יולדת בשקט

[פלוני_אלמונית*]

דף סיפור לידה שקטה

שבוע 20 מתקשרים מהמעבדה הגנטית שלעובר יש תסמונת נדירה. אני מסתובבת 10 ימים עם מחשבות איך ואיפה ללדת. אף פעם לא ילדתי בבית חולים. ואותו אני לא רוצה ללדת בבית.

יום ראשון הגענו מוקדם לבית חולים והיה לי ברור שבערב אני כבר בבית.
קודם הלכנו לרופאה, ביקשתי זריקת פטוסייד למרות שהשבוע גבולי והתינוק ממילא לא יוכל לחיות מחוץ לרחם. משום מה לא חשבתי שזה יהיה נורא כל כך. אבל זה היה.כשראיתי אותו באולט', לפני הזריקה, הבנתי כמה זה סופי ושזה באמת נגמר מעכשיו. בכיתי מאוד ולא הסתכלתי.
משם עלינו למחלקת נשים. מ', האחות הנחמדה שעוד תככב הסיפור, קיבלה אותנו והסבירה מה האפשרויות. הראשונה, לקחת ציטוטק לנרתיק ובהמשך כל 3 שעות מנה נוספת דרך הפה. תוך כמה שעות מתפתחת לידה. לרוב הנשים הציטוטק עושה תופעות לוואי. חום, צמרמורות, בחילות, הקאות ושילשולים.
השניה, לקחת כדור מפיג'ין וללכת הביתה ל-24 שעות. הכדור מכין את הגוף ללידה, מרכך את צוואר הרחם. בדר"כ הוא מאוד מקצר אח"כ את הזרוז והלידה. למחרת עושים הכל כרגיל, ציטוטק בנרות וכל 3 שעות מנה נוספת דרך הפה.
ישר פתחנו אינט' וחיפשנו מידע. כל המידע התייחס להפסקת הריון בשבועות ממש מוקדמים. אני ב-22. בדרך לבית החולים ש' שלחה סמס שהיא בלידה ותעדכן. נורא נבהלתי מזה שהיא לא תהיה איתי בלידה והאופציה הזאת נפלה עלי מהשמיים. לקחתי את הכדור ונסענו.
למחרת, הייתי בטוחה שכולם רק מחכים לי שאבוא ורוצים לתמוך בי, אבל בקושי הסתכלו לכיווני גם כשהצלחתי לומר "באתי להפסקת הריון, שבוע 22". כשהרגשתי שאני הולכת לבכות השארתי שם את ע' להתמודד והלכתי לשבת בחדר אחיות שהיה ריק. נשבעתי שאני לא הולכת לבכות בגלל חוסר אונים שלי, או יחס. אולי כן בגלל דברים אחרים. איכשהו כיוונו אותנו לחדר פרטי וחיכינו. עברו 4 שעות במהלכן כלום לא קרה מלבד בקשה שאעשה חוקן (כל הנשים לוקחות אפידורל ומוגבלות תנועה בזמן השלשולים של הציטוטק, אז עושות חוקן ורק אח"כ זרוז). כל רבע שעה ע' הלך לבקש שיתנו כבר זרוז וכל הזמן אמרו לו "אל תדאג, לא שכחנו אתכם, כבר באים". אחרי שעתיים שמעתי מישהי צועקת על האחיות בייאוש שכבר שעה וחצי היא מחכה להן ואף אחת לא באה. לא שסבלנו בשעות האלה, ראינו סרטים, דיברנו וצחקנו, אכלתי חופשי למרות שביקשו שאהיה בצום בשביל הגרידה שאחרי.
אחרי 4 שעות בדיוק נכנסה הרופאה הצעירה החביבה ו-2 אחיות. בלי שתכננתי, התחלתי לבכות ולשאוג עליהן: " 4שעות נראה לכם הגיוני? לא באתי לפה בשביל כיף, יש לי תינוק מת בבטן, מה אני אמורה לעשות כדי שתעזרו לי?" ולא סתמתי עד שנגמר לי האוויר ואז צרחתי "אני לא צריכה את שלושתכן פה, תעופו מפה". הרופאה אמרה להן שילכו והיא תסתדר לבד. עשתה לי בדיקת דם, השאירה וריד פתוח ושמה ציטוטק וגינלי. כל זה לקח יחד 2 דקות. בשביל זה חיכיתי 4 שעות. אמרה לשכב שעתיים כדי שלא ייפלו הנרות. מ' נכנסה להגיד שלום וסיפרתי לה ששאגתי על הצוות. היא אמרה שיודעת ומבינה אותי למרות שהן נשמות טובות. אמרה גם שכל מה שאני צריכה שאקרא לה בלחיצה ובלי להסס.
המשכנו בשגרת 24 עם ג'ק באואר. אלא שאחרי 20 דקות בא ציר. ואחרי 2 דקות עוד ציר. ממש מהר זה קרה. לא ציפיתי לזה. אחרי איזה חצי שעה של צירים הבנתי את הקצב וסימסתי לש שתצא לכיווננו. היא במרחק 40 דקות. כשהיא הגיעה כבר הייתי במצב הליכה אינסופי. צירים ארוכים וכואבים עם הפסקות קצרות בינהם. מתישהו מ' נכנסה, לא אמרה כלום על ש והתפעלה מהצירים. אמרה שנקרא לה בצירי לחץ. ממש....
ש' הביאה תאנים טריות. לא עמדתי בפיתוי ואכלתי למרות שהבטחתי לצום. היא בעיקר הצחיקה אותי, שמה לי שירים, אבל עם הצירים הייתי לבד. לא רציתי שייגעו בי, שיקלו עלי. מ' נכנסה אחרי 3 שעות לתת מנה דרך הפה. כשכבר כאב נורא נכנסתי למקלחת. די דחיתי את זה כי ידעתי שזה יעייף אותי כהוגן. היה מה זה שווה עם המים. כאב מטורף. ש' נכנסת, אחרי כמה דקות הוצאתי אותה. מ' נכנסת לשאול מה קורה וע' הודף אותה מהחדר, אומר שאני במקלחת ורוצה להיות לבד. אני מכניסה יד, מרגישה את הראש אבל נורא למעלה. ככה איזה חצי שעה שלא מתקדמת עם ציר רודף ציר. הראש עדיין לא זז. הבנתי שמשהו לא הגיוני. אז דיברתי איתו ושיחררתי אותו ואותי. ידעתי שממש קשה לי לוותר על "להיות בהריון" ואני חייבת לעזוב את זה. אין עוד במה להאחז ואני צריכה לשמוע את זה במילים, בקול. ועדיין כלום לא זז. ואז הבנתי שאני פשוט פוחדת שהוא יחליק לי ואראה אותו. וזה ממש לא בתוכנית שלי. אני יודעת בוודאות שאני לא רוצה לראות. הכנסתי את ש'. אמרתי לה שהיא חייבת לתפוס אותו. מרגישה את הראש יורד והתינוק נולד. היא עטפה אותו, ביקשה וקיבלה רשות לחתוך את חבל הטבור. עם אולר שהוכן מבעוד יום בכיס שלה. שתהיה בריאה. תוך פחות מדקה החליקה השליה שלמה ומושלמת.
התקלחתי קצרות, ש' פינקה כרגיל, ניגבה רגליים, עזרה לעלות למיטה. התכסיתי ותאמנו עמדות מה אומרים. ש' הלכה לבדוק את השליה והתינוק. אמרה שהיא שלמה והוא נראה רגיל כמו עובר בן 22 שבועות. לא השתכנעתי שכדאי לי לראות. ע' הלך לקרוא למ'. היא נכנסה עם עגלת מגירות גדולה, כלים לשליה והתינוק ולבשה את כפפות הגומי שלה. שאלה איך אני. אמרתי לה שהוא נולד כבר. במקלחת. היא כמעט התעלפה, ו-3 פעמים הייתי צריכה לחזור על זה כדי שהיא תבין. הלכה לבדוק במקלחת, קראה לרופא. הוא אמר שמכניסים אותי לגרידה. אמרתי לו שאין מצב, השליה שלמה ויצאה בצ'יק. "אנחנו לא בודקים את זה. בשבוע כזה עושים לכולם". ??????? אחרי ויכוח מעייף הוא קרא לרופא ב. גם הוא הקשיב לי קצת, הפחיד כמה שאפשר וקרא לרופא ג. בין לבין אמרתי לע' שאם אני נשברת זה רק בגלל עייפות. בקושי הצלחתי לדבר, התחננתי לישון. ע' אמר שהוא לא יוותר. רופא ג היה מבוגר יותר ורגוע. חייך, הפחיד והלך.
שחררנו את ש' לדרכה, הייתי עם טון אדרנלין ולא יכולתי לישון. מתישהו התחילו כל תופעות הלוואי של הציטוטק (לדעתי רק זה שעבר במערכת העיכול עושה את זה. קיבלתי מנה אחת כזאת). הזעתי והיה לי קר וצמרמורות. רק למחרת בצהרים זה עבר.
בבוקר התלבטו אם לעשות א"ס. מנהל המחלקה פסק שאין צורך והשתחררנו. עברנו דרך הרופאה שתעשה אס בכל זאת. אמרה שהכל נראה בסדר. ונסענו הביתה. לישון בעיקר.

הגיגים:
בשום שלב אפידורל לא היה אופציה. בהתחלה בגלל הפחד שלי מזה. ואח"כ בגלל הבנה מאוד עמוקה שככה זה צריך להיות, שאני חייבת להיות חלק מזה. לרגע לא חיפשתי איזו חוויית לידה מכוננת כמו עם תינוק חי, זה ממש לא היה הסיפור. בזמן שהיה לי בין הידיעה עד הלידה דיברתי עם המון נשים. יולדות ומלוות. כולן פה אחד אמרו שאני חייבת לקחת אפידורל. לרגע לא שמעתי מה הן אומרות, זה בכלל לא נכנס לי. בדיעבד אני אומרת שלא יכולתי אחרת. שהכאב בלידה הזאת היה הכרחי בשבילי כדי לעבור עוד שלב. אני מדמיינת אותי שוכבת בלי כאבים ויולדת. ואני אבודה. פשוט אבודה. אין לי מילים שיכולות להסביר את זה. (עם זאת, אני כל כך מבינה נשים שרוצות לא לכאוב. ההרגשה הזאת של "אני רק רוצה להיות אחרי" הכי חזקה בעולם. לא זוכרת מתי הרגשתי דבר כזה באופן חזק כל כך).
תמיד תיעבתי את המונח "לידה שקטה". אבל זה כל כך מתאים שזה לא יאמן. לא בגלל שאין בכי של תינוק. לא בכל הלידות שלי התינוקות בכו. אלא שיש כזה שקט אח"כ. אין מה לעשות, אין מה לומר. זה פשוט נגמר וזהו. בשקט.
המלווים. היה ככ הגיוני שמי שנמצא איתי בכל הלידות היה גם בזו. כל אחד ידע את מקומו. לא היתה מילה אחת מיותרת, לא במקום, מישהו שלא מבין אותי. אני הייתי שם והם איתי.

זה המייל שלי. אם מישהי צריכה עזרה, תמיכה, הקשבה או כל דבר אחר, מוזמנת לכתוב לי.
[email protected]

שנלד רק תינוקות בריאים בזמנם. @}

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

_בשום שלב אפידורל לא היה אופציה.
הבנה מאוד עמוקה שככה זה צריך להיות, שאני חייבת להיות חלק מזה.
אני אומרת שלא יכולתי אחרת. שהכאב בלידה הזאת היה הכרחי בשבילי כדי לעבור עוד שלב. אני מדמיינת אותי שוכבת בלי כאבים ויולדת. ואני אבודה. פשוט אבודה. אין לי מילים שיכולות להסביר את זה._
מאוד מזדהה (גם אני עברתי לידה שקטה בלי אפידורל)

איזה יופי שהגוף שלך הגיב מהר יחסית והשלמת את כל התהליך ככה, עם המלווים שלך ובלי גרדה. לפחות מהבחינה הזאת היה לך מזל.

זה המייל שלי. אם מישהי צריכה עזרה, תמיכה, הקשבה או כל דבר אחר, מוזמנת לכתוב לי
את מקסימה.

שנלד רק תינוקות בריאים בזמנם
אמן.

[יולי_קו]

תודה שאת משתפת.
אני שולחת לך בריאות, כוחות, שחרור (גם של כאב וגם מהכאב), ושמחה על מה שיש.

[ה_עוגיה*]

את השראה.
אוהבת אותך.

[מיכל_שץ*]

_את השראה.
אוהבת אותך_
נפלאה שכמוך!

[תמי_גלילי*]

_את השראה.
אוהבת אותך._
נפלאה. אין מלים.

[בשמת_א*]

הבנתי שמשהו לא הגיוני. אז דיברתי איתו ושיחררתי אותו ואותי. ידעתי שממש קשה לי לוותר על "להיות בהריון" ואני חייבת לעזוב את זה. אין עוד במה להאחז ואני צריכה לשמוע את זה במילים, בקול. ועדיין כלום לא זז. ואז הבנתי שאני פשוט פוחדת שהוא יחליק לי ואראה אותו
באמת אין לי מלים מול גדוּלה כזאת

[פלוני_אלמונית*]

"באתי להפסקת הריון, שבוע 22"
עשית לי צמרמרות (אצלי זה היה שבוע 29, גם בלי משכחי כאבים)
מזדהה. כואבת איתך. שולחת חיבוק אחווה.

_זה המייל שלי. אם מישהי צריכה עזרה, תמיכה, הקשבה או כל דבר אחר, מוזמנת לכתוב לי
את מקסימה._

אם ילדה

[ציל_צול*]

אמיצה. מאוד מאוד אמיצה.
אין לי מילים. אני שולחת חיבוק ותודה על השיתוף.
עוזר להבין אחרות, קרובות.

[לוטם_מרווני*]

תודה יקרה, את מעניקה כאן עוצמה והשראה לנשים רבות.
שולחת לך חיבוק גדול והוקרה גדולה. תודה! @}

[חלוקית_נחל*]

חיבוק גדול יקירה
תודה גדולה על הנדיבות והנכונות לשתף ולחלוק, לתמוך ולעזור
זה משמעותי @}

[טליה_אלמתן*]

תודה
התאוששות שלמה בעיתה

[משחת_שיניים*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמה כמה אוהבת אותך, אשה נדירה ואמיצה שכמותך.
שולחת לך חיבוקים מוחצים מעבר לים.

[תבשיל_קדרה*]

מתה עליך. מתה.

[לא_יולדת*]

תודה על השיתוף.
הלוואי והיית פה עכשיו
מתגעגעת.

[רסיסים_של_אור*]

כבר קראתי ברך כשכתבת אבל עכשו הבנתי שצריכה לקרוא שוב...

[אורי*]

את באמת השראה ונפלאה
התאוששות שלימה