טור על חינוך ביתי

התחלתי לפרסם לאחרונה טור על חינוך ביתי בירחון "הלל" לנשים דתיות
בינתיים פורסם רק אחד בגיליון טבת, כנראה שזה יתחיל לצאת כטור קבוע בקרוב.
להלן הראשון :

חינוך ביתי זה דבר שהתחיל להתגבש בי בתיכון, התחזק בשירות הלאומי והפך לכיוון ברור משנולדו בנותיי.
עד גיל שלש הן היו אתי בבית, ואז גן ועכשיו שוב בבית :
סופי ופיוס תאומות בנות שש, שכבת כיתה א'
עינה בת ארבע וחצי הייתה שנה אחת בגן והשנה היא גם בבית
מבשר הקטן בן שנתיים, היה ועודנו בבית
שמונה וחצי בבוקר, אני נקרעת מהמיטה לאחר ששוב הלכתי לישון מאוחר. הבנות מקבלות את פניי באנחה, הן בעיצומו של משחק מרתק (שוב חתונה?) או צביעת דפים שהדפסתי עבורן יום קודם והקימה שלי אומרת שיצטרכו לעשות הפסקה כי עכשיו אנחנו מתפללות. אחרי התפילה ארוחת בוקר ובמקביל אני מתחילה עבודות בית : סידור הבית וכביסות.

עד כיתה ח' אהבתי את בית הספר, הייתי תלמידה מצטיינת, חביבת המורים, קיבלתי הערכה רבה מסביבתי. השיעורים לעתים אכזבו אותי כשציפיתי לסגנון למידה מרתק ונתקלתי שוב בחוברת שאלות ותשובות, אבל היה לי נחמד שם, מי לא אוהב להרגיש נערץ ?. אני לא חושבת שיש תלמידים רבים שאהבו כמוני את בית הספר.
בסוף כיתה ז' חזרתי בתשובה ובתיכון עברתי לאולפנא. אחרי שש שנות "הבת של המורה" ושנתיים בתור "הבת של המנהל", אחרי שהייתי תלמידה מצטיינת וחביבת המורים וכמעט מעולם לא נכשלתי במבחן, קסמה בעיני האפשרות להיות מופרעת. אז שיניתי קו, עדיין למדתי אבל בדרך שלי, ומה שנתפס בעיני כחשוב, הברזתי לא מעט משיעורים כדי ללמוד יהדות בבית מדרש. ולראשונה נתקלתי בעוינות מצד המערכת שלא קיבלה אותי כך ותמכה בעיקר בלימודי תעופה עבורי (אל מחוץ לבית הספר).
שתים עשרה שנות בית ספר עברתי, זה התחיל במשהו חביב וקל – שמונה עד אחת, עבר לעד שלש, המשיך לעד חמש – לא כולל שיעורי בית, לימוד לבחינות ועבודות מייגעות. אני זוכרת שבחורף, עת היינו יוצאות מהכיתה שררה חשכה בחוץ.
שתים עשרה שנות לימוד : פרק זמן ארוך מן הנדרש ללימודי תואר ראשון, שני ושלישי גם יחד. לאחר אין סוף שעות שינון חומר מיותר שנשכח ברגע, תסכולים, לחצים, כעסים, יצאתי עם תעודה המודיעה על ידיעותיי הסבירות במתמטיקה, ספרות ולשון, מקצועות שכל קשר ביניהן לבין מה שצריך לחיים הוא מקרי בהחלט.
למדתי מתמטיקה- מתי לאחרונה פתרתי לוגריתמים ?
למדתי תנ"ך : תנ"ך אני אוהבת, כילדה קראתי להנאתי את קהלת ושיר השירים, הייתי לומדת זאת לבד, רק עם הרבה יותר הנאה ומוטיבציה.
למדתי אנגלית במשך תשע שנים, והיא נשארה אצלי בסיסית מאוד עד שנאלצתי להתמודד עימה בחיים ואז היא הפכה לי לשפה מדוברת.
יצאתי אל החיים עם תעודה המנותקת מן הדברים החשובים באמת.
מעולם לא למדתי באופן מובנה לבשל, לארגן בית, לנהל כספים, להכיר את עצמי לעומק, לתקן את מידותיי, להכיר את רגשותיי, להתייחס לאנשים, לבנות זוגיות.
כן, גם לי היו שיעורי מוסר ופעם עשו לנו פעילות : "המסע אל עצמי", אך אף פעם לא למדנו זאת באופן מובנה, כתחום עיקרי. העיקר היה מתמטיקה ועד היום איני יודעת מה היא תועיל לי בחיים.
עשר וחצי, הבנות עסוקות במשחקיהן וציוריהן ואני בדילמה : להפריע ? לחייב למידה מובנית ? או אולי עדיף לזרום איתן בקצב שלהן. למידה מתרחשת כל הזמן, אבל חשוב לי לספק להן גם למידה מובנית של נושאים כמו קריאה, גם כדי לרצות את הסביבה והמשפחה. קריאה בתחילה למדנו ביחד סביב השולחן : מודעות פונולוגית, הברות, מילים וקצת סיפורים שהיו לי מימי היותי מורה להוראה מתקנת, בהמשך קניתי להן חוברות המלמדות קריאה לפי ניקוד ומאז אנחנו לומדות קריאה בעיקר דרכן. חשבון אני מעדיפה לעשות כרגע בעיקר מתוך המוחש ובעל פה, לעיתים תוך כדי הליכה או נסיעה אנחנו פותרות תרגילים, סופי מאוד אוהבת ללמוד כך. גם את המשחק סולמות וחבלים הן אוהבות, וזו דרך נהדרת מבחינתי להכיר להן את לוח המאה עליו מושתת בעצם המשחק.

בשירות הלאומי נפגשתי לראשונה באופן אישי עם ילדים שמתקשים בלימודיהם. ילדים מוכשרים מאוד במגוון תחומים שמתקשים בשתי האינטליגנציות היחידות שבית הספר מתיימר לפתח. יום אחרי יום הם נאלצו ללכת בעל כרחם למקום שהם שנאו, ללמוד דברים שלא מעניינים אותם ושהם מתקשים בהם ולהרגיש אפסים. כך במשך שנים.
ממרוצי האולימפוס בו חייתי רוב ימיי,ירדתי אל קרקע המציאות של מערכת המכילה בתוכה תלמידים רבים שאינם מוצאים בה את מקומם.
אחת עשרה בבוקר, הלחץ שלי גורם לי להכריז שמי שתעשה חמישה עמודים בחוברת תוכל לעבוד במחשב (על תוכנות לימודיות שקניתי עבורן). פיוס עובדת בהתלהבות ומתקדמת מעבר לנדרש, סופי עושה כדי לצאת ידי חובה ולהגיע למחשב הנכסף, עינה מציירת ומבשר נשכב על הרצפה כדי לנוח, הוא כבר לא נלהב משנת צהריים וזו הדרך שלו להירגע קצת מעומס היום.

את התואר הראשון שלי עשיתי במכללה דתית לחינוך, השנים והניסיון עשו את שלהם ואני למדתי ללכת בתלם ולנהוג בהתאם למקובל, את הייחודיות שלי ביטאתי בדרכים נסתרות יותר. המחיר נראה לי משתלם ואני חזרתי למקום אליו הורגלתי בילדותי כחביבת המרצים ותלמידה מצטיינת. עדיין צעדתי בדרכי שלי, אך כבר ידעתי היטב כיצד לכסות את עקבותיה.
שלש וחצי, ילדים באים לפעילות לגיל הגן שאני מארגנת שלש פעמים בשבוע בביתנו, כדי שיגיעו חברים לעינה. הפעילות די פשוטה וכוללת בדרך כלל סיפור וציור. בארבע מגיעות בנות גדולות יותר ללימוד פרקי אבות עם סופי ופיוס. הבנות מחכות לזה כל היום בהתלהבות וגם אני לומדת עם הזמן ליהנות מזה.

התואר השני עם תזה, אני כבר אם לשלוש קטנטנות, הרביעי בדרך. למרות מאמציי ותקוותי אני לא מצליחה בלימודים כפי שציפיתי, לראשונה בחיי אני בצד של אלה שמנסים ומתאכזבים, משקיעים ונכשלים. אני תוהה אם כך מרגישים ילדים המתקשים בלימודים, או אולי הרבה יותר גרוע, כי מאחוריהם אין שנים של הצלחה והמון עידוד מצד מבוגרים תומכים. זו תחילת דרכם בעולם, למודי כישלון, מיואשים מעצמם.
שבע וחצי בערב, אני מספרת לבנות על פרשת השבוע מתוך ספר נחמד לילדים. לקראת סוף השבוע נכין הצגות לשבת ואני אכתוב חידון ואחפש סיפורים לספר סביב שולחן השבת, אולי אמצא גם דפי צביעה מתאימים לפרשה ואוכל לתת להן לצבוע. עוד מעט הם יירדמו ואני אשב על התזה שלי, בתקווה לסיים אותה לפני הלידה המתקרבת.
לילה טוב.

מעניין, אבישג על מה התיזה

חינוך ביתי

מענין לקורא אותך
מחכה להמשך
עינת

גיליון אייר :
הבוקר קמתי מוקדם, דבר נדיר אצלי באופן כללי ובפרט אחרי הלידה. לקום מוקדם בבוקר זה תענוג, ההספקים אחרים והקצב נינוח. אחרי התפילה אני שואלת את עינה בעודי מסדרת את הבית, אם היא רוצה להיפגש עכשיו. היא מהנהנת בשמחה והולכת להכין את המשחקים שהיא רוצה לשחק בהם אתי במהלך חצי השעה הקרובה. בחופש האחרון שמעתי ב"בניין שלם" על הרעיון לעשות מפגש אישי עם כל ילד, ומאז בכל שבוע אני נפגשת בנפרד עם כל אחת משלש בנותיי, היום תורה של עינה. מבשר בא להפריע לנו ואני יוצאת לחלק לו ולשאר אחיותיו מהחטיף שנשאר משבת, החטיף נופל לו וסופי באה להודיע לי על כך וכן הלאה. באותה הרצאה הזהירו אותנו שהילדים האחרים יפריעו במהלך המפגש אבל אין ספק שההפרעות אינטנסיביות יותר משציפיתי.

לפעמים אני תוהה, למה אני בכלל עושה את זה ? מה רע בבית הספר ? לי אישית היו שנים מאוד טובות שם. הרבה ילדים הולכים לשם שמחים ויוצאים בסדר גמור, למה לנסות לברוא גלגל חדש אם יש כבר גלגלים ? חינוך ביתי היא דרך ייחודית ושונה, והלבטים בהתאם. הורה שבנו סובל במערכת החינוך לא יחשוב להוציא אותו ממנה, ואילו אותי כל דבר קטן מכניס ללחץ. אם סופי מקטרת, עינה משתעממת או שהן להן מספיק חברה לאותו יום אני יכולה להיכנס מזה ללחץ נוראי – לא תמיד אבל לעיתים קרובות מדי. אולי אני פשוט לא בנויה לזה נפשית. החינוך הביתי לא מהווה מאמץ אדיר מבחינתי, אם כי מאז שהתחלתי זאת אני לא פעם מוצאת את עצמי על סף התמוטטות. אני די נהנית מזה אך יכלתי ליהנות יותר אם לא הייתי מפחדת כל הזמן.

הבנות מבקשות שנעבוד היום בגבס, לפני שבוע קניתי חומרי יצירה חדשים והן כבר משתוקקות לכלות אותם. מתפתחת מריבה לא נעימה מי תכין קודם את הגבס, למה זה לוקח לה הרבה זמן ומה עושים כשהגבס מתקשה בטרם עת. אני מהרהרת לעצמי בצער שהכי רגוע ונעים בבית כשאין שום אטרקציה חדשה. חוץ מזה רציתי שנתחיל היום ללמוד מגילת אסתר מן הכתוב, אני רוצה להספיק איתן לקרא את כל המגילה, חשוב לי שיתרגלו לשפת התנ"ך וישלטו בה. אבל הן רוצות יצירה, אז שיהיה יצירה, אנחנו לא ממהרים.

הקושי העיקרי מבחינתי הוא מציאת חברה לילדים. ולמרות שהשקעתי בזה זמן וכסף : רשמתי אותם לחוגים וארגנתי פעילויות לילדים בביתנו, עדיין הנושא מטרידני לפעמים, בעיקר בזמנים בהם איני מצליחה למצוא להן חברה לשעות אחר הצהריים. הצד הלימודי כמעט ולא מטריד אותי, ברור לי שבבית אפשר להגיע להישגים גבוהים בהרבה במאמץ קל. ועם זאת, גדלתי בבית בו שני הוריי נאבקו כדי לרכוש השכלה, כילדה ראיתי לי זכות ללכת לבית הספר מה שלא זכו לו שתי סבתותיי האנאלפביתיות, ראיתי ועודני רואה סביבי המוני אנשים ללא תעודת בגרות או מקצוע המתקשים בפרנסתם. לכן גם היום קשה לי לראות את ההשכלה כדבר מובן מאליו.

אחישלום בידיי ואני מתלבטת אם להניק או קודם להאכיל את הילדים לפני שיהיה מאוחר מדי לארוחת בוקר. מבשר פותר לי את הדילמה כשהוא משליך לעברי כדור עם רמזים ברורים לרצונו למשחק כדורגל סוער, אני נכנעת מהר ומשנה תוכניות, אני בועטת והוא תופס ובועט חזרה, כך במשך כמה דקות. העניין מתמצה די מהר ואני מניחה את אחישלום בעגלול (כן, גם הוא היה שותף למשחק) ופונה להכין את הכריכים לארוחה, תוך כדי ארוחת הבוקר הן חוזרות לרקוד לצלילי הגן של דודו עד שמישהי מבחינה שילדי המעון הגיעו לגן שעשועים הסמוך לביתנו וכולם שועטים החוצה. אני מניקה את אחישלום ואז מתענגת בסתר על נס קפה וופלים, יושבת ליד המחשב ומספרת על עוד בוקר שגרתי.

תענוג לקרוא. הכתיבה שלך היא כמו סלט רענן ומפנק לארוחת הערב.

שליחה על ידי בלה* » 07 מאי 2010, 07:33

מעניין, אבישג על מה התיזה
חינוך ביתי
נכון, אנחנו השתתפנו! (-:

נו אבישג, מתי את ממשיכה לכתוב לנו?...

מצטרפת

גיליון תמוז
עשר בבוקר, אני מכינה בלינצ'ס לארוחת הבוקר, הילדים מסיימים לאכול ושועטים החוצה. אני מבקשת מסופי ופיוס שיישארו בבית כדי שנלמד ביחד ספר בראשית, הן מחמיצות פנים ומודיעות שהן רוצות עכשיו לנסוע באופניים. אני מודיעה מניסיוני המר שאחרי האופניים ירצו גן שעשועים ואז להקים מחנה בבית ואחר כך לרקוד לצלילי המוסיקה ולצייר בגואש החדש על דפים גדולים של ציור. הן מצידן מזכירות לי את המוטו שלי שמכל דבר לומדים. אני מוותרת אך מודיעה בכעס שאחר כך נלמד ולא אקבל תירוצים נוספים. יש כעס ועצבים בחינוך הביתי, יש בהחלט, ובכל זאת ולמרות הלחצים שלי וההתפרצויות לעיתים, במבט לאחור ברור לי שהחינוך הביתי הביא שלווה לביתנו.

אנשים שפוגשים אותי תוהים איך אפשר להיות כל היום עם הילדים, חינוך ביתי נתפס כקורבן של ההורים, ואני תוהה איך אפשר אחרת. החיים הרגילים לכאורה דורשים המון אנרגיה : קמים מוקדם, שולחים את כל הילדים לכל המוסדות שלהם וממהרים לעבודה, חוזרים ממנה אחרי שאוספים את כולם אל עבודות הבית והטיפול השוטף בילדים. אני לעומת זאת קמה בנחת בתשע או קרוב לעשר, נותנת לילדים ארוחת בוקר או שהם מכינים כריכים לעצמם מלחם פרוס ועוברת לעבודות הבית.

ספר בראשית פרק ד', אנחנו לומדת על הרצח הראשון בעולם.
שעה רגועה, אחרי עצבים של בוקר. עינה במקלחת, מבשר על ברכיי ואני מנדנדת ברגלי את אחישלום המנמנם בעגלול. סופי ופיוס עם הספרים על ברכיהן קוראות פסוק אחר פסוק לפי הסדר, פעם סופי ופעם פיוס, זה שומר על הריכוז של שתיהן, הידיעה שתיכף הן שוב קוראות. ואנו מגלות עולמות בספר שאין שני לו, רב המכר הגדול ביותר של האנושות.

שעת לילה מאוחרת, אנחנו על רכב גדול שכור בדרך הביתה, עוצרים לקניות ברשת מזון זולה, דוד ברכב שומר על הילדים הישנים ואני עם סופי מעמיסה מוצרים במהירות. בקופה משוחחת עם בתי קופאית חייכנית, מתעניינת בת כמה היא ובאיזו כיתה וגם היכן היא לומדת, התשובה באיתמר כנראה מספקת אותה, היא בטח לא חושדת שהכוונה לבית ולא לבית הספר. מבחינתי זו עוד מהמורה שצלחנו בהצלחה, אין לי כוח לשאלות הבלתי נגמרות ולתהיות מה זה בכלל ואיך עושים את זה. הקושי בחינוך הביתי, אינו כפי שחושבים רבים, בשהייה עם הילדים אלא דווקא בשונות החברתית שהיא יוצרת.

גם הילדים שלי תמיד עונים: "כיתה א'" או "כיתה ב'" ואני מחייכת בלב

לפעמים כשאנחנו לוקחים טרמפיסטים בבוקר אז הם שואלים את הילדים: "חופש היום?", והילדים שלי עונים: "לא". D-:

גיליון תשרי
בבוקר, מיד לאחר התפילה, אני מבקשת מהבנות להוציא את החוברות שקניתי מבית הספר ולהתקדם בהן כמה עמודים, זה מס' ימים שלא נגענו בהן. סופי מתפרצת עלי בכעס : "אוף החינוך הביתי הזה משעמם, בבית הספר לא הייתי צריכה לעבוד בחוברת", אני בתחילה המומה ואז פורצת בצחוק ומסבירה לה שהמעט שאני מבקשת מהן לעבוד בבית הוא כאין וכאפס לעומת החיוב בבית הספר. ההתפרצות של סופי על החוברות מבהירה לי סופית שאיני צריכה לחקות את בית הספר, קריאה הינה התחום היחידי בו ניסיתי לחקות את שיטת הלימוד הבית ספרית ואף קניתי חוברות של בית הספר וזה התחום בו יש הכי הרבה התנגדות מצידה של סופי. פיוס, פייסנית באופייה, מקבלת בשלווה את החוברות ואף מתקדמת בהן ביוזמתה.

החלוקה לנושאים בביתנו מותירה בידי לימודי יהדות (פרשת שבוע, חגים, בראשית ופרקי אבות) וכן קריאה וחשבון. טבע, אמנות ומוסיקה שייכים לבעלי וגם לחוגים אליהן הולכות בנותינו אחר הצהריים. עכשיו בחינוך הביתי אני יכולה לראות כמה כל אחד מתחבר לתחום שלו. בטיול שערכנו לאחרונה רק שנינו, בחורבות עיר עתיקה, אני נשמתי היסטוריה והוא התעניין בצמחיה.

בממוצע יוצא לי לאפות אחת ליומיים, האפייה די מגוונת : פיתות יש בכל שבוע והרבה פעמים קרואסונים, לחמניות עם שוקולד, מלווח ביתי (עם חמאה וקמח חצי מלא), קובאנה ופיצות. אפייה יוצרת אווירה של בית והניחוחות מגיעים עד לגן השעשועים הסמוך. היום תורה של עינה להכין אתי, לכל אחת מהבנות יש יומיים בשבוע שבהן היא עוזרת לי במטבח. מבשר לא יוצא פראייר, גורר כיסא שחור ונעמד לידינו, מכריז שגם לו יש מה לתרום לעניין. הקמח המלא מנופה כבר, אנחנו רק שופכות אותו לקערה, את הלבן עינה ומבשר מנפים לקערה וגם קצת לשולחן ולרצפה, שמים שמרים ואז מים ולערבב, פעם היא ופעם הוא. הניקיון של השולחן נשאר כמובן עבורי, אין לי מתחרים לעניין.

למרות שבנותיי לומדות ממני אפייה ובישול, לא רשמתי לי זאת ברשימת הנושאים הנלמדים בביתנו כרגע. האם זה בגלל שתחום זה הינו פשוט וטבעי לנו, או שאותו בית הספר עדיין לא קיבע לנו כתחום מובנה עם חוברות עבודה ודפי צילום ואפס התנסות אמיתית.

ארבע וחצי, בחוץ ברד , במערכת מתנגן דיסק של אריאלה סביר. עינה וסופי רוקדות לצלילי המוזיקה, פיוס מחזיקה את אחישלום ומנענעת אותו לקצב צלילי השיר, ומבשר מתופף עם מקלות התופים של אבא על הספה. עוד מעט אבא יגיע ואז אני ועינה נרדד עיגולים לפיתות, אותן נאפה על המחבת שעל הגז.

מדתי מתמטיקה- מתי לאחרונה פתרתי לוגריתמים ?

לא שאני עוסקת במטמתיקה, אב ל נראה לי שללמוד מתמטיקה, מפתח חשיבה כמותית שמפתחת את ההגיון ואת היכולות הטכניות. אנשים שאני מכירה שעוסקים במקצועות ריאליים מצליחים יותר טוב להתמודד עם מצבים שבהם יש צורך לנתח דברים ללא רגשות, למשל תיקון מחשבים, הנדסה והם מתפרנסים ומפרנסים משפחות וחלק מאותם אנשים שלמדו מקצוע מיותר כמו מתמטיקה פיתחו את המחשב והאינטרנט שבעזרתם כתבת שלא צריך ללמוד מתמטיקה.
זה שאת באופן אישי לא הפכת להיות מהנדסת לא אומר שהילדים שלך בעתיד לא יכולו וירצו לעסוק במקצועות ריאליים.
המקצועות הריאליים מבלי לפחית בערך המקצועות האחרים תורמים לאנושות באופן כללי ולמי שעובד בהם באופן פרטני בדרך כלל גם מתגמלים כלכלית.
בית הספר אולי צריך להתאים את עצמו יותר לעולמנו העכשווי ויש צורך לעשות בו גם שינויים נוספים כמו הקפדה על תזונה, מס תלמידים מצומצם יותר בכיתות ועוד, אבל מפה ועד להגיד שהמתמתיקה מיותרת, לטעמי המרחק רב

למען הסר הספק אני לא נגד חינוך ביתי, אבל אני חושבת שיש תועלת בלימודים מובנים במיוחד במתמתיקה ואנגלית
וכמובן בהצלחה לכם (:

הי אבישג,
יישר כוח על הכתיבה, ההתבוננות והשלווה. קורנת ממך עד לפה....

וזה התחום בו יש הכי הרבה התנגדות מצידה של סופי.
מציעה לך לבדוק את זה, ואולי לשחרר. לא סתם יש ממנה התנגדות. היא מנסה להגיד לך משהו. אולי כדאי להניח לה? קריאה וכתיבה, מניסיוני ומעוד המון הורים אחרים, באים בקלות רבה מאוד כשמניחים להם. זה יקרה מתי שיקרה. הגירויים בתחום רבים מספור מסביבנו - אותיות, כתיבה, מלים, ספרים - וחבל על האנרגיות של שתיכן בשביל לעבוד על משהו שממילא יכול לבוא בטבעיות בלי שום מאמץ. עבורי זאת ההנאה הכי גדולה בחינוך ביתי - לראות איך הכל נקלט ונלמד כשאני משחררת, פשוט מהעולם שסביבנו.
וחץ מזה - היא תאומה, נכון? אולי שם טמון הקושי?

אשמח לשמוע מה דעתך (-:

בבית הספר לא הייתי צריכה לעבוד בחוברת
D-:
זה הקטע - שאין להם בכלל מושג מה זה בית ספר! אוף ויונתן לא יורד מזה! כל היום ביצפר-ביצפר-ביצפר-ביצפר! אוף!

אוף ויונתן לא יורד מזה
אז אולי תעשי לו בית ספר בבית?
כמו מה שיש באמת- שיעורים, בחנים, לוח, מחברות, הפסקות אוכל, צלצול, הפסקות הנקה (-;
אני מוכנה להיות המנהלת או המפקחת D-:

צחוקים
במהלך המחקר שלי הגעתי למשפחה אחת ובחנתי את הילד בתחומים שונים, לאחר מכן שאלתי אותו אם היה רוצה ללכת לבית הספר, הוא ענה לי שפעם רצה ללכת אבל אחרי שנבחן אצלי והבין מה זה הוא כבר לא רוצה.

בלה, סופי לא אהבה את החוברות של בית הספר, הקריאה הייתה בסדר בשבילה אך ללא חוברות, ואכן הפסקנו איתן לגמרי (רוצה כמה?).
וטלי, יונתן רוצה בית ספר ? לאחרונה התחלתי לשלוח את סופי ופיוס לשיעור ספורט בבית ספר ומאז הן די מתלהבות מבית ספר (יותר נכון מחברות שנמצאות שם). נקודה למחשבה אם כדאי לשלוח אותן לשיעור הזה.
בעיקרון הן מעסיקות את עצמן באופן מדהים ממש, אך אם נכנס להם איזה רעיון לראש (בא להן חברות בבוקר), זה די יכול לקלקל את ההנאה והזרימה של היום.

זו אני אבישג כאן למעלה
עוד לא עדכנתי

פורסם בכסליו תשע"א :
שתים עשרה בצהריים, אני חוזרת הביתה מותשת ועצבנית. הליכה פשוטה לקופת חולים ועוד ביקור קצרצר במכולת, גזלו ממני כשעה וחצי מכיוון שעשיתי זאת עם כל הילדים. לאורך כל הדרך מבשר נצמד אליי וגם הבנות ניסו לחטוף לי את אחישלום מס' פעמים. בבית צעקתי עליהם שיסדרו את הבלגן, וכשלמדנו בראשית והן התקדמו הלאה בפרק והתעלמו מהסבריי צעקתי שוב . ללימוד לא היה עוד טעם ואני פניתי לפרוק את תסכוליי על ערימות הכביסה. מאוחר יותר, כשהתגלו בני אנוש בגן השעשועים והחבורה שעטה בעקבותיהם, סופי העדיפה להישאר עמי בבית וללמוד חשבון, ניסיתי לעבוד איתה מעט עד שהבנתי שכל מה שאני רוצה עכשיו זה לשבת בגן ולפטפט עם חברות.

לאחרונה אני שמה לב שקשריי עם חברותיי התרופפו מעט, בעבר היינו נפגשות מדי יום בגן השעשועים או באחד הבתים ומפטפטות בפה מלא קרואסון נימוח וקפה חם. היום אני משתדלת לשמור על מפגש שבועי בודד עם כל חברה וגם זה במאמץ. שלש פעמים בשבוע באים אלינו ילדים לפעילות ובימים אחרים אני מחפשת חברה לבנותיי. העיסוק האינטנסיבי כל-כך סביב חברה לבנותיי מותיר לי רק מעט מקום עבור חברה לעצמי, אני חושבת בצער.

כעשרה ילדים מתרוצצים כעת בבית, אני אומדת חצי בסיפוק חצי בעייפות מסוימת. היום שמרתי על שתי בנות בגילאים דומים לשל בנותיי בשעות הצהריים, מאוחר יותר הצטרפו ילדות נוספות הלומדות איתנו פרקי אבות בצוותא. שילשום הן פגשו חברה חדשה בבית הכנסת שכבר הספיקה לבקר בביתנו והן בביתה, ואתמול ארחנו בביתנו מס' ילדים של יולדת טרייה. אמנם לעיתים קרובות המפגשים נוצרים בזכותי אולם מדהים לראות איך הן יוצרות קשרים בטבעיות ועם המון מאור פנים ולבביות.

חברה, נושא חשוב שלא מרפה ממני, האם אני מספקת מספיק חברה לילדיי ? לאחרונה עלתה בתוכי התשובה והיא נתנה לי מנוחה שבאה אחרי יגיעת מחשבה. נזכרתי בילדות שלי ובחברות שהיו לי. לא הייתי ילדה מקובלת אך גם לא דחויה ובכל זאת מס' החברות מבית הספר שהיו לי ביסודי מנה אחת בדיוק, לא יותר, לעיתים אולי פחות. החברה הכי טובה שלי הייתה בת שכונתי, שהלכה לבית ספר אחר משלי. חברה טובה נוספת הייתה לי בת דודתי, שתמיד קיבלה אותי ואהבה אותי כפי שאני. בכיתה הייתה לי חברה אחת וגם היא לא תמיד נשארה חברה.

חבורת פרקי אבות – כפי שאנו מכנים אותם מגיעה, ואנו יושבים ללימוד קצר בן עשרים דקות, אחר כך עוברים הילדים לצייר ליד השולחן עם הצבעים החדשים שפתחנו השבוע ואני מתקשרת ליסכה שתבוא לבקר. אין שום סיבה, אני חושבת לעצמי, שבזמן שהן נהנות מחברה לא איהנה גם אני.

אני מתבוננת בבנותיי, בביטחון החברתי שלהן, שלי מעולם לא היה. אני נזכרת בביישנות שאפיינה אותן בגן, בנוקשות החברתית שאפיינה אותי במשך שנים, בחרדה החברתית של בעלי, שנינו בוגרי בית ספר ופנימייה. אינני בטוחה שצריך להיות בחינוך ביתי כדי לפתח חברתיות, אך גם התשובה ההפוכה, מסתבר שאיננה מוכרחת.

כמה ימים לאחר כתיבת הטור, קפצה בת דודתי אל מותה מהקומה ה-12 שבאחד מבנייני היוקרה של תל אביב (בטור בדיוק כתבתי עליה).
שתינו נולדנו בחודש חשוון בהפרש של 19 ימים, רחל נהרגה גם בחודש חשוון ורציתי לכתוב מילים לזיכרה.
רחל יקרה
הכרנו בגיל חמש, ההורים שלנו לא דיברו ביניהם מאז היו אמותינו בהריון שלנו. כך קרה שהייתי ילדה ופתאום פגשתי בך, ילדה זרה בבית סבתי. שאלתי מי את ומה את עושה כאן ואת בביטחון ענית שבאת לבקר את סבתך, אבל כאן גרה סבתי טענתי, ואז הארה משותפת פגעה בשתינו ואמרנו ביחד אז אנחנו בנות דודות. מאותו יום לא נפרדנו.
היו לי עוד בנות דודות בגילי וגם המרחק בין ביתי לביתך היה שעתיים נסיעה, ובכל זאת הפכנו לחברות טובות, כל חופש היינו מתראות, את שבוע אצלי אני שבוע אצלך.
כמה שטויות עשינו ביחד.
זיכרונות הילדות הטובים ביותר שלי קשורים בך, יקרה. מאז הלכת אני רוצה לעיתים לחזור אל אותם ימים, אני זוכרת אותנו דופקות מסמרים בעזרת אבן, מנסות לבנות משהו שגם אז לא היה ברור מה. והטיולים שלנו בחולות עיירתך שהיום הפכה לאזור מגורים יוקרתי. והסרטים שראינו ביחד וכל המקומות שבילינו בהם, והצחוקים עד אחת בלילה, היינו ממשיכות אבל אמא שלי באה לגלות לנו מה השעה ושאלה בקול עייף אם לא סיימנו עדיין.
כשהיינו קטנות אני הייתי הרצינית עם המחשבות הדיכאוניות ואת הקלילה, זאת שאי אפשר להחליף איתה מילה ברצינות. כשבגרנו וגם רחקנו כתבתי סיפור על נערה שניסתה להתאבד והלכה להתעודד אצל בת הדודה הקלילה שלה. אז איך קרה בסוף שאני התמתנתי והקמתי משפחה ואת הרחקת כל-כך בשאיפותייך, הגשמת אותן ואז הרחקת מכולנו לעד.
בגיל 16 נפרדו דרכינו, עוד קודם נהייתי מאוד דתית ואז הגיע השלב שגם את תפסת כיוון ונהיית חילונית, אבל לא סתם חילונית, בחנת גבולות הרחקת עד קצה יכולתך, הסתובבת בחברה רעה וירדת מטה מטה ואז גם התנתקת ממני.
אני נפגעת ורחקתי גם, אם את לא רוצה בי גם לי אין צורך בך, שרפתי את הגשר שהיה שרוף ממילא.
בגיל 19 באתי לישון בבית הורייך, לא אצלך חלילה, פשוט הייתי צריכה מקום לישון בו במרכז ואמא שלך אירחה אותי תמיד יפה. דיברנו עד ארבע לפנות בוקר, לא סיפרת לי מה היה באותה שנה, רק אמרת שירדת איתה מטה מטה ורק הניתוק בינך לבין חברתך עזר לך לעלות.
חזרנו לקשר, חיוור לעומת מה שהיה בינינו בילדות, אבל קשר. אך כשלא באת לחתונתי ניתקתי גם אותו. אל החתונה שלך תכננתי לא להגיע בהפגנתיות, אל הלוויה שלך לקחתי מונית ספיישל ואמא שלך שאלה מה כולנו עושים פה ואם באנו לחתונה.
רצית להיות עשירה ויפה, אז עשית את זה, נהיית עשירה ויפה ואז מה? גילית שאין לאן להמשיך ? מה עבר עלייך בשנים האחרונות ולמה וויתרתי מהר כל-כך על קשר שהיה כה יקר לי.
מצד אחד הצלחת מאוד בחיים, היית יפה, הרווחת טוב, הקרנת ביטחון, הרושם היה לך חשוב מאוד. אין ספק שגם את מותך תכננת ברוב רושם, רושם שלא יימחה עוד זמן רב אצל היקרים לך. ואני התביישתי ממך, כשהיינו ילדות ציפו ממני לגדולות, כולם חזו לי נצורות, ובסוף מה יצא ממני ? אם ועקרת בית.
ומהצד השני המשיכו להגיע אליי שמועות רעות, סבתא אמרה שאת בולמית, סיפרו שניסית להתאבד וידעתי שלא הכל אומרים ויש דברים רבים שאיני יודעת. ידעתי שאת צריכה עזרה, אבל הכבוד והאגו.
אמרתי לעצמי שכשאעשה את הדוקטורט אחדש איתך את הקשר, אהיה אז מספיק חשובה כדי להרגיש ביטחון לידך. מותך היה ערב המבחן שלי על התזה, את התואר השני סיימתי, את הדוקטורט אולי אתחיל השנה, את הקשר איתך לא אוכל לחדש לעולם.
יהי זכרך ברוך.

אבישג, מרגש. עצוב. נוגע מאוד. ואו, כתבת מאוד אמיתי.
שבוע טוב.
המשפט: הכבוד - מכביד.

נורא עצוב.

עצוב.

אבישג, עצוב ומכמיר לב. סיפרת עליה ולכן הזכרון על קיומה ועל הקשר שהיה לכן, על חייה ועל מותה, ימשיך לעד.

כמה עצוב

נשמע שהיא התנתקה בהדרגה מהעולם משך שנים רבות, קודם ברוח ורק לבסוף גם בחומר.
שלא תדעו עוד צער.

טבת תשע"א
אני מתקשרת לאיילת לתאם פרטים אחרונים על המפגש מחר, הפעם הוא מתקיים בביתה שבגבעות יצהר ואני מוודאת שבעלה יוכל להעלות אותנו לגבעה. אני, איילת וגם נועה, כולנו אמהות המחנכות את ילדינו בבית, מאפיין נוסף הוא שכולנו ללא רכב ולכן נסיעה קצרה מאיתמר ליצהר הופכת לסיפור מייגע הכולל שני אוטובוסים, המתנה ביניהם והסעה מהישוב לגבעה, לרוב עם אבי המשפחה. דרך קצרה ארוכה היא אמנם, אך המראה המרוצה של הילדים וגם שלנו מגלה שהמאמץ היה שווה.

מפגשי חינוך ביתי מאפשרים חברה לילדים וגם לנו האמהות. לגדולות שלי יש ארבע בנות בשכבת הגיל שלהן שמתחנכות גם בבית. אמנם הן לא גרות באיתמר אך המרחקים לא גדולים ואנו נפגשות אחת לשבועיים באחד הבתים. המארחת דואגת לארוחת צהריים ולפעילות קצרה ויתר האמהות מסייעות בידה עת הילדים משחקים.

גבעה 725 ביצהר, מפגש חינוך ביתי נוסף הסתיים, נועה ואני נפרדות מהמארחת ויוצאות ברגלינו לכיוון הישוב. הילדים שלנו שועטים קדימה במעלה השביל ואנו מביטות מוקסמות בשיחי הזעתר הרבים הסובבים אותנו. נועה מסבירה לי איזה שיח בשל ואיזה סוג של זעתר טוב יותר למאכל, היא מזהירה אותי לא לערבב בין המינים ואנו קוטפות במרץ וממלאות את השקית. בערב דוד יאמר שהכמות שקטפתי תספיק אולי לרבע צנצנת. הוא ישים את העלים לייבוש ועוד ימים אחדים ימלא את ביתנו ריח של זעתר קלוי עם שומשום על המחבת.

את מפגשי חינוך ביתי של גב ההר יזמתי אני, היה קל ליצור אותם מכיוון שהאמהות הן חברותיי מימי האולפנא האנטי ביתית בה למדנו (פעם בשבועיים משתחררים הביתה, חלק מהחגים נשארים שם). והיה נחמד לחדש את הקשר שהתרופף עם השנים. אך מפגשי חינוך ביתי אינם המצאה פרטית שלי והם מתקיימים בכל רחבי הארץ, בפארקים, גני חיות ובתים פרטיים. מפגשים עם הורים נוספים בחינוך ביתי נותנת חברה ותחושת שייכות להורים ולילדים.

מפגש חינוך ביתי אצלנו בבית, שתי חברות ממעלה שומרון עם ילדיהן. האחת בוררת אורז, השנייה מכינה פופקורן לילדים ואני מכינה את קציצות העוף. בישול בצוותא גם מקל על העבודה ובעיקר מענג את המלאכה.

הסיפור יפה, אבל זעתר הוא צמח מוגן...
מה שכן, ממש קל לגדל אותו בגינה ואז יש אספקה שוטפת.

שליחה על ידי רחל* » 14 דצמבר 2010, 21:20

רק היום גיליתי את הטור הזה, איזה כיף!! גם אני אמא דתיה בחינוך ביתי. מזדהה מאוד עם מה שכתבת, אשמח לקרוא עוד.

גיליון חודש שבט
אחרי ארוחת הבוקר ישבנו ללמוד בראשית, סופי ופיוס עם החומשים ועינה לידינו, מפתיעה כל פעם בהבנה שהיא מגלה בלימוד שלנו. אנו מסיימות כעת את פרשת "ויצא" והפסוקים האחרונים מספרים כי יעקוב ראה מחנה אלו-הים ולכן הוא קרא למקום מחניים. מסתבר שגם מבשר קלט משהו והוא רוצה שנלמד ביחד, רק אני והוא. אז אני יושבת לידו והוא מלמד אותי שה' החנה את האוטו ליד הבית החדש.

מבשר, בן ראשון אחרי שלש בנות, לעיתים הוא משתלב עימן במשחקיהן, אך לא מעט פעמים אני מוצאת אותו שוכב ללא מעש על הספה, כשאני מעירה לו על כך הוא עובר לשכב על הרצפה, אולי כדי לגוון. בסוף אני מתעצבנת עליו, שיעשה כבר משהו, ישחק או ינגן, העיקר שיעסיק את עצמו. הוא נעלב ובצדק.

מבשר רוצה שנשב ונקרא ספר, אני מרוצה, כי לרוב כשאני מבקשת לקרא לו הוא מסרב. מהר מאוד מתברר שהוא זה שרוצה לקרא לי, אני זורמת איתו עם הרצון שלו לספר לי, מתמוגגת מהמילים שלו ותוהה אם זהו תהליך הלמידה הטבעי, הילד מגלה את הלמידה והמבוגר זמין לו, קרוב אליו להדריכו כאשר יחפוץ.

שתי חברותי מהחינוך הביתי כבר מתחבטות בשאלת חינוך הבנים, לכולנו בנות בכורות אך אצלי הבן הגדול בן שלש ואצלן בן חמש. על דברי חז"ל "כל המלמד את ביתו תורה כאילו לימדה תיפלות" (סוטה כ, א), מבאר הרב קוק כי אסור ללמדה תורה, אך אם מעצמה לומדת אין איסור, כלומר ההרחבה השכלית של האשה צריכה לבוא ממנה באופן חופשי ולא שיכפו עליה עיסוק זה. אך אב חייב ללמד בנו תורה ולכן נראה כי אצל בנים יש עניין ללימוד בכפייה. לבנים יש גם הרבה יותר אנרגיה שזקוקה לפורקן, טוענים יודעי דבר, לכן השהייה בבית לא תיטיב עמם. בינתיים אני מרשה לעצמי ליהנות מעוד שנתיים של בית ללא התלבטות, לפחות עד שמבשר יגיע לגיל חמש.

יותר מכל אוהב מבשר לתופף, כמו אבא שלו, וכמו אביו הוא מתופף על כל דבר. אבא שלו תופף בילדותו על קופסאות של חומוס, מבשר התחיל עם כפות ברזל וסירי נירוסטה רעשניים, שמנעו ממני את היכולת לשמוע את עצמי או כל אדם אחר ברדיוס הקרוב. היום יש למבשר טרבוקה ובונגו, אפילו מקלות אמיתיים, מקצועיים של מתופף הוא קיבל מאביו . ואבא שלו לוקח אותו פעם בשבוע לתופף בחדר המוסיקה של הישיבה הסמוכה, שם הם יושבים ביחד ונותנים לקצב לחבר ביניהם.

יעקוב הזה, בלי בושה, בא לחנות בחניה של ה'! D-:

גיליון חודש אדר ב'
פורים מתקרב, היום הזה שכה היה אהוב עלי בילדותי, רק הפך לאהוב יותר בבגרותי.
יש חגים שאני מתקשה להתחבר אליהם, מתכוננת רוחנית, מנסה להבין, למצוא את מקומי בו כאשה וכאם. פורים בא אליי וממלא אותי בשמחה המתפרצת שלו, ללא דינים, ללא הקפדות, יום מלא מצוות ושמחה, יום שכולו אחדות ואהבה.

חברה אחת אמרה לי שפורים הוא חג לגברים, הם שותים, משתכרים, מקיאים ולנו נותר לשמור על הילדים ולנקות אחרי. ואני חשבתי על כך שפורים הוא היום היחידי שבו אני זוכה להיות בבית הכנסת במשך קרוב לשעתיים. אפילו ביום הכיפורים אני לא זוכה לזמן איכות כזה בבית הכנסת. ואילו בפורים, הבעלים נשארים בבית עם הילדים ואנו הולכות בנחת לשמוע קריאת מגילה, אפילו רעש הקפצונים נחסך מאיתנו (אלא אם כן בעלי הצליח לשכנע אותי להתחלף איתו בזמן הקריאה כדי שגם הוא יוכל ליהנות מקריאה שקטה).

כידוע פורים איננו מתחיל לאחר תענית אסתר אלא יומיים קודם ולמהדרין מתחילת חודש אדר. הרי הסיבה האמיתית לכך שרובנו שולחים את ילדינו לבית הספר היא כמובן חגיגות פורים של בית הספר, חגיגות המתחילות בריקודי משנכנס אדר, ממשיכות בתלמידים שמתחפשים למורים ומנהלים את בית הספר ומסתיימות בשוק פורים ססגוני. האם את כל החגיגות הללו נגזר עלינו להפסיד בחינוך הביתי ? התשובה היא כמובן שלא, אפשר לארגן מסיבת פורים עם משפחות נוספות בחינוך הביתי או להצטרף לתהלוכה שמקיימים ילדי הגנים, אנחנו ביקשנו להצטרף לשוק פורים המתקיים בבית הספר והתקבלנו ברצון. הבנות נהנו ואני הייתי מרוצה מהפיתרון הנוח.

ליל פורים, קריאת המגילה לנשים הסתיימה, אני ממהרת הביתה לארגן את הילדים להשכבה וללכת למסיבת פורים, שם על כיבוד עשיר אך דל באלכוהול, עם ריקודים שמחים ודיבורים שמחים עוד יותר, נשים נפתחות לדבר, לספר, מגלים צדדים נוספים במי שנראו לנו כה מוכרים עד למסיבת הפורים.

פורים בבוקר, אני עוד עייפה מליל אתמול ומצד שני לא רוצה לפספס אף רגע מהיום הגדוש והקצר הזה. צריך לסיים את הכנת המשלוחים, לרוץ לקריאה וגם לטייל בין חברות ושכנות לאחל "פורים שמח" ולחלק את משלוחי המנות. ואז למהר הביתה לגלות אילו משלוחים אנחנו קיבלנו, ולקבל את פני הבאים, רצוי עם כוסית ליקר לנשים וכוס גדושה יין לגברים. הרחובות מתמלאים גברים נשים וילדים שמחלקים משלוחי מנות לשכנים, לחברים וגם לסתם אנשים שרוצים לשמח. דפיקות על הדלת, חברה עם משלוח מנות אני מוזגת לנו מעט יין ואנו שותות לחיים ומחליפות משלוחים, אז נכון, אני נזהרת לא להתבשם, מישהו צריך להישאר שפוי ביום המטורף הזה אבל זה לא אומר שאי אפשר לשתות קצת.

בתוך כל השמחה חשוב לא לשכוח את הזולת ולתת מתנות למי שאין להם, כדאי לזכור שחוסר הוא לא תמיד כלכלי, לכן לעיתים משלוח המנות מהווה גם מתנות לאביונים. אצלנו את ה"מתנות לאביונים" משתדלים להעביר יום קודם לגבאי , והוא מחלק אותם בו ביום, כך גם מקיימים את המצווה וגם לא לחוצים בגין מצווה נוספת שיש לקיים. עכשיו נותר רק להתארגן לסעודה.

בשעות הצהריים המוקדמות מתחילים בהכנות לסעודה, ארוחת בוקר טובה כבר אכלנו - משלוח מנות מהשכנה של פיתות מאפה בית וסלט, פגשנו חברות, שתינו לחיים, הבעל עדיין פיכח, לא לעוד זמן רב, אבל כעת הוא עמל על הכנת המנגל. אני מכינה סלטים ועורכת שולחן, עוד מעט יגיעו אורחים לסעוד עימנו את סעודת פורים. שיהיה לכולנו תמיד פורים שמח.

שלום לכולן,

קראתי כאן את הדף-והיה מאוד מעניין ומרגש.
אשמח לעזרתכן:
הצטרפתי לפני כשבוע לשוטר הקהילתי מוטי, מגב ההר, לפעילות קהילתית באיתמר, עם שוטר נוסף בשם אורי, והכלב מאקו.
הם באו לפעילות ביישוב בהשתתפות מספר ילדים מקסימים ומתוקים. השוטר אורי סיפר להם על הכלב מאקו, שהיה לוחם ביחידת עוקץ.
צילמתי תמונות ואמרתי שישלחו לי מייל ואעביר להם את התמונות, אך כנראה הם שכחו.
מכיוון שיישובים כאלה הם בעלי אופי קהילתי, ואנשים בדר"כ מעורים בנעשה בם, אני מבקשת את עזרתכם, הייתה גננת בשם רחל, אם זכור לי נכון,
(נתתי לה ספר של סיפורי מלאכים במתנה לילדי הגן-ספר המדבר על הכרת התודה בחיי הילד.)
אז כל מי שמעוניין בתמונות או מי שמרכז פעילות קהילתית באיתמר, ניתן ליצור איתי קשר במייל: [email protected]
יצאו תמונות נחמדות מהפעילות ואשמח להעביר אותן לאנשי היישוב.

העברתי למישהי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גיליון חודש סיוון תשע"א

בבוקר האירה שמש נעימה את ביתנו, אז לקחתי ספר, מבשר לקח כדור והבנות את אחישלום ויצאנו אל גן השעשועים. כשחזרנו מגן השעשועים למדנו ביחד ואחרי כן הכינו הבנות שלטים ליום ההולדת של דוד. מעט לפני שהם הלכו להצגה שהועלתה במפעל הפיס התלוננה סופי על כך שהלכנו לגן השעשועים, מכיוון שזה בזבז לה זמן יקר ולכן היא לא הספיקה לעשות את כל מה שרצתה. היא תכננה לקרא ספר ולסיים את הציור שהתחילה אך השעה ארבע התקרבה והיא לא רצתה להפסיד את ההצגה. אני חייכתי בליבי וחשבתי על אחת השאלות המרכזיות שאנשים נוטים לשאול על החינוך הביתי והיא: מה הילדים עושים כל היום בבית?. קשה לי להסביר שלפעמים גם יום שלם אינו מספיק לכל העיסוקים שלהן.

את התזה הגשתי בסוף חודש תמוז, בציפייה דרוכה לחופש שנכון לי מעתה, לאחר שהמשימה הכבדה הוסרה מכתפיי. אחרי עמל של ארבע שנים ציפיתי למצוא מעט מנוחה לנפשי, בהמשך תכננתי גם להתפתח בכתיבה ולעסוק בעוד תחומים מעניינים שנאלצתי לדחות בגלל כתיבת התזה. למרבה ההפתעה גיליתי שהיותי אם לחמישה ילדים לוקח לי את כל הכוחות שחשבתי שיהיו לי למשימות אחרות. משימות שבעבר לקחו פחות זמן, בעיות שלא נוצרו קודם, התגלו כעת, מעת שהתפנה לי זמן עבורן. אחישלום, שנהג לישון בלילה, החל לקום ולבלות בחברתי את שעות הלילה המאוחרות, עבודות הבית פתאום לא נגמרות ונמשכות אל תוך שעות הערב ואני תוהה אם רק כתיבת הדוקטורט תאפשר לי שוב ערבים פנויים.

"היום אני נשארת בבית" אומרת סופי בשעה שאני יוצאת אל גן השעשועים ומבקשת ממנה לבוא עמי, "בא לי להיות קצת בבית". המשפט הזה כל-כך מפתיע אותי שאני מספרת עליו לדוד וגם שומרת אותו לטור שלי על חינוך ביתי. איך ייתכן שילד שנמצא כל היום בבית חש צורך לפעמים להישאר בבית גם בשעות היחידות שבהן הוא נפגש עם חברים. אני בטוחה שבין הקוראות ישנן נשות חינוך שבטוחות כי מדובר בחרדה חברתית או סוג של הדחקה. אבל סופי היא ילדה חברותית ביותר, נהנית ללכת אל חברות או להזמין אליה, לרוב היא בהחלט שמחה במפגשי החברה, ובכל זאת ולא לעתים קרובות, היא רוצה להישאר בבית.

עובדה מעניינת נוספת שגיליתי עם סיום כתיבת התזה היא שכשהערב מגיע אין לי כוח לשום פרויקט חדש, לא כתיבה, לא לימודי יהדות ובעיקר לא ספורט, מתחשק לי רק לרבוץ על הספה עם ספר טוב או מקסימום לפטפט. מדהים איך גידול ילדים הופך אותנו לשטחיים, אחרי עשר שעות בילוי בחברתם אין לי כוח לשום חזון מעמיק, רק שקט שיהיה כאן .

פיוס באמבטיה עם אחישלום, סופי ועינה מעיינות בספר על בעלי חיים ומנסות להשוות בין ביצי הנחש שבתמונה לביצה שהן מצאו היום. מבשר על כיסא לידי מכין אתי קוסקוס, אני מוסיפה מים ומערבבת, בידיו בקבוק השמן והוא שואל אם להוסיף עוד קצת, אני מאשרת והוא מוסיף מעט, אני מערבבת והוא מוסיף.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יצא לי משום מה פלוני אלמוני (אולי כי כיביתי את המחשב והדלקתי שוב)

גיליון חודש תמוז תשע"א

אז ממה אתם חיים ואיך אפשר להסתדר רק עם משכורת אחת ? שאלה שמעלים רבים בדור בו אדם לא יכול להתקיים אם חדרו לא מאובזר במחשב פרטי, מערכת קולנוע ביתית וסלולארי דור חמישי .
בציבור הדתי לאומי אני צולחת את השאלה הנ"ל ביתר קלות. להבדיל הרי מהציבור החילוני שהולך עדיין ברובו לבתי ספר ציבוריים, והציבור החרדי שאמנם הכל פרטי אצלו אך תקציבים הוא יודע להשיג, הציבור הדתי מרוב אידיאלים שכח לדאוג לעצמו לתקציב נאות ומצד שני כל אחד חייב בית ספר שיתאים בדיוק לרוחו. כך יוצא שהחינוך הדתי הוא מהיקרים בארץ והורים רבים נאנקים תחת עולו.
חברה אחת סיפרה לי שעל חינוך הם מוציאים קרוב ל6000 ש' בחודש, ואחרת טענה שיצאה לעבוד רק כדי לממן את מוסדות החינוך היקרים. אנחנו הרי אמונים גם על תורה וגם על עבודה, גם על מכינה לפני צבא וגם על ישיבה גבוהה אחריה, ובל נשכח כמובן את הלימודים הגבוהים באוניברסיטה.
חוץ מזה לחנך בבית אין משמעותו שאי אפשר לעבוד גם בחוץ. אמהות רבות עובדות מהבית או יוצאות לשעות מסוימות, לא נמצא כאן עובדת במשרה מלאה (אלא אם כן בן הזוג נטל על עצמו את האחריות על הילדים) אך משרה חלקית או עבודה בשעות גמישות ניתן בהחלט למצוא.עם קצת יצירתיות כל אחת יכולה למצוא לה נישה שתתאים לה, או לפחות תכניס מעט כסף.
בניסיון להרוויח כסף ערב חג הפסח ובהתחשב בעובדה שהחלטנו השנה לסגור את הבית ולנסוע לכל הפסח, החלטתי לערוך מכירת ארוחת ערב. השתדלתי לפרסם את דבר המכירה והכנתי כמות גדולה של בצק למלוואח, בטוחה שכל הכמות תגמר ברגע, ערב החג הוא בדיוק הזמן לתור אחר ארוחת ערב טובה מחוץ לבית. אך לאחר שעברה חצי שעה ואף אחד לא בא ועוד שעה עברה ונכנסה השכנה כדי לקנות מלוואח אחד לביתה הקטנה, הבנתי שגם אם זה נראה קל מבחוץ, כנראה שלא כל-כך פשוט להיות מוכרת.
אני חולמת על קריירה בכתיבה ובמחקר, להיות אם בימים, ובלילות לכתוב סיפורים ולגלות תגליות שיסעירו את האנושות. אבל כרגע על הטור החודשי בהלל אני מקבלת סכום שמכסה לי את הטיטולים לאחישלום לכל החודש. את התואר השני סיימתי במאמצים, משך ארבע שנים הוצאתי כסף ועבדתי קשה בלי לראות מזה שכר. את התואר השלישי החלטתי שאעשה רק אם אשיג מלגת קיום, גם אם נמוכה מאוד, בכל אופן שאדע שיש שכר לעבודתי. בינתיים, כדי לעזור מעט בפרנסה, התחלתי לעבוד בטלמרקטינג עשר שעות בשבוע. חלק מהשעות אני עושה בלילה כשהילדים ישנים . וחלק מהשעות אני עושה כשהילדים סביבי או בגן השעשועים ואחישלום לעיתים יונק עלי. זה לא נוח ולא ממש קל, אני תוהה אם אני לא גוזלת מזמנם של ילדיי ומתי אספיק לעבוד על הצעת המחקר לדוקטורט אם רק בעשר אני מסיימת את שיחות הטלפון. ועם זאת נחמד לדעת שאפשר להיות בבית ובכל זאת להרוויח כסף.

היית צריכה להכין קוסקוס! D-:

פורסם באלול תשע"א

ניחוחות של אלול, התרגשות של תחילת שנה. באופן מעניין החודש האחרון בשנה מביא עימו אלינו ריחות של שנה חדשה, התחלה חדשה. ילדים בכל העולם מתארגנים בהתרגשות אל שנת הלימודים החדשה, מסדרים את הקלמר החדש בילקוט החדש וחושבים איך להיות השנה טובים מחדש.

ואיך אנחנו נתחדש לנו השנה ? קניתי בחופש חומרי יצירה חדשים עם ניחוח של התחלה, סידרתי ביחד עם הבנות את המגירות שלהן וגם שלי. ותכננתי איך תראה השנה שלנו. החלטתי שזה הזמן להתחיל ללמוד עימן נושאים מרוכזים, בלימודי עמם ראיתי שקשה לנו להקיף נושא באופן מעמיק ולמעט לימוד מסודר בתורה ודי מסודר בחשבון, אנחנו לא מגיעות להרבה מעבר. אז החלטתי שהשנה נבחר נושא ונלמד אותו לעומק במשך כמה שבועות. זה יכול להיות כל נושא : צילום או ציור, צמחים בגינה או כוכבים בשמיים, צורות גיאומטריות וכל דבר אחר. אני אחפש דרכים מעניינות ללמידה ויחד ננסה להעמיק בתחום.

ימי החופש הגדול רק חיזקו אותי בצורך שלנו בחינוך ביתי, אחרי תקופה מורטת עצבים של קייטנות, עם ילדה אחת שלא רואים בבית כי היא כל הזמן עם חברות, וגם כשהיא בבית - כי אני מחייבת להישאר בצהריים, היא מחכה חסרת סבלנות מול השעון שהזמן יעבור והיא תוכל לדהור אל חברותיה. וילדה אחרת עם חוויות אחרות לגמרי, שתי בנות הציקו לה בגן, כנראה מעודף סוציאליזציה, המסופקת כידוע במוסדות החינוך בכמויות. עברה עלי ועליה תקופה לא קלה עם הרבה כאב לב. בסוף הכל הסתדר ב"ה והיא אפילו די נהנתה, אבל אני עדיין לא שכחתי שחברה זה כנראה עניין מורכב, גם כשאת חלק ממערכת החינוך.

בבית החדש, אליו עברנו לא מזמן (ועוד נספר עליו בפירוט באחד הטורים הבאים) רבה ההמולה. מאז עברנו הבית שוקק חברות של בנותיי, וגם מבשר מוצא לו אט אט חברים. לפני כן התאמצנו כדי להפגיש בין הבנות לבנות גילן, ועכשיו הכל קרוב וזמין, תענוג. מצד שני, הקשר המשפחתי נפגם מעט בלהט ההפנינג המתמשך. לא נורא, אני חושבת לעצמי, עוד מעט החופש יסתיים ולפחות הבקרים ישובו להיות שלנו כבראשונה.

אלול מחבר אותנו מייד עם ראש השנה ושאר חגי תשרי, סוף והתחלה מתחברים במעגל. בשנה הראשונה לחינוך הביתי הקפדתי שנצייר את סימני החג ועוד משימות עם גוון בית ספרי, בשנה השנייה נרגעתי וחשבתי לעצמי שעינה תדע מה זה שופר גם בלי ציור שצריך לצבוע, פשוט כי היא תיפגש איתו בבית הכנסת, תשמע אותו בהמחשה חיה, ויחד עם אמא שלה תתרגש נורא לקראת השנה החדשה.

הנושא החברתי שוב מטריד אותי, מה עושים ?
אני קוראת את הטור שכתבתי בקייץ ונזכרת איך לראשונה הגענו לרוויה ממש מבחינה חברתית, עד שהוצרכתי לשים גבולות. לאחרונה אני מרגישה שוב את הקושי ביצירת קשרים לבנותי, השנה גם לא הסתדר שהן יירשמו לחוגים (כלומר הן נרשמו לחוג שבוטל בסוף ומאוחר מדי לרשום כעת לחוג אחר), אני כבר לא עושה פעילות לילדים בבית (הן לא מעוניינות) ואין לי כוח וסבלנות למפגשי חינוך ביתי.
אני לא מרגישה שחסרה לנו חברה רוב הזמן, כי הן וגם אני מאוד עסוקות. זה פשוט מטריד אותי כי צריך חברה לילדים, בעיקר כדי לעשות לעצמי וי על התחום. אז אולי אני צריכה להשתחרר מהלחץ ואולי למצוא פתרון אחר. מה דעתכן ?

נראה שאם את מוטרדת אז יש עניין אמיתי ונכון מבחינתך לא להתעלם ולהמשיך ולעסוק בו,יתכן שאת חשה כי הנושא מטריד את הבנות ויש צורך שלא מוצא לו ביטוי?אולי לשוחח איתן על הדברים וגם אם אין פתרון ממשי מדוייק, לשמוע מהן,להבין דרכן האם חסר או מציק או מה הצורך,מה המשאלות או הפנטזיות אם יש ובכך להפחית לפחות את הלבד שיש בלהיות עם התחושות הללו.(וגם להעמיק את ההבנות לגביהן)

פורסם ב"הלל" - ירחון נשים לראשי חודשים, כסליו תשע"ב.

גלית ואני מדברות על הנושא האהוב ביותר על אמהות – הילדים שלנו. אני מפטירה בצער שהרבה פעמים אני מרגישה שלא הייתי מספיק עם הילדים שלי. היא מופתעת, אני הרי בבית כל הזמן, עם כל הילדים כל היום, אז איך זה מסתדר ?

אני מנתחת איתה את העשייה היומית שלי וזה הולך בערך כך : סידורים טלפוניים, מנוחה, עבודה על המחשב (כתיבה, הלימודים שלי), טלמרקטינג – הילדים כמעט ללא יחס, גם כשחברות באות או כשאני הולכת לחברות ואפילו בגן השעשועים, לעיתים קרובות אני יותר עם החברות מאשר עם הילדים. יש כמובן הזמן של הלימודים עם הגדולות והמשחקים עם הקטנים – אבל גם זה לא קורה בכל יום ולא תופס נתח נכבד מהיום.

אז מתי אני נמצאת איתם בעצם? מוזר אולי לכתוב אבל זמן עבודות הבית – בעיקר שטיפת כלים, אפייה וכביסה זה הזמן הכי נוח עבורי לנהל איתם שיחה. זו אחת הסיבות שאני אוהבת את עבודות הבית – הרי אין לי לאן למהר או משהו אחר לעשות באותו זמן, זה רק אני, הכלים ומבשר – שיושב על הספה ומשתף אותי בהגיגיו.

מבשר יושב על הספה, מכרסם לאיטו לחם מטוגן שהכנתי לו, הוא מבקש להשתתף בשטיפת הבית לכבוד שבת, אני נאנחת בחוסר רצון אך משתפת אותו בכל זאת. אני נותנת לו נטלה מלאה מים לשטיפת הרצפה והוא שופך את המים בחדווה, אחר כך אנחנו מעבירים סמרטוט, קודם הוא ואז אני. אני מבקשת, בזמן שאני גורפת את החלק שהוא הרשה לי לגרוף, שהוא יסיים לאכול את הלחם שלו, אז הוא מבקש שאחתוך את הלחם לחתיכות קטנות, אני מתעצבנת ושואלת אם הוא ילד קטן, בטוחה שהוא יכחיש ומכינה בכל אופן תשובה טובה לשתי התגובות. הוא עונה שכן, הוא קטן. בנימת ניצחון אני מעירה שהוא לא יכול לשטוף איתי אם הוא קטן, אז הוא עונה שהוא גם קצת גדול. החיים מורכבים אין ספק.

כשהם קטנים אתה חייב להתייחס אליהם, אין לך ברירה. כשהם גדולים אפשר בקלות להתעלם מהם, וזה בסדר לפעמים כשעסוקים, שהילדים ידעו שעכשיו לאמא לא מפריעים. אך חשוב ללמוד לשמור על האיזון בין היחס לילדים לעיסוקינו הרבים.

חשבתי לפתוח דף בנושא זמן לילדים בחינוך הביתי
במקום זה העליתי לכאן טור שכתבתי ועסק בנושא
מה אתם אומרים על הסוגייה ?
בתחילת ימי אימהותי הייתי חייבת להיות סביב בנותיי כל הזמן, לא חלמתי לקרא אפילו חצי עמוד בנוכחותם
השנים חלפו, הילדים גדלו וגם הקטנים יותר לרוב עסוקים בזכות הגדולים (צפייה במשחקי אחרים יכולה לרתק את אחישלום להמון זמן), אני מגלה שאני יכולה להעביר יום שלם כמעט בלי להתייחס אליהם.
אז נכון שהקטן שלי עדיין צמוד אליי מאוד - בבוקר אמנם קמתי בעשר וחצי אך זכיתי לביקור ממנו מדי רבע שעה
אבל הגדולים יותר עסוקים בשלהם ונראה לי שבלי מודעות אפשר להיות בבית ולא ממש להיות עם הילדים.
זה לא נורא כמובן במידה הנכונה, אני כן מסכימה עם אי מירכוז בילד , מצד שני החינוך הביתי יכול ליצור אשלייה שאם אנחנו בבית ברור שהילדים מקבלים יחס וזה לא ממש כך. אני כן חושבת שמעבר לזמן כמות צריך לתת לילד גם זמן איכות והשילוב בין השניים הוא השילוב המנצח.
אני חושבת שהתעוררתי לזה כשחברה שלי סיפרה לי שאמא שלה תמיד הייתה בבית ומצד שני היא תמיד הייתה עסוקה, זה יצר אצלי מודעות, האם אני מתייחסת מספיק לילדים.

אולי אפשר לקבוע מראש פגישה אישית שבועית שלך עם כל ילד (ואפילו להכין לוח שיהיה על המקרר), או לעשות תורנות מי עוזר לך לקפל כביסה, או איזושהי מטלה שמאפשרת לעשות שיחה אישית תוך כדי.

גם אני שמתי לב לזה לאחרונה, כנראה שמודעות זאת מילת המפתח.
ברגע ששמים לב לזה ניתן להתחיל לחשוב על פתרונות וישומם.

גם אני שמתי לב לזה לאחרונה,
אנימשקיעה הרבה זמן במטבח. מאוד חשוב לי אוכל בריא וטרי.
בחינוך ביתי עם משפחה גדולה זה די טירוף.
אני רוצה שכל הזמן יהיה מספיק לחם חומוס וגרנולה, וזה חוץ מהארוחות הרגילות.
אני מתחילה לחשוב שאולי זה מקום שנח לי לברוח אליו?

אני מתחילה לחשוב שאולי זה מקום שנח לי לברוח אליו?
לברוח ממה ?
מטבח וילדים בכל אופן הולכים נהדר ביחד.
היית חייבת להזכיר גרנולה ? בא לי גם (-: - הגרנולה שלך מטריפה.
חומוס - אני עדיין מעדיפה את הקנוי (אם כי לא טעמתי את שלך)

_גם אני שמתי לב לזה לאחרונה, כנראה שמודעות זאת מילת המפתח.
ברגע ששמים לב לזה ניתן להתחיל לחשוב על פתרונות וישומם._
מסכימה

פורסם בירחון "הלל" טבת תשע"ב

השעה עשר וחצי בבוקר, אתמול הלכתי לישון בארבע, בבוקר אחישלום בא לינוק כל חצי שעה ואני עייפה. הבנות משחקות בפליימוביל, בונות עולמות לאורך הסלון והמבואה, מבשר משתתף גם הוא, לעיתים הקולות עולים לטונים גבוהים, ויכוחים, אבל רוב הזמן שקט, שלווה. אני מכינה לי קפה לאחר שאחישלום בא לינוק בפעם האלף ויושבת לכתוב את הטור שלי על חינוך ביתי.

אז איך זה קורה ? שאלה אותי העורכת לאור הטור הקודם, איך אפשר לעשות הכל עם הילדים? הם לא מפריעים לך?. קשה לי לתת תשובה, זה פשוט קורה, אבל אשתדל לתאר.

פיוס וסופי משננות כפולות 8, עינה ואחישלום משחקים ב"כלבים" וקופצים על המיטה. מבשר רוצה להצטרף, עינה לא מסכימה, מבשר מפריע להם, עינה באה להתלונן עליו. אני מזיזה עיניי מהמחשב ומבקשת שתנסה להסתדר איתו ואולי גם לשתף אותו. עינה לא מרוצה אבל הולכת לחתוך תפוח לה ולאחישלום. בסוף היא מציעה למבשר להשתתף בקייטנה שהיא תארגן להם, מבשר מסכים והם הולכים לשחק בבלונים.

בחינוך הביתי אין את הלחץ הרגיל, המחייב יציאה בשעה מסוימת, חזרה בשעה מסוימת, איסוף הילדים, בידורם במעט הזמן בו נפגשים (וגם כמובן על מנת לנקות את רגשי האשמה על כך שלא היינו איתם רוב הזמן), השכבה מהירה – כי מחר חייבים לקום מוקדם. בחינוך הביתי הכל זורם יותר, נינוח, ואמא זמינה רוב הזמן אז אין צורך בפגישה דחוסה ועמוסה. אין שעות מסוימות המוקצבות למשימות, למעט שעות ארוחה והשכבה וגם זה לא בכל משפחה.

אבא הולך לעבודה, מבשר בוכה, אני כועסת כי הבכי לא נגמר ובתגובה הבכי רק מתגבר. אני רוצה לגשת אליו, להרגיע אותו אבל אחישלום רוצה לינוק, שוב לינוק. אין לי כוח להניק שוב אז אני מסרבת, הוא בוכה ונצמד עוד יותר, גם מבשר צורח יותר, רוצה שאחזיק גם אותו. בא לי בעיקר לקום ולצאת להירגע בחוץ או לפחות להפליק לשניהם, אבל כרגע אני נשארת על הכסא ומנסה להחזיק מעמד.

אני על המחשב, מסכמת מאמר שקראתי, אחישלום בא אבל לא לינוק, הוא לא רגוע, בא והולך, מנסה לגרור אותי אחריו. אני נאנחת ומצטרפת אליו, עוזבת את המחשב בתקווה לשוב אליו בקרוב.

יש ימים קלים יותר, אני בעיסוקיי, הילדים בעיסוקם וגם אחישלום די מרוצה, כשאחיו בבית יש תמיד עניין ולכן גם לא משעמם. ויש ימים לא פשוטים שכולם נצמדים אליי, לא רגועים, רבים, בוכים וגם אני לפעמים מאבדת שליטה. יש ימים, כל יום והברכה שלו, כל יום והלימוד שהוא מלמד אותנו על עצמינו ועל החיים.

פורסם בירחון "הלל" שבט תשע"ב

סופי, פיוס ואני לומדות מגילת רות, מבשר מצטרף, הוא דורש ואף מקבל לידיו מה שנראה כמגילה תקנית. לאחר דקות אחדות של למידה הוא מסכם את הלימוד במילה קצרה וברורה : "משעמם". הוא שואל אם אפשר ללמוד מגילת אסתר במקום. אני נרגשת מול בני הקטן שמפגין הבנה מרשימה, עד שאני נזכרת שמגילת אסתר הזכורה לטוב עמוסה באיורים, קניתי להם מהדורה שכל כולה ציורים עם מעט כתוביות, לכן אין פלא שהלימוד בה נראה לו יותר אטרקטיבי.

לקראת הטיול המשפחתי המתוכנן לשבוע הבא בחרתי להתמקד איתם בנושא ידיעת הארץ. בהתחלה ישבנו לראות אתרים ולבחור לאן ניסע, את החלק הזה הן אהבו, בעיקר באתרים עם תמונות מרתקות של חיות אקזוטיות ומתקני שעשועים. כשניסיתי לתת קצת רקע היסטורי או לפרט את הדרך בה נלך נתקלתי בהתנגדות. הפעם לא התייאשתי, חיפשתי באינטרנט עד שמצאתי משחקי מחשב של תוכנה בהרצה הנקראת אופק, בתוכנה 5 משחקים העוסקים בכיוונים וגיאוגרפיה. לאחר שהראיתי את המשחקים לבנותיי הן שיחקו מרותקות ולמדו על מושגים פשוטים כמו שמאל ימין ומורכבים יותר כמו ארבעת כיווני השמיים. שמעתי אותם, לאחר שפניתי לעיסוקיי דנות בדרך מתל אביב לנתניה (צפון) ומעכו לקרית שמונה (צפון-מזרח). המשחק הלהיב אותן, פתאום הן גילו את מפת ישראל כמעניינת, לקחו את המפות האילמות שהדפסתי להן ומילאו אחר האתרים בהם נבקר. הטיול שלנו עובר במישור החוף, מסבתא וסבא בעכו נמשיך דרומה לעתלית ומשם לחולון. לאחר שביקשו שאמצא משחקים נוספים מצאתי את המשחק "מלך הארץ". אז כולנו ישבנו לאתר ישובים על המפה. בסופו של יום למדנו להכיר את ארץ ישראל.

מבשר, עינה ואני מסתכלים בספר טבע, מבשר רוצה שנלמד על התנינים אז אנחנו קוראים עליהם. סופי ופיוס מצטרפות, זה כנראה מעניין גם אותן, ופיוס שואלת אם יש עדיין תנינים בישראל. אני אומרת לה שנראה לי שלא אבל אני לא בטוחה ופונה ביחד איתם לאינטרנט, אנחנו רואים סרטונים על תנינים (זהירות, יש שם גם דברים מפחידים – כדאי לסנן מראש). מגלים עליהם עוד פרטים מעניינים ובין הפרטים אנחנו מגלים שאת התנין האחרון בארץ ראו בשנת 1912.

גיסתי באה אלינו לחג עם בעלה וביתם הקטנה. סביב השולחן מתפתח דיון נחמד בנושא החינוך הביתי. נתי שואל מה לגבי ידע כללי, אני טוענת שאת רוב הידע שלי רכשתי בעצמי. הוא טוען שרוב האנשים לא לומדים לבד. אולי זה נכון, אני עונה אבל בעלי למשל, גם אחרי 12 שנות בית ספר לא יודע את מה שנתפש בעיני כבסיסי, לעומת זאת הוא מוכשר מאוד במוסיקה, תחום שמעולם לא עודדו אותו לעסוק בו, תחום שמאפשר לו תוספת הכנסה מתוך אהבה והנאה ובקלות יחסית. לעומת זאת תחום עבודתו העיקרית לא מצריך שום הכשרה, בטח לא של שתים עשרה שנות לימוד.

אמא שלי אומרת שפיוס אמרה לה שהיא שונאת לקרא, באופן כללי היא לא רואה אותן קוראות אף פעם. אני עונה לה שבדיוק כשישנה ראיתי את פיוס קוראת מתוך ספר לאחים שלה. חוץ מזה, יש להן נטייה להשתמש בביטוי שונאת יתר על המידה, מצד שני אני שמחה על שהיא פתוחה ומתארת את רגשותיה, גם כשלדעתי היא מפריזה בעוצמת הביטוי.

על שולחן שבת אני מביאה ספר בראשית, רוצה לספר להן את הפרשה. אני אוהבת לקרא מתוך הפסוקים כי את השפה העשירה של התנ"ך אי אפשר להחליף, הבנות צועקות במקהלה שהן לא רוצות, אבל אחרי שאני מתחילה הן כבר לא רוצות שאפסיק. ואמא שלי תמיד אמרה שעם האוכל בא התיאבון.

לצערי הטור שלי ב"הלל" הסתיים, לאחר כתיבה של שנתיים בערך ועשרים טורים. נהניתי מאוד לעשות את זה וגם להרוויח מזה מעט (אבל ממש מעט (-: )
אני מעלה לכאן את הטור האחרון ששלחתי אבל כבר לא יתפרסם שם

פיוס, כשמה כן היא, ילדה פייסנית, ותרנית באופן לא רגיל, טובת לב שתמיד מוכנה לעזור. דווקא בגלל זה אני חוששת להעמיס עליה, מנסה לברר מה הם הרצונות שלה לעומת אלה שלי. חשוב לי שתבטא את עצמה ואת הצרכים שלה.

באחד הימים הראשונים שלנו בחינוך הביתי, לפני כשנתיים וחצי. התאומות בדיוק סיימו שלש שנים בגן והתחלנו שנה חדשה בבית. נתתי להן משימה, לצייר ציור לראש השנה. פיוס באה לשאול אותי מה בדיוק לצייר, אחר כך היא שאלה באיזה צבע לצבוע, היא אולי הייתה ממשיכה לשאול עוד שאלות אבל אני התעצבנתי על כך שהיא לא מסתדרת לבד והיא בכתה כי נעלבה מתגובתי.

תמיד חשבתי שמערכת החינוך קשה בעיקר ל"מופרעים", אלה שלא מסתדרים עם המערכת, שעושים "דווקא" או פשוט מה שהם רוצים ולכן גם חוטפים עונשים. אחרי הסיפור שארע לי עם פיוס הבנתי שדווקא הילדים ה"טובים" מפסידים יותר, הם אמנם לא חוטפים עונשים וביקורת קשה על התנהגותם, אך הם מאבדים את ה"אני" שלהם לטובת ריצוי מערכת החינוך. נכון, מחמיאים להם על שהם הולכים בתלם, שהם עושים כל מה שנדרש, אבל בדרך הרצונות שלהם נמחקים ונשאר רק ילד קטן, שמחכה שהמורה תגיד לו מה ראוי ונכון לצייר.

אחישלום פעוט לא רגיל, מבחינתי לפחות. כשהיה תינוק, למרות היותו ילד חמישי והיותי אם בעלת ניסיון הוא פתח בפניי עולמות חדשים שמעולם לא פגשתי קודם. כאבי שיניים, גזים ושאר צרות הפכו לחלק משגרת יומי, ואני להפתעתי גיליתי שחברותיי כנראה לא הגזימו כשסיפרו לי בעבר לא פעם כי כל הלילה הן לא ישנו בגלל התינוק. גם היום, בהיותו בן שנתיים (הוא נולד כשהטור הזה נפתח) עדיין ההתעסקות סביבו רבה.

לכן לעיתים קרובות אני מנדבת את בנותיי לעשות לו סיבוב בחוץ או סתם לשחק איתו בסלון. בעבר היו לי עקרונות ברורים לגבי עזרה של ילדים. חשבתי, ועודני חושבת, שכל ילד צריך לעזור בביתו מדין חינוך, ומצד שני לא להפיל עליו את האחריות של ההורים. במונחים יותר פרקטים, היה לי ברור שבנותיי מגיל מסוים ישמרו על אחיהם פרק זמן מסוים, אך לא מעבר לכך, ועל עזרה מעבר אציע תשלום. כי יש עניין שילד יעזור בבית ויכיר בכך שגם הוא שותף בחובות ובזכויות ומצד שני האחריות היא של ההורים לא שלו. בכל זאת, כשהדברים הגיעו לידי מעשה גיליתי שקשה לי לעשות הפרדה ואם אני באמצע המקלחות של הילדים או שטיפת רצפה, לעיתים קרובות אני מוסרת אותו לאחת מבנותיי (לפחות העומס לא נופל על אחת) וממשיכה את המשימה.

בחינוך הביתי החשש גדול יותר, הרי בנותיי אתי בבית, קרובות וזמינות כל-כך, אז מה עושים ? קודם כל נרגעים, משתחררים מרגשי האשמה המוכרים ומחליטים שלא נורא אם הפעם סופי שמרה עליו שעתיים במקום חצי שעה כמוגדר בחוקי הבית. מחר אלך לחברה עם אחישלום, לו יהיה נחמד, לי יהיה נחמד וסופי תקבל את הזמן שלה בחזרה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי את הטורים שלך ואת כותבת מקסים:)
ישר כוח!
נושא העזרה בבית מעסיק אותי המון, זו בהחלט התמודדות יומיומית אצלנו בבית.
הבעיה סבוכה כיוון שאת העזרה שאני מבקשת לא כל הילדים יכולים לבצע וכך נוצרת לעיתים בעיה של חוסר שיוויון בביצוע מטלות בבית.
אז ניסיתי לתת מטלות אחרות לכל ילד, גם לפי היכולת וגם לפי הרצון.
למשל: הבן לא מצטיין בלהשגיח על אחיו הקטן, אז שישטוף כלים. הבת שונאת לשטוף כלים אז שתקפל כביסה.
אבל בנתיים זה עדיין לא הגיע לאיזון הדרוש, מאז שנתתי זכות בחירה אני נתקלת במצב שאני מבקשת דבר מה והילד מסרב בטענה ש "את זה אני לא אוהב ואמרת שאפשר לבחור".
איך אני משלבת בין מתן מטלות לפי יכולת ולפי בחירה ובין מצב שבו ביצוע המטלה הופך להיות לחלוטין אפשרות בחירה?
לדעתי זו לא בחירה לעזור בבית, זה חלק מהחיים ולא קשור בהכרח לחינוך בייתי.
אני ואחותי לקחנו חלק עצום במטלות הבית מבלי להיות בחינוך בייתי, מצד שני אני נגד מה שהיה אצלנו בבית בתחום הזה. זה היה מוגזם...

ולגבי מה שאת מתארת בביתך, לא נראה שאת מעמיסה יותר מדי.
אם יש לך ספק אני מציעה לך להכין רשימה של מה כל אחת מהבנות עשתה באותו יום בנושא מטלות ועזרה בבית.
זה אולי נשמע מוזר, אבל זה לי לפחות זה עושה סדר ומוריד ממני רגשות אשם...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ולמה יצא לי סימן שאלה???
זה "ילדים זה שמחה!"
ולא "ילדים זה שמחה?"

_ולמה יצא לי סימן שאלה???
זה "ילדים זה שמחה!"
ולא "ילדים זה שמחה?"_
חח (-: באמת זה נראה מצחיק במה חדש
תהיתי אם באו לקטול אותי
ותודה על הפירגון, תיכף אתייחס לדברים

_ולגבי מה שאת מתארת בביתך, לא נראה שאת מעמיסה יותר מדי.
אם יש לך ספק אני מציעה לך להכין רשימה של מה כל אחת מהבנות עשתה באותו יום בנושא מטלות ועזרה בבית.
זה אולי נשמע מוזר, אבל זה לי לפחות זה עושה סדר ומוריד ממני רגשות אשם..._

הם לא כל-כך שותפות בעבודות הבית, אני באמת מתלבטת אם לא כדאי שאשתף אותם יותר אבל אני די נהנית מעבודות הבית וגם קשה לי להאציל אחריות
הן בעיקר שותפות בסידור הבית (פעם פעמיים ביום - בעיקר בלאגן שלהם) ושמירה על אחים שלהם
הקטע עם השמירה הוא הקטע בו אני בעיקר מתלבטת, איך להגדיר שמירה
אם הלכתי למכולת והן שמרו עליו זה נקרא שמירה? - בפועל הן המשיכו לשחק ולא התייחסו אליו (הוא גם לא צריך יחס כל הזמן), מצד שני הן כן היו אחראיות מתוקף היותי לא בבית
ואם הן משחקות עם אחים שלהם מרצונם האם להחשיב זאת כשמירה?, זה עוזר לי אבל לא אני ביקשתי
וכמה לתת להן לשמור ?
אני חושבת שעיקר העניין הוא במודעות, פשוט לשים לב ולא לקבל את הדברים כמובנים וברורים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אצלי לצערי הם לא עוזרים הרבה בבית.
אני חושבת שהם צריכים לעזור הרבה יותר, גם כי חינוכית זה חשוב בעיני וגם כי, אם להודות באמת, יש ימים שאני קורסת.
אני חושבת שאם הם יעזרו לי יותר כולנו נרויח מזה, אבל קשה לי להעביר את המסר.
יהיה לי יותר זמן לבלות איתם ולהשקיע בהם,יותר סבלנות...
אבל אני לא ממש מצליחה למצוא את הנוסחא המאוזנת והנכונה....
אם אני יוצאת מהבית זה נחשב בעיני שמירה, אלא אם הם מיד דוחפים את התינוק התורן מול הטלויזיה...

תמיד חשבתי שמערכת החינוך קשה בעיקר ל"מופרעים", אלה שלא מסתדרים עם המערכת, שעושים "דווקא" או פשוט מה שהם רוצים ולכן גם חוטפים עונשים. אחרי הסיפור שארע לי עם פיוס הבנתי שדווקא הילדים ה"טובים" מפסידים יותר, הם אמנם לא חוטפים עונשים וביקורת קשה על התנהגותם, אך הם מאבדים את ה"אני" שלהם לטובת ריצוי מערכת החינוך. נכון, מחמיאים להם על שהם הולכים בתלם, שהם עושים כל מה שנדרש, אבל בדרך הרצונות שלהם נמחקים ונשאר רק ילד קטן, שמחכה שהמורה תגיד לו מה ראוי ונכון לצייר.

כל כך נכון!
בתי בת החמש נמצאת השנה במסגרת (שנה הבאה היא חוזרת הביתה) ואחד הדברים שמשגעים אותי זה בדיוק זה.
רצון לרצות גרוע בהרבה מהתנהגות "מופרעת". ילד מופרע לפחות זועק לעזרה ואפשר להציל אותו...

אם אני יוצאת מהבית זה נחשב בעיני שמירה, אלא אם הם מיד דוחפים את התינוק התורן מול הטלויזיה...
קטעים (-:
אצלנו סרטים עושים אותם רק עצבניים יותר
אני מרשה בעיקר בחגים או אם סגרתי איתם על עסקה משתלמת מבחינתי (סרט תמורת טיול שעה בחוץ עם הקטנים)

_גם אצלי לצערי הם לא עוזרים הרבה בבית.
אני חושבת שהם צריכים לעזור הרבה יותר, גם כי חינוכית זה חשוב בעיני וגם כי, אם להודות באמת, יש ימים שאני קורסת.
אני חושבת שאם הם יעזרו לי יותר כולנו נרויח מזה, אבל קשה לי להעביר את המסר.
יהיה לי יותר זמן לבלות איתם ולהשקיע בהם,יותר סבלנות..._

אולי תצ'פרי אותם על עזרה
אני בעד כל מה שיכול להקל על חיינו, גם אם הוא לא מאוד חינוכי (במידה כמובן)

שעות הטלוויזיה מאד מוגבלות, בעיקר לגדולים, אבל כשאני יוצאת מהבית הם שמים ׳דורה׳ התינוק נכנס לניטור אל והרבה יותר קל ׳לשמור עליו׳...

צופר זה דווקא רעיון טוב... אני צריכה לחשוב איך לעשות את זה.
מצחיק שלא חשבתי על זה, אני בעד כל מה שעובד.
הרבה פעמים צריך צופר בתחילת התהזליך (או בשלבי משבר) ואחר כך זה מתמסמס לו ואפילו הם שוכחים מזה.

לגבי צופרים-
אני לא מבינה למה אנשים כל-כך מתנגדים לזה, כמובן שצריך להשתמש בזה בתבונה, אבל זה יכול כל כך לעזור.
כשאני ׳מסמנת מטרה׳ עם אחד הילדים אני משתמשת בכל תותחים...
זה תלוי כמובן בילד ואני לא נותנת להם לטפס עלי, אבל שיטת המקל והגזר לא פסולה בעיני במקרה ששיטות ׳חינוכיות יותר׳ לא מספיקות.