לימודיה", היא תצא לחיים כאדם בשל, אחראי, קשוב ואחראי.
היא תצליח בכל אשר תחפוץ, משום שיש לה יכולות ורגישויות מדהימות.
היא תצליח להיות מאושרת וזה בעצם מה שחשוב באמת.
רק מה עושים עד אז?
עומדת חסרת אונים מול שוקת שבורה.
הילדה רוצה בכל מאודה להשתייך למסגרת לימודית - חברתית - ספורטיבית וכרגע נגזר עליה להיוותר בגפה בבית.

אנחנו ממשיכים לתור אחר מקום הולם ומקווים.

אשמח לחוות דעת, רעיונות וכן גם להכיר ילדי ו"בוגרי" אינדיגו נוספים.

מיכל יעל ,
נשמע לא פשוט מה שאת מתארת.
לדעתי אם את לא מוצאת בית ספר שמתאים לך ולילדה, השאירי אותה בבית ושלחי אותה לחוגים אחר הצהריים, דאגי להפגיש אותה עם ילדים נוספים בחינוך ביתי או חברים בגילה מהסביבה. קשה מאד לעמוד בזה, אין ספק, אך קשה יותר שהמערכת תשחוק לך את הבת עד דק ושהיא תסבול.
אם היא עצמה מעוניינת ללכת לבית הספר ולא סובלת שם את יכולה לאפשר לה אם מתאים לך(עם המסר שהמערכת לא קדושה) אבל אם נראה לך שהמקום מסב לה יותר נזק מתועלת ותרי עליו, אם את רק יכולה.

רוקדת לאור ירח, תודה על החיזוק.במערכה הנוכחית ויתרתי לטובת רצון הילדה להשתייך למסגרת. ברור לי שגם כך לא קל לה לעמוד מול המערך החברתי במקום מגורינו ובמיוחד מול מגמת אביה הביולוגי.
הילדה נכנסה למערכת לימודים קונבנציונאלית ואני, כמעט מדי יום נוכחת עד כמה אותה מערכת מדכאת ומכבה, אולם זוהי בחירתה של הילדה וזו כנראה הדרך אותה היא אמורה לעבור. אני אמונה להיות שם בשבילה, בתקווה שלא תינזק מכדי תיקון.
מיכל יעל

שלום להורים ולילדים שבפורום,

שמי הילה ואני סטודנטית לחינוך מאוניברסיטת חיפה.

אני מתחילה במחקר ראשון מסוגו על ילדי אינדיגו/ קריסטל/ קשת כדי להכיר את הנושא וללמוד עליו יותר.

אני מאוד אשמח אם הורים לילדים כאלו יפנו אלי להודעה הזו, ונוכל להמשיך להתכתב במייל.

אני מחפשת במיוחד ילדים בגילאי 4-10 (בנים ובנות) שמתאימים לתיאור הבא:
לילד יש נוכחות מיוחדת והוא בעל אינטואיציה עמוקה. הוא מסתמך בעיקר על עצמו באופן בוגר יותר מאשר בני גילו.
מדבר על הייעוד שלו בחיים ברמה בוגרת משמעותית מבני גילו, ומבטא רעיונות של חזון לגבי עולם מאושר, הרמוני ומושלם.
הוא מדבר לעיתים קרובות על מלאכים או מדריכים רוחניים, וכשהוא מדבר על מוות יש בו שלווה מיוחדת במינה.
הוא רואה בחלומותיו דברים שקורים לאחר מכן במציאות והוא חש חיבור מיוחד ויוצא דופן לטבע. בנוסף,
הוא מבין אחרים לעומק בלי מילים ומביע התחשבות ורגישות עמוקה כלפי אחרים.

ההשתתפות במחקר כוללת רק מענה על שאלון אנונימי שנשלח דרך המייל/ דואר.

תודה רבה על תרומתכם/ן,

הילה

שליחה על ידי אשה* » 15 מאי 2010, 21:15

הבן שלי בן 5 ומתאים ומתאים לחלק מן התיאור.

גם שלי. אבל איך פונים אלייך? לא השארת מייל.

שלום 'אשה' ואמא

אכן שכחתי לצרף את המייל -

[email protected]

תודה רבה ! וחג שמח

שלום 'אשה' ו'אמא'

אכן שכחתי לצרף את המייל -

[email protected]

תודה רבה ! וחג שמח happy

שלום להורים,

שמי הילה, אני סטודנטית לחינוך מאוניברסיטת חיפה, ואני עושה מחקר על ילדים רוחניים.

אני מחפשת במיוחד ילדים בגילאי 4-10 (בנים ובנות) שמתאימים לתיאור הבא:

לילד יש נוכחות מיוחדת והוא בעל אינטואיציה עמוקה. הוא מסתמך בעיקר על עצמו באופן בוגר יותר מאשר בני גילו.
מדבר על הייעוד שלו בחיים ברמה בוגרת משמעותית מבני גילו, ומבטא רעיונות של חזון לגבי עולם מאושר, הרמוני ומושלם.
הוא מדבר לעיתים קרובות על מלאכים או מדריכים רוחניים, וכשהוא מדבר על מוות יש בו שלווה מיוחדת במינה.
הוא רואה בחלומותיו דברים שקורים לאחר מכן במציאות והוא חש חיבור מיוחד ויוצא דופן לטבע. בנוסף,
הוא מבין אחרים לעומק בלי מילים ומביע התחשבות ורגישות עמוקה כלפי אחרים.

אם ילדכם / ילדתכם מתאימים לתיאור הנ"ל אפילו חלקית, אשמח אם תוכלו לתרום למחקר שלי.

ההשתתפות במחקר כוללת רק מענה על שאלון אנונימי שנשלח דרך המייל/ דואר.

בבקשה כתבו לי מייל ואני אחזור אליכם.

תודה רבה,
הילה שריר

hilasharir@ ג'ימייל נקודה קום

הילה, את מתכוונת לילד אלוהי? מה זה השטויות האלה? את אמא?

מעתיקה לכאן הזמנה שקיבלתי במייל להרצאה מעניינת :
(אין לי שום קשר למרצים ושום אינטרס. רק מתווכת בין מידע למתעניינים)ליאת ואילנית הטיפול הכפול פורסם בקבוצה בחזרה לחיים.
ליאת ואילנית הטיפול הכפול29 מרץ 18:14

‫הרצאה בכמיאל: ילדי הדור החדש - אינדיגו קריסטל וקשת
12/4 בשעה 10:00 בבוקר, רח' בשיטה 11

ילדי הדור החדש לקחו על עצמם תפקיד להיות פורצי הדרך לשינוי הדפוסים הקיימים בעולמנו.
הם הגיעו כדי לעורר אותנו למודעות, גמישות ולקיחת אחריות על מעשינו ועל המציאות שאנו בוראים לעצמנו.

המסגרות הישנות לוקות בחסר ואינן מצליחות להבין ולהתאים עצמן לצרכי הילדים.
קיימת נטייה גוברת להתמקד בקשיים שלהם ולהתעלם מעוצמותיהם ותרומתם להתפתחות הכוללת. בעקבות זאת רבים מהם מפתחים חרדות, קשיים בקשב וריכוז, היפראקטיביות, התפרצויות כעס ובעיות התנהגות שונות.

מטרתה של הרצאה זו לשפוך אור מעט שונה על ילדי הדור החדש ולהסביר כיצד ניתן ליצור עבורם סביבת חיים תומכת ולסייע להם להפוך מגורם מעכב לגורם מוביל בחברה.

מחיר : 25 ש"ח
לפרטים נוספים: שמשון 050-9525123

בקרו בדף האירוע לאישור השתתפותכם
‬http://www.facebook.com/event.php?eid=210886058924488

נשמח לראותכם

ליאת 052-4323100 * אילנית 054-9980397
מטפלות הוליסטיות מוסמכות | מלוות תהליכי מודעות העצמה וריפוי
[email protected] * http://www.facebook.com/l/[po]3c8316 qwmEBOnIkL2jjjUgUmQg[/po]/liat-ilanit.fav.co.il

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני נערה בת 16. ואני חייבת להגיד בתור מישהי שמרגישה אחת כזאת. אני אומרת לכם שלא כולם כאלה , והלוואי והיו וההתכנסות שלנו בעצמינו לא נובעת רק מההורים אלה מכלל החברה של היום שמאיימת כ"כ ובוחרת ללכת בדרכי המלחמה והאלימות הכ"כ מיותרת הזאת.
הלוואי והיה מישהו שהיה יכול להבין את זה..