יולדת את עצמי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דף בלוג

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שני העשורים האחרונים היו בהם הרבה שינויים, הרבה התפתחויות. אבל זה עשרים שנה לא הרגשתי כך. שהנה אוטוטו אני יולדת את עצמי. והכי אני מפחדת מצירי לחץ.
כל מהלך הלידה אני גיבורה, עומדת בגבורה בכאבים ובתהליך - אבל בצירי הלחץ אני בלחץ, היסטריה, שוכחת כל מה שלמדתי, לא מבינה מה לעשות.

ועכשיו אני יולדת את עצמי - אני בצירי הלחץ - אני אמורה לדחוף, אבל גם להדחף בלחץ האירועים ולצאת.
אבל אני משתהה, נשארת בתעלה ומפחדת לצאת לעולם.
אני מרגישה שלא רק שאני נשארת בתעלה, אני חוזרת חזרה לרחם - בסוף יצטרכו ללדת אותי בקיסרי - ואני לא כל-כך מבינה מה זה אומר.
מה ההשלכות שיהיו עליי כאמא ועליי כתינוקת בלידת קיסרי.

אני אתך.
תנשמי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כל-כך נוח להשאר מי שאני.
מאז שהודעתי שאני הולכת ללדת את עצמי - אני לא מפסיקה לקבל מחמאות שאוהבים אותי כמו שאני. למה לי להשתנות אומרים לי.
את טובה, את מדהימה, נצ'פר אותך עוד ועוד שתשארי מי שאת.
והאמת, זה מחמיא. וזה נוח. להשאר מי שאני.
ואני מנסה לאטום את אוזניי, ומחכה שהזמן יעבור ושאני אלד כבר - את עצמי, כי לא בטוח שאני אעמוד מול כל התחנונים והמחמאות האלו.

כמובן שחלק מללדת את עצמי - זה לעזוב את מקום העבודה שלי זה 17 שנה.
מקום שבו נולדתי, ינקתי, גדלתי, שיחקתי והתפתחתי ללא הפסק.
מקום שתמך בהתפתחות שלי, ומוכן להמשיך לתמוך בהתפתחות שלי.
מה שאני אבקש - רק שאני אשמור גם על החלק הישן שבי. אפילו שרק חצי ממני יישאר.
וזה מחמיא. וזה יכול להיות מאוד נוח.

אבל אני מרגישה שבשביל ללדת את עצמי, ללדת משהו שלם, אני צריכה ללכת למקום שרק אני נמצאת בו.
מרגישה שאם אני אשאיר חלקיקים מעצמי בשלב הזה, זה יהיה כמו הלידה הראשונה שלי, שהיתה מדהימה, אבל אחר-כך מישהו אחר גידל את התינוקת שלי.
הפעם אני רוצה להיות עם התינוקת (שזו אני) מהרגע הראשון. לא רוצה לעזוב אותה, לא רוצה למסור אותה לידי זרים.
לא רוצה השפעות זרות, כי אני לא עומדת בלחץ מול השפעות זרות.

אני רוצה ללדת את עצמי כאילו הייתי חיית פרא. הכי טבעי ובטבע.
כן, אני יודעת שאני לוקחת סיכונים, כמו בלידת בית, לא?
אבל כבר החכמתי במהלך השנים - ואני יודעת שגם בלידה בבית חולים, יש סיכונים, ולפעמים יותר גדולים מלידת בית.

איזה פחד!!!!!!!!
כמה התלבטויות!!!!!!!!

אבל אני גם יודעת שלידה חייבת להיות. ברגע שיש הריון יש לידה. לא תמיד יש תינוק!!!!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב שהזכרת לי לנשום. כי באמת זה מה שקורה לי בצירי לחץ. אני לא נושמת. רק צורחת. שוכחת את כל מה שלמדתי.
אז אולי אני כבר בצירי לחץ?
לא נראה לי. אני אמורה ללדת באביב. שבוע לפני פסח.

אחד הדברים שהפריעו לי בלידות הקודמות (לידות פיזיולוגיות), אלו האנשים מסביב - רגע אחד הייתי רק עם עצמי עושה מה שהטבע לימד אותי, ורגע שני רואה את כל האנשים מסביב צופים בי, כאילו אני על הבמה, ואז מפסיקה לנשום וכבר לא יודעת איך להמשיך מכאן.

נראה לי שאני יוצאת לשבוע חופש. להתחזק. לעמוד חזקה מול לחץ המחמאות והשפע החומרי שמציעים לי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה לא שאני לא אוהבת את מי שאני.
אני פשוט יודעת שאני חייבת ללדת.
ואני פשוט יודעת שאני לא יכולה ללדת במקום שאני נמצאת בו עכשיו.

מותר לך.

לנסות.
וגם לטעות לפעמים.
למצוא דרכים חדשות ופנים חדשות של עצמך.
ולהיות עם הבחירות שלך.
ושוב להקשיב.
ולנסות עוד.
וגם לטעות.

בתמצות אפשר לקרוא לזה לחיות.

מותר לך לחיות.

למה את פוחדת מצירי לחץ?

אני אוהבת אותם.
מרגישה כמו צינור בין אלוהים לעולם.
שליחות קדושה בפעולה.
סופסוף זה קורה,
וכל מה שנדרש ממני הוא להיות. לא לעשות.
הלחיצות נלחצות מעצמן. מבפנים. צריך רק לא להפריע.

אם ''זה'' לא נלחץ מעצמו אולי עדיין לא הגיע הזמן בשבילך.
אולי אלו הצירים שלפני, עם תחושת היאוש שזה לא מתקדם, שמאפיינים בדיוק את הלפני של היציאה הממשית....
ואז כדאי לשחרר צפיות, לנשום, לנוח, בכדי לתפוס את הגל כשהוא מגיע בכוחות מחודשים..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הו, אני יודעת שמותר לי. אני גם לוקחת מה שמותר לי.
רק עכשיו מדובר על שינוי מאוד גדול (או שבסוף לא) והפחד הוא טבעי, והרצון להיות מדויקת ולצאת לדרך הנכונה ולוודא והרצון לא לטלטל את המשפחה יותר מדי - בגלל הבחירות שלי.

צירי לחץ? לא יודעת למה אני פוחדת, רק אני יודעת שתמיד שזה מגיע, העוצמה מפתיעה אותי ואני מאבדת את כל הידע שלי, ולא מצליחה לפעול משום מקום - אלא על-ידי הנחיות.

השאלה שכל הזמן אני שואלת את עצמי - אם הייתי צריכה לצאת, אז כנראה שהייתי יוצאת. אפילו היו עוזרים לי לצאת. היציאה לא אמורה להיות מלווה בכל-כך הרבה התלבטויות. במיוחד בחברה כמו שלי שכבר שנים כל הזמן יש פיטורים - ואני כל הזמן הזה נאמנה לעצמי - ועושה מה שאני רוצה - ועדיין לא מוציאים אותי.

אני חושבת לעצמי, שאולי זו רק עייפות החומר, ואולי אני בכלל לא בהריון, אולי סתם השמנתי ואני עייפה. ואולי חופשה קצרה עם משטר תזונה נכון (כלומר פחות שעות עבודה, ופחות לחץ) ואני אחזור למשקל הרגיל שלי?
אולי אני סתם לא יודעת להודות על מה שיש לי, ואולי אני לא יודעת להעריך את כמה שמעריכים אותי, כולל עבודה מאתגרת.
אולי אני סתם תינוקת שמתבכיינת?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מצד אחד אני יודעת ששומרים עליי מלמעלה, וכל מה שאני אעשה אני אקבל תמיכה מגבוה. כך זה היה עד היום.
אבל מה אם זה לא יהיה הפעם?
אני סומכת, אבל אף פעם לא במאה אחוז.

השיר של אתי אנקרי - כל העולם נברא בשבילי, בשבילי כל העולם.
אני מאמינה בו, אני מרגישה אותו .

אז למה בכל זאת אני מתלבטת?

וואו את נשמעת כל כך אמיצה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני יודעת למה אני מתלבטת. כי אני מבינה שהנקודה הזאת בזמן היא נקודה שבה אני יכולה ללדת את עצמי. כמו השם של הבלוג.
זו נקודה בזמן, בזמן שלי, שיכולה להיות טרנסופרמציה משמעותית ואני כל-כך לא רוצה לפספס את זה.
אני רוצה שינוי משמעותי.
חשוב לי שהשינוי הזה יהיה פנימי ולא חיצוני.
כלומר לא רוצה שזה ייגמר בזה שאני עוזבת את העבודה ואולי פונה לתחום אחר.
אני רוצה להרגיש שנולדתי לעולם הזה, מחדש.
גם אם זה ילווה בכאב של צירי לחץ.
אני רוצה להרגיש שמשהו חדש בי נולד.

קוראת
את מעוררת השראה.
אולי ללדת את עצמך לא דורש ממך להיות מישהי אחרת או חדשה,אלא רק להעביר את זרקור האור למקומות בתוכך שעדיין לא יצאו אל האור.
(אגב,זה יכול לקרות באותו מקום עבודה שאת נמצאת...)
ואם יש משהו שנגמר את פשוט תגלי שאת כבר לא שם ועכשיו את במקום חדש.
לפעמים זה יקרה לכאורה בלי תהליך,בלי תחנות מעבר.
לא חייב להיות ניתוח,אולי רק מעבר בזמן,מטמורפזה,שינוי קוואנטי.
אולי זה כבר קורה.
ממש ממש עכשיו
דרך צליחה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ברור לי שזה קורה ממש עכשיו. זה תהליך. ואני בתוכו.
כל שנה בתקופה הזו קורים דברים משמעותיים.
אך הפעם אני מרגישה שזה ממש חזק - יכול להיות שיש לי שוב אפשרות כביכול לדחות את השינוי העמוק לשנה הבאה לאותה תקופה.
אבל....לדחייה יש מחיר. וזה כבר הופך להיות הריון של פיל - ומעניין אם יש חיה שההריון שלה נמשך יותר משנתיים?

אתמול חלמתי חלום מדהים. חלמתי משהו על טיסה ועל בנייה של מקום גדול. אלו פרטים שאני זוכרת במעורפל.
מה שאני זוכרת בבירור שני באה לקהילה שלי (לא ברור לי מי הקהילה - אבל זו הרגשה של קיבוץ), מחזיקה בתינוקת בת חודשיים. ואני מספרת להם שהתינוקת הזאת תהיה איתנו כמשפחה, שאמא שלה חולה. ונקרא לה - ואני מתלבטת ביני לבין עצמי - האם לתת לה שם כמו גוני (לא ברור לי למה גוני), אבל בסוף אני מחליטה ומכריזה שייקראו לה אסתר. אסתר המלכה. התינוקת מקסימה. רגועה, נקייה, קווים ברורים.
מהר מאוד היא מתחילה לזחול וגם להגיד הברות. וגם את השם השם שלי שהוא מאוד קשה להגייה.
אני מזמינה את אמא שלה לחיות איתנו בבית. היא גוססת. האמא שואלת אותי, למה? ואני אומרת שחשוב שהתינוקת תרגיש אותה כמה שיותר. אני אומרת לה שהתאים סופגים, קולטים. וחשוב שבתאים של אסתר המלכה יהיה את הזכרון של אמא שלה. ואני מניחה את אסתר המלכה בכל הזדמנות ליד אמא שלה, ומשגיחה שהיא לא תפול.

אני מבינה ששלושתן זה אני בחלום.
אני התינוקת, אני הגוססת ואני גם האשה שמקבלת לידיה תינוקת בת חודשיים.
בחלום, האישה הגוססת, גססה זמן רב. היא גם לא עמדה למות מייד, ייקח לה זמן, המוות שלה לא נוראי. אין לה ריח של מוות. היא פשוט שוכבת במיטה ויודעת שהיא הולכת למות.
קיבלתי את המוות שלה. לא טיפלתי בה. טיפלתי בתינוקת, ושמרתי על התינוקת שלא תיפול כשהיא במיטה ליד האמא.

האם זה מה שקורה עכשיו? אני מטפלת בתינוקת החדשה, אני מקבלת את הגסיסה של האמא?
בתור מישהי שמטפלת כל הזמן (למרות שהעבודה שלי לא מוגדרת טיפולית), אבל אני מטפלת כל הזמן בעבודה ומחוץ לעבודה, באנשים קרובים לי ובאנשים שרחוקים ממני. בתור מישהי כזו קצת מוזר לי שאני לא מנסה להציל את האישה הגוססת. מוזר לי שאני מקבלת את המוות שלה - מאוד לא מתאים לי.
אולי בכלל האישה הגוססת זו העבודה שלי. אפילו אעיז ואומר מקום העבודה שלי. שאכן גוסס. ואני התעקשתי עד היום להשאר בשביל "להציל" אותו. כמו שניסיתי להציל את אבא שלי.

והאישה הגוססת הזאת מביאה לי תינוקת חיה בת חודשיים. מעניין למה? כלומר האישה הגוססת (בין אם זה אני הישנה ובין אם זה העבודה) מביאה לי מתוכה משהו חדש. משהו שהחזיקה ברחמה תשעה חודשים, ילדה, טיפלה חודשיים ואז כבר לא יכלה יותר.
ואני לא מטפלת באישה הגוססת, אלא רק מאפשר לתינוקת החדשה לקבל ממנה זכרון של אמא, שכן לכל תינוקת חשוב שיהיה לה זיכרון של אמא. גם אם זה רק זיכרון של תאים.

אני מאוד אוהבת לחקור חלומות, יש להם משמעויות בהרבה מאוד רבדים. אני אוהבת לחקור, ואז לחזור אליהם בדיעבד ולראות מה היה שם באמת. מה הבנתי נכון, ומה אני יכולה להבין בעתיד.

אני מניחה שזה שהחלטתי לקרוא לתינוקת אסתר, אסתר המלכה, לא היה רק בגלל שהיא תינוקת יפה ומלכותית ורואים שיש לה אופי - אני חושבת שיש לזה קשר לפורים.
אולי ארוע שיתרחש בפורים - ואולי משהו שקשור למסכה.

וואו, אני ממש סקרנית.

יכול להיות שכבר ילדתי? יכול להיות שאני אזכה להחזיק את התינוקת רק עוד חודשיים? במקביל לכך שאני הקודמת גוססת?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מזל טוב (: יום הולדת שמח, אסתר המלכה (: כשזה מגיע זה מגיע,
זה נשמע נפלא, תהיי חזקה, אל תפחדי, תאמיני, שומרים עלייך שם למעלה, יש בך את כל הכוחות שאת צריכה, פשוט תסמכי על הקול שאומר לך לפרוץ החוצה, יש עניין שיתהפך הכל לטובה, בעיקר בפורים, מתגלה אור גדול
אני איתך

נינה, הלוואי אמן. מהפה שלך לאלוהים.

השנה התחלתי ללמוד, סוף סוף מצאתי את הלימודים שחיפשתי זה עשרים שנה.
הייתי יום אחד, נהניתי מאוד, התרגשתי - אבל אז פתאום התחיל לחץ בעבודה, ובבית - והתעצבנתי על כולם שלא נותנים לי לעשות את מה שרציתי זה עשרים שנה.
עזבתי. כעסתי. בכיתי.
אבל אחרי שבועיים הבנתי, שבכלל לא התאים לי ללמוד. שאני במקום אחר לגמרי בחיים שלי, זה כמו לחזור לכיתה א' עם ילדים של כיתה א'. היו שם כמה בוגרים, אבל המורים מלמדים כיתה א' ולא אותי.
הבנתי עוד משהו חשוב, שאני לא מסוגלת כרגע להכיל כל-כך הרבה ידע שנכנס באוזן אחת ורובו יוצא באוזן שנייה - כי כך מלמדים, כך לימדו מאז ומעולם.
נכון שהלימודים חוויתיים מאוד, אבל....אני לומדת אחרת.
הרגשתי דבר נוסף שזו חזירות מצידי, לרצות עוד ידע ועוד ידע, כשבעצם אין לי זמן לעכל זאת או לעשות עם זה משהו.
כך גם יש לי המון המון ידע.

השלמתי. החכמתי.

ואז הגיע לידי הספר של שפירא חיים על קהלת ומתוכו קראתי על קהלת וחברים. ואת אנה קארנינה - היה לי זמן לקרוא - לאט לאט - והגעתי להתרוממות רוח ונפש. ובאותו רגע הבנתי כמה נכון עשיתי שהתחלתי והפסקתי ללמוד.
התחברתי למועדון חדש.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הכתיבה שלך מרגשת אותי עד דמעות, כי אלה דברים שכולנו עוברות פחות או יותר, ולפעמים, אחרי תקופה ארוכה שלא היית קשובה לעצמך ולצרכייך פתאום את מסתכלת על עצמך ורוצה להעניק לעצמך את מה שאת רוצה וצריכה, וזה תהליך, להבין מה בדיוק הדבר הנכון לעשות וכך נוצר קשר שלך עם עצמך, רבי נחמן מברסלב קורא לזה התבודדות- שעה אחת כל יום שתהיה מוקדשת לחשבון נפש,, כל יום לשאול את השאלות, לאן, מתי,למה, הכיצד, ולענות, ממעמקי הלב, כמו ישיבת מערכת, הוא אומר כל יום רצוי לעשות את זה, והשעה הזאת, זה כמו השבת של כל השבוע, היא הכרחית
והאתר הזה, הוא כמו חיבוק נשי, והקשבה, מקבל אותך, מכיל כל מה שאת צריכה לשפוך,
וגם לומר,תודה

אז אני חושבת ושואלת את עצמי מי אני הולכת להיות?מי אני רוצה להיות? מה אני רוצה לעשות שאני אהיה גדולה?
הדברים שהכי מרגשים אותי זה עזרה לזולת. כשאני עוזרת לאנשים על הדרך לפתור בעיה כלכלית, לתמוך - אני מגיעה להתרוממות רוח.
אמא שלי אמרה לי שאסתר המלכה הצילה את עם ישראל - והיא אומרת שזה מה שאני תמיד רציתי לעשות - להציל. לא עם הסתכנות ודרמות, דברים פשוטים שגורמים לשינויים גדולים.

ואלו הדברים שבאמת מרגשים אותי. אם הייתי יכולה כל היום הייתי עוסקת במעשי צדקה. אני לא יכולה, אז אני עושה זאת במינונים קטנים יותר ובכל זאת בדרך שלי.
אם בכל זאת צריך להתפרנס אז הכי הייתי רוצה לעסוק בנושאים הקשורים לטכנולוגיה, למידה ומחקר. זה מה שאני מנסה לזמן לעצמי.
בזמן מוקצב, כך שאוכל להיות עם משפחתי כמו שאני אוהבת, ואוכל גם להתנדב.

אחד הזכרונות שלי מהילדות, שאני נמצאת בחנות ספרים בגאולה בירושלים, ויש שם על השולחן קופסת ספרים דקים וכל פעם ביקשתי מאמא שלי שתקנה לי - אלו היו הסיפורים האוהבים עליי - סיפורים על מעשים טובים.
כנראה שזה ממש נטבע בי מהילדות - שכל ברכה של מבוגר נסתיימה שתזכי לצדקה ולמעשים טובים.

האמת היא שעד לפני כמה שנים באמת כל מה שרציתי זה לשנות את העולם. בגדול. תמיד רציתי בגדול לשנות ולשם חתרתי.
משהו נרגע בי. אני לא חייבת לשנות שום דבר ואף אחד - כל מה שאני רוצה זה להקל על אנשים, ורק אם הם נכונים לקבל את עזרתי.
שואלים, אני עונה.
אני הולכת למקומות שמוגדרים כמקומות ששם מספקים עזרה.
אני כבר לא מעוניינת למשוך אנשים לטוב, אני מחכה להם בנקודות שבהם הם יודעים שהם יכולים לקבל.

אני מבינה שמה שאני חווה קשור מאוד לגיל שאני נמצאת בו. אני מבינה שאני נמצאת בנקודה שבה שוב הכל שחור/לבן כמו בנעורים אבל עם אחריות שאין אותה בגיל הנעורים.
אני מקווה שיהיה לי את האומץ לבחור נכון.

ובכל זאת אני מתלבטת אם להשאר או לא - כי כל הזמן עולה בי המחשבה, שאם מלמעלה לא היו רוצים אותי במקום הזה - אז היו דואגים שאני לא אהיה. כבר עשר שנים כל הזמן מפטרים אצלנו (ומגייסים), ואני נשארת למרות כל התנאים המיוחדים שאני מציבה.
עולה בי המחשבה שאולי יש לי עוד משהו ללמוד שם. אני חושבת שאולי יש לי עוד שנה להיות שם. יש לי קטע עם זמנים שאני לא יודעת להסביר.
הלכתי לייעוץ ביוגרפי, להבין קצת יותר - מה עובר עליי בגיל הזה.
פגישה ראשונה - הבנתי שאני הולכת לבוא עכשיו כמה חודשים - אז אולי כדאי שאני אשאר בעבודה שיהיה לי איך לממן את המפגשים.

הבנתי שהקושי העיקרי שלי כרגע, זה שאני לא מבינה את התכלית הגבוהה של העבודה שלי עושה במקום העבודה שלי. כאילו הלכתי לאיבוד.
אני חושבת שהמפגשים האלו יכולים לעזור לי להבין בזמן ריצה את התכלית הגבוהה - כי היא ממש גבוהה עכשיו.
אני חושבת שהמפגשים האלו יעזרו לי להבין איך אני מניעה אנשים למקומות רחוקים, איך אני מנהיגה אותם - ושאני אמצא את הדרך שלי להנהיג, ודרך שאני מרגישה בה נוח.

הרבה מהדילמות שלי בחיים, והשאלות הגדולות שלי נעות סביב זה.
איך להנהיג אנשים ולהשאר נקייה וטובה. איך להנהיג אנשים ולא להרגיש שאני רעה.
פעמים רבות אני מרגישה רעה עם ההתנהגות שלי, אבל אחרים ממש לא תופסים זאת כך. אף אחד לא חושב שאני רעה.
גם אם מודים לי בסוף, הדרך של ללחוץ על אנשים בכל מיני צורות או להנהיג אותם מבלי שהם מבינים עד הסוף לאן הם מגיעים במהלך הדרך - גורם לי הרגשה של חוסר ניקיון ושל רוע.

כשצפיתי עם הילדים באוואטר (התוכנית של הילדים), היה פרק שבו שליט האש נלחם עם האוואטר. כל הפרקים הקודמים הזדהיתי עם אנג, ובפרק הזה פתאום הבנתי את הפחד הכי גדול שלי - להיות שליטת האש, להיות שיכורה מהכח, לא להבחין שעברתי את הגבול. אבל מרוב הפחד הזה (ואני ממש רחוקה שנות אור ממקום כזה), אני מפחדת באמת לגעת באנשים. אני מפחדת שהנגיעה שלי עברה את הגבול. כך שיוצא שאני כמעט לא נוגעת.
אני נוגעת בדרכים שונות, לא ישירות. תמיד דרך תיווך של משהו טכני. כאילו אני חייבת את המסננת הזאת, או את ההשתהות.
אני נוגעת דרך צבעים פסטלים רכים רכים, כמעט בלתי נראים.
אני נוגעת, לא נוגעת.

ואז אני לא ממש מנהיגה.
אני לא מוכנה לקחת את התואר הזה בשום דרך.
ברגע שאני מרגישה שאני מתקרבת לשם, אני בורחת.

אז חשבתי לעצמי, שאולי זה מה שאני עושה כרגע, בורחת.
ושמחתי לפגוש את היועצת הביוגרפית, הרגשתי שסוף סוף יש לי עם מי לעבור את המשוכה הזאת שלא הצלחתי לעבור בגיל 29, בגיל 36 ואפילו לפני שנתיים.

אז אולי באמת זה מה שאני הולכת ללדת בתוכי? מנהיגה?

make the bond.... זה מה שלקחתי מאווטר, (-;

שליחה על ידי בת41* » 23 מרץ 2013, 20:53

הנה פסח מגיע, ולא ברור לי אם ילדתי או לא.
יש בי את העייפות שיש לפני ואחרי לידה. ויש בי גם את האנרגיה המתפרצת של לפני ואחרי לידה.

זה נורא לא לדעת אם ילדתי או לא?

לא ברור לי אם התינוק הזה שאני מחזיקה בידיים, הוא שלי?
זה בכלל תינוק או בובה שאני משחקת איתה?

אני מנסה.
נשארתי במקום העבודה, ואני מנסה לעשות את העבודה הרוחנית שלי דרך שם.
שוב.

וכן, לא יודעת אם זה נכון או לא?
כמו שאמרתי לא ברור לי אם יש לי תינוק או בובה?
כך אני לא יודעת אם אכן אני עושה עבודה רוחנית או סתם משחקת.
זמנים יגידו.

בינתיים נראה שיש יותר מדי קשרים בשביל שזה יהיה משחק.

יש רגעים שאני מאוכזבת מעצמי, וחושבת שנכנעתי ואני ממציאה לעצמי כל מיני רעיונות של עבודה רוחנית במקום טכני - כדי להשקיט את עצמי.
ויש ימים שאני בטוחה שמה שאני עושה זה נכון ואמיתי, והקול השני שאומר שאני ממציאה לעצמי עבודה רוחנית במקום כזה הוא מקום של רחמים עצמיים ותחושת הקורבן.
שהקול הזה לא באמת מבין מה אני מסוגלת לעשות, אם רק נותנים לי את החומרים הנכונים ואת השקט ואת ההבנה של התכלית הגבוהה של מעשי היום יום.

הקול שבוטח בעבודה הרוחנית שלי, שאומר לי שאני יכולה לעשות את העבודה הרוחנית בכל מקום, ומשכנע אותי כל פעם מחדש למרות הכל, להשאר במקום הכי טכני בעולם.
הקול הזה אומר לי - תשארי שם - בקצב שלך - אבל תשארי שם - זה מקום שממנו את יכולה להביא שלום, זה מקום שממנו את יכולה להביא ריפוי לאנשים, למדינות ולעמים.

והקול השני צוחק עליו, שלום לא מביאים ממשרה רגילה בהייטק, שלום מביאים ביציאה לרחובות, בשיחות בין ממשלות, בעשייה ממשית בתוך הדבר.
והקול הרוחני אומר שלא. הקול הרוחני אומר שעשייה מתוך כוונה יש לה יותר כח מעשייה בתוך הדבר.

וזה מלחיץ הקולות האלו - כי מי יודע מה נכון?

אז השנה הזאת, אני הולכת לנסות. אני אקשיב לקול הרוחני שטוען שאני יכולה דרך משרה רגילה בהיי-טק, בלי לגעת בדבר - רק בעשייה מתוך כוונה - להביא שלום.
כן, אני רוצה להביא שלום!!!!!!!

שליחה על ידי בת41* » 23 מרץ 2013, 20:56

והנה, הקול ההוא שוב צוחק עליי - משוגעת זאת, כך הוא אומר.
שיגיד.
אכפת לי מה שהוא אומר, אבל שיגיד.
אני עושה ניסוי של שנה.
אני עושה ניסוי להביא שלום דרך עשייה יומיומית מתוך כוונה.
אני עושה ניסוי להביא שלום בלי לגעת בדבר.

שליחה על ידי בת41* » 16 אפריל 2013, 10:26

אמרתי ניסוי של שנה, אבל טעיתי. אני מבינה שזה יהיה מסע ארוך.
ואני יכולה לראות איך הסבלנות שלי נבנתה במשך השנים בשביל פרוייקטים מהסוג הזה, שדורשים הרבה אורך רוח וסבלנות.

אתמול ראיתי שפרס כתב שעד שישראל תהיה בת 70 יהיה שלום. זה בערך הזמן שיש לממשלה הנוכחית. ואז הבנתי כמה אורך רוח אני אצטרך.

בינתיים אני מתחילה לראות דרך העבודה שלי את הסימנים לבניית שלום. כמה זה מורכב. וגם בעידן שלנו זה דורש מבוגר אחראי - שרואה קדימה ולא רק תחזוקה.
אז הגיע המבוגר האחראי, שממנו אני יכולה ללמוד איך מנהלים ללא מורא, איך מניעים אנשים לדרך חדשה, בלי למרוח אותם אך גם בלי להפחיד אותם.
אני שמחה - ואני אוספת את כל מה שנדרש לי ללמוד שפה חדשה - כולל לשתף פעולה עם אנשים שזרים לי תרבותית.
ובתהליך הפנימי שלי - אני מסכימה להרגיש את הילדה הדואגת וגם לוותר על הדאגה ששמרה עליי שנים כה רבות, וניתבה אותי לדרכים בטוחות. לוותר על הדאגה ולהסכים להיות ילדה תחת חסותו של המבוגר האחראי.

עוד יבוא שלום עלינו, ועל כולם.

ולמעלה כתוב לי: "ככל שהתקשורת בין בני האדם משתכללת, כך התקשורת הפנימית נפגמת, וככל שהמרחקים קטנים, הדרך מאבדת משמעות"

באופן טבעי

באופן טבעי