טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אני כאן כבר הרבה זמן.
אפילו כבר כתבתי את הדף הראשון עם סיפור הגעתי לכאן. מסיבות טכניות הקשורות לכישורי המחשב יוצאי הדופן שלי, הצלחתי באופן הטבעי ביותר למחוק את הדף הנ"ל לאחר מספר שעות.
בתסכולי כי רב נמנעתי מלחזור על פתיחת הדף במשך כשנה. הגיע הזמן לסלוח לעצמי ולנסות בשנית...
אין לי כח כרגע או פנאי בראשי לשבת ולכתוב שוב. אבל המקום הזה הוא עבורי מן סוג של בית שחסר לי כל-כך בחיי כרגע.
תודה למפעילי האתר הנפלא הזה.
אפילו כבר כתבתי את הדף הראשון עם סיפור הגעתי לכאן. מסיבות טכניות הקשורות לכישורי המחשב יוצאי הדופן שלי, הצלחתי באופן הטבעי ביותר למחוק את הדף הנ"ל לאחר מספר שעות.
בתסכולי כי רב נמנעתי מלחזור על פתיחת הדף במשך כשנה. הגיע הזמן לסלוח לעצמי ולנסות בשנית...
אין לי כח כרגע או פנאי בראשי לשבת ולכתוב שוב. אבל המקום הזה הוא עבורי מן סוג של בית שחסר לי כל-כך בחיי כרגע.
תודה למפעילי האתר הנפלא הזה.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
יצאתי לרחבי הרשת לבדוק מה זו שיטת MUSIC TOGETHER.
הרעיון מקסים בעיני. הוא פתח לי פתח למחשבה קצת שונה.
ההפעלות שאני עושה מחולקות לפי גילאי הילדים השונים, וכל ילד הוא צמוד הורה אחד.
הפעילות עצמה נראית לי דומה (מהמעט מאד שניתן לראות באתר) ברעיונות, אני נוטה לחשוב שאני מעט יותר בררנית בבחירות המוסיקליות שלי, אבל אני עלולה להיות קצת מוסיקאית סנובית שהולכת עם הראש בקיר...
אני לא סנובית.
המוסיקאית שבי כן. (נו, מה אפשר לצפות ממישהיא שהחליטה בגיל 16 להיות זמרת המתמחה בשירי לאוטה אנגליים מהשנים 1570-1620 באיזור הצפון?)
אמנם מאז גדלתי והתפתחתי, וגיליתי שקיימים דברים נוספים שאינם פחות בית עבורי (ביטלס - שומו שמיים, מתי כספי- כופרת שכמותי, בוסה נובה- אויויויי, והנורא מכל- חוה אלברשטיין אהובת ליבי - ואבוי) אך אני עדיין מלקטת אותם בפינצטה.
הרעיון מקסים בעיני. הוא פתח לי פתח למחשבה קצת שונה.
ההפעלות שאני עושה מחולקות לפי גילאי הילדים השונים, וכל ילד הוא צמוד הורה אחד.
הפעילות עצמה נראית לי דומה (מהמעט מאד שניתן לראות באתר) ברעיונות, אני נוטה לחשוב שאני מעט יותר בררנית בבחירות המוסיקליות שלי, אבל אני עלולה להיות קצת מוסיקאית סנובית שהולכת עם הראש בקיר...
אני לא סנובית.
המוסיקאית שבי כן. (נו, מה אפשר לצפות ממישהיא שהחליטה בגיל 16 להיות זמרת המתמחה בשירי לאוטה אנגליים מהשנים 1570-1620 באיזור הצפון?)
אמנם מאז גדלתי והתפתחתי, וגיליתי שקיימים דברים נוספים שאינם פחות בית עבורי (ביטלס - שומו שמיים, מתי כספי- כופרת שכמותי, בוסה נובה- אויויויי, והנורא מכל- חוה אלברשטיין אהובת ליבי - ואבוי) אך אני עדיין מלקטת אותם בפינצטה.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
טדליק זה שם שהמציאה לי אחותי הקטנה כשהייתי בת 10 (היא המציאה לכולנו שמות שדבקו בנו עד היום).
מכיוון שחברי שמעו שקוראים לי כך בבית, החלו גם הם משתמשים בשם זה והוא הפך לשם לכל דבר. כינויי חיבה הפכו להיות עיוותים של השם הנ"ל- טדליקה, טודליק וכדומה. אני גם חותמת את מכתבי בשם הזה.
עם הזמן זה גם הפך להיות שם במה שלי (לפחות בקרב קהל הפולק בארץ).
לגבי הנהנאנע- בעיקבות השיר המפורסם ששרה אחותי: טדליק טדליק נהנאנע (על משקל שייפרח היקינטון). (-;
מכיוון שחברי שמעו שקוראים לי כך בבית, החלו גם הם משתמשים בשם זה והוא הפך לשם לכל דבר. כינויי חיבה הפכו להיות עיוותים של השם הנ"ל- טדליקה, טודליק וכדומה. אני גם חותמת את מכתבי בשם הזה.
עם הזמן זה גם הפך להיות שם במה שלי (לפחות בקרב קהל הפולק בארץ).
לגבי הנהנאנע- בעיקבות השיר המפורסם ששרה אחותי: טדליק טדליק נהנאנע (על משקל שייפרח היקינטון). (-;
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
טוב, מכיוון שאני העלתי על נס את הדף הזה, אולי מן הראוי שאספר סיפור.
זה לא ממש סיפור.
יותר אנקדוטה.
מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי ללמוד בחו"ל ולהתמחות במוסיקה עתיקה.
לקראת סיום התואר באקדמיה בירושלים, ביררתי לגבי אפשרויות של בתי ספר ומורים, והחלטתי שיש איזה בית ספר בעיירה נידחת ביותר בגרמניה,
ושם, בדיוק שם אני חייבת ללמוד. דווקא שם. יש שם מורה נפלא, מחלקה יוצאת מן הכלל למוסיקה עתיקה, שלג אימים בחורף,וחוץ מזה כלום.
החלטתי לטוס לבדוק את המקום, לפגוש את המורה ולראות כמה הוא אכן עונה על ציפיותיי (וכמה אני על ציפיותיו, כלומר לעשות אודיציה).
הגעתי למקום, עירה בשם TROSSINGEN, אי שם ליד היער השחור. אפור, זר, מנוכר, ובעיקר לא דובר אנגלית.
לא דובר אנגלית?! נו, אז מה?!
לקראת מעבר אפשרי לגרמניה גררתי את עצמי ואת האיש לקורס גרמנית במכון גיתה.
אני באה ממשפחה דוברת גרמנית, הצליל של השפה מוכר לי מאד.
שרתי בגרמנית בערך מגיל 10, ICH HABE GENUG. יש לי מבטא מצויין, ואפילו הספקתי כבר להיות בשני שיעורים תמימים!
גאה מאד ביכולותי הלינגוויסטיות, אני נגשת לאנשים תמימים ברחוב ומפגיזה בשאלה ENTSCHULDIGUNG, WO IST DIE MUSIK HOCHSCHULE?- סליחה, היכן בית הספר (הגבוהה) למוסיקה?
(עם מבטא יקה שלא משאיר צל של ספק שזו שפת אמי, וארשת של כמעט בטחון עצמי- מה שלא במיוחד אופייני לי בלשון המעטה)
ואז הם מתחילים לענות.
....
....
....
....
?
לא עלה בדעתי שלא מספיק לדעת לשאול את השאלות הנכונות.
יתכן שיכול לעזור גם להיות מסוגל להבין את התשובות.
זה לא ממש סיפור.
יותר אנקדוטה.
מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי ללמוד בחו"ל ולהתמחות במוסיקה עתיקה.
לקראת סיום התואר באקדמיה בירושלים, ביררתי לגבי אפשרויות של בתי ספר ומורים, והחלטתי שיש איזה בית ספר בעיירה נידחת ביותר בגרמניה,
ושם, בדיוק שם אני חייבת ללמוד. דווקא שם. יש שם מורה נפלא, מחלקה יוצאת מן הכלל למוסיקה עתיקה, שלג אימים בחורף,וחוץ מזה כלום.
החלטתי לטוס לבדוק את המקום, לפגוש את המורה ולראות כמה הוא אכן עונה על ציפיותיי (וכמה אני על ציפיותיו, כלומר לעשות אודיציה).
הגעתי למקום, עירה בשם TROSSINGEN, אי שם ליד היער השחור. אפור, זר, מנוכר, ובעיקר לא דובר אנגלית.
לא דובר אנגלית?! נו, אז מה?!
לקראת מעבר אפשרי לגרמניה גררתי את עצמי ואת האיש לקורס גרמנית במכון גיתה.
אני באה ממשפחה דוברת גרמנית, הצליל של השפה מוכר לי מאד.
שרתי בגרמנית בערך מגיל 10, ICH HABE GENUG. יש לי מבטא מצויין, ואפילו הספקתי כבר להיות בשני שיעורים תמימים!
גאה מאד ביכולותי הלינגוויסטיות, אני נגשת לאנשים תמימים ברחוב ומפגיזה בשאלה ENTSCHULDIGUNG, WO IST DIE MUSIK HOCHSCHULE?- סליחה, היכן בית הספר (הגבוהה) למוסיקה?
(עם מבטא יקה שלא משאיר צל של ספק שזו שפת אמי, וארשת של כמעט בטחון עצמי- מה שלא במיוחד אופייני לי בלשון המעטה)
ואז הם מתחילים לענות.
....
....
....
....
?
לא עלה בדעתי שלא מספיק לדעת לשאול את השאלות הנכונות.
יתכן שיכול לעזור גם להיות מסוגל להבין את התשובות.
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
סתם איזה אחה"צ מאחה"צי השבוע:
כבר זמן מה שיש לי כאבים בפרקים בלילה. זמן מה שנה בערך.
לפני כחדשיים החלטתי שאולי איטיב לעשות ואלכה נא לי אל אותו רופא חביב אשר יבדקני מעט ויאשר או ייסתור טענותי.
רופאי כי חביב הוא עשה מעשה ושלחני אל המעבדה, למען כי יקחו מדמי ויבדקוהו בדוק וחזור.
ואכן חזר.
לא נורא, נטייתי קלה לדלקת. לא משהו מאד משמעותי.
אם כך הדבר, המליץ לי החביב (באמת חביב, ומומלץ ותומך ודואג) כי אפנה לראומטולוג, על מנת שיבדקני הוא בדוק וחזור, והדפיס עבורי הפניה.
עם הפניה זו פניתי אל הפקידה החמימה אשר אצל דלפק הקבלה, והיא הודעתני כי התור הקרוב ביותר העולה בדעת המחשב, הוא בעוד כחדשיים.
חדשיים תמימים, נו, שויין, אם אין ברירה אחרת.
המתנתי חדשיים אלה בדעה קלה וצלולה.
עם הגיע יומי, (או יומו של התור) נגלה לי כי אין האבא-סיטר יכול למלא תפקידו יען כי מלאכתו רבה עליו, וכי עלי למצא מפלט אחר עבור זאטוטנו הנלבב.פנייה זריזה לאחותנו אשר היתה בפסק זמן אשר בין עבודה לעבודה נתקלה בשלילה מתנצלת, ואילו אחינו השש לעזרה בכל עת בילה שעותיו בלימודים.
באותו רגע החליט הפיחסה הסלולארי כי זמנו תם ועליו לפוש מהעולם, זינק מתוך כיסי והתנפץ כאוות נפשו.
אם כן, אין הברירה בידי, נאלצת אני לקחת הבצבוץ עמי אל הרופא, בתקווה שלא אינזף קשות על ידו, וכן כי בצבוציק יאפשר לי להיבדק בדוק וחזור כראוי.
עם התכווני לרדת מפתח ביתי (3 קומות בלא מעלית), עלה באפי ריח ניחוח מוכר וטורדני (אנחנו לא גמולים. וזו מעשיה בפני עצמה). עלי למהר, אך להחליף חיתול. עשיתי זאת (עם טענות ומענות מצד בוץ).
3 קומות ירדנו, ובשל המרחק הלא זעום שעלי ללכת, וכן משקלו הכלל לא זעום של בצבוצון (13 קילו ועוד היה נטויה), גמלה החלטה בליבי כי המנשא נשאר בבית ואנו יוצאים עם עגלה. עם הוציאי את העגלה (החדשה יחסית) דבר מה חשוד נראה לי בשילדה וחששתי לקחת את נושאת הזאטוטים בעלת הגלגלים עמי.
מה עושים? אני מאחרת לתור שחיכיתי לו חדשיים, אין עלי מנשא, אין פיחסלולארי לצלצל להזמין מונית או לקרא געוועלד לאחותי שבכל זאת תושיע,עד שאעלה 3 קומות עם בוץ בידיי לקרוא למונית, מה אעשה עם העגלה אשר פרוצדורה היא להכניס שוב למחסן?
החלטתי בכל זאת לנסות להגיע, עם העגלה בתקווה שבצבצי עם תת הרגישות שלו, לא ישית לבו לחוסר הנוחיות בשלדת העגלה. לא לגמרי ברגל, עם אוטובוס.
חיכינו דקות מה עד לבואו, וכשהגיע זה, נוכחנו לראשונה עד כמה אוטובוסים מסויימים עלולים להיות בלתי ידידותיים לנושאי עגלות ונוסעיהן.
היה עלי להעלות את העגלה עם הביצבץ בתוכה 3-4 מדרגות (לא הנהג, ובוודאי שלא הבחור הצעיר שישב מאחוריו העלו על דעתם לנסות לעזור לי. במדרגה האחרונה קם אדם לקראת זיקנה והושיט ידו לעזרתי.)
רמזורים בדרך אדומים כולם, הכל פועל לרעתי.
ובכל זאת הצלחתי להגיע דקה תמימה לפני הזמן, ועוד התור התעכב קלות,
ולפיכך התרווחתי לי בכיסאי וקראתי לבציק את הספר שלא הסכים להפרד ממנו ביציאה מהבית - תירס חם (פויה של ספר, לא ידוע לי מדוע הוא בכלל מצוי בספרייתי, אם אצליח להעלימו מהבית בהצלחה שקטה, אני תורמת אותו לכל מען דבעי).
בים בם בם, תירס חם. בים בם בם.
לירון בפעמון, יהב והמטלופון, כרכומית על סף עילפון, ואני מתכוננת לתור.
מוציאה את ההפנייה, מביטה שוב בשם הרופא על דף התור שנקבע לי
ומחסירה פעימה.
משהו לא נראה לי.
דלקת פרקים? ראומטולוג?
ומדוע זה כתוב על התדפיס של קביעת התור המטולוג?
האם אני לא מבינה ברפואה וייתכן שהמטולוג וראומטולוג אחד הם?
או אולי ההמטולוג הזה הוא גם ראומטולוג?
אולי יש משהו שהפקידה יודעת ואני לא?
נפתחת הדלת. אני נקראת פנימה.
בחיוך של "כמה נפלא, מה נהדר" אני ניגשת לרופא, ואומרת לו:
" יש לי תחושה שהפעם זה יהיה קצר במיוחד...." ומגישה לו את ההפניה...
חודשיים!
כבר זמן מה שיש לי כאבים בפרקים בלילה. זמן מה שנה בערך.
לפני כחדשיים החלטתי שאולי איטיב לעשות ואלכה נא לי אל אותו רופא חביב אשר יבדקני מעט ויאשר או ייסתור טענותי.
רופאי כי חביב הוא עשה מעשה ושלחני אל המעבדה, למען כי יקחו מדמי ויבדקוהו בדוק וחזור.
ואכן חזר.
לא נורא, נטייתי קלה לדלקת. לא משהו מאד משמעותי.
אם כך הדבר, המליץ לי החביב (באמת חביב, ומומלץ ותומך ודואג) כי אפנה לראומטולוג, על מנת שיבדקני הוא בדוק וחזור, והדפיס עבורי הפניה.
עם הפניה זו פניתי אל הפקידה החמימה אשר אצל דלפק הקבלה, והיא הודעתני כי התור הקרוב ביותר העולה בדעת המחשב, הוא בעוד כחדשיים.
חדשיים תמימים, נו, שויין, אם אין ברירה אחרת.
המתנתי חדשיים אלה בדעה קלה וצלולה.
עם הגיע יומי, (או יומו של התור) נגלה לי כי אין האבא-סיטר יכול למלא תפקידו יען כי מלאכתו רבה עליו, וכי עלי למצא מפלט אחר עבור זאטוטנו הנלבב.פנייה זריזה לאחותנו אשר היתה בפסק זמן אשר בין עבודה לעבודה נתקלה בשלילה מתנצלת, ואילו אחינו השש לעזרה בכל עת בילה שעותיו בלימודים.
באותו רגע החליט הפיחסה הסלולארי כי זמנו תם ועליו לפוש מהעולם, זינק מתוך כיסי והתנפץ כאוות נפשו.
אם כן, אין הברירה בידי, נאלצת אני לקחת הבצבוץ עמי אל הרופא, בתקווה שלא אינזף קשות על ידו, וכן כי בצבוציק יאפשר לי להיבדק בדוק וחזור כראוי.
עם התכווני לרדת מפתח ביתי (3 קומות בלא מעלית), עלה באפי ריח ניחוח מוכר וטורדני (אנחנו לא גמולים. וזו מעשיה בפני עצמה). עלי למהר, אך להחליף חיתול. עשיתי זאת (עם טענות ומענות מצד בוץ).
3 קומות ירדנו, ובשל המרחק הלא זעום שעלי ללכת, וכן משקלו הכלל לא זעום של בצבוצון (13 קילו ועוד היה נטויה), גמלה החלטה בליבי כי המנשא נשאר בבית ואנו יוצאים עם עגלה. עם הוציאי את העגלה (החדשה יחסית) דבר מה חשוד נראה לי בשילדה וחששתי לקחת את נושאת הזאטוטים בעלת הגלגלים עמי.
מה עושים? אני מאחרת לתור שחיכיתי לו חדשיים, אין עלי מנשא, אין פיחסלולארי לצלצל להזמין מונית או לקרא געוועלד לאחותי שבכל זאת תושיע,עד שאעלה 3 קומות עם בוץ בידיי לקרוא למונית, מה אעשה עם העגלה אשר פרוצדורה היא להכניס שוב למחסן?
החלטתי בכל זאת לנסות להגיע, עם העגלה בתקווה שבצבצי עם תת הרגישות שלו, לא ישית לבו לחוסר הנוחיות בשלדת העגלה. לא לגמרי ברגל, עם אוטובוס.
חיכינו דקות מה עד לבואו, וכשהגיע זה, נוכחנו לראשונה עד כמה אוטובוסים מסויימים עלולים להיות בלתי ידידותיים לנושאי עגלות ונוסעיהן.
היה עלי להעלות את העגלה עם הביצבץ בתוכה 3-4 מדרגות (לא הנהג, ובוודאי שלא הבחור הצעיר שישב מאחוריו העלו על דעתם לנסות לעזור לי. במדרגה האחרונה קם אדם לקראת זיקנה והושיט ידו לעזרתי.)
רמזורים בדרך אדומים כולם, הכל פועל לרעתי.
ובכל זאת הצלחתי להגיע דקה תמימה לפני הזמן, ועוד התור התעכב קלות,
ולפיכך התרווחתי לי בכיסאי וקראתי לבציק את הספר שלא הסכים להפרד ממנו ביציאה מהבית - תירס חם (פויה של ספר, לא ידוע לי מדוע הוא בכלל מצוי בספרייתי, אם אצליח להעלימו מהבית בהצלחה שקטה, אני תורמת אותו לכל מען דבעי).
בים בם בם, תירס חם. בים בם בם.
לירון בפעמון, יהב והמטלופון, כרכומית על סף עילפון, ואני מתכוננת לתור.
מוציאה את ההפנייה, מביטה שוב בשם הרופא על דף התור שנקבע לי
ומחסירה פעימה.
משהו לא נראה לי.
דלקת פרקים? ראומטולוג?
ומדוע זה כתוב על התדפיס של קביעת התור המטולוג?
האם אני לא מבינה ברפואה וייתכן שהמטולוג וראומטולוג אחד הם?
או אולי ההמטולוג הזה הוא גם ראומטולוג?
אולי יש משהו שהפקידה יודעת ואני לא?
נפתחת הדלת. אני נקראת פנימה.
בחיוך של "כמה נפלא, מה נהדר" אני ניגשת לרופא, ואומרת לו:
" יש לי תחושה שהפעם זה יהיה קצר במיוחד...." ומגישה לו את ההפניה...
חודשיים!
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בוציק הקטן החל לדבר. כלומר הוא כבר אומר הרבה מאד.
הוא לא דברן אבל אוצר המילים שלו מאד מאד גדול יחסית לזאטוט שהחל לדבר רק לפני כחודש.
יש לי אח בשם גיא ואחות בשם רוני. הוא אוהב אותם אהבת נפש.
לפני חודש כששאלתי אותו (יש לי מן אובססיה שכזו לשאול אותו כל הזמן לגבי בני המשפחה): "איך קוראים לדוד שלך? יש לך דוד:... "גיא"
ואיך קוראים לדודה שלך? דודה... "גיאיה"...
עד היום הוא מסרב להגיד רוני. הוא תמיד יגיד שלדודה שלו קוראים גיא. לפעמים הוא יגיד "דנה" (שהיא אמא שלי, סבתא דנה)
הוא יודע איך קוראים לכולם. יש לו מבט ממזרי ביותר כשהוא עונה תשובה "לא נכונה"
אתמול כששאלתי אותו: "איך קוראים לדודה הג'ינג'ית שלך?" - "גיאג'ית"
הוא לא דברן אבל אוצר המילים שלו מאד מאד גדול יחסית לזאטוט שהחל לדבר רק לפני כחודש.
יש לי אח בשם גיא ואחות בשם רוני. הוא אוהב אותם אהבת נפש.
לפני חודש כששאלתי אותו (יש לי מן אובססיה שכזו לשאול אותו כל הזמן לגבי בני המשפחה): "איך קוראים לדוד שלך? יש לך דוד:... "גיא"
ואיך קוראים לדודה שלך? דודה... "גיאיה"...
עד היום הוא מסרב להגיד רוני. הוא תמיד יגיד שלדודה שלו קוראים גיא. לפעמים הוא יגיד "דנה" (שהיא אמא שלי, סבתא דנה)
הוא יודע איך קוראים לכולם. יש לו מבט ממזרי ביותר כשהוא עונה תשובה "לא נכונה"
אתמול כששאלתי אותו: "איך קוראים לדודה הג'ינג'ית שלך?" - "גיאג'ית"
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
פתחתי את הדף של סיפורי מספרים. אין לי מספיק סיפורים לספר שם. מקווה שאמצא. יש לי שוב שיעורי בית להכין סיפור.
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אספר על השבוע שבו יצא הדיסק הראשון שלנו.
חם וטרי היישר מתנור בית הדפוס, לקחנו עותקים מלא התיק ונסענו לנו לאנגליה, להופיע ולתור. הוזמננו לפסטיבל שנערך בcavern club האגדי.
לא הספקנו אפילו להראות,להשמיע, לחלק לקרובים אלינו,ואני מדברת על הקרובים קרובים- אמהות/ הורים, אחים, סבתאות וסבאים .
הסתובבנו לנו בליברפול ושכנותיה, שרנו וניגננו במקומות שונים ומשונים, מכרנו דיסקים- חלקם אפילו תוך כדי הופעות רחוב משעשעות ושבנו לארץ הקודש.
קצת אחרי שובנו ארצה הוזמננו להתארח בתכנית רדיו, ברשת ב', לקראת השקת האלבום בארץ.
מכיוון שעדיין לא הושק רשמית, אמרו לנו בחברת התקליטים שלא להפיץ עותקים. ואנחנו בוקים ילדים ממושמעים, עדיין לא מחלקים עותק לאף אחד.
וואו, איזה יופי, פעם ראשונה שאני מתארחת ברדיו, ועוד בשידור חי. יידעתי את הקרובים ביותר - אמא, אחים, סבא וסבתא - ממנה גם ביקשתי להקליט אם תוכל.
מוצ"ש,הגענו למתחם קול ישראל ונכנסנו לאולפן. יחד איתנו התארחו מספר אמנים נוספים, ביניהם אחת מוכרת יותר.
מטבע הדברים ניתנה לה במה גדולה בהרבה מאשר לכולנו, ואנחנו הסתפקנו במילים בודדות, בשירה LIVE של שני שירים ועוד השמעה של שניים מהאלבום החדש.
יצאנו מהאולפן מרוצים ומתוסכלים בו זמנית, אך זהו עולם המוסיקה. כמובן שעם צאתנו ישר החלו הטלפונים המשפחתיים - איזה יופי, חבל שכל -כך מעט, למה נתנו רק לה לדבר, הייתם מקסימים, למה הייתם צריכים להגיד ככה וככה, ועוד כהנא וכהנא.
למחרת היום, לאחר התאוששות מסויימת מליל אמש- חזרנו בשעה מאוחרת מאד - קפצתי לבקר אצל סבתא וסבא (כמעט מילולית- גרנו אז במרחק 3 דק' הליכה נינוחה אלו מאלו).
בפתח הדלת מקדמת אותי קריאתה של סבתא : "אוי, איזה שיר נחמד זה ששרתם, נו, OOH LA LA ,ממש מצא חן בעיני (מחמאה אדירה מפיה של סבתא שכל מה שאינו שוברט לא באמת נחשב למוסיקה בעיניה) שיר מאד יפה. השיר האחר, מה זה המילים האלה?
טוב, אולי את יכולה לעזור לי עם הכביסה? קצת קשה לי להרים את הידיים לחבל?...."
לפני שעזבתי היא ממשיכה:" באמת, איזה שיר יפה, מאד מוצא חן בעיני...(נדמה לי שאפילו זמזמה משהו).
בבוקר למחרת סבתא מתעוררת, אומרת לסבא שהיא מרגישה לא כל כך טוב, ומתעלפת. מותה נקבע אחרי שעה.
היא לא זכתה לקבל עותק של הדיסק, או אפילו לשמוע אותו. רק את שני השירים שהשמיעו ברדיו.
סבתא חמודה שלי.
חם וטרי היישר מתנור בית הדפוס, לקחנו עותקים מלא התיק ונסענו לנו לאנגליה, להופיע ולתור. הוזמננו לפסטיבל שנערך בcavern club האגדי.
לא הספקנו אפילו להראות,להשמיע, לחלק לקרובים אלינו,ואני מדברת על הקרובים קרובים- אמהות/ הורים, אחים, סבתאות וסבאים .
הסתובבנו לנו בליברפול ושכנותיה, שרנו וניגננו במקומות שונים ומשונים, מכרנו דיסקים- חלקם אפילו תוך כדי הופעות רחוב משעשעות ושבנו לארץ הקודש.
קצת אחרי שובנו ארצה הוזמננו להתארח בתכנית רדיו, ברשת ב', לקראת השקת האלבום בארץ.
מכיוון שעדיין לא הושק רשמית, אמרו לנו בחברת התקליטים שלא להפיץ עותקים. ואנחנו בוקים ילדים ממושמעים, עדיין לא מחלקים עותק לאף אחד.
וואו, איזה יופי, פעם ראשונה שאני מתארחת ברדיו, ועוד בשידור חי. יידעתי את הקרובים ביותר - אמא, אחים, סבא וסבתא - ממנה גם ביקשתי להקליט אם תוכל.
מוצ"ש,הגענו למתחם קול ישראל ונכנסנו לאולפן. יחד איתנו התארחו מספר אמנים נוספים, ביניהם אחת מוכרת יותר.
מטבע הדברים ניתנה לה במה גדולה בהרבה מאשר לכולנו, ואנחנו הסתפקנו במילים בודדות, בשירה LIVE של שני שירים ועוד השמעה של שניים מהאלבום החדש.
יצאנו מהאולפן מרוצים ומתוסכלים בו זמנית, אך זהו עולם המוסיקה. כמובן שעם צאתנו ישר החלו הטלפונים המשפחתיים - איזה יופי, חבל שכל -כך מעט, למה נתנו רק לה לדבר, הייתם מקסימים, למה הייתם צריכים להגיד ככה וככה, ועוד כהנא וכהנא.
למחרת היום, לאחר התאוששות מסויימת מליל אמש- חזרנו בשעה מאוחרת מאד - קפצתי לבקר אצל סבתא וסבא (כמעט מילולית- גרנו אז במרחק 3 דק' הליכה נינוחה אלו מאלו).
בפתח הדלת מקדמת אותי קריאתה של סבתא : "אוי, איזה שיר נחמד זה ששרתם, נו, OOH LA LA ,ממש מצא חן בעיני (מחמאה אדירה מפיה של סבתא שכל מה שאינו שוברט לא באמת נחשב למוסיקה בעיניה) שיר מאד יפה. השיר האחר, מה זה המילים האלה?
טוב, אולי את יכולה לעזור לי עם הכביסה? קצת קשה לי להרים את הידיים לחבל?...."
לפני שעזבתי היא ממשיכה:" באמת, איזה שיר יפה, מאד מוצא חן בעיני...(נדמה לי שאפילו זמזמה משהו).
בבוקר למחרת סבתא מתעוררת, אומרת לסבא שהיא מרגישה לא כל כך טוב, ומתעלפת. מותה נקבע אחרי שעה.
היא לא זכתה לקבל עותק של הדיסק, או אפילו לשמוע אותו. רק את שני השירים שהשמיעו ברדיו.
סבתא חמודה שלי.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
סיפור הברית
יש לי תחושות שונות בגוף. אולי אני בהריון? עושה בדיקה. תוצאה שלילית.
ובכל זאת, משהו לא מרפה ממני. הגוף מרגיש שונה.
חמישה ימים לאחר מכן, יושבת לי בשירותים. משהו מרגיש מוזר. אחר.
מחליטה לעשות שוב בדיקה.
רואה את הקו המיוחל, חיוור, אך בהחלט קיים.
בדיוק נכנס האיש לשרותים ורואה אותי יושבת לי על האסלה, חיוך רחב כקו האופק על פני. - "אנחנו בהריון"
הלם. מה?! אבל...מה?! (קצת קשה לחבק בחורה על אסלה...)
יופי של דרך לספר לבחור שהנה, הוא יהיה אבא בעוד כתשעה חודשים.
אצלי רואים בטן כבר רק ממחשבה על הריון.
תמיד דיברנו על הבת שתהיה לנו, ועכשיו אני מרגישה בבירור: "בן".
הוא לא יכול להיות משהו אחר. קטני חמודי.
הבדיקה מוכיחה שתחושות הבטן שלי (תרתי משמע) צודקות. בן.
יהושפט. כך אני מכנה אותו. יהושפט רובשקין דולין (הראשון).
נכנסת לשבוע 14, שרה בקונצרט עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית , ובזמן הישיבה על הבמה- מתחילה להרגיש דגדוגים חלושים.
קטני חמודי זז לו ומשייט למשמע המוסיקה.
השבועות הולכים ומתקדמים, אני עמוסה בקונצרטים וחזרות.
שרה ליהושפט בלא הרף, הוא מגיב בליטוף שלי מפנים הבטן.
כשהמקהלה שרה- קטני שקט. עם הפסקה בשירה- מתחיל לשייט ולהתנועע.
ממש אפשר לחוש מי הוא לפי ההתנהלות שלו. הוא שקט, נינוח,ויחד עם זאת יודע מה הוא רוצה.
יש ביננו מן הבנה שכזו,
}אנחנו מתקרבים למועד. נשארו לנו כחודש ומחצה עד התאריך הצפוי. עד שנראה מי הוא היהושפט הקטן.
למרות הרצון העז והסקרנות לראותו כבר, אני בעצם חשה כי אני באמת מכירה אותו, יודעת מי הוא.
לאט לאט חודרת בי ההכרה כי הוא מושלם כפי שהוא, אני לא רוצה שייגעו בו.
מתחילה לקרא ולברר דעות בעד ונגד, חוות דעת רפואיות, האם יש אמהות שחשו כמוני ולא אפשרו לפגוע בגופו ובשרו של ילדם (אז לראשונה נכנסתי ל"באופן", קצת הלכתי פה לאיבוד, יש לציין). מתחילה לשלוח רמזים (עבים) ולהשאיר אתרים הנוגעים בנושא פתוחים, ואף מפנה את האיש אליהם. גם עם הסבתות דיברתי.
מחליטה בנחרצות - לא אתן אף אחד לגעת בך!
מלטפת אותך ומרגיעה- אל תדאג חמודי קטן, אמא לא תתן לאף אחד לגעת בך, לפגוע בגוף שלך.
יהושפט מצדו מקשיב, ועונה לי בליטופים תוך בטניים.
מסביב עוד לא מופעל לחץ מסיבי, מתייחסים אלי בביטול.
האיש קורא ומתרשם מה, אך לא נתפס ל"שיגעון החדש".
ילדתי בשעה טובה, (בבית חולים, ואפילו עם אפידורל לצערי.)
יומיים לאחר הלידה, מתחילות השאלות:
איפה עושים את הברית, באיזה פורום, מי המבצע.
לא רוצה! לא רוצה! זה לא נכון לעשות!
אבל גם לאיש יש חלק בהחלטה, הילד גם שלו.
נכנעתי ללחצים.
כועסת על עצמי על שנכנעתי, כועסת על כל הסובבים אותי שאילצו אותי. לפחות אבחר במבצע עם הכי הרבה נסיון, ושיהיה בהרדמה.פרןפסור נוירוכירורג מוהל.
מגיע היום המקולל, אני עדיין מקווה שאיכשהו כל הסיפור יתבטל באורח פלא. אבל לא.
אני בוכה בהיסטריה. יוצאת מהחדר. לא מסוגלת לשאת את המחשבה על מה שאני והחברה המקוללת מעוללים לבני הרך, הזך, השלם שם בחדר. לא מצליחה להיות שם לצידו ברגע הנורא הזה. כועסת על כולם. מרגישה שלא הותירו לי ברירה. חוסר אונים.
המעשה נעשה.
אני חוזרת לחדר, ממררת בבכי, אוספת את אוריה שלי אל ידי. מניקה אותו. הוא נרגע מהר. כמעט שלא בוכה. עבר בשלום.
נושמת לרווחה. עברנו את זה. עדיין לא מאמינה שלא עמדתי בלחץ.
אוריה ישן עלי בלילה. (כך למשך החודשיים הראשונים). הוא ישן רצוף בין 6-8 שעות עד גיל 4 חודשים.
בסביבות 4 בבוקר, הוא הזיז את הרגל מעט. התעוררתי (אני שיכולה לישון באולפן הקלטות בפול ווליום, מאז הלידה מתעוררת עם כל תזוזת שערה הכי קטנה).
מכיוון שהתעוררתי, בסכלותי הרבה החלטתי לנהוג כפי שראיתי בבית החולים (שטויות של אמא לילד ראשון)- אם כבר התעוררתי, למה שלא אחליף לו חיתול? (התינוק ישן!!!!, למה להעיר אותו?!!!אולי גם את יכולה להמשיך לישון?!!!).
לוקחת את אוריה הקטן חמוד (והישן!!!) לשידה (רהיט מיותר ומטופש) ומניחה אותו.
פתאום רואה שכל החולצה שלי ספוגה בדם.
מסתכלת ורואה שהחיתול של אוריה ספוג כולו בדם.
מבועתת, קוראת לאיש ולאימי (שנשארה לישון באותו לילה, פעם אחת ויחידה לאחר הלידה).
אנחנו מצלצלים אל אדון פרופסור נוירוכירורג (ב5 בבוקר) לשאול מה עושים, והוא שולח אותנו ישירות לבית החולים.
טסים לבית החולים. שם מעכבים אותנו קצת יותר מדי במיון. כשאנחנו מגיעים כבר למיון ילדים, פתאום מתחילים רופאים מסביבנו לרוץ, להריץ בדיקות, ונראים מאד דרוכים.
אני מבינה שהמצב חמור, ונמצאת על סף התמוטטות. אוריה חמוד שלי. מבועתת. מפוחדת. זועמת. אבודה. לא מסוגלת לסלוח. מפנה את הכעס כלפי עצמי על שנכנעתי למרות שידעתי, למרות שהבטחתי לו שלא אתן שיאונה לו כל רע, כלפי האיש שלא אפשר לי ללכת כפי שהורה לי לבי, כלפי אמי והלחצים שלה, שתמיד מבטלת אותי ואת רצונותי, מערערת את הביטחון שלי בעצמי.
אחרי כחצי שעה מצליחים לייצב את אוריה שלי. הדימום פסק. הוא איבד הרבה דם (נו, חיתול שלם ספג בדם, חולצה, שמיכה, ועוד בהמשך הדרך).
נשארנו יומיים בבית חולים. לא ברור לגמרי מה היה. כנראה שנפגע איזה כלי דם.
אדון פרפוסור נוירוכירורג מוהל מגיע לבקר את הפציינט רק לאחר שזה כבר שב לביתו.
אוריה החלים. הוא לא זוכר את הסיפור הזה. הוא כן זוכר שבקיץ כשהיה בים נכנסו לו מים לעין. (חודשיים הוא הסתובב עם זה, מראה לכל מי שרק הביט לו את העין, משמיע קול תלונה. אההההה- היום הוא גם כבר אומר ים---עין)
האיש שלי ואמי לעולם לא יסכימו לעשות ברית לילד הבא.
הילד הבא שלי יהיה ילדה....
יש לי תחושות שונות בגוף. אולי אני בהריון? עושה בדיקה. תוצאה שלילית.
ובכל זאת, משהו לא מרפה ממני. הגוף מרגיש שונה.
חמישה ימים לאחר מכן, יושבת לי בשירותים. משהו מרגיש מוזר. אחר.
מחליטה לעשות שוב בדיקה.
רואה את הקו המיוחל, חיוור, אך בהחלט קיים.
בדיוק נכנס האיש לשרותים ורואה אותי יושבת לי על האסלה, חיוך רחב כקו האופק על פני. - "אנחנו בהריון"
הלם. מה?! אבל...מה?! (קצת קשה לחבק בחורה על אסלה...)
יופי של דרך לספר לבחור שהנה, הוא יהיה אבא בעוד כתשעה חודשים.
אצלי רואים בטן כבר רק ממחשבה על הריון.
תמיד דיברנו על הבת שתהיה לנו, ועכשיו אני מרגישה בבירור: "בן".
הוא לא יכול להיות משהו אחר. קטני חמודי.
הבדיקה מוכיחה שתחושות הבטן שלי (תרתי משמע) צודקות. בן.
יהושפט. כך אני מכנה אותו. יהושפט רובשקין דולין (הראשון).
נכנסת לשבוע 14, שרה בקונצרט עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית , ובזמן הישיבה על הבמה- מתחילה להרגיש דגדוגים חלושים.
קטני חמודי זז לו ומשייט למשמע המוסיקה.
השבועות הולכים ומתקדמים, אני עמוסה בקונצרטים וחזרות.
שרה ליהושפט בלא הרף, הוא מגיב בליטוף שלי מפנים הבטן.
כשהמקהלה שרה- קטני שקט. עם הפסקה בשירה- מתחיל לשייט ולהתנועע.
ממש אפשר לחוש מי הוא לפי ההתנהלות שלו. הוא שקט, נינוח,ויחד עם זאת יודע מה הוא רוצה.
יש ביננו מן הבנה שכזו,
}אנחנו מתקרבים למועד. נשארו לנו כחודש ומחצה עד התאריך הצפוי. עד שנראה מי הוא היהושפט הקטן.
למרות הרצון העז והסקרנות לראותו כבר, אני בעצם חשה כי אני באמת מכירה אותו, יודעת מי הוא.
לאט לאט חודרת בי ההכרה כי הוא מושלם כפי שהוא, אני לא רוצה שייגעו בו.
מתחילה לקרא ולברר דעות בעד ונגד, חוות דעת רפואיות, האם יש אמהות שחשו כמוני ולא אפשרו לפגוע בגופו ובשרו של ילדם (אז לראשונה נכנסתי ל"באופן", קצת הלכתי פה לאיבוד, יש לציין). מתחילה לשלוח רמזים (עבים) ולהשאיר אתרים הנוגעים בנושא פתוחים, ואף מפנה את האיש אליהם. גם עם הסבתות דיברתי.
מחליטה בנחרצות - לא אתן אף אחד לגעת בך!
מלטפת אותך ומרגיעה- אל תדאג חמודי קטן, אמא לא תתן לאף אחד לגעת בך, לפגוע בגוף שלך.
יהושפט מצדו מקשיב, ועונה לי בליטופים תוך בטניים.
מסביב עוד לא מופעל לחץ מסיבי, מתייחסים אלי בביטול.
האיש קורא ומתרשם מה, אך לא נתפס ל"שיגעון החדש".
ילדתי בשעה טובה, (בבית חולים, ואפילו עם אפידורל לצערי.)
יומיים לאחר הלידה, מתחילות השאלות:
איפה עושים את הברית, באיזה פורום, מי המבצע.
- איזו ברית? מי עושה ברית? אני לא מסכימה בשום אופן.
- יש דבר כזה, תבדקו בעצמכם, לא מוכנה להרע לקטני החמוד (עדיין אין לו שם מלבד קטני חמודי/ יהושפט ר. דולין).
לא רוצה! לא רוצה! זה לא נכון לעשות!
אבל גם לאיש יש חלק בהחלטה, הילד גם שלו.
נכנעתי ללחצים.
כועסת על עצמי על שנכנעתי, כועסת על כל הסובבים אותי שאילצו אותי. לפחות אבחר במבצע עם הכי הרבה נסיון, ושיהיה בהרדמה.פרןפסור נוירוכירורג מוהל.
מגיע היום המקולל, אני עדיין מקווה שאיכשהו כל הסיפור יתבטל באורח פלא. אבל לא.
אני בוכה בהיסטריה. יוצאת מהחדר. לא מסוגלת לשאת את המחשבה על מה שאני והחברה המקוללת מעוללים לבני הרך, הזך, השלם שם בחדר. לא מצליחה להיות שם לצידו ברגע הנורא הזה. כועסת על כולם. מרגישה שלא הותירו לי ברירה. חוסר אונים.
המעשה נעשה.
אני חוזרת לחדר, ממררת בבכי, אוספת את אוריה שלי אל ידי. מניקה אותו. הוא נרגע מהר. כמעט שלא בוכה. עבר בשלום.
נושמת לרווחה. עברנו את זה. עדיין לא מאמינה שלא עמדתי בלחץ.
אוריה ישן עלי בלילה. (כך למשך החודשיים הראשונים). הוא ישן רצוף בין 6-8 שעות עד גיל 4 חודשים.
בסביבות 4 בבוקר, הוא הזיז את הרגל מעט. התעוררתי (אני שיכולה לישון באולפן הקלטות בפול ווליום, מאז הלידה מתעוררת עם כל תזוזת שערה הכי קטנה).
מכיוון שהתעוררתי, בסכלותי הרבה החלטתי לנהוג כפי שראיתי בבית החולים (שטויות של אמא לילד ראשון)- אם כבר התעוררתי, למה שלא אחליף לו חיתול? (התינוק ישן!!!!, למה להעיר אותו?!!!אולי גם את יכולה להמשיך לישון?!!!).
לוקחת את אוריה הקטן חמוד (והישן!!!) לשידה (רהיט מיותר ומטופש) ומניחה אותו.
פתאום רואה שכל החולצה שלי ספוגה בדם.
מסתכלת ורואה שהחיתול של אוריה ספוג כולו בדם.
מבועתת, קוראת לאיש ולאימי (שנשארה לישון באותו לילה, פעם אחת ויחידה לאחר הלידה).
אנחנו מצלצלים אל אדון פרופסור נוירוכירורג (ב5 בבוקר) לשאול מה עושים, והוא שולח אותנו ישירות לבית החולים.
טסים לבית החולים. שם מעכבים אותנו קצת יותר מדי במיון. כשאנחנו מגיעים כבר למיון ילדים, פתאום מתחילים רופאים מסביבנו לרוץ, להריץ בדיקות, ונראים מאד דרוכים.
אני מבינה שהמצב חמור, ונמצאת על סף התמוטטות. אוריה חמוד שלי. מבועתת. מפוחדת. זועמת. אבודה. לא מסוגלת לסלוח. מפנה את הכעס כלפי עצמי על שנכנעתי למרות שידעתי, למרות שהבטחתי לו שלא אתן שיאונה לו כל רע, כלפי האיש שלא אפשר לי ללכת כפי שהורה לי לבי, כלפי אמי והלחצים שלה, שתמיד מבטלת אותי ואת רצונותי, מערערת את הביטחון שלי בעצמי.
אחרי כחצי שעה מצליחים לייצב את אוריה שלי. הדימום פסק. הוא איבד הרבה דם (נו, חיתול שלם ספג בדם, חולצה, שמיכה, ועוד בהמשך הדרך).
נשארנו יומיים בבית חולים. לא ברור לגמרי מה היה. כנראה שנפגע איזה כלי דם.
אדון פרפוסור נוירוכירורג מוהל מגיע לבקר את הפציינט רק לאחר שזה כבר שב לביתו.
אוריה החלים. הוא לא זוכר את הסיפור הזה. הוא כן זוכר שבקיץ כשהיה בים נכנסו לו מים לעין. (חודשיים הוא הסתובב עם זה, מראה לכל מי שרק הביט לו את העין, משמיע קול תלונה. אההההה- היום הוא גם כבר אומר ים---עין)
האיש שלי ואמי לעולם לא יסכימו לעשות ברית לילד הבא.
הילד הבא שלי יהיה ילדה....
-
- הודעות: 3987
- הצטרפות: 27 דצמבר 2003, 21:55
- דף אישי: הדף האישי של לוטם_מרווני*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
_האיש שלי ואמי לעולם לא יסכימו לעשות ברית לילד הבא.
הילד הבא שלי יהיה ילדה...._
בכיתי כל כך הרבה, טדליק...
ולהבין מה בכל זאת קיבלת במתנה מכל הפרשה
את האינטואיציה שלך- כמובן! הלא הוא כולה הזיז רגל. ואת תפסת אותו בזמן. ואת הצלת לו את החיים בעירנות שלך, בקשב שלך אליו. ומעתה האינטואיציה שלך, תחושת הבטן שלך, הינה חלק שריר וקיים. כה חזק שגם אם הילד הבא יהיה ילד, שום פרופסור (אולי רק פורר פותח הלשונות אם צריך) לא יחתוך אצלו כלום. בלי קשר לאמא שלך או לבעלך. כי את תמיד צודקת. ככה זה.
הילד הבא שלי יהיה ילדה...._
בכיתי כל כך הרבה, טדליק...
ולהבין מה בכל זאת קיבלת במתנה מכל הפרשה
את האינטואיציה שלך- כמובן! הלא הוא כולה הזיז רגל. ואת תפסת אותו בזמן. ואת הצלת לו את החיים בעירנות שלך, בקשב שלך אליו. ומעתה האינטואיציה שלך, תחושת הבטן שלך, הינה חלק שריר וקיים. כה חזק שגם אם הילד הבא יהיה ילד, שום פרופסור (אולי רק פורר פותח הלשונות אם צריך) לא יחתוך אצלו כלום. בלי קשר לאמא שלך או לבעלך. כי את תמיד צודקת. ככה זה.
-
- הודעות: 2367
- הצטרפות: 14 יולי 2007, 01:22
- דף אישי: הדף האישי של ריש_גלית*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אמאל'ה! איזה סיפור מחריד. את נהדרת. כמו ש לוטם מרווני אמרה - הצלת את חייו באינטואיציה שלך, בקשב אליו!
עוד משהו שאת קיבלת במתנה - האפשרות לספר את הסיפור שלך ושל הבן שלך ככה, פשוט, בלי יותר מדי מלים ופרשנויות. ולהעביר את זה הלאה, למי שמתלבטת, חוששת ממה יגידו, צריכה חיזוק מול המשפחה.
אם תהיי מסוגלת מתישהו להעתיק את הסיפור, כמות שהוא, לדפים הרלוונטיים ב"באופן" וברשת - תבורכי. @}
בכלל נכנסתי להגיד תודה על מה שכתבת לי (-:. אז תודה ונעים להכיר!
עוד משהו שאת קיבלת במתנה - האפשרות לספר את הסיפור שלך ושל הבן שלך ככה, פשוט, בלי יותר מדי מלים ופרשנויות. ולהעביר את זה הלאה, למי שמתלבטת, חוששת ממה יגידו, צריכה חיזוק מול המשפחה.
אם תהיי מסוגלת מתישהו להעתיק את הסיפור, כמות שהוא, לדפים הרלוונטיים ב"באופן" וברשת - תבורכי. @}
בכלל נכנסתי להגיד תודה על מה שכתבת לי (-:. אז תודה ונעים להכיר!
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
לפני הלידה ישבתי ימים (!) על בחירת עגלה, השוואת דגמים, מה אני מחפשת בעגלה, איפה הכי משתלם לקנות.
גיליתי את הדגם האידאלי בשבילי, שענה כמעט על כל הדרישות ולא היה כל- כך יקר. (במושגים שלי היום דווקא היה מאד יקר).
אחרי 10 חודשים של ילד גדל והולך, הבנתי שאולי כדאי שהעגלה תמצא במקום בו כן יהיה לה שימוש, והעברנו לאחת הסבתות.
לכבוד יום הולדת שנה, רכשה עבורי הסבתא טיולון - לזמן שאולי כן ארצה עגלה.
למען האמת, כשהיה בן שנה וחדשיים (ו12 קילו), יצאתי עמו לראשונה בעגלה. אז הבנתי מדוע לא רציתי עד אותו זמן להשתמש בה:
רחובות היא עיר מאד ידידותית לבאופן. או יותר מדוייק- לא ידידותית לעגלות. מדרכות ששרדו את רעידות האדמה משנת 1930.
שבורות, צרות, רובן ללא הנמכה להעלאת עגלה.
מלבד זאת, עד אז שרתי לאוריה, החזקתי בידו, הראיתי לו כל דבר והסברתי לו. בעגלה מאד קשה לעשות זאת.
ניסיתי, אבל יצא שהלכתי רכונה קדימה עם נטיות לפריצת דיסק. (ולאו דוקא הדיסק שרציתי שיפרוץ...)
אבל בוציק לעומתי כל כך התלהב, שהחל לאחר זמן קצר לדבר ומילתו הראשונה כמעט היתה: "עגלה".
הוא ממש החל לשיר אותה: "עגלה, עגלה, עגלה עגלה"
באיזה שלב היא הפכה לציווי: "עגלה! עגלה! עגלה!"
לפעמים הוותה ניגוד: "עגלה" כשרוצה להכנס אליה ולצאת לטיול- "עגלה" כשנמצא בתוכה ורוצה לצאת.
מלבד זאת, מכיוון שאני כבר לא מפנה את תשומת לבו לדברים הנקרים בדרכו ופחות מסבירה לו, הוא למד להפנות את תשומת לבי, ולהסביר לי מה אנחנו רואים: טנדר! ג'יפ! האן, האן, האן! (אופנוע, השד יודע מאיפה למד את זה..), אוטובוס! גדול! ירוק! הלך...
והכי גרוע - לעבור ליד הגלידריה השכונתית שהוא מכיר היטב בעוונותי כי רבים..."אידה! אידה! אידה!" אם לא זוכה בכך- "גיה, גיה ,גיה,גיה! (עוגיה, עוד אחת מהמילים הראשונות ביותר בלקסיקון בעוונותי, גם בשל חולשתי לכאלה, וגם מכיוון שכונה כך בינקותו- אוריה ועוגיה הם היינו הך מבחינת הגיה).
גיליתי את הדגם האידאלי בשבילי, שענה כמעט על כל הדרישות ולא היה כל- כך יקר. (במושגים שלי היום דווקא היה מאד יקר).
אחרי 10 חודשים של ילד גדל והולך, הבנתי שאולי כדאי שהעגלה תמצא במקום בו כן יהיה לה שימוש, והעברנו לאחת הסבתות.
לכבוד יום הולדת שנה, רכשה עבורי הסבתא טיולון - לזמן שאולי כן ארצה עגלה.
למען האמת, כשהיה בן שנה וחדשיים (ו12 קילו), יצאתי עמו לראשונה בעגלה. אז הבנתי מדוע לא רציתי עד אותו זמן להשתמש בה:
רחובות היא עיר מאד ידידותית לבאופן. או יותר מדוייק- לא ידידותית לעגלות. מדרכות ששרדו את רעידות האדמה משנת 1930.
שבורות, צרות, רובן ללא הנמכה להעלאת עגלה.
מלבד זאת, עד אז שרתי לאוריה, החזקתי בידו, הראיתי לו כל דבר והסברתי לו. בעגלה מאד קשה לעשות זאת.
ניסיתי, אבל יצא שהלכתי רכונה קדימה עם נטיות לפריצת דיסק. (ולאו דוקא הדיסק שרציתי שיפרוץ...)
אבל בוציק לעומתי כל כך התלהב, שהחל לאחר זמן קצר לדבר ומילתו הראשונה כמעט היתה: "עגלה".
הוא ממש החל לשיר אותה: "עגלה, עגלה, עגלה עגלה"
באיזה שלב היא הפכה לציווי: "עגלה! עגלה! עגלה!"
לפעמים הוותה ניגוד: "עגלה" כשרוצה להכנס אליה ולצאת לטיול- "עגלה" כשנמצא בתוכה ורוצה לצאת.
מלבד זאת, מכיוון שאני כבר לא מפנה את תשומת לבו לדברים הנקרים בדרכו ופחות מסבירה לו, הוא למד להפנות את תשומת לבי, ולהסביר לי מה אנחנו רואים: טנדר! ג'יפ! האן, האן, האן! (אופנוע, השד יודע מאיפה למד את זה..), אוטובוס! גדול! ירוק! הלך...
והכי גרוע - לעבור ליד הגלידריה השכונתית שהוא מכיר היטב בעוונותי כי רבים..."אידה! אידה! אידה!" אם לא זוכה בכך- "גיה, גיה ,גיה,גיה! (עוגיה, עוד אחת מהמילים הראשונות ביותר בלקסיקון בעוונותי, גם בשל חולשתי לכאלה, וגם מכיוון שכונה כך בינקותו- אוריה ועוגיה הם היינו הך מבחינת הגיה).
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
השבוע שוכבת עם בוציק במיטה, מניקה. (יונק בתור שעשוע. קצת פה, קצת שם, קצת פה, שם ,פה, שם, פה שם, מדגדג, מסתכל מקרוב קרוב, בוחן היטב. בודק עם אצבע, עם האף, העין. מניח ראש.)
מצביע על הסוודר שלו, אומר- "כחול!". "תכלת"- אני מתקנת- "דומה לכחול". "תכיית!" .-"נכון חמוד."
מצביע על הכרית - כחול! (האמת- יותר ירוק, אבל היה חשוך. הוא באמת יודע היטב). "סגול!"- על נקודה בסדין. "אדום!" על המכונית הקטנה שלו. לבסוף מצביע על ציצי הימני - "לבן!"
(ואני שנים טוענת שהצבעים על פיהם "מוגדרים הגזעים" הם לחלוטין שגויים. אין אנשים לבנים כפי שאין אנשים שחורים. יותר בכיוון של ורדרד צהבהב לעומת חום כהה, חום בהיר, כהה עד מאד- כמעט חצילי. והנה, הוא בלי להניד עפעף סותר ומפריך לי את התאוריה כולה ברגע אחד של התבוננות.)
יומיים מאוחר יותר, שוב בוחן את ציציי בדוק ושוב. מקרב מבט, מרחיק, ולפתע קורא:"עיגול!" ומצביע על הפיטמה.
עליכם להבין, הוא עיגולופיל מושבע מגיל מספר חודשים. תמיד נתפס לדברים עגולים קטנים ומחזיק אותם ביד במשך שעות: גלגל של אוטו צעצוע, קרטון עגול, טיקט של חולצה חדשה, מכסים עגולים. עוגיות. עוד עוגיות. עוד ועוד עוגיות.
עיגול היתה אחת ממילותיו הראשונות.
במקום "צייר לי כבשה" הוא מבקש כי יציירו לו עיגול מכל מען דבעי.
לאחרונה החל לבקש (ולאחר מכן לדרוש) שאכין לו עיגולי פימו קטנים בצבעים. הוא מאבדם (או מי מאיתנו מאבדם) אחת ליום יומיים, כך שעלי לעמוד בקצב הייצור (ורכישת הפימו...).
בעקבות קביעת ה"עיגול" שלו על פטמתי, התחלתי לקשר משועשעת - האם מקור חדוות העיגולים שלו מסתמנת כ תסביך ציץ ?...
מצביע על הסוודר שלו, אומר- "כחול!". "תכלת"- אני מתקנת- "דומה לכחול". "תכיית!" .-"נכון חמוד."
מצביע על הכרית - כחול! (האמת- יותר ירוק, אבל היה חשוך. הוא באמת יודע היטב). "סגול!"- על נקודה בסדין. "אדום!" על המכונית הקטנה שלו. לבסוף מצביע על ציצי הימני - "לבן!"
(ואני שנים טוענת שהצבעים על פיהם "מוגדרים הגזעים" הם לחלוטין שגויים. אין אנשים לבנים כפי שאין אנשים שחורים. יותר בכיוון של ורדרד צהבהב לעומת חום כהה, חום בהיר, כהה עד מאד- כמעט חצילי. והנה, הוא בלי להניד עפעף סותר ומפריך לי את התאוריה כולה ברגע אחד של התבוננות.)
יומיים מאוחר יותר, שוב בוחן את ציציי בדוק ושוב. מקרב מבט, מרחיק, ולפתע קורא:"עיגול!" ומצביע על הפיטמה.
עליכם להבין, הוא עיגולופיל מושבע מגיל מספר חודשים. תמיד נתפס לדברים עגולים קטנים ומחזיק אותם ביד במשך שעות: גלגל של אוטו צעצוע, קרטון עגול, טיקט של חולצה חדשה, מכסים עגולים. עוגיות. עוד עוגיות. עוד ועוד עוגיות.
עיגול היתה אחת ממילותיו הראשונות.
במקום "צייר לי כבשה" הוא מבקש כי יציירו לו עיגול מכל מען דבעי.
לאחרונה החל לבקש (ולאחר מכן לדרוש) שאכין לו עיגולי פימו קטנים בצבעים. הוא מאבדם (או מי מאיתנו מאבדם) אחת ליום יומיים, כך שעלי לעמוד בקצב הייצור (ורכישת הפימו...).
בעקבות קביעת ה"עיגול" שלו על פטמתי, התחלתי לקשר משועשעת - האם מקור חדוות העיגולים שלו מסתמנת כ תסביך ציץ ?...
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
שוב בוציק, היום:
שואלת אותו: "אתה ח..." - "מוד"
"ואמא ח.."- "מודה".
"ואבא ח..." -"מוד"
"ורוני ח..." - "מודה"
"וגיא ..."- "חם" ....
מה שמפתיע שאתמול רציתי לבדוק אם הוא מבין את ההבדל בין בן לבת, ולא נראה היה שהוא מצליח לרדת לסוף דעתי. אבל עובדה שלשונית הוא יודע איך להטות תארים ופעלים בצורה הנכונה לפי המין.
וגם רואה שאני קצת מכונסת, לא איתו לגמרי, לא במאת האחוזים עצמי ואומר: "פלה..." (נפלה).
נפלתי השבוע ואני מעוכה למשעי. ספרתי לו על כך וציינתי שכואב לי ולכן קצת קשה לי להרימו או לרדוף אחריו להחלפת חיתולים וכד'.
הוא הפנים ואמר "פלה- כואב."
אחר כך עשה את הקישור לכך כשבאמת הייתי יותר בתוך עצמי.
שואלת אותו: "אתה ח..." - "מוד"
"ואמא ח.."- "מודה".
"ואבא ח..." -"מוד"
"ורוני ח..." - "מודה"
"וגיא ..."- "חם" ....
מה שמפתיע שאתמול רציתי לבדוק אם הוא מבין את ההבדל בין בן לבת, ולא נראה היה שהוא מצליח לרדת לסוף דעתי. אבל עובדה שלשונית הוא יודע איך להטות תארים ופעלים בצורה הנכונה לפי המין.
וגם רואה שאני קצת מכונסת, לא איתו לגמרי, לא במאת האחוזים עצמי ואומר: "פלה..." (נפלה).
נפלתי השבוע ואני מעוכה למשעי. ספרתי לו על כך וציינתי שכואב לי ולכן קצת קשה לי להרימו או לרדוף אחריו להחלפת חיתולים וכד'.
הוא הפנים ואמר "פלה- כואב."
אחר כך עשה את הקישור לכך כשבאמת הייתי יותר בתוך עצמי.
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
הי טדליק
הדף שלך מקסים.
אני מכירה אותך ממפגשי ללל, קוראים לי כמו לאחותך..., לא יודעת אם את זוכרת.
תודה.
הדף שלך מקסים.
אני מכירה אותך ממפגשי ללל, קוראים לי כמו לאחותך..., לא יודעת אם את זוכרת.
תודה.
-
- הודעות: 439
- הצטרפות: 06 אוגוסט 2005, 21:56
- דף אישי: הדף האישי של עולם_קטן*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בכיתי כל כך הרבה, טדליק...
מסיפור הברית.
גם לי היה קשה (ובטח שלגור, ששלושה שבועות אח"כ עוד דימם!) ואני עד היום לא סולחת לעצמי שהרשתי לעולל לו כזה דבר.
למזלי בלידה השניה נולדה בת (מדהימה ומקסימה) והויכוחים נחסכו.
והזדהות.
מסיפור הברית.
גם לי היה קשה (ובטח שלגור, ששלושה שבועות אח"כ עוד דימם!) ואני עד היום לא סולחת לעצמי שהרשתי לעולל לו כזה דבר.
למזלי בלידה השניה נולדה בת (מדהימה ומקסימה) והויכוחים נחסכו.
והזדהות.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
השבוע בקורס מספרי סיפורים הייתי צריכה להביא סיפור אישי, וזה הסיפור שעלי לספר בערב מספרי הסיפורים שיהיה בעוד 3 שבועות.
בחרתי לספר את סיפור הברית של אוריה, בלי להזכיר את המילה ברית, אלא ברמיזות עבות.טדליק נהנאנע (2008-12-15T15:53:27)
המרצה בקורס אמר שהסיפור מצויין, אלא שלא מבינים מספיק במה מדובר ושעלי להשתמש במילה ברית.
כשהכנסתי אותה, הוא אמר שעלי למתן באיזושהי דרך את האמירה שלי שאיני רוצה לעשות ברית לאוריה בשום אופן, מכיוון שהדבר מוביל לאנטגוניזם בחברה הפרימיטיבית שלנו, וכמספרת סיפורים לא זה מה שאני רוצה שיחושו כלפי. אולי שאגיד שלא רציתי כבר עכשיו לעשות ברית, שחששתי ורציתי להשתהות עם ההחלטה, שלא הייתי בטוחה.
קשה לי להגיד דבר כזה, מכיוון שזה לא נכון. ידעתי בביטחון מלא שאני לא רוצה לעשות ברית. לא היססתי בכלל.
ומצד שני, אני באמת לא באה לעשות פרובוקציות (למה הדעה שלי והרגשות שלי הם פרובוקציה? איזו חברה דפוקה!). אני מספרת סיפור. זה מקצוע, ויהיה זה לא מקצועי מצידי לעורר רגשות אנטגוניסטים כלפיי- המספרת.
חשבתי במקום להספר על חוסר החלטיות, להגיד שביני לבין אלוהי ישראל אני עושה ברית של מילים ולא של מילה. אני לא שוללת את היהדות בכלל ואת יהדותי בפרט. אני מאד מכבדת אותה. לא בדרך הזו.
מישהו יכול לייעץ לי כיצד כדאי להתנסח, האם הרעיון שלי יכול לעבור?
בחרתי לספר את סיפור הברית של אוריה, בלי להזכיר את המילה ברית, אלא ברמיזות עבות.טדליק נהנאנע (2008-12-15T15:53:27)
המרצה בקורס אמר שהסיפור מצויין, אלא שלא מבינים מספיק במה מדובר ושעלי להשתמש במילה ברית.
כשהכנסתי אותה, הוא אמר שעלי למתן באיזושהי דרך את האמירה שלי שאיני רוצה לעשות ברית לאוריה בשום אופן, מכיוון שהדבר מוביל לאנטגוניזם בחברה הפרימיטיבית שלנו, וכמספרת סיפורים לא זה מה שאני רוצה שיחושו כלפי. אולי שאגיד שלא רציתי כבר עכשיו לעשות ברית, שחששתי ורציתי להשתהות עם ההחלטה, שלא הייתי בטוחה.
קשה לי להגיד דבר כזה, מכיוון שזה לא נכון. ידעתי בביטחון מלא שאני לא רוצה לעשות ברית. לא היססתי בכלל.
ומצד שני, אני באמת לא באה לעשות פרובוקציות (למה הדעה שלי והרגשות שלי הם פרובוקציה? איזו חברה דפוקה!). אני מספרת סיפור. זה מקצוע, ויהיה זה לא מקצועי מצידי לעורר רגשות אנטגוניסטים כלפיי- המספרת.
חשבתי במקום להספר על חוסר החלטיות, להגיד שביני לבין אלוהי ישראל אני עושה ברית של מילים ולא של מילה. אני לא שוללת את היהדות בכלל ואת יהדותי בפרט. אני מאד מכבדת אותה. לא בדרך הזו.
מישהו יכול לייעץ לי כיצד כדאי להתנסח, האם הרעיון שלי יכול לעבור?
-
- הודעות: 465
- הצטרפות: 19 פברואר 2002, 21:05
- דף אישי: הדף האישי של תות_שדה*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בעצם את רוצה לעורר בקהל השומע רגשות מזדהים ולא אנטגוניזם, אז אולי לספר את הסיפור מנקודת מבט של תינוק שכן עשו לו ברית, מה עבר עליו בשמונת הימים הראשונים (השלווה) ואז הסכין המונפת ביום השמיני (איך אפשר לבטוח בעולם?) ואז להסיט את הסיפור לבנך ש"ניצל" מהסכין המונפת.
הרי בעצם רובנו מזדהים עם הכאב של תינוק שחווה ברית ויודעים (גם אם מכחישים) שזה כואב, שלא שואלים אותו בכלל וכו'.
אז אולי להתחבר לרגשות האלו ומשם לצאת לסיפור האישי (שעדיף לתת בפאנצ' ליין בסוף הסיפור, כך שאם תעוררי איזשהם רגשות אנטגוניזם, הסיפור כבר יסתיים, וגם הצלחת לסחוף אותם לכיוון שלך)
מקווה שנתתי אולי קצה חוט למחשבה.
הרי בעצם רובנו מזדהים עם הכאב של תינוק שחווה ברית ויודעים (גם אם מכחישים) שזה כואב, שלא שואלים אותו בכלל וכו'.
אז אולי להתחבר לרגשות האלו ומשם לצאת לסיפור האישי (שעדיף לתת בפאנצ' ליין בסוף הסיפור, כך שאם תעוררי איזשהם רגשות אנטגוניזם, הסיפור כבר יסתיים, וגם הצלחת לסחוף אותם לכיוון שלך)
מקווה שנתתי אולי קצה חוט למחשבה.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
הי תות,
תודה על המענה והמחשבה. הבעיה היא שאני מספרת את הסיפור של אוריה, שכן עבר ברית כנגד רצוני, וכמעט מת מאיבוד דם.
הסיפור עצמו כבר כתוב, רק את החלק שעלי "לתקן"/ "לרכך"/ "לסבר את אוזן המאזין" לא הצלחתי לנסח.
תודה על המענה והמחשבה. הבעיה היא שאני מספרת את הסיפור של אוריה, שכן עבר ברית כנגד רצוני, וכמעט מת מאיבוד דם.
הסיפור עצמו כבר כתוב, רק את החלק שעלי "לתקן"/ "לרכך"/ "לסבר את אוזן המאזין" לא הצלחתי לנסח.
-
- הודעות: 465
- הצטרפות: 19 פברואר 2002, 21:05
- דף אישי: הדף האישי של תות_שדה*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אוי, לא שמתי לב שכבר יש סיפור ושכן עשיתם ברית...
אם יהיה לי זמן אח"כ אנסה לעזור
אם יהיה לי זמן אח"כ אנסה לעזור
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
עם כל הכבוד למנחה של הקורס - אולי ההנחה שלו מוטעית. אולי היחס שלך לברית דווקא יצור הזדהות עם הקהל? אולי הוא דווקא נוגע ביצרים הקמאיים האימהיים של המאזינות בקהל? אולי דווקא האמירה הברורה והפומבית שלך כמספרת סיפורים מהווה אפשרות להשמיע בריש גלי את הקול המושתק של האישה ביהדות?
ועוד אני רוצה לומר משהו קצת לא יפה: המנחה של הקורס, נראה לי, מעוניין להשתיק אותך ולשנות את הקול האותנטי שלך רק כדי שיהיה לו נוח, כדי שלא יצטרך לשמוע משהו שנורא כואב לו (אולי בקשר להתנסות שעברה עליו בקשר לברית ואולי בגלל שקשה לו לשמוע אישה שאומרת דברים כל כך כואבים על הבן שלה).
לדעתי זו חוצפה מה שהוא מבקש ממך. מספרי סיפורים בכל העולם מעלים בסיפורים שלהם חומרים קשים מאד. הם לא ממציאים אותם יש מאיין אלא בוחרים להתמודד אתם מול הקהל באופן שמרפא גם את הקהל וגם אותם. למה למנוע את זה ממך ומהם?
ועוד אני רוצה לומר משהו קצת לא יפה: המנחה של הקורס, נראה לי, מעוניין להשתיק אותך ולשנות את הקול האותנטי שלך רק כדי שיהיה לו נוח, כדי שלא יצטרך לשמוע משהו שנורא כואב לו (אולי בקשר להתנסות שעברה עליו בקשר לברית ואולי בגלל שקשה לו לשמוע אישה שאומרת דברים כל כך כואבים על הבן שלה).
לדעתי זו חוצפה מה שהוא מבקש ממך. מספרי סיפורים בכל העולם מעלים בסיפורים שלהם חומרים קשים מאד. הם לא ממציאים אותם יש מאיין אלא בוחרים להתמודד אתם מול הקהל באופן שמרפא גם את הקהל וגם אותם. למה למנוע את זה ממך ומהם?
-
- הודעות: 101
- הצטרפות: 28 פברואר 2008, 21:31
- דף אישי: הדף האישי של לב_שמח*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
שלום טדליק,
קראתי את סיפור הברית שלכם בכאב לב. אני חושבת שחווית מייד בתחילת האמהות שלך את הסיוט הגדול מכולם וגם את ההוכחה הגדולה מכולם לעובדה שאת אמא מדהימה. עצוב מאוד שהייתם צריכים כולכם לעבור את מה שעברתם אבל אתם מאחורי זה שלמים ובריאים (בכוונה השתמשתי במילה "שלמים") ויכולים להמשיך את החיים עם שיעור מנצח. אנחנו לא מלנו אחרי התלבטויות רבות ולילות ללא שינה אבל כשמתייעצים איתי הורים לקראת לידה אני מספרת להם את הסיפור שלי, את כל השיקולים לכאן ולכאן ומסכמת שבעיני, בסופו של דבר, פחות חשוב אם נעשה האקט הפיזי. יותר משמעותי בעיני זה שהורים לוקחים אחריות אמיתית על הילדים שלהם ולא מקבלים שום גזרה כמובנת מאליה. מטילים ספק, שואלים שאלות, יודעים מה משמעות המעשה שהם עושים. אם אחרי כן הם מחליטים כן למול זה פחות נורא בעיני. למזלי הרב ההתמודדות אצלנו עם המשפחה והסביבה עברה בקלות יחסית (לכולם היה מה להגיד על זה אבל אף אחד לא החרים אותנו) אבל אני לא בטוחה שאם המחיר המשפחתי היה כבד מאוד היינו מחליטים את אותה החלטה. אני לא מכירה אותך אבל מרגישה כל כך מחוברת אליך באחוות האימהות ושולחת לך חיבוק מעומק ליבי. תבטחי בעצמך, תסלחי לעצמך, תסלחי לבעלך ותברכי על השיעור לכל החיים שקיבלת.
קראתי את סיפור הברית שלכם בכאב לב. אני חושבת שחווית מייד בתחילת האמהות שלך את הסיוט הגדול מכולם וגם את ההוכחה הגדולה מכולם לעובדה שאת אמא מדהימה. עצוב מאוד שהייתם צריכים כולכם לעבור את מה שעברתם אבל אתם מאחורי זה שלמים ובריאים (בכוונה השתמשתי במילה "שלמים") ויכולים להמשיך את החיים עם שיעור מנצח. אנחנו לא מלנו אחרי התלבטויות רבות ולילות ללא שינה אבל כשמתייעצים איתי הורים לקראת לידה אני מספרת להם את הסיפור שלי, את כל השיקולים לכאן ולכאן ומסכמת שבעיני, בסופו של דבר, פחות חשוב אם נעשה האקט הפיזי. יותר משמעותי בעיני זה שהורים לוקחים אחריות אמיתית על הילדים שלהם ולא מקבלים שום גזרה כמובנת מאליה. מטילים ספק, שואלים שאלות, יודעים מה משמעות המעשה שהם עושים. אם אחרי כן הם מחליטים כן למול זה פחות נורא בעיני. למזלי הרב ההתמודדות אצלנו עם המשפחה והסביבה עברה בקלות יחסית (לכולם היה מה להגיד על זה אבל אף אחד לא החרים אותנו) אבל אני לא בטוחה שאם המחיר המשפחתי היה כבד מאוד היינו מחליטים את אותה החלטה. אני לא מכירה אותך אבל מרגישה כל כך מחוברת אליך באחוות האימהות ושולחת לך חיבוק מעומק ליבי. תבטחי בעצמך, תסלחי לעצמך, תסלחי לבעלך ותברכי על השיעור לכל החיים שקיבלת.
-
- הודעות: 2455
- הצטרפות: 27 אוקטובר 2004, 19:00
- דף אישי: הדף האישי של ההולכת_בדרכים*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
הי טדליק,
אני באמת חושבת שהסיפור שלך מדהים, ושבהחלט יש לו מקום בערב מספרי הסיפורים.
השאלה איך לספר את הסיפור האמיתי וגם לא לעורר אנטגוניזם אינה תלויה בתוכן הסיפור וגם לא בשימוש במילה זו או אחרת,
אלא באווירה בה את משתמשת כשאת מספרת, ובמה שעומד מאחורי הרצון שלך לספר את הסיפור.
אם תתמקדי בכך שמטרתך היא לספר סיפור אישי, על התנסות אישית עמוקה שעברת, ששינתה את חייך ואת תפישתך -
תשיגי הקשבה בלב פתוח.
מה שאת צריכה לשים לב אליו זה - לא לבוא לסיפור מתוך מקום של "נביאת זעם", כלומר ללא כוונה להטיף, לחנך ולהשפיע,
אלא רק לשתף בדבר עוצמתי מאוד שקרה לך. מול סיפור אמיתי, ללא "כוונות נסתרות" אנשים נפתחים להקשיב.
אני חושבת שהעבודה על אופן הגשת הסיפור יכולה להיות תהליך של ריפוי עבורך, תהליך שדרכו תוכלי אולי לחוות את העוצמה שהרווחת ולא רק את זו שאיבדת בכל הפרשה, ולסלוח לעצמך ולכל האחרים (כמו שכתבה לב שמח).
<מרגיעון: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום >
אני באמת חושבת שהסיפור שלך מדהים, ושבהחלט יש לו מקום בערב מספרי הסיפורים.
השאלה איך לספר את הסיפור האמיתי וגם לא לעורר אנטגוניזם אינה תלויה בתוכן הסיפור וגם לא בשימוש במילה זו או אחרת,
אלא באווירה בה את משתמשת כשאת מספרת, ובמה שעומד מאחורי הרצון שלך לספר את הסיפור.
אם תתמקדי בכך שמטרתך היא לספר סיפור אישי, על התנסות אישית עמוקה שעברת, ששינתה את חייך ואת תפישתך -
תשיגי הקשבה בלב פתוח.
מה שאת צריכה לשים לב אליו זה - לא לבוא לסיפור מתוך מקום של "נביאת זעם", כלומר ללא כוונה להטיף, לחנך ולהשפיע,
אלא רק לשתף בדבר עוצמתי מאוד שקרה לך. מול סיפור אמיתי, ללא "כוונות נסתרות" אנשים נפתחים להקשיב.
אני חושבת שהעבודה על אופן הגשת הסיפור יכולה להיות תהליך של ריפוי עבורך, תהליך שדרכו תוכלי אולי לחוות את העוצמה שהרווחת ולא רק את זו שאיבדת בכל הפרשה, ולסלוח לעצמך ולכל האחרים (כמו שכתבה לב שמח).
<מרגיעון: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום >
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בביקור אצל סבי היקר, אני מנפחת לבוציק מספר בלונים. משתולל איתם, מעיף לכל עבר, שמח וצוהל.
לפתע אחד מתפוצץ.
אוי, בוץ, מה קרה לבלון? (מקווה שלא נבהל מדי, רק בן שנה ותשעה חודשים)
לוקחות כמה שניות עד שהוא מתעשת, ואז התגובה שלו מגיעה:
"שיט!"....
"שיט!"...
מניף ידים כלפי מעלה, ומורידן שנית לקריאת "שיט" נוספת...
אין לתאר את ההלם שלי ושל אחותי...
לעומתנו סבי היקר בן התשעים , מעודד אותו וקורא אחריו: "שיט!" , "נכון, אתה צודק, שיט!"
קצת יותר מאוחר אני אומרת לו, "חמוד אנחנו צריכים ללכת, בוא ננעל נעליים".
הקביעה שלו מגיעה- "מאוחר" (מסביר לאחותי.)
לפתע אחד מתפוצץ.
אוי, בוץ, מה קרה לבלון? (מקווה שלא נבהל מדי, רק בן שנה ותשעה חודשים)
לוקחות כמה שניות עד שהוא מתעשת, ואז התגובה שלו מגיעה:
"שיט!"....
"שיט!"...
מניף ידים כלפי מעלה, ומורידן שנית לקריאת "שיט" נוספת...
אין לתאר את ההלם שלי ושל אחותי...
לעומתנו סבי היקר בן התשעים , מעודד אותו וקורא אחריו: "שיט!" , "נכון, אתה צודק, שיט!"
קצת יותר מאוחר אני אומרת לו, "חמוד אנחנו צריכים ללכת, בוא ננעל נעליים".
הקביעה שלו מגיעה- "מאוחר" (מסביר לאחותי.)
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אני גם חושבת שהסיפור צריך להיספר כמו שהוא.
ככה, כמו שהוא, הוא בא מליבך, וכך הוא חזק.
אצלי המרגיעון: הכל- בעיני המתבונן. חייכתי לעצמי כשראיתיו, כי בדיוק לפני עברה לי מחשבה על המנחה שלך, שאולי בעיניו נושא "הברית לעשות או לא" מעורר פרובוקציה. בעוד שבעיני, למשל, הסיפור כ"כ נוגע, שעוקץ הפרובוקציה מתבטל לחלוטין.
אבל, מי אני, מה אני.
ככה, כמו שהוא, הוא בא מליבך, וכך הוא חזק.
אצלי המרגיעון: הכל- בעיני המתבונן. חייכתי לעצמי כשראיתיו, כי בדיוק לפני עברה לי מחשבה על המנחה שלך, שאולי בעיניו נושא "הברית לעשות או לא" מעורר פרובוקציה. בעוד שבעיני, למשל, הסיפור כ"כ נוגע, שעוקץ הפרובוקציה מתבטל לחלוטין.
אבל, מי אני, מה אני.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
המרצה היה דווקא מקבל בעצמו. הוא אמר שזה סיפור עם נקודה בעייתית כי החברה הפרימיטיבית שלנו מתעקשת על מעשה ברברי, אבל שאני יורה לעצמי ברגל מכיוון שאני לא מעוניינת לגרום להם לסלוד ממני כשאני מספרת סיפור, אלא להזדהות.
הוא צודק בכך, קשה בחברה הזו בכלל להזכיר את הנושא של אי מילה. ואני באה לספר סיפור שמתאר אינטואיציה אימהית, אני לא יכולה להרשות לעצמי שהקהל ימחק אותי כבר מאמצעו בלי להקשיב לסוף.
אני שוקלת לתאר את ה"מחשבות" שלי לא כהתלבטות, אלא כמעין "חוש שישי" שאמר לי - אסור לך לעשות ברית לילד, זה מסוכן עבורו, זה לא נכון.
גם זה סילוף של העובדות, מכיוון שלא הפחד ממה שעלול לקרות הוא שגרם לי להחליט שאני לא מוכנה לעשות ברית, אלא המעשה עצמו שנראה לי מיותר ואכזרי.
לא יודעת איך להציג את העניין.
הולכת,
באמת סיפרתי אותו כסיפור אישי, בלי לנסות להסביר ולחנך (הסיפור כפי שמובא כאן למעלה הוא מדוייק יותר, לעיניים באופניות. זה שאני מספרת בערב כתוב מקוצר מעט, וקצת יותר מעודן). אבל אפילו הסיפור האישי, שגרם לחלק מהשומעים להזיל דמעה, עדיין היה קשה לעיכול בגלל חוסר ההמוכנות שלי למול, עבור חלק לא מבוטל מהאנשים שלומדים איתי. והם כבר רגילים לשמוע סיפורים שונים ומשונים אצלנו.
הוא צודק בכך, קשה בחברה הזו בכלל להזכיר את הנושא של אי מילה. ואני באה לספר סיפור שמתאר אינטואיציה אימהית, אני לא יכולה להרשות לעצמי שהקהל ימחק אותי כבר מאמצעו בלי להקשיב לסוף.
אני שוקלת לתאר את ה"מחשבות" שלי לא כהתלבטות, אלא כמעין "חוש שישי" שאמר לי - אסור לך לעשות ברית לילד, זה מסוכן עבורו, זה לא נכון.
גם זה סילוף של העובדות, מכיוון שלא הפחד ממה שעלול לקרות הוא שגרם לי להחליט שאני לא מוכנה לעשות ברית, אלא המעשה עצמו שנראה לי מיותר ואכזרי.
לא יודעת איך להציג את העניין.
הולכת,
באמת סיפרתי אותו כסיפור אישי, בלי לנסות להסביר ולחנך (הסיפור כפי שמובא כאן למעלה הוא מדוייק יותר, לעיניים באופניות. זה שאני מספרת בערב כתוב מקוצר מעט, וקצת יותר מעודן). אבל אפילו הסיפור האישי, שגרם לחלק מהשומעים להזיל דמעה, עדיין היה קשה לעיכול בגלל חוסר ההמוכנות שלי למול, עבור חלק לא מבוטל מהאנשים שלומדים איתי. והם כבר רגילים לשמוע סיפורים שונים ומשונים אצלנו.
-
- הודעות: 6808
- הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
- דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
טדליק, אהלן, לא נראה לי שאנחנו מכירות, אבל משהו בדברים שכתבת על הברית ועל אימך מאד נגע בי.
אני עוקבת אחרייך כבר זמן מה (טוב, אי אפשר להתעלם מכזה כינוי! בהתחלה חשבתי שאת אתיופית או משהו כזה! ) ונהנית לקרוא את דברייך כאשר אני פוגשת אותם.
רציתי לומר לך משהו בדף על הברית, והחלטתי שעדיף בדפבית, ועל הדרך כבר להציג ת'צמי.
<אני אני כבר מחלקת לך פרשנות ככה ביד "רחבה" אז לפחות שתוכלי להגיד לי לסתום בלי בושה.>
<ככה באה לך לדפבית עם עייצס?! לא בנאדם! >
בקיצור, בקשר לאמא שלך. ולבקשה שלא תהיה שיפוטית וביקורתית. @}
זה נורא חשוב שאת מזהה את זה, ועוד יותר חשוב שאת מסוגלת להגיד את זה ולבקש את זה.
אבל בעיניי פתחת סדק בדלת ענקית לאללה, וחבל שהיא תשאר ככה שתוכלי לעבור בה רק בדוחק רב.
זיהית שיש אלמנט של שיפוטיות וביקורתיות, זיהית שאת מושפעת ממנו בצורה דרמטית (עד כדי לעשות דברים בהקשר של ההורות שלך)
עכשיו יש לך הזדמנות (את לא חייבת לקחת אותה) להשאיר את האחריות אצלך, ולהתחיל לשים לב כשזה קורה בזמן אמת. במקום לבקש ממישהו אחר שיחוס עלייך עם הקשיים שלך (ברוווווור שזו אמא אז זה משהו אחר, <ברור. נו!> טוב שביקשת. אבל יש פה הזדמנות. מקווה שאת מבינה אותי) תני מרחב אמיתי לכך שיש לך קושי, ושימי לב אליו. הדברים ישתנו מאליהם.
<שיואו איזה נדחפת. לאמאמינה.>
<אבל באמת שלא הייתי כותבת את זה סתם ככה לכל אחד.>
<ובאמת שזה לא מכוונות טובות. זה מאנוכיות טהורה. אני רוצה אנשים חזקים ומאושרים סביבי >
אני עוקבת אחרייך כבר זמן מה (טוב, אי אפשר להתעלם מכזה כינוי! בהתחלה חשבתי שאת אתיופית או משהו כזה! ) ונהנית לקרוא את דברייך כאשר אני פוגשת אותם.
רציתי לומר לך משהו בדף על הברית, והחלטתי שעדיף בדפבית, ועל הדרך כבר להציג ת'צמי.
<אני אני כבר מחלקת לך פרשנות ככה ביד "רחבה" אז לפחות שתוכלי להגיד לי לסתום בלי בושה.>
<ככה באה לך לדפבית עם עייצס?! לא בנאדם! >
בקיצור, בקשר לאמא שלך. ולבקשה שלא תהיה שיפוטית וביקורתית. @}
זה נורא חשוב שאת מזהה את זה, ועוד יותר חשוב שאת מסוגלת להגיד את זה ולבקש את זה.
אבל בעיניי פתחת סדק בדלת ענקית לאללה, וחבל שהיא תשאר ככה שתוכלי לעבור בה רק בדוחק רב.
זיהית שיש אלמנט של שיפוטיות וביקורתיות, זיהית שאת מושפעת ממנו בצורה דרמטית (עד כדי לעשות דברים בהקשר של ההורות שלך)
עכשיו יש לך הזדמנות (את לא חייבת לקחת אותה) להשאיר את האחריות אצלך, ולהתחיל לשים לב כשזה קורה בזמן אמת. במקום לבקש ממישהו אחר שיחוס עלייך עם הקשיים שלך (ברוווווור שזו אמא אז זה משהו אחר, <ברור. נו!> טוב שביקשת. אבל יש פה הזדמנות. מקווה שאת מבינה אותי) תני מרחב אמיתי לכך שיש לך קושי, ושימי לב אליו. הדברים ישתנו מאליהם.
<שיואו איזה נדחפת. לאמאמינה.>
<אבל באמת שלא הייתי כותבת את זה סתם ככה לכל אחד.>
<ובאמת שזה לא מכוונות טובות. זה מאנוכיות טהורה. אני רוצה אנשים חזקים ומאושרים סביבי >
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
כתבתי אתמול אבל נמחק לי איכשהו:
בוציק אוכל מרק. כלומר, הוא אוכל שקדי מרק, עם מרק כאמתלה ל"שקדיי" (עד לפני שבוע קרא לשקדים "מרק". לאחר שהבין את ההבדל, עשה הפרדה ומכנה אותם "שקדיי")
מסיים את המנה ומבקש "שקדיי".
די, בוץ, אכלנו מספיק שקדים.
בתחנונים: "אחד!"
טוב, הנה אחד (איזו רישעות מצדי P-:)
רואה שקיבל אחד: "שניים! שלושה! ארבעה! חמישה! שישה! שבעה! שמונה! תשעה!"
מונה תשעה ונותנת לו.
"עשרה!"
(נו, איך אפשר לעמוד בפניו... הייתי כה מופתעת מכך שהוא סופר עד עשר בהטיית זכר. הוא רק בן שנה ו9...)
בוציק אוכל מרק. כלומר, הוא אוכל שקדי מרק, עם מרק כאמתלה ל"שקדיי" (עד לפני שבוע קרא לשקדים "מרק". לאחר שהבין את ההבדל, עשה הפרדה ומכנה אותם "שקדיי")
מסיים את המנה ומבקש "שקדיי".
די, בוץ, אכלנו מספיק שקדים.
בתחנונים: "אחד!"
טוב, הנה אחד (איזו רישעות מצדי P-:)
רואה שקיבל אחד: "שניים! שלושה! ארבעה! חמישה! שישה! שבעה! שמונה! תשעה!"
מונה תשעה ונותנת לו.
"עשרה!"
(נו, איך אפשר לעמוד בפניו... הייתי כה מופתעת מכך שהוא סופר עד עשר בהטיית זכר. הוא רק בן שנה ו9...)
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בוץ נוסף בהמשך לתסביך ציץ:
יונק, מביט על פטמתי (ואני תוהה אילו פנינים יצאו מפיו לאחר ה"לבן", "עיגול" מהשבוע שעבר).
מחייך, וקובע : "יפה!"
[-:
איזה בוציק זה...
יונק, מביט על פטמתי (ואני תוהה אילו פנינים יצאו מפיו לאחר ה"לבן", "עיגול" מהשבוע שעבר).
מחייך, וקובע : "יפה!"
[-:
איזה בוציק זה...
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אני חושבת שמצאתי דרך לרכך את מה עלול "לצרום" בסיפור הברית שלי בלי להתפשר על האמת שלי.
פשוט מציגה את הקטע בו אני מתחילה להרגיש שאסור לי לעשות ברית כך:
לאט לאט מתחזקת אצלי בעוצמה תחושת הבטן שאסור לי לעשות לו ברית. שזה לא נכון עבורו.
הראש אומר: הלו, מה זה? אתם יהודים! אתם חיים בישראל, מה זאת אומרת?!
הבטן אומרת: "אל תשלחי ידך אל הנער!"
"איך אפשר?! אין דבר כזה!"
"אל תשלחי ידך אל הנער! אסור לך!" מתחילה לברר על אפשרויות כאלה, לקרא.
מחליטה שלא אאפשר לגעת בו. ואת הברית עם עם ישראל ואלוהים אעשה במילים, לא במילה!
מבטיחה לו: אל תדאג חמודי, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך!
והוא מקשיב לי.
פשוט מציגה את הקטע בו אני מתחילה להרגיש שאסור לי לעשות ברית כך:
לאט לאט מתחזקת אצלי בעוצמה תחושת הבטן שאסור לי לעשות לו ברית. שזה לא נכון עבורו.
הראש אומר: הלו, מה זה? אתם יהודים! אתם חיים בישראל, מה זאת אומרת?!
הבטן אומרת: "אל תשלחי ידך אל הנער!"
"איך אפשר?! אין דבר כזה!"
"אל תשלחי ידך אל הנער! אסור לך!" מתחילה לברר על אפשרויות כאלה, לקרא.
מחליטה שלא אאפשר לגעת בו. ואת הברית עם עם ישראל ואלוהים אעשה במילים, לא במילה!
מבטיחה לו: אל תדאג חמודי, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך!
והוא מקשיב לי.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
ושוב פניני בוציץ (בוץ +ציץ):
יונק, מביט בציץ: גדול!
מעביר מבטו לצד שני (או בפיו צ'ד שני): ענק!!!
היום פשוט אמר: "ציצי גדול" וחייך חיוך מלא אושר.
יונק, מביט בציץ: גדול!
מעביר מבטו לצד שני (או בפיו צ'ד שני): ענק!!!
היום פשוט אמר: "ציצי גדול" וחייך חיוך מלא אושר.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
עצוב שהורים חותכים ילדים...
עצוב שהורים חושבים רק על הכאב שהם מסירים לילד שלהם חלק בגוף בלי לחשוב על הנכות...
עצוב שלמרות שהורים מרגישים בכל נימי נפשם שאסור להם לעשות את זה ושזה לא מעשה נכון...הם עושים זאת.
עצוב שהורים מתעקשים על כל מיני דרכים "טיבעיות" ואת הדבר הכי טיבעי בעולם הם ממהרים "לתקן".
עצוב.
עצוב שהורים חושבים רק על הכאב שהם מסירים לילד שלהם חלק בגוף בלי לחשוב על הנכות...
עצוב שלמרות שהורים מרגישים בכל נימי נפשם שאסור להם לעשות את זה ושזה לא מעשה נכון...הם עושים זאת.
עצוב שהורים מתעקשים על כל מיני דרכים "טיבעיות" ואת הדבר הכי טיבעי בעולם הם ממהרים "לתקן".
עצוב.
-
- הודעות: 39
- הצטרפות: 09 אוקטובר 2008, 16:34
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
שלום,
הסיפור שלך העביר בי צמרמורות בכל הגוף. רק המחשבה על לגלות חיתול מלא בדם גורמת לי לאבד פעימות לב.
רשמת שההריון הבא יהיה עם בת. , גם אם זה יהיה עם בן, אני בטוחה שיהיה בסדר .
אהבתי את השידרוג לסיפור שלך.
הדס
הסיפור שלך העביר בי צמרמורות בכל הגוף. רק המחשבה על לגלות חיתול מלא בדם גורמת לי לאבד פעימות לב.
רשמת שההריון הבא יהיה עם בת. , גם אם זה יהיה עם בן, אני בטוחה שיהיה בסדר .
אהבתי את השידרוג לסיפור שלך.
הדס
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אז אני רואה שאת עוד ערה אז אוסיף: ברור שהכעס ורגשי האשם ברורים, ואם יש כעס גם טוב לבטא אותו ולהוציא אותו החוצה - אחרת הדברים נשארים בגוף. ואני מאחלת לך שתעברי את השלב של הכעס ורגשי האשמה ותתחזקי ותסלחי לעצמך על מה שקרה.
-
- הודעות: 2455
- הצטרפות: 27 אוקטובר 2004, 19:00
- דף אישי: הדף האישי של ההולכת_בדרכים*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
הי טדליק, כיף לשמוע שהערב עבר בטוב, ושהקהל התחבר לסיפור שלך @} @} @}
האמת שהייתי די בטוחה שהתגובות יהו אוהדות, ונראה לי שהמחשבה של המדריך שלך שזה ייצור אנטגוניזם נובעת כנראה מחוסר נסיון.
כשלא עושים ברית, רוב האנשים מסביב דווקא די מפרגנים לרעיון. הביקורת היותר קשה באה בדרך כלל מהמשפחה הקרובה שקצת נבהלים מכך ש"הרעיון היפה" הולך להתממש באופן נסיוני דווקא אצלם
ואנשים דתיים הם באמת הכי פחות מתרגשים מאי מילה. להם ברור שזו מצווה הדורשת אמונה אמיתית, ושאם אין לך אמונה אין סיבה לקיים אותה.
מנסיוני האישי וגם ממה שקארתי כאן בבאופן, חילונים מגיבים לאי מילה בהרבה יותר דרמה מאשר דתיים... מוזר, אה?
האמת שהייתי די בטוחה שהתגובות יהו אוהדות, ונראה לי שהמחשבה של המדריך שלך שזה ייצור אנטגוניזם נובעת כנראה מחוסר נסיון.
כשלא עושים ברית, רוב האנשים מסביב דווקא די מפרגנים לרעיון. הביקורת היותר קשה באה בדרך כלל מהמשפחה הקרובה שקצת נבהלים מכך ש"הרעיון היפה" הולך להתממש באופן נסיוני דווקא אצלם
ואנשים דתיים הם באמת הכי פחות מתרגשים מאי מילה. להם ברור שזו מצווה הדורשת אמונה אמיתית, ושאם אין לך אמונה אין סיבה לקיים אותה.
מנסיוני האישי וגם ממה שקארתי כאן בבאופן, חילונים מגיבים לאי מילה בהרבה יותר דרמה מאשר דתיים... מוזר, אה?
-
- הודעות: 1216
- הצטרפות: 26 אפריל 2005, 14:41
- דף אישי: הדף האישי של גברת_פלפלת*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
הי טדליק,
קראתי את הסיפור שלך על הברית וכל כך הזדהיתי. גם אני לא רציתי לעשות, גם אני נכנעתי למשפחה. אחרי הברית שהיתה טראומטית ( זה עבר 'בסדר' עד כמה שברית יכולה להיות כזו) מהבחינה הנפשית... החלטתי שלא רוצה לעשות את זה שוב. כמעט התמוטטתי בברית וזה היה נורא. גם אני מקווה שיהיו לי בנות, כדי שלא אצטרך לעבור זאת שוב. (לא קורה לי הרבה, שאני קוראת משהו ומרגישה כאילו יכולתי להסכים עם כל מילה ומילה..)
קראתי את הסיפור שלך על הברית וכל כך הזדהיתי. גם אני לא רציתי לעשות, גם אני נכנעתי למשפחה. אחרי הברית שהיתה טראומטית ( זה עבר 'בסדר' עד כמה שברית יכולה להיות כזו) מהבחינה הנפשית... החלטתי שלא רוצה לעשות את זה שוב. כמעט התמוטטתי בברית וזה היה נורא. גם אני מקווה שיהיו לי בנות, כדי שלא אצטרך לעבור זאת שוב. (לא קורה לי הרבה, שאני קוראת משהו ומרגישה כאילו יכולתי להסכים עם כל מילה ומילה..)
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
נוסעים עם סבתא באוטו.
סבתא מדברת בטלפון הסלולרי.
בוציק אוהב את סבתא. בוציק לא אוהב שסבתא עסוקה בדברים אחרים.
"סבתא דנה, טלפון, לא יותר!"
סבתא מדברת בטלפון הסלולרי.
בוציק אוהב את סבתא. בוציק לא אוהב שסבתא עסוקה בדברים אחרים.
"סבתא דנה, טלפון, לא יותר!"
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
ביום הבחירות הלכנו בוציק ואני אל הגינה השכונתית הקבועה שלנו.
בוציק אחז בידו בבלון ירוק (שמשקף את מצע המפלגה בה בחרנו בצוותא בקלפי).
קבוצת ילדים גדולים (4-6) שלא הכרנו שיחקה לה בחדווה בגן, כשמספר הורים נמצאים בקרבת מקום.
לפתע רוח עזה טלטלה את הבלון ואותנו, וחטפה אותו מידי הבוץ.
מכיוון שישבנו על ספסל (כלומר, אני על ספסל ובוציק עלי), והרוח רוח חזקה מאד, לא ראיתי לנכון לרדוף אחרי הבלון, יען כי כבדת רגליים אני בעת הבוץ על ברכיי. והלז התעופף לו עד קצו השני של הגן רחב הידיים.
"לא נורא, בוץ, (זה סופו של כל בלון...) אנפח לך אחד אחר".
ניפחנו אחד כחול. (לא היה עוד ירוק בתיקי).
אחרי מספר דקות הגיעה קבוצת הילדים לכיוונינו עם הבלון הירוק ובלי לחשוב פעמיים נגשו אלי להשיבו, למרות שלא עלה על דעתי לבקש אותו מהם כשראיתי שהצליחו לתפוס אותו. וואו, ילדים חמודים משיבים בלונים!
התחלתי לדבר איתם מעט והם היו כל כך ידידותיים וחמודים, בטוחים בעצמם ובעלי תפיסה מהירה, שעשו עלי רושם נפלא. לא פגשתי הרבה ילדים בגילאים האלה שמתנהגים כך.
אני כרגע במאבקים רציניים עם עצמי בשל הרצון להמשיך בחינוך ביתי לעומת הצורך הקיומי להתפרנס, ומנסה לברר איזה גן עשוי להיות הרע במיעוטו. כיוון שכך, שאלתי את הילדים המקסימים הללו לאיזה גן הם הולכים (על מנת שאדע איפה מצליחים לקלקל כמה שפחות). כמה מפתיע היה המענה- "אנחנו בחינוך ביתי..."
קפצתי על רגלי ופניתי לאמהות- "רגע, אתן מהקבוצה שנפגשת במכון?"
"כן!"
המשכנו לדבר, וכמובן שלאחר מספר קצר של דקות התוודעתי לפנים שמאחורי כמה שמות כל כך מוכרים לי מפה, וכמובן שגם אותי זיהו ושאלו לפשר השם הלא שיגרתי שלי.
קוסמת, עשיתם לי את היום! כל כך הרבה זמן חיכיתי לפגוש את האנשים שמאחורי הניקים...
אוףףףףףף, נראה לי שאין לי ברירה אלא לרעוב אבל לא לוותר על החינוך הביתי.
בוציק אחז בידו בבלון ירוק (שמשקף את מצע המפלגה בה בחרנו בצוותא בקלפי).
קבוצת ילדים גדולים (4-6) שלא הכרנו שיחקה לה בחדווה בגן, כשמספר הורים נמצאים בקרבת מקום.
לפתע רוח עזה טלטלה את הבלון ואותנו, וחטפה אותו מידי הבוץ.
מכיוון שישבנו על ספסל (כלומר, אני על ספסל ובוציק עלי), והרוח רוח חזקה מאד, לא ראיתי לנכון לרדוף אחרי הבלון, יען כי כבדת רגליים אני בעת הבוץ על ברכיי. והלז התעופף לו עד קצו השני של הגן רחב הידיים.
"לא נורא, בוץ, (זה סופו של כל בלון...) אנפח לך אחד אחר".
ניפחנו אחד כחול. (לא היה עוד ירוק בתיקי).
אחרי מספר דקות הגיעה קבוצת הילדים לכיוונינו עם הבלון הירוק ובלי לחשוב פעמיים נגשו אלי להשיבו, למרות שלא עלה על דעתי לבקש אותו מהם כשראיתי שהצליחו לתפוס אותו. וואו, ילדים חמודים משיבים בלונים!
התחלתי לדבר איתם מעט והם היו כל כך ידידותיים וחמודים, בטוחים בעצמם ובעלי תפיסה מהירה, שעשו עלי רושם נפלא. לא פגשתי הרבה ילדים בגילאים האלה שמתנהגים כך.
אני כרגע במאבקים רציניים עם עצמי בשל הרצון להמשיך בחינוך ביתי לעומת הצורך הקיומי להתפרנס, ומנסה לברר איזה גן עשוי להיות הרע במיעוטו. כיוון שכך, שאלתי את הילדים המקסימים הללו לאיזה גן הם הולכים (על מנת שאדע איפה מצליחים לקלקל כמה שפחות). כמה מפתיע היה המענה- "אנחנו בחינוך ביתי..."
קפצתי על רגלי ופניתי לאמהות- "רגע, אתן מהקבוצה שנפגשת במכון?"
"כן!"
המשכנו לדבר, וכמובן שלאחר מספר קצר של דקות התוודעתי לפנים שמאחורי כמה שמות כל כך מוכרים לי מפה, וכמובן שגם אותי זיהו ושאלו לפשר השם הלא שיגרתי שלי.
קוסמת, עשיתם לי את היום! כל כך הרבה זמן חיכיתי לפגוש את האנשים שמאחורי הניקים...
אוףףףףףף, נראה לי שאין לי ברירה אלא לרעוב אבל לא לוותר על החינוך הביתי.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בוציק חולה.
אני שואלת: בוץ, מה אתה רוצה לעשות? שאקרא לך סיפור (הוא תולע ספרים רציני)
"לא!"
"שנשחק בתערוכת מכוניות?"
"לא!"
"רוצה לאכול?"
"לא! רוצה לשחק בציצי אמא!" (ונותן בי מבט ממזרי ביותר)
אני שואלת: בוץ, מה אתה רוצה לעשות? שאקרא לך סיפור (הוא תולע ספרים רציני)
"לא!"
"שנשחק בתערוכת מכוניות?"
"לא!"
"רוצה לאכול?"
"לא! רוצה לשחק בציצי אמא!" (ונותן בי מבט ממזרי ביותר)
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
מגיל 4-5 רציתי להיות שחקנית. וגם עניין המוסיקאית ישב אי שם מאחורי הראש.
אהבתי עד מאד לעלות על הבמה.
מכיוון שלא התאמנתי בנגינה בפסנתר (גיל 6.5), הורי הפסיקו את השיעורים.
הצטערתי אבל לא הצלחתי להכריח את עצמי להתאמן.
מאז אני לא מצליחה להכריח את עצמי להתאמן.
שרתי במקהלת ילדים וגיליתי שבעצם דרך שירה אני יכולה לממש את שני הרצונות שלי - להיות מוסיקאית שמשחקת.
שרתי עד גיל 18 במקהלת הילדים, ואז כשרציתי מסגרת המשכית וזו הקיימת היתה עם אנשים שממוצע גילם היה כ35 שנה מבוגר יותר מכפי גילי, הקמתי מקהלת צעירים (שהיום נחשבת לאחת הטובות בארץ).
התחלתי ללמוד באקדמיה בירושלים.
המשכתי לא להתאמן.
אמרו לי שהכשרון שלי מבטיח, שיש לי את כל הנתונים להיות זמרת מעולה. שנוכחות בימתית כמו שלי יש למעט מאד זמרות.
המשכתי לא להתאמן.
דרשתי/ בקשתי/ התחננתי שיאפשרו לי להתמחות במוסיקה מוקדמת (מאה 16 -17) ויפסיקו לחייב אותי לשיר אופרה. הצלחתי לקבל את מבוקשי, סללתי דרך לזמרים אחרים שרצו להתמחות בכיוון הנ"ל.
התחלתי ללמוד נגינה בוויולה דה -גמבה, התחלתי להתאמן קצת יותר בשירה.
המורה שלי לוויולה דה גמבה נסעה, הפסקתי לנגן. לא האמנתי שאני מצליחה להתאמן בשירה, הפסקתי להתאמן.
סיימתי את התואר הראשון. אמנם הטכניקה שלי לא היתה מושלמת, אבל העמדתי רסיטל סיום נפלא, עליו קבלתי ציון גבוה מאד מכל הנוכחים (מפתיע לאור העובדה שנחשבתי לעוף מוזר מדי בקרב מורי המחלקה- זמרת עם קול גדול - "יהולה היות זמרת אופרה מה שרה מוסיקה עתיקה זה ציוצים").
נסעתי להבחן בבית ספר מהטובים בעולם בתחום המוסיקה העתיקה, אבל מה, שוויצרי.
הייתי דרמטית מדי עבורם. אקספרסיבית מדי. לא יכלו להכיל את הדרמה שלי בתוך החדר הקטן הנ"ל.
ישבו מולי מאחורי שולחן במרחק של פחות ממטר, ולא הצלחתי לרסן את עצמי מספיק כדי להתאים לטעם המעודן/צנוני שלהם.
נו, אני באה ללמוד, לא?
לא קבלו אותי. את כל חברי ומכרי שנבחנו לבית הספר המסויים הזה כן קבלו.
וכל כך רציתי ללמוד שם אצל מורה מסויימת, שלעומתה הדרמטיות שלי אנמית.
המשכתי לא להתאמן.
המשכתי לתואר שני באקדמיה, אך לקראת השנה השניה נסעתי להמשך לימודים בהולנד.
האיש שלי נשאר בארץ (כבר היינו נשואים).
שנאתי את הולנד. שנאתי את בית הספר, את מזג האוויר, את השכונה המוסלמית בה גרתי ופחדתי להסתובב בה (אני דווקא יכולה להראות כמעט הולנדית אלמלא התלתלים), את העובדה שאין לי אפשרות לעבוד, ואת העובדה שהייתי לבד. אמנם עם הרבה חברים ישראלים, אבל בלי האיש שלי.
התחלתי להתאמן, אבל שוב הפסקתי להאמין שאני מצליחה לעשות שינוי, והפסקתי.
חליתי שוב ושוב והחלטתי לחזור לארץ. לא רוצה לעשות מוסיקה, לא רוצה לשמוע על מוסיקה.
חזרתי לארץ. עשיתי הפסקה משירה, ואז הקמנו את ההרכב שלנו - הגולדולינס.
פעם ראשונה בחיי שעשיתי מוסיקה מסוג אחר.
התחלנו להופיע, להקליט, נסענו לאנגליה.
היתה הרגשה של משהו שמתחיל לקרות. שהנה, העשיה המוסיקלית מתקדמת, ואפילו לא נורא שאני לא מתאמנת, אני מספיק מיומנת בשביל מה שנדרש ממני.
הופענו בכל ההארץ, עשרות על עשרות של הופעות, הקלטנו 3 תקליטים.
חזרתי ללמוד מוסיקה עתיקה אצל מורה נפלאה, התחלתי שוב להתאמן קצת. התחלתי ללמוד לנגן על נבל.
נכנסתי להריון. הפסקתי לנגן. הפסקתי להתאמן.
נולד הבוציק.
ההרכב שבת שביתה ללא הגבלת זמן - האיש שלי שהיה הרוח החיה מאחורי ההרכב חטף דיכאון מתסכול של חוסר ה"הצלחה/ יחס" של ההרכב שזכה לשבחים נפלאים בחו"ל ולהתעלמות רבתי בארץ.
נשארתי עם בוציק בבית, לא מכונה להפקיר אותו בידי מטפלות/ גננות וכולי.
עכשיו גם אם אני רוצה מאד אני לא מצליחה להתאמן.
לא שרתי כמעט בשנתיים האחרונות (מלבד ב6 של מאהלר עם הפילהרמונית בתוך המקהלה, ועוד 3-4 הופעות גולדוליניות).
אני מתגעגעת לשיר. לא יודעת איך לחזור לשירה כשבוציק איתי, לא רוצה להכניס אותו למסגרת.
לא יכולה להרשות לעצמי לחזור ללימודי שירה - ואני כה זקוקה להם אחרי שנתיים מחוסרות כל/ קול.
חולמת עדיין לחזור לבמה. זה המקום היחיד בו הצלחתי לבטא את עצמי, להיות מחוברת אל עצמי בערוץ ישיר. ליצור.
תמיד אמרו לי שמה שארצה לעשות, אצליח בו. מסתבר שמנת משכל וכישרון אינם ערובה לכלום.
חצויה.
בעצם, מחולקת להרבה יותר מאשר חצאים.
מפורקת לחלקיקים.
אהבתי עד מאד לעלות על הבמה.
מכיוון שלא התאמנתי בנגינה בפסנתר (גיל 6.5), הורי הפסיקו את השיעורים.
הצטערתי אבל לא הצלחתי להכריח את עצמי להתאמן.
מאז אני לא מצליחה להכריח את עצמי להתאמן.
שרתי במקהלת ילדים וגיליתי שבעצם דרך שירה אני יכולה לממש את שני הרצונות שלי - להיות מוסיקאית שמשחקת.
שרתי עד גיל 18 במקהלת הילדים, ואז כשרציתי מסגרת המשכית וזו הקיימת היתה עם אנשים שממוצע גילם היה כ35 שנה מבוגר יותר מכפי גילי, הקמתי מקהלת צעירים (שהיום נחשבת לאחת הטובות בארץ).
התחלתי ללמוד באקדמיה בירושלים.
המשכתי לא להתאמן.
אמרו לי שהכשרון שלי מבטיח, שיש לי את כל הנתונים להיות זמרת מעולה. שנוכחות בימתית כמו שלי יש למעט מאד זמרות.
המשכתי לא להתאמן.
דרשתי/ בקשתי/ התחננתי שיאפשרו לי להתמחות במוסיקה מוקדמת (מאה 16 -17) ויפסיקו לחייב אותי לשיר אופרה. הצלחתי לקבל את מבוקשי, סללתי דרך לזמרים אחרים שרצו להתמחות בכיוון הנ"ל.
התחלתי ללמוד נגינה בוויולה דה -גמבה, התחלתי להתאמן קצת יותר בשירה.
המורה שלי לוויולה דה גמבה נסעה, הפסקתי לנגן. לא האמנתי שאני מצליחה להתאמן בשירה, הפסקתי להתאמן.
סיימתי את התואר הראשון. אמנם הטכניקה שלי לא היתה מושלמת, אבל העמדתי רסיטל סיום נפלא, עליו קבלתי ציון גבוה מאד מכל הנוכחים (מפתיע לאור העובדה שנחשבתי לעוף מוזר מדי בקרב מורי המחלקה- זמרת עם קול גדול - "יהולה היות זמרת אופרה מה שרה מוסיקה עתיקה זה ציוצים").
נסעתי להבחן בבית ספר מהטובים בעולם בתחום המוסיקה העתיקה, אבל מה, שוויצרי.
הייתי דרמטית מדי עבורם. אקספרסיבית מדי. לא יכלו להכיל את הדרמה שלי בתוך החדר הקטן הנ"ל.
ישבו מולי מאחורי שולחן במרחק של פחות ממטר, ולא הצלחתי לרסן את עצמי מספיק כדי להתאים לטעם המעודן/צנוני שלהם.
נו, אני באה ללמוד, לא?
לא קבלו אותי. את כל חברי ומכרי שנבחנו לבית הספר המסויים הזה כן קבלו.
וכל כך רציתי ללמוד שם אצל מורה מסויימת, שלעומתה הדרמטיות שלי אנמית.
המשכתי לא להתאמן.
המשכתי לתואר שני באקדמיה, אך לקראת השנה השניה נסעתי להמשך לימודים בהולנד.
האיש שלי נשאר בארץ (כבר היינו נשואים).
שנאתי את הולנד. שנאתי את בית הספר, את מזג האוויר, את השכונה המוסלמית בה גרתי ופחדתי להסתובב בה (אני דווקא יכולה להראות כמעט הולנדית אלמלא התלתלים), את העובדה שאין לי אפשרות לעבוד, ואת העובדה שהייתי לבד. אמנם עם הרבה חברים ישראלים, אבל בלי האיש שלי.
התחלתי להתאמן, אבל שוב הפסקתי להאמין שאני מצליחה לעשות שינוי, והפסקתי.
חליתי שוב ושוב והחלטתי לחזור לארץ. לא רוצה לעשות מוסיקה, לא רוצה לשמוע על מוסיקה.
חזרתי לארץ. עשיתי הפסקה משירה, ואז הקמנו את ההרכב שלנו - הגולדולינס.
פעם ראשונה בחיי שעשיתי מוסיקה מסוג אחר.
התחלנו להופיע, להקליט, נסענו לאנגליה.
היתה הרגשה של משהו שמתחיל לקרות. שהנה, העשיה המוסיקלית מתקדמת, ואפילו לא נורא שאני לא מתאמנת, אני מספיק מיומנת בשביל מה שנדרש ממני.
הופענו בכל ההארץ, עשרות על עשרות של הופעות, הקלטנו 3 תקליטים.
חזרתי ללמוד מוסיקה עתיקה אצל מורה נפלאה, התחלתי שוב להתאמן קצת. התחלתי ללמוד לנגן על נבל.
נכנסתי להריון. הפסקתי לנגן. הפסקתי להתאמן.
נולד הבוציק.
ההרכב שבת שביתה ללא הגבלת זמן - האיש שלי שהיה הרוח החיה מאחורי ההרכב חטף דיכאון מתסכול של חוסר ה"הצלחה/ יחס" של ההרכב שזכה לשבחים נפלאים בחו"ל ולהתעלמות רבתי בארץ.
נשארתי עם בוציק בבית, לא מכונה להפקיר אותו בידי מטפלות/ גננות וכולי.
עכשיו גם אם אני רוצה מאד אני לא מצליחה להתאמן.
לא שרתי כמעט בשנתיים האחרונות (מלבד ב6 של מאהלר עם הפילהרמונית בתוך המקהלה, ועוד 3-4 הופעות גולדוליניות).
אני מתגעגעת לשיר. לא יודעת איך לחזור לשירה כשבוציק איתי, לא רוצה להכניס אותו למסגרת.
לא יכולה להרשות לעצמי לחזור ללימודי שירה - ואני כה זקוקה להם אחרי שנתיים מחוסרות כל/ קול.
חולמת עדיין לחזור לבמה. זה המקום היחיד בו הצלחתי לבטא את עצמי, להיות מחוברת אל עצמי בערוץ ישיר. ליצור.
תמיד אמרו לי שמה שארצה לעשות, אצליח בו. מסתבר שמנת משכל וכישרון אינם ערובה לכלום.
חצויה.
בעצם, מחולקת להרבה יותר מאשר חצאים.
מפורקת לחלקיקים.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
קישורים למוסיקה של גולדולינס:
http://www.myspace.com/goldoolinsquotwebgdsubuquot
http://www.youtube.com/results?[po]search type[/po]=&search query=goldoolins&aq=0&oq=goldooli
ולשירים בביצועי מחוץ להרכב:
http://www.myspace.com/tadlikndoolin
http://www.myspace.com/tadlik
http://www.myspace.com/goldoolinsquotwebgdsubuquot
http://www.youtube.com/results?[po]search type[/po]=&search query=goldoolins&aq=0&oq=goldooli
ולשירים בביצועי מחוץ להרכב:
http://www.myspace.com/tadlikndoolin
http://www.myspace.com/tadlik
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בוציק קשור אל סבתא באופן מיוחד.
לפעמים כשהוא מבלה עם סבתא הוא יכול להגיד לאמא ללכת או פשוט לקחת אותה ביד ולהוציאה מהחדר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
סבתא בסך הכל מאד מרוצה מאהבתו המיוחדת של הבוץ (נכד ראשון וכרגע יחיד) כלפיה. מאד חשוב לה להרגיש עד כמה היא חשובה לו.
יום אחד יושבים בוציק וסבתא בסלון ביתה ותוך כדי משחק היא שואלת אותו:
"את מי אתה הכי אוהב בעולם?"
"את אמא"
"בוודאי, נכון, את אמא. אבל את מי עוד אתה הכי אוהב בעולם?"
"את אמא"
"נכון, אבל את מי עוד אתה הכי הכי אוהב בעולם?"
"את אמא"
"טוב חמוד, אבל חוץ מאמא, את מי אתה הכי אוהב בעולם?"
"את בוציק"...
לפעמים כשהוא מבלה עם סבתא הוא יכול להגיד לאמא ללכת או פשוט לקחת אותה ביד ולהוציאה מהחדר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
סבתא בסך הכל מאד מרוצה מאהבתו המיוחדת של הבוץ (נכד ראשון וכרגע יחיד) כלפיה. מאד חשוב לה להרגיש עד כמה היא חשובה לו.
יום אחד יושבים בוציק וסבתא בסלון ביתה ותוך כדי משחק היא שואלת אותו:
"את מי אתה הכי אוהב בעולם?"
"את אמא"
"בוודאי, נכון, את אמא. אבל את מי עוד אתה הכי אוהב בעולם?"
"את אמא"
"נכון, אבל את מי עוד אתה הכי הכי אוהב בעולם?"
"את אמא"
"טוב חמוד, אבל חוץ מאמא, את מי אתה הכי אוהב בעולם?"
"את בוציק"...
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אתמול בלילה אני מרדימה את בוציק. שרים יחד את "יוסי, ילד שלי מוצלח"( -מילה אני- שתי מילים הוא, שתי מילים אני, מילה הוא)
מגיעים לשורה: אוי לי, ילד שלי מוצלח...
בוציק (שנתיים וכמעט 3 חודשים): "למה היא אומרת אוי לי?" (לא מסתדר לו עם המשפט הבא, ילד שלי מוצלח)
אני מסבירה ע"י שירה של הבית - מה אמא שולחת אותו להביא?- בוציק עונה: חלב, מה הוא פוגש בדרך? כלבלב. הוא שוכח את מה שאמא בקשה להביא ובמקום חלב מביא כלבלב.
בוציק פורץ בצחוק מתגלגל.
אנחנו עוברים על שאר הבתים ומגלים מדוע בכל פעם אומרת אמא "אוי לי, ילד שלי מוצלח"
בוציק מוצא שזה משעשע מאד.
מגיעים לשורה: אוי לי, ילד שלי מוצלח...
בוציק (שנתיים וכמעט 3 חודשים): "למה היא אומרת אוי לי?" (לא מסתדר לו עם המשפט הבא, ילד שלי מוצלח)
אני מסבירה ע"י שירה של הבית - מה אמא שולחת אותו להביא?- בוציק עונה: חלב, מה הוא פוגש בדרך? כלבלב. הוא שוכח את מה שאמא בקשה להביא ובמקום חלב מביא כלבלב.
בוציק פורץ בצחוק מתגלגל.
אנחנו עוברים על שאר הבתים ומגלים מדוע בכל פעם אומרת אמא "אוי לי, ילד שלי מוצלח"
בוציק מוצא שזה משעשע מאד.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אחרי כמה ימי הבראה (שלי עם בוציק) בבית סבתא, בוציק מתקשה לשוב הביתה ל"שגרה".
לא רוצה הביתה!
סבתא לוקחת אותו לחדר המשחקים ומציעה לו לבחור פריט שייקח איתו הביתה בהשאלה.
מצביע על דבר אחד- לא!
דבר נוסף- לא!
פריט שלישי - לא!
עוצר לרגע לחשוב, ואומר: אני מתעקש!
נוסעים אל הדודה באיזור ישובי חורשים.
נוף יפה, גבעות מסביב.
הבצבץ מביט דרך החלון וקובע: אלה הרים, זה דווקא לא ים!
המשפחה יושבת מסביב לשולחן.
לא ברור למה, אבל הם משחקים עם בוציק משחק ב"חרוזים". (עוד פחות ברור, למה הוא משתף אתם פעולה?...)
בתיה עושה? אמבטיה
דנה? אוכלת בננה
אפרים? קישון
(הם התכוונו לשותה מים. בוציק פשוט מתוחכם מדי עבורם).
למדתי לערב הסיום של קורס מספרי הסיפורים סיפור של אפרים קישון (לכן הבוץ שמע את שמו מספר פעמים בשבוע ההוא).
סיפור על מקס הכלבה המיוחמת.
על מנת לחזור על הסיפור, שאלתי אותו יומיים ברציפות בזמן ההרדמה אם הוא רוצה שאספר לו את הסיפור על מקס.
הוא נענה בחיוב.
סיפרתי את הסיפור פעמיים ברציפות מתוך הנחה שלאחר 3 דק' הוא יירדם או יבקש להחליף לספר משלו. ערב אחר ערב.
למחרת הוא כבר שאל אותי: איפה "בצהריים נשבר הייחום בכל העיר, חלאס".
??????!!!!!!!!
התחלתי לספר את הסיפור שוב, עם עצירה אחרי כל שתיים שלוש מילים. הוא השלים כמעט הכל.
אני: באחד האמשים בעלי החליט - בוציק: שהם (הילדים) רוצים כלב.
אני: מקס, שנאוצר גמד, נחמדה, עם זלזול קל - בוציק: בחוקי ההיגיינטה (היגיינה).
לא רוצה הביתה!
סבתא לוקחת אותו לחדר המשחקים ומציעה לו לבחור פריט שייקח איתו הביתה בהשאלה.
מצביע על דבר אחד- לא!
דבר נוסף- לא!
פריט שלישי - לא!
עוצר לרגע לחשוב, ואומר: אני מתעקש!
נוסעים אל הדודה באיזור ישובי חורשים.
נוף יפה, גבעות מסביב.
הבצבץ מביט דרך החלון וקובע: אלה הרים, זה דווקא לא ים!
המשפחה יושבת מסביב לשולחן.
לא ברור למה, אבל הם משחקים עם בוציק משחק ב"חרוזים". (עוד פחות ברור, למה הוא משתף אתם פעולה?...)
בתיה עושה? אמבטיה
דנה? אוכלת בננה
אפרים? קישון
(הם התכוונו לשותה מים. בוציק פשוט מתוחכם מדי עבורם).
למדתי לערב הסיום של קורס מספרי הסיפורים סיפור של אפרים קישון (לכן הבוץ שמע את שמו מספר פעמים בשבוע ההוא).
סיפור על מקס הכלבה המיוחמת.
על מנת לחזור על הסיפור, שאלתי אותו יומיים ברציפות בזמן ההרדמה אם הוא רוצה שאספר לו את הסיפור על מקס.
הוא נענה בחיוב.
סיפרתי את הסיפור פעמיים ברציפות מתוך הנחה שלאחר 3 דק' הוא יירדם או יבקש להחליף לספר משלו. ערב אחר ערב.
למחרת הוא כבר שאל אותי: איפה "בצהריים נשבר הייחום בכל העיר, חלאס".
??????!!!!!!!!
התחלתי לספר את הסיפור שוב, עם עצירה אחרי כל שתיים שלוש מילים. הוא השלים כמעט הכל.
אני: באחד האמשים בעלי החליט - בוציק: שהם (הילדים) רוצים כלב.
אני: מקס, שנאוצר גמד, נחמדה, עם זלזול קל - בוציק: בחוקי ההיגיינטה (היגיינה).
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בלוג שהועבר ברובו מדף בית טדליק נהנאנע
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
הבטן שלי מביעה כאבים קלושים ומבורכים.
האם?
אבל רק התחלנו לחשוב על סיבוב נוסף, בקושי הספקנו לעשות משהו...
מצד אחד, יש לי נטיה לתחושות פסיכוסומטיות מובהקות, שלא בהכרח מבשרות דבר.
מצד שני, יש לי מין ביטחון מלא בגוף שלי והרגשה שהוא כל כך פורה כך שרק המחשבה על הריון כבר גורמת לו לקיים.
חבל שאין לי ביטחון כזה בתחומים אחרים בחיי...
אבל איזו הרגשה עוצמתית זו, לדעת, לא להאמין, לא לחשוב, אלא בפירוש לדעת שברגע שאני מוכנה לכך, הילדה תגיע.
(כמובן שאנחנו מתכננים ילדה, גם על מנת לא לחוות מלחמות עולם לגבי הברית שלא נערוך לבן שיבוא. ולא (!!!!!) נערוך).
אני רוצה להרגיש כך גם לגבי עצמי. לא רק פיסית. גם הראש שלי פורה, אבל מסרס את עצמו.
אני מרוקנת מאנרגיות לגבי הדברים החשובים לי. (מלבד בוציק, שהוא בעצם הכי חשוב). אבל מאבדת את עצמי בכל הנוגע למי שאני. שום דבר לא ברור.
האם?
אבל רק התחלנו לחשוב על סיבוב נוסף, בקושי הספקנו לעשות משהו...
מצד אחד, יש לי נטיה לתחושות פסיכוסומטיות מובהקות, שלא בהכרח מבשרות דבר.
מצד שני, יש לי מין ביטחון מלא בגוף שלי והרגשה שהוא כל כך פורה כך שרק המחשבה על הריון כבר גורמת לו לקיים.
חבל שאין לי ביטחון כזה בתחומים אחרים בחיי...
אבל איזו הרגשה עוצמתית זו, לדעת, לא להאמין, לא לחשוב, אלא בפירוש לדעת שברגע שאני מוכנה לכך, הילדה תגיע.
(כמובן שאנחנו מתכננים ילדה, גם על מנת לא לחוות מלחמות עולם לגבי הברית שלא נערוך לבן שיבוא. ולא (!!!!!) נערוך).
אני רוצה להרגיש כך גם לגבי עצמי. לא רק פיסית. גם הראש שלי פורה, אבל מסרס את עצמו.
אני מרוקנת מאנרגיות לגבי הדברים החשובים לי. (מלבד בוציק, שהוא בעצם הכי חשוב). אבל מאבדת את עצמי בכל הנוגע למי שאני. שום דבר לא ברור.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בעצם, לא עד כדי כך לא ברור.
ברור לי שאני רוצה לחנך מהבית. ברור לי שאני רוצה משפחה גדולה יותר.
רוצה לגור בקהילה קטנה עם אנשים שרב עמם המשותף. קרוב לאדמה.
גם ברור שאני מתגעגעת לבמה ושזהו המקום הנעים לי ביותר עלי אדמות.
ושאני רוצה להתפרנס מהבמה, ובכבוד.
לא להזדקק לתמיכה הכלכלית הבלתי פוסקת מהאמהות.
לא להרגיש אשמה ושעלי להתנצל על כל הוצאה כספית עלובה.
לא לעבוד בעיסוק שהינו עבורי פרנסה בלבד בלי שום תשוקה.
לא לגמרי ברור לי התחום המקצועי שלי. לא ברור לי איך להגשים אותו.
לא ברור לי איך לתמרן בין הבמה לחינוך הביתי.
ולא ברור לי איך לנטרל את עצמי מהאגו שכל כך דורש במה. אני אדם עם אגו כה קטן לכאורה, ועדין זקוקה לבמה כדי להתמלא.
האם יש משהו אחר שיכול למלא אותי לפחות כמו הבמה ? להוות תחליף אפילו מוצלח יותר?
ברור לי שאני רוצה לחנך מהבית. ברור לי שאני רוצה משפחה גדולה יותר.
רוצה לגור בקהילה קטנה עם אנשים שרב עמם המשותף. קרוב לאדמה.
גם ברור שאני מתגעגעת לבמה ושזהו המקום הנעים לי ביותר עלי אדמות.
ושאני רוצה להתפרנס מהבמה, ובכבוד.
לא להזדקק לתמיכה הכלכלית הבלתי פוסקת מהאמהות.
לא להרגיש אשמה ושעלי להתנצל על כל הוצאה כספית עלובה.
לא לעבוד בעיסוק שהינו עבורי פרנסה בלבד בלי שום תשוקה.
לא לגמרי ברור לי התחום המקצועי שלי. לא ברור לי איך להגשים אותו.
לא ברור לי איך לתמרן בין הבמה לחינוך הביתי.
ולא ברור לי איך לנטרל את עצמי מהאגו שכל כך דורש במה. אני אדם עם אגו כה קטן לכאורה, ועדין זקוקה לבמה כדי להתמלא.
האם יש משהו אחר שיכול למלא אותי לפחות כמו הבמה ? להוות תחליף אפילו מוצלח יותר?
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
למה מעולם לא הצלחתי לעבוד ברצינות על הטכניקה שלי?
למה לא מעניין אותי להתאמן?
תמיד מצאתי תירוצים. אבל לשיר בלי כלי ולהיות עסוק בטכניקה באמת משעמם אותי.
הראש בורח לכל מני מקומות מטופשים ולא נמצא במוסיקה עצמה.
כל עוד לא למדתי "טכניקה" פשוט שרתי בהנאה עצומה.
כל עוד לא קבלתי שיעורי פסנתר, ניגנתי שעות. בטהובן, מוצרט, מנדלסון.
ניגנתי רע, אבל נהניתי כל כך.
ברגע שקיבלתי באקדמיה שני שיעורים ממורה, ארזתי את הפסנתר ולא נגעתי בו יותר.
ועכשיו כשסוף סוף יש פסנתר בבית אחרי 13 שנים שאני בבית נטול, אני לא מוצאת אפילו נשימה או ראש פנוי לגשת אליו. ואי אפשר לומר שחסר לי זמן. הראש לא פנוי. האנרגיה נעלמה.
אני חיה על אנרגיות מינימאליות.
לו היה לי קונצרט בעוד חודש, הייתי מצליחה לגייס את עצמי שבוע לפני כדי להתאמן. רצה לטווח קצר עד כדי בושה.
את הסיפורים לקורס המספרים הצלחתי למצא ברגע הלפני אחרון. ללמוד בעל פה היה כבר כשהחבל על צווארי ומתחילים למשוך את הכסא שתחתיי.
חסרת משמעת שכמותי.
תמיד הייתי מאד ממושמעת, אבל חסרת משמעת עצמית.
למה לא מעניין אותי להתאמן?
תמיד מצאתי תירוצים. אבל לשיר בלי כלי ולהיות עסוק בטכניקה באמת משעמם אותי.
הראש בורח לכל מני מקומות מטופשים ולא נמצא במוסיקה עצמה.
כל עוד לא למדתי "טכניקה" פשוט שרתי בהנאה עצומה.
כל עוד לא קבלתי שיעורי פסנתר, ניגנתי שעות. בטהובן, מוצרט, מנדלסון.
ניגנתי רע, אבל נהניתי כל כך.
ברגע שקיבלתי באקדמיה שני שיעורים ממורה, ארזתי את הפסנתר ולא נגעתי בו יותר.
ועכשיו כשסוף סוף יש פסנתר בבית אחרי 13 שנים שאני בבית נטול, אני לא מוצאת אפילו נשימה או ראש פנוי לגשת אליו. ואי אפשר לומר שחסר לי זמן. הראש לא פנוי. האנרגיה נעלמה.
אני חיה על אנרגיות מינימאליות.
לו היה לי קונצרט בעוד חודש, הייתי מצליחה לגייס את עצמי שבוע לפני כדי להתאמן. רצה לטווח קצר עד כדי בושה.
את הסיפורים לקורס המספרים הצלחתי למצא ברגע הלפני אחרון. ללמוד בעל פה היה כבר כשהחבל על צווארי ומתחילים למשוך את הכסא שתחתיי.
חסרת משמעת שכמותי.
תמיד הייתי מאד ממושמעת, אבל חסרת משמעת עצמית.
-
- הודעות: 1539
- הצטרפות: 20 דצמבר 2007, 20:56
- דף אישי: הדף האישי של אלטר_אגו*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אני קוראת, וגם מקשיבה...
-
- הודעות: 1539
- הצטרפות: 20 דצמבר 2007, 20:56
- דף אישי: הדף האישי של אלטר_אגו*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
Fain would I wed עומד להיות הפסקול של הימים הבאים שלי.
-
- הודעות: 2455
- הצטרפות: 27 אוקטובר 2004, 19:00
- דף אישי: הדף האישי של ההולכת_בדרכים*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
קוראת אותך
<את הקישורים במיי ספייס עוד לא הספקתי לפתוח...>
<את הקישורים במיי ספייס עוד לא הספקתי לפתוח...>
-
- הודעות: 6808
- הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
- דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
<מזדהה>
-
- הודעות: 2042
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2005, 13:35
- דף אישי: הדף האישי של ילדת_טבע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
כמובן שאנחנו מתכננים ילדה, גם על מנת לא לחוות מלחמות עולם לגבי הברית שלא נערוך לבן שיבוא. ולא (!!!!!) נערוך
יקום נוטה לעמת אותנו (ולאמת אותנו גם כן) עם דברים שלא כל כך בטוח שאנחנו היינו רוצים להתעמת איתם מרצוננו החופשי. קחי גם נתון זה בחשבון.
יקום נוטה לעמת אותנו (ולאמת אותנו גם כן) עם דברים שלא כל כך בטוח שאנחנו היינו רוצים להתעמת איתם מרצוננו החופשי. קחי גם נתון זה בחשבון.
-
- הודעות: 3987
- הצטרפות: 27 דצמבר 2003, 21:55
- דף אישי: הדף האישי של לוטם_מרווני*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
תענוג לי לקרוא אותך.
איך היה ערב סיום הקורס?
איך היה ערב סיום הקורס?
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
איזה סיפורים נהדרים על בוציק. מאוד נהניתי.
ושמחה שפתחת דף בלוג נפרד. עכשיו יהיה לי יותר קל לזכור לקרוא...
ושמחה שפתחת דף בלוג נפרד. עכשיו יהיה לי יותר קל לזכור לקרוא...
-
- הודעות: 148
- הצטרפות: 07 דצמבר 2008, 19:13
- דף אישי: הדף האישי של שלוות_חולין*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
מאד אהבתי את השירה שלך וגם איך שאת כותבת.
מזדהה ממש עם הדברים האחרונים שכתבת. @}
מזדהה ממש עם הדברים האחרונים שכתבת. @}
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
כבר חודשיים שבוציק חוזר על משפט אחד בכל פעם שאנחנו שבים לביתנו מכיוון צפון וחולפים על גינה מסויימת בשכונה:
"פעם היינו כאן עם אבא ועם אמא ולא התגלשנו ולא התנדנדנו כי היה ערב יום הזכרון או משהו."
זו באמת גינה שכונתית שאיננו מבקרים בה מלבד בטקס יום הזיכרון.
לכל גינה יש את השם שלה. גן הבנים בו הוא מבלה רבות מכונה בפיו: "הגינה הרגילה".
בהמשך רחוב בארי מצויה "הגינה הנכונה". בצד המזרחי של רחוב הרצל נמצאת "גינת העיר".
הגינה בה היינו בטקס יום הזיכרון נקראת "גינה יפהפיה" (היא הכעורה מבין כולן). הגינה ליד בית סבתא בת"א נקראת "הגינה החביבה".
רק לגינה ליד בית סבתא בראשון עדין אין שם.
כששאלנו את בוציק אך קוראים לגינה הזו, הוא ענה כפי שהוא נוהג לאחרונה להשיב: "אני לא יודעת!"
אבאמא של בוציק משתדלים לדבר עם בוציק בעברית נכונה.
בוציק אומר שהוא רוצה ללבוש חולצה ומכנסיים (שורוק ב"ו" החיבור).
מאז יום העצמאות הוא גם אומר שהוא אכל קבב ונקניקיה. (שוב שורוק ב"ו" החיבור)...
בוציק היה היום בים: "איזה כיף בים התיכון!"
"פעם היינו כאן עם אבא ועם אמא ולא התגלשנו ולא התנדנדנו כי היה ערב יום הזכרון או משהו."
זו באמת גינה שכונתית שאיננו מבקרים בה מלבד בטקס יום הזיכרון.
לכל גינה יש את השם שלה. גן הבנים בו הוא מבלה רבות מכונה בפיו: "הגינה הרגילה".
בהמשך רחוב בארי מצויה "הגינה הנכונה". בצד המזרחי של רחוב הרצל נמצאת "גינת העיר".
הגינה בה היינו בטקס יום הזיכרון נקראת "גינה יפהפיה" (היא הכעורה מבין כולן). הגינה ליד בית סבתא בת"א נקראת "הגינה החביבה".
רק לגינה ליד בית סבתא בראשון עדין אין שם.
כששאלנו את בוציק אך קוראים לגינה הזו, הוא ענה כפי שהוא נוהג לאחרונה להשיב: "אני לא יודעת!"
אבאמא של בוציק משתדלים לדבר עם בוציק בעברית נכונה.
בוציק אומר שהוא רוצה ללבוש חולצה ומכנסיים (שורוק ב"ו" החיבור).
מאז יום העצמאות הוא גם אומר שהוא אכל קבב ונקניקיה. (שוב שורוק ב"ו" החיבור)...
בוציק היה היום בים: "איזה כיף בים התיכון!"
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
תודה על התגובות המחזקות שלכן.
התחושות והרגשות האלה אופפות אותי שנים. מתישות. משתקות.
ומי שיגיד שהדרך שבחרתי לגדל את ילדי היא כדי שיהיה לי תירוץ לחוסר עשיה, להתבטלות לא מבין שגם הרבה הרבה לפני שאוריה בא לעולם לא הצלחתי להזיז את עצמי. אחרת כבר הייתי אי שם ברחבי אירופה- מה שחשבתי שהיתה שאיפתי הגדולה והתרסקה למולי בנסיון מגעיל בהולנד.
התחושות והרגשות האלה אופפות אותי שנים. מתישות. משתקות.
ומי שיגיד שהדרך שבחרתי לגדל את ילדי היא כדי שיהיה לי תירוץ לחוסר עשיה, להתבטלות לא מבין שגם הרבה הרבה לפני שאוריה בא לעולם לא הצלחתי להזיז את עצמי. אחרת כבר הייתי אי שם ברחבי אירופה- מה שחשבתי שהיתה שאיפתי הגדולה והתרסקה למולי בנסיון מגעיל בהולנד.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אני בורחת למטבח, להכין ממרח עדשים...
המטבח הוא סוג של בריחה אצלי- מצד אחד סוף סוף דבר שצריך לעשות ואני באמת עושה (בניגוד לניקוי הבית), ואפילו נהנית,
מצד שני, אני עלולה לשהות בו 10 שעות ברציפות ולפעול רק בו במקום להתעסק בדברים אחרים יותר חשובים מעוד כיכר לחם אפויה או עוגיות קוואקר סמי-בריאות.
המטבח הוא סוג של בריחה אצלי- מצד אחד סוף סוף דבר שצריך לעשות ואני באמת עושה (בניגוד לניקוי הבית), ואפילו נהנית,
מצד שני, אני עלולה לשהות בו 10 שעות ברציפות ולפעול רק בו במקום להתעסק בדברים אחרים יותר חשובים מעוד כיכר לחם אפויה או עוגיות קוואקר סמי-בריאות.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
תמיד הייתי מאד ממושמעת, אבל חסרת משמעת עצמית.
המשפט הזה קפץ לי... אולי זה סוג של מפתח...
מי שרגיל להיות ממושמע הרבה פעמים מאבד את היכולת להקשיב פנימה ולהיות בעל משמעת עצמית.
משמעת עצמית - מלשון לשמוע את עצמי - להקשיב לקול הפנימי
משמעת עצמית נובעת מתוך סנכרון עם הקול הפנימי, לא מתוך מאמץ.
ודרך אגב האמונה שלי בחשיבות החינוך הביתי קשורה קשר הדוק לאמונה שלי בכך שילד יגדל להיות מבוגר שמחובר לרצון הפנימי שלו רק בתנאי חופש.
לצערי אני מכירה יותר מדי מבוגרים שהתפיסה החינוכית הרווחת הרחיקה אותם מעצמם, מהתשוקות שלהם, ומהיכולת לזהות ולממש את הכישורים שלהם.
רצה לטווח קצר עד כדי בושה.
למה בושה? אולי זו איכות שלך?
אני מבינה שאת רגילה לראות את זה כמינוס, אבל בטוח שלתכונה הזו יש גם צדדים חיוביים...
ולא ברור לי איך לנטרל את עצמי מהאגו שכל כך דורש במה
זה לא האגו. זה הכשרון שלך שדורש במה, דורש להתממש על במה. ובצדק...
אוף, אני חייבת להציץ לך ברגל מתישהו...
< זו אני, ההולכת בדרכים ממחשב אחר >
המשפט הזה קפץ לי... אולי זה סוג של מפתח...
מי שרגיל להיות ממושמע הרבה פעמים מאבד את היכולת להקשיב פנימה ולהיות בעל משמעת עצמית.
משמעת עצמית - מלשון לשמוע את עצמי - להקשיב לקול הפנימי
משמעת עצמית נובעת מתוך סנכרון עם הקול הפנימי, לא מתוך מאמץ.
ודרך אגב האמונה שלי בחשיבות החינוך הביתי קשורה קשר הדוק לאמונה שלי בכך שילד יגדל להיות מבוגר שמחובר לרצון הפנימי שלו רק בתנאי חופש.
לצערי אני מכירה יותר מדי מבוגרים שהתפיסה החינוכית הרווחת הרחיקה אותם מעצמם, מהתשוקות שלהם, ומהיכולת לזהות ולממש את הכישורים שלהם.
רצה לטווח קצר עד כדי בושה.
למה בושה? אולי זו איכות שלך?
אני מבינה שאת רגילה לראות את זה כמינוס, אבל בטוח שלתכונה הזו יש גם צדדים חיוביים...
ולא ברור לי איך לנטרל את עצמי מהאגו שכל כך דורש במה
זה לא האגו. זה הכשרון שלך שדורש במה, דורש להתממש על במה. ובצדק...
אוף, אני חייבת להציץ לך ברגל מתישהו...
< זו אני, ההולכת בדרכים ממחשב אחר >
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
לגבי מה שכתבת, הולכת, אני מניחה שיש בכך הרבה.
הנסיון הזה של תמיד להיות בסדר, גורם ללך לא לאפשר לעצמך לפעול כפי שהיית באמת רוצה.
אני כל כך פוחדת שאני מעבירה דפוסים כאלה לאוריה. קרה כמה פעמים בזמן האחרון שהוא רצה משהו ואמרתי לו "לא" כי: לא התאים לי באותו רגע/ זה משהו שלא "אמורים" לאפשר לו/ סתם מענה אוטומטי שכזה. למזלו, הוא ניחן בשכל רב ולא מוותר מיד. הוא שואל "למה?" ולא נכנע עד שעונים לו תשובה ראויה.
כשמגיע שלב התשובה שלי, פתאום אני לא על אוטומט. "למה באמת אמרתי לא?"
ברב רובם של המקרים, כשאני מגלה שהסיבה ל"לא" היא מינורית או לא באמת קיימת, אני חוזרת בי ואומרת "טוב, בסדר".
אני חוששת שהוא לומד מכך שאני לא עומדת בלחצים, אבל למעשה (לא שזה לא מדוייק...) אני באמת מקדישה לרצון שלו רגע למחשבה, מה שלא עשיתי לפני כן כשעניתי בשלילה.
הנסיון הזה של תמיד להיות בסדר, גורם ללך לא לאפשר לעצמך לפעול כפי שהיית באמת רוצה.
אני כל כך פוחדת שאני מעבירה דפוסים כאלה לאוריה. קרה כמה פעמים בזמן האחרון שהוא רצה משהו ואמרתי לו "לא" כי: לא התאים לי באותו רגע/ זה משהו שלא "אמורים" לאפשר לו/ סתם מענה אוטומטי שכזה. למזלו, הוא ניחן בשכל רב ולא מוותר מיד. הוא שואל "למה?" ולא נכנע עד שעונים לו תשובה ראויה.
כשמגיע שלב התשובה שלי, פתאום אני לא על אוטומט. "למה באמת אמרתי לא?"
ברב רובם של המקרים, כשאני מגלה שהסיבה ל"לא" היא מינורית או לא באמת קיימת, אני חוזרת בי ואומרת "טוב, בסדר".
אני חוששת שהוא לומד מכך שאני לא עומדת בלחצים, אבל למעשה (לא שזה לא מדוייק...) אני באמת מקדישה לרצון שלו רגע למחשבה, מה שלא עשיתי לפני כן כשעניתי בשלילה.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אני יושבת להכין מערך שיעור למחר וכל הזמן על סף בכי.
יש לי מקצוע מקסים, נהדר, עם אפשרות להתפרנס יפה (כשמוצאים מספיק עבודה, מה שכנראה יקרה בשנה הקרובה), עם יכולת שתהיה בו שליחות מסויימת, עם עבודה עם אוכלוסיה נהדרת (הורים וילדים עד גיל 3).
וזה כל כך לא זה עבורי שבחילה עולה בי.
אני, האידיאליסטית, הפרפקציוניסטית, הבררנית כל כך, יושבת וכותבת מערך בינוני ומטה, בלי רצון, מתפשרת נוראות על איכות מוסיקלית, ומשעממת את עצמי.
אין לי שום עניין או כמעט שום עניין במה שאני עושה.
בחרתי בתחום אחרי שבוציק נולד כדי שאוכל להתפרנס ממשהו שקשור במוסיקה ולא אצטרך לעזוב אותו לגידול של אחרים. שיוכל להיות איתי בזמן העבודה.
המורה הנפלאה שאצלה למדתי הראתה לי כמה אהבה ורוך, כמה השקעה ומחשבה יש בעשיה הזו. שיכול להיות בה ייעוד.
ואני רואה אותו אצלה ומתפעמת. היא ריגשה אותי בעבודתה עד דמעות. וחשבתי שאם כך גם אני יכולה להרגיש דברים דומים בעבודה הזו.
ולא.
אני לא מצליחה. לא מוצאת את עצמי.
בסך הכל אני יכולה להיות אפילו טובה מאד. יש לי את הכישורים לכך והרבה מעבר.
אבל לא רק שאין תשוקה, כרגע אני חשה סוג של מיאוס.
ובוציק ממילא אינו יכול להיות נוכח כשאני עובדת.
חשבתי שאהיה עצמאית, אבל אין לי סיכוי. אני אשת שיווק איומה (במיוחד אם אני לא נהנית ממה שאני עושה...) ואשת אירגון אפילו גרועה יותר.
אני רוצה להתמקד בתחומים שלי, של הבמה.
אבל כדי להצליח לבנות תוכנית ברמה סבירה עלי לחזור ללמוד קצת פיתוח קול. היתה לי הפסקה ארוכה מדי.
כדי ללמוד פיתוח קול היום עלי להרוויח בערך פי4 ממה שאני מרוויחה כרגע כדי שאוכל להרשות לעצמי.
זה לא משאיר לי זמן ללמוד ולהתפתח בכיוונים שלי, אלא אם זה יבוא לגמרי על חשבון הזמן שלי עם בוציק.
אני מרגישה לגמרי במלכוד.
ובלי טיפול בעצמי אני לא מצליחה גם להזיז אותי בכל מקרה. עוד לא מצאתי טיפול שיזיז אותי בינתיים.
האנרגיות שכן קיימות מופנות לדברים הלא נכונים ואני לא מצליחה להסיט אותן בחזרה.
לא יודעת למי לפנות.
אדון ראש פועל שעות נוספות ולא מוכן לנוח.
יש לי מקצוע מקסים, נהדר, עם אפשרות להתפרנס יפה (כשמוצאים מספיק עבודה, מה שכנראה יקרה בשנה הקרובה), עם יכולת שתהיה בו שליחות מסויימת, עם עבודה עם אוכלוסיה נהדרת (הורים וילדים עד גיל 3).
וזה כל כך לא זה עבורי שבחילה עולה בי.
אני, האידיאליסטית, הפרפקציוניסטית, הבררנית כל כך, יושבת וכותבת מערך בינוני ומטה, בלי רצון, מתפשרת נוראות על איכות מוסיקלית, ומשעממת את עצמי.
אין לי שום עניין או כמעט שום עניין במה שאני עושה.
בחרתי בתחום אחרי שבוציק נולד כדי שאוכל להתפרנס ממשהו שקשור במוסיקה ולא אצטרך לעזוב אותו לגידול של אחרים. שיוכל להיות איתי בזמן העבודה.
המורה הנפלאה שאצלה למדתי הראתה לי כמה אהבה ורוך, כמה השקעה ומחשבה יש בעשיה הזו. שיכול להיות בה ייעוד.
ואני רואה אותו אצלה ומתפעמת. היא ריגשה אותי בעבודתה עד דמעות. וחשבתי שאם כך גם אני יכולה להרגיש דברים דומים בעבודה הזו.
ולא.
אני לא מצליחה. לא מוצאת את עצמי.
בסך הכל אני יכולה להיות אפילו טובה מאד. יש לי את הכישורים לכך והרבה מעבר.
אבל לא רק שאין תשוקה, כרגע אני חשה סוג של מיאוס.
ובוציק ממילא אינו יכול להיות נוכח כשאני עובדת.
חשבתי שאהיה עצמאית, אבל אין לי סיכוי. אני אשת שיווק איומה (במיוחד אם אני לא נהנית ממה שאני עושה...) ואשת אירגון אפילו גרועה יותר.
אני רוצה להתמקד בתחומים שלי, של הבמה.
אבל כדי להצליח לבנות תוכנית ברמה סבירה עלי לחזור ללמוד קצת פיתוח קול. היתה לי הפסקה ארוכה מדי.
כדי ללמוד פיתוח קול היום עלי להרוויח בערך פי4 ממה שאני מרוויחה כרגע כדי שאוכל להרשות לעצמי.
זה לא משאיר לי זמן ללמוד ולהתפתח בכיוונים שלי, אלא אם זה יבוא לגמרי על חשבון הזמן שלי עם בוציק.
אני מרגישה לגמרי במלכוד.
ובלי טיפול בעצמי אני לא מצליחה גם להזיז אותי בכל מקרה. עוד לא מצאתי טיפול שיזיז אותי בינתיים.
האנרגיות שכן קיימות מופנות לדברים הלא נכונים ואני לא מצליחה להסיט אותן בחזרה.
לא יודעת למי לפנות.
אדון ראש פועל שעות נוספות ולא מוכן לנוח.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
איך אני עוברת ככה לידת בית לכל הרוחות?!
עם הראש הפעיל שאינו מרפה, המתח התמידי.
עם הראש הפעיל שאינו מרפה, המתח התמידי.
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
-
- הודעות: 6808
- הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
- דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
שיתוף פעולה עם מישהו שטוב בשיווק?
-
- הודעות: 6808
- הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
- דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
_איך אני עוברת ככה לידת בית לכל הרוחות?!
עם הראש הפעיל שאינו מרפה, המתח התמידי._
לא תהיי הראשונה ולא האחרונה שעושה את זה.
עם הראש הפעיל שאינו מרפה, המתח התמידי._
לא תהיי הראשונה ולא האחרונה שעושה את זה.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אם כבר שיתוף פעולה עם מישהו שטוב בשיווק אז שיהיה אמרגן ויסדר לי הופעות.
אהיה הרבה יותר מאושרת מאשר לעשות חוגים להורים וילדים. עד כמה שהילדים מתוקים ויש ביננו אהבה.
אהיה הרבה יותר מאושרת מאשר לעשות חוגים להורים וילדים. עד כמה שהילדים מתוקים ויש ביננו אהבה.
-
- הודעות: 2455
- הצטרפות: 27 אוקטובר 2004, 19:00
- דף אישי: הדף האישי של ההולכת_בדרכים*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
הי טדליק, אני ממש מבינה ללבך...
כנראה שמקומך (בשלב הזה של החיים לפחות) הוא באמת על הבמה, ונשמתך לא תוכל להסתפק בהוראה בלבד, מקסימה וחשובה ככל שתהיה.
השאלה אם תוכלי למצוא דרך להיות על במה בתנאים הקיימים - מגבלת התקציב, הרצון שלך להיות אמא נוכחת...
אני מאמינה שחייבת להיות דרך, שחייבת להמצא הנוסחה שתמלא את כל הצרכים שלך...
את רק צריכה להיות כנה עם עצמך לגביהם ומדויקת, ונראה לי שאת בתהליך הזה כבר.
סיפוק הצורך בשירה, יצירה והופעות יכול לבוא עם קשר לפרנסה או בלעדיו.
אם גדול עלייך לארגן את זה כך שתתפרנסי מזה כרגע, אולי תתחילי בלמצוא או ליצור הזדמנויות לעשות את זה בלי להרוויח כסף?
אני מאמינה שהכסף יגיע בהמשך, עם ההתלהבות והעשייה.
מה בעצם האופציות לפרנסה בתחומי הבמה? לשיר כזמרת עצמאית או כזמרת שכירה? אני לא ממש מבינה בתחום...
האם את באמת חייבת פיתוח קול או שתוכלי להתקדם גם בלי זה בינתיים?
מה שבטוח, אם את ממש צמאה לזה את צריכה למצוא דרך לעשות את זה...
ובקשר ללידת בית אין לך מה לדאוג... זה לא למוארות בלבד, אני מבטיחה לך
כנראה שמקומך (בשלב הזה של החיים לפחות) הוא באמת על הבמה, ונשמתך לא תוכל להסתפק בהוראה בלבד, מקסימה וחשובה ככל שתהיה.
השאלה אם תוכלי למצוא דרך להיות על במה בתנאים הקיימים - מגבלת התקציב, הרצון שלך להיות אמא נוכחת...
אני מאמינה שחייבת להיות דרך, שחייבת להמצא הנוסחה שתמלא את כל הצרכים שלך...
את רק צריכה להיות כנה עם עצמך לגביהם ומדויקת, ונראה לי שאת בתהליך הזה כבר.
סיפוק הצורך בשירה, יצירה והופעות יכול לבוא עם קשר לפרנסה או בלעדיו.
אם גדול עלייך לארגן את זה כך שתתפרנסי מזה כרגע, אולי תתחילי בלמצוא או ליצור הזדמנויות לעשות את זה בלי להרוויח כסף?
אני מאמינה שהכסף יגיע בהמשך, עם ההתלהבות והעשייה.
מה בעצם האופציות לפרנסה בתחומי הבמה? לשיר כזמרת עצמאית או כזמרת שכירה? אני לא ממש מבינה בתחום...
האם את באמת חייבת פיתוח קול או שתוכלי להתקדם גם בלי זה בינתיים?
מה שבטוח, אם את ממש צמאה לזה את צריכה למצוא דרך לעשות את זה...
ובקשר ללידת בית אין לך מה לדאוג... זה לא למוארות בלבד, אני מבטיחה לך
-
- הודעות: 3987
- הצטרפות: 27 דצמבר 2003, 21:55
- דף אישי: הדף האישי של לוטם_מרווני*
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בוציק ואמא בבית.
בוציק צופה ב"רגע עם דודלי", אמא בחדר סמוך מחוברת ל"באופן".
בוציק רץ רץ רץ אל אמא. לוקח שלוק זריז מציץ אחד, שלוק חטוף מציץ שני, ורץ רץ רץ אל ה"דודלי" לראות מה הפסיד...
אמא משכיבה את בוציק לישון שנת צהריים.
בוציק מביט במבט מעמיק וחודר אל עיניה של אמא:
"לאמא יש עיניים כחולות" (כמעט נכון, יותר מדויק אפורות עם נטיה ירקרקה, אבל אני לא מתווכחת).
אמא: "נכון, ומה צבע העיניים של בוציק?"
בוציק:"חומות"
אמא: "למי עוד יש עיניים חומות?"
בוציק: "למי?"
אמא: "לאבא. קיבלת את העיניים של אבא ואת האף של אמא."
בוציק: "העיניים הם של בוציק והאף הוא של בוציק!"
צודק, אין מה להגיד...
בוציק צופה ב"רגע עם דודלי", אמא בחדר סמוך מחוברת ל"באופן".
בוציק רץ רץ רץ אל אמא. לוקח שלוק זריז מציץ אחד, שלוק חטוף מציץ שני, ורץ רץ רץ אל ה"דודלי" לראות מה הפסיד...
אמא משכיבה את בוציק לישון שנת צהריים.
בוציק מביט במבט מעמיק וחודר אל עיניה של אמא:
"לאמא יש עיניים כחולות" (כמעט נכון, יותר מדויק אפורות עם נטיה ירקרקה, אבל אני לא מתווכחת).
אמא: "נכון, ומה צבע העיניים של בוציק?"
בוציק:"חומות"
אמא: "למי עוד יש עיניים חומות?"
בוציק: "למי?"
אמא: "לאבא. קיבלת את העיניים של אבא ואת האף של אמא."
בוציק: "העיניים הם של בוציק והאף הוא של בוציק!"
צודק, אין מה להגיד...
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
גילויי קניבליזם ראשונים מצד הבוץ:
"אני רוצה לקחת מספרים כדי לגזור את האצבע הזו לשני חלקים ולאכול אותם. אגודל!" (על האגודל של אמא)
???!!!!!!!!!
"אני רוצה לקחת מספרים כדי לגזור את האצבע הזו לשני חלקים ולאכול אותם. אגודל!" (על האגודל של אמא)
???!!!!!!!!!
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
תגידי, את מרשה להעתיק חוכמות של הבוציק לדף לקט חוכמות של ילדים מרחבי האתר?
(אני עושה עבודת ליקוט)
(אני עושה עבודת ליקוט)
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
הולכת יקירתי,
כן, אני מודעת שלידת בית היא לא למוארות בלבד.
ביומיים האחרונים אני מתחילה להרגיש שבאמת מדובר בהחלטה שלי.
בלידה הקודמת רציתי ללדת בלי אפידורל, אבל הוא היה קיים כאופציה. אמרתי שלא אלך עם הראש בקיר. ואכן לא הלכתי.
נשברתי. לא עמדתי במתח הפיסי.
אבל לוותר על הנקה לא יכולתי ונלחמתי כמו לביאה. נלחמתי ונלחמתי ונלחמתי.
לא יכולתי לראות את עצמי לא מניקה ואת בוציק לא יונק.
גם כשכבר לא היתה ברירה והוא קיבל בקבוק, שלפעמים היה בו איחסה ולא חלב אם שאוב, עדין לא יכולתי לראות אותו אוכל מבקבוק.
זה לא התקבל על דעתי, על נפשי.
כל הקרביים שלי התהפכו, עם כל בקבוק מחדש.
והצלחתי. לראשונה בחיי לא יכולתי לוותר.
כנראה שזו הדרך. לדעת בגוף ובלב שאין אופציה אחרת מבחינתי. היא פשוט לא קיימת.
ולגבי עניין ההארה, נכון שלא חייבים. אבל מה אם אני ממש זקוקה לה?...
אני מחפשת כזו.
בתהליכים ארוכים שלא באמת מקרבים אותי. שנים רבות.
כן, אני מודעת שלידת בית היא לא למוארות בלבד.
ביומיים האחרונים אני מתחילה להרגיש שבאמת מדובר בהחלטה שלי.
בלידה הקודמת רציתי ללדת בלי אפידורל, אבל הוא היה קיים כאופציה. אמרתי שלא אלך עם הראש בקיר. ואכן לא הלכתי.
נשברתי. לא עמדתי במתח הפיסי.
אבל לוותר על הנקה לא יכולתי ונלחמתי כמו לביאה. נלחמתי ונלחמתי ונלחמתי.
לא יכולתי לראות את עצמי לא מניקה ואת בוציק לא יונק.
גם כשכבר לא היתה ברירה והוא קיבל בקבוק, שלפעמים היה בו איחסה ולא חלב אם שאוב, עדין לא יכולתי לראות אותו אוכל מבקבוק.
זה לא התקבל על דעתי, על נפשי.
כל הקרביים שלי התהפכו, עם כל בקבוק מחדש.
והצלחתי. לראשונה בחיי לא יכולתי לוותר.
כנראה שזו הדרך. לדעת בגוף ובלב שאין אופציה אחרת מבחינתי. היא פשוט לא קיימת.
ולגבי עניין ההארה, נכון שלא חייבים. אבל מה אם אני ממש זקוקה לה?...
אני מחפשת כזו.
בתהליכים ארוכים שלא באמת מקרבים אותי. שנים רבות.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
העיקר שאני מתרכזת עכשיו בלידת בית...
אני עוד לא בהריון בכלל...(לא לאורך זמן, אני מאמינה).
אבל אני ממילא לא מרגישה בבית. שנים.
יש לנו דירה מקסימה. שלנו. אנחנו גרים בה כבר שנתיים וחצי.
אבל היא לא בית עבורי.
האם יש טעם לערוך לידת בית במקום שאין לו תחושה של בית?
טוב, אני מניחה שבכל זאת התחושה היא אחרת לעומת בית חולים.
ולמה אני לא מוצאת לי את הבית שלי?
ברור שהתשובה לכך היא בי. אין לי מנוחה בתוך עצמי.
אבל אי אפשר להגיד שאני לא מחפשת.
אני מתעצלת לעשות את העבודה. מכיוון שאני לא יודעת מה ואיך, אני מתמקדת בלחפש.
לא מצליחה לעצור ולהתבונן במה שכבר חלף לידי.
לא מצליחה להושיב את עצמי להרגע.
אני עוד לא בהריון בכלל...(לא לאורך זמן, אני מאמינה).
אבל אני ממילא לא מרגישה בבית. שנים.
יש לנו דירה מקסימה. שלנו. אנחנו גרים בה כבר שנתיים וחצי.
אבל היא לא בית עבורי.
האם יש טעם לערוך לידת בית במקום שאין לו תחושה של בית?
טוב, אני מניחה שבכל זאת התחושה היא אחרת לעומת בית חולים.
ולמה אני לא מוצאת לי את הבית שלי?
ברור שהתשובה לכך היא בי. אין לי מנוחה בתוך עצמי.
אבל אי אפשר להגיד שאני לא מחפשת.
אני מתעצלת לעשות את העבודה. מכיוון שאני לא יודעת מה ואיך, אני מתמקדת בלחפש.
לא מצליחה לעצור ולהתבונן במה שכבר חלף לידי.
לא מצליחה להושיב את עצמי להרגע.
-
- הודעות: 1235
- הצטרפות: 01 יולי 2008, 21:51
- דף אישי: הדף האישי של תפוח_אדמה*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
הי טדליק,
עדיין חושבת על השיחות שניהלנו, אותם נושאים שמטרידים אותך גם פה.
האם יש טעם לערוך לידת בית במקום שאין לו תחושה של בית?
כן, כי המיילדת שם בשבילך, ובכל זאת זו פינה שהיא שלך.
ולמה אני לא מוצאת לי את הבית שלי?
לא תמיד חייבים לדעת למה, אולי כאן המקום להתחיל לעשות. למשל, לקחת פינה ולהחליט שהיא הבית, ולסדר אותה ככה שתרגישי בה בבית. במיוחד אם קשה לך לעצור ולהתבונן, אולי כדאי להתמקד בעשייה.
עדיין חושבת על השיחות שניהלנו, אותם נושאים שמטרידים אותך גם פה.
האם יש טעם לערוך לידת בית במקום שאין לו תחושה של בית?
כן, כי המיילדת שם בשבילך, ובכל זאת זו פינה שהיא שלך.
ולמה אני לא מוצאת לי את הבית שלי?
לא תמיד חייבים לדעת למה, אולי כאן המקום להתחיל לעשות. למשל, לקחת פינה ולהחליט שהיא הבית, ולסדר אותה ככה שתרגישי בה בבית. במיוחד אם קשה לך לעצור ולהתבונן, אולי כדאי להתמקד בעשייה.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
טוב, לא רק שאני לא בהריון כרגע, "אסור" לי היות בשלשה חודשים הקרובים.
אני כל כך מאוכזבת.
עברתי סיוט של שני ניתוחי חניכיים בחדשיים האחרונים.
אחד סתם רק כדי לבדוק ולהווכח שאי אפשר להציל את השן הקדמית שלי. הגעתי לבדיקה קטנה ויצאתי מנותחת וכואבת, מלאה בתפרים. לא הייתי מוכנה אליו בכלל.
עקרנו. שלום לך שן יקרה...(ושחורה)
השני הראה שגם לא אוכל לעבור ישר השתלה, אלא קודם השתלת עצם. הוא היה גרוע מהראשון, למרות שהייתי קצת יותר מוכנה נפשית. (לא מספיק)
הסתובבתי 5 ימים עם פנים נפוחים כמו של איש הפיל וכאבים בלתי נעימים בעליל. (תוך כדי הרהורים האם אני בהריון)
לפני שהתחלתי בטיפולים שאלתי את הרופא אם לא אוכל להכנס להריון כל עוד השן מטופלת והוא אמר שלא צריכה להיות בעיה עם זה.
לא הוא ולא אני שיערנו לאילו הסתבכויות אני אגיע עם השן הזו.
הוא אמר לי : "את עוברת סיוט עם השן הזו, כל דבר אפשרי כבר קרה לך..."
ועכשיו המנתחת אמרה שעלי לחכות עם ההריון או עם סיום ההשתלה. שלא אוכל לעבור את החלק השני של ההשתלה בזמן הריון.
חשבתי לדחות את המשך ההשתלה, כל כך רצינו כבר להיות בהריון, אבל הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לעבור את זה עם תינוקת קטנטונת.
להיות מנוטרלת 3-4 ימים בלי כוחות לטפל בה.
והיום, גם לגלות שיצטרכו להשתיל עוד עצם, וגם שאני לא יכולה להרות כרגע.
אווווווףףףףףףףף.
אני כל כך מאוכזבת.
עברתי סיוט של שני ניתוחי חניכיים בחדשיים האחרונים.
אחד סתם רק כדי לבדוק ולהווכח שאי אפשר להציל את השן הקדמית שלי. הגעתי לבדיקה קטנה ויצאתי מנותחת וכואבת, מלאה בתפרים. לא הייתי מוכנה אליו בכלל.
עקרנו. שלום לך שן יקרה...(ושחורה)
השני הראה שגם לא אוכל לעבור ישר השתלה, אלא קודם השתלת עצם. הוא היה גרוע מהראשון, למרות שהייתי קצת יותר מוכנה נפשית. (לא מספיק)
הסתובבתי 5 ימים עם פנים נפוחים כמו של איש הפיל וכאבים בלתי נעימים בעליל. (תוך כדי הרהורים האם אני בהריון)
לפני שהתחלתי בטיפולים שאלתי את הרופא אם לא אוכל להכנס להריון כל עוד השן מטופלת והוא אמר שלא צריכה להיות בעיה עם זה.
לא הוא ולא אני שיערנו לאילו הסתבכויות אני אגיע עם השן הזו.
הוא אמר לי : "את עוברת סיוט עם השן הזו, כל דבר אפשרי כבר קרה לך..."
ועכשיו המנתחת אמרה שעלי לחכות עם ההריון או עם סיום ההשתלה. שלא אוכל לעבור את החלק השני של ההשתלה בזמן הריון.
חשבתי לדחות את המשך ההשתלה, כל כך רצינו כבר להיות בהריון, אבל הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לעבור את זה עם תינוקת קטנטונת.
להיות מנוטרלת 3-4 ימים בלי כוחות לטפל בה.
והיום, גם לגלות שיצטרכו להשתיל עוד עצם, וגם שאני לא יכולה להרות כרגע.
אווווווףףףףףףףף.
-
- הודעות: 2455
- הצטרפות: 27 אוקטובר 2004, 19:00
- דף אישי: הדף האישי של ההולכת_בדרכים*
-
- הודעות: 961
- הצטרפות: 21 ספטמבר 2003, 07:18
- דף אישי: הדף האישי של ארני_ש*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
מצטערת על השן , לגבי ההריון , זו קלישאה אבל באמת כל עכבה לטובה.
ולגבי ללדת בבית שלא מרגישים בו בבית :
אפשר.
גם חיות וגם נשים שבטיות יולדות איפשהו , לאו דוקא בבית .
יש צירים , פתאום יש איזו פינה שקורצת , שהופכת לקן לידה . שמתאימה לצרכים באותו הרגע .
ככה שלידת בית היא בעצם לידה לא בבית חולים היא לא קשורה באמת לבית .
חוץ מזה יש הצימרים של אילנה שמש ועוד כל מיני שהם יקרים אבל אופציה טובה מאוד .
באחת מלידות הבית התמקמתי באמצע הבית בין הסלון למטבח תמוכה על חצי קיר . וקיבלתי את הצירים בעמידה
בשנייה היה ברור לי שאחזור לאותה תנוחה , ואיפה ...
נכנסתי לאחת ממיטות הלידים שמצויה בכוח בין שני קירות וארון. בשכיבה על הגב
ולגבי ללדת בבית שלא מרגישים בו בבית :
אפשר.
גם חיות וגם נשים שבטיות יולדות איפשהו , לאו דוקא בבית .
יש צירים , פתאום יש איזו פינה שקורצת , שהופכת לקן לידה . שמתאימה לצרכים באותו הרגע .
ככה שלידת בית היא בעצם לידה לא בבית חולים היא לא קשורה באמת לבית .
חוץ מזה יש הצימרים של אילנה שמש ועוד כל מיני שהם יקרים אבל אופציה טובה מאוד .
באחת מלידות הבית התמקמתי באמצע הבית בין הסלון למטבח תמוכה על חצי קיר . וקיבלתי את הצירים בעמידה
בשנייה היה ברור לי שאחזור לאותה תנוחה , ואיפה ...
נכנסתי לאחת ממיטות הלידים שמצויה בכוח בין שני קירות וארון. בשכיבה על הגב
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אוי, מצטערת בשבילך !
רפואה שלמה, ובהצלחה....
רפואה שלמה, ובהצלחה....
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אמנם לא נעים להודות בכך, אבל קשה להתעלם...
בוציק מחטט באף ומודיע:
אני מחפש נזלת!
(מופיע המרגיעון: הכבוד- מכביד
נו, וויתרתי על הכבוד, אני מספרת כאן על חיטוטי אף...)
בוציק מחטט באף ומודיע:
אני מחפש נזלת!
(מופיע המרגיעון: הכבוד- מכביד
נו, וויתרתי על הכבוד, אני מספרת כאן על חיטוטי אף...)
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
לעת בגרות החלו אצלי בעות שב וריכוז חמורות.
הן מופיעות בעיקר בזמן שלי להכין מערך שיעור לעבודתי.
אני כל כך לא אוהבת להכין את המערכים האלה. נלחצת ודומעת בכל פעם מחדש. ולא בגלל שעדיין אין לי מספיק נסיון. כבר הכנתי בהחלט לא מעט מערכים. אבל אני לא נהנית. מבזבזת אנרגיות סתם על שטויות.
הולכת עכשיו לעבוד. אמשיך לכשאשוב
הן מופיעות בעיקר בזמן שלי להכין מערך שיעור לעבודתי.
אני כל כך לא אוהבת להכין את המערכים האלה. נלחצת ודומעת בכל פעם מחדש. ולא בגלל שעדיין אין לי מספיק נסיון. כבר הכנתי בהחלט לא מעט מערכים. אבל אני לא נהנית. מבזבזת אנרגיות סתם על שטויות.
הולכת עכשיו לעבוד. אמשיך לכשאשוב
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
מחשבה קצרה בעוד בוציק מתופף לו דקותיים על תוף ומחריש אזניים.
עכשי גם מרביץ לי עם התוף...
הייתי כל כך בטוחה שברגע שננסה פעם אחת מיד אכנס להריון, וכשזה לא קרה היתה אכזבה קלה והפתעה.
ואז נודע שאני צריכה להמתין עם ההריון עד לאחר ניתוח השיניים בעוד 3-4 חודשים.
אכזבה עוד יותר גדולה.
ואמרו לי שהכול לטובה.
ואכן, מה הייתי עושה לו כפי שחשבתי הייתי בהריון עתה בעת שעלי לעבור ניתוח?
באמת שהדברים הסתדרו בדרך הנכונה ביותר.
כמה נעים לראות את החיים בצורה הזו. כמה בריא יותר להצליח לראות.
עכשי גם מרביץ לי עם התוף...
הייתי כל כך בטוחה שברגע שננסה פעם אחת מיד אכנס להריון, וכשזה לא קרה היתה אכזבה קלה והפתעה.
ואז נודע שאני צריכה להמתין עם ההריון עד לאחר ניתוח השיניים בעוד 3-4 חודשים.
אכזבה עוד יותר גדולה.
ואמרו לי שהכול לטובה.
ואכן, מה הייתי עושה לו כפי שחשבתי הייתי בהריון עתה בעת שעלי לעבור ניתוח?
באמת שהדברים הסתדרו בדרך הנכונה ביותר.
כמה נעים לראות את החיים בצורה הזו. כמה בריא יותר להצליח לראות.
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בוציק אצל סבא שלי.
לוקח מטאטא ביד ועובר ממקום למקום.
עם תום הסיבוב הוא ניגש אל סבי, ואומר: עבדתי מאד מאד קשה, אני רוצה כסף.
(מאיפה הוא מקבל את הרעיונות האלה?! לא רק שאני לא מבקשת כסף, אני גם לא מנקה את הבית!!!)
סבא מרוצה מהבקשה, מאפשר לו לבחור מתוך קופסת המטבעות.
בוציק שמח וטוב לב: קיבלתי שני כספים. יש לי שני כספים!
סבתא : איזה יופי, מה תעשה איתם?
בוציק: אני שומר אותם למשהו מאד מיוחד.
למחרת סבתא שואלת אותו: או, אני רואה שיש לך כסף ביד. מי נתן לך?
בוציק: סבא נתן לי
סבתא: ולמה סבא נתן לך כסף?
בוציק: כי הוא נחמד...
לוקח מטאטא ביד ועובר ממקום למקום.
עם תום הסיבוב הוא ניגש אל סבי, ואומר: עבדתי מאד מאד קשה, אני רוצה כסף.
(מאיפה הוא מקבל את הרעיונות האלה?! לא רק שאני לא מבקשת כסף, אני גם לא מנקה את הבית!!!)
סבא מרוצה מהבקשה, מאפשר לו לבחור מתוך קופסת המטבעות.
בוציק שמח וטוב לב: קיבלתי שני כספים. יש לי שני כספים!
סבתא : איזה יופי, מה תעשה איתם?
בוציק: אני שומר אותם למשהו מאד מיוחד.
למחרת סבתא שואלת אותו: או, אני רואה שיש לך כסף ביד. מי נתן לך?
בוציק: סבא נתן לי
סבתא: ולמה סבא נתן לך כסף?
בוציק: כי הוא נחמד...
-
- הודעות: 5866
- הצטרפות: 12 ספטמבר 2008, 01:17
- דף אישי: הדף האישי של אהבת_עולם*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
תמיד כיף לי לקרוא אותך.
במיוחד על הבוציק .
דרך אגב, אני לא זוכרת אם אמרת, בן כמה הוא?
במיוחד על הבוציק .
דרך אגב, אני לא זוכרת אם אמרת, בן כמה הוא?
-
- הודעות: 418
- הצטרפות: 26 מרץ 2009, 19:57
- דף אישי: הדף האישי של חמור_אביר*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
טדליק יקרה
עם מעט עזרה מידידים גילינו את הקליפים שלך....את מאממממת...
מתגעגעים אליך באחו
ח.א
עם מעט עזרה מידידים גילינו את הקליפים שלך....את מאממממת...
מתגעגעים אליך באחו
ח.א
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
בוציק עושה קקי באסלה.
מסיים, "מוריד מים" ומשלח את קקיו בברכת:
"שלום קקי של אוריה! שלום קקי של אוריה! עוד מעט תחזור!"
מסיים, "מוריד מים" ומשלח את קקיו בברכת:
"שלום קקי של אוריה! שלום קקי של אוריה! עוד מעט תחזור!"
-
- הודעות: 1176
- הצטרפות: 05 נובמבר 2008, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של טדליק_נהנאנע*
טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין
אופס...
היה אמר להיות "שלום קקי של בוציק! שלום קקי של בוציק!"
לא נורא, ימחל הבוציק לאמו בשעות לילה מאוחרות.
היה אמר להיות "שלום קקי של בוציק! שלום קקי של בוציק!"
לא נורא, ימחל הבוציק לאמו בשעות לילה מאוחרות.