טראומה בבדיקה גניקולוגית

_אשה מרגישה מתי בודקים ומתי נוגעים- וזה היה נגיעה!
ויחד עם ההבנה, דוקא יש לי איזה רגיעה, שקט של הבנה._
זה הגיוני שתרגישי רגיעה, ושקט של הבנה,כי הרבה כאב נמצא בהתנגדות להבנה הזו ,
שמחה שעשית את הצעד הזה ויצרת קשר עם המרכז לנפגעות תקיפה מינית
שולחת לך הרבה כוחות והרבה תמיכה
עשב

הרבה כאב נמצא בהתנגדות להבנה הזו
לגמרי. לגמרי לגמרי.
כמה פעמים אנחנו מוצאות את עצמנו מותשות כליל בסופו של יום שבו לא התאמצנו יתר על המידה רק כדי לגלות שאנחנו סוחבות חטוטרת של אימה, או אשמה, או רתיעה? התנגדות היא דבר מאד מאד מאד מעייף, גם אם היא לא נראית לעין.
יהיה טוב.

שליחה על ידי נירית* » 12 מרץ 2010, 09:27

רוב הסיכויים הם שהוא רופא שמטריד על בסיס די קבוע, ופשוט סומך על העובדה שנשים כמעט לעולם לא מתעמתות עם המטריד. בטוח לא נשים מהדור הקודם שהרופא נתקל בהם עד עכשיו(עיין ערך ההטרדות באוטובוס שכאילו נרדמו אלייך)
אני עברתי אותה חוויה לפני 10 שנים אצל רופא מפורסם בנהריה, ועברו עלי ימים של סערת נפש ותהייות אם דמינתי או לא ולמרות שבבסיס ידעתי שהוטרדתי לא עשיתי כלום.
נראה שאם כן הייתי הפגיעה היתה מחלימה יותר נקי. כן צריך למצות את הדין עם אנשים שמנצלים את תפקידם למטרות נלוזות.

בכלל, בעיני זה מעורר אי נוחות שגבר יבחר להיות רופא נשים. אפילו אם כולו טוהר מידות והליכות, הרי בבסיס הוא גבר. הוא שונה, חושב אחרת, מרגיש אחרת ובמקומות אחרים. הוא לא יוכל להבין אותי בעניינים האלו. חוץ מזה חלק מהרופאים שפגשתי, בעיקר בממלכת היולדות, אללא ירחמם. שלא נדע מכאלו, איפה הם ואיפה העדינות והחמלה על הגוף הנשי. וזה עוד לפני שנכנסים לעולם החוסר טוהר

שליחה על ידי מיציק* » 12 מרץ 2010, 11:33

אני מאד רוצה לכתוב לך כמה דברים, בפרטיות של המייל. אנא צרי איתי קשר, יש לך את המייל שלי. תודה

תודה שוב לכלכן.
נסעתי עם בעלי לרכיבת אפנים בירקון תל אביב.
חשבתי שיוציא אותי קצת. לפרקים כך היה, אבל כל פעם יש לי מין גל של בחילה, דפיקות לב ממש חזקות.
אני לא זוכרת את הפנים של הרופא, כאלו מחקתי, ממש לא מצליחה להזכר איך הוא נראה.
בשיחה בה הוא התחנן על נפשו נשבעתי לו שלא אתלונן עליו. הוא היה כל כך לחוץ,
ובגלל שעוד הייתי בספק, הרגשתי צורך להגן עליו!!!!!
האם זה אומר שבאמת לא אוכל להתלונן, בגלל שנשבעתי ברגע של חולשה?
נירית, את יכולה לשתף אותי איך הצלחת להתאושש? זו היתה חויה ממש כפי שאני עברתי?
עשב השדה וניצן אמ, תודה לשתכן על הליווי הצמוד והנבון שאתן נותנות לי, מכל אמירה שלכן אני לוקחת משהו לתוכי.
פלונית, לא בטוחה שזה מקצוע שעל הסף לא יכול להיות מקצוע לגברים. שוב , ענין של אישיות והמון רגישות ומוסריות.
יכול להיות גם רופא אף אוזן גרון מתעלל, כמו שקראתן כאן בדף הזה!
מיציק, אני נותנת לילדים לאכול ואחזור לכאן לכתוב לך מייל, תודה רבה!

שליחה על ידי ty* » 12 מרץ 2010, 14:14

אני קוראת בשקט מתחילת הדף. מתפעלת מהתושיה שלך (לשתף ולםפנות לעזרה זו תושיה!) ומההקשבה שלך לעצמך.
מצרפת קישור שאולי יעניין אותך %E0%E5[/u]%F0%F1][po]אונס או נס[/po]

כדי להשתחרר מעיסוי שדיים יום שלם
אצל רופא מקצועי, זה לא "עיסוי". הוא קשוב לגושים. הוא מחפש סרטן (ומקווה לא למצוא). אין בזה שום "עיסוי שדיים". הכל תלוי בפוקוס.

אני רוצה להמליץ לך שאולי תלכי לעשות איזשהו טיפול פיזי, אולי כשקצת תתאוששי, או אפילו עכשיו. למשל שיאצו
אני ממש ממליצה על "עוצמת הרכות". ראי כאן מטפלת באיזורך.
זו שיטה כל כך עדינה ורכה, שיכולה מאוד מאוד לעזור במקרה של טראומה כל כך קשה.

אצל רופא מקצועי, זה לא "עיסוי". הוא קשוב לגושים. הוא מחפש סרטן (ומקווה לא למצוא). אין בזה שום "עיסוי שדיים". הכל תלוי בפוקוס.
כן, ברור ועדיין זהו אחד האיברים היותר נחשקים על ידי גברים וכשגבר נוגע כל היום בשדיים אני תוהה מה זה עושה (לרוב זה גורם לי לרחם על ההתמדדות שזה מעורר, גם רופאי נשים, אותו כנ"ל, גם מנתחים כאלה ואחרים, גם אלה שמכינים לניתוח ומדביקים את האלקטרודות לבית החזה, גם מרדימים בניתוחים וכו וכו - חולני משהו, כל העסק הזה... וישר אני נזכרת בסיפור הלידה שלי שפורסם בעיתון של באופן טבעי.. אוף זה היה כל כך נורא!). אולי אעתיק אותו לדף שלי ואשים פה קישור (גם סוג של חווית אונס )-:)

כנראה, ביננו הנשים יש הרבה שחוו כלפהן התנהגות שאינה מספיק הולמת ועדינה- הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית.
TY כאן הפנתה אותי לדף שמתיחס לכך, ועל היכולת להיות מספיק ברורות ואסרטיביות עם הצרכים שלנו.
אני מניחה שזה עובד גם כלפי 'עם הגברים', אבל הם בכל זאת יותר חסונים ועמידים.
אפלו מבנה הגוף שלהם מבטא כוחנות, אבר מין חיצוני וחזק (תסלחו לי),
לעומתנו שהכל יותר רך, עגול, ואברים פנימים ועדינים.
ולכן, אנחנו חיבות לדעת לשמור על עצמנו, להסביר לסביבה שנמצאת בקשר פיזי אתנו, מה מתאים ומה לא.
האחריות היא של האשה על גופה ועל דרכי הגישה לגופה , בחוץ ובפנים.
כאשר נעשה כלפיה מעשה שאינו ראוי, מחובתה להפסיק את זה בו ברגע, לא לאפשר.
כנ"ל לגבי בחירת רופאים- רופא שמתיחס בצורה שאינה מכבדת אותה , את גופה או את הסיטואציה-
צריך להעמיד אותו על מקומו! , ואני מסוגלת לעשות זאת בקלות.
אבל יש מקרים שהכח המופעל על אישה לא מאפשר לה (לא עלנו), להתנגד,
או שהדבר שנעשה אינו חד משמעי, בתחום האפור,
או שההבנה מתרחשת רק לאחר מעשה.
במקרה הספציפי שלי, אכן ההבנה הגיעה רק לאחר מעשה,
ולכן מתפקידי עכשיו בדיעבד, לעשות מעשה שמחזיר לי את כבודי ואת האופן הראוי בו נוגעים בי.
רק להתלונן על מר גורלי, זו סוג של תבוסתנות.
אם פגעו בי , אני אצא למלחמה!
(מאותה הסיבה אהבתי את הדף של אילת כאן באתר, שנלחמה בפסיכולוגית שפגעה בה, על פי הרגשתה).
אבל מלחמה חייבת להיות מוסרית והוגנת. בצעדים שקולים, מדודים, לא על מנת לפגוע בחזרה-
פגיעה כנגד פגיעה.
אלא לשם העברת מסר, לגרום לפוגע להבין לבדוק את מעשיו ולשנותם!
אני עדין שוקלת בדעתי מה המעשה שאני צריכה לעשות?

רוצה רק להוסיף שהכל מתחיל להרגע אצלי, לקבל פרופרציות.
הגוף נרגע, לא חשה יותר בחילה או תופעות פיזיות (מקווה שלא יחזור).
וגם שומרת על פרופרציות, בכל זאת מדובר בנגיעה ולא באונס.
זה היה מאד קצר, ותמיד יהיה את הספק הקטן שאולי באמת לרופא לא היתה כל כונה רעה.

.

ובשמת, תודה על הלינק לשמות המטפלים, את יכולה להסביר על זה קצת?
נראה לי שעכשיו יהיה לי קשה לתת את גופי , להתמסר.
יתכן אולי יותר בהמשך.

את יכולה להסביר על זה קצת?
לא כל כך, אני לא מומחית. אבל כאן יש כמה מלים שנוגעות לטיפול בטראומה, ואני מציעה לך לטייל קצת באתר שלהם. יש מאמרים, פירוט על השיטה, וגם תחפשי את הדף עם סרטי הוידאו ותוכלי ממש לראות קצת הדגמות איך נראה טיפול.
המגע מאוד מאוד עדין, מדובר בעיקר בנענוע - לכן חשבתי על זה בהקשר שלך. לא ממש "מגע" כמו שיאצו, עיסוי, ולא משהו כמו דיקור שעלול כרגע להרגיש לך פולשני, וכמובן את לבושה לגמרי. וכמובן אפשר להתאים את ההפעמה כך שכמעט לא יגעו בגופך (נגיד, אפשר לעשות את כל הטיפול בעזרת מגע קל קל בכפות הרגליים בלבד, רק לצורך הדוגמא).

_ולכן, אנחנו חיבות לדעת לשמור על עצמנו, להסביר לסביבה שנמצאת בקשר פיזי אתנו, מה מתאים ומה לא.
האחריות היא של האשה על גופה ועל דרכי הגישה לגופה , בחוץ ובפנים.
כאשר נעשה כלפיה מעשה שאינו ראוי, מחובתה להפסיק את זה בו ברגע, לא לאפשר._
כן ולא רק
כלומר יש לנו אחריות אבל זה לא מתיר ומשחרר את האחרים מאחריות בעיקר אם זה רופא שאנו נותנות בידיו את חיינו ממש

יכולה להמליץ גם לפנות לטיפול בשיטת פאולה (גילוי נאות : אני מטפלת בשיטה אבל לא באזור ירושלים, )
מנסיון זו יכולה להיות דרך דינה להתחבר לגוף ללא מגע ולהסכים לשמוע מה הוא אומר(הגוף)

התכוונתי לדרך עדינה

עשב השדה, תודה, אני חושבת ששמעתי על השיטה, לא יודעת אם יש לי סבלנות לקצב כזה איטי.

יחד עם הדברים שמרגיעים אותי, לגבי הזמן הקצר והספק, היום חשבתי שגם אם הנגיעה לא היתה לצורך סיפוק או אלמנט ממש שלילי,
אלא סתם נגיעה בהסח הדעת, בלי ממש לחשוב מה המטרה, פשוט יצא לו כך-
עדין קשה לי עם זה.
כי אני סבורה שהמקום הזה כל כך רגיש ואינטימי, ועם רופא נוגע שם, זה חייב להיות לשם מטרה מאד ספציפית ורפואית ב 100%.
גם נגיעה אגבית, סתמית, נראת לי בעיתית. כמובן לא באותה רמה של נגיעה לצורך סיפוק.
קשה לי להבין גם איך אפשר להגיע לסיפוק מכמה רגעים כאלה, כאשר כל היום יושבים מול אזור כזה, שלא נראה משהו.
כך שאני מנסה לשכנע את עצמי שהמניע שמאחורי הנגיעה לא היה דוקא מיני.
בקיצור, מנסה למצוא הסברים. הראש עובד כדי לנסות לסדר ולארגן את מה שקרה.
אולי זה חלק מהעיבוד?
האם אני צודקת לגבי האבחנה בין נגיעה לשם סיפוק צרכיו, ובין נגיעה שהיא ללא מחשבה , בהסיח הדעת?
האם יש הבדל במשמעות של המעשה הזה, בשני המצבים השונים?

רוצה עדין שתעזרו לי להבין עוד, לחקור את זה.

מרגישה שזו הדרך שלי להתמודד- דרך ההבנה.
בבקשה, עיזרו לי להבין*. תודה

אז זהו שגם אני לא מבינה מה ההנאה שלו מהמקרה הזה? מזה זה, סוג של סטיה? נסיון לראות איך את מגיבה? משיכה לבלבול ולמבוכה שלך? מה? מה יש שם?
לא מבינה.
במיוחד שהעולם שלנו כל כך מתירני ופתוח ואפשר למצוא הכל בקלות. זה ממש נראה כמו לגרד באוזן עם היד ההפוכה מעל הראש...

_האם אני צודקת לגבי האבחנה בין נגיעה לשם סיפוק צרכיו, ובין נגיעה שהיא ללא מחשבה , בהסיח הדעת?
האם יש הבדל במשמעות של המעשה הזה, בשני המצבים השונים?_
הייתי מנסה להפנות את השאלה הזו אליך
האם זה משנה מבחינת מה שחווית ואת עדיין חווה?
אשה מרגישה מתי בודקים ומתי נוגעים- וזה היה נגיעה!
ואני מצטטת את ניצן שאמרה
_אני חוזרת ואומרת.
את ממש מוכרחה להבין שהתחושות האלה נובעות מהמעשה שעשו בך. לא מהשם בו מישהו אחר מכנה את זה.
. הגוף שלך נמצא במקום של ודאות. הנפש שלך מתקוממת עדיין ומנסה להשתיק, אבל הגוף שלך יודע_

חוץ מזה תקיפה מינית או ניצול מיני אינם נעשים לשם הנאה מינית הם נעשים בכדי להשתלט, להפגין כח, ומספקים צרכים אחרים ולא צורך מיני

יש למשל הורים מתעללים ש"כל" מה שהם עושים זה צביטה או מבט או כל מיני מעשים אחרים
שהם קצרים בזמן ועדיין מקפיאים את הילד ומעוררי אימה

אישה,
תקיפה מינית אינה קשורה למיניות אלא לאלימות וכוחניות.
אף אחת מאיתנו איננה יודעת מה עבר לרופא בראש, יתכן ואף הוא אינו מודע למניעים של מעשיו, וכל זה אינו רלבטי לעובדה שהוא פגע בך, ועובדה זו אינה נתמכת או זקוקה לאישור של מניעיו על מנת להיות כזו.
מציעה לך לא להתמקד במניעיו או לנסות להבינם, את יודעת שהותקפת, שנוצלת, שנגעו בך באופן שחדר את גבולותייך ופגע בך, שלא לצורך זה מה שחשוב. זו האמת. @}

תודה לכלכן, מה אתן עושות ערות בשעות כאלה?
עשב השדה וחלוקית נחל, אני חושבת שאתן צודקות, כשאני קוראת את דבריכן , שהמניע לא משמעותי.
גם אם זה היה בהסיח הדעת ולא לצורך רפואי- זה ממש לא בסדר.
אני כל כך רוצה כבר לשכוח אבל הגוף שלי מסרב- שוב נדודי שינה, כל הגוף מכווץ, וכל הזמן בחילות.

הייתי כאן בקשר במייל עם אחת הכותבות שמכירה את הרופא, דרך חברה שלה.
מקווה שזה בסדר שאני כותבת, כמובן רק בצורה חסויה,
החברה טוענת שהוא אדם מקסים, עדין , מקצועי, 'אין כמוהו'.
האמת, שבלי קשר לנגיעה, עלי הוא ממש לא עשה רושם כזה.
גם בשיחה אתו, הוא נשמע פשוט אדם רדוד ולא אינטלגנטי.

ועכשיו, הספק שלי עוד יותר גדל,
מרגישה כל כך רע-
כבר כמה אנשים שמעו את השם שלו- גם האחות, העובדת הסוציאלית שהתקשרה אלי,
כמה חברות שלי, רופאת הנשים שדברתי אתה ועכשיו הבחורה כאן מהאתר.
ועם הכל בראש שלי? עשיתי לו ממש עוול!

מרגישה עכשיו פשוט נורא, רוצה שמשהו יציל אותי מכל הסבך הזה!
מצד אחד הגוף שלי מסרב להניח לזה, התחושות שלי כל כך קשות, הבחילה הקשה הזו לא מרפה,
ומצד שני יסורי מצפון בלתי רגילים.
וגם- רוצה לדעת את האמת, מה באמת קרה!!!
האם אדע אי פעם?
הצילו.

אני שוב נורא בוכה, מרגישה שהסיפור הזה מפרק אותי,
לא מצליחה לחזור לעצמי, כל הבית, הילדים והחיים שלי מוזנחים כבר מיום שני.
ולא מבינה למה!!
ואם הוא נגע בי כמה שניות? זו סיבה להתפרקות כזו?
אולי זה באמת יושב על איזה סיפור שהמודע שלי דחק?

בקר טוב,שבת שלום

רק רציתי להציע לך מחשבה
בחילה היא קושי בעיכול , לכן עדיין חושבת שטוב יהיה אם תפגשי עם מטפלת במרכז לנפגעות תקיפה מינית
זה לא אומר שאת סגורה עם עצמך לגבי מה שקרה
זה רק אומר שאת באמת מטפלת בזה , ולא דרך הטלפון או האינטרנט
כל האנשים אתם דיברת מחויבים לסודיות רפואית אז לא פגעת באף אחד
לטעמי את פוגעת בעצמך כרגע על ידי ההתיסרות המוסרית הזו
חבקי את עצמך, אהבי את עצמך, שימי את עצמך על מרכז הבמה האישית,
ההזדהות עם הרופא היא אחד הסימפטומים הנפוצים במקרים כאלה,
לכי לטיפול אל תנסי למחוק את זה כאילו לא קרה ,
ההתנגדות הזו מגבירה מאד מאד את סבלך,
בפגישה טיפולית תוכלי גם לברר אם
אולי זה באמת יושב על איזה סיפור שהמודע שלי דחק? תנשמי, באהבה רבה, עשב@}

שליחה על ידי ורד* » 13 מרץ 2010, 09:00

אשה יקרה,
קודם כל, אני מציעה לך לשנות את שמך ל "אשה מתמודדת עם טראומה" או "אשה מתגברת על טראומה". בעיני זה לא משחק מילים, אלא הצהרה המביעה כח, כח ואמונה בעצמך. זה ממש לא משנה מה כולם, או חלק מהנשים, או הצוות שעובד איתו אומר. יכול להיות שהוא נפלא עם אנשים מסויימים, ואחרים לא חווים אותו כך. מה שאת חווית - את חווית. יסורי מצפון? על מה? על שתארת ושיתפת וניסית לברר מה היה, מה באמת היה? אל לך לייסר את עצמך. אני מפצירה בך לפנות לטיפול. זה לא משנה למה הסיפור הזה מפרק אותך, זה לא משנה כרגע אם יושב שם סיפור מודחק, מה שמשנה זה שתטפלי בעצמך ,כדי לאפשר לעצמך להרגיש טוב, לשמוח, לחזור לתפקד בצורה מיטבית כפי שהיה לפני כן. אני יודעת שזה לא פשוט, אבל אני מאמינה בך, שיש בך את הכוחות הפנימיים להעזר ולהתגבר.

כתבת שאת מערכיה איזו אילת שהתמודדה עם פסיכולוגית, את יכולה לתת קישור לדף?.

ורד , קבלתי את עצתך, הנה כבר שינתי. נראה לי שאפלו המילה טראומה בפני עצמה מכניסה אפקט חזק מדי.
פשוט מתמודדת.
עשב השדה וורד, שתיכן מציעות לי ללכת לטיפול. יתכן?
יתכן וזה באמת סימן לצורך לטפל במשהו, או שדרמה קטנה שתחלוף בעוד כמה ימים.
יש רגעים שהכל ממש בסדר ואז הגוף מתרעם- לא, לא הכל בסדר.
ואז אני שוב מרגישה את האזור עצמו בו הוא נגע בי, וגם שוב הבחילה.
הראש מגחך על הגוף- מה אתה רוצה? כמה ענין תעשה מנגיעה אחת?
והגוף בשלו.
זו פשוט דרמה מדהימה, בין שני חלקים.
בחיים לא חויתי כזו דרמה וכזו דיכוטומיה בין שני חלקים שלי.
כמעט כמו מין פיצול מפחיד- לא רוצה להשתמש בתבניות או שמות.
ורד, אני מתבישת לכתוב שאני לא יודעת לעשות קישורים.
נדמה לי שקראו לדף - הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי, ואחר כך היא החליפה את השם.
אולי משהי כאן מכירה ותוכל להפנות אותך?

קפץ לו מחכימון- הספק מבורך!! מדהים.
למה הוא מבורך? כי הוא נותן כבוד לשני הצדדים, ולכך שלפעמים אפלו האמת היא אפורה.

יכול להיות מאד שבחויה שלי נעשה לי משהו לא נכון, פוגע, מזיק, לא מתחשב ולא רגיש-

והגוף שלי מתרעם על כך.
ובחויה שלו- זו היתה בדיקה רגילה, אולי עם פחות תשומת לב? אולי ללא מחשבה מספקת על הפצינטית, אפלו להזהיר לפני שנוגע שם?
אבל עדין הכל בסדר מבחנתו ובאמת זה כך!*
נכון שזה מצב אפשרי?

_יכול להיות מאד שבחויה שלי נעשה לי משהו לא נכון, פוגע, מזיק, לא מתחשב ולא רגיש-
והגוף שלי מתרעם על כך.
ובחויה שלו- זו היתה בדיקה רגילה, אולי עם פחות תשומת לב? אולי ללא מחשבה מספקת על הפצינטית, אפלו להזהיר לפני שנוגע שם?
אבל עדין הכל בסדר מבחנתו ובאמת זה כך!
נכון שזה מצב אפשרי?_
אפשרי אבל לא רלוונטי מה בחוויה שלו, את חשובה יותר כרגע, ואת יכולה להתמודד רק עם החוויה שלך
_הראש מגחך על הגוף- מה אתה רוצה? כמה ענין תעשה מנגיעה אחת?
והגוף בשלו._והגוף חכם ואי אפשר וגם לא כדאי להשתיק אותו
מה הביג דיל בלפתוח את זה בפגישה ממשית?
הרי את רק מנסה לברר ולעזור לעצמך, רק מה -בדרגת תקשורת יותר קרובה מטלפון וממחשב
אדם לאדם בחדר מוגן ועם כבוד למה שעולה בך, ושהראש ינוח קצת , כלומר אותו חלק שמקטין ודורש ממך לא לעשות עניין
זו דעתי בכל אופן

שליחה על ידי עינת* » 13 מרץ 2010, 11:50

מתמודדת יקרה!
רוצה לאמר לך שכשנחצים הגבולות שלנו, אבל זה נשאר בתחום האפור -אולי הייתה לו כוונה אולי לא, אולי עמד מאחורי זה מניע מיני ואולי לא, הספק העצמי מופיע מאד חזק. וגם השאלה - אולי המצאתי את זה, אולי הכל בראש שלי, וגם - ההגנה על הצד השני, ההבנה אותו, והרחמים עליו - איך העללתי עליו ככה?
אני כותבת לך את זה מניסיוני, ניסיון של שנים שבהם קלטתי מסרים כאלה מאנשים מאד מאד קרובים לי. אלה היו דברים מאד מתחת לפני השטח מאד לא מובהקים ומאד לא בכוונה! אבל משהו בנו מסוגל לקלוט את השדרים התת קרקעיים אצל אנשים. לכן אפילו מבט או משהו בשפת גוף יכול להרגיש לנו פולשני, מגעיל ולגרור תגובת גוף כמו שאת מתארת של בחילות וכו' (והמוח מתרעם - מה קרה לך? לא עשו לך כלום!) ואת מדברת על נגיעה! ועוד באיזור הכי אינטימי.
אני חושבת שלא רק הנגיעה אלא הכוונות שלו, השדרים התת קרקעיים הם שנקלטו אצלך באותו רגע ומחוללים בך את המהומה הזאת.
לכן מול הספק המבלבל והמוח המתרעם עלייך לחזק את האמון במה שמדבר בתוכך - לסמוך על עצמך, על הגוף ועל מה שרגיש לתדרים של אנשים! לא רק למה הם עושים אלא לאיך הם עושים זאת. לכולנו היכולת להרגיש את זה, סתם דוגמה , כמו שנבחין בין אוכל שנעשה בשבילנו באהבה לבין כזה שהוכן בלי רגישות, על פס ייצור. באותה מידה יש לנו היכולת לזהות מתי משהו נעשה מתוך מקום לא נקי פנימית. ונראה לי שלחוסר הניקיון הזה את מגיבה!!
חוץ מזה זה אולי הזמן להתחיל להבחין מתי עוד המוח שלנו אומר לנו כל מיני דברים אבל הלב שלנו או הגוף אומר אחרת. המוח הוא לאו דווקא הסמכות לאמת. וזה משהו שבאופן כללי טוב לגלות..
יכולה להגיד לך שיצא לי לחוות גועל כזה בסיטואציות לא מעטות כשהרגשתי שאנשים חודרים למרחב שלי, אנרגטית או פיזית, ממניעים לא נקיים. מטפלים, אפילו חברים מסויימים. אז התגובה שלך מובנת לי. יחד עם זה, בהמשך באמת יכול להיות טוב לבדוק אם זה אולי נגע בזיכרון עתיק כלשהו. מכירה את שיטת "המסע"? אם תרצי אוכל להמליץ לך באיזור שלך. ויש גם ספר "המסע", נכתב על ידי ברנדון בייס. ממליצה בחום!

נכון שזה מצב אפשרי?
אפשרי, אבל לא הגיוני.
ברור מתגובתו ש"על ראש הגנב בוער הכובע".
לדעתי, חלק מהתגובה הגופנית הברורה שלך נובעת לא רק מעצם המגע אלא מהידיעה שהגוף שלך זיהה בוודאות את האנרגיה הלא טהורה של הרופא.
הגוף יודע. תאמיני לו!
את כל הזמן מנסה לכפות על הגוף שלך פרשנויות שיקלו בערך מה שקרה. זה בלתי אפשרי! הגוף שלך יודע, את אדם מאוד מאוד מחובר, מאוד רגיש, מזהה בצורה בלתי רגילה. את לא יכולה לרמות את הגוף שלך.
עברת חוויה קשה, הגוף זקוק לעזרה בריפוי ממנה. לכן אנחנו מציעות לך טיפולים בטראומה.

הגוף יודע תמיד גם לקרוא את האנרגיה של הזולת. אם הוא בא ממקום טהור, אם הוא טוב, אם כוונותיו טהורות, אם הוא ישר או משקר, הכל הכל עובר ואת הכל הגוף קולט.
בתרבות שלנו, אנחנו לא מאומנים להקשיב לגוף. ליתר דיוק, אנחנו מאולפים מלידה ממש להכחיש, להדחיק ולרמוס את הידע הזה של הגוף.
אבל אין בזה שום דבר מיסטי. זה הכל משודר, בדרכים קטנות אבל לגמרי פיזיות (למשל, הגוף שלך בנוי מבחינה ביולוגית להבחין ברמות שונות של דפיקות לב ממי שקרוב אלייך, בתנועות מיניאטוריות של העיניים, נשימה, וכו' וכו', וגם יודע לדייק לגמרי במה שהוא קולט - האם האדם מפחד? משקר? עושה משהו בסתר ברגע זה? פתוח וגלוי?).

אני אסביר לך מדברי פרופ' אמוץ זהבי הביולוג.
אמוץ זהבי פעם הסביר לנו בשיעור על מריבות החתולים. מכירים את קרבות היללות האלה שיכולים להימשך שעות על שעות? אז הוא הסביר, שלעתים מאוד רחוקות הזכרים החתולים מגיעים לידי קרב אמיתי בשיניים ובציפורניים. לקרב יש מחיר גבוה עבור שני החתולים, כי שניהם ייפצעו מאוד ועלולים למות. והוא לא נחוץ. מה הם עושים? הם עומדים זה מול זה מאוד קרוב, ומתחילים לאיים. כל אחד מהם מיילל "אני יותר חזק ממך ואני אנצח אותך!"
עכשיו, כל אחד מהם יכול לקלוט בקול של החתול השני איך הוא מרגיש. זה פשוט מאוד. לכן קרבות רבים מסתיימים בזה שהחתול השני מסתלק כבר לאחר היללה הראשונה (אין לו מה לנסות אפילו ליילל שם, ברור לו שהוא יפסיד). החתולים מייללים זה לעומת זה רק כל עוד שניהם בטוחים באותה מידה ששניהם חזקים יותר ושניהם ינצחו. קולם חושף לחלוטין את כל הרגשות שעוברים בגופם, ובשניה שאחד מהם מאבד חלקיקון זערורי מהבטחון שלו בכך - גמרנו. הקרב נגמר, הוא הפסיד.

מה שיש לחתול?
יש גם לנו.
רק שאנחנו מתבלבלים בגלל שיש לנו גם מלים. ושפה. דיבורים.
אז שלא יבלבלו אותך המלים.
הגוף שלך קלט מהגוף שלו שהתבצע פה משהו רע.
והגוף שלך קלט מהקול שלו שהיה פה משהו רע.
הגוף שלך יודע.
תקשיבי.

וואו, שלושתנו כתבנו לך בבת אחת - אותו דבר.
מה זה אומר לך?

בשמת, זה באמת מדהים!!!!
ושלושתכן מדהימות.
איזה דברים חכמים, ממש גורם לי להסתכל אחרת , כמעט על הכל.
אולי בשביל זה , זה קרה?
ממש פתחתן לי איזה צוהר חדש.
גם אני מאד מאמינה באנרגיות ובשדרים שמתחת לפני השטח.
אני גם חווה לפעמים ברמה אנרגטית.
אבל כאן , שמתי את כל היכולת הזו שלי בצד, כאלו היא לא שייכת לכאן-
י ש רק עובדות- נגע או לא נגע?
אבל, יש המון בדברים הכל כך נבונים של שלושתכן.
מרגישה את האנרגיה הזו שזורמת בין אנשים יום יום.
מרגישה איך האנרגיה שלי משפיעה על אחרים.
מרגישה איך הילדים שלי הפוכים כבר כמה ימים, בלי שהוצאתי מילה.
עדין, זה לא אומר שהיו כונות רעות.
אבל כנראה שהגוף שלי קלט סיטואציה שונה, לא מיטיבה ולא נכונה לי,
והוא צועק! אולי יש בכך הרבה בריאות?

מרגישה, למרות הכל, נורא מבולבלת, לא מפוקסת.
כל פעולה וכל שיחה דורשים ממני המון כח.
גם הפסקה הזו שכותבת עכשיו, נראת לי מבולבלת, אולי כל הדף?

בשמת, התאור שלך על יללות וקרבות החתולים- כל כך יפה.
ממש ריגש אותי לקרוא את המידע הזה, לא יודעת אפלו להסביר למה.

אולי מין הבנה שיש המון דברים סביבנו שהם לא מקריים, לא סתמיים.

צריך רק לפתוח אנטנות, להיות רגישים ופתוחים,
והעולם סביבנו יכול להיות מדהים*.
הנה, אולי אני מתחלה לראות איזה אור מחוץ לחויה האישית שעברתי?

אין לכן מושג כמה שאני מעריכה את הליווי שלכן כאן.

לא אגזים אם אומר שהוא פשוט הציל אותי!*

אולי יש בכך הרבה בריאות?
כן כן כן יש בכך דיוק ולכן רק בריאות

הנה, אולי אני מתחלה לראות איזה אור מחוץ לחויה האישית שעברתי?
למה מחוץ? מתןך!

שליחה על ידי עינת* » 13 מרץ 2010, 12:45

אולי יש בכך הרבה בריאות?
כן!!
דרך אגב, ילדים הם הכי רגישים לתדרים האלה!
שימי לב שילדים קטנים תמיד מגיבים לאיך שהדברים נאמרים ולא למה שנאמר. זה לא עובר אצלם במודע, אבל הם בהחלט יודעים. כיוון שהם מאוד בגוף ובחושים, הם קולטני אמת מדהימים. הם יתייחסו במצב רוחם או בהתנהגותם לאיך שאנחנו בפנים, ולא במה שנשדר להם כלפי חוץ. לכן הם המראות הכי טובות שלנו. וגם לנו יש את היכולת לחוש את מה שמתחת לפני השטח ולהיות מראות אחד לשני.

שליחה על ידי ש_חף* » 13 מרץ 2010, 13:34

אולי זה באמת יושב על איזה סיפור שהמודע שלי דחק?
לפני כמה שבועות חברה שלי, שהיא האדם הכי עדין ונחמד ועוזר ונדיב שאני מכירה, לא שמה לב בכביש לשנייה ודרסה הולך רגל. הוא נפצע בצורה קלה מאוד, אבל היא הגיבה בצורה חסרת פרופרוציות בעליל. בכי היסטרי, תחושת אשמה, חוסר תפקוד, ממש שבר כלי. אחרי כמה ימים היא הלכה לטיפול שנקרא ביו פידבק, שאני לא זוכרת בדיוק whatis]איך הוא עובד long[/po].php, אבל בטיפול היא גילתה שבעצם זה יושב על תחושת חוסר האונים שהיא הרגישה במלחמה, שיורים קטיושות על הבית ואין לאן לברוח.
אולי התת מודע שלך מדחיק סיפור שקשור לחולשה, לא חייב להיות בהכרח בהקשר המיני. אולי במקום העבודה הבוס משפיל בצורה סדרתית, מורה שהעליבה אותך בבית הספר כל הזמן, אין לדעת. אבל במקרה כזה, נגיעה של כמה שניות יושבת בדיוק על המקום הזה, ומעלה את כל הרגשות שחבויים בך מאז.

רציתי להציע, שלצד העצות לטפל בעצמך, ולצד החשש שלך שמא זה "בראש שלך", ולצד התמיכה שאת מקבלת שזה לא בראש שלך, שהגוף יודע, שתסמכי על עצמך,
יחד עם כל זאת,
אפשר תמיד להתלונן תוך הבעת ספק. לומר שהיתה תחושה שהיה משהו לא נקי. להטיל בו ספק, ולהגביר עירנות לפניות אחרות שיכולות להיות לגביו. את לא מוכרחה להיות משוכנעת מעבר לכל ספק שהכל היה בסדר. וחשוב להציב את הדברים בפניו. משהו בדרך שבדק אותך גרם לך להרגיש אי נוחות רבה. לידיעתו ולתשומת לבו, לידיעת ולתשומת לב המערכת. ומכאן ואילך זו את לעצמך. מה את עושה עם עצמך. איך את עובדת איתך לנקות את זה. ואם במהלך ובהמשך יתברר לך יותר מה קרה, תוכלי לחזור עם זה למערכת, לרופא, ברורה יותר עם עצמך.
לא בטוח שיהיו לך תשובות חד משמעיות בסופו של דבר.
אך ודאי שמשוה בבדיקה, בגישה, במה שהיה שם, השאיר אותך בתחושה שדורשת טיפול.

לא הייתי יומיים, ואני מצרפת פה משהו שכתבתי לך שלשום, נראה לי שעדיין רלבנטי.

_אגב, אני מתעכבת שוב ושוב על העניין של ההכרה בכך שאכן נוצלת מינית בסיטואציה שאמור להיות בה אמון מלא ושניצול בה הוא פשוט חרפה וזוועה.
אני לא מדברת על מה שלדעתי צריך לקרות הלאה. אחרי שתאפשרי לגוף שלך לרעוד ולהוציא את כל זה מעצמו, והנפש שלך תסכים לעכל שזה מה שקרה, אני באמת חושבת שאז יהיה קל לנקות את זה החוצה מהמערכת. אלה תנאי היסוד לריפוי.
אני חושבת שמה שמשמעותי כרגע זו ההכרה. להפסיק להלחם בהכרה שקרה.
אני לא יודעת אם "להעניש" זה מה שיתן פתרון, ולא יודעת כמה אנשים ונשים יש שמסוגלים לגדלות הנפש של ההפרדה בין החוויה האישית ועיבודה ובין הכעס/השנאה/הרצון לפגוע/לנקום באדם שפגע. ובהחלט יש מקום גם לסליחה ולשלום בתוך הנפש עצמה.
אולי את מהאנשים האלה, ואולי את עוד לפני שאת מאפשרת לעצמך להרגיש באופן מלא את התחושות שלך כלפי מישהו שפגע בך, אז את פונה החוצה כדי לוודא שאת זכאית לכעוס. אולי. נראה לי ששווה לבדוק עם עצמך מה המחשבה על זה עושה לך._

מוסיפה עכשיו, שלדעתי לפנות אלייך בנסיון להגן על הרופא זה מעשה תוקפני. את ממש ממש ממש לא צריכה את זה עכשיו. הואילי נא להניח את המצפון שלך בצד למנוחה כרגע, מה שחשוב זה שתטפלי בעצמך ותבררי בירור אמיתי מה את צריכה.
זה כולל, אם יש בזה צורך, בירור מקצועי או בירור מנהלתי מול הרופא. גם את תגידי "אנסו אותי" את לא עושה שום דבר מעבר להתחלת בירור. למעשה, נדיר שישר מקשיבים ומאמינים לנשים שמתלוננות. אז אל תחוסי כרגע, לא שם צריכות להיות האנרגיות שלך.
לא שאני נגד חמלה, זה פשוט מערבב אותך עכשיו. את לא צריכה את זה.

תודה לכל הכותבות.
תמרול ה וניצן אמ, אני חושבת שכתבתן לי ברוח דומה, בנסיון להרגיע את יסורי המצפון, לתת הכרה לעצם החויה.
אני מתחלה להרגיש שהחויה עצמה נכנסת למימד פרופרציונלי. הגוף גם מתחיל להרגע.
אין לי כבר בחילות, אין דפיקות לב. פשוט מין קבלה שזה מה שהיה וזה עבר.
לפעמים יש לי עוד קצת פלישבקים לבדיקה עצמה, לשיחה עם הרופא, שהיתה לי קשה בפני עצמה,
אבל סך הכל הדברים ממש מתעדנים.
שחף , קראתי את דבריך, כמה פעמים נסיתי להבין האם התגובה החריפה שלי יושבת על סיפורים קודמים, או הקשרים אחרים, כמו שהראת כאן.
אני לא יודעת? אמנם הגבתי נורא קיצונית, אבל יחסית מהר אני מתחלה לחזור שוב לעצמי- במשך היום זה , זה קרה.
אני מניחה שכל החלק התת מודע והנסתר שעבד כאן ועלה על פני השטח, ישאר תעלומה עבורי.

סך הכל, מתחלה היום להתאושש, מקוה שזה מאחורי?

אני רוצה להודות אלפי פעמים לכל אחת מכן, ולתת לכל אחת ואחת חיבוק ענק,
על תמיכה שהיתה עבורי הצלה אמיתית.
אתן מדהימות, ועם תובנות מדהימות.

כמובן שאם יהיו התפתחויות מול הרופא, ואם אחליט לעשות משהו אעדכן אותכן.
לילה טוב, לכלכן.

בוקר טוב לכלן.
אמנם אתמול הרגשתי שאני עושה כאן איזה שהיא סגירה (בפסקה הקודמת),
ואכן מבחינת החויה, אני עדין חווה כך- נראה לי שהתגברתי ואני ממש בסדר.

אבל יש לי רעיון, ורציתי לשמוע עצות, אם אפשר.
חשבתי שממש להתעמת מולו פנים מול פנים עם עוד איש צוות, אני לא יכולה כרגע,
אם אחכה עוד, כבר שנינו לא נוכל ממש להעיד מה היה.
אם לא אבדוק הלאה- ארגיש שלא עשיתי את חובתי ל'עם הנשים' שמגיעות אליו,
ובכלל ל'עם הנשים' שעוברות בדיקות גניקולוגיות לא לגמרי תקינות, מבלי אפלו לדעת את זה.

כך שפתרון ביניים- אדבר אתו שוב, אומר לו שאני עדין לא שקטה, גם בגלל התשובה שלו.
אומר לו שיתכן והיה בלחץ בטלפון, ולכן אני מבקשת ממנו לכתוב לי תשובה ענינית,
מה היתה סיבת הבדיקה באזור שבדק, ומה מצא.
אני חושבת שהעובדה שהוא יצטרך לכתוב ולהוציא מסמך כזה, תלחיץ אותו,
ותגרום לו לעתיד לבוא להזהר פי אלף מונים.

אם אכן לא עשה כלום- המכתב הזה נגנז אצלי, ולא קרה כלום,
זה רק ביני ובינו וקצת לחץ שלו, ויגמר.
אם אכן עשה משהו- טוב מאד שזה יצא החוצה באמצעות בדיקה שמתחלה כך.

מה אתן אומרות?
שוב תודה רבה רבה לכלכן,
לא בטוחה איך הייתי מתמודדת ללא הדף הזה, שהיווה עזרה צמודה בימים הללו!

אם אכן לא עשה כלום-
עד לשורה הזאת הכל היה בסדר.
את עדיין מחפשת הוכחה לכך שלא עשו לך שום דבר! ועוד אצלו!
עשו לך. עשו בך. הוא!

אין לי מושג מה היה שם בלבו ובגופו ואצלך ואני מכירה לחלוטין בחוויה הקשה שעברת.

יחד עם זה אולי כדאי לזכור שרופאים כיום מאוד מפחדים מתלונות של חולים ולכן האשמה כזו, גם אם באמת לא היתה כוונה שלילית, יכולה להלחיץ מאוד את הרופא ולגרום לו להגיב בצורה מוזרה בין אם הוא אשם במשהו ובין אם הוא רק מפחד שיואשם שלא בצדק.

שוב - זה לא אומר שלא צדקת בתחושותיך - אני רק מזכירה שגם רופאים מבוהלים מכל מיני דברים.

עוד משהו לחשוב עליו זה אם יתכן שהמגע הלא שגרתי של הרופא עורר בך משהו מהילדות - אולי רופא שנגע בך בצורה שלא נעמה לך או הפתיעה אותך בילדותך והמקרה הנוכחי עורר משהו קדמון?

כך או כך, חשוב לעורר מודעות אצל רופאים כדי שיזהרו אלף פעמים בנשים שהם בודקים.
דרך אגב - לצערי גם רופאות גינקולוגיות מתנהגות בחלקן באופן לא רגיש, ובמקרים מסוימים פגשתי רופאים גברים שנהגו בצורה רגישה ועדינה יותר מהנשים.
יש ויש.

שליחה על ידי מימוש* » 14 מרץ 2010, 08:43

בעייני זה רעיון מצויין!
נכון הוגן ומציאותי בעיקר.

_אם אכן לא עשה כלום-
עד לשורה הזאת הכל היה בסדר.
את עדיין מחפשת הוכחה לכך שלא עשו לך שום דבר! ועוד אצלו!
עשו לך. עשו בך. הוא!_
כל מילה
וגם
_בעייני זה רעיון מצויין!
נכון הוגן ומציאותי בעיקר._
כלומר, די לחפש איך להקל מבחינתו, הוא רופא והוא יודע מה הוא עושה , נגיעה לא מתפלקת, זו לא תאונה
אני מכירה במה שחווית וחושבת שאם יש לך כוחות ואת רוצה אז תתעמתי כך או אחרת אבל זה לא חובה ,
חובתך היא כלפי עצמך בלבד
אם את נשארת עם שאלה פתוחה עדיין ממליצה שתפגשי עם מטפלת טובה ותחקרי פנימה
כל עניין העימות הוא מאוחר יותר בעיני, אולי בכתב זה חוסך חיכוך אבל את לא נרגעת,מה שירגיע יהיה התיחסות והכרה במה שחווית קודם כל.

הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי

לזה התכוונת אשה מתמודדת?

פלונית, אני מאד מאד מסכימה עם דבריך- גם לגבי העובדה שאין דיכוטומיה בין גברים ונשים.
וגם לגבי העובדה שיתכן שהמגע שהקפיץ אותי ועשה לי את הסלט, ששייך אלי.
לכן כל כך נזהרת בדרכי, כדי לא לפגוע בו על עניני האישיים.
אבל גם אם הולכת על המחשבה הזו, שהנגיעה היא בעיה שלי בלבד,
ולא שייכת לעצם הבדיקה- עדין יש בעיה עם העובדה שלא היו לו הסברים לבדיקה.
והעובדה שהבדיקה לא התנהלה נכון טכנית- כאשר בודקים באזור שנגע, אין צורך לשים יד על הבטן.
וגם - כמו שכתבתי, זה לא היה מספיק זמן עבור בדיקה, זה היה יותר זמן נגיעה.
אני יודעת שחוזרת ודשה בעובדות, כנראה כדי לבסס אותן בתוכי.
ויחד עם העובדות הללו, *אני הפעם לא מסכימה אתכן יקרות- עשב השדה וניצן.
אתן אמנם צמודות אלי מתחלת הסיפור ומהוות קרש הצלה,
אבל אתן לא יכולות להיות כל כך נחושות!!*
תמיד תמיד יהיה ספק. זה היה קצר מדי, אפור מדי, בשביל להחליט כאלה מסקנות נחרצות.
לרגעים אני חושבת כמה ענין עשיתי משש, שבע שניות!
ואולי אני מפיקה איזה משהו מהיותי במקום הקורבן?
קורבן- הוא המסכן, עשו לו, לקחו לו, הזיקו לו.
ועכשיו הוא קורבן מסכן, וכולם מרחמים עליו ואומרים לו כמה הוא נפלא וכמה הוא מסכן.
במיוחד כאן בדף קבלתי המון טובת הנאה מהמסכנות הזו,
מהכמה שניות האומללות הללו.
המון פרגון וליטוף- זה כייף להיות מלוטפים (כמובן במקומות הנכונים וע"י האנשים הנכונים.........)
ואם כל הפעולות שלי נובעות מהמקום של הקורבן, ולכן אני לא יכולה להרפות,
זה ממש ממש לא פייר כלפיו!
חשבתן על כל זה, בנות נחרצות?
חשבתן שמדובר בחיים שלו , בעתיד שלו.
זה לא משחק!
ופלוני אלמונית- כן, התכונתי לזה, אבל אני חושבת שהדף מכיל כמה פרקים , ואת האחרון בו היא נלחמה באותה פסיכולוגית- היא מחקה.
נדמה לי שאחר כך היא החליפה לשם אחר.
ושוב המון תודות.

אישה יקרה,
קראתי שוב את דברייך. אני חושבת שהרעיון שהעלית מוצלח. מעין התמודדות והתעמתות מוגנת ועקיפה יותר מאשר פנים מול פנים ועדיין מאפשרת לך עשייה כלשהי. את גם יכולה לפנות אליו בכתב, לציין בפניו את התחושות הרעות שנגרמו מהתנהגותו ולבקש ממנו הסברים, בכתב. קשה יותר להתעלם מפנייה כזו.
אני לא חושבת שאת צריכה להרגיש רע על עצם הברור. פנייתך עניינית וזכותך להבין מה פשר הבדיקה ולשם מה נעשתה. זכותך לקבל את ההסברים לפני ובמהלך הבדיקה, אולם מכיוון שזה לא נעשה עדיף מאוחר מאשר בכלל לא.
מדוע את מרגישה רע עם תהליך הבדיקה? יתכן ואת חוששת מתוצאותיו או שזה משקף את ההתלבטות שלך האם לפעול ובאיזו צורה.
אני חושבת שאם תפעלי למען עצמך, בטיפול כלשהו, פיזי, מילולי, אנרגטי, יתכן ויתבהרו עבורך הדברים ותוכלי להחליט ביתר קלות.
גם אם תבחרי לא לפעול מול הרופא זה בסדר, את לא חייבת מאומה לעם הנשים. בנוסף, עצם ההתנהלות עד כה וההתעמתות איתו כבר עשו את שלהן. אני מאמינה שתגובתו הלחוצה מעידה גם על כך שלהבא יקח את הדברים לתשומת ליבו, בין אם פעל בחוסר רגישות ובין אם ממניעים וסיבות אחרות. @}

אשה, אני ממש מעריכה את ההתנהלות שלך. גם אל מולינו פה בדף.
את לא מוכנה לטאטא ספקות אל מול נחרצות של מי שלא היה שם.
את בטוחה כמו שאת לא בטוחה ואת רוצה לתת לשני הקולות מקום.

אני בטוחה שמתוך המקום הזה, את כבר תדעי מה לעשות.
את לא מוותרת לפינות בתוכך וזה מעורר הערכה רבה.
תודה

שליחה על ידי נירית* » 14 מרץ 2010, 19:43

אצלי מתעוררות תהיות - והסליחה עימך אישה מתמודדת אמיצה על השימוש בדפך\חוויתך - מדוע בדף עם תכנים דומים אבל עם דמות מובילה מהקהילה נמנעו התמיכה, ההתענינות והעצות שקבלה פותחת הדף. וזאת ועוד ש"ההיא" היתה נערה צעירה בעלת חוסן נפשי בשל פחות.

חלוקית נחל, את פשוט גאון!! למה אני בכלל צריכה לדבר אתו?
רק המחשבה על זה עושה לי רע. אני פשוט אכתוב מכתב-
אתאר בצורה ענינית ועובדתית מה היה בבדיקה שלי, מה הפריע לי ומה השאלות שלי אליו.
לא שאני בונה משהו על התשובה שלו, כי אם היתה לו תשובה הוא כבר היה אומר אותה.
אולי עכשיו בנחת, יבדוק, יחשוב ויעשה מהלך יותר עניני ונבון.
תסלחו לי שאני כותבת אבל הוא נשמע אדם כל כך רדוד, לא הייתי הולכת אליו אפלו לעשות ציפורנים (בלי להעליב את עושות הפדיקור, מניקור).
וקן לציפור כתבת לי משפט שהוא בול:
את בטוחה כמו שאת לא בטוחה ואת רוצה לתת לשני הקולות מקום.
זה כל כך זה!
אני כל כך בטוחה מבפנים מהגוף , ואני כל כך לא בטוחה מהראש.
אולי כמו שעשב השדה וניצן אמ כל הזמן כותבות לי?
וזה הזמן לבקש את סליחתן אם הייתי מדי חריפה? בוטה?
אתן כאלה מדהימות, לא רוצה לחשוב שכתבתי משהו שהיה מדי חזק עבורכן.
פשוט , אני מפחדת לאבד את הספק, ששומר עלי הוגנת ומוסרית.
למרות שיש רגעים שמתחשק לי להרוג אותו!
חשבתי שהכל מאחורי, ועכשיו בשעה האחרונה שוב הבחילות, שוב פלשבקים לשיחה שהיתה לי אתו.
מענין שמה שעושה לי עכשיו יותר רע זה דוקא השיחה ופחות הבדיקה.
אולי כי בשיחה הזו הבנתי עם מי יש לי עסק.
שאלתי את עצמי איך נתתי את גופי לאדם רדוד כזה?
איך אנחנו נותנות את עצמנו במין תמימות כזו, לרופאים, למטפלים, לפסיכולוגים למורים?
פשוט כי הם למדו כמה שנים וקבלו איזה תעודה.
יכולים להיות האנשים הכי לא ראויים לאמון שמקבלים ולתפקיד שלהם.
מקווה שלא כתבתי באופן נחרץ, שוב אני ברגעי חולשה.
חשבתי שאני גיבורה ושהכל מאחורי!
ועשב השדה, וניצן אמ, אל תעלמו, סליחה אם הייתי בוטה מדי.
נקודות ורודות, על מה הפרח? על דבריה של קן לציפור?
מרגישה כאן מין אחוות נשים, ממש עטופה ושמורה כאן.
אני יודעת שכתבתי לכן כבר, אבל שוב ברגע משבר רוצה להגיד לכן שזה כל כך משמעותי לי. התמיכה הזו.
מעבר לרגש התומך, יש לכן רעיונות כל כך חכמים.

אני מרגישה גאה להיות שייכת לעם הנשים.

נכון שאנחנו עשויות מחומר מיוחד ואיכותי?
תראו לי דף תמיכה אחד כזה של גברים*.

נירית, קראתי חמש פעמים את מה שכתבת, לא מבינה כלום! את יכולה להסביר מה כתבת כאן?

אהבת עולם, האם את מבינה עכשיו מה קרה בבדיקה? האם יש לך תובנה מתוך זה?
תודה שהסברת לי בכזה פירוט.
אני חושבת שאני מבינה יותר טוב.
אני עונה לך רק עכשיו, כי לקח לי זמן לחזור לדף שלך.

אין לי תובנה מתוך זה, אבל קראתי עכשיו את שאר הדף, ויש לי כמה דברים להגיד.

*************

בעניין:
_שציפתי שהרופא יכעס על המחשבות הללו שלי, יעיף אותי מעליו ויציע לי לא לחזור שוב, ובכך הייתי מבינה שאני מעלילה עליו עלילת שוא (מבחנתו).
אם היו מעלילים עלי משהו שלא עשיתי והוא כל כך חמור- מעבר לכך שזה מלחיץ, זה נורא מכעיס.
לא שמעתי בתגובתו שום כעס, וזה מה שמחשיד אותי כאן._

אני מסכימה עם הדברים של טדליק:
_בתור אדם שנוטה לסבול מתחושות אשם גם לגבי דברים שלחלוטין אינם קשורים אליו, אני יכולה לומר שיש סיכוי מסויים שאולי גם הרופא הנ"ל אינו בטוח בעצמו במיוחד ונבהל אימים מהחשדות הללו, גם אם מבחינתו ללא סיבה מוצדקת.
אנשים חסרי בטחון עצמי ועם רגשות אשם לא מוצדקים יגיבו בבהלה ובהצטדקות לפעמים, במקום בכעס._

גם אני נוטה לסבול מתחושות אשם, ונורא בקלות אני ארגיש אשמה אם מישהו רק ירמוז שאני אשמה במשהו.
מיד יתחילו בי הספיקות הפנימיים: אולי באמת הוא צודק? אולי באמת עשיתי את מה שהוא אומר שעשיתי?

(אפילו כשאני רואה משטרה - אני ישר נלחצת. אין לי מושג למה. אולי כמו השיר של שלמה ארצי: 'אני תמיד חשוד במשהו, שוטר מדבר אליי...'

).

ככה שאני חושבת שכשמישהו מגיב בהתנצלות, זה לא אומר בהכרח שהוא אשם.
וגם להפך -
אם הוא היה מגיב בכעס וב'להעיף אותך לכל הרוחות' - זה גם ממש לא היה אומר שהוא נקי.
יש דווקא אנשים שזו הדרך שלהם להגיב כשהם אשמים במשהו - לתקוף חזרה. להיראות כאילו הם כועסים עלייך וכאילו את ממש לא בסדר שחשבת עליהם את זה ולגרום לך להרגיש אשמה שבכלל העלית את זה בדעתך - וככה הם מצליחים לבלבל, ולצאת כאילו נקיים. למרות שהם כן אשמים.

אז אני לא אומרת כאן אם הוא אשם או לא אשם.
אני רק אומרת שלא בהכרח אם הוא מתנצל זה סימן שהוא אשם, ואם הוא כועס זה סימן שהוא לא אשם. זה יכול להיות להפך.

**************

וגם זה, בנוסף לנ"ל:

זה עניין של אישיות וסגנון תקשורת - להגיב לפגיעה במישהו בהתנצלות ולקיחת אחריות או "בלהעיף לכל הרוחות".

וזה:
_אולי כדאי לזכור שרופאים כיום מאוד מפחדים מתלונות של חולים ולכן האשמה כזו, גם אם באמת לא היתה כוונה שלילית, יכולה להלחיץ מאוד את הרופא ולגרום לו להגיב בצורה מוזרה בין אם הוא אשם במשהו ובין אם הוא רק מפחד שיואשם שלא בצדק.
שוב - זה לא אומר שלא צדקת בתחושותיך - אני רק מזכירה שגם רופאים מבוהלים מכל מיני דברים._

**************

תקיפה מינית או ניצול מיני אינם נעשים לשם הנאה מינית הם נעשים בכדי להשתלט, להפגין כח, ומספקים צרכים אחרים ולא צורך מיני

אני ממש לא מסכימה עם הנחרצות שבמשפט הזה.
זוהי תיאוריה, ולא בהכרח נכונה לכל מקרה.
יכול להיות שחלק מהתוקפים מינית עושים זאת כדי לשלוט.
אני די בטוחה שחלק אחר עושה את זה באמת מהסיבה ה'פשוטה' של צורך מיני.

אולי אנשים ש'מקצועיים' בניצול מיני יש יותר סיכוי שאצלם זה צורך לשלוט.
אני מאמינה שיש אחרים שפשוט היצר שלהם דוחף אותם ברגעים מסוימים לעשות דבר מה, למרות שהם לא פוגענים 'מקצועיים'. ואז זה פשוט יצר מיני שעלה באותו רגע.

זה לא אומר שאם זה נובע מיצר מיני זה יותר נסבל.
אבל להחיל את התאוריה הזאת של ה'צורך לשלוט' על כ-ל הפוגעים מינית, או להגיד שהרופא עשה את מה שעשה מתוך 'צורך לשלוט' - זה נראה לי מרחיק לכת, מיותר ולא רלוונטי.

*************

_יכול להיות מאד שבחויה שלי נעשה לי משהו לא נכון, פוגע, מזיק, לא מתחשב ולא רגיש-
והגוף שלי מתרעם על כך.
ובחויה שלו- זו היתה בדיקה רגילה, אולי עם פחות תשומת לב? אולי ללא מחשבה מספקת על הפצינטית, אפלו להזהיר לפני שנוגע שם?
אבל עדין הכל בסדר מבחנתו ובאמת זה כך!
נכון שזה מצב אפשרי?_

אני דווקא כן מסכימה איתך שזה יכול להיות.
אני לא יודעת שזה כך בהכרח. אבל אני מסכימה שזה יכול להיות.
ואת צודקת שאת שואלת את השאלה הזאת !!!

_את עדיין מחפשת הוכחה לכך שלא עשו לך שום דבר! ועוד אצלו!
עשו לך. עשו בך. הוא!_

מאוד לא אוהבת את הנחרצות שבמשפט הזה. וגם לא של אחרים שכתבו בנחרצות, ביציאה מתוך הנחה שהרופא אכן אשם.

ולכן אני מאוד מאוד מעריכה את תגובתך הזו:

_אני הפעם לא מסכימה אתכן יקרות- עשב השדה וניצן.
אתן אמנם צמודות אלי מתחלת הסיפור ומהוות קרש הצלה,
אבל אתן לא יכולות להיות כל כך נחושות!!
תמיד תמיד יהיה ספק. זה היה קצר מדי, אפור מדי, בשביל להחליט כאלה מסקנות נחרצות._

אני חושבת שאת עושה עבודה מדהימה, שיש בה גם עיבוד הדברים מול עצמך, וגם ליבון הדברים עם הגורמים החיצוניים.
ואני רואה בגישה שלך -
מצד אחד אסרטיביות.
מצד שני - זהירות.

ויש בזה הרבה גדוּלה בעיניי.
אני מאוד מעריכה את זה שאת גם דואגת לעצמך - שזה חשוב מאוד מאוד, לא כנועה, לא מתקפלת -
וגם מאוד זהירה על אחרים.

אני לא מסכימה עם מי שאמרו לך 'תדאגי רק לעצמך, אחרים לא צריכים לעניין אותך עכשיו'.
האם מי שאמרה את זה יכולה לקחת אחריות על מצב שבו יש איזשהו סיכוי שהרופא לא אשם ואת תפגעי בו?

אני חושבת שזה כן נכון שאת לוקחת בחשבון את שני הצדדים.

ויפה גם אמרה קן לציפור:
_אשה, אני ממש מעריכה את ההתנהלות שלך. גם אל מולינו פה בדף.
את לא מוכנה לטאטא ספקות אל מול נחרצות של מי שלא היה שם._

************

_ואולי אני מפיקה איזה משהו מהיותי במקום הקורבן?
קורבן- הוא המסכן, עשו לו, לקחו לו, הזיקו לו.
ועכשיו הוא קורבן מסכן, וכולם מרחמים עליו ואומרים לו כמה הוא נפלא וכמה הוא מסכן.
במיוחד כאן בדף קבלתי המון טובת הנאה מהמסכנות הזו,
מהכמה שניות האומללות הללו.
המון פרגון וליטוף- זה כייף להיות מלוטפים (כמובן במקומות הנכונים וע"י האנשים הנכונים.........)
ואם כל הפעולות שלי נובעות מהמקום של הקורבן, ולכן אני לא יכולה להרפות,
זה ממש ממש לא פייר כלפיו!_

אהבתי גם את השאלה הזו שהעלית פה.
לא בגלל שאני אומרת שאכן זה מה שאת עושה.
אבל בגלל שאת כלכך אמיתית עם עצמך, ומוכנה להסתכל לדברים ישר בעינים - גם אם הם לא יהיו נוחים לך.

ואכן, זה אולי נעים כל תשומת הלב שאת מקבלת כאן.
זה לא אומר שבאמת לא קרה שם כלום, ואת עושה את כל ה'דרמה' רק לשם תשומת לב. אולי כן קרה.
אבל זה יפה בעיניי שאת בודקת את השאלה הזאת עם עצמך.

**************

גם אם תבחרי לא לפעול מול הרופא זה בסדר, את לא חייבת מאומה לעם הנשים
בקשר לאמירה הזאת אני קצת מבולבלת.
לפעמים אנחנו באמת לוקחים על עצמנו יותר מדי אחריות. יותר ממה שאנחנו יכולים לשאת. אז אולי באמת כדאי לשחרר קצת אחריות.
מצד שני - לפעמים זה לא רק אנחנו שם, וכן חשוב שנדאג גם לאחרים.

אני לא מצליחה להגיע לדעה בעניין.
מה דעתך את?

ועשב השדה, וניצן אמ, אל תעלמו, סליחה אם הייתי בוטה מדי.
אל תדאגי.

סערת הרגשות שלך מאד מאד ברורה ומובנת.

היי יקרה,
אל דאגה ,לא נעלמתי
רק רוצה להבהיר
אינני רואה צמידות בין ההכרה בפגיעה שלך לבין ההאשמה של הרופא,ומציעה לעשות הפרדה,
את חווית את מה שחווית, את אפילו זועמת וכועסת וזה חלק מסערת הרגשות שאת מתארת כאן,זה קורה בתוכך ומבקש הכרה,
זה לא אומר שאת חייבת לפעול, להאשים להתעמת, לתבוע וכו,
זה עניין נפרד,את לגמרי חופשיה להחליט מה רצונך,ואם יש לך אנרגיות וצורך לפעול
המחוייבות היחידה שיש לך היא לעצמך כרגע
לא לעם הנשים ולא לרופא , לעצמך
כל השאר זה קולות של ההגיון והצדק ושיקולים לכאן ולכאן
זה לא ממש משרת את ההכרה במה שחווית והרגשת
זה מרגיש לי כמו התנגדות להרגיש ולהכיר באמת
ולכן הצעתי עזרה מקצועית
מה תחליטי לעשות עם זה אחר כך נראה לי לא בוער כרגע,תמיד את יכולה להחליט לא לפעול ,
ההצעה שלי רק מנסה לחבק אותך ולתת מקום לקול הפנימי שלך
אפשר למשל להחליט לא להחליט איך תגיבי עד שזה יבשיל ויתבהר לך
אבל נראה לי חשוב כן להכיר ולא להתנגד לחוויה עצמה ואם זה קשה לבד אז להעזר
מקווה שהבהרתי את כוונתי
בכל מקרה זו רק דעתי הצנועה
תודה, עשב

הפרח שלי אומר שאני ממשיכה לעקוב ולהיות פה, לא תמיד יש מה להגיד, אז למה לא לפזר פרחים? ואפילו לא קטפתי אותם ולא שילמתי עליהם (-:

שליחה על ידי נירית* » 14 מרץ 2010, 22:56

אשה מתמודת, מה שאני מנסה לאמר לך זה שמתי שהוא עלינו להחליט לעמוד על שלנו מול כל המטרידים והממעיטים ברוחינו וגופנו, ובמה שנתחיל בכך מוקדם יותר יהיו לנו פחות מורסות טמונות שילוו אותנו במשך החיים ומדי פעם יטפטפו ארס של בושה על מה שנעשה לנו ולא השבנו נגד.
ובקשר למה שכתבתי על הנערה, רוב דרי האתר יודעים במה מדובר ואם הייתי יודעת לשים קישור הייתי שמה ואולי אני אנסה ללמוד .

אם זה לא ברור מדבריי, אני לא מעודדת לפעול "נגד" הרופא. אני מנסה לעודד אותך לפנות פנימה ולא החוצה, להקשיב לגוף שלך, להתייחס למה שאת שומעת (חזק וברור את שומעת)
_כל השאר זה קולות של ההגיון והצדק ושיקולים לכאן ולכאן
זה לא ממש משרת את ההכרה במה שחווית והרגשת_

כתבו לך הרבה דברים חכמים. אני רוצה להציע עוד זווית בהמשך להם -
_כל השאר זה קולות של ההגיון והצדק ושיקולים לכאן ולכאן
זה לא ממש משרת את ההכרה במה שחווית והרגשת_
אני רוצה להציע שאולי להתעסקות במה לעשות יש בדיוק התפקיד הזה: להגן עלייך מתחושת חוסר האונים שהייתה במה שעברת. כילדים, זן תחושה שהייתה מסוכנת לנו והרבה פעמים כמבוגרים אנחנו עדיין מנסים להתגונן מפניה.
אני יודעת מעצמי, שכשאני חושבת מחשבות ב"לופ", ועוברת שוב ושוב בין הבעד לנגד, זו הגנה שמספקת לי הרגשה של כוח מדומה כדי שלא ארגיש תחושת אובדן ואתאבל על משהו שהיה ונגמר וכאב.
הציעו לך הצעות מצויינות מה לעשות -
לפנות פנימה ולא החוצה, להקשיב לגוף שלך, להתייחס למה שאת שומעת
ולהוסיף על זה ששווה לנסות, מנטלית, להפנות את האנרגיה לגוף - בעדינות. לא לנסות להפסיק לחשוב - לדעתי זה לא עובד - רק להסיט את מוקד תשומת הלב לגוף במקביל, ולהבין שההתלבטות מה לעשות אינה נובעת בהכרח מניתוח הגיוני (וסימן מובהק הוא אם את חוזרת על המחשבות במעגלים).
את נהדרת לדעתי. ויש בך הכוח והיכולת לעבד לחלוטין את מה שקרה.

מוסיפה רק שהכוח מדומה ביחס לחוויה עצמה. באותו רגע היית חסרת אונים, לא בחיים באופן כללי.

עשב, אני חושבת שאני מבינה עכשיו יותר טוב את גישתך-
אם אני מבינה- להפריד בין ההכרה בעצם החויה והפגיעה, ובין המניעים והפעולה של מי שעשה אותה.
זה נשמע הגיוני, אבל לא מציאותי עבורי- כי החויה תלויה בפוגע באופן בלתי נפרד.
אם הייתי יודעת שהרופא נגע בי פשוט עקב חוסר תשומת לב ומחשבה , ושכח להסביר, להזהיר-
הייתי מכנה אותו רופא לא רגיש, לא חוזרת אליו, אבל שוכחת אחרי חמש דקות.
ובמצב השני- בו אני חשה שהוא פגע בי מתוך הכרה- ולא משנה מה המניע-
אני מתקשה מאד לקבל את זה, מרגישה רע מאד ורוצה לעשות עם זה משהו.
כך שזו הפרדה מאד מלאכותית, ובלתי נתנת.
אני לא יכולה לתת הכרה לחויה לא חד משמעית.
זה לא שאני צריכה לעבד את עצם העובדה שמשהו נגע בי, אלא את הסיבה שנגע, הסיבה שהרגשתי שגופי מופקר.
את מבינה?
ניצן אמ, תודה גם לך על הדברים והיותך כאן.
נקודות, מבינה עכשיו את המשמעות, פרחים זה תמיד נחמד, גם לנותן וגם למקבל!
נירית, על איזה נערה את מדברת? יש כאן סיפור דומה לשלי, שלא קבל את תשומת הלב והתמיכה הזו?
הבנתי נכון?

ואהבת עולם, התיחסת להרבה דברים, כל הכבוד על הסבלנות הרבה.
בעיקר אני שומעת ממך קול מפשר יותר, זהיר יותר, בודק.
אני חושבת שזה חשוב מאד לשמוע קולות כאלה, כי באמת שהזהירות כאן חיבת להשמר!
את שואלת את דעתי הכללית? לגבי המחויבות להגן על נשים אחרות?
אז בכללי- אני יותר ויותר חווה את הפגיעה ואת חוסר הנקיון שבגישה של הרופא הזה.
מרגישה שנעשתה לי בדיקה שלא לצורך, שהוא לא התבקש לעשות.
אני באתי אליו במצב של חרום, לא כדי שיעשה לי בדיקות מקיפות.
וגם, רופא לא מדבר כך אל פצינטית שלו, גם אם הוא נורא לחוץ,
זו היתה ממש שפת רחוב, מאד זולה , מאד לא ענינית, מאד לא מכבדת את המקצוע שלו,
ואת מקומו ביחס אלי- רופא לפצינט.
אני מספרת לו על חוית פגיעה בגופי, במקום הכי אנטימי שלי, והוא מספר לי שהוא הוריד קילו מדאגה?
זה נראה לכן בכלל לענין, שהוא ישתף אותי בכמה הוא הוריד במשקל?
ולגבי חובתי לנשים אחרות- כאן אין לי ספק ולו לרגע!
יש לי חובה מלאה, שהיא כמעט בגדר חוק.
כפי שהיום בחוק- אם מבוגר מודע לניצול, פגיעה או התעללות בקטין, ואינו מדווח-
הוא אשם ברמה חוקית!
אם אני יודעת שמסתובב רופא שעושה דברים כאלה- אני מחויבת להזהיר ולמנוע ממנו לעשות זאת לאחרות.

האם את רוצה לחיות בעולם שכל אחד דואג רק לעצמו?

שמשהי שעברה פגיעה תהייה עסוקה רק בפגיעה שלה, בלי לחשוב שיכולה למנוע זאת מאחרות*?
אם הייתי בטוחה ב100% ולא בקצת פחות, (כפי שעכשיו)-
הייתי עושה כל מעשה , כל מאמץ, גם אם היה לי מאד מאד קשה להתעמת מולו-
על מנת להפסיק אותו מכך.
כך שלגבי שאלתך זו- אין לי ספק ולו מזערי ביותר.
ניצן אמ- רק אחרי ששלחתי ראיתי את תגובתך וגם את של תמי גלילי, אז מוסיפה כאן:
אני חושבת שהבנתי שאת לא מעודדת אותי לפעול נגד הרופא, אלא להסתכל פנימה, לחוות את כאב הגוף ולנסות לראות מה עושה עם זה.
אבל כשמשהו נותן לך סטירה מצלצלת או בוקס, את לא רוצה שיאמרו לך להתרכז בכאב הבוקס, ולעזוב את הנותן.
לפעמים זה בלתי אפשרי. הבוקס כואב דוקא בגלל שקבלת אותו ממשהו, ולא סתם כי מעדת וחטפת מהרצפה, את מבינה?
ותמי- לגבי הכח המדומה.
אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף , גם לא בטוחה שאני מסכימה.
כי כאשר אתה פועל כנגד מי שפגע בך, זה אכן כח. זה לא כוח מדומה.
שוב , דומה למה שכתבתי כאן לאחרות שמפנות אותי להתיחס רק לחויה האישית שלי, לגוף , לפגיעה.
זה לא מנותק!
הפגיעה היא קשורה ותלויה בפוגע. ושוב תודה לכן, נשים יקרות מאד.

שוב לא הובנתי לגמרי במדויק
כמובן ש
הפגיעה היא קשורה ותלויה בפוגע.
אבל את הכוחות שלך להתמודד עם התגובה שלך עדיף לארגן כך שקודם כל תחלימי, קודם כל תכירי בפצע שלך
ללא שום קשר אם זו הייתה פציעה מכוונת , רשלנות , או תאונה שנעשתה בהיסח דעת,
הצורך להגיב ברור , טבעי ,אך הוא יכול להתבטא בצורה מדוייקת יותר דווקא אחרי שמתחזקים ומכירים בכאב הפנימי בנפרד,
ולא נותנים לשיקולים משיקולים שונים להתערבב במקום הזה,קודם כל את אחר כך הסביבה
זו אינה הפרדה מלאכותית וזה לא מנותק מזה שזה בא מהחוץ אבל ההתמודדות במישור החיצוני
לרוב מאפילה את הכאב עצמו ולא נותנת לו מספיק הכרה, וגם הופכת להתמודדות מוחלשת מכיוון שבאה ממקום שלא חוזק קודם
בקיצור אם תחליטי להגיב אחרי שתהיי שקטה בפנים תגובתך תהיה ובה בעשרות מונים

אני מספרת לו על חוית פגיעה בגופי, במקום הכי אנטימי שלי, והוא מספר לי שהוא הוריד קילו מדאגה?

תראי, אם באמת הוא התכוון לרעה כשנגע בך - אז זה באמת מגוחך וחסר פרופורציה לתאר לך את דאגתו.
אבל אם לא הייתה שם כל כוונה רעה מצדו - אז אולי זה כן הגיוני שהוא ישתף אותך בזה. בסך הכול, גם רופא הוא בן אדם עם רגשות.

כי אם יש מצב כלשהו שהוא מצדו לא עשה שום רעה - אז אפשר להניח שהוא לא פחות סובל ממך בעקבות החשדות שהעלית כלפיו.

(אבל אם הוא כן התכוון לרעה - אז גם אם הוא סובל - זו כבר צריכה להיות בעיה שלו !)

**********

זו היתה ממש שפת רחוב, מאד זולה

לא הבנתי מה היה רחובי בסגנון הדיבור שלו? למה את מכנה זאת 'שפה זולה'?
את מתכוונת בזה שאמר שהוריד קילו מדאגה? כי אפשר אולי להתדיין אם היה ראוי שיאמר זאת או לא, אבל הסגנון של זה לא נשמע רחובי או זול.
או שיש לך דוגמאות אחרות מהשיחה איתו לסגנון 'רחובי'/'זול'?

סליחה שלא כתבתי ברור. לא התכוונתי שהכוח מדומה במציאות, רק יחסית למה שקרה. באותו רגע היית חסרת אונים.
אני, ולדעתי גם ניצן, לא מייעצות לך מה לעשות ביחס לרופא אלא רק מציעות להניח את זה בצד לרגע, כדי לסייע בעיבוד החוויה הטראומתית עצמה.

הבוקס כואב דוקא בגלל שקבלת אותו ממשהו, ולא סתם כי מעדת וחטפת מהרצפה, את מבינה?
אני בוודאי מבינה.
אפילו הקדמתי אותך קצת כשאמרתי לך למעלה את זה:
_אני לא יודעת אם "להעניש" זה מה שיתן פתרון, ולא יודעת כמה אנשים ונשים יש שמסוגלים לגדלות הנפש של ההפרדה בין החוויה האישית ועיבודה ובין הכעס/השנאה/הרצון לפגוע/לנקום באדם שפגע. ובהחלט יש מקום גם לסליחה ולשלום בתוך הנפש עצמה.
אולי את מהאנשים האלה, ואולי את עוד לפני שאת מאפשרת לעצמך להרגיש באופן מלא את התחושות שלך כלפי מישהו שפגע בך, אז את פונה החוצה כדי לוודא שאת זכאית לכעוס. אולי. נראה לי ששווה לבדוק עם עצמך מה המחשבה על זה עושה לך._

אלא שמצד אחד את לא רוצה שנאמר דברים חד משמעיים, ולא שנאמר דברים מפשרים. קשה!

תראי, בלי להיות שם, מעצם התגובה של הגוף שלך, התמונה חד משמעית בעיניי. מעבר לזה, התגובה שלו? מאד מלחיצה, כי הוא הגיב כמו פושע שלא רוצה להענש, ולא כמו אדם תמים וישר דרך שמסביר את פעולותיו.
אני דווקא לא בעניין של אחריות ציבורית... את אדם יותר מצפוני ממני, כמתחוור, אבל אם זה מה שיוביל אותך להבין את הבעייתיות שבמעשיו ולטפל בעצמך, דיינו.

_ניצן אמ, את כל כך צודקת בדבריך אלה:
אלא שמצד אחד את לא רוצה שנאמר דברים חד משמעיים, ולא שנאמר דברים מפשרים. קשה!_
מרגישה כמו ילדה שננזפה, אבל בהחלט במקום! עם המשפט הזה שלך הרגשתי אותך חכמה כזו!
את מוציאה את עיקרי הדברים.
זה נכון, את צודקת שכמעט כל מה שנאמר אני קופצת עם הנגד-
אם אומרים לי שהכל בסדר, ושהוא סתם היה לחוץ- אני קופצת עם העובדות שמראות שזה לא נכון, שהבדיקה לא היתה בסדר.
ואם אומרים לי שהגוף שלי יודע ושאין כאן ספק- אני קופצת עם הספק.
כנראה שהדבר הזה מייצג את הבלבול הפנימי שלי.
תמי, את צודקת לגבי חוית חוסר האונים.
אהבת עולם, אני לא מסכימה אתך, מכיון שגם אם הוא הכי לחוץ בעולם, הענינים האישיים שלו, כרופא, לא אמורים להגיע אלי.
יש מידה של דיסקרטיות ומרחק שרופא שומר מהפצינט. הוא גם אמר שהוא מתפלל בבית כנסת, שיש לו ילדים מוצלחים שלומדים להיות רופאים, ובית מפואר.
האם כל זה שייך באיזה שהוא אופן לבדיקה שהוא עשה לי?
אני צפיתי לשמוע רופא שעונה לי ענינית , רפואית, ושמעתי אדם לחוץ אימים שלא מפסיק לבלוע את הרוק,
ומספר לי ניסים ונפלאות על חייו. מה אני אגיד לך, באזנים שלי זה נשמע שפת רחוב, וממש ממש לא טוב!

הנה, אפרופו מה שכתבה לי ניצן אמ, ומה שכתבתי כאן למעלה!

מרגישה שאני מתנהלת כבר יותר מדי זמן עם המחשבות הללו, עם הלופ הזה.
לא מוביל אותי לשום מקום.
נתתי לעצמי שבוע להרגיש רע וקורבן, אבל רוצה לצאת מזה.
הבעיה שהגוף שלי ממש צועק- קודם כל הבחילות מלוות אותי כל היום לסרוגין, כך שהן לא נותנות לי לשכוח.
וגם- אבדתי את הקול שלי- לא יכולה לדבר, לא יכולה לעבוד, צריכה להתכנס פנימה.
מרגישה כאלו הגוף שלי אומר לי- אם לא תתיחסי למה שאני אומר לך, אני אתן לך עוד סימנים.
לא רוצה!

נרדמו פה, אז אני מקווה שייתנו לי לכתוב יותר ברור.
אני אחזור על דברים שכבר כתבתי בדף על תהליך אבל. הדף ההוא ארוך, ומתמקד באבל על דברים שקרו בילדות; אני רוצה להציע לך להתאבל על החוויה שבגללה פתחת את הדף.
יש לנו מנגנונים לעיבוד אירועים חיצוניים. אנחנו חשים דברים בגוף, מרגישים רגש, ולבסוף מנתחים בעזרת השכל ומפיקים תגובה בהתנהגות.
במצב עניינים רגיל, כל המנגנונים האלה עובדים ביחד.
תכף אמשיך...

איפה הייתי?
כשהכל עובד כהלכה, מנגנוני תפיסת המציאות עובדים בהרמוניה ומפיקיים תגובה שהכי טובה לנו.
אם הם לא עובדים בהרמוניה, פירושו של דבר שמשהו השתבש אי שם בשרשרת.
למשל, אם קרה משהו שנתפס כדבר שמסוכן לנו לעבד במלואו.
תחושה של חוסר אונים עלולה להיתפס כמשהו מסוכן כזה בגלל טראומות מהילדות (לא איכנס לזה באריכות, זה מוסבר בדף ההוא). במצב כזה נזעקים לעזרה מנגנוני הגנה שנועדו למנוע ממך את תפיסת המציאות כפי שהייתה, והם משבשים בכוונה את תהליך העיבוד של גוף-רגש-שכל. ואז מה קורה? הגוף אומר דבר אחד, הרגש דבר אחר, והשכל המסכן מסתובב במעגלים.

אבל את לא ילדה! את אישה בוגרת, עצמאית ואת חזקה מספיק לדעתי להרגיש במלואה את החוויה הקשה שעברת. זה לא יהרוג אותך, זה יחזק אותך.
תיכף יבוא המשך...

את יכולה להרגיש עד הסוף את מה שקרה, ולהתאבל עליו. באותו רגע, היית חסרת אונים וחלשה. עשו לך משהו כמו שניצן אמרה, ולא יכולת למנוע אותו . וזה רגש שאני מאמינה שאת מסתובבת סביבו, נוגעת ובורחת לסירוגין.
איך חודרים דרך ההגנות האלה? לא ראש בראש. אולי עירית לוי תוכל לעזור לך עם זה.
נותנים למחשבות להיות שם, ומבינים שיש להן תפקיד - להגן עלייך. אבל שאת לא באמת זקוקה להגנה הזו.
התפקיד של הלופ הוא למנוע ממך לעבד את האירוע, לא לעזור לך להגיע למסקנה מה לעשות.
במקביל, הסיטי בעדינות את הפוקוס - פנימה במקום החוצה. מה קורה לך בגוף? בראש, בחזה, בבטן, בגרון? מתי עוד הרגשת ככה?
תני לתחושות הגוף להיות שם, נסי להפסיק לברוח מהן.
אם עולות דמעות, תני להן לצאת.
תני לעצמך לחוות בדיוק את מה שעולה. את מסוגלת!
אם תעשי זאת, אז מהניסיון שלי, במקום הבלבול והאוטוסטרדה בראש, יבואו שקט ובהירות. את תדעי בדיוק מה נכון לך לעשות.
אני מדגישה שלמרות שזה אולי נראה כך, אין דחיפות אמיתית לעשות משהו. זה בהחלט יכול לחכות.
אני מקווה שמשהו מזה מדבר אלייך

. בעיניי את מעוררת השראה.

עוד משהו, שכתבתי בדף ההוא באריכות רבה יותר: את יכולה לצפות לכך שכשתרדי דרך שכבות ההגנה, יגיעו הגנות נוספות כמו פחד או אשמה ובושה.
גם אלה הגנות שנועדו להפריע לך להגיע למקור המצוקה שלך. הן לא משקפות מציאות.

אשה יקרה,
נכנסת פה שוב לחזק את ידייך, ליבך, גופך ונפשך.
גם- אבדתי את הקול שלי- לא יכולה לדבר, לא יכולה לעבוד, צריכה להתכנס פנימה. מרגישה כאלו הגוף שלי אומר לי- אם לא תתיחסי למה שאני אומר לך, אני אתן לך עוד סימנים.
מרגישה שאת קוראת אותו נכון. הגוף שלך, מהרגע הראשון שידר לך משהו ברור מאד.
אם, נניח, לא תעשי כלום אל מול הרופא הזה, האם תסכימי לקרוא את סימני הגוף? האם ההתלבטות מה לעשות אל מול הרופא, מונעת ממך פשוט להרגיש את המסרים ומשמעותם?

גם אני חושבת ש התפקיד של הלופ הוא למנוע ממך לעבד את האירוע, לא לעזור לך להגיע למסקנה מה לעשות
יותר מזה. אגיד לך (גם מנסיוני האישי), שהרבה פעמים הלופ המחשבתי-רגשי מונע מאיתנו להרגיש. פשוט להרגיש. בלי פרשנויות.
כמו שתמי הציעה: פנימה במקום החוצה. מה קורה לך בגוף? בראש, בחזה, בבטן, בגרון? מתי עוד הרגשת ככה?

במקום לצלול לעומק חווית חוסר האונים, איבוד השליטה ועוד רגשות קשים שעלו לך שם - המוח בורח ל- מה לעשות עם זה.
זה סוג של מנגנון הגנה שכזה. (מכירה אותו לעומק).

נניח שתחליטי, שכל מה שתעשי - תקבלי החלטה עליו בעוד שבועיים. האם תוכלי בשבועיים האלו לתת לעצמך לצלול לעומק החוויה הקשה? בליווי של מטפלת, חברה, בן זוג - מי שלא יהיה?

אני מאד מאד מבינה את התחושה שכתבת:נתתי לעצמי שבוע להרגיש רע וקורבן, אבל רוצה לצאת מזה
אז אם את באמת רוצה לצאת מזה, לקחת אחריות על מה שאת עוברת - תצללי לתוכך. אפילו לתוך עומק החוויה של הקורבנות. תראי מה היא מביאה לך שם הפעם.

את נשמעת חזקה, איתנה, מודעת ובאמת שרוצה לקחת אחריות על זה. אני מרגישה שאת יכולה לזה. ממש.

מהנהנת מול הכותבות כאן ,

_אני מרגישה שאת יכולה לזה. ממש.

נתתי לעצמי שבוע להרגיש רע וקורבן, אבל רוצה לצאת מזה
לצערי, אי אפשר לכפות לוחות זמנים שרירותיים על תהליך אבל...או לקבוע מראש את המטרה שאליה את רוצה להגיע.
לתהליך יש הדינמיקה האותנטית שלו, והדבר היחיד שיעבוד, כנראה, הוא לכבד אותה ולתת לה לקרות.
זו לא שאלה ערכית ("כמה סביר") אלא שאלה עובדתית ("מה קורה").

מרגישה כמו ילדה שננזפה
חלילה. זה נאמר ברכות ובחיוך.

זה ישמע אולי מוזר, אבל תודה שאפשר להיות איתך במקום הזה.

תמי גלילי , כתבת לי דברים חשובים מאד.
קראתי בסמוך לכתיבתך והייתי עם זה קצת, לפני שאני כותבת כאן.
אני חושבת שאני מבינה ומקבלת את דברייך.
אני סבורה שההתעסקות עם החוץ- אפילו עם הפרטים הטכנים של הבדיקה- מה היה? מה קרה שם?
מסיתים אותי מלהיות עם מה שהגוף מבקש ממני.
זה לא קל להסכים להיות עם חויה כזו, ועם גוף שמשדר תחושה לא טובה.
אבל , אפלו בכמה שעות הללו, שהפסקתי להלחם בזה, כבר הוטב לי,
אני חושבת שהמצוקות הפיזיות קצת נרגעו, אפלו הקול שלי מתחיל להשמע יותר טוב.
אני מבינה שהמטרה אינה להתמסר על מנת לקבל מיד פרס- ירידה בסימני המצוקה,
אבל יתכן שעצם ההקשבה עושה את שלה?
זה מענין שבאותם רגעים שהתסמינים הפיזים יורדים או כמעט לא קימים- כל החויה רחוקה ולא קיימת עבורי.
באותם רגעים אני סבורה שהכל נגמר , שאני בסדר. הכל כאלו לא היה, נשכח.
יש גם משהו בדבריך על תהליך האבל- בימים הראשונים הרגשתי מין תחושת אבל וערפול חושים.
הכל הגיע אלי דרך מסכה, מין ענן שעטף אותי.
קשה לי לראות את עצמי עושה כרגע, בכוחות עצמי, ממש תהליך עמוק של הורדת הגנות , וכך,
אבל כן יכולה לקבל את מה שהגוף מציג ואת החויה הזו.
וגם מקבלת את דבריך לגבי הזמן שהחויה זקוקה על מנת לעבור עיבוד, בלי סטופר.
קן לציפור, תודה על כל מילות התמיכה והחיזוק.
המשפט הזה שלך , מדבר אלי:
תצללי לתוכך. אפילו לתוך עומק החוויה של הקורבנות. תראי מה היא מביאה לך שם הפעם._
באמת, נראה לי שיש לי משהו עם חוית הקורבנות, משהו שאני מוכנה לנסות לבדוק יותר לעומק!
עשב השדה, תודה שאת ממשיכה להיות כאן.

רק לאחר ששלחתי רואה את תגובתך, ניצן אמ,
אז מוסיפה ממש בקצרה-
נזיפה, במובן הטוב, המכוון והמאיר.
זה בסדר גמור.
ותודה על התודה!
גם אני חושבת , שבלי קשר לסיפור האישי, לחויה האישית שלי,
עולים כאן ענינים חשובים לראייה משותפת כזו,
כמו קרב מוחות כזה?
או אולי קרב רגשות, יותר נכון?

יתכן שעצם ההקשבה עושה את שלה?
לגמרי. בעצם ההכרה במה שיש, את ממיסה את ההגנות נגד ההכרה הזו, כי הן כבר אינן נחוצות.
מי החכם שאמר "הכאב הכי גרוע הוא בהתנגדות לכאב".

קשה לי לראות את עצמי עושה כרגע, בכוחות עצמי, ממש תהליך עמוק של הורדת הגנות
בואי לא נקרא לזה בשמות וניתן תווית....זה בדיוק מה שאת עושה.

אני שואבת השראה מהאומץ והכנות שלך כאן.

תמי, ממש ליווית אותי כאן הערב,
תודה על הליווי ועל הדרך החשובה אליה את מצביעה.
וגם תודה על המחמאות הגדולות, אם הן מגיעות לי?
לא בקטע של צניעות, אלא אני באמת חושבת שאני פשוט זורמת עם הנעשה,
ואתן אלה שנותנות את כל העצות והתובנות המיוחדות.
הולכת לישון , יותר שקטה.
לילה טוב , לילה שליו לכלן.
ותודה לכל מי שהיתה כאן היום איתי.

בוקר טוב.
רציתי לכתוב , שמרגישה שזה נכון לי לקבל את מה שקורה, מה שהגוף מביא.
ויחד עם זה- מרגישה מין פחד.
הלב שלי דופק מהר, וזה גורם לי לפחד , למין חוסר אונים.
אני כבר לא יודעת מה הסיבה, האם בכלל קשור לכל החויה האחרונה הזו?
מנסה להזכר אם חויתי כאלה דפיקות לב בעבר, לא יודעת?
לא כל כך יודעת איך להתנהל מול זה, חושבת אולי לגשת לרופא משפחה?

משהי מכירה את התופעה הזו, כאלו פתאם מודעים לדפיקות לב,
דבר שבדרך כלל אין לנו שום מודעות אליו.
משהי התנסתה בכך?

גשי לרופא משפחה, רק כדי לשלול כל דבר אחר.

דופק מואץ במנוחה הוא אחד הסימנים לקרדיטיס

שליחה על ידי ד* » 16 מרץ 2010, 09:44

משהי מכירה את התופעה הזו, כאלו פתאם מודעים לדפיקות לב,

מוכר
אף פעם לא הלכתי לרופא
ייחסתי לגלים אנרגטיים (רגשיים), שאת חלקם אני יכולה לייחס לדברים ואת חלקם לא, אך זה לא אומר שלא שם.
יש גם לפעמים תחושת רעד בגוף, שלא נראית מבחוץ וגם לא משפיעה על התפקוד, אך מורגשת בפנים.
בזה עזר לי פעם דיקור סיני, ובפעמים האחרות - לחכות, להתבונן.
בשלב מסויים גם הייתי חולה אז הלכתי לרופא ועשיתי בדיקות דם רק כדי לראות שמצב המלחים בגוף בסדר - היה בסדר.
אפשר ללכת לרופא רק כדי להירגע (סביר להניח שיגיד שזה לכיוון של חרדה)
אני עושה את זה לפעמים

אשה יקרה. את יכולה ללכת לרופא לשלול את מה שאת חוששת ממנו.
יחד עם זאת, אני מרגישה אותך פשוט בתקופה שהיא פוסט-טראומתית. ואני מניחה שזה אחד מהתסמינים שלה.
והנה, את כבר יכולה לראות, את המנגנון הפשוט (שאני עוקבת אחריו גם, בשנים האחרונות

) של הסחת הדעת:
הרגשת דפיקות לב. זה גרם לך להרגיש חוסר אונים ופחד.
קצת ניסית להזכר אם אי פעם הרגשת כך, אבל בעצם מייד חשבת האם ללכת לרופא.
עברת לפתרון, כשבעצם הגוף שלך שוב ושוב מציע לך דלתות שמתוכן תוכלי לעבור אל תוך עצמך.
וזה נהדר שאת מרגישה שזה נכון לי לקבל את מה שקורה, מה שהגוף מביא

ושלא תביני לא נכון. זה תהליך קשה. המנגנון הזה הוא מיידי ושואב. ואז מרגישים ש לא כל כך יודעת איך להתנהל מול זה
ומאמינים לו מייד.

בהצלחה וגם אני רוצה להודות לך שאת משתפת אותנו בתהליך הזה.

_משהי מכירה את התופעה הזו, כאלו פתאם מודעים לדפיקות לב,
דבר שבדרך כלל אין לנו שום מודעות אליו.
משהי התנסתה בכך?_

לא מזמן הייתי בפגישה עם פסיכולוג.
באיזה שהוא שלב הוא העיר הערה צינית שקשורה לכאב שלי (שלא הבעתי אותו בבירור.)
מאותו רגע השתתקתי. (מלשון משותקת) ולא הייתי מסוגלת להתעמת מולו. גם אחר כך.
בלילות החלו לי התקפים של דופק מוגבר ומהיר ולא ראיתי את הקשר בין שני הדברים עד שהראה לי את זה מטפל אייפק. שאצלו אני מטופלת בהקשר לדבר אחר.
רק לאחר שניסחתי בכתב מה אני הולכת לומר לו כשאפגש איתו. חלפו לגמרי התקפי הדופק המהר.
השינוי הזה והזמן שעבר (כחודש) עזרו לי להחליט שלסגור את הדברים מולו תהיה הדרך הנכונה עבורי.
מקוה שעזרתי.

היום בחדשות