הייתה לי איזו פנטזיה שאני קצת מאשימה את באופן בכך שהגיתי אותה.
ידעתי שההתחלה קשה, אבל הסיפורים מפה גרמו לי להאמין שאם עושים את הדברים בדרך מסוימת, אז הכול יכול להיות שונה.
קל יותר, טבעי יותר, פשוט יותר.
ואולי זה באמת ככה, אבל מה שלא קלטתי זה שכל אחד מהדברים יכול להשתבש בדרך ואז יש רצף כזה של שיבושים שאולי אחראי, אני בכלל לא בטוחה, לקושי הזה.
לא ידעתי שאני אמצא את עצמי כמו חתיכת בשר פעורה על מיטת בית החולים כשעלמה נלקחת ממני תוך שניה כי חייבים לתפור ואני לא יכולה לזוז ואני מרגישה כל כך ריקה. אבל עוד לפני זה, לא ידעתי כמה שזה כואב. כל כך כל כך כואב. לא הבנתי שהמשמעות של בית חולים דתי היא כל כך הרבה שעות בלי שחף. האמנתי באמת ובתמים שאהיה 20 דקות במוניטור והופ, למרכז לידה טבעית. לא חשבתי שכל מי שאפגוש שם, במיון נשים, יהיה כל כך פרו אפידורל. לא חשבתי שאני לא אעמוד בכאב עד כדי כך עד שאתחנן לאפידורל. לא הבנתי את המשמעות המייסרת של להיות בצירים בפתיחה חמש בלי יכולת לזוז. לא הבנתי כלום.
אחרי שהכול נגמר, שחף הלך עם גוזי לתינוקייה ואותי העבירו מיטה ודחפו למסדרון. אחר כך לקחו את המיטה שלי ליולדות ואני זוכרת איך הרגשתי מרוקנת לגמרי. ממש. בדכאון מוחלט. הדם המשיך לזרום ולא יכולתי להזיז את הרגליים והייתי כל כך לבד.
היום הרגשתי שמץ מזה כשגוזי בכתה. אתמול בלילה דווקא הייתי אמיצה ומלאת תעוזה ואחרי שהיא בכתה ובכתה והיינו על הכדור ורקדנו ברחבי הבית, התלבשתי, שלחתי את שחף לישון והלכנו לטיול לאור ירח. זה עזר בצורה מופלאה, אחרי לילה מאוד מאוד לא שקט.
גם היה נעים לטייל לאור ירח ולדבר על אהבתנו. אני סיפרתי לה הכול, את סיפור חייה המלא והיא מצצה מוצץ והסתכלה עליי בעיניים הגדולות שלה. סיפרתי לה איך כשהיא הייתה ברחם הרגשתי את האנרגיות הטובות שלה נשלחות אליי וגם עכשיו אני מרגישה את זה, מעבר לבכי וכל זה. אחר כך כשחזרנו היא סוף סוף ישנה ואני הרגשתי מ-ל-א גאווה כי ידעתי בדיוק מה הגוזל שלי רוצה.
ובאשר לכמויות החלב שלי. הן הולכות ויורדות

שחף אומר שזה הלחץ והעייפות וזה מאוד יכול להיות אבל האין כל אמא חדשה עייפה ולחוצה?