ייסורי מוסר

[קאלי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכל הקוראים...
אני הגעתי לדף זה דרך ייסורי בגידה אשר היה מאוד מעניין. השתלשלות אירועים אשר החלה בשנת 2004, והתגובות עד היום. זה ריגש אותי מאוד שאפשר לראות מידע לפני מספר רב של שנים, ולראות מה קורה עם דמות המפתח, ממש כמו ספר.
החלטתי לנסות לכתוב באנונמיות את הדברים. הסיפור הוא מאוד ארוך, לכן חושבת שלא אוכל לספר הכל בפעם אחת. ורק לתת סיפור רקע לדברים, ועם התגובות, אוכל לפרט יותר. כמובן עם מידה מסויימת של פרטיות.

אני מרגישה שהגעתי לצומת דרכים. לא יודעת לאן ללכת מכאן, ומה לעשות. קראתי המון, מבינה המון...אבל עד למעשה, זה כבר סיפור אחר.
אני מרגישה שהתאהבתי, לראשונה בחיי, ברצינות. אך המקום בו אני נמצאת היום עוצר אותי מלהחליט - כי כפי שקראתי וכפי שידוע, אף פעם אין בדיוק החלטה נכונה.
פעם חשבתי שזה היה אהבה. או יותר נכון, לא ידעתי בדיוק מה היא אהבה. כי הייתי ילדה. אף פעם לא היה לי קשר כמו שהיה איתו, כי התקרבנו מהר מאוד, הוא היה בחור רציני, בוגר ממני, גדול בכמה שנים.
היה משבר עם הורי, אז הוא אסף אותי, "גידל אותי", היה כיף.
בחור שנראה מעולה, כריזמטי, מתוק וטוב. היה לנו קשר כמו של כל זוג בתחילת הדרך.
אני אדם שאוהבת תשומת לב ברמה מאוד גבוהה, אך לפעמים נהיית קרירה. לא זוכרת כבר אם היו זיקוקים, או פרפרים, בטוחה שהיו. בהתחלה זה היה להפגש כל היום, כל הזמן. שוב קשר כמו אצל כל זוג סטנדרטי.
הינו מספר שנים יחדיו, ותמיד הרגשתי שמשהו שם חסר.
ועם הזמן נהיה לי רע במערכת היחסים שלי, התחתנתי צעירה. נכנסתי להריון. אף פעם לא ידעתי אם זה הזמן הנכון. אבל פתאום ממש רציתי להיות בהריון. כרסם בי רגש האמהות. רציתי את זה, את החוויה הזו. גם אם לא הייתה מתכוננת...הלכתי על זה.
הריון. צריך להתחתן? כך מקובל. והרי כבר הייתי מאורסת אז הגיע הזמן.
אז נכנסתי להריון, נרגעתי קצת. התעסקתי כל כולי בילד. ונשאבתי לשגרה. היו בעיות בבית כי מאוד התרחקנו. הדיבורים נהיו רק על הבית, עבודה, הורות. התרחקנו אט אט. הרבה כעס, ריבים, עצבים.
הוא יצא כשלא רציתי שיצא. כי הרגשתי שאני צריכה עזרה. או ברגע שבדיוק רציתי אותו. הוא רצה שאני טיפה אשחרר.ואמרתי לו שאם אשחרר, הוא יאבד אותי. עם הזמן. אני אתרגל לעשות הכל לבד. גם ככה אנחנו מרוחקים. ואני כל כך צריכה תשומת לב.
ניסתי להעיר את העניים, לדבר. להסביר. אך דברי התקבלו בבטלה. בכעס. הוא נעלב. הוא לא חשב שאני רק רוצה לתקן את הדברים, הוא נכנס למן מגננה קבועה, ולא יכל עם זה והתרחק עוד יותר. והויכוחים הפכו למרים יותר.
לגבי כל השאר היה בסדר, הוא אבא מעולה ואם אני צריכה לצאת הוא תמיד ישב עם הילד. תמיד דואג לשלומי, לחיי. וכן, אוהב אותי. פשוט השגרה עטפה אותנו. ואני כאחת שכל כך תמיד בנים קרקרו מסביבה, נגררתי לפינה של חיפוש אחר תשומת לב. אז פה ושם דיברתי עם ידיד, והיה לי כיף. אכפת למישהו ממני. ותמיד חלמתי שאולי, אי פעם יגיע אלי אביר על סוס לבן, ויציל אותי.
ותהיה אהבה אמיתית גדולה, לנצח נצחים. פתטי? זה מה שלימדו אותנו.. לא?
רציתי אגדה. רציתי ריגוש. רציתי אהבה. רציתי להתחרפן. רציתי משהו חדש. רציתי משהו חזק, שימלא אותי. שאני לא ארגיש כל כך לבד. האמת היא שזה גרם לי להרגיש הרבה יותר לבד, כי אף לא הרגשתי גם בשיחות האלה שזו אהבה או משהו כזה. רק תשומת לב, שעזרה לי לשרוד.
עד שנהיו לי דלקות מרובות, וזה גרם גם כך לירידה ביחסי מין. ואז עם הזמן הפסקתי להנות מהיחסי מין.
כי היחסי מין היו שגרתיים, כי גם כך קשה למצוא זמן עם ילדים לעיתים (וכן, מכירה את עצות. קחי בייביסטר. שימי אצל סבתא. לפחות לשעה. סעו לצימר. תגוונו. לצערי...ההבנה הזו הגיעה טיפה מאוחר מידי - לאחר שכבר הרגשתי שאין מה לתקן)
אז הוא רוצה רק חדירה. בא נכנס למיטה, ורק חודר. ושוב אחזור ואומר הוא בן אדם מאוד יפה, וסקסי. אבל אותי זה הרתיע. רציתי את המשחק המקדים, את האהבה, הליטוף. דברים חדשים. והרי אני עוד צעירה, יפה, מושכת, סקסית, כך אומרים. לא מגיע לי משהו מעבר?
האם כי יש לי משפחה, לא מגיע לי יותר?
תדברי איתו. בטח תגידו. ודיברתי. ושוב פגשתי בכעס, "מה אני לא טוב מספיק..." או דברים בסגנון. האמת שזה טיפה ישן. בואו נאמר שזה לא עזר, הדיבורים. אז היה לי רע, ועצוב.
ולמרות זאת זה לא היה כל כך גרוע. בסדר קורה.
והתבגרתי עוד ועוד, ונהיה לי רצונות, חלומות, פנטזיות.
ובינתיים כי לא היה משחק מקדים. גם כבר לא רציתי אותו. להתנשק לא יכלתי בכלל, לא משך אותי. פתאום הכל נעלם.
אם היה נוגע בי עם אצבעות, קפצתי. לא היה בא לי. פתאום רציתי את החדירה וזהו.
באמת לא הייתי מסוגלת. לא משנה מה תגידו. הגוף לא נתן, כמובן שזה פסיכולגי.
ובינתיים הריבים היו, והכעס היה, והעצבים היו עוד ועוד. ונהיה משעמם, ושגרתי. כלום לא קורה.
אז אמרתי - נחפש לי מאהב. הפתרון הקל. לראות האם יש בי בעיה, או שאולי אני עוד יכולה קצת להנות. בלי לפגוע בתא המשפחתי, קצת להנות. אני עוד ילדה צעירה. רוצה חוויות.
ושם בפנים, בלב בלב, עמוק ... חשבתי אולי יגיע האדם שיגרום לי לצאת מהמסגרת הזו, ולהתחיל מהתחלה. אולי אני לא נמצאת במקום הנכון... ואולי אני מפונקת מידי.
ואולי כל כך השתנתי, גדלתי ונהיתי אדם אחר, שרוצה דברים אחרים.
עם הזמן הרצונות שלי נהיו שונים כל כך מאלה של בעלי, שזה פשוט גרם לריבים מטורפים. שנינו עקשנים, באותה רמה. ואף פעם לא מוותרים.
אז זה העמיק את הקרע...
בזמן הזה ...בשינוי הזה, רציתי להגשים דברים שאף פעם לא הצלחתי.
רציתי אדם שיאהב אותי, שלא יוכל בלעדי. שיעריץ אותי. שיאהב את הגוף שלי כל כך וירצה להגשים את כל הפנטזיות שלי. אדם שיכיר את כולי , את כל הרוע שלי, את הדברים האפלים שבי, ושזה לא יבהיל אותו ועדיין הוא יהיה איתי.
אדם שיהיה מוכן לקבל אותי גם שיש לי ילדה, שלא יפחד מזה.
וכל זה, התגשם. נשמע כמו בסרט..האם זה אמיתי?
לא אוכל לתת פרטים על האדם, אך במקרה דיברנו. ודיברנו. ודיברנו. והוא מכיר בי הכל, דברים שאף אחד לעולם לא יבין, ומקבל אותי כמו שאני. מה שבעלי לעולם לא היה מקבל אותי.
הוא הגשים לי את כל מה שתמיד רציתי, הכל, ברמות שאף פעם לא הצלחתי להגיע אליהן.
הוא טוען שרוצה אותי..ורק אותי. שמוכן להיות איתי, ואוהב את הילד שלי.
הוא רק בתחילת דרכו, הוא צעיר, וכרגע לא יכול להעניק לי כלום. הוא לא עשה עוד כלום בחייו. וזה מה שמפחיד אותי.
ואני לא רוצה לפרק, רק בגללו...אלא בגללי. אבל כן, זה גורם לי לעשות את זה באפן נמהר יותר.
בן זוגי, לאחר שאימתי על פרידה(הוא לא יודע על קיומו, אך חושד) נבהל. ונהיה כמו שתמיד חלמתי שיהיה, הבעיה...שמרגישה ...שזה מאוחר. אני לא מצליחה להרגיש את זה....ולגבי היחסי מין, זה גם כמובן לא נפתר.
אני מרגישה רע, שבוגדת במאהב.
ובוגדת בבן זוגי. שאני אוהבת אותו כאדם כל כך, הוא מדהים.
הייתי רוצה כל כך שנהיה חברים הכי טובים והכל ישאר כמו היום, רק בלי התחייבות זוגית. אבל הוא עדין מאוהב בי ולא מוכן לוותר עלי. אם אספר לו הוא יהיה הרוס, ומפחדת שזה יפגע בו נפשית...
אני משמיטה המון פרטים כדי לא להגיד כמה שזה מסובך...בגלל שזה עולם מאוד קטן.....
ואני כל כך מפחדת איך שזה ישפיע על כולם
ומפחדת שפתאום רגשותי יגמרו, יעברו.
והרי, בלי קשר למאהב, זה נשמע בעייתי מלכתחילה. לא?
וקראתי את ייסורי בגידה, ואיך שהיא חזרה לבעלה, ומה שחשוב זה התא המשפחתי, אך היא חיה בהחמצה. וזה אוכל אותי כל כך. אני לא רוצה...לחיות בהחמצה. שנשארתי רק בתא משפחתי.
ובן זוגי אמר שזה מה שחשוב לו והוא לא מוכן שאחר יגדל את ילדו.
לא יודעת מה לעשות...בדרך הזו...אני רוצה לספר לו על ההוא, כי גם התחיל לכאוב לי עליו, מגיע לו טוב יותר....

יש עוד המון לכתוב, אך כרגע אפסיק....
אשמח לתובנות...

[קאלי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צפריר שפרון
קראתי המון את דעותייך בדף ייסורי בגידה.
וראיתי המון הגיון בעצותייך,
אשמח שאראה את תגובתייך גם כאן

[צפריר*]

קאלי,
מלבד ב - ת ו ד ו ת ו פרחי באך איני כותב או מייעץ באתר.

צפריר