חלקיקי שמחה

_אני רק דיברתי על לתת מסגרת...
מה שאת עושה מעורר הערכה עמוקה, פרגון וגם... רגשי קטן. כן, גםאלבום לאפרוח נמצא ברשימה הארוכה של דברים שפעם צריך/רוצה לעשות._
תשמעי, כבר כמה שנים טובות שיש לי את זה ב'ראש' סדרי העדיפויות.
ואיכשהו לא מגיעה לזה.
ראש שהוא זנב.

אבל הקונסטלציה גורמת לי לפוש בנושא. אנחנו נוסעות עם כל המשפחה שלי (אבא, אשתו, אחיותיי ומשפחתם) לחו"ל ושם בדיוק נחגוג לה.
ואני מדמיינת את כל בני הדודים שלה והדודים והדודות, כולם מסתכלים איתה על התמונות ושמחים בשבילה.
זה נותן לי דרייב חזק.

בטח כתבנו ביחד.
מרפדת אותך ב@} @} @}
ריגשת אותי.
וגם הזכרת לי להסתכל בעצמי על המקום הזה בתוכי.
עוררת בי גל געגוע לאפרוח-
כי אני מכירה מאיתנו את דיאלוג האהבה שתיארת. הילדה עם טוסיק הדבש גם מאד אוהבת לחבק

^{טוב, עושה ריפרש לוודא שאנו לא נתפספף שוב}
בדקתי. תיכף מוסיפה.

חזרתי מהפגנה ומצאתי אותך פה- שמחתי (-:
טוב לשמוע ממך@}

_המשפטים המשווים הם כמו רוחות מדבר. עוברים דרכי כמו רוח חמה ויבשה הנושבת בחלון.
הרוח מניעה את הוילון, קדימה ואחורה, היא קצת מנפחת אותו, אבל אין ממש התנגדות.
הרוח המדברית הזו יכולה להכנס ולצאת כרצונה.
הכל בסדר._

חזק ביותר: גם הדימוי כדימוי וגם היכולת שלך לקחת זאת כך.
חיבוק ממני, זה כל מה שיכולה לתת מפה

^:-)ניסיתי אצלך גם אתמול. נמשיך לנסות..
לילה טוב|*|^

בוקר, שקט, הקטנה בטח תקום עוד מעט.
אני בימים לא קלים.
מרגישה אנוסה לגור ליד האקס.
מנסה לא להאמין למחשבה ש'רק חשבתי ששבע השנים הרעות מאחוריי'.
נלחמת בנטייה לסבול, להיות קורבן של הנסיבות.

כרגע נכנסת לתוך בועת התכנסות ברמת ההתנהלות שלי. פוגשת את כאבי הריאות והחזה שלי בנשימה עמוקה.

מכינה את האלבומים לקראת הנסיעה שבוע הבא לחו"ל עם משפחתי. לא פשוט לפגוש את האירועים של השנים הראשונות ולצייר לה תמונה שלמה.
אני כותבת משפטים ישירים, שמתארים את התמונה, ומצליחה להכניס קורטוב של הומור.

מחכה לחופשה... שבוע לנשום רחוק מכל זה.

אוי. קבלי חיבוק.
אני יודעת שזה לא מה שמתאים לך, אבל כל פעם שאת כותבת אני מדמיינת את עצמי בסיטואציה שלך, ומרגישה איך אני , לוקחת נשימה עמוקה, בולעת את הרוק (או שמא זה המחיר שכרוך בכך), ו... עוברת משם אפילו לישוב סמוך, אחר.
תהנו בחופשה

עולם יקרה, אתמול קיבלתי מסר ברור ששום תזוזה לא נכונה לי כרגע.
למרות זאת, אני כל הזמן הולכת לראות בתים באזור. עוד לא מצאתי משהו שמתאים.
כל העולם מסמן לי כרגע להכנס פנימה לעשות עבודה שיהיה לה השלכות גם על הבחוץ.
אבל אם זה לא יהיה מחובר, זה יביא לתוצאות אסוניות מבחינתי...

מצטערת שאני כותבת בקודים, פשוט עדיין חוששת שהוא מבקר כאן בדף

שולחת חבוק גדול ומזדהה כתמיד, שמחה שנפגש בקרוב

יש לי שקית ענקית בשבילך... זו שפגשתי

כיף

נפחי חזה, הרימי עיניים לשמיים, קחי אוויר מלא הריאות וצאי החוצה בגאון!
העולם שלך ממש כמו של כל אחד אחר. אל תקטיני עצמך בשום צורה, המשיכי להיות מי שאת, תאמיני בעצמך - יש על מה. אני מבינה לגמרי את הקושי הגדול, אבל ברור שאם תלחצי על הכפתורים הנכונים...הבעיות בתחום הזה לפחות, ייפתרו.

ערב שישי. לבד בבית. מכינה את הדברים האחרונים לנסיעה.
אלבום אחרון לעצב לבתי המתוקה, מתנה שארזתי לה.
שאריות של חובות בעבודה. שמחה על החופשה המתקרבת...

הגוף יודע.
כתבתי פה בשישה שבועות האחרונים איך קשה לי לנשום. איך הריאות והחזה כואבים לי. מן לחץ מתמיד בחזה שאיתו אני קמה ואיתו אני הולכת לישון.
אתמול, הובהרו לי 2 דברים בשיחה עם חברות.
אחד, שאני במצב של fight or flight. מצד אחד רוצה לברוח, מצד שני נלחמת.
בכל כך הרבה חזיתות.
אפילו הלכתי לקחת חבילה בדואר וגם שם הערימו עלי קשיים ומתוך המצב שלי פשוט נבחו עלי. ואני נלחמתי.
אצל המטפל שלי נלחמתי. שיקשיב למה שאני מספרת לו. שלא יביא את דעתו.
ומול האקס, המלחמה בעיצומה.
אני עוד לא יודעת כמה אפרט, וזה מבאס אותי שפתאום הדף הזה הופך לא לגמרי בטוח לפתוח את כל השיקולים וההרהורים שלי בנושא, אבל אני מקשיבה לאינטואיציה שלי כאן.
אז אכתוב רק מה שארגיש בטוח מספיק.

בתוך כל המלחמה הזו, אתמול עשו לי מן קריאה כזו בשיטה מסויימת.
שאלתי שאלות שקשורות לרצון שלי: לפתוח את ההסכם ולשנות אותו שיתאים למקום שאנחנו עכשיו בו, ן-מעבר שלי לעיר אחרת.
בשאלה הראשונה, נעניתי שהגישור חשוב, שהאיש שנבחר יהיה איש מפתח. (נבחר כי האקס לא רוצה להמשיך אצל היועץ הקודם). אבל התהליך של הגישור יבוא עם הרבה קשיים. אלא אם כן אבוא לשם ממקום שקט. ממקום חכם. לא ממקום נאבק... (כך היה כתוב, ממש). ממקום שצריך, רוצה ומבין כמה חשוב שיתוף הפעולה. שאני בעצם לא מספיק חזקה מולו. אני עוברת משבר גדול, ושם שמחה וששון.

לשאלה השנייה, לגבי המעבר - נאמר לי שהמעבר בהחלט מסמן תנועה והתפתחות. אבל בקצה שלו יהיו מהמורות שמגיעות מבחוץ. מהמקום שמערים עלי עכשיו קשיים. זה לא יהיה קל.
שגם אם אני רוצה לעשות את זה, זה דורש גישור... (מדהים, לא? הכל כתוב בספר. זה לא איזה אינטואיציה של איזה מתקשרת). שהאיש המתווך ידע לעשות את זה טוב לשני הצדדים.
שאני צריכה לבוא ממקום שקט ולא נלחם... (שוב???) שאני צריכה להיות עסוקה בהתפתחות שלי ובטוב שלי גם במקום שאני נמצאת בו כרגע...

אחרי שני אלה קצת התייאשתי אז פשוט ביקשתי מסר לגבי הצעד הבא שלי. בלי לדעת מהו. בלי לתכנן ולראות קדימה.
ואז קיבלתי פירוט שהכותרת שלו הוא: Standstill. לא לזוז. לעשות עבודה פנימית. שמשהו בתוך העשייה שהיא באי העשייה - מפנה מקום למשהו גדול יותר. שאני צריכה להתחזק ולהיות מאד חכמה. שלמרות הספקות הגדולים שיתלוו להחלטה שלי 'לא לזוז' אני צריכה להאמין שזה נכון.

טוב, אתן מתארות לכן כמה הייתי מיואשת גם מזה.
ואז נסעתי הביתה.
ובפעם הראשונה מזה חודש וחצי, נכנסתי ליישוב שלי בלי לחץ בחזה.
בלי התגובה הזו של הגוף לאיום.
משהו התרווח. יש איזה לחץ בריאות ובבית החזה, אבל הוא הרבה יותר עמום.

מאד התפלאתי. עכשיו? דווקא עכשיו כשחשבתי שיש לי כוח להלחם?
אבל בעצם זה לא מפליא.
בכל בירור שעשיתי (ואני לא יכולה לחלוק את הבירורים שעשיתי כאן ואת המידע שנתנו לי, מסיבות שכבר הזכרתי) נתקלתי באנרגיה של: רגע. תנשמי. תעשי את צעדייך ממקום אחר.
זה לא בכיוון הזה. ועוד מסרים מהסוג הזה.
ורק אתמול, אחרי שהמילה הזו באנגלית קפצה לי מול העיניים, זה התחבר למשהו פנימי שהצליח להרגע.
זה החזיק גם את היום.
מייחלת לבהירות. לנשימה. למקום שמתחזק מעצמו ולא מאוים מקיומו של האחר. ולא ממעשיו של האחר.
בפשטות, להיות מלאה מעצמי.
ולדעת, שלכל השאר הייקום ידאג...

שבת שלום

שבת שלום.
אולי תפתחי דף חדש שלא יהיה תחת איום?

אולי תפתחי דף חדש שלא יהיה תחת איום?
ולמה ששם לא יקראו?
הרי כל מי שקורא כאן יודע לאן אני עוברת. במוקדם או במאוחר...
אלא אם כן יש לך רעיון מהפכני

אשמח לרעיונות

ואת לא יכולה לשאול אותו ישירות אם הוא קורא משהו אישי שלך? (כמובן לא להגיד את הפרטים של ה'משהו' כדי לא לתת לו רעיונות במקרה שהוא לא קורא).
אם תשאלי הוא יכחיש?

(הייתי רוצה לומר שתבקשי אותו לכבד את הפרטיות שלך. אבל נראה לי שאם הוא לא הקשיב לך בבקשה לא לעבור ליישוב שלך, אז מה הסיבה שהוא יקשיב לבקשה כזאת?

)

_הרי כל מי שקורא כאן יודע לאן אני עוברת. במוקדם או במאוחר...
אלא אם כן יש לך רעיון מהפכני
אשמח לרעיונות_

רעיון לא כייפי, אבל אולי -
לעשות 'בלוג מייל' לרשימת תפוצה - למיילים שירשמו לך כאן. כמובן רק לכאלה שאת יודעת מי הם.
(אם כן, אני נרשמת...)

תודה אהבת על הרעיונות. בלוג חיצוני פחות מתאים לי. אבל אחשוב על זה.
ולדבר איתו - לא בא בחשבון מבחינתי. בהחלט מהסיבות שהזכרת...

תודה

אמנם הכאב בריאות ובחזה התעמעם, אך התיאבון הלך ואיתו בא הדכדוך.
אני פחות מדי עסוקה וכמו שכתב צפריר בדף שלו לעולם הנך קורבן של הנסיבות, אלא שהקורבן, מבלי משים לא מתייחס לטוב שבחייו, לנסיבות הטובות שבחייו, אלא מקבל את אלה כמובן מאליו.
אני לא יודעת האם אני מקבלת את הדברים כמובן מאליו, אבל יש בי משיכה עזה למקומות החשוכים, הקשים.
בה בעת אני יודעת, איפה שהוא במקום עמוק בתוכי, שזה רק חלק ממני. זה לא כולי, אם כי צובע כעת את רוב חיי והרגשתי.

וגם פה, מרגישה כבולה. לא יכולה לשתף בהרבה מן הדברים וההרהורים, פן הם יהוו נשק כנגדי.
עצם זה שאני משתמשת במילים האלו, מראה לי איך עדיין אני בתוך איזו מלחמה.
מייחלת לתחושת חירות. לחופש שלא תלוי באחר או בחיצוני.

אתמול הייתי באירוע וישבנו כמה בנות ודיברנו על הדרמות המתרחשות בחיים של כל אחת. לא על התוכן, אלא על זה שבאמת בתקופה הזו המון אנשים עוברים איזה סוג של דרמה. כל אחת והעניינים שלה.
כאילו שכולנו נתונים לאיזה מערכת כוכבים ומושפעים ממנה. כאילו שאין לנו שליטה על זה.
אבל השיחה עברה, בחלקה, לדיבור על המקום הפנימי שיכול לראות איך זה חלק מהמסע. כלומר, זה לא לגמרי מפיל, אלא מכניס לאיזו התכנסות שבתוכה נולדת שוב ושוב התזכורת ש הכל הוא חלק מהמסע.
אני לא רק מדוכדכת או מתפקדת. אני כל מיני דברים, ברגעים משתנים.

לפעמים אני מנותקת מההבנה הזו, ולפעמים מחוברת אליה יותר.
עכשיו למשל, אני מרגישה כמו בתוך ביצה גדולה טובענית, ורק הידיים שלי יוצאות החוצה ומקלידות את הדבר הזה.
נשמע קשה, אבל לא לגמרי. זה שהידיים יוצאות, הן כמו השליחות שלי לחלקים הבריאים והמתקשרים שלי.

אתמול באירוע, גם קיבלתי שיקוף לא פשוט למקום שאני עדיין נותנת לאקס בחיי.
הוא שוב התחיל עם ענייני הטלפון כשהבת שלנו אצלו. עכשיו הוא לא רוצה לשים אותי על רמקול.
ואני חשבתי שכבר עברנו איזה משהו בענין, וחשבתי שהכל הסתדר, עכשיו הוא צריך להראות איזה שריר בכיוון הזה שוב.
כמובן שבימים שהיתה אצלו מאז ההחלטה שלו הזו, לא דיברתי איתה.
היא נוטה לדבר איתי בטלפון כל עוד היא שומעת את קולי ברמקול.
(לעיתים רחוקות היא יוזמת שיחה מעצמה - מבקשת ממנו להתקשר).

ואני נשאבת לשחור שלי, שאומר שהנה הוא מרחיק אותי מילדתי.
יודעת בתוכי, שמה שהכי יעזור זה באמת להתחבר לידיעה ששום דבר לא ירחיק אותה ממני.
גם המניפולציות האלו שלו.
ושזה גם זמני, שבמוקדם או במאוחר היא תתקשר אלי בעצמה ואני אוכל להתקשר אליה.
אבל האקט הזה שלו, מערער משהו בי - הוא קולט את זה - וזה מניע אותו...

המראה שקיבלתי היא עד כמה אני עסוקה במניעים שלו, במה המעשים שלו עושים או לא עושים.
ואני חושבת שבצדק. אני באמת צריכה לתת פחות מקום לו ולפעולות שלו, ובמקביל להבין ולחזק את החלקים הטובים שבי עם עצמי ומולה.

ובעיקר, אני רוצה שוב להיות יותר עסוקה.
אחזור מהחופשה ואייצר לי עיסוקים ממלאים.

תודה למקשיבות...

אתגרים... אתגרים....
הילדונת חזרה.
חזרה אל אמא מלאה בגעגועים אליה, שלא הצליחה לדבר איתה, ורק רצתה לחבק אותה.
והיא חזרה עם קושי לחזור. במשך 3 שעות ערות שלה כאן, היא בכתה רוב הזמן. רצתה לאבא.
בקושי רצתה להתחבק.

ואז שוב... ישבנו בגינה, היא הסתכלה עלי והתחילה ללכת בשביל. היא הלכה והסתכלה. בעיניה ראיתי שביקשה שאעצור אותה מללכת לאבא.
וגם רצתה ללכת. ושוב להסביר לה שלמרות שגרים קרוב, לא הולכים ברגל.
היא הודיעה לי שהיא תהיה בבית ספר והיא תוכל ללכת ברגל. אפילו עם אח שלה.

כל פעם שניסיתי להלהיב אותה לגבי הטיול שאליו אנחנו נוסעות מחר, היא נכנסה לבכי גדול.
נלחמתי במחשבות שלי, ש-איך זה שכשהם נוסעים לכמה ימים ממני, היא מתלהבת ורוצה לנסוע איתם ולא ממש קשה לה להפרד, אבל הפוך כן...
מחשבות שלא משרתות אותי, מכניסות אותי לתוך הביצה שלי יותר ויותר עמוק.

הייתי צריכה להחזיר את שתינו לכאן. לעכשיו.
לקרוא ספר. לבקר שכנים. שום דבר לא באמת הרגיעה. רק רגעית.
היא ויתרה על ארוחת ערב, ונרדמה אחרי הרבה סיפורים, והרבה בכי.

מזל שדיברתי עם חברה שקראה כאן והתקשרה אלי... (תודה פ....

)
כי היה לי קצת יותר מקום להכיל. למרות שאפילו מול חברתי הייתי באנרגיה של מלחמה...
אחר כך חשבתי, שהאנרגיה של מלחמה - מול האנרגיה של הדכאון,
זה בעצם מאד משלים אחד את השני.
כדי לא להרגיש את הדכאון, אני יוצאת למלחמה.
וכשאני מתייאשת מהמלחמה, אני צונחת לדכאון.

חלקיקי יקרה
אני משערת שאת יודעת ובכל זאת מזכירה לך, שילדים קטנים די נבוכים מהמכשיר הזה שנקרא טלפון. הבן שלי שקשור אלי קשר עז, שהוא אצל אבא וגם אם מתגעגע, הוא מבקש שאבא יגיד לי, הוא לא רוצה לדבר בטלפון. הגדולה (בת 6.5) היא כבר בסדר איתי בטלפון, אבל היא בסדר בטלפון רק עם אנשים מאוד קרובים. גם אז מהר מאוד מופיעה המבוכה ורוצים לסגור. (תחשבי - זה מכשיר מאוד מאתגר ילדים).
זה שהוא לא מוכן שאת תהפכי להיות חלק מהווית הבית, דרך הרמקול יכול להיות מובן. אולי תנסי להבין אותו. אני לא רואה פה מניפולציה, אלא אם כן אני לא רואה את כל התמונה.
בכל מקרה נשמעת סיטואציה מסובכת, שאת מתקשה לעבור את כל השעות הללו בלי לתקשר איתה....אין לי רעיונות כרגע.

_זה שהוא לא מוכן שאת תהפכי להיות חלק מהווית הבית, דרך הרמקול יכול להיות מובן. אולי תנסי להבין אותו. אני לא רואה פה מניפולציה, אלא אם כן אני לא רואה את כל התמונה.
בכל מקרה נשמעת סיטואציה מסובכת, שאת מתקשה לעבור את כל השעות הללו בלי לתקשר איתה...._
תודה נקודות.
אני גם מבינה אותו דווקא.
זה גם וגם.
גם מובן שהוא לא רוצה להכניס את ההוויה שלי לביתו, אבל גם מאד ברור לי שהוא מערים קשיים במקום שהוא מריח שזו הנקודה החלשה שלי.

כמו שאמרה לי אשה חכמה אתמול, הרי אם לא היה כאן ISSUE, גם הטלפון לא היה אישו. אם זה היה פשוט, אז גם זה היה פשוט.
אני כמובן כואבת את זה שתמיד הוא הרחיק אותי ממנו, ועכשיו אני חווה את זה שהוא מרחיק אותי מבתי.
זה לא פשוט כמו שזה נדמה.
כמו שאני מתקשרת לסבא וסבתא והם מתקשרים אליה. שמים על רמקול, היא מדברת או שלא איתם (מרחוק בד"כ, לעיתים רוצה גם להחזיק את המכשיר) וזהו.
אין ענין. בכלל.
אבל מולו, יש לו ענין בדבר הזה.
ואותי זה מוציא משלוותי.

הרי אם לא היה כאן ISSUE, גם הטלפון לא היה אישו
זה כל כך נכון, ולא יפה מצידו שהוא מנצל את זה ודורך לך על היבלת, ואת מצדך באצילות נפש מעצבת אלבומים (למרות שזה בשבילה ולא בשבילו)

איך זה שכשהם נוסעים לכמה ימים ממני, היא מתלהבת ורוצה לנסוע איתם ולא ממש קשה לה להפרד, אבל הפוך כן...
אני רוצה להזכיר לך שאמא היא השמש ואבא הוא הכוכב. אמא היא תמיד שםוהיא הבסיס והמובן מאליו, אבא הוא כוכב שמפציע לעיתים, ומקבל יחס של סטאר. זה מתסכל לפעמים אבל תנסי לחשוב כמה את חשובה לה בתפקיד הבסיס הרחב, המשענת היציבה. גם אצלנו אצל אבא הכל פירוטכניקה קסמים ואטרקציות, מלונות, רכיבה על סוסים ומסעדות יוקרה, ואצלנו ישנים באוהל ומבשלים בבית אבל אני יודעת שאצלי זה הבסיס שעליו היא צומחת.

היא הסתכלה עלי והתחילה ללכת בשביל. היא הלכה והסתכלה. בעיניה ראיתי שביקשה שאעצור אותה מללכת לאבא
זה, זה הדבר שבגללו הייתי בדעה שתעברי. זה באמת נורא קשה. צריך "להיות הרעה" ולשים גבולות אבל זה הכרחי

יכול להיות שסמיכות הארועים - חזרה מאבא ונסיעה למחרת לא נותנת לה את המקום להתרגש כמו שצריך אבל אני בטוחה שתהנו.
נשיקות

אבא הוא כוכב שמפציע לעיתים
עולם יקרה, אצלנו זה לא כך. יש לה בסיס אצלו וגם אצלי. היא כל שבוע שני 4 ימים אצלו. זה לא כמו אצלכם. בכלל לא... ולכן זה לא קשור ל מקבל יחס של סטאר

גם אצלנו אצל אבא הכל פירוטכניקה קסמים ואטרקציות, מלונות, רכיבה על סוסים ומסעדות יוקרה
בקונסטלציה שלנו זה לא דומה. הוא נותן לה בית, משפחה, טיולים, ארוחות ערב, סיפור לפני שינה, סתם זמן בית.
בדיוק כמוני. אולי הם עושים חופשות אוהל ואני עדיין לא.
שוב, זה לא אותו סיפור...

זה באמת נורא קשה. צריך "להיות הרעה" ולשים גבולות אבל זה הכרחי
גם, וגם תחשבי מהצד שלה. היא חווה אמא שאומרת לה "לא" ללכת לאבא.
אבל, החלטתי הפעם לא להיות נחמדה.
שוב הזכרתי לה שבדיוק בגלל זה לא רציתי שאבא יעבור קרוב, כי אני צריכה להגיד לה "לא" ואני רואה כמה היא כואבת את זה, וקשה לה, וגם לי קשה בשבילה.
אבל זה שגרים קרוב לא אומר שהיא יכולה ללכת כך סתם...
יחד עם זאת, הטיעון הזה עוד מעט יפוג תוקפו. אני לא רוצה להתקע על להגיד לה "בגלל זה לא רציתי שהוא יעבור קרוב".
זה יופי להסביר עם זה פעם אחת, או שתיים. אבל עד מתי אוכל להסביר עם זה?

אמרתי לה גם, שאמא ואבא החליטו שאי אפשר לבקר בבית של האחר. ועל זה ענתה לי ש
היא תהיה בבית ספר והיא תוכל ללכת ברגל. אפילו עם אח שלה

אני מרגישה שזה לא נכון לדוש את זה איתה. פשוט להגיד לה את ה"לא" ולהכיל את התגובה.
ברגע שנחזור לגישור (מקווה שזה יקרה בקרוב) אעלה את כל הנושאים שוב.
כרגע, אין לנו שיחה על זה בכלל.

בא לי לצעוק "דיייייי!!!"
לעצמי בעיקר.
לא יודעת לצאת מהמקום הנלחם שלי, שהוא כל כך טעון... שאני רואה שהוא נותן לי את האנרגיה שכרגע חסרה לי.
זה לא שאין לי סיבה טובה לדון מולו בכל מיני סוגיות, אבל האנרגיה של הזעם והכעס פשוט נותנות לי קצת תחושה של כוח ולא של ייאוש.

וגם, רוצה לחיות את הטוב בחיי. יש ממנו.
רוצה להתפקס עליו יותר.

גם אצלי (למרבה ההפתעה?) היה בכי כשאבא הלך (למרות שהיא תראה אותו לפחות עוד פעם 1 לפני שהוא נוסע).
בהתחלה יכולת ההכלה שלי שאפה לאפס.
רק אחרי המריבה והבכי, הצלחתי להתעשת. באסה..

בדיוק רציתי לשאול אצלך איך היה המפגש...

רק אחרי המריבה והבכי, הצלחתי להתעשת. באסה..
לפעמים בשביל להתקרב צריך להתרחק... :-\

אהובה. נראה שהוא מנצל כל הזדמנות לטובתו. את הקושי של הילדה עם תקשורת בטלפון הוא לוקח בשתי ידיים כדי לסובב את הסכין עוד קצת.
כמה קטן מצידו להתנהג ככה. במקום לבלוע מעט את הקושי שלו לשמוע את קולך בביתו ..(למה, מעניין לא???) .
אז אוקיי, הוא "ניצח" בסיבוב הזה. אבל בגדול , הוא מפסיד הרבה. קודם כל את הערכתך.

קחי נשימה. הכל בסדר. זה רק מרגיש קצת לא בסדר עכשו. אז ילדים הם ילדים. they get attached to situations .
ברור שהפרידה קשה לה. זה לא קשור אליך, ואל מי שאת בשבילה.. את עולמה. את אמא.

אז אוקיי, הוא "ניצח" בסיבוב הזה. אבל בגדול , הוא מפסיד הרבה.

כל כך נכון!

4 בבוקר. מתעוררת. שוב לחץ בחזה...
נושמת מזכירה לעצמי, כמו מנטרה, את המילה STANDSTILL.
שוכבת במיטה כך עוד שעה ויוצאת.
אין מנוחה. אין שקט.

אז אוקיי, הוא "ניצח" בסיבוב הזה. אבל בגדול , הוא מפסיד הרבה. קודם כל את הערכתך
יפה אהובה, לא נראה לי שחשובה לו הערכתי. הוא במקום אחר.
כמו שאמרה לי פ' אתמול, אין לו שום אינטרס לעשות את הדברים לקלים יותר עכשיו. לפתור אותם.
באמת. יש לו כל מה שהוא רוצה, עם איזה "זבוב" מעצבן שצריך להעיף כל פעם עם היד...

את הקושי של הילדה עם תקשורת בטלפון הוא לוקח בשתי ידיים כדי לסובב את הסכין עוד קצת
אני אדייק את זה. את הקושי שלי בתקשורת בטלפון הוא לוקח בשתי ידיים.
לה אין קושי, אם לו אין קושי. זה מה שהיה בחודשים האחרונים. זה הפך להיות NON-ISSUE בשבילה.
אני בתוכי יודעת שאם אצלי זה לא יהיה ענין, כבר לא יהיה לו שם נשק.

את עולמה. את אמא
בדיוק. את זה ואת ההבנה העמוקה של יותר מזה, אני צריכה לשנן היטב בחיי. זו החוליה אצלי שמתחזקת, והפכה בשנתיים האחרונות לבהירה הרבה יותר.
אבל ברגעים שכאלה כאילו נשכחת.

לא נראה לי שחשובה לו הערכתי. הוא במקום אחר.
לא הערכתך, אלא הערכתו את עצמו כשהוא בהתבוננות פנימה

מסר קצר מחו"ל, איפה שיש ים קרוב, המון בריכה, משפחה מרובת משתתפים.
הריאות התרחבו, הנשימה גדלה, המחשבות מתקיפות רק בלילות ולא כל היום.
שמחה על האפשרות למרווח באי השקט הגדול שלי.

סוף שבוע נעים

שמחה על האפשרות למרווח באי השקט הגדול שלי.
שמחה בשבילך!
תהני ותתרווחי ושיהיה לכן סופ״ש מענג! @}

חזרנו. כתבתי אלף מילים לדף הזה. בראש שלי.
המון שיתופים. אבל מבאסים. המון קושי עם עצמי, כאבי הגוף שלי והנפש שלי.
רציתי לפרט בכתב, אבל לא כתבתי.
אכתוב רק תקציר.

ביומיים האחרונים לפני שחזרתי לארץ, לא רציתי לחזור. לא הבנתי למה לחזור.
הסתכלתי על מה שהחיים השפיעו עלי בחופשה: ים, בריכה, משפחה - והייתי מאוכזבת מעצמי שאני לא מרגישה שופעת.
הלב שלי סגור, שום דבר לא נכנס לתוכו.
הילדה שלי שמחה, אבל זה לא נוגע בי. אני רק בהרהורי כמה שאין לי מקום בעולם הזה.
אני בתרגולים אינסופיים של התבוננות בכל זה מבלי להזדהות.
אבל האדישות, או הסגירות שלי הסגירה את ההזדהות.
לא רציתי לחזור למציאות שבה אני חיה. היא נראתה לי גדולה עלי.
לא רציתי לחזור ליישוב שבו מחכים לי שוב המפגשים האקראיים עם האקס.
הגישור הצפוי לנו, המלחמה.
לא רציתי לחזור לכל זה.
ולא משנה כמה שיננתי - אני יוצרת מציאות חיים נעימה, טובה ומטיבה לעצמי - ועוד כל מיני משפטים, לא האמנתי לעצמי.

ואז חזרתי. באמצע הלילה, עם מליון ואחת מטלות שמחכות לי.
עם שנת לימודים שנפתחת. עם התמודדויות כאלו ואחרות.
ודווקא החיים ששואבים אותי לסידורים ולפגישות ההכרחיות, דווקא זה
מקרקע אותי.

אני מבינה שהתרגול שלי ממשיך.
היתה לי איזה ציפיה שאהיה בטוב ושמחה בחופשה.
אבל זה לא קרה. והתאכזבתי מעצמי.
מה שקרה זה שהייתי בתרגול מתמיד.
כל בוקר מחדש, אני צריכה להיות בתרגול, כי ככה זה עכשיו.
לקחת את החיים כתרגול.
אחרת אשקע.

רוצה לייצר לעצמי מציאות שמחה.
מציאות ייצרנית ומספקת.
חיים שאני אתן ויתנו לי.
חיים של שלם. שלם שמורכב מהרבה חלקים שהם כל מיני דברים.
ושלהכל יש מקום.
ושאתייחס לזה בטבעיות כמו שאני מתייחסת בטבעיות לחלקים השונים שיש בבתי.
לא בכעס על הרגעים הפחות "נעימים" שלה. אלא בקבלה.
אני פשוט צריכה להיות אמא לעצמי...

וגם דברים טובים:
חגיגת יום ההולדת של הבת שלי שם היתה מקסימה.
כמה מחברי המשפחה התגייסו לתלות בלונים בבריכה. היא ציירה בבית, והעסקתי אותה שם.
וברגע האמת, יצאנו החוצה ועשו לה מן "מסיבת הפתעה", למרות שהיא ידעה מזה שיחגגו לה.
בני הדודים שלה, עשו לה הופעה בבריכה, עם שיר שכתבו עליה.
היא התרגשה מאד מאד.
כולם נתנו לה מתנות. בין השאר את האלבומים שהכנתי. כולם עמדו סביב האלבומים והתפעלו בשבילה.
(יום אחר כך קראתי לה אותם בנחת).
היא בעיקר שמחה מערכת איפור שהיא קיבלה ממשפחתה של אחותי, ולא הפסיקה לאפר ולהתאפר במשך יומיים.
בערב הדלקנו נרות על עוגה מקומית וזיקוקים.
3 פעמים היא ביקשה שירימו אותה 6 פעמים.
היא היתה מאושרת.
יש לי בת מדהימה. ממש.

התעוררנו בוקר אחד. שם, בחופשה.
סיפרה שחלמה חלום.
(אני משוגעת על הרגעים המתוקים האלה שבהם היא מספרת לי על מה היא חלמה).

יש בריכה גדולה בין הבית שלך לבית של אבא. ואני צוללת בין הבתים שלכם...

מהכל תפס אותי החלום, איזה חלום מדהים! מתקשר כמובן לזה שהייתם שם הרבה בבריכה וכמו שסיפרת לי היא נהנתה לצלול...אבל גם מים בחלומות בדרך כלל מסמלים את עולם הרגש והיא כנראה נמצאת בו הרבה במעבר ביניכם. ואולי זה מהכוון השני, מין כמיהה למעבר כזה חופשי ופשוט ועצמאי יותר בין הבתים.
חיבוק ותודה על השיחה היום, מאד עזרת לי

ברוכה השבה גם לכאן אהובה. החלום של בת החמש שלך הוא מ ד ה י ם !! הוא העלה לי דמעות בעיניים. אני מפרשת אותו כטוב.
איזה קישור בין שני הבתים החשובים לה ביותר היא עשתה. אין מילים. לא צריך.

ברוכה השבה יקירה!
יש לי מלא מה לכתוב לך אבל אני הרוסה מעייפות. (למה שכתבת לי אגיב אצלי מתישהו).
הכי מהכל- תפסה אותי (ולא פעם ראשונה)
יום ההולדת של בתך.
היא היתה בת 5 בשבוע שעבר, נכון?
כי האפרוח שלי בת 5 בשבוע הבא..
יאללה בקרוב מפגש מרובע!
שיבואו ימים טובים

האתגר היומי

טיול צהרים עם הכלב. בדרך חזרה לבית, רואה את הבת שלי עם האמא של האקס, סבתא שלה.
שלום, שלום, מאד 'יענו' מנומס וחברי. (זה שההורים של האקס חברים של אבא שלי ואשתו כבר אמרתי?...)
הבת שלי בשוק. פעם ראשונה שהיא רואה אותי כך (אני הרי ראיתי אותה כמה פעמים אבל היא לא ראתה אותי).
אנחנו מתחבקות, מדברות קצת, הסבתא נותנת כל מיני אינפורמציות.
הבת שלי עדיין די בשוק, רואה שהיא לא כל כך מעכלת.
אמרתי לה בשיא השיקוף שיכולתי באותו רגע: זה באמת מבלבל.
והסבתא אמרה: זה גם כיף...
שאלתי חזרה: למי בדיוק זה כיף?
ואז עזרתי לה להפרד, כי כמובן שהדמעות והבכי והקושי להפרד.
על הידיים של סבתא שהיתה צריכה גם להחזיק את האופניים...

ואני שואלת את עצמי - למה היא צריכה להפגש עם זה? אוף!!!
למה הבת שלי צריכה לראות את אמא שלה (ואני אותה) אחרי שנפרדנו אתמול בבוקר, ונפגש רק מחר בצהרים - ולהפרד...
וכמובן שאין תשובה לזה.
זו המציאות עכשיו.

בראש שלי היו המון שיחות עם אמא שלו שפעם היינו בקשר ממש טוב ולאחרונה זה התערער, מאז המעבר.
הרי כיף זה רק לבן הסדיסט שלה.
היא לא הצליחה לראות מעבר לתמיכה העיוורת שלה בו - שזה לא כיף לי ולא כיף לילדה. לנכדה שלה.

זה שיכול להיות כיף באופן תיאורטי, זה מאד נחמד.
אבל זה על הנייר.
בפועל זה לא כיף בכלל, זה קשה.
אוף.
כבר אמרתי? אוף!!!

אני בטוחה שהיא חושבת על מה שאמרת לה. גם תמיכה עוורת אפשר לחדור. וזה באמת מעצבן. חיבוק ומזל טוב לקטנה.

אני ממש מתפעלת מהאמירה שלך "למי זה כיף?" הדיוק הזה שלך הוא כזה טוב . (אני הייתי עוברת הלאה במקרה הטוב, או מהנהנת בהסכמה שמגיעה ממקום של להיות נחמדה או מאוטומט של פיזור נפש).
כל הכבוד לך. מסכימה עם עולם שהיא תחשוב טוב על השאלה שנתת. היא יודעת טוב שזה לא כיף בכלל!!
תחזיקי מעמד. תעברי את התקופה הזאת כמו גדולה. כי את גדולה. אוהבת אותך,

תודה יקירותיי. עוברת יום לא קל.
יעבור. הכל יעבור.
תודה לאל...

חלקיקי יקרה, זה נראה לי מצב בלתי נסבל ממש.

משמורת מלאה לך!!!
לעבור דירה משם אחרי זה, וכמה שיותר רחוק.

מצטערת אם החדות שאני כותבת בה אולי קצת מציקה,
אבל לי זה נראה מאוד ברור: את צריכה את ילדתך בקירבה מקסימלית,
וכמה שיותר רחוק ממנו יאפשר לך לנשום לרווחה.

מישהי יקרה, תודה על החדות. לצערי בתקופה זו, אי אפשר לפעול בחדות או יותר נכון - זה יהיה לא נכון לפעול כך.
מהסיבות שאני מעדיפה לא לפרט כאן.

הבוקר התקשרתי לאחל לה יום נפלא ביום הראשון.
כיאה ל'הסכם' בינינו (שאני אמרתי שזה יהיה ניסוי של שבועיים) הוא לא שם אותי על רמקול.
השיחה התנהלה כך:

אני מתקשרת. הוא עונה:
בוקר טוב (בטון שיהיה ברור לבת שלי שזו אני)
אני עונה, בוקר טוב.
הוא ממשיך, אמא מתקשרת אליך לאחל לך יום מקסים.
אני שותקת.
הוא ממשיך, היא מוסרת שיהיה לך כיף.
אני שותקת.
הוא ממשיך, את רוצה לספר לאמא מה את לובשת?
היא לא רוצה. אי אף פעם לא רוצה לדבר איתי כך. היא תצטרף לשיחה רק אם היא שומעת אותי ברמקול או אם היא יוזמת שיחות.
הוא ממשיך, אז את רוצה שזו תהיה הפתעה לאמא?
היא עונה לו משהו.
אני עדיין שותקת.
הוא, הלו? את שם?
כן, אני עונה.
היה שקט, הוא אומר.
כי עוד לא אמרתי שום דבר...
אני רוצה להגיד לה שאני אוהבת אותה, איך בדיוק אגיד לה, לאוזן שלך? (פה כבר נכנסתי למצוקה קלה)
זה מה שסיכמנו ואני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, הוא עונה בחדות.
אני נופלת קצת, כשאתה מתקשר אתה אומר לה ישירות שאתה אוהב אותה.
אז תגידי לה כשתקחי אותה.
אז תגיד לה בבקשה שאני אוהבת אותה.
אמא מוסרת חיבוק ונשיקה ושהיא אוהבת אותך ויום טוב.

שוב הוא מסלף את דבריי.
מסיימת את השיחה.
עם החלטה, שגם אני אפסיק לשים אותו על רמקול.

ומישהי, לצערי, הדברים האלה לא נפתרים במשמורת כזו או אחרת.

חייבת לתעד משהו...

לרגע, ממש לרגע השיחה שכתבתי כאן למעלה נראתה לי אבסורדית...
אם אני מתרחקת ממנה לשניה, נושמת את הסתיו הקריר בחוץ
אני רואה איזה אבסורד זה שהוא עדיין קשור כך אלי.
הרי, אם לא היה רוצה להכנס בי, לשלוט בעניינים או אם לא הייתי "מפריעה" לו בחיים
לא היה לו אכפת מכל זה. הוא היה יכול להיות נדיב.
אבל הוא לא יכול כי הוא עדיין קשור.

עכשיו, כשאני חושבת את זה, אני בוכקת.
עוד רגע, צוחקת...

אה, וכשאני משתחררת מזה אני יכולה בלב שלם ושמח
לאחל לכל האמהות, הילדים, החברות של האמהות והחברים והחברות של הילדים
שנה טובה, של התחלות ושמחות.
שמי שהולך לגן או לבית הספר שיהיה לו טוב וכיף
ומי שמגדל בבית, שיהיה לו סתיו נעים.

התרחבתי.

לקח לי פחות משעה להבין את הדבר הזה, במהות שלו.
בא לי לרקוד ולחגוג.
אני עדיין בוכה, אבל זה לא אומר כלום.
עם הכאב, ההבנה הזו משחררת.
אני בוכה ורחבה.
יוצאת לטבע קצת לנשום אותו.

לא הגיוני המצבים שאת מתמודדת אתם. לא טבעי לפגוש את בתך עם סבתה ואת מחוץ לתחום. אתמול היית אימא , היום את לא אימא.
זאת התעללות.
זאת גם התעללות שהוא לא מאפשר את קולך ברמקול, זאת התעללות שהוא הדובר בינך לבין ביתך. האיש הוא סאדיסט!!
מבקשת את סליחתך על ההתפרצות. אני גם אמא - מוותיקות האתר. לא מעוניינת לכתוב בשמי כי אף פעם לא דיברנו קודם. זה לגמרי קורע אותי לקרוא את זה. לבי יוצא אליך.
את צריכה לעשות מעשה אישה יקרה.

את צריכה לעשות מעשה אישה יקרה.

כל כך מכעיס שהוא לא מאפשר לילדה לדבר עם אמא שלה רגע לפני שת לימודים חדשה, ממש מעשה ברוטלי שלו.
ומאד מעריכה אותך על היכולת שלך לראות גם את האבסורד שבמצב ואת המקום ממנו הוא פועל
חבוק גדול ושתהיה שנה טובה!

_זאת התעללות.
זאת גם התעללות שהוא לא מאפשר את קולך ברמקול, זאת התעללות שהוא הדובר בינך לבין ביתך. האיש הוא סאדיסט!!
מבקשת את סליחתך על ההתפרצות. אני גם אמא - מוותיקות האתר. לא מעוניינת לכתוב בשמי כי אף פעם לא דיברנו קודם. זה לגמרי קורע אותי לקרוא את זה. לבי יוצא אליך.
את צריכה לעשות מעשה אישה יקרה_

פלונית, תודה על זה. מחזק לדעת שאני לא היחידה שמרגישה את זה.
המעשה שאני יכולה לעשות כרגע הוא - לא ידוע.
אני לא רוצה להרחיב, שוב מהסיבות הידועות, אבל משיחה עם חברה שעברה ועוברת דברים דומים, הסאדיזם הזה לא מדבר לאף שופט.
הם רגילים לדברים הרבה יותר אלימים מאשר סאדיזם סמוי...

אני בבירורים נוספים, לא יכולה להרחיב, ומקווה שיצא מהם משהו טוב.
היכולת שלי להיות קורקטית, ופחות רגשית - מאד תעזור לי כאן.
עובדת על זה.

תודה למחזקות!

אוי אתמול כתבתי ונרדמתי.
עכשיו ראיתי שלא שלחתי. טוב נו..
מילים ..מילים...
טוב אז בקיצור רב-
לדעתי את צריכה לדבר עם בתך על העניין.
לבדוק איך היא מרגישה ביחס לטלפון.
אם היא לא רוצה לדבר אז אולי לא?
אולי נוח חה יותר ההפרדה? (אני משתדלת להניח לאפרוח כשהיא עם אבא אבל לא לגמרי סלע טלפונים). אולי את יכולה להסביר לה שחשוב לך לדבר?
לא יודעת, אני חושבת שכמה שזה מעצבן כרגע, בלי להתכוון הוא עושה לך שירות- למה שהוא וזוגתו והכלב והדגים ישמעו את השיחה שלך עם בתך? זה בינה לבינך וזהו!
ואולי כדאי לתת לה פרטיות כשמדברת עם אבא? (אני משתדלת אך לא תמיד מצליחה, וממילא זה בשמה זרה). חוצמזה שבתי לא מעונינת לדבר עם אבא ״כל אני לארומה להתחיל לבכות..״
<יצא ארוך בסוף.>
חיבוק גדול ונשיקה.

_לבדוק איך היא מרגישה ביחס לטלפון.
אם היא לא רוצה לדבר אז אולי לא?_
תשמעי, בדף הקודם יש סאגה שלמה שקשורה לטלפון. עברנו עם זה משהו, ולהתחיל לשאול אותה זה ללכת אחורה.
ממש לצעוד ברוורס.

יש דברים שבאים ממש טבעי, כשמתייחסים אליהם טבעי.
הפרטיות ביני לבינה עוד תגיע. זה לא ימשך כך לעולם.
אבל היא לא ילדה שבדרך כלל תרים טלפון ותתקשר. למרות שעם הגיל זה יהיה יותר כך.
אני מבינה את ענין ה -
למה שהוא וזוגתו והכלב והדגים ישמעו את השיחה שלך עם בתך?
מבינה אפילו מהצד שלהם. אבל כאן הייתי מצפה שאם זה ממש מפריע, אפשר ליצור מרחב שקט (כמו שעשיתי אני בטיול, שסגרתי את הדלת וארגנתי להם שיחת סקייפ), צדדי - בדיוק ל-2 דקות וזהו.

לשאול אותה את זה, יעמיד אותה במצב לא נכון מבחינתי ומבחינתה.
אני רוצה קשר רציף עם בתי.
היא לא צריכה לבחור בזה. היא לא צריכה לעסוק בזה בכלל.
אלא רק ליהנות מזה שאני דורשת בשלומה, כשהיא לא איתי.

האמת, אני מייחלת כבר לזמן שאוכל לדבר איתה סוליקו, שהיא תהיה גדולה מספיק לזה.

^{ישששש הצליח לנו. מחקתי את ההודעה עם הפרטים.}

ומישהי, לצערי, הדברים האלה לא נפתרים במשמורת כזו או אחרת.
חלקיקי יקרה, נראה לי שככל שילדתך תהיה במחיצתך זמן רב יותר (משמורת מלאה שלך) כך תצטרכי באופן מינימלי את התיווך שלו.
אין לי ספק, גם מהכרות עם האיש, שהוא מפיק הנאה ורווח מישני מלהתעלל בך כך.
כשהיא תהיה רוב הזמן אצלך, הוא יהיה חייב להתנהג יותר יפה..!
ובלי קשר, נראה לי הזוי שהבן אדם מקשקש מה שבא לו, מבלי שאמרת מילה אחת שלך מעבר לקו. איזו מילה יש לזה חוץ מסדיזם?
אני יודעת שאני קרבית, ומציעה פה אולי גישה שרחוקה ממך שנות אור, אבל לדעתי את ממש צריכה להילחם על הילדה שלך, ועל הזכות להישמע, ולהיות קול מוביל בחייה.
בא לי לרקוד ולחגוג.
??? לא הבנתי על מה..?

קודם כל סליחה על כל טעויות ההקלדה בפוסט הקודם- כתבתי באייפון העצמאי להחריד שלי, ולא היה לי זמן לקרוא אילו נזקים הוא עשה. ממש קשה להבין חצי ממה שכתוב שם..
למשל אי אפשר להבין שכתבתי שכבר כמה חודשים שהאפרוח לא רוצה לדבר עם אבא בטלפון ״כי אני לא רוצה להתחיל לבכות״. אבל אצלינו זו סיטואציה שונה לגמרי משלכם.

אני מקבלת את הרושם שלאפרוח נוח יותר עם ההפרדה. כשהיא עם אבא נוח לה רק אבא. אני גם מניחה שטוב לה לנוח ממני. כשחזרה משבועיים חו״ל עם אבא אמרה ש: ״כ״כ היה לי כיף ששכחתי להתגעגע״
בנות גידלתי ורוממתי

כשהיא תהיה רוב הזמן אצלך, הוא יהיה חייב להתנהג יותר יפה..!
תראי, מישהי יקרה (שאני חייבת להודות שזה שאת מכירה אותו ומאשרת את הנטיות הסאדיסטיות שלו, זה איכשהו מקל עלי)
אם אני ארצה יותר זמן איתה בצורה משמעותית, הוא ילחם על זה. תהיה מלחמה, שאגב כבר מתקיימת.
אני אעשה את זה חכם יותר.
נתחיל גישור בקרוב ולאט לאט אני אביא לזה.

אבל אם אסתכל רגע עליה, היא שמחה בזמן איתו ועם משפחתו. לא ארצה לקחת את זה ממנה. אולי קצת יותר זמן איתי, אבל זה מאד ממלא אותה. כשהיינו בחופשה כל יום היא סיפרה בשמחה ליושבים מסביבה על הבית החדש של אבא, על האח שלה. סיפורים על גבי סיפורים שממלאים את חייה בשמחה.

נראה לי הזוי שהבן אדם מקשקש מה שבא לו, מבלי שאמרת מילה אחת שלך מעבר לקו. איזו מילה יש לזה חוץ מסדיזם?
אבסורד. דפיקות. כוחניות.. טמטום. (בטח יש עוד)

לדעתי את ממש צריכה להילחם על הילדה שלך, ועל הזכות להישמע, ולהיות קול מוביל בחייה
אני אחרי שיחה משמעותית עם חברה שהבהירה לי שוב את שהתחיל להתבהר לי הבוקר:
כל ענין הטלפונים - זה המקום שבו הוא מכניס לי בוקס בבטן, נניח. לבטן הרכה, למקום הרגיש שלי.
אבל... ברגע שהמקום לא רגיש יותר, שאין שם בטן אין שם כלום - לאן הבוקס ילך?
אם הוא סאדיסט ואין בצד השני מזוכיסטית מה יהיה?
לשמחתי בתי גדלה, היא פחות או יותר בחודשים הקרובים תתחיל לדבר בעצמה בטלפון.
שום דבר ואף אחד לא יכול לאיים על הקשר שלי עם בתי.
לא שיחות טלפון כאלו ואחרות, לא ההתנגדות לשים אותי על רמקול ולא כלום.
פףףף. זה כמו לנעוץ מחט בבלון.
אין פה אף אחד לתת לו בוקס.

הבת שלי יודעת את מהות הקשר ביני לבינה. אני לפעמים שוכחת (תעזרו לי כשאשכח? תזכירו לי?)
הבוקר התקשרתי אליה, למרות שהוא חשב שזה לא נכון.
אז הוא חושב, אז מה.
והוא יצא ליצן. מדבר את דבריי בלי שהוצאתי מילה.
זה מגוחך, את מבינה מישהי, מגוחך!!!.

ועל ההבנה הזו, בא לי לרקוד.
זה משחרר אותי.
הוא לעולם לא יוכל לעמוד ביני לבין בתי, בקשר שלנו.
אני תמיד אעמוד על המשמר.
בתהליך שנתחיל בקרוב, בהחלט אקדם את זה שאהיה איתה יותר ואעלה את כל הסעיפים הבעייתיים.

אבל מולו אני אתנדף.
לא במובן הרע של נעלמת לידו.
אלא - אני לא משחקת יותר את המשחק הדפוק שלך.
אני לא משחקת איתך יותר כלום.

פתאום, אני מבינה, שאני צריכה יותר ויותר לשאוף לשיחות עם הבת שלי לבד איתה.
זה לא יקרה ביום, ובטח עוד אתלונן פה ימים על גבי ימים באזניכן הוירטואליות, כי זה לא יקרה.
אבל בסוף זה יקרה.
בסוף יהיה לה מכשיר טלפון, או שהיא תדע לחייג את המספר - ויהיו לנו שיחות משלנו.
היא ואני, בלעדיו.

הגישה הזו מחזקת אותי. נותנת לי נשימה.
לא רוצה להיות המזוכיסטית יותר.
רוצה כן לדרוש את שמגיע לי.
אבל בחכמה. בתהליך.

(נושמת עמוק אחרי המונולוג הזה. רוצה להאמין בו ממש. תעזרו לי? תזכירו לי?)

_אלא - אני לא משחקת יותר את המשחק הדפוק שלך.
אני לא משחקת איתך יותר כלום._

חד וחלק

בכל מקרה, אם אני מבינה נכון, מה שאת מציעה זה לצאת לקרב מולו ולהוציא נשק ולכלכך את ידיי מולו.
הפחד שלי הוא שאקט שכזה יכול להפוך לתהום שהיא לכל החיים, בהתחלה מולו ואח"כ מול הבת שלי.

הפצעים הכי עמוקים שלי פעם כילדה, אח"כ מתבגרת והיום מבוגרת, הן אותן שנאות קטנות וגדולות, והכנסות (לא ברמת בית משפט) של אמא שלי את אבא שלי.
דווקא משום כך, אני יודעת עד כמה חשוב להעריך את מה שיש לבת שלי בצד השני בלי קשר אלי.
זה קשה בטירוף, אבל הכרחי מבחינתי.

את חושבת על טובת הילדה ועל כך שהיא אוהבת אותו וגאה במשפחתה החדשה
לא רק אני חושבת. גם המע' המשפטית יש לה נטייה לחשוב על זה.

^{בכל מקרה אשמח לאינפורמציה, במיוחד לקראת שבוע הבא, מסיבות חשובות. לא בטוח שאשתמש בזה, אבל שיהיה "בתיק"}

שלום שמחה,
אני מהקוראות השקטות של הדף שלך, עוד הקודם. איך שהוא פספסתי את המעבר... והבוקר קראתי אותו במלואו. יצאתי משתיקתי כדי לומר לך תודה, על הדף הזה, על הדברים שלך, על הכנות שלך. אני ממעטת לכתוב על התחום הזה בחיי ברשת הוירטואלית, מפחד החשיפה, אבל מזדהה עם מקומות רבים, התלבטויות רבות... אני לומדת ממך. תודה.

ואם בתודות עסקינן-
כבר בסוף שנה״ל שעברה,
רציתי לספר לך שקדחו לילדים בגן את הרעיון של ״להיות שמחה בחלקי״..
מאז, כשהיתה נכנסת למוד של גברת קיפוחי כשרצתה שוב מתנה ונכנסנו לסחרחורת, ואחרי שהייתי מזכירה את מה שכבר קיבלה וזה לא תמיד עבד-
הייתי שולפת את ״תהיי שמחה בחלקך״.
עבד כמו קסם!

ולעניניך-
כבר מס׳ פעמים שאני קוראת כאן וחושבת שכנראה כ״א מקבלת התמודדויות כפי יכולתה. ברגעי שפל ופקפוק עצמי, אני לעיתים שואלת את עצמי, האם אני חוטאת לקטנה, אולי החיים של האפרוח עם אבא היו טובים יותר.
זאת, למרות שעל הנייר, לפחות לפי גישת המיינסטרים, ״אני לוקחת בגדול״.
אני לא רוצה לדמיין מה הייתי עוברת באותם רגעי שפל אם מנגד היתה עומדת המשפחה שעד היום אני מאד מאד מצטערת שלא הצלחתי לתת לה.
(ולי-אבל אני אוכלת את הדייסה שבישלתי).

אבל יפה הגדרת:
שום דבר ואף אחד לא יכול לאיים על הקשר שלי עם בתי.
<מזכירה לך ובאותה הזדמנות גם לומדת ממך..> @}

תודות ללומדות ממני. אני גם לומדת מאחרות ואחרים.
אבל מחזק לשמוע.

הפצעים הכי עמוקים שלי פעם כילדה, אח"כ מתבגרת והיום מבוגרת, הן אותן שנאות קטנות וגדולות, והכנסות (לא ברמת בית משפט) של אמא שלי את אבא שלי.
מבינה אותך לגמרי.
ברור לי שליציאה למלחמה יש מחיר כבד מאוד, ורק את יודעת אם זה כדאי או לא.
אני פשוט לא רואה איך הליכה בדרכי נועם עושה איתך חסד במקרה הזה.
לי נראה שהאיש לא סופר אותך ממטר, ומפיק הנאה מלנעוץ את הסכין בליבך ולסובב אותה בכל פעם קצת.
בלי קשר, אינני חושבת שתפסידי מלעבור לגור רחוק ממנו. אני מרגישה ממש קוצר נשימה מלקרוא את המצב הנוכחי שלך.
אבל אולי יש איזה דרכי "שלום קר" שלא יזיקו לילדה ושכדאי לך ללכת בהן. מלחמה, על כל הליכלוך שבה, היא לעיתים באמת הצעד האחרון של היאוש.

פחחחח, נקודות. תמימות לשמה.
עשיתי מה שצריך. מקווה שזה בסדר הפעם.
תודה על ההערה...

אולי יש איזה דרכי "שלום קר" שלא יזיקו לילדה ושכדאי לך ללכת בהן. מלחמה, על כל הליכלוך שבה, היא לעיתים באמת הצעד האחרון של היאוש.
אולי, מישהי, אולי. אנסה כמיטב יכולתי.
בגלל זה אני זקוקה ב"תיק" למה שצריך.
צידה לימים הקרים מאד...
איף יו נו וואט איי מין.

אמרתי לה בשיא השיקוף שיכולתי באותו הרגע: זה באמת מבלבל
זו הזדמנות לשקף לך- איזו אמא מדהימה את. כל פעם כשאני פוגשת את הצדדים המשקפים האלה שלך (והם לא תמיד כאלה קלים או פשוטים) אני פשוט מעריצה אותך. החשיבה הברורה והכי חזקה אצלך זה כל הזמן סביב הילדה. זה כל כך לא מובן מאליו.
מול חוסר החיבור למציאות של הסבתא שאמרה: זה כייף. באמת איך אפשר להגיע לכזאת אטימות?!!!

_הרי כיף זה רק לבן הסדיסט שלה.
היא לא הצליחה לראות מעבר לתמיכה העיוורת שלה בו_
וכאן אני רוצה להאיר נקודה- גם לתמיכת אם בבנה – עם כל האהבה שבעולם צריך להיות גבולות מוסריים. וכשהיא לא מצליחה לראות מעבר לבן שלה אפילו לא את טובת הבת שלו- לא פלא (וסליחה על הדם הרותח שמבעבע בי עכשיו) שהבן שלה הגיע לכזו רמה של אכזריות. כן אכזריות. במיוחד כלפי הבת שלו. הבנאדם לא מסוגל לראות ממטר את הבת שלו- כשזה דורש ממנו קצת מאמץ.
לא חוכמה להיות הורה/ אבא- כשנוח לך. הורה טוב זה הורה שיודע לשים את טובת הילד שלו לפני הנוחות שלו. גרררררררררררר....
ולא. גם על הנייר וגם תיאורטית זה לא נחמד ולא כייף. אם היא היתה ילדה בת שמונה היה אפשר אולי להצליח לנהל את הבלבול הזה. אבל להכניס אותה למערבולת הזאת- זה לערבב לה את החיים ולצפות שהיא תהנה מזה... איזה אטימות, אלוהים!!!

למה היא צריכה להיפגש עם זה? אוף!!!
אהובתי, ממך למדתי ואני רוצה להזכיר לך- שלמרות שאנחנו רוצים לגונן על היקרים והאהובים לנו ביותר- אבל יש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות, במקרה הזה, כאן ועכשיו- את לא יכולה לקחת מהבת שלך את ההתמודדויות האלה, את רק יכולה לעטוף אותה כמו שאת עוטפת, לשקף לה כמו שאת משקפת, ולהיות שם בשבילה כמו שאת בשבילה לאורך כל הדרך.
וגם אם יבוא יום והיא תצטרך לפגוש את החומרים האלה שוב, לעבד אותם ולהבין- היא תדע שיש לה אמא שהיא יכולה לדבר איתה. זה רחוק מלהיות מובן מאליו ואני יודעת שאת יודעת את זה.

_זה מה שסיכמנו ואני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, הוא עונה בחדות.
אני נופלת קצת, כשאתה מתקשר אתה אומר לה ישירות שאתה אוהב אותה.
אז תגידי לה כשתקחי אותה.
אז תגיד לה בבקשה שאני אוהבת אותה.
אמא מוסרת חיבוק ונשיקה ושהיא אוהבת אותך ויום טוב_
אלוהים כמה שהבנאדם הזה צריך להתבגר ולצאת מהבועה של עצמו. אני מעריצה אותך על הכוחות. אני חושבת שאם הייתי צריכה לעבור את הדברים האלה- לא הייתי עושה כל כך הרבה כדי לשמור על שלום, כי הבנאדם נלחם. וכשיש אנרגיה של מלחמה מהצד השני – צריך להיות ממש גיבור כדי לכבוש את יצר המלחמה הנגדית (חכמים ממני הגדירו זאת גבורה). הייתי מזמן מוציאה את השופלים הכבדים ביותר.

_אני רוצה קשר רציף עם בתי.
היא לא צריכה לבחור בזה. היא לא צריכה לעסוק בזה בכלל.
אלא רק ליהנות מזה שאני דורשת בשלומה, כשהיא לא איתי._
ואת זה היא תזכור. ואת זה היא תיקח לחיים. את החיזור האימהי שאת מעניקה לה, את אהבת האם המדהימה שלך. את הרצון שלך להיות בכל אירוע משמעותי בחיים שלה גם כשעל הנייר יש לך "חופש ממנה" את לעולם אמא שלה וגם כשפיזית את לא לידה היא תמיד בליבך ובמחשבותייך. זו מהות הקשר בין אם לבת ואת זה את נותנת לה ביג טיים. וזה מה שחשוב. אוי. כמה שאני אוהבת אותך על זה!!!

_כל ענין הטלפונים - זה המקום שבו הוא מכניס לי בוקס בבטן, נניח. לבטן הרכה, למקום הרגיש שלי.
אבל... ברגע שהמקום לא רגיש יותר, שאין שם בטן אין שם כלום - לאן הבוקס ילך?
אם הוא סאדיסט ואין בצד השני מזוכיסטית מה יהיה?
לשמחתי בתי גדלה, היא פחות או יותר בחודשים הקרובים תתחיל לדבר בעצמה בטלפון.
שום דבר ואף אחד לא יכול לאיים על הקשר שלי עם בתי.
לא שיחות טלפון כאלו ואחרות, לא ההתנגדות לשים אותי על רמקול ולא כלום.
פףףף. זה כמו לנעוץ מחט בבלון.
אין פה אף אחד לתת לו בוקס._
מילה בסלע!!!

אהובה שלי, אני מעריכה אותך על הדרך, כי מעטים הם האנשים שהיו מסוגלים להניח את האגו בצד ולחשוב נקי כל כך על הילד שלהם כשהבטן כל כך נפגעת. מעטים הם האנשים שלא מוציאים כלי מלחמה בעיתות מלחמה. מעטים הם האנשים שהיו נושמים את כל הפעמים אותם את נושמת.
שולחת לך חיבוק גדול, אוהב ומעריך עד אין סוף. את לא פחות ממודל חיקוי ולמידה עבורי (ואני בטוחה שעבור לא מעט אנשים שמכירים אותך).

תודה חברה על המילים העוטפות והחמות...
אוהבת אותך גם.

וואו. כמה זמן לא כתבתי.
קשה לי לחזור אחרי החופשה של באופן. לא רק לדף שלי, לאתר בכלל.
אבל בראשי כבר התחלתי לכתוב בדף לפני כמה ימים.
ולא יודעת איך לסכם את הזמן מאז שכתבתי. יותר מחדשיים.

אז אכתוב ש:

הייתי בתוך סוג של דכאון כזה או אחר. עכשיו זה ברור לי.

ראש השנה בפרט והחגים בכלל, היו סוג של ריפוי עבורי באופן אנרגטי.
מתכווננת לשנה אחרת. לשנה יוצרת. לשנה של שינוי.

כאבי הגוף עברו, המתח טיפה עוד כאן.
אבל עשיתי צעדים משמעותיים שהפחיתו את המתח.
צעדים בעדי.

האקס ואני התחלנו גישור שבו אני לומדת לבקש את מה שאני רוצה.
בדרכי נועם עד כמה שניתן. אבל עם ייצוג שלי את עצמי.
הדבר הכי מרפא בכל זה, הוא שאני מרגישה שזו לא אני ה"משוגעת" או ה"בעייתית". אלא באמת שיש לי קייס אמיתי.
עצם זה שמה שקורה לא מתאים לי, זה מספיק.
אף פעם לא חשבתי כך ממש. לא האמנתי בכך.
עכשיו כן. מתאמנת על זה חזק.

בירורי מעבר דירה לעיר אחרת, והאקס שמצהיר שאם יהיה צורך את המעבר הזה יעשו איתי.
מחזיר את הכדור אלי, לבירור עמוק- מה אני רוצה.
וסוגיות אחרות שנדונות, ולא מקבלות כזה הד חיובי.
אבל אני ממשיכה לבקש את השינויים הנדרשים מבחינתי.

בינתיים, פתאום, לפני שבועיים
הבליח בחור חדש לחיי.
משמח. מפתיע. מרגש.
מפחיד. מעניין.
מלא מם-ים...

<זה היה תקציר אפשרי לי. בטח אחזור למלא את הנקודות בתוכן בקרוב. לאט לאט, גם לשגרה כאן אחזור>
שבת שלום

שמחה שחזרת
מחכה לקרוא עוד
שבת שלום גם לך

אה, כן, והיינו סוףסוף ברבנות, לסגור את הנושא הזה בינינו.
גם את זה עוד ארחיב, היו שם דברים מעניינים...

שמחה שאת כאן עולם.

(())(())
טוב לקרוא את הדרך שלך מותקס! @}

מתחשק לי ליפול עלייך עם מיליון שאלות, אבל אוספת את עצמי כדי לכתוב לך באופן מאופק ומנומס, שאני ממש שמחה שחזרת! שמחה עוד יותר, שיש שיפור כה משמעותי בחייך.
אז: מחכה לקרוא עוד.
בזמנך.

שיניתי את שמי פה

טוב לקרוא אצלך שוב אפילו שאנחנו נפגשות הרבה יותר

והזכרת לי שבסוף לא סיפרת לי באמת איך היה ברבנות (דברנו רק על הלפני)

אה, כן, והיינו סוףסוף ברבנות, לסגור את הנושא הזה בינינו.
מה שנקרא - עוד משהו קטן ששכחתי להזכיר... זה מאוד משמעותי סגירת התהליך ברבנות. יש בזה שחרור (אנרגטי, רגשי תקראי לזה איך שאת רוצה), הרבה מעבר למה שזה נשמע. בעיני זה פרט גדול ומשמעותי בתהליך השחרור שלך ממנו, ואני מאוד שמחה בשבילך שזה קרה.

בעיני זה פרט גדול ומשמעותי בתהליך השחרור שלך ממנו, ואני מאוד שמחה בשבילך שזה קרה.
ללא ספק!

איזה כיף שאתן כאן!

אז נתחיל מהעדכון על הרבנות, כי באמת יש בזה שחרור אנרגטי, למרות שבפועל היינו יכולים לחיות עוד 30 שנה בלי לבקר שם (פורמלית).

שני האבות הגיעו. בשנים האחרונות ההורים שלו והאבא שלי ואשתו - חברים.
לפני שהגענו לשם, ביקשתי מאבי שלא יסתחבק. זה לא מתאים והוא כבר מודע לרגישויות.
(בקיץ הזה היו לו כמה הזדמנויות לראות אותי בכאבי ממש, ושמחתי לראות שיש תזוזה בכיוון האמפתיה שלו. דווקא נגע לליבי).

אבל, כשהגיעו (באיחור הרגיל) האקס ואביו, אבא שלי פשוט לא עמד בזה. השתקן הזה, התחיל לדבר בלי סוף. מה-אין זכרונות שלו בגירושין שלו, ועד חדשות ועדכונים.
ואני... התבוננתי בו והדבר היחיד שהרגשתי זה סוג של רחמים. או חמלה.
זה היה חזק ממנו. הוא היה חייב למלא את הרווח של המבוכה שלו במלל.
זרקתי לו איזו הערה שהזכירה לו את שיחתינו והוא טיפה האט את הקצב.

זה מקום הזוי הרבנות. כל הזמן חשבתי בלבי, שאם הייתי מסריטה בוידאו את מה שהלך שם, ואז מריצה במהירות קדימה, הייתי רואה המון תזוזה של אנשים שחורים שעוברים מחדר לחדר, אנשים באים, הולכים, עוברים דלתות, מחכים, נכנסים... הזוי.

בשלב מסוים, קוראים לכל אבא להכנס, להעיד על שם ילדו/תו, על שם הפרוד ועל העובדה שהם חיו יחד.
ואז קרה משהו מאד מעניין.
אבא שלו שכח את שמי.
שכה יהיה לי טוב.

בהתחלה חשבתי שהוא צוחק, אבל אז ראיתי שלא. פשוט נעלם לו מהפה ומהמוח.
מיד ראיתי איך אני נכנסת למצב רגשי מוזר...
האקס עזר לו להזכר, והרב עזר בזה שאמר שזו ההתרגשות.
ואני...
הרגשתי עד כמה זה סימבולי.
עד כמה הוחלפתי.

אבל כדי לא למשוך את הדבר הזה לתהומות עצמי, יצאתי החוצה מהחדר ומיד נגשתי אליו ואמרתי לו, נעים מאד, אני כך כך. כמעט אמרתי לו, אמא של הנכדה שלך.
אבל עצרתי את עצמי.
והוא מיד חיבק ואמר שהוא מתנצל ושהיה לו בלק אאוט.
קיבלתי בהבנה, אבל זה לא מחק את התובנה.

בכלל, בכל ההתנהלות שלי מול האקס, אני מבינה עד כמה הדברים שקורים ונאמרים 'במקרה', שמתפלקים, מעידים על דברים פנימיים שלא נאמרים.

אבל סיימנו עם זה, ותודה לאל.
משוחררת, משוחררת, משוחררת...

מותק, זה באמת נשמע הזוי כ"כ ההתנסות הזאת.
וגם, עניין הבלק אאוט, מעבר לסימבוליות שאת רואה בה, בקלות יכול היה להילקח בתוכך למקום רגשי של אגו מושפל - אבל את לא נתת לו!
ובכלל, מהאופן שבו בחרת לנסח את הסיטואציה ממש אפשר להרגיש את ההתקדמות שלך, וההליכה הלאה והבחירה לא להיתפס לאן שאין ממש צורך.
וזה ממש מעורר השראה. @}@}@}

בקלות יכול היה להילקח בתוכך למקום רגשי של אגו מושפל - אבל את לא נתת לו!
את לא מבינה עד כמה...
ממש ראיתי את עצמי כמו בצומת דרכים. כיוון אחד - מרגיש את ההשפלה הזו. הכאב, הכעס וכל מה שכל אלה מביאים איתם.
כיוון אחר - שבחרתי - להרגיש את הכאב, אבל לשחרר את זה קלות מולו. מה ששחרר את המטען הרגשי הכבד. והשאיר רק צער טהור...

כיוון אחר - שבחרתי - להרגיש את הכאב, אבל לשחרר את זה קלות מולו.
טוב שביארת.
כבר חשבתי שלא הרגשת בכאב, ושמדובר במשהו שהוא הרבה יותר מ״לשחרר קלות״. לא הצלחתי להבין איך, ואפילו לא היה ברור לי אם זה משהו לברך עליו.

משתיארת את הצומת שניצבה בפנייך, הבחירה בשביל בו פסעת, זו אכן גבורה וגדלות רוח. לא פחות!
טוב שזה מאחורייך @}

איזה תאור קליל וסלחני על מה שקורה ברבנות.
או או או אם אני הייתי מתארת את החוויה ברבנות - הייתי כותבת פה פוסט די ארוך..ולא נעים כל כך.
הזוי זו מילה עדינה ואולי כך את מרגישה
וברוך שובך. אני כל הזמן כותבת פוסטים לבלוג האקולוגי שלי...ועדיין לא מצליחה לאזור עוז לכתוב בו.
אולי את סוללת לי את הדרך.
מזל טוב על כל ההתרחשויות הטובות. מה שלום ביתך? איך היא?
אני באמת מאמינה שהזמן מרפא והמרחק נותן אפשרות לראות את הדברים באור חדש ואולי בצורה ברורה ונקיה יותר.

_מזל טוב על כל ההתרחשויות הטובות. מה שלום ביתך? איך היא?
אני באמת מאמינה שהזמן מרפא והמרחק נותן אפשרות לראות את הדברים באור חדש ואולי בצורה ברורה ונקיה יותר._
תודה נקודות. בתי בטוב. היתה לה התחלה מזעזעת בגן, כל בוקר היא בכתה שעה וחצי.
עד ש...
החלטנו ללכת לגישור. מבלי שהיא ידעה דבר, הבכי נפסק (התקצר בהתחלה).
היא כאילו, בדרכה המחוברת אך הלא מודעת, יצרה מצב בו הצטרך להתאחד.
וברגע שלקחנו אחריות על המצב (והיא לא היתה צריכה לשאת אותו על כתפיה הקטנות), היא השתחררה.
(כך לפחות אני מפרשת את הדברים. הגננות אתי, אגב).

היא גדלה להיות אדם מדהים. סקרנית, אוהבת, עם הומור ונפתחת לעולם.

גם הזמן מרפא. אבל לא רק. גם המעשים שעשיתי, ההתעקשות שלי על הגישור, על שינויים בהסכם, על העמידה מאחורי עצמי, הטיפולים שאני מספקת לעצמי.
כל אלו מרפאים. וכמובן ש... האהבה

הלו מותק
אני מכורה למנגינה שבהמשך הקטע אבל שמה את זה כאן בגלל ההתחלה....
http://www.youtube.com/watch?v=cyFRFERC05A
לחיי התחלות חדשות

פליי

אני כותבת פה בבלוג, מדי פעם. בראשי.
אני לא רוצה לכתוב על תהליך הגישור, כי הוא מורכב וכנראה יתפתח למקום מורכב יותר (שלא לומר קשה), אבל זה - מהסיבות הידועות - לא יכול להכתב כאן.

אבל אני כן רוצה לכתוב על האיש שאני איתו עכשיו. או יותר נכון על היחסים.
או יותר נכון להביע את עמדתי לגבי דיונים שהיו כאן באתר, פה ושם, בדפים כאלו ואחרים...

האיש שאיתי, הוא לגמרי גבר שאוהב יותר. לגמרי.
לפי כל הפרמטרים שלא יכולתי אפילו לציין אותם לעצמי מראש.
אבל אם תשאלו את אשתו לשעבר, אין לי ספק שהיא תגיד אחרת. לגמרי אחרת.

האקס שלי, הוא בעיניי, לגמרי גבר מתעלל. לפי הרבה פרמטרים.
אבל אני בטוחה שאם תשאלו את זוגתו, אין לי ספק שהיא תגיד אחרת. לגמרי אחרת.
הוא בטח יהיה אי שם בקטגוריית גבר שאוהב יותר.

בנתן?

מוזר שהדף לא תוייג. מה הוא נמחק?
בכל מקרה, אני בטוחה שהקוראות בדף זה מבינות את הפואנטה...

איזה פער יש בחיי,
בערוץ אחד אני מלכה, בשני מרגישה עלה נידף.

בנתן?
ברור (-:

לייק על התובנות שלך

חיבוק
פליי

בצהוב- "נוכחותך חשובה לי מדעתך" - יום שלישי?

מבינה מבינה