ייסורי בגידה חלק ראשון

[ש_מים_וארץ*]

בוב, יכול להיות שפספסת את הרכבת.
לפני חודש חודשיים עוד יכולת לחזור לאישתך בלי לכלול את כל האמת הפוגעת.
עכשיו האמת הפוגעת כבר מונחת גם בכיס של הבעל המסור של בובה (שעושה רושם של בחור נאיבי שעוד עשוי להפתיע).

השעון התחיל לתקתק. זה הזמן לחזור הביתה!

[זהבי_ת*]

ברור שאני לא מוכן להיזרק לתהליך של תיקון בבית מבלי שתכננתי אותו, בחרתי את התזמון המתאים ויזמתי אותו. בעצמי.
בוב תרשה לי אנקדוטה הומוריסטית:
פעם איבדתי ארנק עם הכל . כל המסמכים , התעודות, הרשיונות.
מובן שהייתי מבואסת נורא בעיקר כי זו הייתה תקופה לחוצה מאד בזמן וזה פשוט היה יותר מדי. וזעקתי" למה לי? למה דווקא עכשיו?"
אז חברה טובה אמרה לי: "תאמיני לי שאף פעם אין זמן מושלם לאבד את הארנק"

[צפריר_שפרון*]

בוב,
לא יעזור לך. יהיה עליך להתמודד עם האמת מול אשתך. הרי ברור לך שבתוך תוכה היא מחוייבת לחלוטין לקשר ביניכם. נכון שנראה שאיננה גמישה על מנת לקבל בגידה, אבל, אם אתה רוצה (ואתה רוצה) יחסים מלאים ומספקים עם אשתך - בסופו של תהליך האמת תיאמר. אין צורך לרוץ, גם במקרה זה שלכם האצת התהליך עשויה כמו האצת הסוסים - להפוך את העגלה.

הדף הזה נפתח על ידי בובה ורוב ההתייחסויות הן אליה. עם זאת, כל מה שנכתב לבובה - מתאים גם לך.
האשליה שאתה יכול לכוון את שיחתך או הבירור עם אשתך מראש נראית אמיתית בעבורך. עם זאת, מעבר למדרגות השיתוף והגילוי (כפי שנאמר גילוי כל האמת מיד עשוי להפוך את העגלה ואת הסוסים) יהיה עליך לבוא אל המקום הזה פתוח ככל הניתן. כאן להזכירך - פתיחות נדרשת ראשית ממך, לאחר מכן אפשר שאשתך תפתח בעקבותיך.

הספר לבסוף מוצאים אהבה נמצא חיוני גם בעבורך.

תודה רבה.

<מורחב>

[נעמי*]

בוב. להזכירך. בובה אשה עצמאית וחופשייה. זכותה להחליט מה מתי ואיך להגיד את אשר על ליבה. אתה לא יכול לשלוט עליה ולא על התהליך שהיא עוברת. אם עדיין לא שמת לב, אתה כבר לא יכול יכול לשלוט על כלום.
בובה החליטה שהיא אוהבת את עצמה מספיק בשביל להיות גלויה עם עצמה עם בעלה ואיתנו. אם אינך רוצה שהיא תתחיל להסתיר ממך דברים (והיא מנוסה בהסתרות) תן לה את הזכות ואת הכבוד לשנות את דעתה ולהחליט עבור עצמה. אם אתה מרגיש שמעשיה עלולים לפגוע בך אז למד את השיעור הקארמתי: כל מחשבה מילה ומעשה חוזרים בחזרה אל מקורם. אתה מאבד שליטה ועלול לחוות בגידה והסתרה. כוח החיים והאור שבתוך בובה עומד לצאת ולהתגלות. היה שותף. כבד את האמת והצטרף אליה. כך תחוש שוב שליטה. שליטה חיובית של שינוי והתפתחות. אל תפחד. האמת תשחרר אותך מכבלייך.}

[האקס_של_נש*]

הוא לא חייב לכלול את כל האמת הפוגעת

אתה באמת מאמין בזה..?, אולי תעשה זאת הדרגתית, אבל היעד צריך להיות לא לשקר יותר.
גם אם אישתך, תוכה בתדהמה, תשבר, תזרוק אותך מליבה, אין מחיר לאמת שתחשוף.
יחסי אמת כמו שגילית לבובה הוא אפשרי, רק אם תהיה מאומן בלא לבלף... זה שווה את זה.
יש עוד אלפי נשים בעולם ישכמו לבנות איתך תשוקה לוהטת ,לקבל אותך, לא רק בובה ואישתך, כל זאת רק אם לא תבלף...

בהצלחה.

[Pלונית_אחרת*]

כך זה יכול להיות מתואם בין שנינו ואפילו אם לא נעשה באותה נקודת זמן, לפחות כל אחד יודע איפה המערכת נמצאת.
אז זהו... שלא! לא יכול להיות מתוארם משום שיש דברים שצפים בלי שנתכננן או נשלוט בעלייתם אל פני השטח.
בובה, לא תכננה לדבר עם בעלה כפי שעשתה, אבלבכ"ז השיחה התפתחה.
גם אצלך יכול להיות אותו הדבר אתה שוכח (?) שיש עוד שני שחקנים משמעותיים בזירה שאין לך שום שליטה על מעשיהם, דבריהם, תגובותיהם, רגשותיים, ידיעתם וכו'. (וזה אפילו אם נניח שיש לנו שליטה מלאה על מה שאנחנו אומרים /עושים /מרגישים/מגיבים) שיחות מתפתחות גם ביחס לתגובה של השני - אז כל הזכמה בינכם היא גם כתובה על חול ... אני מאמינה שבזמן שנאמרת יש לשניכם כל כוונה אמיתית לקיימה רק שאי אפשר להבטיח שהיא תעמוד במבחן המציאות.
נראה שאכן לא צפיתם מצב של התפתחות שונה בינכם.
_ברור שאני לא מוכן להיזרק לתהליך של תיקון בבית מבלי שתכננתי אותו, בחרתי את התזמון המתאים ויזמתי אותו. בעצמי.
אגב, אני לא בטוחה שלא תכננת... לא באופן מודע, אבל בעצם ההסחפות לרומן אתה בעצם מיצר שינוי ביחסיך עם אשתך. (נק' למחשבה)
בכל מקרה בהצלחה לכם

[בובה*]

כמה תגובות... מאיפה להתחיל?
קצת מוזר. נעלמתי לעוד יום, וכאן כולם מכתירים אותי ורוקדים מסביב, ואני בכלל לא הגעתי לכל אותם מחוזות שאתם מייחלים לי. הכל הרבה יותר צנוע ומינורי. כן, יש איזו התחלה של ניסיון לשפר את העניינים ביני ובין בעלי. שוחחנו מאז כבר כמה פעמים. ספרתי על עוד כמה דברים שמפריעים, והוא סיפר גם, וסיכמנו שהגיע הזמן לדבר על דברים ולא לשמור בבטן. הוא אמר שהוא יודע שהוא בולע ומחניק את כל מה שמרגיז אותו - פשוט כי הוא כזה. מעדיף לעבור ולהעביר הלאה. הניסיון להפוך אותו לקצת יותר אנושי ואמיתי לא קל. הוא לא בקלות נפתח ומגלה את צפונות ליבו. חוץ מזה, עשינו ניסיון ראשון במיטה שבו ננסה לשפר את המין בינינו. אנחנו עוד רחוקים שם מרחק שנות אור. היה מביך ומסורבל, אבל שווה את המאמץ, ללא ספק.
אז מה לא קרה? לא החלטתי לשים את בוב מאחורי ולהפרד. זה קשה לי מדי. ואני יודעת שישפכו כאן המון מילים על כך שתהליך השיפור אינו אמיתי ללא פרידה מבוב. ואני יודעת שכל עוד דלת אחת פתוחה ולא נסגרת, אין השלמה עם החזרה הביתה. אבל זה פשוט קיצוני הרבה יותר ממה שאני רוצה לחיי. אני מסתפקת בכך שבשלב זה, לפחות בעלי ואני יודעים שיש בעיה ומנסים לגבש ערוצי תקשורת טובים יותר בינינו. זו אולי לא אותה חזרה מהוללת הביתה, לא התהליך המופלא שבו אני גוררת את כולם אחרי למסע הטהרות והזדככות, אבל תסלחו לי - מעולם לא טענתי שאני כזו צדקת. קצת גדול עלי כל מה שקורה כאן.

צפריר:
כן, דברים שכתבת מתבהרים לי אט אט, חלקם מכאיבים מאוד, ויוצרים בי התנגדות פנימית. אין ספק שבעלי אוהב אותי מאוד, ויעשה המון כדי להשאר יחד, ואני יכולה להאדיר בו את הצדדים החיוביים ולגלות בהם אושר רב ואת אהבתי שלי. אבל במידה מסוימת אתה אכזרי כלפי מערכת היחסים מול בוב - האם אין בה לדעתך אהבה? בוב כועס על עצמו? למה? פוחד מאשתו - כן, אבל איני יודעת אם זו הסיבה שהגיע אלי מלכתחילה.
ש מים וארץ:
איזה בזבוז... כן, אני מתארת לעצמי שכך זה נראה מהצד, אבל משפט כזה מרגיז ומקומם - מתנה זו אינה תחליף לאהבה. האם עצם העובדה שמישהו אוהב אותך בהכרח אומרת שאת אוהבת אותו? והאם לא להענות לאהבה מסורה זה פשע? האם את לא מצפה לגלות בליבך אהבה שלא בגלל נכונות הצד השני, אלא כזו הנובעת מתוך ליבך?
לאורית אוקו ערוסי:
אני לא חושבת שאפשר למצוא בדברי כאן האשמה כלפי בעלי בחוסר אהבה. יש בעייה במשיכה המינית, יש בעייה במערכת היחסים. אבל אני לא חושבת שהוא לא אוהב, בדרכו שלו, השקטה, המופנמת. תזכרי גם שעכשיו הוא יעשה הכל - פשוט כי הוא מצפה לילד הראשון שכל כך חלם עליו, והאהבה אלי ללא ספק קשורה בכמיהה הזו.
לזהבי ת:
זו נשמעת כמו שאלת הפסיכולוג הקלאסית. איך זה קשור לילדותי? אני חושבת שכבר פירטתי קצת, הנה עוד קצת: הוריי חיים יחד עד היום, למרות שלאורך כל השנים ברור לי שלא הייתה שם הרבה אהבה מצד אימי כלפי אבי. אמא שלי מזלזלת באבי, וממש לא מעריכה אותו. מין התנשאות אשכנזית קרה כזו. אבא שלי הוא איש פשוט למדי שלא הצליח הרבה בחיים ליצור קריירה משמעותית, אלא החליף עבודות וניסה לשרוד. אני חושבת שהוא אוהב את אמא שלי, אבל מזמן היה צריך לעזוב ולא לעבור א תמסכת הסבל שהיא העבירה אותו.
האם זה שייך למה שאני רואה בזוגיות שלי? אולי. אני מאוד מפחדת מהיום שאדע שאנחנו זוג החי בשני מסלולים נפרדים באותו בית ועם אותם ילדים. מכאיב לי שהלב שלי לא מפרפר בהתרגשות למראה בעלי, שאני לא מעריצה אותו, ושאין בי גאווה גדולה כשאני מציגה אותו בפני אחרים. אבל זה רחוק מאוד ממה שיש בבית הורי - אני כן מעריכה את בעלי ויודעת שהוא יצליח בחיים, ייצור משהו משמעותי מעצמו ברמה המקצועית, וגם יהיה אבא מדהים ואיש משפחה. עצוב לי שהוא לא איש שיחה מקסים, וצריך לעמול קשה כדי לחלוב אותו, אבל ידעתי את זה תמיד. אני לא חושבת שיש בי את הרוע שאני רואה באימי, של פגיעה בוטה וגלויה בבעלי לעיני כולם (למרות שיהיו מי שיגידו שהבגידה הזו היא פגיעה חמורה ורעה פי כמה. יש בזה משהו).
אז אולי באמת יש משהו בקישור לילדות. תנתחי את - את פסיכולוגית?
לאלמונית עכשיו:
שאלת למה העדר מריבות מצביע בעיני על בעיה - הנה, אני יודעת שבעלי מדחיק בתוכו את רגשותיו, קובר הכל בפנים ולא משתף אותי בתחושותיו האמיתיות כלפי. נוצר מצב שאני לפעמים מכאיבה לו ולא יודעת מזה אפילו. הוא מעין קדוש מעונה, ואני הפיל בחנות חרסינה. אמרתי לו השבוע שהרבה פעמים לא נעים לי שהוא באלגנטיות עושה הכל בבית, לא מצייץ ואני מגיעה בשעות מאוחרות, ורק קורסת למיטה. הוא אמר שזו מחשבה שעברה לו בראש - שהוא לא התכוון להיות עקר בית, גם אם אורח החיים שלו פנוי הרבה יותר משלי. ואז אני מרגישה עוד יותר רע. למה הוא לא אומר לי מה שעל ליבו? למה הוא צריך להיות תמיד כזה צודק ונבון ושקול? זה ממש מטריף את הדעת להרגיש כל הזמן האשמה והרעה. אני רוצה שגם הוא יצעק סתם, יגיד דברים מעליבים ואחר כך יתנצל, יטען טיעונים טפשיים ונתווכח עליהם - אני יודעת שמהצד כולם בזים לי שאני לא מעריכה את החיים לצד קדוש מעונה שכזה, אבל לי זה לא קל. אני רוצה אותו אנושי הרבה יותר.
לאורית ס:
התהליך שאני עוברת עם בעלי אינו סיבה מספקת להוציא את בוב מהארון לעיני כל. אני יודעת היטב שכאן אני אעצור ואעשה כל שביכולתי לא לחשוף אותו. אני שמה את עצמי במקומו, ויודעת שלו היה זה הפוך - הייתי חרדה מכך שבשם תהליכי השיפור העצמי שלו, הוא מקריב את חיי. אני לא אעשה לו את זה, גם אם המחיר הוא תהליך שיפור זוגי חלקי, שבו אני לא מתוודה על הבגידה. כרגע, זה גם לא נראה לי סוף העולם. אולי יבוא יום לספר על זה. אולי לא. אם בוב לא מוכן עדיין לתהליך כזה (ודרך אגב, שוחחנו על זה, הוא אמר שיסכים ללכת לתהליך כזה, אבל תוך כדי פרידה מוחלטת ממני, כדי לעשות את זה עד הסוף. אני כרגע לא מוכנה לפרידה כזו, והרעיון נדחה להמשך) - אני לא אדחק אותו לשם.
לאני:
מאיפה יש בי הכוח המנטלי והפיזי? ראשית כמו ש"עלו" חכמים וטובים בדף זה - זו הרי חלק מההדחקה שלי. תחת העסקה עצמית בעובר המתפתח בתוכי, ותהיה יומיומית האם הוא יהפוך לילד חי או חלילה יארע לו משהו, אני בוחרת לעסוק בנושאים אחרים. וכן, אני אדם עסוק למדי ורגילה להיות עמוסה וטרודה. גם הריון לא משנה אותי. אני לא יודעת אם את/ה גבר או אשה, אבל אם נניח שאת אשה ומדברת מניסיונך - אני אשיב רק שכל אשה מגיבה להריון אחרת, וכן שהקשיים מתעצמים ככל שמעניקים להם מקום רב יותר. כבר כבד לי, הגב כואב, אני עייפה ומסורבלת - אבל אני מתעלמת מכך ככל שאוכל, ומעדיפה לעסוק בדברים אחרים.
ל אמא של ליבי:
לא, אי אפשר להניח שאם בעלי ידע, אשתו של בוב לא תדע. גם אם בעלי אדם מיוחד מאוד ולא יהפוך שולחנות. אני לא אכניס את בוב לסיכון כזה. הרי אי אפשר לצפות את תגובתו של בעלי באמת. זו הנחה כל כך נוחה, מי אמר שהוא ימשיך להיות כזה קדוש תמיד? ואם הוא יחליט לשתף אותה? ובאיזה זכות אני יכולה לדרוש ממנו לא לגלות?

[ש_מים_וארץ*]

אבל משפט כזה מרגיז ומקומם

כבר סימן טוב....

[Pלונית_אחרת*]

בובה ובוב,
אני מוסיפה לדברי מאמש.
כשקראתי אחרי שבוע של העדרות, היתה לי תחושה שאת כבר מתחילה להיפרד מבוב (עם או בלי קשר לבעלך) והוא נלחם, ומנסה למנוע את הפרידה הזו עד שהיא תתאים גם לו. (יש טיעונים רציונליים - לא "להפיל" עליו וידוי בפני אשתו, לא לחשוף אותו וכו').
כך או כך זה מה שהרגשתי כשקראתי.
_
לגבי הורייך - פעם גם אני חשבתי ככה על ההורים שלי. חלק מההתבגרות שלי היתה ההבנה שהם שניהם בחרו להיות יחד (כבר 40 שנה) ולמרות שסגנון המריבה שלהם לא לטעמי, למרות הביקורת של אימי כלפי אבי וסגנונה, הם אוהבים אחד את השני.
אבל מזמן היה צריך לעזוב ולא לעבור א תמסכת הסבל שהיא העבירה אותו.
כל זמן שהם יחד?! הם בוחרים בזה!!!!! כל אחד מהם יכול היה, ויכול כעת, לקום וללכת ולבחור לשלם את מחירי הפירוד. (יש בסביבתי אנשים שעושים כן בדיוק בשלב זה של החיים , והנה גם אהוד ונאווה...).
ביחסים כאלו שאנחנו מבקרים יש לנו נטיה לראות בצד אחד את הטוב (אבא) והאחר הוא הרע (אמא) - זה לא עד כדי כך פשוט.
מה אבא שלך מרוויח מלחיות עם אישה ש"משפילה אותו ליד אחרים" שפוגעת בו פגיעה בוטה וגלויה בבעלי לעיני כולם ? אל תוותרי לו לאביך, מה הוא מרוויח? אולי התשובה לשאלה הזו תשפוך אור גם על יחסיך שלך עם בעלך? (אולי את עושה אותו דבר / אחרת מאמך? אולי הוא כמו / שונה מאביך? אולי הבחירה שלך היא תגובה ליחסיהם) <אני מתייחסת משום שהעלת הנושא, לא נראה לי הכי דחוף כרגע לברר שאלות אלו>

---

לפעמים מוזר לראות מישהו מהצד אומר דברים שברור לך שהיית אומר לו היית בנעליו - ברור לי שלו אני את הייתי משמיעה בדיוק את כל ההצדקות למה לא לספר לבעלך (בעיקר מתוך כבוד והגנה על בוב)... ברגע שתחליטי להשאר / לנסות להשאר עם בעלך - הנאמנות לבוב תצטרך ללכת - כן כולל הסיכון שהוא יפגע כתוצאה מהגילוי לבעלך. אנשים שבוגדים בבני זוגם צריכים להבין שזה סיכון שהם לוקחים (זה = שהדבר יתגלה). את עשית את בחירתך בעניין והסתכנת. בוב גם אתה עשית את ההחלטה להסתכן.ויכול להיות שאחד מכם יבשיל ויהיה מוכן לשלם המחיר הרבה לפני השני.

[צפריר_שפרון*]

אבל במידה מסוימת אתה אכזרי כלפי מערכת היחסים מול בוב - האם אין בה לדעתך אהבה?
בהחלט יש אהבה. אבל אהבה מאוד צרה, יש שקוראים לה - התאהבות. תפקידה של זו לעורר והוא אכן מעורר. אותה התאכזרות עליה את מדברת היא התייחסות שלך לעצמך, התייחסות של בוב לעצמו, והקשר ביניכם אשר לכאורה נראה שלם בעודו מתאכזר חד וחלק לבני הזוג אשר מאפשרים לכם לחגוג - בנדיבותם.

כאן, הסכימי לקושי שלך לוותר על בוב, המשיכי למצוא נחמה אצל מי שנחמתו זמנית ולא מחוייבת כל עוד את יכולה. שכן, והדברים נאמריים גם לבוב, זה לא ימשך הרבה זמן, הן מבחינת בעלך אשר יודע ומסרב לדעת והן מבחינת אשתו של בוב שבהכרח חושדת.

השער של נישואייך פתוח בפנייך כל הזמן. ההחלטה להכנס אליו כולך תעלה מתוכך ומתוך ההבנה שהשער אל בוב איננו פתוח אלא לשעות גנובות - בהן בוב פותח אותו בלא ידיעת אשתו. עם זאת המפתחות האמיתיים לשער זה אל בוב - בידי אשתו ולו מתוך היותה אם ילדיו. במקרה זה היא הרבה מעבר לכך.


שכן, בוב מביא בפנייך את אהבתך לאיש שלך. בוב רק מייצג אותו. ואילו את מביאה אל בוב את האשה שלו. את רק מייצגת אותה בעבורו.

שכן, הפנים האנושיות הזכריות מתייצגות בעבורך על ידי אבי פרי בטנך והפנים האנושיות הנקביות מתייצגות בעבור בוב על ידי אם ילדיו.

תודה רבה

<מורחב>

[תזמורת_הים*]

בובה,
רציתי לחדד את מה שכתבתי קודם- לא טענתי שאת צריכה לחשוף את בוב לעיני כל. טענתי שני דברים:
א. אם את רוצה לחשוף את בוב לעיני בעלך, הרצון להגן על בוב אינו מהווה בעיני סיבה מוצדקת להמנע מכך. הסיבה המוצדקת היחידה היא ש את לא רוצה לעשות זאת.
ב. מאחר ובעלך יודע על בוב, או מנחש משהו שקרוב מאד לאמת, קרוב לודאי שרגע חשיפת האמת בוא יבוא בדרך זו או אחרת, ולאו דוקא לפי לוח הזמנים המתוכנן. אני חושבת שראוי שאת ובוב תכירו באפשרות הזאת.

אני בהחלט מודעת לבעייתיות של חשיפת הבגידה, ואני לא מייעצת לך לעשות זאת. קטונתי. באמת. אין לי עצות מעשיות במצב כל כך מורכב. אבל חשוב מאד בעיני לקבל כל החלטה שהיא בעינים פקוחות תוך מודעות להשלכות האפשריות שלה, כולל התרחיש הגרוע ביותר, ועם נכונות אמיתית להתמודד עם התוצאות.

[בשמת_א*]

אגב, לא הבנתי עדיין למה העדר מריבות (ואני מניחה שהתכוונת למריבות דרמטיות, לא לוויכוחים), קנאה וחרדת נטישה הם סימן לבעיה. לי קשה לחשוב על אבסורד גדול מזה. את חווה את זה, משום מה, כאדישות והתעלמות. אותם דברים יכולים להיחוות גם כאהבה, בטחון ואמון.
אני כל הזמן רוצה לכתוב משהו בעניין הזה ולא ידעתי איך לנסח, אז הנה - ניסחו לפני.

לדעתי, מריבות דרמטיות אינן נחוצות במערכת יחסים אוהבת.
קראתי מה שכתבת בעניין, ואגיד רק בקצרה (מאוחר, ואין לי חשק להיכנס לחשיפה אישית שלי), שאם אצלך יש צורך לתת לכעסים להתפרץ ולצאת, זה משהו ששייך אלייך, לאישיות שלך, להיסטוריה שלך, למי שאת. זה לא משהו הכרחי. זו צורה של התמודדות, שלא קשורה לבעלך, ושלמרבה ההפתעה יש בה גם מרכיב לא מבוטל של אותה "בליעה" שמתרחשת אצל בעלך (ש"בולע" את המצוקה שלו ולא מדבר על זה, מה שמרגיז אותך. לא היה מרגיז אותך אם זה לא היה קיים גם בך, אבל לא מודע).

לדעתי, קנאה וחרדת נטישה הם סימן לפחדים וחרדות וחוסר הערכה עצמית וחוסר אמון בעצמך וכל מיני דברים לא מאוזנים ולא שלמים עם עצמך בתוך עצמך. (אני מדגישה "לדעתי" כדי להבהיר שזו רק דעתי, בסך הכל דעתי).
אין להם שום קשר למדידת אהבה.
או, יותר נכון, יש להם לדעתי קשר הפוך: ככל שהם נמצאים יותר, ככה זה סימן שהאדם /מערכת היחסים רחוקים יותר מ"איזון רגשי" וכולי (כל סוגי האיזון). או אולי אחזור בי, אולי לא קשר הפוך (במחשבה שנייה חשבתי שכל מיני אפשרויות ייתכנו), בכל אופן לא קשר ישר, ולא קשר לינארי.
זו אחת הטעויות בתרבות שלנו, שמזהה קינאה עם אהבה, ושמזהה חרדת נטישה עם אהבה (הלו! קוראים לזה "חרדת" נטישה, זו חרדה, פשוט חרדה).
ההתפעמות שבהתאהבות?
חרדה.
התרגשות במערכת יחסים חדשה?
חרדה.
קינאה לגבר?
חרדה (חוסר ביטחון באהבתו, חוסר ביטחון בייחודך, חוסר ביטחון בטוטאליות של ערכך, חוסר ביטחון בעתיד, ועוד חרדות).
הסתרה ובגידה?
חרדה.
שקרים, תיכנונים, תיאומים, סודות?
חרדה.
כל מה שנראה לך עדות לאהבה, עדות למשהו חיובי שאת רוצה - נראה מהצד שלי (מהצד, מהצד) כמו שרשרת ארוכה של ביטויים לחרדה.

השערה פרועה:
ההריון העלה אצלך את כל החרדות שלך ואת הלכת ותיעלת את החרדות לפרשת "התאהבות" חיצונית?
כשאת חרדה ומפחדת, אבל לא יודעת שזה זה כי את קוראת לזה בשם אחר, רק אז את מרגישה "חיה"?
כשאת כועסת ורוגשת, רק אז את מרגישה "חיה"?
כשטוב, נעים, אהוב, מחובק, מוערך, נאמן, אמין ובטוח את לא מרגישה "חיה" כי את לא יכולה לסמוך על זה אז את קופאת מפחד (כלומר, את מפחדת וחרדה להתמסר לזה כי יש לך פחדים לא מודעים שזה לא יכול להיות, שזה תיכף ייגמר, שמאחורי זה מסתתר בור גדול, כי את לא ראויה לזה באמת)? כי עולה החרדה - ואז את בורחת מהאהבה - כי את לא רגילה לחיות בתוך אהבה אלא בתוך חרדה וכעס?

אני מאוד מבינה את העצה של צפריר, להתמסר.
לתת למים לשאת אותך. לדעת שלא תטבעי.
אני יודעת שזה מפחיד. אין דבר מפחיד יותר מהחרדות שלנו (מצחיק לקרוא את מה שכתבתי), אבל באמת, אין דבר יותר משחרר מלעשות את זה למרות הפחד ואז לגלות שזה היה רק פחד.

ממליצה לך לקרוא את "איזורי המשגה שלך" מאת וויין דייר. במיוחד הפרקים על האהבה ועל האשמה.

[שלומי*]

שלום לך בובה
רציתי לשאול אם חשבת על הלידה . מי יהיה לצידך בלידה ? ברגעים הקשים ?
מי היית רוצה שיהיה לידך? הבעל או המאהב? או אולי אף אחד מהם?
חשבת על התקופה שאחרי הלידה ? תהיי עסוקה כולך עם התינוק . בלי חשק או יכולת לסקס לפחות חודשיים שלושה . מה יהיה עם בוב ?
מתי תיפגשו ?

[ועוד_פלונית*]

אני עוקבת אחרי הדף מתחילתו ונפעמת. אני מסכימה עם כל מילה של בשמת. ורוצה להוסיף את נושא הכבוד. הכבוד לא מתוך שיפוט. הכבוד לאהבה, הכבוד לעצמך ולאוהביך. האם האהבה יכולה להתקיים במקום של סוד, במקום של הסתתרות, במקום חסר כבוד. כאשר אין כבוד לבעלך, אין כבוד לאשתו של בוב, אין כבוד לבוב - לעצמך - אין כבוד לאהבה.

[ועוד_פלונית*]

ועוד... יום אחד תסתכלי לאחור, בראיית 6:6 (ככה זה לאחור רואים תמיד 6:6) ולא תאמיני שאת - נקלעת לסיטואציה כזו, ש"הוזלת" את עצמך כל-כך, שהתייחסת ב"זילות" כזו לחיי הזוגיות שלך. ואני חייבת להדגיש שמה שאני כותבת הן דעותיי בלבד. כשלאדם לא טוב בחיים, לא מתאימה לו הזוגיות שלו יותר והוא חולם ורוצה זוגיות חדשה, שיסגור ראשית את הפרק הנוכחי ואז יוכל להתפנות לפרק חדש - ממקום נקי, מקום של אמת!!! במצב שאדם נמצא ואפילו רק נוכח פיזית או רשמית בלבד במערכת יחסים ומנסה ליצור קשרים אחרים, חליפיים - יש בריחה וחרדה, כפי שבשמת כתבה. לכולנו מגיע יותר, ויש הרבה יותר מזה, רק צריך לעשות את הבחירות הנכונות. אהבה היא בעיקר בחירה. ושוב אלו דעותי.

[ההולכת_בדרכים*]

מריבות דרמטיות,קנאה,חרדת נטישה...ברור כשמש שאינם ביטוי לאהבה.אך רבים וטובים ביננו צריכים לעבור דרכם,עם
תוספת של מודעות ותשומת לב,על מנת לסלקם מדרכנו ולהגיע לאהבה שלמה.שכן אצל רבים רבים (וטובים,כמובן )
החרדות הלא רציונליות הללו שולטות במערכות היחסים,ואם אנו רק מדחיקים אותן בלי לתת להן ביטוי לעולם (מפחיד
לאבד שליטה...) יכול להווצר מצב שבו האנרגיה המודחקת תתפרץ בצורות מזיקות אחרות (לדוגמה מחלה,לדוגמה
פרשיית אהבים,ועוד כיד הדמיון הטובה).אני אישית מעדיפה להתמודד עם האמת-לא כי חרדה היא אמת מוחלטת
במציאות (חס וחלילה),אלא מתכוונת לאמת הרגשית הנתונה-כי הכרה בה וביטוי גלוי שלה הכרחיים בדרך לשינוי ואיזון.
חבל שלפעמים זו דרמה קצת "מגעילה",אבל אצל רבים (וטובים ) אין ברירה אלא להתחיל ממה שיש.
ועכשיו אלייך,בובה...אכן,נראה כי נסחפתי קצת בהתלהבות ובאופטימיות,ועל כך אפשר להצטער, אם רק זרעתי בהלה.
אך עדיין האפשרויות פתוחות בפנייך,והדברים נכתבו כדי לעודד וכדי להראות שיש מוצא ושאפשר אחרת.
אולי מיהרתי לשמוח בשבילך,אולי את עוד לא מוכנה באמת לבחור.בחירה היא תמיד גם ויתור על שאר האופציות,
זה כואב ומרגיז,אבל זו האמת.מתחילת הדף ועד כאן,אותה דילמה-במה לבחור,מתוך אילו שיקולים,מה המחיר שאת
מוכנה לשלם,על מה את מוכנה לוותר? ובוב?

[שלומי*]

חוץ מזה, עשינו ניסיון ראשון במיטה שבו ננסה לשפר את המין בינינו. אנחנו עוד רחוקים שם מרחק שנות אור. היה מביך ומסורבל, אבל שווה את המאמץ, ללא ספק.
בובה , אני חושב שהחמרת קצת עם בעלך בנושא הסקס. תראי את כבר בהריון מתקדם (חודש שביעי?) ויש גברים שלא נמשכים לאישה בהריון
או מפחדים לנענע אותה יותר מידי (כמוני למשל) אז לא צריך יותר מידי להתרגש מזה.

[ננה*]

בובה,
עוקבת אחרי הדברים בהרבה עניין, ומחשבות לכאן ולכאן.
בעד לעזוב את הבית, וללכת אחרי הלב, החושניות האהבה.
מצד שני- במחשבה נוספת - גם לשם תגיע השחיקה, מתישהוא, גם שם המין יפסיק להלהיב, והשיחות יתקצרו וישטתחו, עניין של זמן.
אלא אם משקיעים, עובדים, מתאמצים. ואז - אולי מנסים את כל המאמץ וההשקעה עם הבןזוג הקיים,
ולו רק בגלל שהוא אבי ילדך.
לתקופת חופשת הלידה- דוקא אני סקפטית מאוד, לקחת זאת בערבון מוגבל את הזמן הזה.
אצלי זו היתה תקופה שהעלתה המון כעסים וריחוק מבעלי, המון ציפיות ואכזבות. ודווקא אחרי, כהסערה נרגעה, הילדות יותר גדלו (כעבור כחצי שנה) חזרנו להתקרב, והכעסים בי כלפיו שכחו.
לכן אני (מנסיוני) חוששת שה"אשראי" שאת נותנת , ,לא בהכרח יעזור, אולי יכול לקלקל, והוא לא בהכרח מייצג.
אני מאוד מציעה וממליצה על סדנה לזוגיות , שמחזירה את האהבה.
משהו שמסביר למה בחרנו בכל צד, מה הדבר בו שמחזק אותנו, מה פוצע אותנו אצל השני,
וההתמודדות עם זה, והמאמץ של כל אחד לשני/יה הוא זה שעושה אצלנו את הגדילה, ומחייה את האהבה.
יוצר המון קירבה, המון אינטימיות חדשה ומתוכה פורצת אהבה גדולה.
אפשר לפנות למכון "שינוי" בכפר סבא , לפרטים. (אני לא זוכרת כרגע את שם הסדנא, זה משהו בשיטת "אימגו" לזוגות).
תאפשרו לעצמכם- נסיון ומאמץ (אקטיבי ואולי אחרון), לשפר את הזוגיות .
במידה ולא תמצאי ותתענייני- אברר לך פרטים.
חוץ מזה - שתהיה לך לידה שלמה, בריאה, חווייתית, מאושרת ומדהימה.
ולילדך החדש , מגיעה אמא פנויה, שתהיה שלו, למענו, ופחות עסוקה בעצמה. תפני לזה זמן ופניות בהרגשה.
ושיהיה באהבה.

[טליה_שחר*]

את יודעת הרי שהמצב לא יכול להמשיך.
קחי פסק זמן, ואז תכריעי. רק קחי בחשבון, רוב מערכות היחסים הבוגדניות המובילות לגירושין לא מחזיקות מעמד.
תחשבי: הוא היה מוכן לבגוד באשתו אתך. מה מבטיח לך שהוא לא יעשה לך את אותו הדבר? ואם ניצוץ של מחשבה כזו תעלה אצלו כלפייך, אפשר לסגור את הבאסטה.
אבל אם את בכל זאת לא מרוצה מהחיים שלך כשאת עם בעלך, עדיף לחתוך כמה שיותר מוקדם (למרות שכבר יהיה לכם ילד, ככה שכל החיים שלך הוא יהיה ברקע, עכשיו כבר לעולם לא תיפטרי ממנו באמת). הסתבכת.

[בובה*]

ימים קצת עמוסים עוברים על כוחותינו, ובשילוב עם תחושה שבעצם שום דבר לא התקדם לשום מקום וחזרתי להסתובב סביב הזנב במעגלים - אני מוצאת שאין לי הרבה מה לומר וגם אין הרבה זמן לזה. אבל תגובות יש לי, כרגיל...:
לPלונית אחרת:
מה אבא שלי מרוויח מהזוגיות הזו? לדעתי הוא לא אמיץ מספיק לנסות ולחיות בעצמו. הוא מכפר על חוסר הבטחון שלו. הם התחתנו בגיל מאוחר יחסית למה שהיה מקובל בזמנו ואולי הפכו להיות הפתרון אחד של השני. מעולם לא העזתי לשאול האם בהתחלה הייתה אהבה סוערת, אבל מעולם לא שמעתי סיפורים על חייהם כזוג צעיר שסופרו בעיניים נוצצות. בזוגיות שלי עם בעלי יותר ברור לי מה כל אחד מרוויח. לגבי ההורים שלי, ברירת מחדל זה הניחוש, והפחד הוא להשאר עם בעלי ולהפוך להיות ברירת המחדל אחד של השני.
לבשמת א:
יכול להיות שחרדות ההריון פתחו דלת לסיפור הבגידה, ובזמן אחרת לא הייתי מתפתה. אבל אני נוטה לא לסגור כאן את הסיפור, אלא לחשוב על מה שהיה אחרי, וכל הרגשות המלווים את מערכת היחסים הזו ואין לי תחושה שכולה מחפה על חרדת הריון. אני אמנם חרדה להריון הזה, אבל יש בי רגשות נוספים.
האם אני לא רגילה לחיות בתוך אהבה? אז כיצד שרדתי עם בעלי 10 שנים? אם יש לי פחדים לא מודעים כשטוב ונעים - איפה הם היו לפני הבגידה? זה נשמע לי קצת שטחי. אני לא חושבת שאני תמיד בזה לכל מערכת יחסים אמיתית וכנה ומנהלת תבנית בחיי של חיפוש אחרי ריגושים וכעס. מה שקורה לי עכשיו בחיים הוא בפירוש חריג לכל חיי הבוגרים.
לשלומי:
כן, חשבתי על הלידה. אני יודעת שהייתי שמחה לו הילד היה של בוב, ובצורה טבעית הוא היה לידי בלידה. זה לא המצב. במצב הנתון בעלי יהיה לידי בלידה. ומי הייתי רוצה לידי ברגעים הקשים? בעלי הוא חבר טוב, ויהיה אבא נפלא, ויודע לתמוך ולעזור ויהיה כיף להיות לצידו. האם זה אומר שאני אוהבת אותו? מה זה אומר? נכון, אני יכולה לעשות כהמלצת צפריר, לעצום עיניים חזק, לשכנע את עצמי ולהתמסר לאהבתו. מי יודע, אולי זה אפילו יצליח? אבל אני יודעת שלפקוח את העיניים לצידו של בוב ממלא את ליבי בצורה שונה לחלוטין, והחלום שהוא זה שיהיה לצידי, מעורר בי תקוות בעוד הידיעה שבעלי יהיה לצידי היא ברורה, לא מרגשת. ואני יודעת שזה בזבוז של גבר נפלא, שנשים אחרות היו כמהות לו כל חייהן "נותנים אגוזים למי שאין שיניים" ושאני לא מעריכה את מה שהוא מציע, ושרק ביום שהוא ילך, אבין פתאום מה הפסדתי. ובכל זאת - אני מביטה בו ומנסה למצוא את הניצוץ. וקשה לי.
ומה יהיה אחרי הלידה? אני לא יודעת. נדבר אחרי. אני אכתוב לכם. כמו שלמדתי להכיר את עצמי, זה לא ייקח לי חודשיים-שלושה עד שארצה שוב סקס. אבל גם אם כן - אולי יהיה זה מבחן יפה לאהבה של בוב אלי. האם הוא ישרוד? ומתי ניפגש? כן, זה יהיה קשה יותר. אבל גם כאן - אם באמת האהבה לא נועדה לשרוד מצבים שבהם אין לנו אפשרות לשרוד, אולי כך נלמד על מידת אמיתותה.
לועוד פלונית:
הדיבורים על כבוד נשמעים לי נבובים וסיסמתיים. "אין כבוד לאהבה". מה את רוצה להגיד? קראת את הסיפור והוא מורכב. אני לא חושבת שאפשר כך בקלות ובפסקנות לזרוק איזה משפט בתור תשובה ניצחת. ונכון, יום אחד אהיה מופתעת שניקלעתי לסיפור כזה. למעשה כבר היום אני מופתעת. אני מצטערת שאני מתייחסת בזילות לחיי הזוגיות שלי, אבל כל הקידוש של מערכת היחסים והדברים על מקום נקי של אמת וטוה נשמעים לי, סליחה - קצת פלצניים. מתנשאים נורא. וכל האמיצים שקוראים לי לעזוב ולהתחיל ממקום נקי - קחו רגע עם עצמכם, תכניסו את עצמכם לנעלי, ותחשבו אם באמת הייתם עושים את כל מה שאתם ממליצים כל כך בקלות מהצד.

[האקס_של_נש*]

בובה.

חשבתי, תתגרשי מבעלך "הנפלא" או שתנסי למצוא איתו אהבה ענקית.
את מתעללת בו, שבתת המודע שלו הוא כבר יודע הכל.
את מתעללת בעצמך, מוכרת לעצמך פנטזיות ומשאלות כמציאות.
תחליטי. יהיה לך הכי טוב שבעולם.

[ההולכת_בדרכים*]

מתנשאים,פלצניים,אמיצים...למה את כל כך כועסת בובה?אני מזכירה לך שאנשים בסך הכל מנסים ללוות אותך בהתלבטות
הקשה,ושבכל זאת אנחנו מדברים פה דרך האינטרנט.אף אחד מאיתנו לא פגש אותך או את שאר המעורבים בנושא,וכל
מה שנאמר הוא בגדר הצעות למחשבה,שאולי אמורות להבהיר,אולי להקל קצת מהמשא הכבד של הסוד...
חבל שאת נקלעת למקום שבו את מתגוננת,מרגישה שלא מבינים אותך,וחשה חייבת להתנצח ולהוכיח...זה לא נאמר
ממקום מתנשא (גם את לא יכולה לראות את האנשים שעונים לך דרך המסך).
אנשים מקדישים זמן לך ולסיפור שלך,מתוך כוונה לעזור,להעמיק,ואולי גם להבין משהו על עצמם,על החיים.
את יכולה להשתמש בזה או להדוף את זה.בכל אופן כשאת נכנסת לציניות זה קצת מבאס
אם היית מטופלת שלי היתה לי את הסבלנות גם לזה,כי זה מה שיש עכשיו,וזה חלק מהתהליך שלך,אותנטי לגמרי
כמו שכבר כתבתי לך בעבר.אבל דרך הרשת יותר קשה כנראה.

[נעמי*]

בובה. הסיבה כי אני ממליצה לך שוב ושוב לגלות את האמת נובעת בחלקה מכך שאכן הייתי בנעלייך. גרתי עם גבר נפלא שאהבתי, אך לא היתה בינינו תשוקה. כמו בעלך הוא היה מסור, נאמן, אך רדום מבחינה מינית וחברתית. אני שהייתי מלאת חיים מצאתי את הביטוי לעוצמה הרגשית עם מאהב. לאחר כשנה לא יכולתי לסבול יותר את ייסורי הבגידה וכתבתי לו על כל "מעללי" בתקווה שישחרר אותי מחיים נטולי שימחה ותשוקה. הוא מצידו לקח אחריות מלאה על מעשיי בטענה שלא השקיע בי מספיק ולא היה קשוב לצרכיי והתחיל בתהליך שינוי אמיתי על מנת לשקם את עצמו ואת מערכת היחסים. בשלב זה איבדתי תקווה והבנתי כי איני מאוהבת בו ברמה שיש בה תשוקה אמיתית ונסעתי לחופשה של שלושה שבועות להתרחק משניהם. באותו יום שנסעתי פגשתי את אהבת חיי ושותפי לחיים. היום, 16 שנה אחרי, אני יודעת לאומר שאותו מאהב של אז היה "חפץ מעבר", שנתן לי כוח לשנות את חיי. חיי אכן השתנו רק בעקבות גילוי האמת והפסקת הבגידה. ברגע שהוצאתי לאור את האמת, כואבת ככל שהייתה, הסכמתי להכניס אהבה אמיתית לחיי וזו אכן הגיעה.
היי אמיצה, כל יום שעובר מתוך מסכת של שקרים מוסיף שיכבה לאטימות ומעצים את הכאב. שחררי עצמך ועזרי לאחרים להישתחרר מכבלי ההדחקה וההסתרה.

[אנונימית*]

לא קראתי הכול אבל נדמה לי שלא דיברתם על פן אחד של היחסים. כמדומני שבובה אמרה שהרומן הזה החל לאחר שהיא הייתה בהריון. אחד הדברים הטובים (הבודדים אצלי בהריונות שהיו מלווים תמיד בכל התסמינים שבספר) בהריון הוא הגברת התשוקה המינית (בערך מהחודש השלישי ואילך). יש לזה גם הסבר ביולוגי אבל זה לא משנה. העובדה היא שישנן נשים רבות שחוות 'חרמנות' רבה יותר בתקופה הזו. אני באותה תקופה קיבלתי מתנה ויברטור בשם 'רוקט פוקט' (מומלץ מאוד - בנות) והשתמשתי בו בכיף. לאחר ההריון התאכזבתי לגלות שהאזור הרבה פחות רגיש.

בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא שיתכן שהעובדה שיחסי המין הרבה יותר מרגשים עם השותף החדש קשורים לתחושות פיזיות חדשות שהתעוררו עם ההריון. אני מבינה שגם עם בעלך את נמצאת בקשר אינטימי, אבל יתכן שכל האנרגיה המינית מתעלת לקשר הגנוב שגם כך הוא הרבה יותר מסעיר.

בכל מקרה, עצתי היא (for what it is worth) לקחת את כל הרומן בפרופורציה ולזכור שעם ההריון יש התגברות של הורמונים שמשפיעים גם פיזית וגם נפשית. אני במקומך הייתי יוזמת פרידה ומשתדלת לא להיפגש עם הבוב לאחר הלידה, עד שתחזרי לעצמך (זה לוקח בערך עשר שנים (-: ) ומשפחתך הקטנה תגבש לעצמה אורח חיים חדש.

כל זה נאמר מבלי רצון לשפוט אותך או את הבוב. (אם אני מכניסה לרגע את הגורם השיפוטי שלי אז אני חושבת שבגידה היא דבר רע מאוד וצריך להגיד הכול בפנים ומיד)

[זהבי_ת*]

בובה יקרה.
קודם כל מה שלום ההריון?
בענייין שאלתך על ניתוח פסיכולוגי- אני לא פסיכולוגית.
מה שבכל זאת מצטייר מהתאור של היחסים בין הורייך זה התחושה שלך, כבתם, שהם במערכת "לא טובה"
ושאי אפשר לעשות כלום. מין חוסר אונים לעמוד מהצד ולראות שני אנשים קרובים ויקרים כל כך שעצם הישארותם ביחד גורמת סבל להם וקרוב לוודאי שגם לך כבתם.
את לא אמך ובעלך לא אביך .
העובדה שבחרת לבגוד דווקא בזמן ההריון מזכירה לי אדם שמחליט להתאבד, ומצלצל למוקד חירום ומדווח: כרגע בלעתי כדורים.... כלומר עשית זאת ואת עדיין עושה זאת אבל יש משהו חזק מאד שקושר אותך לבעלך.(השארת פתח הצלה)
מכל הדברים שאת כותבת, עולה שיש לך חיבה גדולה לבעלך. גם הערכה וגם יחסי חברות.
משהו שם גדול, בנישואים, היה ,ועודנו תקוע מאד ושלא כמו הורייך את לא רוצה ליבול בנישואים אז עשית מעשה. בגדת.
מה יצא מזה? האם תפני עכשיו את מרצך לשיקום הנישואים או שתחליטי להיפרד, תלוי כמובן בך.
ההישארות במצב של נשואה + מאהב יותר מזכירה לי את המצב התקוע של הורייך...

[פלונינית2*]

זה עניין של שמירה על הבית החם שניתן לך שם, על השגרה הבטוחה, על האיש הזה שאם לא תעזבי אותו בשביל בוב (כי בוב לא ירצה) יוכל לשמש לך כמיטה נוחה לשינה
צפריר,
זה אחד הדברים שכתבת שנראים לי החכמים והנוגעים לליבי יותר מכל. אני לעיתים קרובות מרגישה שהחשיבות הממשית ביחסים שלי עם בן זוגי, היא המיטה החמה שניתנת לי וחוף המבטחים לחזור אליו. זו נטייתי הכללית, אך האם באמת זה כך? האם זו איכות חיים, להביא עצמנו למצבים נוחים כמה שיותר ורעועים כמה שפחות, גם במחיר האפשרות לאהבה, לרינת-לב אמיתי? התשובה שלי כרגע היא "כן", ביטחון שווה הכל, וזו איכות החיים שאני רוצה כרגע. מעניין למה אני חוזרת על "כרגע", האם יש בי תקווה שהתפיסה שלי לגבי איכות חיי תשתנה, שאדרוש מן החיים יותר?

[פלונינית2*]

מעניין אותי מאד לגבי בובה הוא מצבה המקצועי. האם היא מצלחיה מקצועית ויכולה לסמוך על עצמה, או לפחות בעלת משרה קבועה ובטוחה שעליה היא סומכת? בעיני "תלישות" מצטיירת לרוב כמצב כלכלי קשה שלי לבד, ללא תמיכת בן זוג. איך זה אצלך, בובה? איך את מתכננת לגדל את בנך?

[בובה*]

לההולכת בדרכים:
למה אני כל כך כועסת? אני מניחה שעל עצמי בעיקר. על החיים המטורפים והמעייפים האלו שאין בהם אור ברור וכיוון ונמצאים בתהליך מתמשך של סימני שאלה. נפגשנו הערב, נרגעתי, והחיוך חזר לפנים, אחרי כמה ימים שכל מה אני מנפיקה לסביבה זה מבטים זועמים ורושפי אש. הכל רגיש, מרגיז ומציק. אני מניחה שיגידו שאלו ההורמונים. אולי. אבל איך חיוך אחד שלו, חיבוק, כמה מילים מרגיעות עושות כל כך הרבה. אני קוראת את הניסוחים הקודמים שלי ושואלת "איפה אני הייתי?" למה זה קורה לי? אני מרגישה לעיתים שאני "מאבדת את זה". כן, הפורום משפיע נורא. המילים הולכות איתי, מאיימות, מהלכות אימים, מרגיזות, מפריעות. אני יודעת שהצדק עימן, ונלחמת בכל כוחי בוודאות. אני יכולה להעלם, להתעלם. אבל נמשכת חזרה לשמוע עוד ועוד. איך אתם לא מתייאשים? נכון, אתם משקיעים, רוצים להסביר, ואני נלחמת. למה? שאלה טובה. קשה כל כך לוותר. אולי מעולם לא עמדתי מול בחירה שקשה לי כל כך.
אם היית מטופלת שלי ? את רומזת לעיסוקך המקצועי? מעניין... מפתה ומפחיד לחצות את המרחק של הרשת ולהפוך לאמיתית לרגע, בעיני מי שקראה כבר כל כך הרבה עלי.

לנעמי:
אווו... זה מעניין מאוד. אני רוצה לומר גם כאן שאני מקנאה כל כך, בכל הסיפורים של מי שכבר היו שם ומצאו את הדרך הנכונה (כמו נ ש ובן זוגה לשעבר). זה נשמע מקסים, היכולת להשתחרר מהמועקה, לגלות הכל, להשתחרר. אולי את מבינה באמת את הקושי לחיות עם גבר נפלא (אחרי שהתוודית, הוא לקח על עצמו את האשמה!) ולהחליט לעזוב, למרות שזה הקן החמים, הבית האוהב. לעזוב כי אין סיכוי לתשוקה. כן, אני רוצה כל כך להפסיק את השקרים. אבל לא מסוגלת. רוצה להאמין שמצאתי אהבת אמת, ושיהיה לה עתיד, אך הכל כל כך סבוך...

חייבת לזוז ולא סיימתי, אני אמשיך מחר...

[שלומי*]

בובה
לדעתי את הבחירה כבר עשית ואת שלמה מאוד עם זה. זה מאוד ברור שבחרת בבוב וזהו . לנו אסור לשפוט אותך לכאן או לכאן .
זוהי זכותך הלגטימית לבחור וכך עשית . אני לא יודע אם זה בחירה טובה או גרועה . ימים יגידו .
הבחירה שעשית היא בחירה אמיצה . יכלת להישאר ולנוח על מי מנוחות בלי בעיות מסובכות ופשוט להירגע לפני ההריון .אבל כנראה שאת בחורה אמיצה שלא אכפת לה לקחת סיכונים למען עקרונות או אהבה . כל הכבוד . אבל יש כאן תג מחיר .מי ישלם את המחיר ? לדעתי כל מי שמעורב .
זה לא דבר רע לשלם מחיר כי תמורת המחיר כל אחד מהמעורבים יקבל דבר אחר . דבר אחד ברור . כרגע את תלויה בין השמיים והארץ .
רגל אחת כאן ורגל אחת שם . למה את לא הולכת עד הסוף עם הבחירה שלך? כנראה שאת לא אמיצה מספיק ליישם את ההחלטה שבעצם כבר החלטת.
את מפחדת לשלם את המחיר שטבוע על ההחלטה שהחלטת . המצב הזה שאת מצאת בו עכשיו זה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה . את גם נהנית ממחיצתו של בוב וגם לא מכאיבה/שוברת את בעלך .אבל כל ילד הרי יודע , שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה , אי אפשר לרכוש משהו בלי לשלם את המחיר . תחשבי לשנייה על התינוק שיוולד . את כבר החלטת בשבילו שלא יהיה לו יחסים נורמליים עם אביו . כנראה עד שיגדל כבר תתגרשי מבעלך .
דרך אגב זכותך להיות אנוכית . זה לגטימי . זה גם אנושי .את כמו ילד קטן שהולך עם אמא לטייל ורואה בחלון הראווה צעצוע נוצץ . ברור שהוא רוצה את הצעצוע .ברור שיהיה טוב לילד עם הצעצוע החדש .ברור שהצעצוע החדש עולה בכמה רמות על הצעצוע הישן והבלוי שיש לילד .אבל כל דבר שרוצים וצריכים אפשר להושיט יד ולקחת ? אולי כן .השאלה מה המחיר .

[ועוד_פלונית*]

יקירתי, יקירתי... גם אני הייתי שם, במערכת דומה, סבוכה בדרכה. בדיעבד הבנתי, שלא היה שם כלום, אני לא ראיתי אותו, הבוב שלי לא ראה אותי ובעיקר אני לא ראיתי אותי. ועד כמה שתחושותינו היו בשמיים - קשר לא היה שם. והשאלה ששאלתי את עצמי, אז, בפחד, אם אותו איש מתנהג כך לאישתו, בעתיד אני יכולה להיות במקום של "אשתו" וגם אלי הוא ייתיחס כך. וכך היה. ולפעמים אנו נדרשים לעבור דרך לבד, לפתור את הקשרים הקיימים, בכל דרך (השארות או פרידה) ורק אח"כ להמשיך הלאה, כשהלב באמת פנוי. ולעניין הכבוד, בדיעבד הוא הפך אצלי לכלי, בכל מה שאני עושה, אני משתדלת לשאול את עצמי, אם אני מכבדת את עצמי? ואם התשובה היא כן, אז זו מן הסתם הדרך הנכונה.
ולמען האמת, גם כשהייתי שם -ראיתי את כל האמת, ראיתי וסירבתי לראות - ומי פקח את עייני? פרי בטני, פרי האין קשר.
רק טוב....

[בובה*]

לפלונינית2:
כן, יש לי יתרון שאני מסוגלת לפרנס את עצמי כלכלית היטב. הזוגיות שלי לא בנויה מניצול כלכלי של בן-זוגי תמורת "שירותי בית וגידול ילדים". יש לי קריירה, יש לי משכורת ואני מסוגלת לחיות לבד, אלא שכרגע זו אפוציה פחות סבירה. כי אכן - אם לא תהיה זוגיות עם בוב, ואם אני משלה את עצמי, לא רואה מה קורה, או שהוא ייסוג, אני אכן נוטה להאמין שאבלע את הרוק, אשאר עם בעלי ואעשה הכל כדי לשכנע את עצמי שזהו אושר אמיתי...
לשלומי:
כן, כבר כתבתי על זה למעלה. יש ימים בהם השכנוע גדול מאוד, ויש לי גם תכונה כזו - לדבר בבטחון מלא, כאילו אני יודעת בדיוק מה אני רוצה . אם תקרא דרך הדף הארוך והעצום הזה, תראה שהייתי כבר בבחירה הזו, כמו שהייתי כבר בתחושה שעלי להפרד מבוב, וגם בתחושה שעלי לעזוב ולחיות לבד. אין כאן שום בחירה אמיתית, אלא זרמי תחושות שזורקים אותי מתחושה אחת לאחרת - וזו הנוכחית. אני חושבת שהיא חוזרת די הרבה, ויש לה אחיזה חזקה בתוכי, אבל אם הייתה כאן בחירה סופית - אולי לא הייתי מרגישה כל כך תלושה. וכן, חוסר הוודאות קשור לילד ולגורלו, לאבא שלו ולמערכות היחסים שלהם, לפחד שלי שהאזהרות הרבות כאן יתגלו כנכונות, הפחד לשלם את המחיר.
לועוד פלונית:
כן, גם אותי מפחידה התחושה שבגידה כזו עשויה להתרחש שוב בהמשך. בוב בחור נאה בצורה בולטת, מושך סביבו תשומת לב נשית רבה, מודע לה ומפלרטט עימה כל העת. כמו פרפר לאש. אבל בסיפור הזה, גם אני מהווה סיכון - גם אני בגדתי, וגם אני יכולה. אחד הפחדים הוא באמת שזו מערכת יחסים שלא תשקוט על מי מנוחות ולקרוא לה נמל הבית זה באמת קצת מצחיק. שלו זה לא נראה לי. אבל מה שיש לי עכשיו - שלו ורגוע, מה היתרון שלו? בעיקר זה. והחסרון? התחושה שזה לא זה.
ולעניין הכבוד - אולי ארגיש כך בהמשך. אולי בוב משחק בכבודי, אולי. לא המחשבה על הכבוד מובילה אותנו עכשיו. אנחנו עושים הרבה מאוד דברים לא מכובדים. אבל אותי זה עדיין לא מדריך בחיים עד כדי כך שאשנה את בחירתי. הרי גם בעבודה יש ימים ומקרים שאני חשה מושפלת, נפגעת או עושה דברים שלא לכבודי. האם אני עוזבת? לא כל כך מהר. אני משתדלת לא לעשות הרבה מזה, אבל אני סופגת פגיעות בכבודי כשיש צורך. אני זוכרת אמירות במעלה הדף על זה שעלבון וכעס הם ביטויים לאגו נפוח וכבוד עצמי מוגזם. זה לא עלול להגרר לדברים כאלו?

תגידו, רק לי יש תחושה כזו, או שאכן מעייף כבר קצת לקרוא, המעגלים שבהם אני מסתובבת לא נפתרים, אני מסרבת לקחת צעד ולהחליט, ובתנאים אלו, עד שלא יחול שינוי משמעותי, אני חוששת שאנחנו סתם מכבירים מילים ולא עושים דבר. אני אמשיך לקרוא את התגובות שלכם, גם אם בקצב איטי יותר, ואגיב, אבל עד שאין חדש (ואני מבטיחה לחזור ולעדכן אם וכאשר) - אז כרגע נראה לי שקצת מיצינו... בואו ננוח ונקרא על המון דפים אחרים כאן שיש בהם סיפורי חיים מעניינים אחרים...

[נעמי*]

נראה כי הזמן הוא לעיכול המידע והסקת מסקנות. מתוך תהליך זה כנסי והתכנסי עמוק יותר לרבדים קדומים המהווים את מקור הדפוסים המעגליים שאינם נפתרים. קחי אוויר וקחי את הזמן. החליטי אך ורק להמשיך לעבוד, להמשיך להתפתח. לתהליך קצב משלו שאינו נהיר תמיד לרמת המודע. התובנות הפנימיות יגיעו בעקבות ההבנות שחלק מחברי הפורום מגישים לך מנסיונם ומקצועיותם, אך רק בזמן הנכון - זמן בשלות ומוכנות רגשית לקבל את שאת זכאית לו: אמת אור ואהבה. אנו אתך בדרכך.

[ועוד_פלונית*]

בהצלחה

[ההולכת_בדרכים*]

הי בובה.אני ממש מבינה את התחושה שתיארת,על איך הפורום משפיע,איך המילים רודפות...ואין ספק שאת כבר מוצפת.
הראש שלך כבר מלא ברעיונות,הצעות,הבנות...והמעבר לשלב השינוי האמיתי,במציאות,בגוף,הוא קשה מאוד.
קשה לבחור כשתיאורטית רואים צדק ואמת בכמה אפשרויות מקבילות.
הדבר היחיד שאני יכולה להוסיף הוא שאת כן בוחרת,כי גם המצב הנוכחי הוא אחת משלל האופציות...אירוני,אבל נכון.
בכל רגע שאנו חיים אנו בוחרים,אם נרצה או לא.ההשהייה והשליטה הן אשליה.אם תביני את זה לעומק-אולי תחרדי
פחות,כי כבר אין לך על מה לשלוט כל כך,זה כבר מזמן לא רק בידיים שלך (מהרגע שנכנסת עם בוב למיטה)
נראה לי ממש נחוץ להוריד הילוך ברמת הראש והניתוחים.עכשיו זה זמן להיות בגוף,לחוש את הפחד והשבירות,את
התגובה הגופנית ללא ידוע.
רמזתי על עיסוקי המקצועי.אני מלווה אנשים בתהליכי שינוי.עיקר העבודה שלי נעשה על ידי מגע ופיתוח תשומת לב לגוף.
התהליך כולל גם התבוננות,חשיבה והתוודעות לדפוסים,דמויות פנימיות והיסטוריה אישית,אך זה רק השלב הראשון.
השינוי צריך לקרות גם ברובד הפיזי,ואז הוא מעוגן במציאות.
ייתכן שאת עוברת טלטלה פיזית במקביל לפורום (לי זה קרה כשאני פתחתי דף).שימי לב האם התחזקו תחושות כמו
כאבי בטן,לחץ בחזה,נוקשות בעורף וכדומה.אם יש משהו את יכולה לכתוב לי ואנסה לעזור,אפילו שדרך הרשת זה
ממש מוזר...דרך אגב למה התכוונת ב"מפתה ומפחיד לחצות את המרחק של הרשת ולהפוך לאמיתית לרגע"?
ואני שוב מתעניינת -מה עם בוב?

[עדינה_מאוד*]

בוב בחור נאה בצורה בולטת, מושך סביבו תשומת לב נשית רבה, מודע לה ומפלרטט עימה כל העת. כמו פרפר לאש.
עד עכשיו קראתי בתמהון את כל הדף. (אולי אני באה ממקום אחר? האמון נפגע ואני לא מצליחה לחשוב על שיקום , אני מקוה שאני טועה. אבל לשקר לבן זוג נראה לי קו אדום ... חוץ מזה שלשכב עם שני גברים...נו טוב, אני גם פולניה וגם דתיה(-; )
אבל זה קפץ לעיני המשפט שלך - אם הבחור נראה טוב וכו'- באמת הייתי מרגישה אולי כמו אפיזודה חולפת , ואני לא מוכנה להיות אלטרנטיבה לכלום. הייתי חיה בחשד מתמיד בלי יכולת להשתחרר. וזה שגם את בגדת באחר לא משחרר את החשד הזה.
האם אני מדי פסימית?
יש לך תינוק בבטן - אני כבר לא יכולה לקרוא לו פרי אהבה לפי מה שכתבת. ואת עסוקה בעצמך כל כך , תחשבי עליו כל יום עוד קצת עד שתרגישי שאת לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר כמעט...
אני בהריון חמישי ויש ימים שזה קורה לי שאני כל כך עסוקה בעובר שלי שהכל נעלם ממני- וזה לא שאני ישנה כל היום...

[שלומי*]

אוי בובה .
את יודעת מה זה מזכיר לי ? בדרך כלל שקורה לאדם אסון והוא מאבד קרוב או אהוב אף אחד לא שש לבשר לו את בשורת האיוב אבל מה לעשות חייבים לבשר לו זאת ומה שיותר מהר גם אם זה קשה . עכשיו מה קרה כאן ? לבעלך קרה אסון . מה קרה לו ? הוא איבד את האדם שהוא אוהב והכי יקר לו . הוא איבד אותך . איבד את אהבתך . אבל הוא אינו יודע זאת . עדיין . כלומר קרה לו אסון והעולם שותק . לא מיידעים אותו . למה ? כי מישהו מפחד פה . מישהו לא רוצה לקחת את האחריות ולבשר לו את בשורת האיוב הזו . והמישהו הזה זה את . את פשוט משטה בו . והאמת זה מקומם ומרגיז .
למה זה עוד דומה ? זה דומה למצב שבו חבר עוזר לי , אוהב אותי ואני פשוט צוחק עליו מאחורי הגב . ככל שהוא אוהב אותי ועוזר לי יותר ככה אני לועג מאחורי גבו כשהוא איננו לידי . כל הדברים הרעים והביקורות הנוראיות שיש לך על בעלך , גם אם הן נכונות הם כאין וכאפס לעומת מה שאת מעוללת לו .
אני קורא לך מכאן מעל דפי האתר : תפסיקי לשטות בבעלך .תאזרי אומץ ותודיעי לו על הבגידה . זו זכותו . נורא קשה לי לשבת מהצד ולהתבונן כיצד רומסים את כבודו של אדם אומלל ובכזו התלהבות .

[בתנועה_מתמדת*]

הזוגיות שלי לא בנויה מניצול כלכלי של בן-זוגי תמורת "שירותי בית וגידול ילדים"

בובה,
אני יודעת שאולי זה לא קשור לנושא הדף אבל צרם לי מאד המשפט הזה שלך.
רק לסבר את אוזנך, כל האמהות שאני מכירה(כולל אני) שנשארות בבית, עושות זאת מתוך בחירה מודעת ובתמיכתם המלאה של בני זוגן. אין כאן "מנוצלים" ולא "ספקיות שירותים" - סתם חלוקת תפקידים ושיתוף פעולה.

אולי שווה לך לבדוק עם עצמך למה את כ"כ בזה לנשים "כאלה".

[אחת*]

בובה, לא אכביד במילים. הייתי בדיוק במצבך (רק לא בהריון) והדרך לצאת מהמצב, עד כמה שקשה וכואב, זה להחליט. להחליט איפה את.
יסורי הבגידה קשים, הגעגועים למאהב קשים גם כן. אבל, בסופו של יום, כשעושים את החשבון של רווח והפסד, ההפסד כבד יותר. הפסד של להיות מי שאת באמת, לא מתחזה, לא שקרנית. להסתכל לבעלך בעיניים ולדעת שאת כנה ואמיתית איתו, גם אם מחליטים להיפרד.
אצלי העניין עבד כבומרנג. מרוב יסוריי המצפון (אחרי שסיפרתי לבעלי) נכנסתי לעמדה של קורבן, ספגתי דברים מבעלי שבשום מצב אחר לא הייתי מוכנה לספוג. ראיתי בזה את התשלום שלי על העוול שגרמתי לו. זה לא הוביל אותנו לשום מקום, נהפוך הוא, המצב הפך להיות הרבה יותר בעייתי. יצאתי קירחת מכאן ומכאן: היחסים עם בעלי לעולם לא יהיו כפי שהיו, אנחנו לא מקיימים יחסי מין כבר מס' חודשים והיחסים בינינו קרירים עד קפואים. מדברים רק על מה שחייבים. להתגרש הוא לא רוצה.
המאהב, מלכתחילה היה ברור שלא יעזוב את משפחתו, עם כל האהבה והמשיכה והתשוקה והחיבור המדהים שהיה בינינו, כשמגיעים לרגע האמת, הצעד כל כך קשה שאף אחד מאיתנו לא היה מוכן להתמודד איתו.
ככל שהזמן עובר והקשר נמשך, כך קשה יותר לעזוב.
אני יודעת, יודעת מה את מרגישה איתו, יודעת שהניתוק הוא קשה וכואב והמחשבה שיש מליוני אנשים בעולם וכל כך קשה למצוא מישהו אחד שמתחברים אליו, והנה מצאת, אז למה לתת לזה לברוח מידייך.
אני מניחה שאני כותבת גם מתוך הכאב שלי, לא ממש יודעת לתת לך עיצה איך עושים את זה.
אני מאמינה שכשתהיי מוכנה ותגיע לתובנות שלך בעצמך, תגיעי להחלטה בעניין.

[פלוני*]

בובה
אני מציע שתלמדי ממה שכתבה "אחת" .
הרי מה יכול לקרות לך? בסופו של דבר בעלך יידע על הבגידה . או שאת תספרי לו או שהוא כבר יעשה אחד ועוד אחד .ומה יקרה אז ?
הוא למשל יכול להחליט לא להתגרש ממך . למה לו להתגרש ממך ? למה לתת לך פרס ולהתחלק ברכוש ? למה לתת לך פרס ולהניח לך ללכת לזרועות המאהב? למה שישלם לך מזונות כדי שגבר זר יגדל את ילדו ? גברים הם לא פראיירים ! לא ולא!
הוא לא יתגרש ממך . הוא ישים לעצמו מטרה אחת .ורק אחת . למרר את נפשך .וזה יהיה לגיטימי מבחינתו .ואפילו מבחינת הסביבה .
הוא יבגוד בך . יביא בחורות הביתה . יחזור מאוחר הביתה בלי להודיע לך . לא יעזור לך בעבודות הבית ובטיפול בתינוק . יתייחס אלייך בצורה מגעילה בכוונה .
יקניט אותך . יספר לך על הבגידות שלו . יאמר לך כמה את לא יפה וכמה השמנת לעומת הבנות שהוא דופק מהצד .
ואילו בוב ? בוב יחייה את חייו .מה את חושבת שבוב יבוא להגן עלייך מפני בעלך? לא נראה לי .

[בובה*]

עוד לא קל לי לא להכנס לכאן, ואני נמשכת לקרוא ולהגיב, גם אם חשבתי שכבר אין על מה...

לנעמי:
כן, את כנראה צודקת. אני צריכה את הזמן להפוך דברים שבראש לדברים שאני מסוגלת לעשות בחיי. יש גם נקודות משמעותיות אחרות שיחלפו וישנו את המצב. הלידה מתקרבת, גם אם אני מדחיקה את זה מהראש, ובקרוב אצטרך להתמודד עם בעיות אחרות וחדשות שיידחו את היכולת שלי להתמודדד עם הבחירה עוד יותר רחוק. תודה על התמיכה, ועל גילוי הלב.
לההולכת בדרכים:
כל מילה בסלע... כן, אני בוחרת כרגע. בוחרת לא לעזוב - לא את בוב ולא את בעלי. מנסה לשחק ג'אגלינג בין הכל ומקווה לא להתפס. וכן, הפורום והאמירות בו רודפות, עד שאני מרגישה שיגעון. ואני חייבת קצת לנוח, לעכל.
ספרי עוד קצת על העיסוק המקצועי שלך. מה זאת אומרת מלווה אנשים בתהליכי שינוי? מה זה אומר? מה ההכשרה שלך?
אם אני עוברת טלטלה פיזית? אפשר לומר. אחרי ההריון הקודם שהיה קל ופשוט, בהריון הזה יש כאבי גב חזקים שלא היו. אולי סימן למשהו. מעבר לכך אני לא ממש יודעת להצביע על תופעות מיוחדות. ברור לי שנפשית זה הריון אחר לגמרי.
למה התכוונתי ב מפתה ומפחיד לחצות את המרחק_? לפיתוי לשלוח לך כתובת מייל, להחליף טלפונים, להפגש, להתייצב פנים אל פנים עם מי שיודעת עלי כבר כל כך הרבה, ולנסות להעביר עד הסוף את מה שהרשת לעולם לא תעשה - את עצמי. אפשר לעשות את זה, אני רק חושבת שאני באמת עדיין לא בשלה לקבלת החלטות וביצוע שינוי, אולי זו אופציה שאני צריכה לגלגל בראש עוד קצת. מפתה, כאמור.
ומה שלום בוב? כן, הוא הודיע מראש שאינו חיית פורומים. הוא בעיקר בא לקרוא מדי פעם, כדי להבין את מצבי הרוח שלי. אחרי השיחה עם בעלי הוא עבר וקרא וטען שברור לחלוטין מאיזה רקע הגעתי לשיחה ומה לחץ לי על הראש. גם בפגישה האחרונה שלנו, הפגנתי סימני לחץ שמא בעלי חושד או יודע ומסתתר קרוב, והוא טען שאלו מתסמיני הפורום שבו כולם בטוחים שבעלי יודע.
אז הוא לא קורא הרבה. בינתיים בעצם המצב לא השתנה. נפגשים, גם אם קצת פחות (אילוצי זמן ובעיות טכניות), הסקס עם הבטן הגדולה מסובך, אז יותר מדברים, נמצאים ביחד אחד בשביל השני. מדברים על התהליך, אבל לא מתחילים. אולי זה יתחיל אחרי הלידה, אולי אח"כ. לא כרגע בכל אופן.
לעדינה מאוד:
נשימה עמוקה ואני אענה בלי להיות תוקפנית... ההורמונים... מצטערת.
אנחנו שונות. כנראה. למרות שאני נוטה להאמין שלאנשים יש סט ערכים מגובש, כל עוד אין מי שיבוא ויטלטל אותו. בחנת פעם את האפשרות? התאהבת פעם והעמדת את ערכיך במבחן?
אולי המשפט על המראה של בוב מקפיץ חשדות, אם הוא נאה - אז בטח כל מה שהוא רוצה ממך זה רק מין ומחכה לעבור הלאה. אם כך - הוא מסתבך יתר על מידה, לא? יכול היה למצוא לו בחורה נאה ומצודדת, בלי בעל, בלי הסטוריה בעייתית כשלי ובעיקר - לא בהריון. ומדוע הוא נשאר כבר כמעט שמונה חודשים? אני לא מוכנה להיות אלטרנטיבה לכלום את באמת חושבת שיש לך יכולת לבחור? כולנו אלטרנטיבה, היציבות הקדושה בבית היא לא אמיתית. היא זמנית, עומדת למבחן. לפעמים עוד לא הגיעו מ"מכון הרישוי" לבדוק. אולי בעלך עוד לא עמד בניסיון. השאלה האמיתית היא איך יגיב ביום המבחן. את לגמרי בטוחה שלא תהפכי פתאום לאלטרנטיבה? החשד המתמיד קיים, גם אם רדום, בכל מערכת יחסים. הבגידה מתרחשת מתחת לאף של מי שמאמין שהוא לא אלטרנטיבה. כולנו אלטרנטיבות.
ומצד שני - נכון. החיים עם בוב הם בחירה במסלול המסוכן. כמו בחירה בין מסלול השקעה סולידי למסלול מנייתי - יש סיכוי להרוויח המון, ויש סיכוי ליפול בגדול. ואני יכולה פשוט להפקיד בפק"ם (=להשאר בבית) ולדעת שהריבית עלובה, אבל מובטחת...
האמירות על התינוק מחלצות ממני דברים לא נחמדים. אני אתאפק. ורק אומר - אני לא כזו. אולי אהיה גם אמא רעה. אני חושבת גם על עצמי. אני מודעת לתינוק בתוכי, מתקשרת איתו המון, משועשעת לראות אותו זז. אבל אני לא שקועה כל כולי בהריון, ואין לי סיבה לחשוב עליו ימים שלמים. כן, גם אני קיימת, ואני עסוקה גם בעצמי. אולי לא נועדתי להיות האמא המושלמת. אני לא חושבת להקריב את חיי על מזבח גידול הילדים. לא הייתי כזו גם לפני בוב. ולא בגללו איני משקיעה את כל חיי בהריון. בהריון הקודם עבדתי כמו משוגעת. את האנרגיות שלי אמצא תמיד לאן לתעל.
לשלומי:
כן, מה שאתה אומר נכון וגורם לי ייסורים רבים. אני יודעת שאני צריכה לגלות לבעלי. יודעת שזה אכזרי ומגעיל. אל תקרא לזה התלהבות. אני לא עושה את זה באושר ובצחקוק, וזה מטריד אותי מאוד. אני לא צוחקת על בעלי. אני מדברת עליו מאחורי הגב. נכון. הביטוי הנורא "מקורנן" הוא בדיוק מה שאני עושה לו. וזה מה שמפריע לי. אבל אין לי את האומץ, כרגע ללכת ולעזוב. גם אם בוב יבוא איתי. זה נראה נורא, זה נשמע נורא, זה נורא. אז אני משקרת. בלית ברירה לדעתי.
ל אמא של ליבי:
כן, יש לי סט שלם של דעות בנושא, ואם תפתחי דף על זה אולי אצטרף לדיון. נכון, אמהות שנשארות בבית מבחירה משפחתית, אינן מנצלות, אלא תורמות חלק חשוב לגידול הילדים, לבריאותם הנפשית, לחוסנם, ונמצאות שם בשביל הילדים וזו עבודה קשה ותובענית.
אבל -
ברגע שבחרת, והסכמת עם בן-זוגך להשאר בבית ולגדל את ילדיכם המשותפים, אם הוצאת את עצמך ממעגל העבודה ויכולת הפירנוס העצמית, את בעצם מכניסה למשוואת הזוגיות שלכם שיקול זר ובעייתי - איך אפרנס את עצמי אם אעזוב? והשיקול הזה נכנס לחייהן של נשים רבות כל כך, שחלקן סובלות ממערכת יחסים גרועה, או אפילו מתעללת, אבל בגלל הבחירה שעשו אז - לא להחזיק במקצוע מכניס ומקיים, אלא לגדל ילדים, הן לא יכולות לעזוב. ואני חושבת שגם זה סוג של חוסר אחריות. מרגיז אותי ומקומם לראות איך החברה מעודדת נשים לעשות את זה - ללמוד ולעסוק במקצועות שהשכר שלהן מינימאלי, לקדש את האמהות, ההנקה, והקשר לילד עד כדי כך שיציאה לעבודה היא סוג של הזנחה. לא זה לא סתם חלוקת תפקידים ושיתוף פעולה ממש לא. וזה לא מקרי שאת או אחרות בחרו בחירה מודעת להשאר בבית. זו איזו מזימה מרגיזה של החברה לשתול אותנו עמוק בתוך הבית, עם המערכת הזוגית והילדים ולא לתת פתח לחשוב, לחלום או לשנות, פשוט כי לא תוכלי לממן את זה.
ולכתוב דברים כאלה ב"באופן טבעי" זה בטח מתכון ל"עליהום" שיהיה עלי בנושא חדש, אז אם בא לכם - את זה נעשה בעמוד אחר...
לאחת:
כן, הסיפור שלך נשמע כמו הסיפור שאני מפחדת שיפול בחלקי. חיים משותפים עם הבעל לאחר הוידוי הם בלתי נסבלים. נשמע לי, שאם כבר מגיעים לוידוי - צריך גם ללכת הלאה. אז מה אם הוא לא רוצה להתגרש? זו סיבה לחיות יחד? יכול להיות שהמאהב לא יבוא איתך. כנראה שלא, לפי מה שסיפרת. לפעמים, כמו שכתבו קודם אחרים, המאהב הוא טריגר שגורם לך להבין שהחיים עם הבעל הסתיימו.
וכן, את כל כך צודקת, וכל כך חיכיתי לאמירה כזו - יש מליוני אנשים בעולם וכל כך קשה למצוא מישהו אחד שמתחברים אליו, והנה מצאת, אז למה לתת לזה לברוח מידיך לשלמה ארצי יש שיר על "אהבה לא מותרת" שאומר "אל תוותרי עליו, אל תוותר, גורל הוא לא סתם תרח עיוור". קרה כאן משהו, מצאנו נשמה תואמת, חיבור נפשי שונה, התאמה שלא רואים כל יום. ולזנוח את זה, זה כל כך קשה.
האם היית עושה משהו אחרת בדיעבד?
לפלוני:
אני לא מבקשת מזונות מבעלי. אני יכולה לפרנס את עצמי. וגם אם לא ירצה להתגרש - אם החיים יהיו בלתי נסבלים, תמיד אוכל לחיות במקום אחר. אבל כל זה תיאורטי כל כך - אתה מדבר על מישהו אחר, אתה לא מכיר את בעלי שלא יתנהג כך לעולם. לו היה מתנהג כך, אולי היה קל יותר לקום ולעזוב, אבל הוא קדוש. אם הוא ידע - הוא יתכנס בתוך כאבו ולא ינסה להכאיב לי ישירות, ותאמין לי - זה הרבה יותר קשה. אני כבר מעדיפה שיצעק, ישבור צלחות וילך לנקום.
וגם את בוב אתה לא מכיר, גם אני לא יודעת אם הוא ינטוש הכל ויבוא בריצה, אבל אני נותנת לו קצת יותר קרדיט ממך.

ארוך ארוך...

[צפריר_שפרון*]

פלוני,
כך אתה היית מתנהג כלפי אשתך. כפי שנאמר חרון אפו. האיש של בובה הוא אדם אחר לחלוטין. הוא יתן לה גט, הוא יתן לה ללכת עם בוב והוא לאט לאט יגווע מול עיניה של בובה. יגווע מבחינה נפשית, יתכווץ ויתמרר לו אל תוך עצמו. התסריט הזה יותר אופייני לו בהרבה ונמצא גם הרבה יותר מאיים. מכל הבחינות.

---

בובה,
אבל אני לא שקועה כל כולי בהריון, ואין לי סיבה לחשוב עליו ימים שלמים. כן, גם אני קיימת, ואני עסוקה גם בעצמי.
גם בעצמך? את עסוקה רק בעצמך.
ויבוא הילד הזה ויטפח על פנייך.
כל מה שנכתב כאן עדיין לא עורר אותך להתבונן מעבר לעצמך.

כאן, מרוב שאת עסוקה בעצמך את לא נזהרת מספיק. שכן כעת ברור שאת עובדת בתחום הכלכלי, או בבנק או במשהו שקשור להשקעות. יכולתך להתפרנס איננה מוחלטת והעניין זה של פרנסה עשוי להיות הרבה יותר מסובך למרות יכולתך להתפרנס מהבית.

על פני להעמיד את האיש שלך כפקדון קצר מועד ואת המאהב כבר סכון גבוה מבחינה מנייתית התבונני וראי כיצד בפועל עד מושקעת עד בטנך המלאה בחיים, מושקעת באיש שלך אשר נתן בך ולך את מיטב המניות שלו ובמקביל אין לך אפילו לא מניה אחת אצל בוב.

עלייך לזכור כי אותו סל מניות שנקרא בוב עשוי ביום פקודה לצנוח כך שלא תרוויחי שם כלום, הרי אפילו לא ניתנה לך ההזדמנות לרכוש שם מניה, רק לשחק משחקים וירטואליים.

אין זה פשוט להצביע בפני אדם חולם כשהוא בחלומו.
הלידה אם כך עשויה להיות השעון המעורר, והפקדון הזה קצר המועד - יפדה במהרה.

אפשר שגם אז לא תתעוררי. בסופו של יום תתעוררי. ערות זו עשויה להיות מסע אל המופלא. אם רק תניחי שם גם לשאר העולם להיות שותף בחייך (האיש שלך, למשל).

תודה רבה.

<מורחב>

[ש_מים_וארץ*]

הוא יתן לה ללכת עם בוב והוא לאט לאט יגווע מול עיניה של בובה. יגווע מבחינה נפשית, יתכווץ ויתמרר לו אל תוך עצמו.

איך יגווע....
הרי קיבל שפריץ צונן לפרצוף.
אפשר שיקום על רגליו, יצא לחפש, וימצא אישה הראויה לאהבתו.

[פלונינית*]

בובה
די. באמת די.
כבר אמרת מה שאפשר.
כבר ענו לך כל מה שניתן.
יש אנשים שלא יעזור אם תציב מול עיניהם שלט ענק "עצור! תהום לפניך".
הם יעשו עוד צעד ועוד צעד ועוד אחד... עד שיפלו.
כזו את בובה נחמדת.
ליבי ליבי לבעלך המסכן.
וגם על גברת בוב נכמרים רחמי.
לדעתי, לשניכם יחד (חבורת הבובים) אין עתיד משותף.
את הולכת להפסיד את כל מה שיש לך ואת כל מה שיכול היה להיות.
אבל מי אני? סתם נדבך בתמרור האזהרה שאינך רוצה לראות.

[צפריר_שפרון*]

אורית,
האיש שלה, של בובה, הוא לא אחד שינקום בה. הוא אוהב אותה יותר מדי (תרתי משמע). לכן לפחות בתקופה הראשונה - בהחלט יתכווץ לתוך עצמו.

בעתיד יתכן וימצא אשה הראויה לו, עם זאת יבוא לשם דרוך, חשדן ומצולק.

אילו היה זה בוב, בהחלט יתכן שהיה נוהג כמו שפלוני כתב. אם כי לא נראה לי שגם בוב היה מגיע לכזו אנרגיה של הרס עצמי, אשר היתה מופנית כלפי האשה שבגדה.

תודה.

[ענת_שן_לוי*]

חיים משותפים עם הבעל לאחר הוידוי הם בלתי נסבלים.

לא בהכרח. את מוזמנת לקרוא את אלמונית לצורך העניין ב הווידוי של אישתי מתאריך 15.11
יש סיכוי רב שבעלך יקבל אותך למרות מה שעשית ושהזוגיות שלכם תהיה הרבה יותר שלמה בעקבות זאת.
רוב הזוגות שחווים בגידה בסופו של דבר לא נפרדים. חלקם מצליח להפיק מן הקשר אף יותר ממה שהיה קודם לבגידה.

ההסתרה הזו היא מסוג הדברים שככל שהם אורכים הם גורמים יותר נזק. לך, לעוברך, לבעלך, לבוב, ולאשתו.

האם שבי מתחננת בפניך: עשי נא חסד לעובר הזה, שברחמך. רחמי עליו. אל תתני לו להיוולד לתוך קונפליקט מסוחרר כזה.
המאוהבות הזו היא פנטזיה, ותו לא. אין לה כל קשר עם המציאות. כל הסיכויים שברגע שתבוא במגע עם אוויר העולם היא תתפוגג. פתחי את הדבר בפני בעלך ותני לרוח לשאת אתכם משם בחסד.

[עוד_טיפה_לים_התגובות*]

"דף" מענין מאוד פתחת בובה. שער לנפש כנראה של רבים מאיתנו !
משום שאת כה משתפת פעולה מופנית סימפטיה ואמפטיה גדולה אליך.
יש לי שאלה אליך - עד כמה האירוע עם בוב הוא מאוד יוצא דופן בהיסטוריה האישית שלך?
את מציינת שאת עם בעלך כבר 10 שנים ושהוא החבר (לא כתבת האהבה) הראשון שלך.
האם היו לך אירועי בגידה בעבר (אפילו קצרים) או שזה האירוע הראשון.
אם זה האירוע הראשון - מה גרם לשוני מהתבנית שלך ב 10 השנים האחרונות ? בוב? את? בעלך? משהוא אחר בסביבה ?
יש לי גם הערה כללית נוספת. סיפורים כמו של בובה ממחישים את הבעיתיות של ה"גבר הטוב".
מצד אחד - כל הנשים לכאורה מתלוננות על ה"גברים הרעים" - בוגדניים שקרנים רוצים רק דבר אחד....
מצד שני הלקח שלומדים הגברים הטובים (בעלה של בובה בניגוד ל"בוב") הוא אם אתה מסור אז אתה נתון בסכנת בגידה ועוד לשאת על כתפיך את משא האשמה בחטא ה"משעמם".
זו כמובן לא סיבה בשביל בובה לקבל את ה"שעמום" כגזרת גורל. אינני יודע מהו הפתרון - עבור בובה ובעלה. )-:
זו גם הסיבה בגללה בעלה של בובה עלול לצאת מצולק. הוא יחשוב (ובצדק מסוים) כי משא האשמה היא על גבו. בגלל זה הוא אכן עלול לכמוש (מצטרף לניתוח של צפריר על פני זה של פלוני).

[בשמת_א*]

מצד אחד - כל הנשים לכאורה מתלוננות על ה"גברים הרעים" - בוגדניים שקרנים רוצים רק דבר אחד
חבל להכליל. יש גברים שבוגדים ומשקרים, ומי שנתקלה בגבר כזה בוודאי לא שמחה כל כך, אבל אם מישהי מכלילה מאותם גברים על כל הגברים, זו סתם האשמת שוא.

הלקח שלומדים הגברים הטובים (בעלה של בובה בניגוד ל"בוב") הוא אם אתה מסור אז אתה נתון בסכנת בגידה ועוד לשאת על כתפיך את משא האשמה בחטא ה"משעמם".
שוב חבל להכליל. אין שום קשר בין "גבר טוב" לבין בגידה. כמו שאין קשר בין "אשה טובה" לבין בגידה. הבגידה נובעת הן ממשהו אישי, פנימי, אצל הבוגד והן ממשהו ש"לא עובד" במערכת היחסים. אשה יכולה לבגוד בגבר מסור כמו בגבר בוגד, אין קשר.
אין שום לקח.
אתה יכול להיות מסור וטוב ואשתך תעריך את זה, או לא. וגם ההאשמה ב"משעמם" יכולה לבוא מכל מיני כיוונים. אין לזה קשר למסירות או לנאמנות.

[ש_מים_וארץ*]

בעלה של בובה עלול לצאת מצולק
ללא ספק.
ועדיין...מאחלת לו את התסריט האופטימי.
יקום על רגליו דרוך, חשדן.... אך נחוש לשקם את חייו ולפרוח מחדש.

אפשרי.

[צפריר_שפרון*]

לעולם אין הבגידה מוטלת על כתפי הצד הבוגד בלבד. לעולם זהו שתוף פעולה מדוייק בין השניים.
עניין זה נכון לכל בגידה.
חמישים אחוז לבובה, חמישים אחוז לאיש שלה.
כך גם אצל בוב ואשתו.
חמישים - חמישים.

עם זאת ממבט הבוגד/ת או הנבגד/ת הדברים לא נראים כך.

עם שוך הקרבות, או עם הזמן הנדרש להבשלת הנפש לקבלת העובדות כפי שהן - בחמלתה, למד כל צד את חלקו בבגידה, ואת התועלת האישית של הבגידה הזו - בעבורו. מכאן עשויה כל דמות בזוג, להבין את חלקה ולקבל את אחריותה המלאה לארועים אלה. אין כל חשיבות עם הדמות הזו או הצד הזה מייצגים את הצד הבוגד או הנבגד.

תודה.

<מורחב>

[ש_מים_וארץ*]

_לעולם אין הבגידה מוטלת על כתפי הצד הבוגד בלבד. לעולם זהו שתוף פעולה מדוייק בין השניים.
עניין זה נכון לכל בגידה._
מסכימה.

[עוד_טיפה_לים_התגובות*]

לעולם אין הבגידה מוטלת על כתפי הצד הבוגד בלבד. לעולם זהו שתוף פעולה מדוייק בין השניים.
מבקש לחלוק.
תחליפו בשורה למעלה את המילה "בגידה" במילה "אונס". עכשיו איך המשפט נשמע ? נורא. נכון ?
אז למה יש אשמה בצד הנבגד ??
לדעתי אין הצדקה לבגידה. נקודה.
בעלך/אישתך לא מוצא/ת חן בעיניך. הואל/י להתגרש.

[ההולכת_בדרכים*]

הי בובה.תראי כמה תגובות ממשיכות להתווסף,אפילו שאמרת שאת צריכה קצת מנוחה...כמו שאמרו כאן לפני,יש בנושא
הטעון הזה "עניין לציבור",נושא שרוב הזמן לא ממש מדברים עליו,והוא פותח דלת לפחדים הכי עמוקים של הרבה אנשים.
כתבת שנראה לך שעדיין אינך בשלה לביצוע שינוי וקבלת החלטות...אז נכון שביצוע שינוי מוביל בטווח הארוך לקבלת
החלטות (כלומר לשינוי ברמת המעשה),אך זהו רק הביטוי החיצוני.אני מנסה לומר שיש שינויים פנימיים שאנו מבצעים
וכלפי חוץ כאילו אינם נראים,ומאידך שינויים בפעולות ובביצוע שאינם מעידים על שינוי עמוק ומשמעותי בגישה,
בחוויה,בפנימיות.
לדעתי מטרתך כרגע אינה לרוץ לשינוי חיצוני בלבד.לפני כן יש צורך כנראה בשינוי פנימי,כלומר שינוי בחוויה שלך
שכרגע כוללת חוסר מיקוד פנימי,חוסר יציבות רגשית,בלבול,טירוף מערכות...
יש צורך לעצור לרגע את המירוץ אחר הפתרון האולטימטיבי,להתכנס פנימה,לחוש את המצב המבוהל,השברירי...בלי
למהר לברוח ממנו ללופ האינסופי של המחשבות.
הבחירה שתעשי,עדיף שתבוא ממקום שבו יש לך יותר שקט,עמוד שדרה פנימי,בטחון,ולא שוב ממקום של הסחפות
עם הזרם ועם מצבי הרוח המתחלפים.לשם כך נחוץ לך זמן,שבו תהיי מוכנה להכיל בגופך את הלא ידוע.
זמן שבמקום "לֹרקוד על שתי חתונות" עם ים של מחשבות מנוגדות,את מוכנה פשוט לחוות את הפחד,הבלבול,הכאב-
כתחושות ממשיות ,ולא כערימה של מלל.את טובה במילים,בויכוחים...לאורך זמן זה לא מקדם אותך.
את צריכה לצאת מהמגרש המוכר הזה לרובד אחר של התמודדות.
אותו הדבר כלפי עשיית יתר,שכבר אמרת עליה שהיא "טריק" לבריחה מעצמך.
שאלת אותי על התהליכים שאני עושה,על ההכשרה שלי.אני מעדיפה שתסמני לי בדף הבית שלי ואשמח לפרט לך יותר.
איכשהו כאן נראה לי פחות מתאים...את בכל אופן מוזמנת!
אני לא חושבת שיש לך מה לחרוד משינוי.שינוי פנימי הוא בסך הכל שיפור היכולת שלך להתמודד עם המציאות הקשה
שלך,שבלאו הכי כבר קורית.
לגבי כאבי הגב,עדיין אין לי מספיק פרטים כדי להגיב.איזה חלק של הגב,מתי הם התחילו,מה בדיוק התחושה (ממוקדת,
עמומה,שורפת,חלשה,נפוחה וכדומה),מתי הם מתגברים...יש לי מליון שאלות

[צפריר_שפרון*]

לדעתי אין הצדקה לבגידה. נקודה.
זו דעתך בהחלט. עם זאת, לא יקשה עלייך למצוא את הנסיבות בהן את עצמך היית יכולה למצוא את עצמך בוגדת באיש שלך. כנות עצמית עשויה להביא אותך לראות שבגידה בהחלט ניתנת להצדקה מתוך היותה התנהגות אנושית. אולי לא התנהגות ראויה אבל התנהגות שמתרחשת תדיר. אלה העובדות.

אני מכיר אשה חסודה באמת אשר בכעסה כי רב על כך שהאיש שלה שכב עם אחרות בחרה בניאוף למרות דעתה הנחרצת. זו השוללת בגידה מכל וכל (גם את בגידתה שלה).
לעתים קרובות דווקא בגידה מצילה חיי נישואין של זוג. אין בדברים אלה לעודד בגידה, חס וכרפס. אבל בהחלט יש סבות לבגידה, יש נסיבות לבגידה ובגידות מתרחשות השכם וערב. כל עוד מדובר בבני אדם אלה ימשיכו להתקיים.
כאשר כבר מתקיימת בגידה, כמו של בובה ובוב ניתן בהחלט לשקם את חיי הנישואין של כל אחד מהם. זה לא סופני בהכרח.

תודה.
<מורחב>

[בובה*]

כן, אז חשבתי שאנוח קצת, אברח מים הדעות כאן ואנסה למצוא את הקול הפנימי שלי, אבל כרגע זה עוד לא קורה, אני נמשכת חזרה לקרוא את הכל, לחשוב על זה ולא מוצאת את קצה החוט להתחיל את התהליך. מרגישה שאני באותו מעגל, מסתובבת ומחפשת פתח יציאה.

לצפריר:
המילים האלו מזוויעות. לאט לאט יגווע מול עיניה של בובה. יגווע מבחינה נפשית, יתכווץ ויתמרר לו אל תוך עצמו והן כל כך נכונות. מזה בדיוק אני מפחדת כל כך וזה מה שבעצם גורם לי לפסול את האפשרות של לקום וללכת. הפחד ממה שיעבור עליו. בשיחה שלי עם בעלי לפני שבועיים התוודיתי בפניו על הקושי במשיכה המינית, הקושי לומר "אני אוהבת אותך" ולהתכוון לזה, ואתמול הוא אמר שמאז השיחה הוא בוחן כל מילה שלי, מנסה לנחש אם התחושה משתנה. שאלתי "אז מה המסקנות עד עכשיו?" והוא אמר "שלשום אהבת אותי יותר". וזה כיווץ את הלב והכאיב. אין בו כעס, רק המון כאב. הוא אמר שעד לפני שבועים האמין באמת שרק המוות יפריד בינינו ועכשיו הוא לא יודע אם לא אקום ואלך יום אחד. והמילים השקטות והכואבות האלו הכאיבו פי כמה מאשר המצב בו היה צועק, יוצא מהבית בטריקת דלת או מעליב אותי בחזרה.
וכן, אני עסוקה בעצמי. לא מוצאת את הדרך לצאת מתוך הסבך או להתיר למשהו אחר להכנס למהומה שבתוך ראשי. להתחבר לעובר? קשה, קשה מאוד. הוא חי ובועט ומושך המון תשומת לב, ואני מבועתת, מפחדת מהיום שהוא ייצא ויטפח על פני, וחיי ישתנו מבלי שאוכל לשלוט בכך. איזו מין אמא אהיה?
ודיוני סל המניות - כן, הם דימוי שנוח לי איתו. דרך להקל על הדיון - האם יש לי אפשרות לקנות מניות אצל בוב? אולי, אבל זו השקעה שאין ממנה דרך חזרה. וכן, כיום אני מושקעת עד צוואר באופצית הפק"ם, אך כמו בשוק ההון, גם בחיים אפשר להחליף, והשאלה המעניינת היא "איזה סוג משקיע אתה?" האם סולידי, נועז? סל מניות עשוי לצנוח ולהותיר את בעליו ללא כל, אבל עוד לא נולד האדם שעשה מליונים בפק"ם. כדי לזכות בגדול צריך להמר. כגובה הסיכון, גובה אפשרות הזכיה. הסיכון הוא הפוטנציאל.

לפלונינית:
כן, אותה תחושה הניעה אותי לכתוב שאולי כדאי שניקח פסק זמן עד שיחולו שינויים. השלט ניצב, לנגד עיני. המילים שלכם מהדהדות בראשי. אני רואה את התהום ולא מסוגלת לצעוד אחורה ולהמנע מהרצון להציץ רק עוד קצת. כמו ילדה. אולי כמו בובה באמת. את לא סתם נדבך את תמרור האזהרה, שאני רואה ובוהה בו בניסיון להחליט מה לעשות. זה לוקח לי זמן, אבל כולכם רואים - זה יגיע בסופו של דבר. בין אם ארצה ובין אם לאו.

לעוד טיפה לים התגובות:
האירוע עם בוב הוא מאוד מאוד יוצא דופן. בכל שנותי עם בעלי לא אירע דבר כזה מעולם. לא במעשה ולא במחשבה. מה גרם לשוני? יש פה דיון ארוך גם בזה והתיאוריות מרובות. מעבר לתיאוריות על ניסיונות בריחה מההתמודדות עם האובדן, אוסיף כי פשוט פגשתי אדם שהחיבור בינינו מיוחד מאוד. ברמה האישית, הרגשית. אנחנו חושבים יחד באותה צורה, מדרבנים אחד את השני להישגים טובים יותר, וגם בעיסוקנו המשותף, מצליחים לעבוד יחד כצוות מופלא. החיבור הטוב הזה גלש והפך בהפתעה לרומן ואז גילינו שגם בפן הזה יש בינינו חיבור מדהים ועולם שלא ידעתי על קיומו בכלל נחשף בפני.
ולגבי ההערה על גברים טובים או רעים - כן, מוסכם כאן על הכל, כי זה לא שייך לגברים או נשים (הנה - בסיפור שלי, אני הרעה) ולכל גבר בוגדני - יש אשה שמשתפת פעולה ולהפך. וכן, הצד הנבגד, לא רק שהיה תמים וצודק, הוא גם מואשם בהמשך בכך שתרם לבגידה! (וזה עבר לדיון בדף אחר) מאוד לא הוגן ולא צודק.

[פלוננית2*]

בובה היקרה, רק רוצה לומר לך עד כמה אני מבינה אוך ואוחזת בידך כאחות. אולי גם מתוך פחדי האישיים שאם אשאר עם בן זוגי ואתחתן איתו (כעת אנחנו חיים יחד לפני נישואים) אני עלולה לחפש יום אחד ריגושים במקום אחר. גם בן זוגי לא חברותי, שקט מדי והחיים איתו מעט מתסכלים לעיתים. אני מבינה את הצורך שלך לחיות קצת, לנשום אוויר צלול של התלהבות ושמחה מתפרצת, אולי גם הצער הרב שחוויתם את ובעלך עוד הוסיף לאווירת נכאים סביבכם. ההיגיון שלי אומר לי שעלייך להשאר עם בעלך, שם יש לך חוף מבטחים נוח ומאורגן ותהפוכות רבות לא נכונו לך בו. אך ליבי אומר לי שעלייך למצות את ההתלהבות שבליבך, לשמוח ולהתקדם הלאה עם אהבתך האמיתית והבוערת לבוב. איתו את חיה יותר, שמחה יותר, הדברים צבועים יפה יותר. אולי כולנו כאן חושבים שזו פנטזיה, כי בחיינו הקטנים, לא רבות ההתלהבויות והחיים שמכים בנו לעיתים, משכיחים מאיתנו שהטוב אמיתי וקיים ויתכן. לא, בובה, לא רק הביטחון חשוב, החיים רוצים שנלגום מהם בשמחה, בקשת של צבעים, ולא נהיה כבולים לחרדותנו. האזיני ללבך, האם ליבך מאמין לבוב שרוצה להשאר אתך? האם באמת תוכלו לנהל חיים נעימים לאורך זמן?
אם כן, אזי נצלו את הרגע, את הטוב שניתן לכם, באהבה שכזאת לא זוכים כולם...
ובאשר לשתי המשפחות - הן יתגברו. יתכן ואינך אף מודעת ליכולת של אנשים להתגבר ולעבור גלים של קושי. נשמע שהנישואים שלך וגם של בוב כבר נסתיימו מזמן... ובאשר למצפון שלכם כלפי המשפחות - אין דבר ששווה ללחום למענו יותר מן האהבה! האם קראת את האיליאדה של הומרוס? איך נחרבה טרויה במלחמת ענק בשל אהבתם של גבר ואשה? (מומלץ בחום לראות את הסרט!) המסר העיקרי של היצירה המפורסמת הזאת, הוא שהאהבה מנצחת הכל, גוברת על הכל ושווה כל הקרבה. ובאותו עניין, שני סרטים עם ברוס ווילס - ארמגדון והאלמנט החמישי, שניהם אומרים שהעולם עומד וקיים על אהבה, שאם לא היא על מה ולמה מתקיים הכל? האם חשבת אי פעם על כל הרע שבעולם, על חטאי האדם, הטרור, המלחמות, הרעב והצער, הרי לא יתכן שאין לדברים מטרה ורעיון שמחזיק אותם על אף הכל! האהבה תכסה על הכל.
האם ראית את הסרט "הגשרים של מחוז מדיסון"? כמה עצובה בעיניי היתה החלטתה של האישה להשאר עם גבר שלא אהבה ולוותר על אהבתה לגבר אחר רק מתוך השמרנות שבה חיה ו"בשביל הילדים"! זה במרכאות כפולות אצלי, כי לדעתי זה לא למענם. לילד טוב לראות אמא מאושרת, שמחה ונאהבת, לא אמא עצובה ומתוסכלת על בחירות שעשתה מתוך חששות ועכבות...
זהו, מין פרץ כזה של שבת בבוקר. אני איתך בכל אשר תלכי, מאחלת לך ולכולנו רק טוב. (אך זכרי שלרוב לא יכול לבוא הטוב כשלעצמו, הוא כרוך גם בכאב, אף לאנשים נוספים).

[פלוננית2*]

בובה, יש לי קצת להוסיף בכל זאת,
אני חושבת שלא היית צריכה להתחתן עם בעלך בכלל. לי די ברור שיש ביניכם חוסר התאמה די בסיסי. חייך איתו מצערים וקשים ואל תחשבי שעדיף לילד דווקא עם אביו הביולוגי, אם זה תמורת אמא עצובה שהמפרסים שלה מורדים. אך כעת - תשארי עם הטעות כל חייך? תמשיכי בטעות כי התחלת אותה? זו בטח לא חשיבה של משקיע חכם (!!!). כמישהי שבאה מבית של הורים עם נישואים אומללים, אמא עצובה זה הדבר הכי פחות טוב לילד. תהיי בטוחה בזה, זה הדבר שאני הכי זוכרת שהציק לי וציער אותי מאד כילדה.
ולבד מכך, אל תמעיטי בערכם של בעלך ושל אשתו של בוב - גם הם יכולים למצוא לעצמם בני זוג מתאימים יותר, להתאהב מחדש ולהמשיך הלאה. הפסיקי לפחד, ובעיקר הפסיקי להשמע לקולות חיצוניים - האזיני ללבך! הוא יודע את התשובות הנכונות לכל, אם רק יודעים להאזין לו. התשובה שהלב נותן, היא התשובה הנכונה תמיד, עבור כל הנוגעים בדבר.

[ועוד_פלונית*]

מה זאת אהבה? איך נמדדת אהבה? האם אפשר לאהוב דרך מסך או פילטר של מערכת יחסים אחרת, חיה או מתה? האם יש למישהו את הזכות לומר לאדם שמשוכנע שהוא מאוהב, שזו לא אהבה? איפה האהבה מחברת אותנו יותר לעצמינו ואיפה אנחנו הולכים לאיבוד עוד יותר באהבה?
והאם חיינו הם השקעה בבורסה, ומה העלות האלטרנאיבית?

[ועוד_פלונית*]

וזאת בהתייחס למילותיה של פלוננית2, האם אנו מורכבים רק מלב? אולי אפשר למצוא את נקודת האיזון, הנקודה ששם מרגיש נכון גם בלב וגם בראש? ושם המקום של הבחירה הנכונה. אולי האהבה היא הבחירה, היכולת לבצע בחירה, ולא רק הרגש, ללכת אחריו בצורה עיוורת. אולי האהבה היא המקום שהיחיד מסוגל לראות גם את הסובבים אותו, לאהוב את עצמו ואת הסובבים אותו, לחמול על עצמו ועל הסובבים אותו. במקום שיש אהבה - יש חמלה (לא רחמים).
האם אפשרי להיות ער ולאהוב? להיות ערני ולאהוב - אהבה ערה או אולי אהבה מוארת, מלאת אור, בוגרת - עדיף מאהבה עיוורת - לא?
ומנסיוני למדתי, שאנשים שאני סומכת עליהם אומרים לי משהו, ממקום של אהבה, אני מקשיבה. מבחוץ תמיד רואים יותר טוב. וכל שנותר הוא רק להתפלל עבור בובה שתעשה את הבחירה הנכונה עבורה, עבור עוברה (שחש גם עכשיו את שעובר על אמו - עובר=עובר) ו ת ת ע ו ר ר!!! ו ת ת ב ג ר !!!

[Pלונית_אחרת*]

אני חושבת שלא היית צריכה להתחתן עם בעלך בכלל. לי די ברור שיש ביניכם חוסר התאמה די בסיסי. חייך איתו מצערים וקשים
ואני שואלת: ?????? 0-:, 0-:, 0-:
גם אם הנישואין לא מתאימים יותר (ובכלל לא ברור שזה המצב, אפילו לא לדעת בובה) אין פירושו שהיה לא נכון להינשא אז. החלטות יש לבחון על בסיס המידע (ההבנה, הרגש, היכולת הזוגית) שהיה כשקיבלו אותן.
חוסר התאמה בסיסי?? - בעלה של בובה עונה על חלק מהצרכים הרגשיים שלה - למשל על הצורך בעוגן, ביציבות - אנחנו (ובובה כנראה בכלל זה) יצורים מורכבים ולעיתים מכילים סתירות - המשמעות היא שמישהו עשוי להתאים לחלק מאיתנו ולא לחלקים אחרים בנו.
ראוי לטעמי לזכור שאנחנו מביטים ביחסים הללו כשהם במשבר - טלטלה, (רומן, הריון ואובדן הריון קודם) אין פירושו שניתן לומר עליהם שהם מצערים וקשים.

[אחת*]

לעוד טיפה לים התגובות
תחליפו בשורה למעלה את המילה "בגידה" במילה "אונס". עכשיו איך המשפט נשמע ? נורא. נכון ?
אז למה יש אשמה בצד הנבגד ??
לדעתי כדאי להפריד בין אחריות לאשמה.
אשמה - ברור של מי היא, הצד שביצע את הפעולה, שפגע, שלא התחשב ברגשותיו ורצונותיו של הצד השני
אחריות - של שני הצדדים.
ולגבי זה רוולנטי לאונס כמו לגבי בגידה.
מסכימה עם דבריו של צפריר, אבל לא הייתי משתמשת במילה אשמה אלה אחריות.
לעולם אין האחריות לבגידה מוטלת על כתפי הצד הבוגד בלבד. לעולם זהו שתוף פעולה מדוייק בין השניים.

[עוד_טיפה_לים_התגובות*]

צפריר: ... שבגידה בהחלט ניתנת להצדקה מתוך היותה התנהגות אנושית. אולי לא התנהגות ראויה אבל התנהגות שמתרחשת תדיר. אלה העובדות.
אין מחלוקת על העובדות.
יש מחלוקת על השיפוט הערכי.
בעיני בגידה אינה מוצדקת כמו שגניבה אינה מוצדקת כמו שאונס אינו מוצדק.
בהינתן נסיבות - יש בכל מיקרה דרכים אחרות להגיב. ודרכים אלה צריכות להיות מוסריות יותר.
סליחה על ה"צדקנות". אבל "נסיבות" וכן העובדה שהרבה אנשים בוחרים בדרך כזו עדיין אינה מכשירה אותה.

[צפריר_שפרון*]

עוד טיפה,
מוסר הוא עניין אישי. בכל פעם שאת מוכיחה אחרים או מטיפה מוסר - עניין זה כשלעצמו נועד לחיזוק הערכים שאת מאמינה בהם.
בתוכם מתקיים גם הפרדוקס שזה ממש לא מוסרי להוכיח אדם על חוסר מוסריותו (הלבנת פני אדם ברבים).

מדברייך עולה שאת תעדיפי לגווע ברעב ולא לגנוב.
מכאן גם שכאשר את אונסת את ילדייך לדרך חיים מסוימת את פושעת באמות המוסר שלך.
על מנת להבהיר - כולנו כופים על ילדינו, וכל כפיה שכזו בהחלט עשויה להתפרש כאונס.

כאן, לעניין הבגידה, אין כל הבטחה, אין כל בטחון שלא תהיה בגידה בין שני אנשים. בתוך הקביעה הנחרצת הזו ניתן לומר שניתן להכניס גם יחסי אישות.
כל אותן חומות או אמצעי ריסון על מנת למנוע קיום יחסי מין מחוץ לקשר הזוגי, או מחוץ לקדושת הקשר הזוגי. נבנות לאורך כל חיינו. עם זאת, אמון, או נאמנות גם הם עניין פנימי.
מכאן שההחלטה להיות נאמן לאשתי היא החלטה פנימית. וכשם שהחלטה זו נתקבלה פנימה - כך יכול הגלגל להתהפך.

מעצם זה שאלו הן העובדות. שרבים מחליטים לבגוד למרות הכל, עולה תמיהה האם הבעיה היא באנשים או בחוקי המוסר.

על מנת להסיר כל ספק אין הכותב מפרט את אמות המדה של המוסר האישי שלו - אלו אינן רלוונטיות. בוודאי לא בדף הזה.

תודה.

בובה,
מעבר לתיאוריות על ניסיונות בריחה מההתמודדות עם האובדן,
ללא כל תאוריות -
מאז האובדן את לא עסוקה בשום דבר חוץ מעצמך. יבוא הילד הזה ויחזיר את השמחה לחייך.

בוב הוא רק כדור נחמה. כמנחם הוא מצוין היות והעלה את הכוח הגנוז שבך. הכוח להיות נאהבת. זה העיקר.
בעבורו את העלית את הכוח הגנוז שלו. הכוח לתת ולחוות קבלה של הצד השני.

חזרי הביתה. הרי בסופו של דבר את יודעת שתחזרי הביתה.
אינך נמנעת מתוך זה שהאיש שלך יתכנס פנימה. את נמנעת מגילוי העניין מתוך זה שאת יודעת שהאיש שלך ישחרר אותך ללא ויכוח - מכוח אהבתו.

אילו יכולת לראות מעבר לעורך, אפשר שהיית רואה כמה הוא גדול.
הוא עשוי להגיש לך את העולם כפי שאת רוצה, מסעיר ומצחיק ובעיקר בטוח.

תודה.

[עוד_טיפה_לים_התגובות*]

צפריר : כאשר ערכים מוסריים מתנגשים יש לבחור את הערך הגבוה יותר. ברור שבמיקרים קיצוניים (מוות מול גניבה) עדיף לגנוב.
אונס למשל (לפי אמות המוסר שלי) איננו יכול להיות בעל ערך מוסרי גבוה יותר (אפילו מחיים) אבל עד כדי כך זה כבר יכול להיות נתון לויכוח.
(וכמובן אין כוונתי לאונס בהשאלה - כלומר לאנוס מישהו לעשות משהו במובן של להכריח.)
בגידה באמון - על מנת להצדיק אותה יש להביא ערכים גבוהים ממנה על מנת להצדיק אותה. ושוב, יהיה צורך לשכנע שאין כל דרך אחרת לשמור על אותם ערכים אחרים באופן אחר. אם אתה רוצה לדיק אזי אומר - בגידה באמון מוצדקת אך ורק במצבי קיצון גבוהים ביותר - ברמת סיכון חיים ואולי גם זה לא.
אינני רואה כל בעיה בהצבת סולם ערכים תובעני. להיפך - זה מהווה יעד להשגה במקום השלמה עם הרוב. יש להניח שעבור כל הכותבים כאן - ה"רוב" איננו אמת מידה לפיה יש להתישר.

אינני רואה בדיון על ערכים כל בעיה ערכית.
פני אף אחד (אחת) אינם מולבנים כאן ברבים.
ואם מישהוא/מישהיא חושב שכן - אפסיק מיד.

[צפריר_שפרון*]

עוד טיפה,
לעולם מדרגות או מדרגים אינם מוחלטים.
כל מה שכתבת כאן נכון לגבייך.
עם זאת, כל אחד והסף שלו. מה שנתפש בעיניך כשאלת חיים אינו דומה למה שנתפש אצל בובה.
הגדרת האונס בקיצוניותו בלבד מיטיבה להדגיש את יחסיות העניין.
מבחינתי למשל שליחת הילדים לאינוסם במערכת החינוך היא שאלת חיים ומוות. אינוס זה נראה לי לא פחות חמור מאונס שמתבצע בלילה בחשכת המדרגות - אולי אפילו יותר.

מכאן שמוסר הוא דבר אישי. כך זה בעולם היחסי - ערך מוחלט אינו תופש לכולם או אינו מוחלט לכולם. ודאי שבעניני מוסר.

לעניין הלבנת הפנים. לבוא אצל הנואף ולומר עד כמה הניאוף אינו מוסרי נמצא כתוכחה. תוכחה לעולם מלבינה פנים. גם כאשר כל האירוע - וירטואלי.
תודה.

[ענ_בל*]

הכאב להחשף לוידוי כזה הוא עצום, כפי שכתבת.
המקום של להיות נבגד (מינית, רוחנית, רגשית) הוא מקום של פצע עמוק.
רוצה לשלוח לך אור, חום וחיבוק.
יום טוב.

[צפריר_שפרון*]

אבל אני מודה שאני מתקוממת מול האדרת הוידוי השקיפות המלאה, אני תוהה לא פעם כמה כאב ושערות לבנות היו נחסכות ממני לולא השקיפות המלאה ומה הטעם בייסורים האלה
שזה זמן חמלה. במובן הזה חמלה עומדת כקבלת העובדות כפי שהן.
מכאן אותו רעב לפרטים, לקבלת העובדות וללמידת אותה התנהגות של הפרת אמון.
שאם תתבונני היטב תוכלי לראות מהם אותן סבות קטנות שבנו את הדרמה הזו, את המחזה הזה ששניכם שותפים ךו. מחזה הבגידה הזו הספציפית.
כאן, כאב לעולם עולה כאסוציאציה לעוגני עבר כאשר הוא מייצג את אותו עידן פוסט טראומתי שהנכם נמצאים בו כרגע.

כאשר תתבונן היטב תוכל לראות איך נבנתה הבגידה הזו וכיצד שני בני הזוג נמצאים כשותפים לדבר בגידה.

שקיפות בסופו של תהליך משרתת היטב את הצדדים ולו מהטעם הפשוט שלאחר ווידוי על הנורא מכל, על עצם ההסתרה - אין עוד צורך להסתיר. מכאן, למרות שנראה כקושי, שקיפות זו מאפשרת לחיות ללא סודות המחייבים כמויות אדירות של אנרגיה.
אנרגיה זו עשויה להיות מתועלת לבירור עמוק ואמיתי. שנה אחת לעתים קרובות אפילו אינה מספיקה להעביר את הזעם, הכאב והעלבון.
נמצאת הנפש הזוגית אם כך זקוקה לזמן, אורך רוח, והיכולת לעלות אל מעבר לכאב הזה ולראות את יחסי הזוג בפרספקטיבה ארוכת שנים. כמו להתבונן מהעתיד על תקופה זו.

הקושי קיים. עם זאת, ללא כניסה לפרטים לא היתה יכולה להיות כשקיפות מלאה.

שוב, העניין איננו השקיפות כאידיאה, העניין הוא שהסתרה מהווה בגידה נוספת. מכאן, ככל שתתקדמו כך יעמיק הקושי ויפתור את עצמו.
על פני להשליך על ירושלים את העלבון האישי, ניתן לשחרר את המוקשים האלה ולטהר אותם מאותו מעשה או מסכת ארועים.
מבחינה זו בהחלט ניתנים שם הכוחות האלה.

תודה.

[בובה*]

הרבה קורה כאן והרבה מעבר לי. זה טוב. אולי פתחתי פתח לעוד ולעוד אנשים שחוו את החוויה מכיוונים שונים.
צפריר:
אתה כמובן צודק, ואני ממהרת לייסר את עצמי שוב על כך שאני שקועה בעצמי, מסתבכת בתוכי. וכן, בעלי אדם מיוחד ואוהב. ואני כועסת על עצמי שאיני מצליחה לראות את מלוא היופי שבכך. וכן, אני יודעת שיגיע הזמן לחזור הביתה ולנסות.
היום אני נלחמת קצת פחות. שני המפגשים האחרונים עם בוב היו טעונים ולא נעימים ויצאתי מהם בתחושות קשות. כאילו שנינו יודעים שהזמן הזה יגיע, קבענו לעצמנו יעד ועכשיו אנחנו תקועים במילוי הזמן עד למועד שיבוא. שנינו בתחושות מבולבלות, לא יודעים לאן הכל הולך וכבר מאוד מתקשים לקיים את הענן הורוד שהקיף אותנו פעם. אמנם עדיין ישנה אהבה גדולה ברקע, אבל היא נחבלת שוב ושוב בדיונים כואבים ומילים מכאיבות שאנחנו אומרים זה לזה. העצבים חשופים, ולא חסר הרבה כדי שהפרידה תתרחש ולו רק בגלל שנפגע האחד בשניה או השניה באחד קצת מעבר ליכולת הסיבולת. חבל, לא רציתי להתגלגל למקום הזה, אבל זה בוודאי חלק מהתהליך. אולי זה קורה בימים אלו ממש. אולי אני חוזה בחזרה הביתה שלו, ובזו שלי, ומסרבת להאמין.

[צפריר_שפרון*]

בובה,
שוב, זה זמן חמלה. נמצאת הנפש מסרבת לקבל את העובדות, כמו מנסה לשנות את העבר ואת ההווה ומכך מעלה תקווה לעתיד טוב יותר.
עם זאת, תוכלי לגלות את האיש שאת אוהבת יותר מכל - מחדש.
שנמצא הוא משלים את מי שאת היא באופן מדויק, ושמח ללמוד יחד אתך את פניו ואת פני הזוגיות לה הוא שותף.

על פני להתייסר על מעשייך ולהתקנפלקט אל תוך אותה מערבולת, קחי אוויר ולמדי את מצב ההכרה המורחב - מדיטציה או התבוננות או התכוונות.
כאן למדה את הדבקות הזו של הנפש בפן הרוחי, אותה דבקות הנדרשת לשם אותו ערוץ עם פנייך ברוחניות.

היות ובנפשך התמקדות והתעמקות או התכנסות אל תוך נתיב אחד, והיות והאבדן שחווית לא מאפשר לך לצאת מאותה התכנסות פנימה, השתמשי בכוח הזה של יכולת המיקוד שלך והתכנסי לתוך התא המשפחתי החמים שמונח לרגלייך. כאן, מתוך התמסרות מוחלטת לעוברך, זה שברחת ממנו אל בוב והאירועים האלה.
נמצא זה נדיב מאין כמוהו, העובר הזה (או זו), וממתין בסבלנותו כי רבה להתפנותך אליו.

כאן נמצאת הלידה עצמה כאירוע חשוב להתפתחותך, היפתחותך, ונכונותך לקבל ולתת. התמסרי אל פרי אהבתך - בהחלט פרי אהבתך - התמסרי אל מה שהוא מעלה בך. ומתוך שתתמסרי אל אלה, ומתוך שהאיש שלך כבר מסור אל אלה, ימצאו הקווים של מי שאתם הם - משיקים. במובן הזה מתנשקים, כהבטחה וכקיום ההבטחה.

כאן, עולה הידיעה המובנת מאליה כי אין כל פסול בך, במעשייך ובדרך חייך - לפחות בהיבטי נשמת הבריאה - שהחסד מקיף.

תודה לך על גילוי הלב, על פתיחת דף חשוב זה ועל הזכות להניח לעינייך נרות קטנים שמהבהבים אפשרויות שמראש גלויים לפניך - בפני העיניים הרבות שעוקבות אחרי הדף הזה.

הנך מוזמנת להמשיך לספר את קורותייך, בדף הזה או בדף אחר.
שוב, תודה.

<מורחב>

[יפעת_גת*]

http://www.triest-sarig.co.il/cheating.html
לכל הבובות והבובים: מאמר מצויין בנושא.

[בובה*]

צפריר:
תודה על הדברים. אני מנסה לבחון אותם ולתהות על יישומם. ברור לי למשל שאני מתעסקת בעצמי יתר על המידה, אם כי, בחיי פנים רבים נוספים שאינם משתקפים כאן בכתיבה - עבודה, לימודים וחברים - ובכולם אני עוסקת בנושאים אחרים. וזה למעשה רוב יומי. העיסוק בעצמי במישור האישי נובע מאופי הבעיות שעל הפרק כרגע, וגם אם יש נושאים נוספים שמטרידים אותי - הם לא יעלו כאן. וגם ניסיון לחזור הביתה, למצוא מחדש את אהבתו של בן-זוגי אלי, היא התעסקות עצמית, והאם אנחנו לא יצורים אנוכיים כך שגם כאשר אנו עוסקים לכאורה בנושאים אחרים, למעשה אנחנו תמיד עוסקים בעצמנו בדרך כלשהי?

האם אכן בן זוגי משלים אותי באופן מדויק? האם הוא משקף אותי? עוד מחשבה מטרידה ומעלת סימני שאלה. האם הבחירה בו הייתה נכונה? אולי טעיתי בבחירה, ולפיכך הוא אינו משקף אותי בצורה נכונה? יש לי חשש מסוים שיכולתו לחשוק בי (בלי קשר ליכולת לאהוב אותי) מוגבלת. קצת קשה לי לפרט מדוע בדיוק, אבל נניח לכך, זה פרטי מדי. אם אכן יכולתו לחשוק בי מוגבלת, האם עדיין תיתכן אהבה שלמה, כאשר אין כמיהה גופנית? אין תאווה? אהבתו אלי נראית לי כחסרה, היא מלאה בכל שאר היבטי החיים, אך היבט זה, האם הוא זניח?

ייתכן בהחלט שבוב אינו התשובה למילוי חוסר זה, והתשוקה שהוא מעניק היא זמנית, שקרית ובעייתית בשל הצורה שבה היא מוגשת - תוך כדי רמייה, שקר לבני הזוג והסתרה. אולי הפתרון לטווח ארוך יהיה אחר - לקום באומץ ולומר שאין בי מספיק אהבה כלפי מי שבחרתי בו להיות בן-זוגי, ולחפש את האהבה השלמה שחסרה לי. גם בי אין תשוקה כלפיו, אין כמיהה גופנית. אולי אפשר לפתח כזו, וכרגע אני קצת בספק, אבל אולי. ואולי הכיוון צריך להיות אחר בכלל?

ליפעת גת:
תודה על המאמר. הוא מעניין. אני תוהה אם הרומן שלי הוא בעצם מטיפוס 1: "רומן במטרה להמנע מקונפליקט" שמייצג את הזוגיות חסרת הקונפליקטים שיש לי בבית, שבעצם מחביאה בתוכה זוג שנמנע מלדבר על בעיות שיש, וכך הגעתי לרומן, או שאני בעצם מטיפוס 5: "רומן כרטיס יציאה" שאומר שמצאתי לי דרך לבחון יציאה ממסגרת הנישואים שלא מספקת אותי, אך בהיותי אדם רציונלי, אני קודם כל בוחנת אפשרות אחרת ורק אחרי כן אבחר אם לצאת? האם הרומן הוא רק דרך לגלות שבזוגיות שלי חסר מרכיב מהותי והצלחתי להתעלם מכך משך 10 שנים?

[נעמי*]

בובה,
אהבה, תשוקה, תאווה, - כשאלו נעדרים מחייך במשך זמן כה רב, כדאי שתבחני מדוע. לא סיפרת (מפאת חיסיון) על ההיבט המקצועי שלך. על המימוש העצמי כאינדיבידואל יחיד ומיוחד השואף להגשמה יצירתית ללא קשר ישיר לאחר או תלות בו.
האם בעלך משקף לך פן מודחק ורדום זה? האם בוב הזכיר לך את שחסר לך - התשוקה לצמוח ולפרוח?
אם כן, אף אחד מהם אינו התשובה. התשובה נמצאת בתוכך.
ההריון הפעיל אצלך את הזיכרון הלא מודע של תשוקה המתעוררת בעזרת פריון ועשייה יצירתית לשם הגשמה.
את השלכת תשוקה זאת על בוב שאינו מאיים (דרך היותו משקף) על התרדמת.
הפרדוכס הוא שהוא זה שעזר לך להתעורר והוא עלול להיות זה שיגרום לך להרדם שוב.
ברגע שתגלי כי לא הוא הערות אלא משקף את הערות הפנימית שעלייך לגלות ולהפעיל בתוכך, נוכחותו עלולה להיות מאיימת וכואבת.
על מנת שבעלך ובוב לא יהוו יותר איום, התחילי להתבונן בעצמך ולגלות את האור המיוחד לך ואת הדרך המתאימה לך להפיצו.
התשוקה גלומה באורך הפנימי. תני לו ביטוי. תזהי אותו בעזרת חמלה, נתינה והגשמה יצירתית.
בתקופה זו שבה את הולכת לממש את עצמך כאם, העזרי באמהות לביטוי של האור וכך תגלי את עצמך בכל הדרך.

[צפריר_שפרון*]

בובה,
האיש שלך, זה שאיתו את חיה נמצא מדויק בעבורך. קראי את הספר לבסוף מוצאים אהבה.

האיש שלך בהחלט חושק בך - רק מתקשה לבטא תאווה ותשוקה. כאן תפקידך ותפקידו - כזוג. כפי שכבר נאמר בעבר, את יכולה לחיות איתו חיים מלאים - גם באהבה וגם בתשוקה.

על פני לחפש ניתוחים פסיכולגיים איזה איפיון מתאים לבגידה הזו הספציפית. התמקדי בחזרה הביתה. התמקדי באיש שלך.

כאן, מעולם לא דובר על אנוכיות. אלא בהשתבללות פנימה. השתבללות שהחלה עם אותו אובדן, והתאפשרה להתפרץ פנימה על ידי בוב שמשקף לך כביכול את החוץ - ובפועל מאפשר לך התכנסות עוד יותר משמעותית.

כאן, אותו עניין שאינך רוצה לרט לגבי יחסי האישות בינן ובין האיש שלך, ניתן לפתרון בעבודה זוגית משותפת.
האיש שלך ילך איתך לכל כוון שתבחרי. מבחינה זו גמישותו ניכרת.

קחי אחריות על חייך המשפחתיים, קחי לעצמך משימה להתמקד בזוגיות הזו, המשפחה הזו בלידה הזו, בילד/ה. על פני אנוכיות שניתן למצוא בפן הזה המשפחתי - ה ת מ ס ר ו ת.

מדיטציות יועילו. טיפול פסיכולוגי או פניה לכוון הרוחני יחוללו פלאים.

עזרה אישית פרטנית עשויה להתקבל גם דרך הכותב - בדיסקרטיות מוחלטת. עם זאת, אין כל צורך באלה. שנמצאת את יצירתית דייך, בעלת דמיון, הגיון ויכולת גדולים בהחלט.

תודה רבה.

[בעלת_ניסיון_דומה*]

מכירה את המצוקה הזו שלך, גם אני הייתי בסרט הזה ועם כל הקושי החלטתי לשים סוף לרומן ולהישאר עם מי שבחרתי מלכתחילה. מה שיש לי להגיד לך הוא: דברים שרואים משם לא רואים מכאן. תחשבי על זה...

[בובה*]

נעמי:
אהבה, תשוקה ותאווה נעדרו מחיי זמן רב - נכון. תיעלתי את כל האנרגיות לכיוונים אחרים, בעיקר כלפי קריירה מקצועית תובענית ואינטנסיבית. הצלחתי להשאיר בפינה את חיי הפרטיים ולא לתהות לגבי זה יותר מדי. 10 השנים שבהן הייתי עם בעלי היו שנים שבהן למדתי, עבדתי והתקדמתי למקום שבו אני נמצאת היום. היה לזה מחיר - הזוגיות שלי הייתה מצע נוח לברוח למקום אחר - היא הייתה תמיד שקטה ועל מי מנוחות. לא פירטתי מה בדיוק אני עושה, כי הפרטים הקיימים כבר מקלים על מי שמכיר אותי לנחש וזה יוסיף עוד למובן ממילא. יש בקריירה מימוש עצמי, יש בה הגשמה עצמית.
מדוע אלו נעדרו מחיי משך זמן כה רב? אולי ידעתי מהם הגבולות שאוכל לקבל מבן-זוגי, ופרקתי את האנרגיות בערוצים אחרים. מעולם לא ידעתי אחר, ולכן לא שקלתי אפשרות שבעצם יש לי בעיה בזוגיות בבית.
האם בוב הזכיר לי את שחסר לי? מן הסתם... גם בלי קשר לתקופה הקשה במיוחד שבה בוב נכנס לחיי, אחר האובדן שבו כולם סביבי הלכו על ביצים, בעדינות, והוא קיבל את הדברים בטבעיות שאהבתי, גם בהשוואה לחיי לפני - בוב מהווה רמז לרצון להגיע למשהו אחר, חי יותר, פראי יותר, גלוי, ישר, עם שמחת חיים שאין לי בבית.
יכול להיות שבוב עצמו אינו התשובה, ושהתשובות נמצאות בתוכי. קשה לי להבין וליישם משפטים כגון התחילי להתבונן בעצמך ולגלות את האור המיוחד לך ואת הדרך המתאימה לך להפיצו. התשוקה גלומה באורך הפנימי. תני לו ביטוי. תזהי אותו בעזרת חמלה, נתינה והגשמה יצירתית. זה כל כך רוחני, מאוד רחוק מהשפה שאני משתמשת בה והעולם שאני מכירה ומבינה. מצטערת. אבל לא הבנתי מה הביטוי הממשי של המשפטים היפים הללו.

צפריר:
ניצלתי את הצעתך ושלחתי גם מסר פרטי...
אהבתי את המושג "השתבללות". אולי זה מתאים. אכן בוב מאפשר לי להשתבלל בתוכי עוד יותר, ביודעי שכאשר אנחנו ביחד, איני זקוקה עוד לתקשורת עם כל האנשים מסביבי. במובן זה הוא משלים את עבודתו של בעלי - בבית האיש שלי מאפשר לי להשתבלל פנימה ומגן עלי מהעולם החיצוני, ובעולם החיצוני ההוא, שבו אני ובוב מוכרים לסביבה, בוב הוא המגן עלי, ואני מתייחסת כמעט רק אליו באותה סביבה. אנשים מסביבנו מחייכים וקוראים לו "החבר שלך" או אפילו "בעלך" בקריצה, ואין לי מושג מה הם חושבים בלב (וזה גם לא ממש חשוב) אבל כשהעלית עכשיו את המושג הזה פתאום חשבתי על התפקיד הנוסף של בוב בחיי - הוא פשוט מאפשר לי להמשיך להסתגר מהעולם גם כשאני יוצאת החוצה, לשם. יש בי את הפחד לשתף, להתערבב ולהיות חלק מהקהל. והקרבה אליו מבטיחה שלא יהיה צורך בכך. נותנת לי תירוץ ועיסוק כך שאיני נדרשת להסביר מדוע איני מתערבבת.
פנייה לכיוון הרוחני - יצטרך לחול בי שינוי משמעותי ביותר לפני שאחוש בנוח במדיטציה או בכיוון רוחני כלשהו. אני מאוד מאוד לא בכיוון הזה.
טיפול פסיכולוגי? יש הרבה פסיכולוגים עם הרבה דעות. סיפרתי על הפסיכולוגית שאני פוגשת. מאז שהתחלתי לכתוב כאן, דיללתי את הפגישות איתה כי אני מרגישה שחלק ממטרת הפגישות מושג ממילא כאן - לפרוק, לשתף, להוציא החוצה את הסוד הגדול הזה שיושב לי בפנים. כשנפגשנו בפעם האחרונה, חשבתי להפסיק את הפגישות איתה. דיברתי איתה על האפשרויות השונות שעלו כאן, על הרעיונות, הביקורת, המסרים המעמיקים. היא אמרה משהו שהיה נשמע לי אחר - שתפקידה אינו ביקורת, וגם לא יישום תיקונים בחיי, אלא שיקוף של מצבי כפי שהיא רואה אותו, ללא ניסיון לבקר או לשנות את האני העצמי שלי. וכשאני שומעת אותה מדברת עלי, על בוב - אני אמנם שומעת דברים שאני רוצה לשמוע - את הדברים שהקול הפנימי שלי אומר. אני זוכרת שגישתה נקטלה כאן אי שם במעלה הדף, אבל לי זה עושה טוב, פעם בכמה זמן. אבל זה לא ישלח אותי לכיוון של עבודה זוגית או התמסרות כל עוד הקול הפנימי שלי לא יבקש את זה. והוא כנראה עוד לא מבקש את זה.

לבעלת ניסיון דומה:
כתבת רק בקיצור, ואני כאן בדף "שלי" אוספת עוד ועוד סיפורים ורוצה לשמוע מאלו שכבר "שם" ויכולים לראות הלאה. אשמח לשמוע עוד. מדוע החלטת לשים קץ לרומן? כמה קשה זה היה? וקצת על אופי הרומן - אם גם הוא היה נשוי? יש ילדים מעורבים בסיפור? איפה המאהב היה בחייך? איזה חוסר הוא השלים? האם הצלחת באמת לחזור הביתה ולהשלים את החוסר הזה בעזרת בעלך? האם ניתן לשחזר את האהבה והתשוקה, או שמדובר במשימת הדחקה מופלאה? ולמה את מתכוונת ב דברים שרואים משם לא רואים מכאן_?

[צפריר_שפרון*]

בובה,
לא נתקבל כל מסר. זו כתובתי: [email protected].

להזכירך - החיים שאת מכילה בתוכך דורשים את מלוא תשומת לבך.
תודה.

[נעמי_בן_שיטרית*]

מהרגע שניצתה האש עם בוב התחלת להשתנות. סדר העדיפויות בחיים שלך השתנה. פתאום פינית מקום לרצות ולממש תשוקה.
שום דבר לא יחזור לקדמותו. גילית את האור הפנימי שלך בעזרת מערכת היחסים עם בוב שבה את מבטאת הקשבה, נתינה, התמסרות ופתיחות. את לא תוותרי על כך. אם לא עם בוב אז עם בעלך, ואם לא שם אז במקום אחר.
עכשיו משגילית את האור לא תחזרי לחשכה.
למעשה האור היה שם כל הזמן, בתוכך רדום וכבוי. עד שהוא נדלק עם בוב.
לא בוב הוא האור ולא אף אחד אלא את. רק כשאת מאירה את חווה את נוכחותו.

אותה קרירה תובענית ואינטנסיבית הולכת להתחלף באמהות תובענית ואינטנסיבית.
ב10 שנות בניית הקיירה שמת את עצמך בצד. את בובה האשה הרכה החושנית הנשית והמלאה באהבה ונתינה. בכך כיבית את האור.
ההתמסרות והנתינה למשפחה שלך, מרגע זה, תאפשר לך לחוות את האור שלך שוב.

שאלי את עצמך מדוע ויתרת על צרכייך הנשיים, אינטימיים, רגשיים לטובת קרירה, מעמד וסטטוס כלכלי.
האם את מזהה חוסר איזון בין הצד הנשי (רגשי, רוחני) לצד הגברי (שכלי, ארצי), אם כן מדוע?

[בובה*]

הנה עברנו עוד שלב. אולי. בעוד שיחה מבלבלת בינינו, כשאני רק תוהה מה בדיוק הוא מרגיש עכשיו, למה בעצם הוא נשאר, כשמסביב הוא מפזר סימנים על כך שיום יבוא ונחזור הביתה, ובעצם המצב אצלו בבית משתפר, והוא מרגיש פתאום מאוד קרוב לאשתו. משפטים עמומים שלו שנזרקים במיילים ופגישות, על זה שאולי הוא יודע שצריך להפרד, אבל מרגיש שזה לא הזמן, ואולי הוא מרגיש אחראי למצבי הנפשי הלא-קל כרגע ושכל זה גורם לו לחשוב שזה פשוט תזמון גרוע לעשות את הצעד הזה עכשיו.
וכל זה הקפיץ אותי לשמים בעצבים, הבחירה בין שתי אפשרויות גרועות: הוא נשאר בגלל הסקס או שהוא נשאר בגלל הרחמים? כבר לא יודעת מה עדיף לחשוב.
הוא ביקש זמן, כי בדיוק עכשיו יש אצלו תהפוכות קריירה, וממש לא מתאים לחשוב במקביל גם על הבלאגאן הזוגי האישי. לא, אני לא מצליחה להבין, איך אפשר להעמיד את המחשבות על זה בצד ולהחליט, בראש, לא לחשוב על זה עכשיו.
הוא טוען שאני דוחפת אותו לפרידה. ושהוא בכלל לא התכוון לעשות שום דבר כרגע. אולי הוא צודק. בטוח שאני זו שמתעקשת לחשוב על זה עכשיו ולא לחכות ללידה, כמו שהוא היה רוצה - שקט תעשייתי כרגע, ואחר-כך נדבר. זה לא עובד אצלי ככה. אני מרגישה אותו מתרחק, מתחילה להרגיש שהפגישות מזויפות, שהתחושות לא אמיתיות ולא מלאות ושהוא מסתיר מחשבות שחולפות בראשו וזה פשוט משגע אותי.
אז הנה, התור של אומרי ה"אמרתי לך" מגיע. אני אשב בשקט ואקבל את המנה שמגיעה לי על הראש. האם זה היה מובן מאליו שכך זה ייגמר? כנראה, להרבה אנשים מסביב, ורק לא למי שמרחף בענן צמר-הגפן המתוק.
למה אני לא חותכת הכל ואומרת לו שזה נגמר? למה אני מחכה לשמוע את זה ממנו, חד וברור? הרי ברור לי שזה עומד להגיע. ואני יכולה להציל את כבודי עכשיו ולומר שלא מתאים לי, שאני חוזרת הביתה. הרי אני התחלתי את התהליך, פתחתי כאן את הדף, שפכתי את הלב ושמעתי את כל העצות והרעיונות והסתובבתי איתם בראש, שפכתי אותם עליו והוא, בטוח שבדף הזה נמצאת האשמה כולה. אז למה לא לחתוך?
אהבה, כנראה שזו הבעיה. אולי עוד שביב קטן מקווה שהוא יגיד שאני סתם מנפחת משפטים קטנים, שדבר בעצם לא השתנה, שהוא רוצה בי ויעזוב אם אסכים לצאת ביחד מהמערכת הזוגית שלי, יחייך חיוך מקסים ואני אמס. כנראה שזה לא יקרה. אני מדמיינת. הוא חולם על זה שנהפוך אחרי כן לידידים טובים. אני מגחכת לעצמי, שזו עוד פנטזיה להחזיק את העוגה שלמה ולאכול אותה. ואולי פשוט אין לי יותר כוח להעמדות פנים. הוא מכיר אותי מספיק מבפנים כדי לדעת מה אני מרגישה. אז למה להעמיד פנים שאני רוצה לחתוך? ניתן לו את העונג.
ונכון, כנראה שזה יעשה לי רק טוב - הנה ההזדמנות להתחבר לעובר, לחזור הביתה מוקדם, לנוח (אתמול הלכתי לישון בתשע וחצי!). קניתי לי את הספר לבסוף מוצאים אהבה ואני כולי תקווה שאלמד לאהוב את בעלי, להמשך אליו מינית, להיות מאושרת במחיצתו ולשכוח את שמונת החודשים שבהם הייתי אשה אחרת. אני מניחה שהתחלתי בזאת לכתוב את הרקוויאם לדף הזה, הנה הפרק הראשון.

[ענ_בל*]

(קוראת שקטה)

[ליזה_ליזה*]

גם ממני

[עוד_פלונית*]

( () )

[עוד_פלונית*]

התכוונתי שיצא חיבוק
אז חיבוקים

[נעמי_בן_שיטרית*]

בובה, יש בך את האומץ להתבונן במציאות אשר יצרת ולבחון אותה על מנת לבחור באחרת. בכך את מהווה השראה לכולנו.

אני כולי תקווה כי אוכל ללמוד לאהוב את בעלי
לא אותו עלייך ללמוד לאהוב, אלא את עצמך - את עצמך במחיצתו.
את עוברת שינוי. הופכת לאם, רכה, מתמסרת וקשובה. קשובה לצרכייך ולצורכי משפחתך.
קבלי את עצמך. תאהבי את עצמך. בכך תרעיפי אהבה על בעלך.
"ואהבת לרעך כמוך"

[ההולכת_בדרכים*]

בובה,נעלמת לכמה ימים,ולא ידעתי אם לדאוג או לשמוח (קיוויתי שאולי לקחת לך פסק זמן של שקט).
אני לא חושבת ש"מגיע לך",וגם לא שאת אמורה לקבל על הראש.די כבר עם הנוקשות הזו...מה שמגיע לך זה
אני ממש מבינה למה נמאס לך מהעמדות הפנים והתחושה שהפגישות מזויפות.לא בשביל זה נכנסת לכל הסיפור.
כתבתי לך על זה משהו אצלי לפני כמה ימים.על משהו אחר,אבל באותו הקשר.בינתיים זזו אצלך כמה דברים.
זה נשמע כל כך מתיש.עדיף להתרכז בעצמך ולהשאיר את הכדור בידיים שלו.ומבינה שאין לך סבלנות לרחמים שלו או של
כל אחד אחר.צודקת.

[בובה*]

לההולכת בדרכים:
הנה, העברתי את הדיון שלנו חזרה לכאן. זה מה שכתבת (בקיצורים הכרחיים):
_...והשאלה היא-אחרי שהחיים לימדו אותך שדבר אינו בטוח באמת,שגם אם אתה משתדל ועושה הכל "בסדר",ולא "אשם" בכלום,בכל זאת יש אפשרות שתיפול בגדול-האם הידיעה הזו מאפשרת לך לעשות מעשה שהוא בבירור "לא בסדר",כי זה גם ככה כבר לא משנה?כמו להגיד-אז אני אשמה,ביג דיל,
גם ככה החיים הראו לי שזה לא ממש מה שקובע...
אני מחברת את זה למה שאת אומרת על בטחון מזויף,ועל כך שמאסת בגישה הזו.ועל מה שכתבת על כך שאנשים לידך הלכו על ביצים.כאילו שפתאום נפתח בך המקום שמסרב ללכת על ביצים,להיות זהיר ומחושב ו"בסדר" ו"נכון" (כמו בשיר של רונה קינן "לחיות נכון") _

אז אני אנסה לענות קודם על זה ואחר-כך על ההודעה המעודכנת.
לא, אני לא מרגישה ש"אין אלוהים" והכל מותר רק בגלל שהילדה שלי מתה. אני לא חושבת שתחושת חסד כלשהי הנחתה אותי להאמין קודם לכן שהגיע לי לסיים את הלידה בשלום, ואני לא חושבת שעכשיו אני נוקמת במישהו בסיפור הבגידה שלי. אני לא מאמינה באלוהים או בכל ישות משגיחה אחרת, כך שאין לי תחושה שמעשי נבחנים ולכן אני אמורה להתנהג כך או אחרת. דיברנו לפני כן על נושא הגבולות שנפרצו, ואולי איזשהו מחסום רגשי כן נפרץ בעקבות הלידה ואפשר את הבגידה, אבל קשה לי לקשר בין זה לבין תחושת האשמה.
זה יותר מתקשר לי לכעס שלי ולקושי להיות לצד אנשים עם פרצופים מרחמים. אני שונאת רחמים, וקשה לי מאוד לקבל חיבוקים מנחמים. לא רציתי להיות במקום הזה והרגשתי בו רע. אחרי הלידה נוצרה בבית מעין "שבעה" (למרות שלא הייתה לוויה ואין קבר - כי ביהדות זה נחשב "נפל"), ולא ישבתי ובכיתי שם לעיני האנשים אלא התנהגתי יפה ושמרתי את התחושות לרגעים שבהם היינו לבד. התחושה החזקה ביותר בתחילת הקשר עם בוב הייתה שמצאתי מישהו שלא מרגיש מחויב להראות עצוב, למרות שהוא יודע מה קרה. ויכולתי לחייך לידו ולהרגיש מאושרת, לצחוק ולשמוח, בלי מבטים ביקורתיים או מתנשאים שאומרים "עוד לא הפנמת" או משהו מכאיב שכזה. אז אולי זה באמת כיוון לחשוב עליו, שבוב איפשר לא ללכת על ביצים אלא להתפרע, ומכאן - הגבולות נפרצו.

ולהודעה השניה שלך:
כן, נעלמתי לכמה ימים, אבל לא ממש לשקט. אני אלופה בהדחקות - אם בוב מדחיק עבורי את ייסורי הלידה הקודמת, אז כשבוב מקשה עלי את החיים אני מדחיקה אותו בעזרת עבודה. שקעתי לי בעבודה, ולפתע גיליתי שאני יכולה מאוד להנות מזה. התחלתי במקום העבודה החדש שלי זמן קצר מאוד לפני שהתחיל כל הסיפור עם בוב, ולאורך כל התקופה חשתי חוסר סיפוק מקצועי וחוסר עניין. האשמתי את המקום, את האנשים, את העבודה, את זה שלא ביררתי עד הסוף מה התפקיד - מה לא. והנה פתאום, דווקא לא רע לי. פתאום אני מתעניינת מאוד במה שאומרים בפגישות ושוקעת לתוך זה. הדחקה? ברור... אבל הנה עוד ערוץ להתפתח בו אם צריך. ולכן קצת נעלמתי - קריירה תובענית, במקצוע עתיר שעות, ואני פתאום לא מצליחה למצוא זמן ל"באופן"...

וכן, התחושה המזויפת מעיקה עלי. בוב לא מבין למה אי אפשר להמשיך ככה עוד קצת. כמה כבר נשאר עד הלידה? ואחר-כך ממילא אלוהים גדול. אז מה השתנה? למה עכשיו אני מציקה? ואני תוהה איך להסביר שמרגע שעלתה הסוגיה, שבעצם אנחנו בכיוון של פרידה, אז רק בוב מצליח להדחיק את הרגע שבו זה יקרה ולחיות את העכשיו, אני כבר רואה את ההמשך, ולא יכולה להמשיך ככה. וכן, זה מתיש, ומלחיץ, ואני לא יודעת איך תהיה הפגישה הבאה. בינתיים מרחוק אני מצליחה להעביר את המסר רק בצורה חלקית. והעמידה פנים אל פנים, מול השאלה "מה את רוצה?" בעצם מלחיצה מאוד.
אבל אין לי שום סבלנות ושום רצון להיות אובייקט לרחמים. גם לא אובייקט מיני. אולי מרגע שהבנתי, שאין פה מערכת יחסים שהולכת לכיוון של זוגיות גלויה, וגם אין חלום על כיוון כזה - איבדתי את העניין. לא, אני לא בעניין בשביל סקס מצוין. יותר מדי מסוכן. ולמרות שזה כיף - אם אין פוטנציאל עתידי, ואני לא מאמינה שזה יקרה, אז למה לסכן את מה שכן יש לי? האמנתי תקופה ארוכה שעוד נגמור ביחד, כזוג אמיתי וגלוי. האמנתי שהמפתח לכך הוא בידי, ושיום יבוא ואנטוש את בעלי ונוכל לצאת לאור. היום אני לא חושבת שזה באמת יקרה. ואין לי את היכולת להנות באותה צורה מהשעות הגנובות יחד כשהאמונה הזו הלכה לה. מוזר לי שאני כותבת את זה. לכל אורך הדרך לא הצהרתי שאעזוב את בעלי, ולא גרמתי לבוב להאמין שכך יהיה. וכנראה, שהוא, ביודעו שלא יעזוב, שמח במסרים הללו. ובנקודה מסוימת בעצם התחלתי לרצות את זה. ואז גיליתי איפה הוא עומד. ואז נכוויתי.

לנעמי בן שטרית:
תודה על המחמאה, אני מאוד משתדלת. האמת שמי שפקחו את עיני היו מבקרי בדף הזה, שטרחו להכביר מילים עד שהואלתי לרדת מהענן... אבל כן, יש פה, תחת מעטה האנונימיות, אפשרות גדולה להיות כנה באמת, לומר את הדברים שעל ליבי עד הסוף, בלי לחשוש - לא תזהו אותי ולא תאמינו שזו אני, גם אם נשב זה לצד זה במטוס משך 10 שעות, וזה יתרון עצום שמשחרר את אצבעותי על המקלדת.

לאהוב את עצמי? במחיצתו? או, זה עוד יהיה לי קשה. אני קוראת את לבסוף מוצאים אהבה וכשאגיע לשלב התרגילים אנסה אותם. כרגע, מאוד קשה לי לראות את זה קורה. אני לא מאשימה אותו בכלום, קשה לי אפילו להציב רשימת דרישות של דברים שהייתי רוצה שיעשה עבורי. הוא מפנק ומקסים, אבל עדיין, להכנס איתו למיטה, להגיע לאינטימיות - קשה לי נורא. אני עושה את זה, ומקווה שזה יגרום לי הנאה אמיתית בהמשך, אבל אני עוד רחוקה משם. תהליך החזרה הביתה, אחרי שהתגלה האור בחוץ, אינו כל כך פשוט. מכירה את משל המערה של אפלטון? אז לחזור להיות מהמביטים בצללים ולשכוח שיש מאחורי הצללים דמויות אמיתיות - זה לא פשוט. כתבת קצת על האור הפנימי בפעם הקודמת. ונשאלת השאלה - איך להביא את האור לחיות בשלום עם בעלי?

ועוד שאלת - מדוע ויתרת על צרכייך הנשיים, אינטימיים, רגשיים לטובת קרירה, מעמד וסטטוס כלכלי.האם את מזהה חוסר איזון בין הצד הנשי (רגשי, רוחני) לצד הגברי (שכלי, ארצי), אם כן מדוע?
מדוע? כן, אני צוחקת על עצמי שאני אשה די גברית. אם בעלי הוא המפנק, המסור, הביתי והמשפחתי - אני מאזנת אותו בהיותי קרייריסטית, בעולם גברי, קשוחה כלפי חוץ, תאבה לסקס טוב - קצת גברית, כן. רוחנית? ממש לא. כל נושא ה"חיבור לעובר" הוא תעלומה עבורי. איך הגעתי לניתוק כזה? שאלה טובה. זה מגיע מהבית - ממשפחה לא רגשנית, מאמא ספרטנית וקשה, נמשך לאורך סוג הבחירות שעשיתי בחיים, ואיכשהו מגיע להיום. גם כאן, הספר לבסוף מוצאים אהבה מעורר בי מחשבות על הנושא. אני אעדכן בהמשך אם יהיו לי תגליות מעניינות על הגורמים הקדומים להתנהגותי העכשווית.

וואו, שפכתי הרבה...

[מכיר_את_בוב*]

_בעוד שיחה מבלבלת בינינו, כשאני רק תוהה מה בדיוק הוא מרגיש עכשיו, למה בעצם הוא נשאר, כשמסביב הוא מפזר סימנים על כך שיום יבוא ונחזור הביתה, ובעצם המצב אצלו בבית משתפר, והוא מרגיש פתאום מאוד קרוב לאשתו. משפטים עמומים שלו שנזרקים במיילים ופגישות, על זה שאולי הוא יודע שצריך להפרד, אבל מרגיש שזה לא הזמן, ואולי הוא מרגיש אחראי למצבי הנפשי הלא-קל כרגע ושכל זה גורם לו לחשוב שזה פשוט תזמון גרוע לעשות את הצעד הזה עכשיו.
וכל זה הקפיץ אותי לשמים בעצבים, הבחירה בין שתי אפשרויות גרועות: הוא נשאר בגלל הסקס או שהוא נשאר בגלל הרחמים? כבר לא יודעת מה עדיף לחשוב._

בובה : אז מה היה פה בעצם :

1. לדעתי מעולם בוב לא חשב עלייך ברצינות של זוג לנצח . מעולם זה לא היה . ואם לרגע חשבת כך אז כנראה שהוא יודע לשחק , להרשים ולהוליך שולל .
2. יש פה מקרה קלאסי שכל גבר מכיר של "דפוק וזרוק" . את לא אישתו . ולעולם לא תהיי . את הפילגש . הפילגש שלו . שמתחילה לסבך את המצב .
3. כל עוד המצב היה בסטטוס קוו . כלומר : היה לכם סקס טוב (עכשיו את עם בטן ענקית) . לא בילבלת לו את המוח . והיה לכם כיף וסבבה .

אז בוב היה מאושר . היתה לו אחלה פילגש . מבחינת גבר זה מצב אידיאלי . אשה אוהבת בבית ופילגש לפריקת מתחים בחוץ .

1. אבל בוב אדם חושב . וכנראה אינליגנטי שצפה את העתיד . בשביל מה לו על הראש פילגש בחודש תשיעי שאם את עדיין לא יודעת 3 חודשים אחרי לידה אין סקס כי הכל מדמם שם ,אז לבוב לא יהיה איך לפרוק מתחים . אז איזה מין בובה תהיי בשבילו ?
2. אני בטוח שאישתו של בוב היא אישה למופת .אישה אוהבת . אישה קלאסית ורעייה קלאסית אז למה לו לוותר עליה לטובת בובה בוגדנית שאוטוטו תפסיק לתפקד (זמנית) מינית .ומתחילה כעת לבלבל לו את המוח .
3. בוב רוצה לחתוך . זה ברור . נמאס לו כבר . הוא מיצה אותך . מצידו הוא היה רוצה פילגש אחרת . אבל הוא יודע שזה צריך להיעשות בזהירות ובהדדיות כי את יכולה בכעסך לדפוק לו את חיי הנישואים השלווים שלו . אז הוא לאט לאט יימלט מציפורנייך וייעלם מחייך . ככה זה .
4. אבל בשורה התחתונה , אם תיפרדי מבוב , אף אחד בעצם לא הפסיד פה . בוב הרוויח מאהבת ופילגש . את הרווחת אשלייה של אהבה , וסקס .

בעלך היקר הרוויח רמזים שאת כבר לא מתרגשת ממנו . הרוויח רמזים שהוא לא האחד והיחיד שלך . אבל הוא מספיק טיפש כדי לא להבין את הרמזים ששלחת לו וימשיך לחיות באשלייה שאת אהובתו .

[בעלת_ניסיון_דומה*]

בובה,
מדוע החלטת לשים קץ לרומן? כמה קשה זה היה? וקצת על אופי הרומן - אם גם הוא היה נשוי....
לא. הוא היה רווק ורצה יותר ממה שאני הייתי מסוגלת/מוכנה לתת באותו הזמן. התפתיתי לחיזוריו מפאת חוסר תקשורת (בכל התחומים) עם בעלי. האיש שהכרתי, התאהבתי בו והיה לי לחבר הטוב ביותר, פתאום לא היה שם יותר בשבילי. בכל המובנים. זה היה לאורך המון זמן עד אשר זה פגע במיניות שלי, בנשיות שלי, בביטחון העצמי שלי וכו'. מעבר לזה, המין איתו אף פעם לא היה מזהיר כ"כ, אבל לא את המין חיפשתי כשביקשתי להינשא לו.
בקיצור, הבחור הרווק, שופע גבריות ושרמנטיות, אחד כזה שניתן רק לפנטז עליו אבל לא לדעת - התחיל איתי! מי היה מאמין?!? המוסריות והמצפון דפקו לי בראש שעות נוספות, אבל הלב... אחחחחח הלב!
הבחור רצה שאני אעזוב את בעלי ואתגרש. דיבר על כמה אני מושלמת עבורו, כמה הוא יעניק לי...
בכל זאת החלטתי לסיים את הקשר הזה. ופה זה מתקשר למה שכתבתי לך: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
בובה, אין מערכת יחסים מושלמת. בכל מערכת יחסים יש גם עליות וירידות. מסתמן שמצאת לעצמך באמת שותף טוב לחיים שאוהב אותך, מכבד אותך, דואג לך...
בואי נחזור רגע אחורה בזמן. איך הרגשת כשעוד הייתי מאוהבת בו? נכון שהפעמונים צלצלו בחוזקה, הציפורים צייצו וכל יום היה נעים, בהיר ומחייך? מה קרה עכשיו? השמיים קדרו? - לא! פשוט נכנסתם לשיגרה. וזה משהו שיקרה לך בכל מערכת יחסים בה תבחרי. מה לעשות? אלו הם חיינו. רצופי שיגרה, מונוטוניות.. זה שמצאת "אקשן" מחוץ לחיי הנישואין המשעממים שלך, זה לא מה שמבטיח לך המשך שלהם ומה אז? תמשיכי לחפש? תמצאי שוב רומן מחוץ לנישואין או למערכת היחסים הזוגית שלך ותנהי אחריו?
אל תביני אותי לא נכון. אני, חלילה, לא מעבירה עליך ביקורת. אני כותבת לך דברים שאמרתי לעצמי בשעת המשבר הגדול. גם אני התאהבתי וקיבלתי הרבה מאוד אהבה בחזרה. אבל בעלי הוא זה שבחרתי לחיות איתו את חיי מלכתחילה והיו לזה סיבות מספיק טובות. עברנו תקופה קשה, ועבדנו חזק על מנת לשקם את עצמנו. אז הרומנטיקה שרתה במחוזותינו לעוד חודש -חודשיים והשיגרה פרצה במלוא עוזה שוב. ואם הייתי הולכת עם הרווק? לא נראה לי שחיי היו שונים. פשוט הייתי מבכה על חבר טוב שהפסדתי. אולי הרווחתי חבר נוסף, אבל פגעתי באדם חשוב לי לא פחות. לי - זה לא נראה שווה. ולי לא היו ילדים. לך יש. האם שווה להעביר אותם את גיהנום הגירושין (ואני אומרת את זה כילדה של הורים גרושים).
חשבי פעמיים על מה את יכולה להפסיד במידה ותלכי אחרי צו ליבך העכשווי. נסי לדמיין את בן זוגך לרומן כאיש של יומיום במערכת יחסים. הרומנטיקה לא תישאר שם תמיד.
מה שהוא מציג בפניך כיום, כשאתם מגששים את דרככם אחד לשני ומציפים עצמכם באדרנלין - לא זה מה שיהיה אם תבחרו לפרק משפחות ולהיות ביחד.

[ההולכת_בדרכים*]

"לא,אני לא מרגישה שאין אלוהים והכל מותר רק בגלל שהילדה שלי מתה...אני לא חושבת שעכשיו אני נוקמת במישהו...
אני לא מאמינה באלוהים ..כך שאין לי תחושה שמעשי נבחנים..."
וואו,בובה ,לקחת את מה ששאלתי למקום אחר ממה שהתכוונתי...אני שואלת אותך על תחושה אישית,שלך מול עצמך,
לא מול אלוהים או כל גורם חיצוני אחר.אבל נראה לי שממילא זה לא כל כך דיבר אלייך אז נעזוב את זה.
אין לי עניין בדיון תיאורטי על אשמה ומוסר,אלא בהרגשתך ובחוויה האישית שלך בלבד.
מה שאת מספרת עלייך ועל בוב לא נשמע לי מוזר.בהודעה הראשונה שלך בדף את כתבת בפירוש,שהוא מוכן לעזוב
את הבית והכל תלוי רק בך.אם זו היתה אשליה אז טוב שגילית את זה,ולא סתם משכת משהו שאינו קשור למציאות.
נכון שגם את לא הבטחת לו כלום,אך חשבת שהמפתחות בידייך והתבדית.זה כואב,אך עדיף לעמוד מול הדברים כפי
שהם ,לא? אני עוקבת אחרי כתיבתך ומקווה שקריאת הספר תתן תנופה לתהליך שאת עוברת.

[בובה*]

אתמול נפגשנו, אחרי שכל השבוע שיחות הטלפון (מצידי לפחות) היו מתוחות, מנסות לשחק כאילו הכל כרגיל, ואני רגועה ומנסה לתת לו את הזמן שביקש. השיחות נותבו לנושאים אחרים, לא עלינו, לא על הזוגיות. היו גם שיחות שכן היו עלינו, והן היו קשות ומרירות ונאמרו בהן דברים לא קלים. אבל בטלפון, מרחוק הכל יותר קל. הזעם יותר צודק, המשפטים מתנסחים יותר בקלות.
ואתמול ראיתי אותו. ולא ידעתי מה לעשות עכשיו. לא היינו לבד, ולא היה מצב לשיחה ממש, רק חמש דקות קצרות. לא ממש המקום והזמן להסביר את עצמי. והוא תהה אם "הרגתי אותנו" כבר, ומה בדיוק קרה. והיה יפה כל כך, ורגיש. ועלה בי הצורך הבלתי נשלט לחבק ולהגיד ששום דבר לא קרה בעצם, והכל בסדר, ואני מוכנה לחכות עד עולם שיחליט את החלטותיו. אבל כאמור, בחמש דקות - נשיקה חטופה על הלחי, ומבטים עמוקים ותוהים אחד בעיניים של השני.
היום סוף סוף ניפגש ונוכל לדבר. הוא בכלל לא מבין על מה צריך לדבר. שבוע שלא נפגשנו כשרק שנינו לבד, ולבזבז את הזמן על השיחות האלה? הוא הרי ביקש פסק זמן למחשבה, ולא להחליט לפחות שבועיים. ואמרתי בסדר. אז מה קרה?
ונכון, אמרתי בסדר, כי בעצם אין לי ברירה. אבל האם זה אומר שאני מעוניינת להמשיך כרגיל? אולי אני מעדיפה להמתין ולראות מתי יסתיים תהליך החשיבה שלו, לאן זה הולך, ומה בעצם יהיו התוצאות? למה כדאי לי להסתכן עכשיו, כשאולי בקרוב זה כבר הכל ייגמר? ולמה לחוש תחושה זולה של ניצול ההנאה הגופנית, כשכרגע אין בי אמונה שיש שם משהו מעבר לכך?
אני כותבת כאן, ובעצם מרגישה שאני מכינה את עצמי לשיחה שתגיע. יודעת שפנים אל מול פנים יהיה לי הרבה יותר קשה. המילים לא יגיעו בסדר הנכון, החיוך הכובש והחיבוק החם ימיסו אותי ויגרמו לי לתהות למה הייתי כל כך חסרת סבלנות ומה בער לי. אז הנה, שחור על גבי בז'... אולי אפילו בוב קורא את זה (ולא מספר לי) או יקרא את זה ויבין יום אחד.

למכיר את בוב:
בחרת לך כינוי מבהיל... לרגע תהיתי אם אתה באמת מכיר. הביקורת שלך מתאימה לאלף המקרים ששמעת עליהם בעיתון, ולמדור השבועי של ורדה רזיאל-זקונט. הוא ואני נכנסים לך למשבצת הברורה והקלאסית של בגידה, הוא מראש רצה רק זיונים ואני הייתי קורבן מקרי. טוב, אני לא מרגישה חלק מתבנית כל כך ברורה. ואם בוב מעולם לא חשב על משהו מעבר לזיון טוב, אז תאמין לי - שהוא טעה בבחירת הפילגש. אני באה עם מטען מסובך, הריון, אובדן, נשואה. חסרות בנות יפות שהיה כיף לזיין? בשביל מה הוא צריך היה סיפור מסובך כמו שלי על הראש? לא מסתדר לי לתבנית הברורה שלך.

לבעלת ניסיון דומה:
כן, אני מניחה שיש הרבה צדק בדבריך, והנה אני בעצם בדרכי חזרה הביתה, לבעלי. שהוא שותף חם וטוב וביתי. הוא לא גורם לי פרפרים. שאלת על הימים ההם של ההתאהבות - הייתי ילדונת. חיילת צעירה, והוא קצת יותר מבוגר, חבר ראשון, וכמובן שהכל נראה מושלם. אבל זו הייתה תקופה קצרה, ואחריה - ידיעה רדומה וארוכת שנים שזו זוגיות נוחה, שחבל להחליף. אבל משיכה? מזמן לא. הרבה זיוף של אושר גם כשהוא לא באמת שם. ואני כנראה אחזור למשבצת ההיא בקרוב, ואמשיך לחיות בה, אבל הפעם מתוך ידיעה של משהו אחר. פקיחת עיניים. והדבר המפחיד ביותר הוא שזה עלול לקרות שוב. שוב לגלוש למחוזות אסורים כדי להשיג קצת אושר שכבר אין בבית. איך להבטיח שזה לא יקרה שוב?

לההולכת בדרכים:
כן, ההתפקחות מאשליות מכאיבה. אני זוכרת שהדבר היחיד שהיה חשוב לבוב לומר אחרי שכתבתי את ההודעה הראשונה היה שהוא לא כל כך מהר קופץ ובורח מהנישואים שלו. חשבתי אז ש"בסדר, הוא לא רוצה להיות מובן מאליו, אוקיי". כי שאר המסרים היו מאוד קשורים לבית חדש שנבנה, חיים אחרים, חלומות שלו להכיר אותי למשפחה שלו, לחברים. לפעמים אני התכווצתי מבהלה למשמע התוכניות שלו, אבל הן נשמעו מאוד מוחשיות, וכנראה מתישהו התאהבתי בתוכניות האלו, ולא הבנתי שהן דיבורים בעלמא. ללא כוונה מאחוריהן. וכשאני התחלתי להרגיש מחנק בבית, וחשבתי שאולי אני כן יודעת להבטיח יותר - התחלתי לשמוע את החריקות יותר בקול. עוד רמז ועוד רמז, וגם קיר אטום כמו בחורה מאוהבת בסוף קולט. וזה מכאיב ומעליב. למרות שלא הייתה שם שום הבטחה, בשום שלב - לא ממני ולא ממנו. ועדיין...
אני קוראת את הספר, ומנסה לחפש רמזים למה שהוא אומר בחיים שלי. הספר מדבר על בחירת בן זוג, שהוא תמהיל של הטוב והרע שהיה בדמויות שגידלו אותי בילדותי. אז אני רואה שאני בעצם הדבר הקרוב ביותר לאימו של בעלי שהוא יכול היה למצוא, אבל בשום צורה אני עוד לא רואה את הדמויות של הורי בבעלי. בכלל לא. אח"כ, שלב ההתפכחות מההתאהבות מתואר כשלב שבו יש כעס על הצדדים השליליים בבן הזוג. ואני לא רואה את הכעס הזה בזוגיות שלי עם בעלי. אין בי ממש כעס עליו, ואין לנו מריבות מהסוג של "תמיד אתה עושה..." וכו'. כך שגם אם הספר מעניין, קשה לי עדיין למצוא את התשובות בו למערכות היחסים שלי. אולי זה ידרוש עוד מחשבה.

[בעלת_ניסיון_דומה*]

איך להבטיח שזה לא יקרה שוב?

כמו שאת כבר יודעת, אין בחיים שלנו הבטחות. לוקחים ריזיקות, אבל עדיין יש איך לשפר:
תזמי את. תזמי נופשון קטן ואינטימי. מצאי לילדים סידור הולם לסוף שבוע ופנקי את שניכם. תחזירי את האינטימיות שלכם, את הרומנטיקה... דברי איתו על הדברים שהביאו אותך לעשות ת הצעד שאותו עשית (והוא לא חייב לדעת שזה הגיע לידי כך). ספרי לו כמה את נבולה, מה את מרגישה שאת צריכה והכי חשוב - לא ממקום של להעביר עליו ביקורת, אלא ממקום אוהב ומבין שמשהו פשוט הלך לכם ביחד לאיבוד ואת רוצה להחזיר את זה. הרי לטנגו צריך שניים...
בובה, כתבתי לך את ה"אני מאמין" שלי. גם אני פעלתי לפיו.
אם בכל זאת דברים לא הולכים ואת לא מצליחה לגשר על הפער בשיחות, אל תפסלי על הסף ייעוץ מקצועי. אני הלכתי לשם וזה עזר....
עלי והצליחי. אני יודעת שאת עוברת תקופה לא קלה והיא תמשיך להיות כזו, אבל לעזוב חיים בשביל מישהו זה לא נראה לי נכון.
אם החלטת שאין כבר אהבה ותוציאי את הרומן מהמשואה הזו) ואין יותר על מה לדבר - תזמי פרידה, אבל לא בשביל מישהו אחר, כי לעניות דעתי זה נדון לכישלון.

[צפריר_שפרון*]

בובה,
התבוננות נקיה במי שהוא בוב תניע אותך מלהתמוסס שם שוב. שעיקר קסמו הוא בקיצוניות שבו.

הרי ידוע לך שאת אינך האחרונה בעבורו. אחרייך יהיו עוד. אינך מתאימה לתפקיד הסוהרת שמאפשרת חופשות. אינך מתאימה לדרך חייו. הוא נדרש לכבלים על מנת לזייף לעצמו חירויות כאלה של ספורי רומן "נדיר".

לכן, למרות שהרבה יותר קל להצמד אל המיידי, זה המרגש יותר, הפני עורף שם, חזרי לביתך והתחילי את חייך מראשיתם.

על פני להכנס למיטה עם האיש שלך, כשאת כולך עמוסה בדחיה המורכבת מאשמה ומהאשמה עצמית - זו הכוללת את הספור הנוכחי ואת עצם עשר השנים האחרונות עליהן את כועסת כל כך, הימנעי מאלה. היכנסי כעת פנימה, אל תוך מי שאת היא, התבונני בפן הזה שכל העת התהווה למרות מי שאת היא - אותה תקשורת מופלאה עם פרי אהבתך. שנמצא הילד הזה נוצר מפרי אהבה אחת, ומלווה באנרגיה של אהבה והתמסרות.
נקיון עצמי שם, רחיצת המצפון במי החרטה, בהחלט לא תניח למשקעי ייסורי הבגידה מלהשפיע על החיים שרוחשים בתוכך.

לכן, למרות הכחשתך לרוחניות שבך, שבי, עצמי עינייך, התבונני בשקט באשר לפנייך, דמייני את המציאות מבעד לעפעפייך הסגורים כאילו מתהווה רק על פי משאלותייך, כבחלום.
שם שימי לב לאותו כדור אנרגטי שמקיף אותך, כדור הארץ או במובן זה אותה הילה אישית ואנושית שמוקרנת ממך אם תרצי בצורת גלי חום.
אז, שאפי אוויר מואר מהגרון דרך הלב אל תוך הרחם, דמייני את האור הזה מאיר את החיים שרוחשים שם ואז נשפי אוויר זה מתוך הרחם, אל הלב כשאת מאירה את הלב עצמו. הרפי את הגוף הפיזי. מודה אל הקיום, אל החיים האלה שמכילה, מודה אל עצם קיומה בחומר, בגוף.

חזרי על תרגיל זה מספר פעמים.

ההווה המתהווה ממש כעת הוא התכנסותך פנימה אל עוברך. אל אברייך.
הניחי את הגברים בצד, הניחי את עצמך בצד.
למדי את ההתכנסות. התבוננות ללא תגובה. ה ת ב ו ד ד ו ת.

שעוד מעט כמעט, הלבד שלך יהיה מלא בעוד לבד אחד, ולא תדעו שאינכם אחד/ת.

זה השער שלך כעת חיה. זה השעור. זה הפתח והמפתח.

<מורחב>