חמור אביר בין השמשות

דף מקסים @}
מוזיקלי מאד, מהרבה בחינות.

וחמורים אהובים עלי. בוקר טוב!

ואני לא ביקשתי דבר מן האם האלוהית.

רמהקרישנה בסוף ימיו. רק אהבה טהורה.
אהבה טהורה שלא מבקשת תגמול.
ואני לא מבקש דבר מרמהקרישנה.
בלילות האורה והעלטה. רק ניצוץ
מאהבתו הטהורה. שלא מבקשת תגמול.*

מוסיקה על הבוקר:
GERARD LESENE [זה לא גברת זה אדון, למרות שנשמע כגברת, פשוט ניחן בקול קונטרה-טנור] שר הנרי פרסל:
http://www.deezer.com/#music/album/265217

חמור אביר ו בן השמשות אל נא תדירו רגליכם מהדפים האחרים באתר בבקשה... רוצה לאמר אל תגבילו את השתתפותכם משאר הדפים.. רצוייה היא עד מאד..

תודה לך פלונית
האמת שגם חמור חושב כך....גם בגלל שאנחנו חמודים ומעניינים, מצחיקים, חדי לשון ובעיקר ענווים,
טוב, לא יודע לגבי בן השמשות אבל בדבר ענוותנותו של חמור אין ספק..
וגם עקב היותנו גברים באתר שרובו נשים..ואם היה זה אתר שרובו גברים הייתי חושב שהיה רצוי מאד שתהיה בו גם נוכחות נשית...

השמים שמים לאדוני

והארץ ארץ אף היא לאדוני
ולבני האדם ניתנה
האפשרות להנץ
לפרוח כאדמוניות משוגעות בשרב
ולהתפוגג*

חמור אביר מתגעגע למנה גדושה של שעורה, לרקיק זהבהב מחיטה צחורה או לסתם כוס בירה צוננה...

קשה להאמין עד כמה גדולה יכולתנו להתרגל לטירוף ולקבל אותו כמובן מאליו..מדינה שלמה כורעת תחת חוקי דת ארכאיים ואנאכרוניסטיים עד אימה ואין פוצה פה ונוהק..
ולא שיש לי בליבי אי-משו נגד מי שמאמין ורוצה לקבל על עצמו עול תורה, מצוות, גזרות, חרמות, איסורים ואף עונג צרוף מהדת....יבושם ויעונג לו..אך מכאן ועד להכריח מדינה שלמה לחיות כך, במאה העשרים ואחת שהיא ממש אתחלתא דגאולה....השם ירחם!!!!

מוסיקה לערב חג:
http://www.deezer.com/#music/album/42379
פרנסואז אטלן שרה רומנסות ספרדיות...

נו באמת חמור יקר, אבירים לא נכנעים למוסכמות!
אם נמאס לך מפסח מצא לך חמץ. זה לא קשה

אלה, שלא אכלה מצות מאז ליל הסדר, ודווקא חסר לה הקרקר המוזר

אלה לי יקרה לי
האמת היא ש חמור אביר מכין בעצמו את לחמו ואת רקיקיו בכל ימות השנה, קל וחומר בארעה דפסחא...כך שלא ממש סובל ממחסור...
אבל מעצבן במישור העקרוני...ומעצבנת ההרגשה שמקננת בפנים שאתה תמיד איכשהו לא בסדר...לא בסדר כי אולי השכנים הדתיים שומעים את הקולות ומריחים את התחושות, ותמיד יש איזו סיבה להרגיש שאתה מפריע...
הדת הרי באה כדי לסייע ביחס הפנימי של אדם מול בורא-עולם [וברואיו] - כל השאר פוליטיקה ומאבקי כוח.....

במצות מסרב החמור לגעת מגיל צעיר...אבל הרעיון הזה של שעבוד החיים לחוקים אינסופיים וחסיני כל התאמה למציאות שאין בו ולו דבר וחצי דבר עם מהותה האמיתית של הדת [לפי ההבנה החחמורית שלי] מפריע...
ובעצם מה שהכי בעייתי כאן הוא לא המניפולציות של כוהני הדת למיניהם ולא ההסכמה לכך של נתיניהם, אלא ההסכמה שלנו שזה טבעי ומובן ומקובל שיחדרו לנו לחיים הפרטיים בשם רעיונות כאלה ואחרים...
במדינות קצת יותר נאורות, חיים זה לצד זה בני דתות שונות ואמונות שונות ודרכי חיים שונות ואיש לא שבוי באמונה ש זה בסדר ליצור איזה סטאטוס קוו של כפיה על האחר...
אנחנו התרגלנו שזה טבעי שאין תחבורה ציבורית בשבת, אין לחם בפסח ואין חיים לאחר המוות, אלא בשכיבה קדושה ונצחית בארץ צפופה ונטולת קרקעות...

כי אצל היהודים, הדת התערבבה לה עם הממשל והמינהל והכל סלט.

אני לא יודעת אם כשיסדו את הולנד או צרפת או מסצ'וסטס, היה ברור לכולם שזו ארץ לנוצרים. אבל כשיסדו את ארצישרואל, יסדו בית ליהודיי-כל-העולם-התאחדו.

והאמת, שלי באופן אישי לא מפריע לכבד מנהגים דתיים של אחרים. לא מפריע לי לא לקנות חמץ בפסח. (בביתי מפוזרים רוב השנה פירורים של מצה וחמץ, זה לצד זה..) יש לי בעיה כשלא מכבדים את זכותי למנהגי (הפאגאניים, במקרה שלי) או כשמערבבים דת וממשל. כשהחלטות שנוגעות לבטחון או לכלכלה או לחינוך מושפעות מענייני דת.

(וגם אני מבקשת שתישאר ותשאיר את עקבות פרסותייך בדפים (הנשיים במיוחד..) של "באופן"...)

ומעכשיו כבר מותר חמץ. קולולולולו....

מוסיקת מופלטות לקרוב לבבות:
סלים חללי - זמר מרוקאי נערץ
בטרק 6 שר א יידישע מאמע בערבית....מגניב...
http://www.deezer.com/#music/album/41822

ואין חיים לאחר המוות, אלא בשכיבה קדושה ונצחית בארץ צפופה ונטולת קרקעות...

מה האלטרנטיבה לדעתך?

אפשר לשרוף....אפשר לקבור בעמידה...אפשר למחזר את בתי הקברות כמו שעושים המוסלמים....ובעיקר אפשר לכונן רשות קבורה חילונית ולהשאיר את החבר'ה קדישא כאלטרנטיבה למי שמעוניין בכך ולא כמונופול [כמעט]....ומי שחייב לתפוס 2 מ"ר מאדמת ארץ הקודש לנצח נצחים שישלם מחיר בהתאם...
ואפשר גם להפוך את בתי הקברות המלאים לפארקים נהדרים שישחקו בהם ילדים...ייהנו מהשקט והשלווה ויתחכחו קצת במוות במקום ההרגל המקובל להסתיר ולהדחיק...

ראית איך נראה בית קברות ירקון? או חולון? שממה של חול ואבן...אם כבר הצלנו שטחים יקרים מכרישי הנדלן - ניתן גם שהחיים ייהנו מהם ולא רק המתים שבודאי כבר ישנים שנת ישרים....

אפשר לשרוף....אפשר לקבור בעמידה...אפשר למחזר את בתי הקברות כמו שעושים המוסלמים....
לפי מה שראיתי בבית הקברות היהודי בפרג מותר גם מותר לקבור יהודים בשכבות כשהמקום צר. קברו בקומות. <לרוקדת לא איכפת שישרפו, למרות שלא אוכלת חמץ בפסח>

לפי מה שראיתי בבית הקברות היהודי בפרג מותר גם מותר לקבור יהודים בשכבות כשהמקום צר. קברו בקומות
וואו נסעת רחוק. סעי לחיפה. זה קיים גם שם. בבית קברות יהודי למהדרין.

ואפשר גם להפוך את בתי הקברות המלאים לפארקים נהדרים שישחקו בהם ילדים

חמוריקו, אני איתך!

יש חמורים שנושכים בעוז כשמתגרים בהם...http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3701841,00.html

חמורים אבירים מנסים ללמוד לרסן את אינסטינקט הנשיכה [ולשמור אותו בעיקר לנשיכות רכות ועדינות בבטן התחתונה של אתונות ואתונים צעירים שמתגלגלים איתם בחדווה על מצע של חציר ריחני וצהבהב].
מסתבר שלא קל להתגבר על הדחף הזה...ההתגרות - הכוונה להתגרות מילולית - פשוט מעוררת אינסטינקט של התגוננות והנשיכה [שוב מילולית] באה באוטומט...על פי רוב דבר טוב כבר לא יוצא מזה...

יש רעיונות איך להתמיר את הדחף?

מוסיקה קלאסית לילדים [בכל הגילאים..]
http://www.deezer.com/#music/album/43414

חמור אביר, אתה מאד נדיב , אני שמה לב לכך.. אתה נותן ונותן.. זה מאד יפה, And it dosent go unnoticed

תודה לך שוות נפש יקרה [מקווה שבמובן EQUANIMITY ולא INDIFFERENCE...]

כבן לאמא חסכנית ושורדנית ממש לא גדלתי כחמור נדיב...(איזה מזל שיש אמא שאפשר להאשים אותה בכל פגמינו)...אבל אני משתדל ללמוד...
ולנוכח האמונה הלא מודעת והכל כך מושרשת שרווחתנו הפנימית תלוייה תמיד בארועים חיצוניים - שיאהבו אותי, שיתנו לי, שיעריכו אותי, שיכבדו אותי, שיגיבו למה שאני כותב..וכו' וכו' -
הרי ברור לי שהתרגיל עבורי כאן הוא לא לפתח תלות בתגובות....יהיו - מה טוב... לא יהיו - אהנה לי לבדי...אי אה אי אה....

לא לפתח תלות בתגובות נשמע לי תרגול מצוין, סניור חמור... הרשה לי להצטרף אליך לתרגול ולהקדיש לך את הקטע הבא, שיש לו משמעות מאד מיוחדת עבורי כיוון שהוא מקושר ליפהפיה נדירה אחת, עם עיניים של אוקיינוס, תלתלים של לילות בלי ירח וצחוק ממיס של קרני שמש, שעברתי איתה רגעי קסם שמספיקים לכמה גלגולים...

http://www.youtube.com/watch?v=eyIIObFyK4I

http://www.deezer.com/#music/album/69039

שירי ילדים עם סיטאר הודי...

אל תדאג... זה אתה שם בתמונה? (-:
http://www.youtube.com/watch?v=Rfvo8wv9Ihk

אחת האמירות המוזרות ביותר שחוזרות שוב ושוב, ובמיוחד בעונה זאת היא: איפה אלוהים היה בזמן השואה?
או בגירסה האישית: מאז השואה הפסקתי להאמין באלוהים...
מישו מבין מה הקשר?

אני מעולם לא התחברתי אל הקשר, אבל אני יכולה להבין את ההגיון שמאחוריו. ההיגיון הזה אומר: אם יש ה' ואם הוא משגיח ודואג לעמו ישראל ואם אנחנו העם הנבחר איך נתן אלוהים שיתרחש כזה דבר נורא.

באמת יש כאלה שמאמינים באלוהים שלנו ואלוהים שלהם, בעם נבחר יותר ונבחר פחות?

באמת יש כאלה שמאמינים באלוהים שלנו ואלוהים שלהם, בעם נבחר יותר ונבחר פחות?

בוודאי שיש כאלה, והם רבים מאד. במהלך טיסה מויאטנם ללאוס, ישב לידי גבר אירי שבשלב כלשהו פתח איתי בשיחה. כשהוא שמע שאני יהודי מישראל הוא התלהב מאד, והתחיל לוודא שאני מכיר בכך שאני בן העם הנבחר. הוא קצת התאכזב כששמע שאני חושב שכל בני האדם שייכים לעם הנבחר, והתחיל לנסות לשכנע אותי שאין זה כך, ושאם למשל המטוס יתרסק, אני אגיע לגן עדן אבל רוב שאר הנוסעים במטוס, שהיו מקומיים, לא יגיעו לשום מקום... לא הסכמתי איתו בכלל, אבל באותה שעה לא הייתי במצב רוח להתפלספות יתר בנושא ולכן בעיקר הקשבתי וחייכתי בנימוס. החיוך התרחב לגיחוך קל כשלקראת הנחיתה אותו אדם חזר שוב על הצהרתו שהיהודים הם העם הנבחר, ואז הוסיף שהם ייגאלו רק אם יכירו בישו כמשיחם... הוא הזמין אותי בחום לבקר אצלו בבית ובכנסיה בעיר שבה הוא מתגורר, ליד דבלין, אבל הפתק שעליו הוא רשם את הפרטים אבד לי במהלך הטיול - אחת האבדות שלא חשתי בחסרונן כלל. למרות שאם וכאשר אבקר באירלנד, דווקא לא הייתי מתנגד לקפוץ לביקור אצל הישועי החביב וחושף האמת המוחלטת

בוודאי שיש כאלה, והם רבים מאד.
טיול קצר לרחובות ירושלים, בני-ברק ואפילו עפולה ובית-שמש יספק לך מבחר עצום של בני הדת היהודית שברור להם באופן הכי בסיסי שהיהודים הם בני "העם הנבחר". זה כלכך משמעותי בזהות היהודית הקולקטיבית (ולא רק אצל דתיים. כל מי שלמד במערכת החינוך ב -נגיד, 50-60 השנים האחרונות, שינן את זה טוב טוב) שאני חושבת שיוצאי-דופן יותר היהודים שלא חושבים ככה באיזשהי רמה..אפילו אני, חילונית בת-חילונים עם נטיות פאגאניות קשות, לקח לי זמן לנקות את זה מעצמי.

ובעניין משבר האמונה בעקבות השואה..אני יכולה להבין את זה..
תאר לך שגדלת על האמונה הבסיסית שאם תהיה "טוב" ותמלא אחר כל (או לפחות רוב או לפחות ממש תרצה למלא..

) הסעיפים שבחוזה הכתוב שבין היהודי המאמין ואלוהים, אלוהים יחזיר לך כגמולך. ככה, ברמה הכי פשוטה, "התנהגתי יפה אז עכשיו מגיע לי.."
ופתאום, במקום "אושר ועושר" אתה מקבל את הסיוט הכי נורא שאתה מסוגל לדמיין ועוד קצת.
משבר מאד מאד קשה ומזעזע ששומט את הבסיס שמתחת לכל תפישת עולמך...

והיחסים האלה של הסכמים וחוזים של קח-תן קיימים, אני חושבת, בכל הדתות המונתאיסטיות והממוסדות.

(ומדהים שבאתר הזה אפשר להיכנס למישהו הביתה, להתיישב על הספה ולנאום את דעתך, ככה, באופן טבעי...אז תודה על המקום ותה צמחים עם אחד סוכר בבקשה...

)

@} תודה..

_אחת האמירות המוזרות ביותר שחוזרות שוב ושוב, ובמיוחד בעונה זאת היא: איפה אלוהים היה בזמן השואה?
או בגירסה האישית: מאז השואה הפסקתי להאמין באלוהים...
מישו מבין מה הקשר?_

אבא שלי, נער דתי ממשפחה דתיה,מאמין באלוהים
כשהיה בן 13 , ויצא משערי הגטו אל עולם הרוס ללא נפש חיה שנשארה לו
אמר שעכשיו הוא יודע שאין אלוהים.
ואם בכ"ז יש, הוא לא רוצה אותו.
בדרך לא דרך עלה לארץ, ("הייתי חלוץ...התחלתי את החיים מחדש"...)
הצטרף לקיבוץ והחליף את אלוהיו בדת הסוציליזם (שגם ממנה נראה לי לא נשארה לו הרבה אמונה)

אני, נצר לכל הזוועה הזאת דווקא יצאתי בנאדם מאמין
(לא באלוהי היהודים דווקא)
ובעיני האמירה הזו דווקא לא מוזרה ולא תמוהה. אני לחלוטין מבינה אותה
אף ע"פ שאת כל מה שעבר שם לעולם לא אצליח ממש להבין ולקלוט
אבל האיש שהוא היום (לפעמים אני רואה שם את הילד בן ה-13 ההוא)
לא מאמין בשום דבר שאינו יכול לראות לטעום להריח או להרגיש פיזית. ככה זה.
כנראה שאיש באמונתו יחיה ואיש בלא אמונתו גם יחיה.

אני ממש יכול להבין איך אנשים שעברו את הזוועה הזאת איבדו את היכולת להאמין...אולי זה נשמע סותר, אבל כך זה...

שניים סינים.....[שלושה]
ולמי שרוצה לשמו את השיר בגרמנית, הנה קישור:
http://www.spiellieder.de/Spiellieder/[po]drei chinesen mit dem kontrabass[/po].htm

זה לא קשור ליום השואה...אולי קשור לזה שגם הסינים שהם עם עתיק יומין יכולים להאמין בעםסגוליותם....

כמו שבמישור האישי שלב חשוב בהתבגרות, הנפשית והרוחנית, היא ההבנה שככל שאני יחיד ומיוחד, אהוב, חשוב ונפלא כשלעצמי, אני רק עוד הוויה אחת בין אינספור יישויות שקיימות בעולם וכולן חשובות ומיוחדות וכו' וכו'...גם במישור הלאומי זהו שלב שנראה לי חשוב והכרחי למען התבגרות של עם....
הכרה בחשיבותו של האחר אולי גם תביא להכרה בזכויותיו, בכאבו ובצרכיו....
וכשקוראים טקסטים מופלאים בתנך המדברים על זכויות ה"אחר", אולי יש לומר: תביא להכרה מחודשת בזכויותיו, בכאבו ובצרכיו....כי פעם זה קרה לעם ישראל...ואז אולי הוא באמת היה עם סגולה, בוגר וחלוצי....מאז שרדנו
שרדנו יפה..

תאר לך שגדלת על האמונה הבסיסית שאם תהיה "טוב" ותמלא אחר כל (או לפחות רוב או לפחות ממש תרצה למלא.. ) הסעיפים שבחוזה הכתוב שבין היהודי המאמין ואלוהים, אלוהים יחזיר לך כגמולך. ככה, ברמה הכי פשוטה, "התנהגתי יפה אז עכשיו מגיע לי.."

לצערנו אף לא השואה הנוראה הזאת הצליחה לשרש מהתודעה האנושית את אמונת הקח-תן....מה עוד צריך לקרות? מה עוד? אם אלוהים לא יעזור לנו לשנות את זה נפסיק להאמין בו...שיידע לו...

כן!.. נראה לו מה זה!

ובינתיים נקשיב למוסיקה רומנית - צוענית- יהודית:
http://www.deezer.com/#music/album/42120
מסתבר שיש תחומים שההתבדלות האנושית לא ממש יכלה להם....

מה עם שירת המלאכים ששלחת לי זה מכבר?
http://www.deezer.com/#music/album/41148

מסוג המוזיקה שנוטלת את הנפש למחוזות מרוחקים בכיסופים אל מרחבי הלא ידוע...

תודה ל בן השמשות על התרומה...

הנה החורף חלף עבר לו, גם פסטיבל המצות והמתנות הלא נחוצות הלך בדרך כל פסוליא

והנה נופלים עלינו ימי פסטיבל השכול והכאב - פסטיבל הפרה הכי קדושה...הפרה הרזה נטולת האנטרקוט, שאך בשר קשה וסרוח לה וטרם נולד השוחט שיקום וינף עליה מאכלתו...

מתי יבוא ילד האינדיגו התמים שיעז לשאול מדוע בכלל צריך להקדיש אנרגיה כה רבה כדי לזכור את המתים?

אולי היה עדיף למתים שיניחו להם לנמנם על משכבם בשלום ובשקט?

ולחיים שיקדישן להם את האנרגיות האדירות המוקדשות לרוחות רפאים שאין להם ממש אלא בזכרון נאנושי העיקש ובעיקר בנבכי הרחמנות העצמית?*

כמו מול הקלפים, עשיתי בינגו על הדף הזה, ופתחתי.

אז שלום שלום@} ובינתיים רק בעניין השאלה:

מתי יבוא ילד האינדיגו התמים שיעז לשאול מדוע בכלל צריך להקדיש אנרגיה כה רבה כדי לזכור את המתים?

לתפישתי (האינדיגואית בעליל) המתים מתים על זה שאנחנו מאותתים להם וזוכרים אותם.
הם רק בודאי מתבאסים קצת מה"איך"
ובצחוק הגורל יצא לי מרגיעון- "דרך הארץ מדברת על כך, שבנוסף ל מה שיש לעשות, טוב לתת תשומת לב מיוחדת על ה איך.

קבל סימוכין למיינסטרים הספקני

אף אחד לא יודע מה בדיוק רוצים וצריכים המתים...כך שלכל הדעות יש מקום שווה...
רודולף שטיינר שיש המחשיבין אותו בר-סמכא בנושאי ידע אזוטרי טען בתוקף שהמתים זקוקים למנוחה...ושכמו שכאן בעולם הזה, רעש הנקלט על ידי חוש השמיעה מפריע למנוחה, בעולמות לא פיסיים נקלטת המחשבה ונקלטים הרגשות ואלה מפריעים את המנוחה באותו אופן...
נשמע "הגיוני"....אך אי-אפשר להכחיש גם שהדעה שאת מביאה הגיונית באותה מידה...

מסכימה עם כל מילה

נושא עם עומק ללא שיעור, המוות... וגם הזכרון... היה לי את הספר "זכירה עצמית" מאת רוברט ברטון, תלמידו של אוספנסקי, אבל באופן אירוני משהו שכחתי אותו במעבר מדירה אחת לאחרת בטרם הספיקותי לקרוא בו אפילו דף אחד... השאלה האם ואיך לזכור את המתים היא שאלה ראויה, אך אין לי הפנאי כרגע להתעמק בה. אבל אסוציאטיבית נזכרתי בהוספיס, גם בגלל שיחה שהיתה לי אמש על הנושא עם נפש אהובה, אז אביא כאן את מה שכתבתי לפני מספר שנים ככתבו וכלשונו... לא קשור ישירות ליום הזכרון, כן קשור לזכרון באופן כללי ולמוות באופן ספציפי.

אולי אתחיל בכמה מילים על אופי המקום. מדובר בהוספיס לחולי סרטן סופניים, אשר ממוקם אמנם בבי"ח ממשלתי, אבל האווירה בו שונה למדי מכל בי"ח שאני מכיר. כיוון שמדובר בבני אדם הנוטים למות, המטרה העיקרית של הצוות היא להקל על סבלם של החולים, ולא לרפא אותם – משום שכל מי שהגיע למקום הזה, הוא אדם שמחלתו הגיעה לשלב כה מתקדם, שאין לו מרפא (גופני). אמנם לעתים ישנם חולים שעדיין מתפקדים באופן עצמאי, ויש כאלה שאפילו ממשיכים לקבל טיפול כימותרפי או הקרנות, אולם בדרך כלל האנשים הבאים לשם נמצאים כבר בשלב בו אפילו הרופאים הגיעו למסקנה שאין טעם לפטם אותם בתרופות (או בתקוות שווא), והם תשושים מעייפות וכורעים תחת כאביהם. משום כך, למשל, האחיות אינן נוהגות להעיר את החולים בשעות מוקדמות כדי למדוד חום, שעות הארוחות גמישות ובמקום אין אמצעי החייאה. כלומר, הדגש הוא על תמיכה, לא על ריפוי, וזו הסיבה שהטיפול נקרא טיפול תומך (palliative care).

מצאתי את הגישה הזו מתאימה לי במיוחד, שהרי אין לי כל ידע מקצועי, רפואי או סיעודי. הדברים היחידים שאני יכול להביא איתי הם הרצון לעזור, היכולת להקשיב, וכל ההשתתפות והחמלה שאני מסוגל לגייס בלבי. באחד הביקורים האחרונים נשאלתי על ידי בתו של אחד החולים, האם בזמן שעבר מאז התחלתי להתנדב התחשלתי או התחסנתי; כלומר, האם אני עמיד בפני הכאב והמראות הקשים שם. לאחר שהרהרתי בכך מעט, עניתי לה בשלילה. למרות הפעמים הרבות שביקרתי שם, אני פוגש בכל פעם מחדש במוות, שהוא מוחשי מאד במקום הזה. אני מתמודד כל פעם מחדש עם העובדה שאנשים שראיתי ואולי דיברתי אתם בשבוע שעבר, כבר אינם. אני גם נצרך תמיד לעבודה פנימית כדי להתגבר על נטיות טבעיות שלי. למשל, כשאני נכנס בשעריו של המקום, עליי להשאיר את המבוכה והביישנות בצד; אין להן מקום בעבודה עם החולים. אני פותח אתם בשיחה, מתעניין בשלומם, שואל האם היו רוצים לשתות או לאכול משהו, במידת הצורך גם מסייע להם לאכול, או פשוט מבקש את רשותם לשבת אתם או עם בני משפחותיהם ולשוחח. שיחות אלה עשויות להיות קצרות או ארוכות, אבל הן תמיד מקור לקרבה בין נפשות. בדומה לכך, טרוניות מצד החולים, אי נכונות לשוחח אתי או אווירה כללית של מרירות או עוינות, בין אם הן נובעות ממצבם מיוחד ומסבלם ובין אם הן נובעות מתכונותיהם האישיות, מלמדות אותי המון על עצמי ועל החיים בכלל.

אבל, בהמשך לשאלה האם כיום קשה פחות מבעבר, אני חושב שהתחושה שליוותה אותי זמן רב בהתחלה, אכן נחלשה. אני מתכוון למחנק ולהתבוננות תכופה בשעון, כדי לראות האם הגיעה כבר השעה ללכת, או לעובדה שלעתים קרובות העדפתי לשבת עם הרופאה של ההוספיס ולשוחח אתה (היא התעניינה בהקמת אתר אינטרנט להוספיס), במקום להיות עם החולים. אני מתכוון גם לדיכאון שהיה כמעט תמיד מלווה אותי בסיומו של כל ביקור, ולהקלה העצומה לעזוב את המקום האפוף בריחו הברור של המוות, שעימת אותי עם עובדת מותי שלי ביום מן הימים. ובכן, אני עדיין עצוב לפעמים במהלך הביקורים ואחריהם, אבל אני מרגיש שזה שונה למדי. אולי זה בגלל שכשהתחלתי להתנדב שם, היה זה בגלל שהרעיון הלהיב וסיקרן אותי, אבל בפועל לא הייתי מוכן להתמודדות המעשית. אולי זה בגלל שבהתחלה נגעתי בכאב מתוך מקום של פחד ואי-ידיעה, וכעת זה יותר ממקום של השתתפות (הדגשתי את המילה "יותר" מסיבה פשוטה - אומנם הגברתי את רמת ההשתתפות, אבל האגו שלי עדיין שם, הפחדים עדיין מרימים את הראש וכו'). אני לפעמים פותח בשיחות אינטימיות מאד עם חולים או עם בני משפחותיהם, ומופתע כל פעם מחדש לגלות כמה גדול כוחה של ההקשבה. במצבים כאלה עשוי להיווצר מיידית קשר עמוק מאד, ואנשים חושפים בפניי את כאביהם, תקוותיהם, השקפותיהם, אמונותיהם. אם אני מתבקש, אני עשוי לחלוק אתם מעט ממה שאני עצמי חושב ומאמין. עם זאת, גם כאשר בביקורים אין שיחות עמוקות כאלה או התנסויות יוצאות דופן, תמיד ישנו איזשהו שיעור. אני מכנה זאת בשם "השיעור הגדול של הרגעים הקטנים". אני מתבונן ביחסן מעורר ההשראה של האחיות לחולים ולבני משפחותיהם, ולא יכול שלא להתפעל עמוקות: הן באמת "מלאכיות בלבן". אני הולך במסדרון השקט, ויכול לחוש את היופי והכאב של החיים השבריריים האלה; את הידיעה, שכל כך מוחשית כאן, שהכל בר חלוף. את האהבה וההזדהות עם אנשים שיכלו להיות אני עצמי, או בני משפחה, או חברים קרובים. לפעמים אני עומד ליד חולה ישן, שאין לידו איש, ומדמיין איך, ממש כאילו היה זה אתמול, הוא היה ילד שרץ יחף על חוף הים, או שיחק בעליזות בגן שעשועים. איך התבגר, ידע אהבות, רגעי אושר ועצב. איך גדל ופתח במרוץ של החיים, עבודה, חוויות, טיולים, משברים. ואיך כל זה עומד להסתיים כעת, כאילו היה זה רק חלום. כל התארים החשובים או הרכוש הגדול שאולי היו לו, הכל נשאר מאחור – כעת הוא באמת רק נפש. לפעמים אני מדמיין שאור גדול ולבן מרחף מעל לאדם שלידי ומרפא אותו. את הגוף הרי כבר לא ניתן לרפא והוא בשלבים הסופיים של הניוון הפיסי, ולכן אני מתכוון לריפוי של הנפש. בפעמים אחרות אני פשוט מחזיק בידו וחושב על כך שבקרוב הוא אולי יהיה שוב ילד הרץ בעליזות, בחופים אחרים...

כל כך יפה מה שכתבת...תודה לך בן יקר

תודה, בן השמשות יקר. @}

אני עוד לא יודעת איך לגשת למוות ולזכרון המתים. תודה גם לך, חמור אביר, על העלאת הנושא החשוב הזה.

ו א-פרופו מוות:
אם יש עדיין מישו שלא מכיר את הרקוויאם של פורה, כדאי להכיר מהר, בטרם יחטפנו המוות...:

http://www.deezer.com/#music/album/80522

תודה גם לך, בן יקר... נכנסתי לקישור ששלחת לרקוויאם של פורה, אבל לא הצלחתי להשמיע את הקטעים. האם זו בעיה טכנית אצלי, או שהקישור כבר מת בטרם עת?

נחל לבן, יש הרבה ספרים שמתארים דרכי התייחסות לנוטים למות ולמוות בכלל. חלקם מסתמכים על נסיון הכותב כמתרגל וכמורה בזרם כזה או אחר של הבודהיזם, אחרים באים מרקע של פסיכולוגיה או רפואה. יש לי מספר ספרים כאלה, ואם תרצי לשאול אותם את מוזמנת לפנות אליי. כמובן שאני לא מדבר כבר-סמכא בנושא, אבל אני מרגיש שחלק מאותם ספרים נגעו בי וסקרנו אותי מספיק כדי לנסות להתקרב ולהבין קצת יותר.

תודה.
בזמנו קיבלתי המלצה על הספרים של אליזבת קובלר-רוס.
אני בכלל לא רוצה אבל גם יודעת שזה חלק מהגלגל..אני חושבת שהעובדה שאני אמא לילדים צעירים איכשהו אפילו עוד יותר מפחיתה את הרצון שלי ללמוד את הנושא.

לקובלר-רוס יש באמת כמה ספרים טובים, ויש נוספים. בכל מקרה, אם וכאשר תרצי, ההזמנה בעינה עומדת (-:

אני מבין את חוסר הרצון שלך לעסוק בנושא, עם או בלי קשר לילדייך הצעירים. אם בכל זאת תרצי לקרוא למרות הרתיעה, המאמרים הבאים עוסקים בהצגת נושא המוות לילדים. אני לא רוצה לגרום לך להרגיש רע, ואם ממש לא בא לך להיכנס לכל הנושא, אז פשוט אל תכנסי לקישורים. ברשותך אני בכל זאת אביא אותם לכאן, כי אולי יש אנשים נוספים שירצו לדעת.

איך מסייעים לילד לעכל מצבים חדשותיים קשים? האם לספר לילד שאדם יקר שהכיר ואהב נפטר, ואיך עושים זאת נכון?

http://tinyurl.com/ccxhao

גם אותנו זה מרתיע ואפילו מפחיד, אבל כשהילדים שלנו מתחילים לפחד מהמוות זה סיפור אחר לגמרי.

http://ha-lool.co.il/magazine/article.asp?id=458

סבתא נפטרה - איך מספרים לילדים?

http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=890082

איך להסביר לילד על מוות הכלב

http://www.kelavim.co.il/?p=87

חיבוק.

כשאשוב לעפר לגמרי לעפר אמתין לגשם בדממה לגשם שיסגיר אותי ויפריח בי בוץ שתמיד חלמתי להיות סמיך מבעבע אמהי

כמו בלוע הר געש מפריח אדי גופרית חשודה ונהמות המשתמעות לשני פנים.*

ממש לאחרונה קראתי עוד ספר בנושא..שמתייחס גם לנושא כיצד לדבר על המוות עם ילדים.. מפרי עטו של בארי לונג
הספר נקרא: הרשו לי לדבר איתכם על מוות.
להפתעתי מצאתי אותו בספריה הציבורית...ספר טוב בעיני.

יפה לך שיר הבוץ, סניור חמור...

איזה תמונה מגניבה!!! פוטושופ במיטבו..

קראתי גם את "רק הפחד מת"....יש בו איזה אי-בהירות..לפחות זה מה שנשאר בי...צריך לעיין בו שוב...
יש לו גם ספר מעניין על זוגיות וסקס...נדמה לי ,מעשה האהבה,
הוא אומר שם דברים מעניינים...קשה להסכים עם הכל..בעיקר בכל הקשור לסקס ומגע...אבל מעניין ויש שם מסר ברור לגברים [לגבי נקודות חלשות אצלנו] וכנ"ל לגבי נשים...

ומה המסר לגבי הנקודות החלשות, אם אתה רוצה לתמצת עבור תולעת ספרים מאותגרת פנאי כמוני?

מה הנקודה החלשה של הגברים, משום מה שכחתי...לנשים כדאי ללמוד לא לחפש בטחון בזוגיות...

ואם זה לא כתוב שם בספר, זה כתוב אצלי בראש...אני זוכר? בכל מקרה זה מה שאני חושב...

כשתקרא, תספר לנו, אתה ששכלך צעיר וזכרונך רענן וליבך שופע...

אולי תסב את שם הדף ל"המלצות חמורי אבירים על מוסיקה טובה על גווניה השונים"?

מוסיקה משובחת.

למרות שהכרזתי על עצמי הפסקת מחשב יזומה לצורך התאוששות, הרהור והתחברות מחדש לחיים הלא-וירטואלים שלי, חשבתי היום הרבה על מה שאמרת פה:
מדוע בכלל צריך להקדיש אנרגיה כה רבה כדי לזכור את המתים?

חשבתי על סיבה. אני מרגישה שבארצנו, המכורה לדרמה ומרובת המחלוקות, יש את הצפירות האלה ואת ימי הזיכרון כדי, לתת לאנשים, ולו רק לזמן קצר, תחושת אחדות והסכמה סביב הדרמה הגדולה של חיינו. הדם ששפכו יקירנו למען בטחוננו.
סביב העצב והשכול כולם עומדים, מורכני ראש ומחפשים נחמה בחברת האחרים.

אני חושבת שזה לא בהכרח רע או מיותר, אם הזיכרון והעצב היו באמת מתרכזים ביום אחד ואחריו היתה באה שנה שלמה של שמחת חיים. וגם, אם בתי הקברות היו הופכים לפארקים ירוקים והזיכרון היה של הרגעים השמחים שהשאיר אחריו האדם.

אני נזכרת שביקשתי פעם מבעלי שכשיגיע הזמן להיפרד ממני, אני רוצה שאת יום השנה, האזכרה, תחגוג משפחתי בפיקניק משמח ומפנק. ועדיף בצילו של העץ שינטע על קברי. ואם ברבות השנים ישכחו על מה חוגגים, טוב! העיקר שיחגגו.

זהו, אמרתי. ועכשיו, תסלח לי, יצאתי להפסקה ואשוב...כשיעבור לי הדחף לבדוק כל רבע שעה מה חדש .

תודה לךך טדליק..
דרך אגב, אפעלו סבתי הגרוזינית לא הצליחה לפרש לי את פשר ניקך....היא טוענת שבגאורגית מדוברת אין ביטוי כזה..אולי זה בטג'יקית...

והנה, לרגל היום הזה, עוד רקוויאם, פחות מוכר, של זלנקה שכתב גם קינות יפהפיות..[נשמור אותן לי"ז בתמוז...]
http://www.deezer.com/#music/album/132618

משמח לקרוא שיש מישו שבכלל מתעניין בקישורי המוסיקה...

יש דרך להסב את שם הדף? סתם לידע כללי...

נחל יקרה
לא חייבת כל רבע שעה...גם פעם ביום זה בסדר...אבל אל תנטשי...את מהטובות שבידידותי הוירטואליות...ונטישות כבר ספגתי מספיק...

גם אני מתכוון לצוות שלא יזילו דמעות על קברי...מוסיקה, אוכל, ריקודים....שישמחו שבכלל הייתי במקום להצטער שהלכתי...

ישבתי על הספה, קוראת בספר ואמרתי לעצמי:
טוב, רק עוד פעם, אחרונה ממש ואח"כ אני מכבה לגמרי והולכת לישון וזהו! ממחר דיאטה!.
אבל לא עמדתי בצורך לחבק ולהגיד: אל תדאג, חמוד, אני לא באמת נוטשת, רק הולכת לנוח קצת..ברוחי אני פה, נכנסת ויוצאת..רק לא משאירה עקבות, לקצת זמן..עד שהקריז יעבור..

ותודה..

חבר יקר.

@] ולישון.

יש דרך להסב את שם הדף, אבל מאד לא כדאי לשאול אותי לגבי זה.
(לטדליק יש הנטיה הנפלאה למחוק לעצמה/ לקלקל/ לאבד/ לנתץ/ להרוס כל דבר המתקשר לעריכה ממוחשבת)

ואני שמחתי לגלות כאן איש מוסיקה עתיקה נוסף (בין השאר...)
לגבי הניק- אם אני מצליחה לעשות קישור נכון, אז כאן הסברתי מתי מעט לגביו:

טדליק נהנאנע (09.11.2008 14:30):

אולי עכשיו זה יעבוד?...:
טדליק נהנאנע (2008-11-09T14:30:02)

אם לא אני באמת מקרה אבוד.

דרך אגב, אפילו סבתי הגרוזינית לא הצליחה לפרש לי את פשר ניקך

כמובן שסבתך הגרוזינית לא היתה יכולה לדעת על כך דבר, חמוריקו. ההסבר אליו הפנתה העלמה נהנאנע הוא חביב במיוחד, אבל מקור השם קדום הרבה יותר ואינו מגיע לגאורגיה. התחקות אנתרופולוגית אחר מקור השם "טדליק" יביא אותנו למסע אל שבטים נידחים באתיופיה. בפינות הנידחות של אתיופיה, בין נהרות ורכסי הרים, יושבים שבטים עתיקים המקיימים את חייהם באופן זהה כבר מאות שנים, ללא קשר לציוויליזציה המערבית. אתיופיה היא ארץ קשה לעיכול והטיול בה הוא כמו מסע אחורה אלפי שנות דור. המפגש עם השבטים העתיקים, בתי הבוץ שלהם והמנהגים הקדומים - שנראים לאדם המערבי כהזויים - גורם לך לחוס עליהם, אבל גם לקנא קצת בצניעות, בפשטות ובחסרונם המוחלט של סימני המערביות. מי שירחיק לפינות הנידחות יוכל לפגוש בשבטים אתיופיים מרתקים שידו של האדם הלבן לא נגעה בהם, והם ממשיכים לקיים את תרבותם העתיקה כמו שעשו מאות שנים. אחד השבטים המסקרנים באתיופיה (ובאפריקה כולה) הוא שבט המורסי (Mursi) שהמפגש עמו הוא חגיגה אנתרופולוגית מפעימה עבור כל חובב תרבויות ועמים. שבט המורסי חי בשמורת מאגו (Mago National Park) שמוגדרת כאיזור לשימור על ידי ממשלת אתיופיה. הטריטוריה של המורסי תחומה בין שלושה נהרות ורכס הרים, באיזור מורכב וקשה לגישה, מה שהופך אותם לאחת הקבוצות האתניות המבודדות ביותר בעולם. עד שנת 1970, אז גילו את השבט אנתרופולוגים בריטים, הם מעולם לא שמעו על מדינת אתיופיה, למרות שהם יושבים בתחומיה. מספרם של בני השבט מוערך ב-6,000 איש, החיים במספר כפרים קטנים. שפתם היא שפת המורסי, ממקור נילו-סהרה. ארצם חמה ויבשה במשך רוב השנה, ולעתים חווה מטחי גשם כבדים. בידודם הגיאוגרפי, האקלים המקומי, מגפות זיהומיות ומלחמות עם השבטים השכנים עיצבו את דמותם לאורך השנים. לבני השבט מסורת קרבות ארוכה יומין הנמשכת גם היום, למרות שחניתות האתמול הוחלפו ברובי ה-AK-47 של היום. בני השבט מתקיימים מגידולי סורגום (דגן גס), תירס בהמות, כוורות דבש ובקר. כמעט כל היבט של חיי היום-יום שלהם סובב סביב הבקר והיבולים, שקובעים את רמת חייהם. המורסי מעבדים אדמות על שתי גדותיו של נהר האומו - בעיה מסובכת מבחינתם, מאחר שאינם מסוגלים לעבור בכוחות עצמם מגדה לגדה. לשם כך הם נעזרים באנשי הקווגו (Kwegu), השבט השכן, שמעבירים אותם מצד לצד. הקווגו הם ציידים ועובדי אדמה החיים בסמוך לגדות נהר האומו. הם מתמחים בחתירה איתנה בזרמיו המהירים של הנהר באמצעות סירות קאנו צרות עשויות עץ. זו מיומנות חשובה שכן נפילה מסירת קאנו באמצע הנהר עלולה להיות מעבר חד אל תוך לסתותיו של תנין מזדמן. בתמורה לשירותי ההסעה נותנים אנשי מורסי לאנשי הקווגו בקר, במסגרת שיטת סחר חליפין שהתפתחה בין השבטים. אנשי הקווגו זקוקים לבקר מאחר שאחד המרכיבים החיוניים בנדוניית האשה בנישואים הוא משק חי - והם עצמם אינם רועי בקר. כך מספקים הקווגו שירותי הסעות, דבש ובשר ציד, ואנשי המורסי מספקים בקר ועזרה במשא ומתן על גודל הנדוניה. נשות המורסי מהוות את האטרקציה המרכזית בביקור בשבט וזאת בזכות דיסקית החרס המושחלת בשפתן. האגדה הרומנטית מספרת על הדיסקית כסמל היופי והמעמד. ההיסטוריה מלמדת סיפור קשה ואחר לגמרי: בני השבט, ובמיוחד בנות השבט, היו ידועים ביופיים ובחוסנם הפיסי, לכן נלקחו לצרכי עבדות וכשפחות. כדי לכער את בנות השבט ולהפוך אותן לפחות נחשקות, נאלצו בנות המורסי לנקב את שפתן ולהשחיל בה את דיסקית החרס, מה שאכן גרם לשחרור המורסי מעול העבדות. למרות שהסיבות בגללן התחיל המנהג כבר לא רלוונטיות, הוא עדיין נשמר כחלק מהרצון לשמור על אחדות השבט וכדי לסמל את השחרור מעול העבדות. שפתן התחתונה של הנשים חתוכה לכל אורכה ושורת השיניים הקדמיות נעקרת כדי לאפשר את השחלת דיסקית החרס, העשויה בעבודת יד ומעוטרת קישוטים. כאשר נערה משבט המורסי מגיעה לגיל 15 עליה לעבור טקס ניקוב של שפתה התחתונה בעזרת קוץ עץ השיטה, כדי שתוכל לענוד את הדיסקית. אצל חלק מהנשים ניתן לראות דיסקיות גם בעור האוזניים וככל שהדיסקית גדולה יותר, כך יצטרך בעלה לעתיד להעמיד יותר בקר כמתנה לאביה.

יפה מאד, אתם אומרים, אבל מה הקשר בין שמיטה להר סיני? ובכן, על זה בדיוק רציתי לדבר איתכם. מסתבר שבשפת המורסי, "טדליק" פירושו "כפרה עלייך, דיסקית החרס שלך מדליקה אותי לאללה ועושה לי שמח בלב ובכל מנגנוני הגוף הרלוונטיים, בייחוד באיזור החלציים". "נהנאנע" פירושו "חן חן למתחנפן, אבל אם אתה לא רוצה שאבא שלי יארגן לך שיט בסירת קאנו היישר לתוך לסתותיו של תנין שלא אכל שבועיים, אז לך חפש מי ינענע אותך". הצירוף "טדליק נהנאנע" מסמל את שיא טקסי החיזור, המתקיימים בעונה הלחה ושטופת ההורמונים של השנה ואשר במסגרתם מכרכרים הגברברים החמים סביב הגברברות הלוהטות, נענועי אגן, הגנבת מבטים וקריצות בגודל של אבטיח מתורגלים במרץ והתוצאה הבלתי נמנעת של כל הנ"ל היא חתונות, ילדים או סתם שיעורים פומביים במין אוראלי הדדי ונטול עכבות, מחסומים וצדקנות מערבית.

יש עוד, אבל נראה לי שבשלב זה נסתפק בדברים האלה, לא לפני שאביע את שמחתי על הצטרפותה של העלמה טדליק למעגל החברים המתרחב בבלוג של החמור, שלדעתי אינו אלא סוס משובח בכסות פרד משושלת בית דוד...

בן יקר הרגת אותי...היה לי קשה להתרכז בסיפור משתי סיבות:
א. לאורך חלקו הראשון הייתי עסוק מנטאלית בחיפוש רמזים שיעידו אם הסיפור אמיתי או שעוד פרי ביאושין של מוחו הקודח [שלך] ..
ב. ובחלקו השני נפגם ריכוזי עקב השתוללות הדימיון לגבי המגע המחוספס של לסתותיה של בת השבט [האומללה יש לומר] מסיפורך....
לפיכך אאלץ לקוראו שנית עכשיו כשלפחות מן ההטרדה הראשונה משוחרר אני.....השניה דווקא התחזקה למראה התמונה המטריפה הזאת..אבל אעמוד בזה.
ג. אתה פשוט כשרון סיפרותי מבוזבז...אבל את זה כבר אמרתי לך..
טדליק יקרה - קראתי את ההסבר לניקך המוזר....תודה..עכשיו רק נותר לשאול אם טדליק זה במלעיל או במלרע....
קראתי גם את סיפורך המזעזע [אך יפה אני חייב לומר] על הברית של אוריה...
אני משביעך קבל עם ואתר שלזכר הבא שיבוא לא תניחי לאיש לעולל כזאת....וכן, לאורך קריאתי את סיפורו של בן השמשות חשבתי על הדימיון לסיפורך...ממש מזכיר וזה עצוב...

לדעתי, לעתים כאשר מתחילים לנתח יצירה ספרותית לעומק אז יופיה החבוי מתגלה והיא הופכת ליפה ועמוקה עוד יותר, ולעתים מתגלה שיופיה אינו אלא שטחי ומתחת לאבק הכוכבים אין אלא אבק ועפרא דארעא... אם כי גם במקרה השני וודאי תעדיף את האמת האפורה על פני אשליה נוצצת, אייקונקלאסט ומבקש אמת בלתי נלאה שכמוך. לפיכך, וברוח "האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם", אתה מוזמן לקרוא את הכתבה המלאה ממנה נלקח חלקה הראשון של היצירה הספרותית "שלי":

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3528213,00.html

יצויין כי מצאתי תמונות אותנטיות של בני שבט המורסי אך העדפתי להביא תמונה של עלמת שוקולד יפהפיה, שלמה בגופה ולפי החיוך גם בנפשה. קשה לשפוט תרבויות אחרות, אך במסגרת השיפוט הסובייקטיבי שלי כל עניין הדיסקיות מרחיבות הלסת הינו אכזריות עגומה. גם כשטיילתי בתאילנד והיו לי מספר הזדמנויות לבקר ולראות את שבט ארוכות הצוואר - אותו עיקרון כמו דיסקית החרס בפה, רק ששם מדובר בטבעות מתכת סביב הצוואר ליצירת צוואר של ג'ירפה - סירבתי עקרונית לעשות זאת. הרעיון שאנשים באים לראות אותן, לבהות בהן כמו קופים ולצלם מזכרות הביתה, מעורר בי חלחלה.

יחסנו לתרבויות אחרות הרי הוא נושא מעניין וחשוב, לפחות מיזה 1500 שנה או כאשר החלו המיסיונרים הנוצרים "לגאול" שבטים פאגאנים וחסרי תקווה לחיי עולם הבא...ועד הויכוח הנוקב בעניין בעילת החמור בדף האבוד על מין אוראלי שחבל ששקע בתהומות הנשייה...
נראה לי שיש עקרון פשוט שתמיד [או כמעט תמיד] רלוונטי ולא רק בתחום הזה:
כשנעשה משהו בכפייה או ללא נטילת רשותו של מושא המעשה, והוא גורם סבל, כאב או השחתה - נראה לי שיקשה עלי מאד לקבלו...
ראה ערך ברית מילה...

מסכים איתך לגבי העיקרון, אם כי אפשר לומר שגם אשפוז בכפייה נעשה בניגוד לדעתו של מי שהחברה הגדירה כחולה נפש שמסכן את עצמו. אבל אני לא בטוח שאני לא גולש כאן להתפלספות... בסופו של יום אני חושב שקשה לרובנו לקבל גרימת סבל, כאב או השחתה - גם אם מדובר בסאדו קשה, למשל, שמתבצע בהסכמתו ומרצונו המלא של האדם שמשתוקק שיתעללו בו; וודאי זה כך כשאין בקשת רשות.

ולרגל קדושת החג, מעט זימרה עתיקה [הכל יחסי] של קול ערב ומיוחד שקשה להאמין שיהיו דומים לו...
http://www.deezer.com/#music/album/197010

תיהנו

הי!
אני בגמילה!
אתם שניכם מתבקשים לדבר רק על נושאים דיאטטים ולא מעניינים בכלל שאין לי כלום להגיד עליהם!
איך אני אמורה להתאפק ככה?!

טוב, טוב, זהו, הרפיתי מהמקלדת והנה, אני מתרחקת מהמחשב, הנה, יצאתי..

חמור יקר,
עלי להתוודות, הסברו של בן השמש את כינויי חושף סודות משפחתיים של שנים וכמעט מדויק באופן מפתיע.
אני ממשפחת אנוסים ולכן השתדלתי שלא לגלות את מקורו האמיתי של כינויי.
טעות קלה יש בגירסתו - השבט אינו מאתיופיה אלא מאיזור נידח בצפון מזרח הונגריה, וכאן גם המענה לשאלתך האם טדליק במלעיל או מלרע.

ואשר לברית לצאצא הבא -
אני מניחה שיאלצו לעשות לי ברית (וגם אז רק על גופתי המתה) לפני שיד כל מל שהוא תעז ולו ללטף את בדל תלתלו של מי מילדי.
חוץ מזה, כפי שהצהרתי - הבא בתור תהיה היא. אין לה ברירה.

מוסיקה למוצאי חג: מוטטים של ויואלדי...
ויואלדי זה הרבה יותר מ: "4 העונות"...מסתבר שהאיש היה פורה ביותר....הנה מוטטים משלו:

מסתבר שהאיש היה פורה ביותר

ללא ספק. למעלה מ-500 קונצ'רטי מתוכם 230 לכינור, והשאר לבסוּן, צ'לו, אבוב, חליל, ויולת האהבה, חלילית ומנדולינה. כ-40 מהם נכתבו כקונצ'רטו גרוסו (לשני כלים וכלי קשת), וכ-30 נכתבו לשלושה כלים וכלי קשת, 46 אופרות (ויוואלדי עצמו טען שהלחין יותר מ-100), 73 סונאטות ועוד ידו היתה נטויה. ידו ופוריותו הרבה נטו גם בתחום אחר, אגב; הוא היה גם כומר בכנסייה הקתולית אך זה לא מנע ממנו לנהל פרשיות אהבים. בהחלט איטלקי אמיתי, שהקדיש את חייו לדברים הנשגבים ביותר: אהבה, אלוהים ומוזיקה...

http://img2.timg.co.il/forums/[po]1 129196108[/po].jpg

אין עליך, בנינו!
נעשה עסקה: אני אביא קישורין, אתה תספק מידע
והקוראת שלנו תהיה מרוצה...( -:

אוי, אתם מתוקים..
אני חולה ומפספסת נסיעה לים ועוד הנאות אבל..מה זה לעומת שניכם, ויואלדי, וג'נין ג'נסן שגם נראית כמו האביב בהתגלמותו וגם מנגנת בכינור..
וכמו שאמרו כבר אבבא "thank you for the music"

(אני אשאר קצת, בשקט, עד שהקוראת שלכם תגיע..)

חחח...
מתוקה את בעצמך...מפכה לך ברכות כנחל לבן הנושא את שלגי האביב שהפשירו

הנה JANINE החמודה מכנרת קטע יפהפה של VAUGHAN WILLIAMS

http://www.youtube.com/watch?v=wbcuteYm-EA
מדהים לקרוא את התגובות...
לא הכרתיה עד עתה...תודה

האמת היא שאני קצת שורה באומללות ומסכנות הערב..וזה בכלל יום חג במחוזותינו..
אז תודה על החיבוק המילולי-וירטואלי ועל המוזיקה, שמתלבשת לי ככה טוב על המלנכוליה..

אני בדרך כלל סובל מיציבות נפשית יחסית, אך, כמובן שקורה שדכדוך מה שורה על נפשי הרכה...מהאחרון שביקר אותי אני חייב לומר שאפילו הצלחתי ליהנות...פשוט התמסרתי...הזדחלתי לי למיטה ברגע שיכולתי...הקשבתי למוסיקה רגועה, נרדמתי, התעוררתי, קראתי קצת ושוב נרדמתי והבנתי שאם אני מרשה לעצמי את הלוקסוס הזה, בלי להתלונן מה פתאום שעלי נופל דבר כזה, בלי להרגיש שאני לא בסדר, בלי לחשוב שכל העולם חזק ומתפקד ורק אני סמרטוטון מסכן...בקיצור, כשהצלחתי לקבל את המצב בברכה כמו שהייתי עושה עם פרץ שמחה, זה היה בהחלט נחמד...וכמובן חיש קל חלף....
דכאון מתמשך ועמוק זה כמובן סיפור אחר...

ומכאן שלוחה ברכה אמיצה לכל קוראינו הנסתרים שהדכדכת התלבשה להם על הנשמה...

נושא מעניין וחשוב ...

מקסים אתה אביר.
מקווה שהדיכדוך הוא רק דיכדוכון..
יש לצערנו דכדוך בגלל סיבות מוצקות כביכול ווקונקרטיות כמו שברון לב מאהבה או פשוט מבדידות .. זה תיק אמיתי.
צודק בעניין המוסיקה והספרים.. לגמרי עוזר... אני אוהבת גם כוס יין כשאני במצב כזה. לחיים

בקיצור, כשהצלחתי לקבל את המצב בברכה כמו שהייתי עושה עם פרץ שמחה, זה היה בהחלט נחמד
אני אוהבת את המשפט הזה. מהיותי נחל לבן , זרימה טבעית עם המצב מתאימה לי הרבה יותר...בד"כ.

אני בד"כ מאפשרת לעצמי להיות במצב שקט ונוגה כזה עד שבאים החיים שסביבי ואם אני רוצה או לא, מושכים אותי למקום אחר. לשמחתי הגדולה, גם אני לא נוטה לשקיעה ארוכה ומתמשכת במקום אחד כמו האגמים והביצות הגדולות...

הפעם התעצבתי לי בגלל סיבה לא מפוארת בכלל. בגלל דברים שאני לא ושלרגע מסויים קיוותי שאני כן...ובכל מקרה, אני כבר זורמת הלאה..

@} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @}
שרשרת של פרחי אביב סביב צוארך היקר, חמורי

תודה לכן יקירות
זה כזה כיף לליצור מערכת של קירבה ושיתוף [גם גם וירטואלית] עם אנשים לא מוכרים, פשוט מרגש אותי...
כמובן שישר עולה הרצון הזה לאחוז שמתבטא בדחף להכיר להכרות יותר קרובה ומוחשית [לא מדבר על הכרות רומנטית..] אבל אני מתרגל בזמן האחרון הרפייה ושחרור גם בתחום הזה...
פעם כשחמור היה צעיר ויפה [טוב, קצת יותר יפה מהיום...(: ] הוא טיפל בקשיש בן 94 מותיקי רחביה בי-ם...הנ"ל כבר היה סנילי להפליא וכמעט לא היה יוצא מן הבית..
אני, שהייתי אז טרום-סטודנט, גרתי אצלו בדירה וגם טיפלתי בגינה שהיתה למרגלות הבית..בסתיו שתלתי כמה שתילים חדשים שהבאתי ממרחקים כי בי-ם בקושי היו משתלות אז...לרגלי הגדר שתלתי מטפס ורוד-פרחים שנקרא פנדוראה..היום זהו צמח נפוץ, וקיימים כאן מספר זנים שלו, אבל אז היה ממש נדיר...
בבוא האביב הסבא היקר, בפרץ אנרגיה, מהאחרונים שהיו, החליט שאנחנו יורדים לטיול...הוא בקושי שרך את רגליו ואחרי מסע ממושך במדרגות הגענו לחצר...
כמו כל תינוק ממוצע, גם סבא אנשל נמשך מיד לפרחים הורודים של הפנדוראה שכמוה לא נראתה בירושלים מזה אלפים שנה... טרם הספיקותי לומר אנשל טטנבלאט ושני הפרחים שהפציעו אחרי החורף הארוך של ירושלים נמעכו בין אצבעותיו, שבניגוד לאצבעות תינוקות שובבים, היו עדיין חזקות ונחושות...
אני, כמובן זעקתי מרה, אך סבאלה השתיק אותי מיד במה שנשמע כספק פקודה, ספק עצה לחיים:
כל מה שיפה - לקחת!
אז זהו, עברו להן שנים הרבה, סבא ט. בודאי כבר הפליג מהמישורים האסטראליים לאלה שמשתרעים מעבר להם...ואני, כל פעם שאני מבחין בצורך לאסוף אלי כל אדם נעים ומתוק, אני מזכיר לעצמי שבגיל 4 ו94 אולי זה כך...אבל באמצע לא חייבים תמיד כל מה שיפה - לקחת...אפשר סתם להניח לו לצמוח ולפרוח....

אז תודה שאתן קיימות והמשיכו נא לכלות את פנינו כאן...

איזה סיפור מתוק. כמה חייכתי.. איזה קשיש מתוק...מתוק !!
כל מה שיפה - לקחת!
בעניין שכתבת על הרצון הזה לאחוז ולהכיר הכרות קרובה ומוחשית, מכירה את זה גם. זה כמובן גם בגלל סקרנות אבל גם בגלל תחושת קירבה שנוצרת, נוצרת דווקא בגלל הווירטואלית שמאפשרת שיח כנה.. טוב פחות או יותר

עוד בעניין הזה, אני מתכוונת להגיע ליום עיון בפעם הראשונה ואני לא יכולה שלא לתהות איזה מוזר זה יהיה להיות עם הרבה אנשים שסיפרתי להם והם סיפרו לי דברים מאד פרטיים....אבל, אבל לא לדעת שהם זה הם... אלא אם כן כל אחד יסתובב עם הכינוי שלו מודבק על חולצתו

פעם כשחמור היה צעיר ויפה [טוב, קצת יותר יפה מהיום...(: ]
חמורי, עד עכשיו דימיתי אותך לחמור עול-ימים, שרק אתמול עוד רץ וקיפצץ כעייר...והנה, אתה כבר חמור גדול.. (

לא יכולתי להתאפק... חיבוק)

יש הנאה בחוסר הקיבוע המחשבתי הזה, שנוצר כשהמראה כבר ידוע. ככה, דמותם של הכותבים משתנה תדיר על-פי הדברים שהם כותבים. יש משהו נחמד מאד מאד בלהכיר את מחשבותיו, דעותיו וחלומותיו של אדם עוד לפני שידוע מה צבע שיערו.

וגם אני אוהבת את תחושת קירבה שנוצרת, נוצרת דווקא בגלל הווירטואלית שמאפשרת שיח כנה..
ואין לי דרך באמת לדעת מיהו האדם שמאחורי המילים. ומה ה'מציאות' שלו. אני רואה שיש משהו מדהים באפשרות הזו לברוא לעצמך פנים חדשות ולא-מציאותיות והן המציאות הוירטואלית שלך. משחק תפקידים פנטסטי אולטימטיבי.

לא חייבים תמיד כל מה שיפה - לקחת...אפשר סתם להניח לו לצמוח ולפרוח....
ולהנות ממנו בלי שיהיה 'שלנו'. מסכימה לגמרי.
וכשאותו הדבר הולך או מסתיים, יאמין וידע כל חמור שיגיע יופי נוסף ואחר, אליו.
העולם מלא ביופי, ויש כאלה שאומרים שהוא בכלל בעיני המתבונן.

אני באמת מאמין, ונוכח בזה שוב ושוב, שהיכולת לא לאחוז, היא המפתח לאושר...טוב, אושר זאת מילה גדולה וקצת פלצנית ואני לא אוהב להשתמש בה...אבל לפעמים אין ברירה..
זה מין סוד כזה, שכל מי שעשה איזה סדנה רוחנית או קרא ספרי הדרכה רוחנית נחשף אליו [קוראים לו שם NON-ATTACHMENT וכו', אך אין צורך במילים אנגליות], אבל מכאן ועד לחיות את זה ארוכה הדרך...ארוכה אך נגישה..רק צריך להעז...
יש צורך בעוז-רוח כי זה פשוט מנוגד לאינסטינקט שלנו, לייצר ההשרדות ולחינוך שקיבלנו [כל מה שיפה -לקחת..ומהר לפני שילד אחר יקח אותו לנו לא יישאר...]
אז כן, בגן-הילדים כמות הצעצועים היתה מוגבלת ואם לא נחפזנו לתפוס נשארנו בלי והרגשנו מקופחים, מסכנים ואומללים..אבל בקרקס הגדול של החיים יש מספיק צעצועים לכולם, ובעצם אין לנו צורך בשום צעצוע כדי להיות מאושרים באמת...הלא כן?
האושר הוא דבר מובנה בתוכנו...רק להשתחרר קצת מהכישוף של ייצר ההשרדות ומהבלי תרבות האחיזה שבתוכה אנחנו חיים והכל טוב ונפלא....
יום יפה ומאושר לכולנו...

שליחה על ידי נולי* » 03 מאי 2009, 08:49

חמור יקר, ובן שמש יקר גם כן
רק שתדעו שאני אמנם שותקת (בד"כ)
אבל נמצאת פה
לרוב נהנית, לפעמים קצת מתעצבנת, לא תמיד מסכימה
אבל קוראת

אז תודה שאתן קיימות והמשיכו נא לכלות את פנינו כאן...

אם אני לא טועה
אז כותבים
לחלות

לכלות זה כבר משהו אחר לגמרי....

איזו הנאה צרופה לפתוח את הבוקר עם דברי החוכמה שנכתבו כאן מאז ביקרתי כאן בפעם האחרונה... נהניתי מאד לקרוא את ההודעה האחרונה שלך, סניור חמור, וגם את זו שלפניה ואת דבריהן של נחל הנפש והשווה הלבנה... הבוקר בדרך לעבודה חשבתי שזה נפלא להכיר אנשים דרך הכתיבה, שכן לעתים קרובות אפשר לדעת לפי המילים מי הם או מי הם רוצים להיות. כמובן שעשוי להתקיים מרחק בין הראשון לשני, אבל אם הכתיבה היא כנה, ומבטאת בכך איזו כנות בסיסית ועמוקה של הכותב גם אם בהתנהלותו הלא וירטואלית הוא לא תמיד כן בשל מחסומים, עכבות ושאר ירקות אורגניים, אז זה פשוט נוגע בנפש... ואני חושב שגם אם לאחר מכן נפגשים פיזית עם אותו אדם ומגלים פער בין מי שהוא לבין מי שחשבנו שהוא, זו לא בהכרח אכזבה כי כבר "עלינוּ" עליו ואנו יודעים מה הוא רוצה להיות ולאן הוא שואף. בעיניי, האופן שבו אנשים נפתחים זה לזה יפהפה ומרגש, ובמהלך הסופ"ש חוויתי בשתי הזדמנויות שונות כמה נהדר זה כשפוגשים נפש בלי ציפיות רומנטיות/מיניות/אחרות; הדבר מאפשר לדלג על גישושים והעמדות פנים ופשוט להיות, וזה מופלא כמו קסם.

נולי, תודה (:

שיהיה לכולנו יום נפלא ושבוע נפלא.

נולי יקרה לי יקרה
תודה תודה עבור התיקון...את ממש צודקת...מובן הפוך פשוט...
תודה גם לך שאת איתנו...את מוזמנת מאד להגיב..במיוחד שאת מתעצבנת ולא מסכימה...

בן השמש..זורח וחכם כתמיד..
מסכימה על כל מילה.

ותודה על תרומתך הנהדרת לצד הויזאולי-וירטואלי של הדף הזה.

(בחיי, הדף הזה מרחיב את ההשכלה התרבותית שלי.)

מתעטפת באלמוניותי, גם אם הרגל זה נתפס כמגונה לעיתים...
נהנית מהביקור בדף, תודה למארח ולקרואים.
שלא כמו חדוות המסתורין מן העולם הוירטואלי העולה מן הפוסטים למעלה,
מוצאת עצמי סקרנית, לא לצבע שיער, גובה ושאר ענייני ויזואליה,
דוקא לסיפורי חיים....ובעצם אלו צצים ועולים להם בזכרונות למינהם...
תודה

אכן, ברגע הראשון עולה איזו מין תחושת כעס על האלמוניות...אך כשאת מדברת על זה בפשטות הכעס [או מה שזה לא יהיה...] מתפוגג ומוחלף במין אמפתיה, והבנה שלכל אחד הצרכים והיכולות שלו...
כמובן שגם אצלי, הסקרנות איננה דווקא למראה חיצוני, אלא למשו יותר שלם של הבן-אדם...

היי ברוכה גם באלמוניותך...

ומה שלום נחל שלנו היום?

לחמורים, בניגוד לפילים ולגמלים אין זכרון טוב..מה זה לא טוב...זיפת ממש! וכל שנה עוברת לוקחת איתה עוד פיסה...
אז לא זוכר אם כבר שידכתי לכם כאן את הדיסק הזה של פטרה...
COME TOGEHTER בבצוע מוטרף...
אם כן - אז תיהנו בשנית:
http://www.deezer.com/#music/album/250092