חינוך ללא כפייה

[רוקדת_לאור_ירח*]

ההורים שלך גרים קרוב, נכון? לאפסן אותה אצלם לרבע שעה בכל בוקר, אם הם יסכימו (או להזמין את אמא שלך לכוס קפה באותה שעה).
לפעמים מתבצע, בעיקר בשישבת, לא תמיד אפשרי בשאר הימים. ויש גם ימים שאני ממהרת לעבודה ודווקא באחד מהם גם אמא שלי לא בבית בבוקר.
בכל אופן זה משתפר עם הזמן. היא לומדת להסכין עם זה שאמא צריכה להתקלח לפעמים. אני גם משתפרת בבחירת הצעצועים לפתחה של המקלחת. זה מעלה נושא שרציתי להעלות שקשור לדף הזה.

לדף קוראים חינוך ללא כפיה, אבל עולים כאן שני צדדים של העניין הזה בעיני.
האחד: מקרים בהם ההורים רוצים משהו מהילד ומנסים להשיג זאת בדרכים שונות, בדרך המסורתית בכפיה ועל פי הדף הזה בדרכים נעימות ויצרתיות, דיאלוגיות יותר. למשל: להתלבש, להיכנס למכונית, לקבל טיפול רפואי כזה או אחר, לצחצח שיניים, להסכים להיקשר בכיסא, לאכול רק במטבח- לא חשוב מה.
הצד השני הוא הצד בו הילד רוצה משהו מההורה (או צריך, לא משנה לצורך הדיון כרגע): שיכנס איתו למים בעוד ההורה מפטפט עם חבריו, על הידיים כשאמא מתקלחת, שההורה יקום כשלהורה נעים לשבת וכו'.

ברור שזה לא שני צדדים שחור ולבן, אבל אלה שני ברים שונים.
לפי מה שראיתי גם אני התייחסתי לזה כאילו שללכת עם אמא למים מתאים הנה, אבל בעצם, אני שואלת את עצמי אם זה לא שיש מקומות בהם המבוגרים כופים את רצונותיהם וצרכיהם על הילדים, שאלה מקרים שמתאימים לדף בשם כזה ויש מקרים בהם הילדים כופים או מנסים לכפות על ההורים. אני לא טוענת לבגרות ולמסוגלות שלהם להבין את זה, אני רק חושבת שאלה שני דברים שונים ובמחשבתי מפרידה ביניהם.

(בקשר ללהתקלח איתה במנשא, אני ממש לא חושבת שהיא תאהב את זה, וגם אני לא. בפעמים שהכנסתי אותה איתי למקלחת היא ממש לא השתגעה על זה ולי זה בטח לא היה כיף. אמבטיה, אם אנחנו מתארחות איפשהו , זה מצויין (אחרת היא לא מוכנה בכלל להתקלח בבתים אחרים), אבל מקלחת איתי, סתם סבל.)

[נעמה_פ*]

אולי הנושא עלה כבר כאן או במקום אחר. הסוגיה בה אנחנו מדשדשים היא חינוך ללא כפיה במסגרת העקרונות שלנו, קרי חינוך ביתי. והנה התנגשות חזיתית עם הצרכים והרצונות של הילדה ש"מתה ללכת לכיתה א" ומגייסת את המשפחה האופוזיציונית לנו ככוח פוליטי.
מצד אחד-קשה לי לבלוע את הקושי בלשלוח אותה לביה"ס, מה גם שאין במרחק נסיעה בי"ס אלטרנטיבי שאנחנו יכולים לאמץ כבררת מחדל.
מאידך-לא רוצה שתגדל בתחושת אכזבה, החמצה ושתפתח כלפינו טינה בעיקבות זה.
מ-ה ע-ו-ש-י-ם???

[רונית_סלע*]

את יכולה לנסות להבין מה הצורך שמסתתר ברצון שלה ללכת לבי"ס- שיהיה לה ילקוט עם מחברות? שסבתא תהיה מרוצה? חסרים לה חברים ו"אקשן"?
אחרי שתזהי את הצורך תוכלי לתת לו מענה, ואז סביר להניח שכבר לא יהיה לה רצון בבית ספר (זה לא שהיא ממש יודעת מה זה, אני משערת).
ממה שאני מבינה הרעיון בחינוך ללא כפיה הוא שמכבדים את צרכי כל בני המשפחה.
לשלוח אותה לבית ספר זו החלטה שמן הסתם תהיה לה השפעה על כל בני המשפחה, ולא נראה לי סביר שילדה בת שש תשפיע ככה על אורח החיים של משפחה שלמה. לדעתי הכי נכון למצוא פתרון יצירתי שמכבד את כולכם.

[אמא_לשלושה*]

ולא נראה לי סביר שילדה בת שש תשפיע ככה על אורח החיים של משפחה שלמה
משהו במשפט הזה לא מסתדר לי, מציק לי ומעצבן אותי.

רונית, אם תוכלי קצת להרחיב על המשפט


לשלוח אותה לבית ספר זו החלטה שמן הסתם תהיה לה השפעה על כל בני המשפחה.

אני אוכל להבין יותר.

<אמא לשלושה לא מנסה לעשות פרובוקציות, אלא באמת להבין>

[סיגל_ב*]

והנה התנגשות חזיתית עם הצרכים והרצונות של הילדה ש"מתה ללכת לכיתה א"
הי נעמה,
אני מסכימה עם מה שרונית כתבה לך.
זה לא שהבת שלך יודעת מה זה בית ספר או מבינה עד הסוף את המשמעות שלו (למשל: ניתוק מההורים לשעות רבות, עומס של מטלות ומשימות, התמודדות חברתית מורכבת וכו' כו') ומתוך זה היא לוקחת החלטה שקולה ומאוזנת. זה לא המצב משתי סיבות:

1. היא רק בת 6.
2. היא לא היתה אף פעם בבית ספר כדי לדעת.

אז מה היא כן משדרת לכם?
אולי היא משדרת שמשהו במצב הנוכחי לא טוב לה? ייתכן שמשהו בחיים שלה כרגע לא ממלא לה איזה צורך, ואת זה צריך למצוא. וברוח השאלות של רונית, איזה צורך מסתתר כאן, אני אמשיך לכיוונים נוספים:

• חברה: עד כמה הצורך החברתי שלה מסופק? האם היא פוגשת מספיק חברים (לטעמה) במשך השבוע? האם היא מביעה רצון ביותר?
• השתייכות: האם חברים קרובים שלה מהשכונה עומדים ללכת לבית ספר ומדברים על זה בהתלהבות כך שגם היא רוצה?
• פעילויות: מה מושך אותה בבית ספר, מה היא מספרת? האם שמעה על טיולים? על הצגות? על טקסים?

בקיצור, כדאי לשבת ולדבר איתה ולהקשיב לה. לשמוע מה עומד מאחורי "אני מתה ללכת לכיתה א', לתת לה לפרוט את זה לפרוטות, ולראות איך אפשר לספק לה את זה אחרת (אם עלית על צורך כלשהו, ואין לך רעיון איך לספק אותו, תגידי וננסה לחשוב ביחד ).

באופן אישי לגמרי, אני חושבת שילדים קטנים לא בשלים לקבל כאלה החלטות בעצמם. מי שלא יכול להבין את המשמעות של החלטה כזו, לא יכול לקחת כזו החלטה בעצמו. בשביל זה יש הורים. יש בנושא הזה דפים ודיונים באתר, אני לא זוכרת כרגע שמות.
יחד עם זה, וודאי שצריך לראות מה חסר לה, ולספק לה אותו בדרך אחרת שתהיה מקובלת עליכם.

איך זה נשמע לך?

[סיגל_ב*]

מחיקת חובות מהעבר (תוץ התנצלות כנה על השיהוי @}):

רוקדת לאור הירח,
אני שואלת את עצמי אם זה לא שיש מקומות בהם המבוגרים כופים את רצונותיהם וצרכיהם על הילדים, שאלה מקרים שמתאימים לדף בשם כזה ויש מקרים בהם הילדים כופים או מנסים לכפות על ההורים. אני לא טוענת לבגרות ולמסוגלות שלהם להבין את זה, אני רק חושבת שאלה שני דברים שונים ובמחשבתי מפרידה ביניהם.
אני רואה את הילדים ואת ההורים כשני צדדים שווים בעלי רצונות שווים. זה לא אומר שמערכת היחסים ביניהם היא שיוויונית או חברית (! זה משהו אחר לגמרי), אבל כן יש דגש על משקל שווה לרצונות של שני הצדדים, והתייחסות לשני הצדדים כבני אדם.

והרעיון בדף הזה הוא דו סיטרי: הרעיון הוא שאנחנו לא כופים על ילדינו, ואנחנו לא מוצאים את עצמנו עושים משהו מתוך ביטול עצמי או ויתור על הצרכים שלנו (מצב סמרטוט, ילד כופה על הורה). הדרך שמוצגת כאן בדף מחפשת פתרון שמקובל על שני הצדדים, וכך אנו מוודאים שלא תהיה כפייה בשום כיוון.

---

פלוני אלמונית,
שאלתי: הבתשלי בת 6. לא מסוגלת להעסיק את עצמה בכלל בכלל. אני מ ו ת ש ת. היא מחקה אותי: אמא, או שנעשה א' או ב' או ג'. מה את בוחרת? אני? אני בוחרת לשבת ולבהות בקיר (או במחשב). אבל זו לא אחת מהאפשרויות. כל דבר במשך היום הופך לדיון מתיש באפשרויות השונות שיש, אילו אפשרויות יש? וזה מאלץ אותי - למצוא את הפתרון היצירתי. אני עייפה מלחשוב ולהיות יצירתית.
אלמונית יקרה,
קבלי קודם כל חיבוק גדול ומחזק.
זה באמת נשמע מאוד מאוד מתיש (גם אני בתקופה קצת מתישה, so I hear you sister).
שאלה מקדימה שאולי קשורה: האם אתם בחינוך ביתי או ממוסד?
אני שואלת כי לדעתי יש הבדל בין שני המצבים, מצב אחד שבו יש ילד שנמצא כל היום בבית עם אימו ולא משחק לבד בכלל (מכירה את התרכזות בילד?) לבין ילד שחוזר הביתה ממסגרת והוא מלא בגעגוע לאמו (המותשת ).
ספרי איזה מצב רלוונטי לכם שנוכל לראות איך מפצחים אותו. @}

היא מחקה אותי: אמא, או שנעשה א' או ב' או ג'
שתי מחשבות בעניין:

1. כשאנחנו נותנים שתיים שלוש אופציות חשוב לוודא שכל אחת מהאופציות הן אופציות ראויות וטובות לא רק עבורנו, אלא גם עבור הילד. רק אופציות שמספקות אותנו, מובילות את הילדים יום אחד להציב לנו אופציות שמספקות רק אותם.

(לא זוכרת באיזה גיליון אבל היה בעלון רשימה של אבא שמספר על בתו שביקשה שירים אותה על הידיים והוא אמר לה, נדמה לי משהו כמו, אני עייף עכשיו. אז היא הציעה לו שתי אופציות: "אבא תבחר, או שתרים אותי ביד ימין, או שתרים אותי ביד שמאל...").

1. אולי תזנחי קצת את הטכניקה הזאת של האופציות. תוציאי אותה קצת מהלקסיקון שלך (רק את, היא תעשה מה שהיא רוצה ) ותבחרי בדרך דיאלוג שונה (תיכף אתן כיוון). אני רק מזכירה: מתן כמה אופציות זו רק טכניקה, זה לא מהות. אפשר לוותר על זה.

אז מה כן אפשר לעשות:
בכל פעם שעולה קונפליקט, תחזרי למודל שהצגתי בתחילת הדף (אפילו תדפיסי לך אותו) ותנסי ליישם אותו. ותראי מה קורה.
הסעיפים החשובים ביותר הם:

• אם זה אמנם חשוב, מנסים להבין: איזה צורך מסתתר מאחורי הרצון של הילד? האם יש דרך לספק לו את הצורך באופן שיהיה מקובל עלינו?
• במקום לומר "לא", למצוא מה כן. למצוא מה כן, כך שיענה על הצורך שזיהינו.
• מחפשים פתרונות יצירתיים אשר עונים על צרכי כל הצדדים.
• ילדים גדולים יותר אפשר לשתף בתהליך באמצעות התייחסות לקושי של כל אחד מהצדדים, ועל ידי שאלה: "איזה פתרון אתם מציעים?".

ובמילים פשוטות,
נסי לברר איתה (או לנחש לבד) מה עומד מאחורי רצון שהיא מציגה: האם היא רוצה בחברתך? האם היא רוצה בתשומת ליבך הממוקדת לזמן מה?
למה היא זקוקה? (תני לשאלה הזו לרוץ בחלל הראש שלך כשאת שומעת אותה אומרת: "אבל אמא בואי נעשה כך וכך...".
ואת יכולה לשאול אותה על הצורך: "האם את זקוקה לי שאהיה קרוב אליך?", למשל. ומתוך זה מצאו יחד פתרון יצירתי.
היא כבר ילדה גדולה, את בהחלט יכולה להכניס את הצרכים שלך לשיחה: "בתי, אהובתי, אני מאוד עייפה ומותשת, ואת מאוד זקוקה לי כרגע - ואני רוצה לבלות איתך, בואי נחשוב יחד על פתרון שיאפשר לי להיות איתך אבל בזמן שאני נשארת לשבת על הספה בזמן הקרוב...". למשל.

ועוד משהו על מותשות:
האם יש דברים שיכולים לחזק אותך ברמת הפיזית? תזונה מאוזנת? ברזל? אומגה 3? טיפול פיזי כלשהו? פרחי באך?
וכו' וכו'.
קשה להיות אמא מותשת.

---

בלה שנדמה לה,
_בקשר לרעיון של לא להתרחץ בכלל... איך אני אגיד את זה בעדינות...? אני אוהבת את הילדים שלי נקיים. אני רחוקה מלהיות חולת ניקיון, אבל יש לי הרגשה לא נעימה כשהם דביקים מזיעה או מכוסים בשכבת קרם הגנה מהשמש, שכבה נוספת של כלור מהבריכה ושכבה שלישית של חול מהחצר... אז קשה לי לחשוב בקיץ על יום ללא מקלחת.
אם מתאים לך, אשמח אם תשתפי... אין לך שום גבול בעניין של אמבטיה כל עוד זו הבחירה של אפרסקית?_
בלה יקרה
הגעתי להורות עם המון שריטות בענייני ניקיון הגוף ואמבטיות. ונאלצתי ללמוד ל-ש-ח-ר-ר!
אז כן, לשאלתך, אני הולכת עם הבחירה שלה עד הסוף.
מה שכן, אם עברו כבר כמה ימים וזה ממש מציק לי (אגב, הכלור מוריד את קרם ההגנה מהשמש, ואם מסדרים בריכה בסוף היום אז זה גם מסדר את עניין החול מהחצר ) אז אני עושה מאמץ להיות אקסטרה יצירתית (מה שאני לא עושה ביום יומיים הראשונים שהיא לא מתקלחת) כדי שהיא תעשה אמבטיה, אבל עדיין מרצונה.
אז אני מביאה כלים נורא מעניינים מהמטבח, שבדרך כלל היא לא משחקת איתם, או שעושים בועות סבון, או כל דבר שעובד.
לאחרונה עבד שמיליתי את הבריכה בחצר ונכנסתי לתוכה והיא הצטרפה ושם סיבנתי ורחצתי וחפפתי בזמן שהיא ינקה ונרדמה לשנת צהריים! (לפעמים צריך להיות גמישים גם בענייני השעות ולזנוח את החלום המתוק של ילד נכנס למיטה לשנת לילה לאחר אמבטיה... ).
אגב, נדמה לי שבמעגל של רני וחדוה ביום עיון "חינוך ללכלוך" דברו גם על זה. את מוזמנת לשאול גם אותם (ואף להזמין אותם לדף הזה).

איך זה נשמע לך? נורא?

---

מה, עניתי לכולם? נשארתי חייבת? אם דילגתי על משהו או מישהו, תגידו.
אשמח להתייחס.

<שולחת בלי עריכה>
<יש עוד חובות ו- oh my god מה השעה>

[רונית_סלע*]

אמא לשלושה ,

התכוונתי לזה שהבחירה בחינוך ביתי היא בחירה בדרך חיים מסוימת, שמשמעותה היא מֵעבר לאי שליחת הילדים למסגרות חינוך. שליחת הילדה לבית הספר תשנה את דרך החיים כולה, זה לא איזה שינוי קטן וחסר משמעות שאפשר לעשות "כי הילדה רוצה".
אני מקווה שעכשיו זה יותר מובן . בכל אופן, אני מאמינה שבאמת אפשר לספק את הצורך האמיתי שמאחורי בקשת הילדה בדרכים אחרות, שיאפשרו לה וגם להוריה להיות מרוצים ושלמים עם עצמם.

[נעמה_פ*]

תודה רונית ואורלי.
משיחותיי עם הילדה, שנמשכות כבר כמה חודשים טובים סביב נושא כיתה א' בבית-הספר, עולה, והיא אומרת זאת מפורשות, שאיננה רוצה להיות יוצאת דופן ושהיא רוצה להיות עם החברים שלה.
שוחחנו על האפשרות להפגש אחה"צ עם חברים, בחוגים ואפילו בפעילויות חברתיות בביה"ס. זה לא מספק אותה.
נראה לי שהצורך בשייכות, בקבוצת הזדהות מאוד חזק.
יש לציין שאנחנו רחוקים מקבוצות חינוך ביתי, והשענות על כך איננה פתרון ריאלי.
היא מנסה מניפולציות שונות, כמו למשל "אני אלך רק לשבוע ונראה אם ימצא חן בעיני, ואז נחליט"...
לפעמים אני ממש מרחמת על הילדה שצריכה, בדרכה, להלחם ולשכנע אותנו נגד גישתנו החינוכית יוצאת הדופן. אוי. (אנחה)

[אמא_לשלושה*]

שליחת הילדה לבית הספר תשנה את דרך החיים כולה, זה לא איזה שינוי קטן וחסר משמעות שאפשר לעשות "כי הילדה רוצה".

נראה לי שאת ממש ממעיטה ברצונה של הילדה, לפי דעתי חוסר הנוחות שתיגרם למשפחה בעקבות כניסתה של הילדה לכתה א'
הוא מאוד קטן יחסית לעוגמת הנפש שתיגרם לילדה אם לא תלך (או לפחות תנסה) לכתה א'.

מה הבעיה לתת לה לנסות את בית הספר?
האם קיים חשש (אני לא מדברת ספציפית על הילדה של נעמה) שהיא חס וחלילה תאהב את בית הספר ותעדיף ללכת לשם במקום
להישאר בבית?
נראה לי שמסתתר פה איזה פחד של ההורים מכך שהילדים באמת יאהבו את בית הספר.


בכל אופן, אני מאמינה שבאמת אפשר לספק את הצורך האמיתי שמאחורי בקשת הילדה בדרכים אחרות, שיאפשרו לה וגם להוריה להיות מרוצים ושלמים עם עצמם.

בסדר, אז בגיל 6,7,8 אפשר עוד לעשות מניפולציות על הילדה, אבל מה יקרה בגילאי העשרה? כמו שנעמה ציינה

-לא רוצה שתגדל בתחושת אכזבה, החמצה ושתפתח כלפינו טינה בעיקבות זה.

[סיגל_ב*]

נראה לי שהצורך בשייכות, בקבוצת הזדהות מאוד חזק.
יופי.
"יופי" - כלומר, אז את יודעת למה היא זקוקה.

יש לציין שאנחנו רחוקים מקבוצות חינוך ביתי, והשענות על כך איננה פתרון ריאלי.
מעלה בהיסוס, עדינות וזהירות מחשבה ושאלה:
מחשבה - אולי בגלל שילדים זקוקים לקבוצת השתייכות ולחברת ילדים זמינה, קשה ליישם חינוך ביתי ללא קבוצת חינוך ביתי בסביבה?
שאלה - אם אתם מאמינים בחינוך ביתי ורוצים אותו בביתכם, אולי תרצו לשקול שינוי גיאוגרפי שיתאים יותר לצרכי כל חברי המשפחה?
(את לא חייבת לענות, כמובן, אני גם לא מנסה לשכנע לשום כיוון, רק מעלה כיוון מחשבה).

לפעמים אני ממש מרחמת על הילדה שצריכה, בדרכה, להלחם ולשכנע אותנו נגד גישתנו החינוכית יוצאת הדופן. אוי. (אנחה)
היא מביעה צורך. היא לא יוצאת נגד השיטה. היא פשוט מביעה צורך. ואחת הדרכים להתמודד עם זה, זה לנסות לספק את הצורך הזה. משהו בדרך שהדברים עובדים כרגע כבר לא מתאים לה. כנראה שזה התאים לה תקופה ארוכה וטובה, וכעת היא פשוט מאותתת שהיא זקוקה לשינוי. זה עדיין לא אומר שהיא פוסלת את הגישה החינוכית שלכם.

_חוסר הנוחות שתיגרם למשפחה בעקבות כניסתה של הילדה לכתה א'
הוא מאוד קטן יחסית לעוגמת הנפש שתיגרם לילדה אם לא תלך (או לפחות תנסה) לכתה א'._
עוגמת נפש לא תיגרם לילדה אם הצורך שלה ימולא בדרך אחרת.
הרי הילדה לא זקוקה לבית ספר, היא זקוקה למשהו שהיא חושבת שבית הספר יתן לה (ואולי הוא גם יתן - קבוצת השתייכות, זה בוודאי נותן). את אותו דבר שהיא זקוקה לו אפשר לספק אחרת.

_מה הבעיה לתת לה לנסות את בית הספר?
האם קיים חשש (אני לא מדברת ספציפית על הילדה של נעמה) שהיא חס וחלילה תאהב את בית הספר ותעדיף ללכת לשם במקום
להישאר בבית?
נראה לי שמסתתר פה איזה פחד של ההורים מכך שהילדים באמת יאהבו את בית הספר._
אמא לשלושה,
להליכה של ילד אחד לבית ספר מתוך משפחה שלמה שעושה חינוך ביתי יש השפעה על כל בני המשפחה. זו אינה החלטה פשוטה שפועלת רק בכיוון אחד. כדי להדגים את זה נתבונן אולי באחים שנשארים בבית בעוד אח אחד שיוצא כל בוקר לכמה שעות טובות. אחד היתרונות בחינוך ביתי הוא הקרבה בין האחים ומערכת היחסים העמוקה שלהם. את זה אי אפשר לספק אחרת. וזו רק דוגמא קטנה אחת.
יש גם השפעה על כל צורת החיים של הבית: צריך לקום בבוקר, להעיר ילד, להכין אותו, להכין סנדביצים, לאסוף אותו וכו' וכו', בשעה שכל צרכי הבית מכוונים לאורח חיים אחר לגמרי.
מעבר לכך, לטעמי האישי בלבד, זו אינה החלטה שמתאימה לכתפיהם הקטנות של ילדים צעירים. אם הבת שלי תבוא אלי בגיל 15 (למשל) ותרצה ללכת לבית ספר - לא תהיה לי בעיה. היא כבר בוגרת דיה לשוחח על זה איתי ולהבין את המשמעויות, היא כבר בן אדן מעוצב דיו להתמודד עם המורכבות של היחסים שם, היא כבר יכולה להחליט לעצמה - לטעמי - מתוך הבנה עמוקה של ההחלטה. היא גם יכולה לדאוג לעצמה להשכמה, למזון וכו', וזה לא משתק את כל הבית. היא כבר די בוגרת.
בגיל 6, היא לא כל זה.

_כמו שנעמה ציינה

• לא רוצה שתגדל בתחושת אכזבה, החמצה ושתפתח כלפינו טינה בעיקבות זה._

האכזבה והטינה יתפתחו אם הצורך לא יקבל מענה. אם הצורך יקבל מענה, לא תהיה שום תחושת החמצה. כי יהיה סיפוק ושביעות רצון. וזה בעצם הבסיס של חינוך ללא כפייה: אם אין אפשרות להיענות לרצון מסוים כלשונו, מחפשים את הצורך שמסתתר מאחוריו כדי לספק אותו בדרך אחרת שתתאים לכולם.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הצרכים והרצונות של הילדה ש"מתה ללכת לכיתה א" ומגייסת את המשפחה האופוזיציונית לנו ככוח פוליטי
זורקת משהו שאולי לא שייך: משום מה כולם בדיון מניחים שהצורך שהילדה מבטאת הוא צורך חברתי.

אולי זו בחירת מלים לא מדויקת של האם, ואולי דווקא בחירת המלים שלה מדויקת מאוד: היא מתארת שהילדה הצליחה לבצע גיוס של המשפחה המורחבת כ כוח פוליטי . זה אומר שיש פה עניין של מאבק כוחות. אולי הילדה מבטאת כאן מאבק משפחתי מתחום אחר בכלל, אולי רק נותנת במה למאבק שכבר קיים בצורה אחרת. שליחה לביה"ס עשויה (עשויה!) להיות רק פן אחד של המאבק הזה.

ושוב: לא אומרת שיש לבטל את קיומו של הצורך החברתי של הילדה כמניע לדבריה. אבל אולי הוא לא הראשון במעלה כפי שמניחים כאן באופן אוטומטי. @}
בכל אופן, רק נעמה יודעת אם יש בדבריי מן ההיגיון.

[סיגל_ב*]

אני לגמרי מסכימה איתך קומה ג', שכדאי לבדוק גם את הכיוון הזה.

[אמא_לשלושה*]

היא זקוקה למשהו שהיא חושבת שבית הספר יתן לה (ואולי הוא גם יתן - קבוצת השתייכות, זה בוודאי נותן). את אותו דבר שהיא זקוקה לו אפשר לספק אחרת.
עם כל הכבוד לחינוך הביתי (ותאמיני לי שיש לי הרבה כבוד והערכה), יש בו המון קשיים, כמעט בכל דף או בלוג על חינוך ביתי כולם מספרים
כמה קשה להם מבחינה חברתית, כמה קשה למצוא חברים ועד שכבר מוצאים קבוצה היא לא מחזיקה מעמד הרבה זמן.


אחד היתרונות בחינוך ביתי הוא הקרבה בין האחים ומערכת היחסים העמוקה שלהם. את זה אי אפשר לספק אחרת. וזו רק דוגמא קטנה אחת.
המשפט הזה ממש הקפיץ אותי אין שום קשר בין בית ספר/חינוך ביתי למערכת היחסים שיש בין האחים, הכל תלוי בהורים ובהתנהלות
היום יומית שלהם עם הילדים, בכבוד שהם נותנים באהבה בסבלנות ובסובלנות וכו'.

לטעמי האישי בלבד, זו אינה החלטה שמתאימה לכתפיהם הקטנות של ילדים צעירים
ההחלטה היא לא בלתי הפיכה, אם הילדה לא תאהב את בית הספר, תמיד אפשר להחזיר אותה הביתה.
מחפשים את הצורך שמסתתר מאחוריו כדי לספק אותו בדרך אחרת שתתאים לכולם.
לפעמים אין צורך לחפש, לפעמים מה שהילדים רוצים זה מה שהם צריכים, לא תמיד עומד משהו מסתורי מאחורי הרצון שלהם.

ושוב אני שואלת, למה לא לתת לה לפחות לנסות? התירוץ:

צריך לקום בבוקר, להעיר ילד, להכין אותו, להכין סנדביצים, לאסוף אותו וכו' וכו', בשעה שכל צרכי הבית מכוונים לאורח חיים אחר לגמרי.
די עלוב.

[סיגל_ב*]

אמא לשלושה @},

עם כל הכבוד לחינוך הביתי (ותאמיני לי שיש לי הרבה כבוד והערכה), יש בו המון קשיים
בכל דרך יש קשיים. אף אחד לא טוען שהחינוך הביתי מושלם. אני באופן אישי מעדיפה פי כמה את קשיי החינוך הביתי לעומת קשיי החינוך המוסדי. לדעתי הצרה (יש לי רק ילדה בת שנתיים וקצת), וממה שאני רואה סביבי, אני מתרשמת שבסך הכל - למרות הקשיים - הדרך הזו קלה בהרבה למי שרוצה לחיות כך.

כמעט בכל דף או בלוג על חינוך ביתי כולם מספרים כמה קשה להם מבחינה חברתית, כמה קשה למצוא חברים ועד שכבר מוצאים קבוצה היא לא מחזיקה מעמד הרבה זמן.
הבלוגים המתפרסמים כאן שמתארים את הקשיים של משפחה כזו או אחרת רחוקים מלסכם את תמונת המצב אצל כל משפחות החינוך הביתי בארץ. יש הרבה יותר משפחות שלא כותבות כאן בכלל, שלא לדבר על כך שיש הרבה משפחות שבכלל לא מסתובבות כאן באתר. יש בארץ כמה קבוצות חינוך ביתי חזקות מאוד ויציבות מאוד שקיימות ומתפקדות כבר כמה שנים. בלוג כזה או אחר לא יכול להעיד על הסך הכל.

אחד היתרונות בחינוך ביתי הוא הקרבה בין האחים ומערכת היחסים העמוקה שלהם. את זה אי אפשר לספק אחרת. וזו רק דוגמא קטנה אחת. (אני)
_המשפט הזה ממש הקפיץ אותי אין שום קשר בין בית ספר/חינוך ביתי למערכת היחסים שיש בין האחים, הכל תלוי בהורים ובהתנהלות
היום יומית שלהם עם הילדים, בכבוד שהם נותנים באהבה בסבלנות ובסובלנות וכו'._ (את)
אומר לך היכן אני רואה את הקשר. העובדה שבני המשפחה לא נאלצים להיפרד זה מזה לכל כך הרבה שעות ביום, יום יום, יוצרת זמן משותף שאין למשפחה בחינוך מוסדי. בלי לדבר כרגע על איכות הזמן. אני מציינת את כמות הזמן כגורם מקרב.
אינני אומרת שאין יחסי קרבה בין אחים שיוצאים לחינוך מוסדי. חלילה. אני אומרת שאם אותה משפחה שיש בה כבר יחסי קרבה בין האחים, תבחר פתאום בחינוך ביתי והאחים יתחילו לבלות יום יום כל היום יחד, היחסים שלהם יעמיקו יותר. מעצם כמות הזמן שגדלה.

לפעמים אין צורך לחפש, לפעמים מה שהילדים רוצים זה מה שהם צריכים, לא תמיד עומד משהו מסתורי מאחורי הרצון שלהם.
לתפיסתי, מאחורי כל רצון מסתתר צורך. מה שכן, כשאין בעיה למלא אחר הרצון, לא צריך לחפש את הצורך, הוא כבר ימולא בעצם היענות לרצון. החיפוש אחר הצורך שנמצא מאחורי המילים, הוא חיפוש שנועד לסייע כשקשה או בלתי אפשרי למלא אחר הרצון בדיוק כפי שהוא בוטא.

_ושוב אני שואלת, למה לא לתת לה לפחות לנסות? התירוץ:
צריך לקום בבוקר, להעיר ילד, להכין אותו, להכין סנדביצים, לאסוף אותו וכו' וכו', בשעה שכל צרכי הבית מכוונים לאורח חיים אחר לגמרי.
די עלוב._
מה שכתבתי לא היה בתשובה לשאלה למה לא לשלוח אותה לבית הספר, אלא בתשובה לשאלה, מהי ההשפעה האפשרית של זה על המשפחה. זו היתה דוגמא אחת קטנה וחיצונית (אם כי כזו שמשפיעה עמוק) להשפעה כזו. זו לא סיבה למה לא לשלוח. זו תוצאה אחת (מני רבות).

למה לא לתת לה לפחות לנסות?
אני לא יכולה להשיב בשם נעמה, אני אשיב לך בשם עצמי.
אם הבת שלי היתה רוצה בגיל 6 ללכת לבית ספר - מדוע לא הייתי מוכנה לתת לה לפחות לנסות?

כי בשבילי לשלוח אותה לבד

• למקום שבו אף אחד מההורים שלה לא נמצא
• למקום שבו יש מבוגר זר אחד אחראי על עוד 30 ילדים
• למקום שבו באופן מובנה ובסיסי אין התחשבות בצרכיה ורצונותיה והיא צריכה להדחיק אותם
• למקום שבו ציות הוא ערך עליון - בניגוד גמור לתפיסה החינוכית שלי
• למקום שבו יש צורך בהתמודדות חברתית מעוותת ומורכבת לילדה בת 6
• למקום שבו הלמידה מתרחשת באופן מדכא

וכו' וכו'
בשבילי, לשלוח אותה למקום כזה, אפילו לחמש דקות, זו הפקרות ומעילה בתפקיד שלי כאמא שלה. מבחינתי, שליחה לשם אומרת עבורי שאני מפקירה את הילדה שלי לכל הדברים הרעים שאני חושבת שקורים שם. (אם לא הייתי חושבת שקורים שם דברים רעים, לא הייתי מרגישה שאני מפקירה אותה).
אני מניחה שאת לא רואה את בית הספר ככה, (וזה כמובן בסדר גמור). אבל לאדם שרואה את בית הספר ככה - לא יעלה על הדעת לשלוח לבד את הילד שלו לשם - גם לא לדקה.

אשאל אותך שאלה:
נניח שהילד שלך היה מאוד מאוד מאוד רוצה ללכת לחוג ג'ודו מסוים. א-ממה את שמעת דברים מאוד רעים על החוג הזה, בעיקר שמעת שהמדריך שם משפיל ילדים, מתנהג אליהם בבוטות ובגסות רוח, ואולי אפילו מתעלל בהם רגשית. נגיד. האם היית חושבת לשלוח את הילד שלך לשם לניסיון לראות איך הוא ירגיש עם זה?

כמו שאת לא לא נותנת לילד לרוץ לכביש - גם אם הוא רוצה, גם לא לרגע, גם לא לניסיון - ככה בשבילי נתפסת שליחת בתי בת ה- 6 לבד לבית ספר. אצלי זה נתפס כמקום שרע לה או מסוכן לה בעליל (מעצם מהותו), ואני לא מעלה על דעתי לעשות איתה כאלה ניסיונות. גם לניסיונות יש מחיר.
אם המורה לא תתיחס אליה יפה? אם ילד יצחק עליה? אם היא תרגיש דחויה חברתית? אם ימשכו לה את הכסא בדיוק כשהיא תרצה לשבת? אם המורה תתעלם מבקשה שלה לצאת לשירותים? הרבה דברים יכולים לקרות במה שאת מכנה "ניסיון". וכל ההתנסויות האלה, בלתי הפיכות לחלוטין. גם אם אחרי שבוע היא תחזור הביתה, אף אחד לא יוכל למחות את זכר החוויות שהיא חוותה.

זו התשובה האישית לגמרי שלי לשאלתך. @}

[רונית_סלע*]

_ושוב אני שואלת, למה לא לתת לה לפחות לנסות? התירוץ:
צריך לקום בבוקר, להעיר ילד, להכין אותו, להכין סנדביצים, לאסוף אותו וכו' וכו', בשעה שכל צרכי הבית מכוונים לאורח חיים אחר לגמרי.
די עלוב._

אמא לשלושה ,
אני מסכימה מאוד עם כל דבריה של אור-לי, ורוצה להוסיף- לא מדובר בתירוץ, וקשה להסביר למישהו שחי חיים שונים עד כמה ההתנהלות בחינוך הביתי (למשל, העובדה שלא צריך לקום בבוקר בשעה מסוימת וללכת לאן שהוא) היא לא פרט שולי אלא משפיעה על הכל.
אפשר להמשיך ולנסות להסביר לך, לרדת לפרטים של למה זה מקשה על המשפחה כולה, אבל נראה לי שאת המהות האמיתית של העניין קשה לתפוס דרך הסבר.

אני יכולה להעיד על עצמי שאין בי כל פחד שבתי תאהב את בית הספר, ולא מהמקום הזה אני חושבת שזו החלטה שגדולה על ילדה בת שש.
כל ההורים עושים בחירות מסוימות, שלילדיהם לעיתים אין אפשרות להשפיע עליהן- מקום מגורים, למשל. חינוך ביתי הוא לא ההחלטה המהותית היחידה שנלקחת כמין יסוד, בסיס שעליו נבנות שאר ההחלטות המשפחתיות.
בעיני החינוך ללא כפייה מתבטא בכך שקשובים לצרכים של כולם ונענים להם, ומנסים עוד ועוד פתרונות עד שכולם מרוצים, ולא בכך שההורים מוותרים על אמונה יסודית שלהם רק "כי הילד רוצה".

[סיגל_ב*]

בעיני החינוך ללא כפייה מתבטא בכך שקשובים לצרכים של כולם ונענים להם, ומנסים עוד ועוד פתרונות עד שכולם מרוצים, ולא בכך שההורים מוותרים על אמונה יסודית שלהם רק "כי הילד רוצה".

ואני מדגישה: עד שכולם מרוצים.
כלומר, לא חייבים לשלוח לבית ספר כדי שהילדה תהיה מרוצה. יש עוד דרכים להשיג את זה, וההורים לא צריכים להקריב שום קורבן כדי לספק את צרכיה (כפי שציינה רונית, זו בדיוק מהות חינוך ללא כפייה). לשלוח את הילדה לבית ספר אומר שההורים כאן יחוו פתרון שנכפה עליהם. זה אחד מאותם מצבי קיצון שמהם אנחנו מנסים להימנע: לא כפייה על הילד, ולא ריצוי הילד במחיר כפייה על ההורים. כולם מרוצים - זה נראה לי מקום טוב לשאוף אליו .

[בלה_שנדמה_לה*]

טוב שחזרתן
אני אוהבת את הדף הזה.

המרגיעון, מתאים כמו תמיד: קחו זמן להפנמה

[אמא_לשלושה*]

רונית ואורלי
מאוד מעריכה את ההשקעה בתשובות שלכן.
הצלחתן להעביר את המסר שלכן בצורה ברורה מאוד.
הייתי רוצה לכתוב "השתכנעתי" אבל מכיוון שאני מבינה שאתן לא באות לשכנע אף אחד
אז פשוט אכתוב, הבנתי.

[סיגל_ב*]

[רונית_סלע*]

@}

[בלה_שנדמה_לה*]

אור-לי, חשבתי על זה כמה ימים... על מה שכתבת כלומר בקשר להקפדה על ניקיון הגוף. אני מנסה לשחרר. מאוד מאוד מנסה, עובדת על זה הרבה, לא מאתמול. זה לא רק ניקיון הגוף, זה גם ניקיון השטיח, והרצפה, והבגדים, והידיים... (-:
ואני מצליחה לשחרר. לאט לאט.
התחלתי לכתוב סיפור מייגע על איך הילדים שלי לא התקלחו השבוע אחרי מצעד ביום לח וחם במיוחד... אבל ויתרתי לכם הפעם. (-:

[פלוני_אלמונית*]

כולם מרוצים
win-win ?

[פלוני_אלמונית*]

היא לא רוקדת? לא מציירת? לא סתם שוכבת ובוהה? לא משחקת עם ילדים אחרים?
רק עכשיו שמתי לב שענו לי...סליחה. לבת שלי יש תסמונת אספרגר. רק לפני חודש קיבלנו את תוצאות האבחון. לכן היא לא סתם שוכבת ובוהה_, לא מסוגלת לעשות שומדבר לבד, ועם זאת - _לא משחקת עם ילדים אחרים, למרות שהיא מאד רוצה..
אני בכלל מבולבלת עכשיו ולא יודעת מה לעשות איתה עכשיו, מה לעשות שנה הבאה ואיך נכנס לכאן חינוך ללא כפייה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

[בשמת_א*]

יש כאן דף, שכחתי את שמו אז אני לא יודעת איך למצוא אותו, על עוד ילדה שאובחנה עם אספרגר.
אולי תעשי חיפוש על "אספרגר" באתר, ותמצאי את הדף הזה? זה יכול לעזור.

[מא_צ'י*]

הקטנה שלנו בת 5.5 חודשים.

שמיכה
כמעט מאז שהיא נולדה יש לה נטיה לבעוט מעליה שמיכות. שמים עליה שמיכה ומתחיל תהליך של בעיטות עד שהשמיכה יורדת, ואז זה נפסק. אחרי כמה זמן היא התחילה לעשות את זה גם מתוך שינה והיום, כשמכסים אותה, היא אפילו תתעורר לפעמים לצורך הענין.

הזעה וחום גוף
היא נולדה עם מד-החום שלה מכוון כמו שלנו - על חם. היא מזיעה הרבה, פעמים רבות כשהיא זזה מתוך שינה אפשר לראות שלולית-זיעה קטנה במקום שהראש שלה היה.

לבוש
ככל שהיא גדלה, היכולת שלה להביע את עצמה, להכיר את רצונותיה ולמסור אותם עולה.
לאחרונה היא התחילה להבהיר שהיא לא אוהבת להתלבש.
אין עם זה בעיה, רוב היום (ובימים רבים - כל היום) היא ערומה.

לילות
בלילה, בגלל שכולנו לא ישנים אם חם, אנחנו ישנים עם מזגן.
וככל שישנים חום הגוף יורד וככל שהלילה מתקדם המזגן נעשה יעיל יותר והבית מוותר על שאריות החום של היום.
מתקרר.

הבעיה
אנחנו מרדימים את הקטנה מיד אחרי המקלחת.
כשיוצאים מהמקלחת לבית ממוזג אז קר, זאת בנוסף לכך שבלילה כדאי להיות מכוסים/לבושים בשל הקור.
(עד כמה שידוע לי גב חשוף בקור, בעיקר בזמן שינה, מהווה סכנה בעיקר לקירור של הכליות, גם לפי הרפואה הסינית)
אבל היא לא רוצה להתלבש.
בהתחלה עיקר ההתנגדות היתה לחלק של המכנסיים, היא היתה מתהפכת עד שהורדנו את המכנסיים ואז נרדמת.
עכשו יש התנגדות גורפת, גם לשרוולים של חולצה.
ניסינו להלביש בבגדים קלים יותר ופחות, בלבישה מהירה יותר ("חזיות" של תינוקות), שום דבר לא עולה והכל מעצבן אותה.
ניסינו קודם להרדים ואז להלביש - היא נרדמה מצוין ואז התעוררה כשהלבשנו אותה (בעדינות, לאט-לאט...).
מובן שאם מרדימים אותה בלי בגדים אי-אפשר לבנות על השמיכה שכן היא נבעטת ומוסטת.
אנחנו אומרים לפני שזה מה שיקרה (וכמובן שזה מה שממילא קורה כל ערב), אנחנו משתדלים להסביר למה זה חשוב.
ללא הועיל.

אני מרגישה שהיא ישנה טוב יותר כשקצת חם לה, אבל היא נרדמת פחות טוב (מתהפכת ומקטרת) ויש התנגדות ברורה לניסיון להלביש אותה.
אני בטוחה שאני ישנה טוב יותר כשאני לא מנסה כל פעם לכסות אותה או לדאוג שהחולצה תכסה במשהו את איזור הגב והכליות (ואז מתחילה התעוררות ואז שוב להניק וחוזר חלילה).
עיקר הקושי שלי הוא עם הכפייה שבהלבשה הזו לקראת השינה, יותר ויותר נראה שברור לה שהיא לא רוצה להיות לבושה, ההתלבשות (האורכת שניות - זה רק שני שרוולים, ויתרתי על מכנסיים, ולפעמים ראש, תלוי בסוג המלבוש) מלווה במחאה קולנית וההירדמות בחוסר-נחת.

נשמח לרעיונות.

[רוקדת_לאור_ירח*]

לא נעים לי להגיד את זה, בעיקר בדף הזה, אבל אני בבעיה דומה, רק שהגיל הוא שנה וארבע (יותר קשה להכריח, היא קמה והולכת באמצע) ופרטים מעט שונים, כופה על הבת שלי, ערב ערב מהיום שנולדה למעט מספר פעמים ספורות, להתלבש. מגיל יומיים ברור לי שהיא לא סובלת להתלבש. הרבה פעמים היא ערומה, בקיץ בעיקר כמובן, בלילות אני לא מוותרת. אשמח לשמוע כאן רעיונות.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מא צ'י , מהכיוון של פתרונות טכניים:

1. לשים כילה בצד שלה (או במיטה שלה?), ומעל הכילה לזרוק חיתול טטרה או סדין דק, כך שהיא תהיה במעין "קונכייה" מכוסה שהמזגן לא מגיע אליה ישירות.
2. להתייעץ עם אורי ה לגבי פתרון נוסח "שק שינה" לילי (אם כי אולי גם את זה היא תנסה לבעוט מעליה).
3. לעשות מקלחת אחה"צ ולהלביש לה בגדי שינה כבר אז. בהנחה שהיא עדיין לא אוכלת מוצקים, אין בעיה של התלכלכות בארוחת הערב (מקסימום שמים סינר ומורידים אח"כ), ואם היא לא זוחלת בכל הבית בגיל הזה, הבגד יישאר נקי יחסית.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בעצם גם אני רואה את הכשל - אם המזגן דלוק רק בלילה, חם מדי אחה"צ בשביל להיות עם בגדי השינה הארוכים.

[עירית_לוי]

מא צ'י ו-רוקדת לאור ירח,

• האם לישון בלי מזגן ולהסתפק במאוורר שלא מכוון אל המיטה אלא רק מזיז את האויור בחדר - זוהי אופציה ריאלית עבורכם? והאם במצב כזה היא לא תתקרר (כי לפנות בוקר נהיה קריר גם בלי מזגן)? בכל מקרה זהו פיתרון שמתאים רק לתקופה הקרובה לפני שמזג האוויר משתנה ומתקרר.

• למרות שהרבה מאוד (מאוד) תינוקות לא אוהבים להתלבש, שווה לבדוק אם היא לא רגישה באופן מיוחד למגע של הבד על גופה (יש דף בנושא: רגישות טקטילית). אם אכן מדובר ברגישות, מן הסתם ניתן יהיה לאזן ולטפל בה.

[עירית_לוי]

אה, יש גם את הדף להלביש את התינוק.

[סיגל_ב*]

טוב, עברתי כאן, תראו את השעה,
אין לי זמן לפרט את כל מה שאני חושבת אז אזרוק רק טיזר (בשאיפה שמחר אוכל לפרט):
תסמכו על הילדים שהם יודעים מה טוב עבורם.

<אמא לילדה שמסתובבת חצי ערומה באמצע החורף בגליל העליון, בזמן שבהרים סביב יורד שלג>
<ולא, לא מתקררים מזה>

[מא_צ'י*]

תסמכו על הילדים שהם יודעים מה טוב עבורם.
כמובן שאני יכולה לעשות את זה רק לפני שתפרטי, אבל אני בכ"ז אכתוב על זה משהו - בענין הזה קצת קשה לי לסמוך לגמרי כי אני הייתי ישנה בלי כיסוי לגב שנים רבות (מתוך שינה אני מחבקת את השמיכות) ולפני כשלוש שנים התחלתי לקום עם כאבי גב חזקים מהסיבה הזאת. כיסוי הגב בלילה פותר את הבעיה הזאת, שנאמר לי ע"י מרפאים ששייכת לקירור איזור הכליות (הגיוני, שם הכאבים).

<תודה על העיצות. ממשיכה לקרוא>

[רסיסים_של_אור*]

מתחברת למחשבות על רגישות לבד מסויים.

חוצמזה, הייתי מנסה דווקא שמיכות פוך רכות מצופות או לא, תלוי בקטנה - מצד אחד יש בהן קרירות נעימה ומצד שני הן בהחלט מכסות ושומרות על חום...

בהצלחה

[פלוני_אלמונית*]

תסמכו על הילדים שהם יודעים מה טוב עבורם.
הבן שלי (בן 4) ניסה אתמול לדקור אותי עם סכין. לא התווכחנו לפני, הוא לא ביקש כלום. למעשה הוא היה בחדר אחר. אני ישבתי במטבח ואכלתי. פתאום הוא הופיע, תפס את הסכין וניסה לדקור אותי. על מה בדיוק לסמוך כאן?

[קוראת*]

הבן שלי (בן 4) ניסה אתמול לדקור אותי עם סכין. לא התווכחנו לפני, הוא לא ביקש כלום.
את מניחה שהדקירה חייבת לבוא כתגובה אלימה לאי שביעות רצון שלו. אבל יכולים להיות לה מקורות אחרים.
אולי הוא פשוט בדק משהו, ובחר את המקום הכי בטוח שהוא מכיר?

על מה בדיוק לסמוך כאן?
א. על הסקרנות וכושר הלמידה שלו. על התבונה שלו. על האמון שלו בך.
ב. על עצמך, שתהיי המבוגר הנבון שמלווה אותו בהתפתחות ומכוון אותו בהתנסויות השונות. (בהלה וצעקה "מה אתה עושה? זה מסוכן!" היא תגובה נבונה דיה לדעתי (-: ) ואחר כך בירור, לא שיפוטי ולא זועם ולא מטיף, של הרצון שלו לדקור אותך. ז"א, לזכור שהילד שלך אדם טוב. וכך הוא מאמין שאת רואה אותו ובוטח בך שתמשיכי לראות אותו ככזה גם כשעושה מעשים שגורמים לך לצעוק בבהלה ברגע הראשון. .
בקשר לבירור, אולי לא הייתי שואלת "למה ניסית לדקור אותי" (אולי כן, אבל לא רק.) ומביאה לשיחה על הנושא על ידי זה שתספרי לו מה הרגשת כשעשה את זה, למשל. אולי כשיספר מה הביא אותו לזה (ראה תמונה בספר? שמע את ריטה שרה "בא לי ליפול על חרב ולמות עליך" ?), תדעי לבד על מה לסמוך ולמה.

[סיגל_ב*]

טוב, יש לי כמה רגעים של חסד

מא ורוקדת,

1. גם אצלנו היתה (ועודנה יש) הזעה, גם בגילאים האלה שאתן מתארות. בתקופה ההיא, גרנו במרכז ובאמת ישנו עם מזגן. ברפואה הסינית מתייחסים לזה כאל חום גוף פנימי. ניתן לווסת ולאזן אותו באמצעות דיקור. זו אופציה אחת. אנחנו עשינו זאת פעמיים (הגענו לדיקור מסיבות אחרות והכל התקשר לזה) וזה אכן שיפר מאוד את המצב. היה אפילו שלב שבו היא היתה חולמת המון בלילה חלומות רעים, והמטפל הסיני אמר שזה הכל קשור לחום. ישנה גם אפשרות לאזן אתה חום באמצעות תזונה בלבד: שאת לא תאכלי בצל, שום, כורכום, תבלינים חריפים, ענבים ירוקים ובטח יש עוד. אצלנו זה עזר מאוד.
2. למדתי מבתי - שבכל מה שקשור לביגוד - לא חשוב באיזו עונה, יש לי על מי לסמוך. היא יודעת בדיוק מתי קר לה, מתי חם לה, מתי נעים לה ומתי לא. היא תמיד לובשת שכבה אחת פחות ממני, וככה טוב לה. כשהיא מסתובבת בבגדים קצרים באמצע החורף המקפיא אני משתגעת מדאגה, אבל עובדה - היא לא מתקררת והיא מרגישה מצוין. נדמה לי שמבחן התוצאה מתאים כאן.

לעניין עצמו, מא,
מציעה כפי שהציעו לפני, להקדים את האמבטיה, ובסופה להלביש אותה במין אוברול קצר - אם היא מסכימה, ככה שהידיים והרגליים ערומות והגוף מכוסה. גם אותי מאוד הטריד הגב החשוף, אם כי את הבת שלי - ממש לא.
נדמה לי שחשוב גם לדחות את עניין ההתלבשות מהשינה. היא כבר עייפה ושינויי הטמפרטורה בטח מבלבלים. חוצמזה אל תשכחי, כשיוצאים מאבטיה, גם אם הבית ממוזג, הגוף עצמו חם. (אצל הבת שלי שמתי לב שלה מתאימים גם מים פושרים הרבה יותר ממה שמתאים לי... ).

לעניין המזגן - הבת שלי ישנה איתו לילה לילה כל הקיץ שעבר, בלי שום בעיות צינון.
מאידך, ניסינו לאחרונה לישון עם מאוורר שמכוון לתקרה ובקושי מרגישים פעם ב- משב קל שבקלים - והיא קמה עם נזלת.
לכי תביני.

רוקדת, אתן ישנות עם מזגן? בלי מזגן נראה לי עוד יותר פשוט (לנו ההורים) לאפשר לילדים לישון ערומים.

אני מציעה פשוט לנסות ולראות. אולי תופתעו לגלות ששום דבר לא קורה...

בענין הזה קצת קשה לי לסמוך לגמרי כי אני הייתי ישנה בלי כיסוי לגב שנים רבות (מתוך שינה אני מחבקת את השמיכות) ולפני כשלוש שנים התחלתי לקום עם כאבי גב חזקים מהסיבה הזאת. כיסוי הגב בלילה פותר את הבעיה הזאת
מא, רציתי להפנות את תשומת ליבך לכיוון מחשבה: כשלגוף שלך לא התאים יותר להיות חשוף גב בלילה - הוא שידר לך. ואז עשית משהו בעניין. אולי זה יכול לעבוד אותו דבר עם הקטנה?

[סיגל_ב*]

הבן שלי (בן 4) ניסה אתמול לדקור אותי עם סכין. לא התווכחנו לפני, הוא לא ביקש כלום. למעשה הוא היה בחדר אחר. אני ישבתי במטבח ואכלתי. פתאום הוא הופיע, תפס את סכין וניסה לדקור אותי. על מה בדיוק לסמוך כאן?
פ"א,
אהבתי את התגובה של קוראת ואין לי הרבה מה להוסיף. אולי בעצם קצת:
ייתכן שהילד מנסה לשדר משהו, איזשהו קושי שהוא חווה. ייתכן שהקושי קשור אליך, וייתכן שלא.
אני לא יודעת אם זה רלוונטי בכלל, זו רק אפשרות שאני זורקת כאן. אם את מתחברת אליה שווה לנסות לשוחח איתו מהמקום הזה, ובכלל להתבונן בו ולראות אם יש עוד דברים שהוא מנסה לשדר.

@}

[לוטם_מרווני*]

מא צ'י - מא, האם היא ישנה על הצד או על הגב? אם כן, אז בעצם אין בעיה לגבי הגב החשוף. אהבתי את ההצעה של אור-לי לתת לילדונת להכתיב אם זה טוב לה או לא. הרי אם לא בטח ירבו ההתעוררויות בלילה, קיטורים של אי נוחות או פישפושים (כשקר ומתעוררים אז גם מפשפשים). ועוד רעיון- אם היא ישנה צמודה אליך או לפחות מתגלגלת ונצמדת כשקר לה, הרי אין בעיה למעשה- היא מווסתת את חום גופה בעזרתך. אנחנו בכולופן העברנו את הרחצה לשעת צהריים, לפני שנ"צ. שלי ממש לא אוהב שאני מחליפה לו בגדים אז אחרי ארוחת צהריים (בלי סינר, לא רוצה) וכשכל הבגד מלוכלך, אנחנו רוחצים בכיור המקלחת ומסיימים בבגד שיהיה כבר לשנת הלילה...אוברול קצר או חולצה קצרה/ארוכה, תלוי אם המזגן מקרר או לא.

[אמא_בסדר*]

יש לי בן בן שנה וטיפ טיפה - מגיל חמישה חודשים בערך התחלנו לשים לו די וי די עם שירים אחרי המקלחת - יש לי ילד שתמיד מאוד מאוד אהב מוסיקה והוא אוהב מאוד לצפות בדי וי די עם שירים (עם זה לא מוזיקה זה לא מעניין אותו) היום הגעתי למצב שבו הוא מבקש כל הזמן אבל כל הזמן לראות די וי די ואני מפחדת שאולי זה מזיק לו - אני שמה לו כשהוא מבקש (לוקח את השלט, בא אלי, פותח לי את כף היד, מניח את השלט ומסתכל עלי במבט של - את כבר תדעי מה לעשות עם זה) אני לא יודעת אם זה טוב או לא. מה אתן אומרות?
שאלה נוספת, אנחנו נמצאים בסיטואציה של אבא שכמעט לא נמצא - רוב החודש עובד בחו"ל זה סידור חדש שהתחיל רק עכשיו ואני לא יודעת איך להסביר את זה לילד או איך לראות עם הוא במצוקה מהעדר אבא ובכלל מהטלטלה שעבר בחודשים האחרונים (עבר מדינה ושתי דירות) ואיך אפשר לסיע למצוקה כזאת?

[יעלי_לה]

שלום אמא בסדר,
יש לי בן באותו גיל, אני נותנת לו לפעמים לראות קצת הופ, ולאחרונה הוא גם כן התחיל לבקש (בא אלי, פותח לי את כף היד, מניח את השלט ומסתכל עלי במבט של - את כבר תדעי מה לעשות עם זה - בדיוק ככה - איזה גאונים מתוקים, אה?). אני לא חושבת שזה טוב כל-כך, ראי ילדים וטלוויזיה, למשל, ולכן אני משתדלת לא להציע לו בכלל ולשים לו רק כשהוא מבקש, או כשאני כבר מחורפנת באופן מוחלט וחייבת שקט בכל מחיר. אם הוא מבקש יותר ממה שמרגיש לי מספיק, ויש ימים כאלה, אני פשוט מציעה לו עיסוק אחר (לא חסרים - ספר תמונות, בימבה, לאסוף את כל הצעצועים מהרצפה, או כל דבר אחר), או שאני שמה לו דיסק שהוא אוהב - והכוונה לדיסק של מוזיקה. הפתרון הזה יכול להתאים לכם, כי את מעידה שגם הבן שלך אוהב מוזיקה. אם יש לי כוח, אז אנחנו רוקדים יחד, ואם אין לי כוח / זמן, הוא גם רוקד יפה מאוד עם עצמו D-:
לגבי השאלה השנייה, בני רגיל מגיל קטן מאוד שאבא לא בבית כמה ימים כמעט בכל שבוע. הוא נכנס למצוקה רק כשאבא חוזר, כי זה קורה בלילה ואז הוא לא רוצה ללכת לישון, או כשאני מדברת עם אבא בטלפון והוא "קולט" שזה הוא - ואז הוא בוכה וצועק שאני אתן לו את הטלפון, אני נותת לו והוא מנסה להגיד לו כל מיני דברים בצווחות בלתי ברורות, ולוקח לו איזה רבע שעה להירגע. בעצם בכלל איןלי תשובה בשבילך בנושא הזה, רק שיתפתי...
(אגב, נראה לי שזה לא כ"כ מתאים לדף הספציפי הזה)

[טלי_מא*]

תודה על התשובות.
אני לא חושבת שזה רגישות לבד כי היא מוכנה להתלבש כשקר (בעבודה למשל).
המקלחת היא נדבך מרכזי בהילכות השינה (מגיעה אחרי מסאג' שמגיע אחרי טיול) ומאוד מבאס אותי להתחיל לחשוב על טקסי שינה חדשים.

ותודה לאל על ערבים קרירים, בלי מזגן ועם שינה עירומה.

[צילה*]

נושא שאני מתעסקת בו הרבה לאחרונה, אולי פה אקבל רעיון חדש
לבת שלי, שנתיים, היתה תמיד חיבה מיוחדת לתינוקות סביב גיל שנה פחות או יותר. ורק איתם, עם בני גילה היא עדינה לחלוטין. היא אוהבת לגעת בהם, ללטף אותם, לחבק אותם חזק חזק, למשוך בשעיר ואפילו היו שני מקרים של נשיכה! אני במתח גדול מהעניין, זה ממש קשה לי. אם יש תינוקות באזור אני משגיחה עליה ממרחק מילימטר. כשהיא מתקרבת אני מנסה קצת לתווך בעדינות אבל לרב זה נגמר בהחזקה מחבקת שלי, גם במקרים שהיא לא מתכוונת. ברור לי שאני מחזקת את ההתנהגות. מתעסקת שעות בחיפוש אחרי המקור להתנהגות.

[סיגל_ב*]

אמא בסדר הי,
הוא מבקש כל הזמן אבל כל הזמן לראות די וי די ואני מפחדת שאולי זה מזיק לו
בדיוק בנושא הזה התנהל דיון מפורט במעלה הדף הזה. את מוזמנת בחום לקרוא אותו.
זה מתחיל בהודעה:
לוטם מרווני (04.06.2006 15:37):

ספרי אם משהו מהרעיונות שם דיבר אליך.

אנחנו נמצאים בסיטואציה של אבא שכמעט לא נמצא - רוב החודש עובד בחו"ל זה סידור חדש שהתחיל רק עכשיו ואני לא יודעת איך להסביר את זה לילד או איך לראות עם הוא במצוקה מהעדר אבא ובכלל מהטלטלה שעבר בחודשים האחרונים (עבר מדינה ושתי דירות) ואיך אפשר לסיע למצוקה כזאת?
אני די בטוחה שיש דפים בנושא (שאני לא מצליחה כרגע להיזכר בשמם)
מה שכרגע עולה לי בראש, זה שני דברים:

1. אם הוא במצוקה, את תראי את זה. זה יבוא לידי ביטוי בהתנהגות או בבעיה פיזית (מחלות הן בעצם עדות ליציאה מאיזון).
2. תני לו כמה שתוכלי ממך. האם יש לך מנשא? מומלץ הרבה מגע (כמה שהוא רוצה כמובן), הרבה סבלנות (אם הוא מביע קושי) ובעיקר מה שאת יודעת לתת גם ככה : הרבה הרבה אהבה.

אם יש סטיאוציות ספציפיות שלגביהן תרצי להתייעץ, ספרי ונשתדל כולנו לחשוב כאן ביחד.

[סיגל_ב*]

צילה אהלן
אוהבת לגעת בהם, ללטף אותם, לחבק אותם חזק חזק, למשוך בשעיר ואפילו היו שני מקרים של נשיכה!
מה שאת מתארת נשמע מוכר ואף נפוץ.
ילדים בגיל הזה לא ממש מודעים לכוחם, לא מודעים עד הסוף לתוצאות של הפעלת כוח וגם אם נראה לנו שהם כבר מבינים, הגעתי למסקנה שהם פשוט לא הפנימו עד הסוף את המשמעות של כל זה.
יש דף שעוסק בדיוק בנושא, אלימות בין ילדים נדמה לי וכדאי לקרוא אותו.
מה שאוכל לומר כעת בקצרה (תראי את השעה ) זה שלא חייב להיות מקור מיוחד להתנהגות. ייתכן שזה פשוט שלב שהיא עוברת, שגם הוא יעבור.
כמובן שעד שיעבור יש מה לעשות (נזכרתי בדף מצוין נוסף שיכול לעזור, אם הפוקוס שם שונה, אבל מה שכתוב בנושא אלימות מתאים גם כאן: איך להתמודד עם אלימות במפגשים).

מה שאני נוהגת לעשות כשבתי מרימה יד על מישהו (וילדים רבים מתנסים בזה, אל תרגישי יוצאת דופן ) זה לנסות לתפוס את היד - אם אני מצליחה - ולומר בענייניות ללא כעס או טון שיפוטי: "אנחנו לא מרביצים" ומציעה לה תחליף (ללטף את הילד/כלב/תינוק - אם הוא מסכים - לתת לי כפות, להרביץ לכרית, לשחק איתי תופסת).
אם לא הצלחתי לתפוס ולמנוע, אז לומר את זה מיד אחר כך: "אנחנו לא מרביצים", ולהראות לה שיש כאן ילד בוכה שכואב לו, כי מכות הן מכאיבות (לא לעורר בה רגשות אשם - זה סוג אחר של שיחה - פשוט לנסות להראות לה שלמכה שהיא נתנה יש תוצאה לא נעימה לצד המוכה, לעורר את המודעות שלה לרגשות שלו).
כדאי לוותר על הטון השיפוטי כי הם פשוט לא מבינים עדיין את המשמעות המלאה של מה שהם עושים.
ואין הרי מה לכעוס על מישהו שלא מבין...

אני מקווה שהצלחתי להיות ברורה בשעה הזו.
ספרי אם יש משהו מכל זה (והדפים שהצעתי לך) שמדבר אליך.

[סיגל_ב*]

ותודה לאל על ערבים קרירים, בלי מזגן ועם שינה עירומה.
אין כמו הסתיו.

[טלי_מא*]

רציתי להפנות את תשומת ליבך לכיוון מחשבה: כשלגוף שלך לא התאים יותר להיות חשוף גב בלילה - הוא שידר לך. ואז עשית משהו בעניין. אולי זה יכול לעבוד אותו דבר עם הקטנה?

אור-לי, משהו שמצאתי בדף של קר שינדו, מ-12.7.06:
_השבוע סיימנו את הקורס בתקשורת מקרבת.
לפני מספר ימים הגורה לא הסכימה ללבוש בגדים לפני השינה. זוגתי הציעה שניעזר בתקשורת מקרבת. ניסיתי לפנות אל הגורה בדרך זו מספר פעמים. זה הצחיק אותה. החלטנו לנסות ולהיעזר באמפתיה. שאלתי את הגורה איך היא מרגישה כשהיא ישנה ללא בגדים והיא השיבה שקר לה. הצעתי לה להתלבש והיא השיבה שהיא עייפה. הצעתי לה עזרה והיא הסכימה._

מה אני אומרת? שאולי לא בא לה להתלבש אבל שזה לא בהכרח עדות על כך שהצינה אינה בעייתית.
אצלנו, כמובן, היא אינה יכולה לומר מה מן הדברים מציק לה.

ועוד משהו -
הרבה פעמים אנחנו עושים בחירות עבור ילדינו בגלל שאנחנו יכולים לראות תמונה כוללת יותר שהם אינם רואים. למשל אני יכולה להחליט שמזונות מסוימים לא נכנסים הביתה כי אני מודעת להשפעות ארוכות הטווח שלהם, או כן/לא חיסונים...
האם מניעת הצינה המצטברת שהביאה לבעיות בגב שלי אינה נכנסת לאותן סוג של החלטות שעלי לעשות עבורה, מתוך ראיה כוללת יותר של הטווח הארוך?

[רוקדת_לאור_ירח*]

רוקדת, אתן ישנות עם מזגן? בלי מזגן נראה לי עוד יותר פשוט (לנו ההורים) לאפשר לילדים לישון ערומים
אנחנו ישנות בלי מזגן. בקיץ ישנו עם מאוורר, אבל לפנות בוקר נעשה כאן קריר. בימים האחרונים כבר בלי מאוורר ולי גם ציפה כבר לא מספיקה. לפני כמה לילות, פחות משבוע, היא קמה בוקר אחד מצוננת. היא לא ישנה ערומה אבל עם חולצה קצרה ואולי גם מכנסיים קצרים. קצת נזלת זה לא נורא, אפילו העובדה שעלה לה קצת החום במשך שני לילות לא הפריעה לי, אבל כשהיא מצוננת היא לא ישנה בלילה וזה כבר כן מפריע לי, כי אני אוהבת לישון בלילה. לא איכפת לי להניק כמה פעמים בלילה, אבל כן איכפת לי להיות ערה רוב הלילה.
בקשר ללסמוך עליה בהקשר הזה, אני באמת לא חושבת שיש לגמרי על מי לסמוך.
אני מתכוונת, ברור שהיא יודעת שחם לה ב 8 בערב ולא בא לה ללבוש ארוך, אבל אין לה מושג שבשלוש קר ולי אין כוונות בשלוש לקום להלביש אותה.
כשקר לה, נגיד כשהיא יוצאת מהבריכה ויש רוח היא מסכימה להתלבש. אם אני מכסה אותה באמצע הלילה היא מתעוררת מזה. בינתיים אני מלבישה אותה ארוך, הפריט היחיד שהיא משתפת איתו פעולה בשמחה בימים האחרונים זה גרביים (והיום שכחתי אותם)- פשוט כי זה חדש ולא לבשה כל הקיץ.

[לוטם_מרווני*]

טוב, מצאתי מה הבעיה שלי עם הרעיון הכללי כאן.
מצטטתמהדף התרכזות בילד:
_רותם (07.11.2005 14:13):
חשבתי על מה שכתבתי, האם זה בכלל שייך ל-התרכזות בילד ? והמסקנה שלי היא שבעקיפין כן: אם כל הזמן אני צריכה לקבל את הסכמת הילדים לכל דבר שקורה ונוגע אליהם - יוצא שהם במרכז, ועוד איך!
_

[סיגל_ב*]

נטולת זמן כרגע, אשמח להגיב כשנחזור מפארק הירדן...

@}

[רונית_סלע*]

לוטם,
אני לא חושבת שהרעיון הוא
כל הזמן אני צריכה לקבל את הסכמת הילדים לכל דבר שקורה ונוגע אליהם .
אנחנו כהורים מתנהלים במציאות- מחליטים מה לעשות היום, מכינים ארוחת צהריים, וכו' וכו'.
רק שאם משהו מעורר התנגדות אצל הילדים אנחנו לא מגיבים ב- "נוסעים לסבתא וזהו!" או ב-"זה מה שאוכלים. או שתאכלי את זה או שתשארי רעבה!" אלא בפתיחת דיאלוג ובמציאת העדפות משותפות על כל הצדדים. (כמובן שלפעמים זה לא מצליח, או שאנחנו עייפים או עצבניים ועקב כך נופלים אל תגובות אחרות, אבל זו ההתכוונות הכללית, העקרונית).

[בשמת_א*]

אני הגעתי למסקנה, שהדיאלוג הזה איננו עניין טכני.
זאת לא שורה של רפליקות-דיאלוג מוכנות מראש, שצריך ליישם, כמו במחזה שבו השחקנים לומדים בעל פה את השורות.

מה שיש פה הוא עיקרון.
נכון שיש הרבה ניסיונות לפרוט את העיקרון לפרוטות, כדי להמחיש את האפשרויות במצבים "רגילים" שאנשים "רגילים" עם ילדים "רגילים" נתקלים בהם, אבל העיקרון יכול להיות מיושם עם כל ילד.

בוודאי לא הדיאלוגים הספציפיים כפי שהם מופיעים כאן, אבל אני לא יכולה לקבל שכאשר מדובר בילדים עם קשיי תקשורת או אוטיסטים, האופציה היחידה היא כפייה וכוחנות.
גם איתם יש דרכים לתקשר בלי אלימות, כפייה, הכרחה. בצורה שמכבדת אותם כבני אדם, לא כיצורים נחותים שאין להם זכות לרצון משלהם, או לסלידה משלהם.
רק בגלל שילד הוא אוטיסט אז נכריח אותו לאכול אוכל שהוא שונא או שמגעיל אותו, ולא ניתן לו אוכל שהוא אוהב?
לא צריך להיתפס בצורה אובססיבית לדוגמאות.
כן חשוב להבין את העיקרון של חינוך ללא כפייה, ולנסות ליישם אותו עם כל אדם באשר הוא.

[סיגל_ב*]

בהמשך לדבריה של בשמת...

הייתי אתמול במפגש חינוך ביתי כשחשבתי על חינוך ללא כפייה עם ילדים בעלי לקות תקשורתית. שוחחתי על כך עם יונת שרון.
יונת אמרה משהו מאוד יפה ואני אביא כאן את הדברים כפי שאני הבנתי אותם (אם הבנתי לא נכון, בטח יונת עוד תעבור כאן ותדייק).

יונת נתנה לי דוגמא של משפחה שהולכת ברחובות העיר. והילד עם קשיי התקשורת עסוק בענייניו ומכונס בעצמו ואין דרך לומר לו כל פעם: עכשיו הולכים לפה או לשם, או צריך לפנות לכאן. בקיצור - אין דרך לנהל איתו דיאלוג מילולי. אז במקום זה, פשוט מוליכים אותו בעדינות, כלומר מנהלים איתו דיאלוג פיזי.
אם הוא מביע התנגדות, מנסים משהו אחר באופן פיזי - במקום להציע מילולית פתרון אחר.
כלומר,
זה שאין תקשורת מילולית, עדיין לא אומר שאין תקשורת פיזית - ואיתה אפשר לנהל דיאלוג מכבד שאינו כופה.

חוצמזה (וזו כבר תוספת שהיא שלי), בל נשכח ש-חינוך ללא כפייה עובד מגיל אפס, ואז הרי אין תקשורת מילולית עם התינוק. למשל, אם תינוק בן חצי שנה מחזיק לנו את הפלאפון ואנחנו רוצים בחזרה, אנחנו עדיין מקפידים להציע לו משהו אחר וממתינים שהוא ישחרר מרצונו את הפלאפון, ולא חוטפים לו מהיד בלי שום התחשבות.

אני מצליחה להסביר את עצמי?

[רויטל*]

שלום
רוצה להתייעץ לגבי צפייה בטלויזיה.

הילדים שלי נולדו למציאות בה אין טלויזיה, יש סרטים במחשב, שהם מיצו כבר מזמן, ונחשפים למרקע רק אצל סבא וסבתא. כל עוד זה היה הופ במינונים נמוכים, איפשרתי. לאחרונה התחילו ערוץ הילדים ועוד זוועות דומות, והבכור שלי (5) חי את הפאואר ריינג'רס (או איך שכותבים את זה...) 24 שעות ביממה. לא בצפייה (חלילה), אלא המחשבה, כל ההווייה שלו מרוכזת עכשיו בזה. יש גם יצירתיות מסויימת -
היום שעתיים שלמות יצר צייר הדביק וצבע חוברת יצירה על הפאואר ריינג'רים... ממציא עליהם סיפורי אלף לילה ולילה, אבל אני מוצאת את עצמי מוטרדת מכך שזה ממלא את כל עולמו, וחוששת מהפתח שיהיה לצפיה נוספת והתעסקויות נוספות בתרבות הזו, אשר ממנה אני נמנעת ומתרחקת.

יש שלב שזה פשוט מגיע, נכון? ...

איך מתמודדים? כיצד מתערבים בלי לפגוע בו (הוא באמת אוהב אותם)? האם ניתן לנתק אותו מהתרבות שהילדים בסביבתו מתעסקים בה? יש בזה משהו מאד לא הוגן, נכון?

לרקע - השניים הגדולים (5, 3) בגן עד 13.00, ואני עם הקטנצ'יק(4 חד') בבית, מתחילה להרהר על חינוך ביתי

[סיגל_ב*]

הי רויטל,
הילדה שלי עדיין לא בגיל להתחיל אבל יש לי בכל זאת מחשבות על מה שהעלת.

האם ניתן לנתק אותו מהתרבות שהילדים בסביבתו מתעסקים בה?
לדעתי לא.

יש בזה משהו מאד לא הוגן, נכון?
נכון .

אני גם חושבת שזה לא ממש אפשרי. כל עוד מדובר בעולם הדמיון שלו, והבחירה שלו במה לעסוק - זה שלו. זו זכותו לפתח את תחומי העניין שמעניינים אותו, כפי שכל אדם מבוגר זכאי לכך.
הרי לא מדובר על כך שבעקבות העניין שלו את תכניסי טלוויזיה הביתה או תעשי איזשהם שינויים באורחות חייך וחיי הבית, לא? זה משהו שנוגע אישית לו.

אני כל כך מבינה אותך, גם אני רציתי לגונן על בתי מכל כך הרבה זוועות תרבותיות/תזונתיות וכו' שיש מסביבנו מפעם לפעם. אבל מה נעשה? נגדל אותם מנוילנים וסטרילים? אין מה לעשות, הם חיים בעולם הזה ומתחככים במה שיש לו להציע.
בזה שהוצאנו מהבית את הטלוויזיה, הצלחנו למתן ולשלוט בפוטנציאל התמכרות אחד.
אבל למנוע לגמרי מהתרבות שיש מסביב להגיע? בלתי אפשרי, וגם בלתי רצוי לדעתי. (ואני בהחלט מבינה ללבך... ).

מעבר לכך, בפארק הירדן היה מעגל ספונטני שעסק בטלוויזיה ומחשב וילדים. לא הייתי במעגל הזה, אבל סיפרו לי שאחת הנקודות שהועלתה היא זו שאומרת, אולי במקום להתרכז בכמה זה לא טוב וכמה זה נורא, ננסה למצוא את החיוב שבזה ואת מה שזה כן נותן לילדים שלנו?
(זה בהנחה שיש בבית טלוויזיה ו/או מחשב).

מה את אומרת?

[רויטל*]

היי אורלי
תודה על התגובה המהירה והנעימה...

מאד מתחברת למה שנאמר במעגל. משתדלת מאד למצוא את היתרונות אפילו בטלויזיה, מזכירה לעצמי שכילדה מאד נהנתי לצפות בתכניות שאהבתי, יש אלמנטים של למידה (....) נגיד בתכנית כמו "מגלים עם דורה" ושות'. אני מתה על פו הדב... וכו' וכו'.

הבעיה מתחילה במקומות האלימים, אלו שמבלבלים את עולמו של הילד הרך אשר עדין לא סגור על מה מציאות ומה שאינו, על התכניות הנבובות מתכן.

כנראה שהסוד טמון במינון, בהתנגדות פאסיבית לגמרי (כגון זאת המתנהלת בשניות אלו בינינו), ובהעדר הכפיה.

מה שכן, מצער אותי שאני לא מוצאת את עצמי מתלהבת עם בני באותה ההתלהבות שלו, ותוהה איך הוא מרגיש בעניין....

[סיגל_ב*]

הבעיה מתחילה במקומות האלימים, אלו שמבלבלים את עולמו של הילד הרך אשר עדין לא סגור על מה מציאות ומה שאינו, על התכניות הנבובות מתכן.
טוב, לפי מה שאת אומרת, בכל מקרה כרגע אין טלוויזיה באופן קבוע ויומיומי בחיים שלו, ככה שהמינון מועט יחסית.
מעבר לזה, יש משהו שנדמה לי שקוראים לו "צפייה ביקורתית" שאפשר לעשות. זה קשור גם לתכנים מעוותים ובכלל. הכוונה לכך שאת יושבת עם הילד ורואה יחד איתו את מה שהוא רואה (לא חייבים תמיד, אולי רק כשנחשפים לסדרה חדשה או סרט חדש) ואת נותנת את הביקורת שלך כמבוגרת על מה שאת רואה שם.
ומנהלים על זה שיחה.
נדמה לי שבכך קודם כל את עושה בקרת נזקים ויש השפעה רבה לשיחה כזו. מעבר לזה, את מעניקה לו כלי לחיים: היכולת להיות ספקן ולא לקבל כמובן מאליו כל מה שדוחפים לו בטלוויזיה (או במחשב), והיכולת לפתח חוש ביקורת למה שהוא רואה או נתקל מסביבו.
זה אפרופו, מה כבר יכול להיות טוב בטלוויזיה או מחשב...

<טלוויזיה אמנם גם אצלנו אין, אבל אין לי מושג איך אתמודד כשהיא תרצה להתחיל לשחק במחשב... >

[סיגל_ב*]

מצער אותי שאני לא מוצאת את עצמי מתלהבת עם בני באותה ההתלהבות שלו, ותוהה איך הוא מרגיש בעניין
אני מקווה שייכנסו לכאן אמהות עם ילדים יותר גדולים שיוכלו לשתף אותך בנסיונן.
(יונת שרון למשל בטח תוכל לתת לך פרספקטיבה, תנסי לקרוא לה לכאן).

[יונת_שרון*]

מצער אותי שאני לא מוצאת את עצמי מתלהבת עם בני באותה ההתלהבות שלו, ותוהה איך הוא מרגיש בעניין
בשביל זה יש אבא\חברים\דודים\שכנים קצת יותר גדולים שאפשר לשחק איתם משחקי קרבות או התאבקות.
ואולי גם את תצליחי לגלות איזשהו משחק קרב או התאבקות שתהני ממנו לפעמים, ולשחק בו עם בנך...

[תבשיל_קדרה*]

בנוסף - בטח יש דברים אחרים ששניכם כן נהנים לעשות יחד.

[תבשיל_קדרה*]

רגע, יש משהו חשוב אחר שלא נאמר בקשר לזה.
הילד שלך גדל, ויש לו תחומי ענין משלו, חלקם מענינים אותך ואחרים לא.
זה תהליך נורמלי.
האם כשהוא יהיה מנתח מוח מפורסם, ולא תביני מילה ממה שהוא מדבר עם הקולגות שלו, גם תחושי צער כזה ותחששי שהוא מאוכזב ממך? אם יהיה לך חשוב/מענין - תוכלי לבקש ממנו שיספר לך בקצרה במה מדובר. בעצם, גם היום את יכולה לעשות ככה.

[בשמת_א*]

אני רוצה להוסיף עוד זוית:
מה שאת מתארת זה לא ילד שיושב מול הטלביזיה בצורה פאסיבית 24 שעות ביממה, אלא ילד שסידרה מסוימת דיברה אל משהו בתוכו ועוררה אצלו יצירתיות רבה, דימיון, פעילות אישית, עצמית, משהו משלו.
אני מסכימה איתך שהתכנים של הסידרה איומים (ומזדהה. גם בעלי הדביק את הבן ב"מלחמת הכוכבים" ובעוד דברים שאני לא הייתי מאפשרת) -
אבל מה שהילד עושה איתם נשמע לגמרי "שלו". ומאוד מאוד יצירתי.
אם את יכולה, אולי תצליחי להמעיט בחשיפה שלו לפרקים אמיתיים בסידרה הזאת (לא הסברת איפה יש ערוץ הילדים).
ואני מאוד מסכימה עם הרעיון לדבר איתו על תכנים מהסידרה ולעורר כל מיני ספקות לגבי תפיסות שמופיעות שם.

[מיכל*]

בקשר למה שנאמר כאן על צפיה בטלויזיה:
יש לנו בבית טלויזיה (לצערי). אבא של הילדים לא מוותר אני מוצאת את עצמי מתעסקת המון בלהגביל את הציפיה. הסכמנו על תוכנית אחת בבוקר, אחת אחרי הצהריים, ואחת לפני השינה. אבל הגדול (בן 5) מנסה כל הזמן לשכנע אותי שאתיר לו לראות מעבר לסיכום. שום פעילות, שתהיה הפעילות שהוא הכי אוהב, לא חשובה לו כמו טלויזיה. מאד רע לי עם זה, ואני חושבת שהוא קולט שאני לא מתה על הבחירות שלו, בלשון המעטה. אני מוצאת את עצמי מתאמצת מאד לא להפוך את זה לאישיו, לא לעשות פרצופים, לא לשדר עוינות, אבל הטלויזיה הזו, הרצון הזה שלו, מוציאה אותי מדעתי. במסגרת הוכיוחים עם בעלי (שמכור לזה בדיוק כמו הילד) ניסינו לתת לו שבועיים שבהם הוא בוחר מינון. המינון היה אינסופי. כלום לא עניין אותו חוץ מהטלויזיה. רעיונות?

[רויטל*]

רוצה מאד להודות לכולן על התגובות הנהדרות והמאירות, על תשומת הלב.

לקחתי הרבה, אתן צודקות. אני די ירוקה באתר, ותוהה איפה הייתן כל השנים האלו? תמיד חשבתי שיש רק עוד איזה שלושה אנשים במצפה בגליל שמתנהלים כמונו.... תחושת החריגות שהולכת ומתפוגגת - נעימה לכולנו...

תודה על הכל ושנה טובה לכולם
(פרחים, חיוכים, חיבוקים ושאר הפתעות - עד שאלמד סופית איך מבצעים את זה גראפית)

[י*]

_הכוונה לכך שאת יושבת עם הילד ורואה יחד איתו את מה שהוא רואה (לא חייבים תמיד, אולי רק כשנחשפים לסדרה חדשה או סרט חדש) ואת נותנת את הביקורת שלך כמבוגרת על מה שאת רואה שם.
ומנהלים על זה שיחה._
בעיני זה קצת מעביר ביקורת על הילד. ההורים שלי עשו את זה לי ועד היום גם אם אני לבד בבית - כשאני רואה משהו שנראה לי לא בסדר (בסגנון "שושלת" נגיד...) אני כל הזמן מסתכלת מעבר לכתף ומנמיכה כדי שחס ושלום מישהו לא יבוא להעביר ביקורת על מה שאני רואה
על כל מה שמשתמע מזה

[סיגל_ב*]

עיני זה קצת מעביר ביקורת על הילד.
איך?
איזה משפטים היית שומעת מההורים שלך?
(לא כדי לנתח את המצב אצלכם אלא כדי להבן למה את מתכוונת ).

[ת*]

איזה משפטים היית שומעת מההורים שלך?
לא זוכרת בדיוק - והאמת שזה באמת מושך לכיוון של לנתח אותי ואותם
אבל בגדול יותר מידי נסיון להכנס לבפנוכו של המוח של הילד נראה לי קצת פולשני
אם כבר אז לנתח תוכניות שאני רואה ולהגיד אולי דרך דברים שלי או דברים משותפים מה אני חושבת אבל לא להיטפל למה שהוא של הילד במובהק כי בכלל לא בטוח שהזמינו אותנו להכנס

[אורית*]

אני בבית עם הילד. כרגע חולה וחסרת אנרגיות כך שלא יוצאים הרבה ויש טלביזיה ואבא לפעמים - כל זה ברקע, בפועל, הילד שלי עושה כל מה שרק אפשר שאני לא מאפשרת או מסכימה: פיפי בבית בבגדים, משחקי מים בכל הבית, נכנס לארונות שהם שלי, מפזר בסלון את כל המשחקים, כולל פירורים של חידוד עפרונות, אוכל כמו בן שנה, פירורים בכל מקום ובטח עוד שעכשיו אני לא זוכרת. אה, כן, מוציא נזלת בכל הכוח והולך למרוח אותה השד יודע איפה.
הגבולות של היכולת שלי שלא להתעצבן או לדרוש ממנו "להתנהג" כמצופה כמובן שמגרדות את הרצפה. מה בפועל קורה זה שכל הזמן כדי לנסות להשיג שיתוף פעולה אני נדרשת לאיים, לא עם הידיים חס וחלילה, למרות שהיום אני כבר קרובה.. אלא במילים. אם לא תאסוף לא נוכל לעשות כך וכך ( דברים שחשובים לו מאוד ) רק כך אני מצליחה להזיז אותו !
כל הרעיון של יצירתיות ומשחק פשוט מתרחקים ממני והלאה. אין אין לי דרך להשיג משהו אם לא באיום.
אני ביאוש. מבינה שנכנסנו למעגל רע.

[תבשיל_קדרה*]

כרגע חולה וחסרת אנרגיות
נו, ברור שזה גורם לימים קשים וחוסר סבלנות, והליכה לקצוות (של שניכם).
מה אני מציעה?
עזבי ניתוחים של "איך כדאי להגיב", עדיף שתטפלי בעצמך (פסיכולוגי? אלטרנטיבי? תוספי מזון? יש בלי סוף כיוונים), ושתקחי לך עזרה עם הילד. שעתיים ביום, בהן את תשני ישנו עבורכם הכל.

[אורית*]

שעתיים ביום, בהן את תשני ישנו עבורכם הכל.
כמובן. אבל לא אפשרי.
עזבי ניתוחים של "איך כדאי להגיב", עדיף שתטפלי בעצמך תודה, אני עושה מה שאפשר, זו לא תקופה קלה..
ברור לי שהקשר ישיר, אך בכל זאת בימים אלו, ואולי בימים הקרובים אני נפעמת מחוסר היכולת שלי להתמודד מול השטויות שלו ומול היכולת המופלעה שלו לדרוך שוב ושוב עלי ועל השטויות שלי.
שנה טובה !?

[יונת_שרון*]

אורית, הרעיון זה לעזור לילד במה שהוא רוצה. ומה שהוא רוצה זה לא להרוס את הבית, אלא להפנות את תשומת לבך למשהו. ברור לי שכרגע קשה לך לשים לב למה שמעסיק אותו, וזה בסדר. אבל תזכרי שאם את מתעלמת או מתנהגת בסבלנות כלפי מה שהוא עושה זה לא אומר שהוא קיבל את היחס שהוא רצה אלא להפך: הוא לא מחפש סבלנות אלא התייחסות. אני משערת שמבחינתו אפילו התייחסות של כעס עדיפה על פני חוסר התייחסות.

[מנה_מנה*]

קוראת עכשיו את כל הדף ומאוד נהנית.

אם כל הזמן אני צריכה לקבל את הסכמת הילדים לכל דבר שקורה ונוגע אליהם - יוצא שהם במרכז, ועוד איך!

בפתיחת דיאלוג ובמציאת העדפות משותפות על כל הצדדים. (כמובן שלפעמים זה לא מצליח, או שאנחנו עייפים או עצבניים ועקב כך נופלים אל תגובות אחרות, אבל זו ההתכוונות הכללית, העקרונית).

אבל לפעמים פשוט אין פתרון ביניים. תמיד כולם חייבים לצאת מרוצים? זה נפלא לשאוף לזה אבל נראה לי מוגזם לצפות למצב בו כל הזמן נמצא פתרונות ביניים.
דוגמא: הבת שלי (חצי שנה) שואפת לבדוק את כל מה שיש לנו על שולחן האוכל. אז מוצאים פתרונות: היא מקבלת כפית לשחק איתה. מקבלת דוגמית מהאוכל (במסגרת הטעימות הראשונות). אבל זה לא מה שהיא רוצה! היא רוצה את הסכין של אבא שלה, או למשוך את המפה. ברור לי הרצון שלה, אבל אני לא יכולה להיענות לו!

נוצרה אצלי תחושה מהדף הזה שתסכול הוא תמיד דבר שלילי. רוצה לתת את הזווית שלי לעניין:
תסכול הוא דבר הכרחי ללמידה והתקדמות. השאלה היא כמה תסכול ולמה. אם הבת שלי לא תראה דברים רחוקים שהיא לא מגיעה אליהם, היא לא תלמד לזחול.
אם כל הזמן אני אדאג לשנות את הסביבה לטעמה, היא לא תדע לעשות את זה בשביל עצמה. (נאמר אחרי לא מעט ילדים שהגיעו אלי לטיפול כי לא זחלו/ לא התיישבו. ילדים חכמים שלמדו בגיל מאוד צעיר שאם הם מצביעים על מה שהם רוצים, נותנים להם את זה. מהר מאוד אחרי שמה שרצו לא הגיע מיד (תסכול) הם למדו לזחול).
חוצמזה, החיים מלאים בתסכולים, לא חשוב לדעת להתמודד גם עם זה? (לא כמטרה לתסכל ילד, אלא כהסתכלות שונה על נושא התסכול).

[סיגל_ב*]

הי מנה מנה, ברוכה הבאה:-)
אני חושבת שאין צורך להוסיף על התסכולים הקיימים ממילא בחיים (ומדברייך ניכר שאת מסכימה לזה ). מה זה בעצם אומר, זה אומר שכמו שאני משתדלת לפתור קונפליקטים שיש לי עם בעלי בדרכי דיאלוג והסכמה, כך ארצה לנהוג עם בתי. אני לא חושבת שיש סיבה לכך שזה יהיה שונה.

כך שחינוך ללא כפייה אינו עוסק בהסרת כל מכשול שיש בחיים (כמו הורה שנותן לילד כל מה שהוא מצביע עליו, שנשמע לי יותר בעיה של התרכזות בילד, כי ילד שאינו במרכז לא נענה על כל הצבעה שלו). המוקד כאן הוא בפתרון קונפליקטים בהסכמה.
ואם לבחון את מה שהצגת:

הבת שלי (חצי שנה) שואפת לבדוק את כל מה שיש לנו על שולחן האוכל. אז מוצאים פתרונות: היא מקבלת כפית לשחק איתה. מקבלת דוגמית מהאוכל (במסגרת הטעימות הראשונות). אבל זה לא מה שהיא רוצה! היא רוצה את הסכין של אבא שלה, או למשוך את המפה. ברור לי הרצון שלה, אבל אני לא יכולה להיענות לו!
לעניין הזה, שתי הארות מקדימות:

1. הצעה מהפכנית לבעלי לב חזק : סכין של אבא זה משהו שאולי כדאי לשקול לתת (בעיניי). בתי קיבלה תמיד לשחק עם סכין שביקשה (מאידך לא את סכין השפים שלנו) והיא חקרה אותו בזהירות והבינה את סכנותיו. בעצמה. בגילאים האלה. אולי תוכלי למצוא סכין קהה מספיק שירגיע אותך? או משהו דומה אחר?
2. מפות וילדים זה לא הולך ביחד . זה אני אומרת בשביל שלוות הנפש שלך... חבל על האנרגיות לדאוג לזה כל פעם.

אפשר להסתכל על הגיל של בתך כעל שלב שבו היא חווה את העולם כמעבדה לפיזיקה או כימיה. היא עורכת ניסויים והעולם כל כך מעניין! ומפה? למשוך מפה זה ניסוי מרתק!

ובאופן כללי, אם כפית וטעימות לא סיפקו אותה, אולי משהו אחר כן. זה לא תמיד מצליח הפתרונות הראשונים, אבל שווה להמשיך ולנסות. המחיר של כפייה הוא גדול הרבה יותר מהמחיר של מציאת פתרונות.
מה שעוזר למצוא פתרונות מדויקים שיתאימו כנראה יותר, זה זיהוי הצורך שעומד בבסיס הרצון. כלומר לא סתם לתת משהו אחר לילדה, אלא לתת משהו דומה שנותן פונקציה דומה או זהה למה שהיא ביקשה מלכתחילה.
לדוגמא: לא מפה, אבל אולי אפשר לתת מגבת מטבח שתקשרי לכסא שלך והיא תשחק עם הפינה שלה?
לא סכין אבל אולי סרגל? או כלי מטבח אחר חדש ולא מוכר (בניגוד לכפית למשל)?

מה דעתך? @}

[מנה_מנה*]

מפות וילדים זה לא הולך ביחד . זה אני אומרת בשביל שלוות הנפש שלך... חבל על האנרגיות לדאוג לזה כל פעם.

אוי... נכון... כבר עליתי על זה. אבל יש מפות במסעדות, אצל סבא וסבתא, וגם אצלי בחג. צריך למצוא דרך להתמודד עם זה.

היא לא ממש מוכנה לפשרות הקטנה שלי. כשהיא רוצה את המפה שום פיסת בד אחרת לא עונה על הצורך. (בעיקר אני חושבת שהיא נהנית לראות איך כשהיא מושכת מפה הכל נגרר אחריה)

ושום דבר לא מחליף את הסכין של אבא, וזה בעיקר כי אבא משתמש בו. בדיוק כמו שהיא אוכלת אוכל שבא מהצלחת שלי בכיף יותר גדול מאשר אם אותו האוכל בא מכלי אחר.

נכון שכשהיא תגדל זה יהיה יותר קל?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ושום דבר לא מחליף את הסכין של אבא, וזה בעיקר כי אבא משתמש בו. בדיוק כמו שהיא אוכלת אוכל שבא מהצלחת שלי בכיף יותר גדול מאשר אם אותו האוכל בא מכלי אחר
כאן בעיני אין שאלה של כפייה, אלא של מו"מ. וגם במו"מ יש גבולות לכל אחד מהצדדים. במקרה כזה נכנס הגבול (שלי). אני פשוט אומרת "יש לך ביד מזלג בדיוק כמו המזלג של אמא, תסתפק בו".
סכין - אני נותנת סכין פלסטיק חד פעמי שיש במגירה. לפעמים, בהשגחה שלי, נותנת גם סכין רגיל (סכין מריחה ולא סכין "משור"). בינתיים הוא בעיקר נועץ אותו בפרי למשל, ולא מיומן בתנועות חיתוך. כשישפר את המיומנות שלו, בהמשך, אתן סכין רגיל.

לא רואה את זה ככפייה (וסליחה מרוח הדף), אלא כהתקדמות צעד צעד עם מה שהילד מסוגל לו. מנסה לא להצמית את הרצון שלו ללמוד ולהתנסות, אבל גם לא "ליהרג על זה".

[גל_ים*]

אשמח לשמוע דעתכם המלומדה לגבי בת שנה ושמונה חודשים שלא רוצה חיתול.... היא מורידה את החיתול כשהיא יכולה, ומסרבת שישימו לה, אבל לא נראה שהיא בשלה לגמילה, היא עושה פיפי וקקי תוך כדי פעילות, על הפיפי מודיעה בשמחה ועל הקקי... לא ממש. היא מבקשת ללכת לשירותים, אבל לא עושה שם כלום.
אני יודעת שאפשר לתת לה להסתובב בלי חיתול, אבל לא תמיד זה אפשרי. מה גם, שלפחות בעניין ה NO 2 זה ממש ממש קשה. ובכל זאת, מה עושים עם ההתנגדות לחיתול? כשאנחנו יוצאים זה מבחינתינו MUST. אני מאוד משתדלת לא לחתל בכוח, וברוב המקרים מצליחה לשכנע איכשהו (בעמידה, עם ספר אהוב או פשוט נורא מהר), אבל מודה שיש מקרים שאני מחתלת ויודעת שהיא לא רוצה בזה (זה מעין קיטור, לא בכי, שברור שהיא לא מרוצה). מה דעתכם, איך אפשר למנף את הסיטואציה לגמילה בכל זאת או לחילופין לחבב עליה יותר את החיתול (ואנא נסו להיכנס לנעלי ההורים לילדים שכן גדלים עם חיתולים לצורך העניין...).

[יולי_פעלולי*]

דבר ראשון, נראה לי שהילדה אכן בשלה לגמילה.
פיספוסים, והרבה פיספוסים הם חלק בלתי נפרד מהגמילה, דרך להכיר את הגוף וההפרשות שלו במיוחד אצל ילדים שגדלים עם חיתול.
זה לוקח זמן ורק כאשר את תוכלי לקבל אותם בלי שום ביקורת, הילדה תפסיק לפספס.
מתי שלא תורידי חיתול יהיו פספוסים ועדיף שזה יקרה במוקדם ולא במאוחר. אולי כאן תמצאי ראיונות: גמילה מחיתולים.
ובעניין הכפייה.. לא נראה לי לכפות על פעוטה ללבוש חיתול, זה סוג של: "אני לא סומכת עליך". האם את מצליחה לשכנע אותה...?

[גל_ים*]

פיספוסים, והרבה פיספוסים הם חלק בלתי נפרד מהגמילה
אמממ... אין לי שום ציפיה לגמילה ללא פיספוסים. יש לי כבר גמול אחד בבית, והוא כמובן פיספס. אבל הוא הבין מה רצינו ממנו, כי היה הרבה יותר מבוגר כשנגמל. היא ממש לא מדברת. מבינה המון, אבל אומרת כמה מילים, התקשורת שלה היא בלתי מילולית בעליל (והיא מתקשרת נהדר ללא מילים).

זה לוקח זמן ורק כאשר את תוכלי לקבל אותם בלי שום ביקורת, הילדה תפסיק לפספס.
לא ברור לי איפה שידרתי שיש לי ביקורת על פיספוסים. בהחלט אמרתי שזה קשה כשיש קקי בבית ואת לא יודעת שזה שם. לנקות קקי מרוח בכל הבית זה לא כמו שלולית פיפי, וסליחה על התיאור הגרפי. בדר"כ מההכרות שלי עם ילדים שנגמלו, לאט או מהר, ולא משנה באיזה גיל, זה לא כלל אפיזודות רבות של מה שתיארתי, פשוט כי הם הבינו מה צריך לעשות.

ובעניין הכפייה.. לא נראה לי לכפות על פעוטה ללבוש חיתול, זה סוג של: "אני לא סומכת עליך". האם את מצליחה לשכנע אותה...?
כן, בדר"כ אחרי משא ומתן קצר, היא מתרצה. ובכל זאת לא נוח לי עם זה. לכן שאלתי:

איך אפשר למנף את הסיטואציה לגמילה בכל זאת או לחילופין לחבב עליה יותר את החיתול (ואנא נסו להיכנס לנעלי ההורים לילדים שכן גדלים עם חיתולים לצורך העניין...).

[יולי_פעלולי*]

..לא שלי אין ימים כאלה, שגם אני, באופן לא מודע, כופה על הילדים שלי )-: ...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יש דף גמילה מוקדמת מחיתולים

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אופס - גמילה מחיתולים בגיל צעיר

[יולי_פעלולי*]

אני אנסה לחדד. כשאת שמה לה חיתול, את לא שמה אותו בשבילה את שמה אותו בשבילך , לנוחיותך.
היא לא נהנת להיות בחיתול ולא רוצה להיות בו. למעשה היא לובשת אותו כי את רוצה בכך.
האם את באמת לא שמה לב כשהיא עושה קקי? האם באמת מהרגע שהיא עשתה ועד שתגלי עובר הרבה זמן?

[יולי_פעלולי*]

תודה לקומה ג' על עמודים, בדיוק הדף המתאים (לגבי השם שלו אני קצת תוהה, זה לא נראה לי גיל צעיר..)

[סיגל_ב*]

שלום לכולכן,
מתנצלת מראש על תגובה קצרה, מקוצר זמן:

קומה ג',
אני פשוט אומרת "יש לך ביד מזלג בדיוק כמו המזלג של אמא, תסתפק בו".
אם זה עובד אז מה טוב. אם לא... אפשר לנסות למצוא משהו אחר, לא?
(שוב, בהנחה שלא ממהרים בדיוק לאיזה מקום ולא מעולפים מעייפות וכו' וכו' - מדברים על השאיפה כן?)

גל ים,
אני מתחברת מאד למה שכתבה יולי:
היא לא נהנת להיות בחיתול ולא רוצה להיות בו. למעשה היא לובשת אותו כי את רוצה בכך.
וגם לדעתי היא משדרת בשלות לגמילה (על הפיפי מודיעה בשמחה) - מהמעט שאני מבינה בזה...
בקיצור, נשמע לי שקיבלת את כל האינפורמציה (גמילה מחיתולים בגיל צעיר) .

[גל_ים*]

אופס - גמילה מחיתולים בגיל צעיר
תודה רבה רבה, זה בדיוק מה שחיפשתי.
לא לקחתי בחשבון שבאמת עשוי לעבור פרק זמן ארוך יותר עד שיפול האסימון לגבי השירותים או הסיר. היערכות מחדש בודאי תעזור לנו. תודה!

האם את באמת לא שמה לב כשהיא עושה קקי? האם באמת מהרגע שהיא עשתה ועד שתגלי עובר הרבה זמן?
בהחלט לא תמיד, אם אני בחדר אחר. ולא צריך שיעברו יותר מכמה שניות כדי שזה יהיה מרוח היטב...

[אליה_לי*]

מאוד מתחברת ממקום עמוק אל תקשורת זו עם ביתי- ובכלל עם בני-אדם
ומרגע שנולדה אני גם מיישמת (בת 9 חודשים). מה קורה כשפוגשים אנשים אחרים (שטופי תקשורת בכפייה ושליטה)? ואיך מיישרים קו עם אבא שלה? (אין לנו בעיות בנושא אבל אני קוראת כאן כל כך הרבה ומתרגלת וככל שעובר הזמן אני צוברת 'שעות טיסה' שהוא לא)

[אליה_לי*]

אתמול ישבתי עם אבא שלה ונזכרתי למה בחרתי בו... שיתפתי והוא שיתף וגילינו כמה אנו מתחברים בתפיסת תקשורת זו (חינוך ללא כפייה)

[שתיים*]

קשה מאוד לגדל יותר מילד אחד ללא כפייה. דוגמא: הילד רוצה להתקלח (דורש, אני לא הצעתי, בגלל המגבלה שתיכף אספר), מבקש רק בכיור, אני מושיבה אותו שמח וצוהל בכיור המקלחת. (כמובן שנסיונות להציע את הגיגית נענות בצעקות מחאה, עם צעצועים, בלי צעצועים). אני עומדת לידו להשגיח בזמן שהוא יושב שם (לפעמים הוא מטפס על השיש שמסביב ואז אוי ואבוי אם אני לא שם). הקטנה עושה קולות של מתעוררת, צריך לגשת אליה, להניק אותה, להראות נוכחות, לחבק. אני מתחילה לדבר איתו ולהציע אפשרויות אחרות למקלחת כדי שיסכים לצאת מהכיור (זה בגלל שאני יודעתש אם אנסה רק להגיד לו שיוצאים פשיטא, הוא יביע מחאה קולנית), הוא לא מסכים. הקולות שהיא עושה מחדר השינה הופכים ליבבות קלות ואני מתחילה להלחץ, ממשיכה להציע הצעות והיא מתחילה לבכות. אני מתנצלת בפניו ומודיעה לו שאני מוציאה אותו מהכיור כי אחותו הקטנה זקוקה לי. הוא צורח ונלחם תוך כדי, אני ניגשת להניק אותו והוא יושב על הרצפה ממרר בבכי.
מתסכל.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אולי לקבוע יחד כללים מוסכמים מראש, ואז לא תהיה מריבה בכל פעם?
למשל, מקלחת בכיור עושים רק כשהקטנה לידך או עלייך.
לא להיכנס לפירוט הסיבות ולהסברים ארוכים. פשוט לקבוע שככה זה, וזה יהיה מוסכם, כמו כלל של משחק. הוא יכול "להתמקח" בזמן שקובעים את הכלל (עד שתגיעו לכלל שיהיה הגיוני וסביר לשניכם), אבל לא אחרי זה.
(אצלנו הכלל הוא "אמא שרה לך שירים/מפעילה דיסק עם שירים, רק אחרי שהיא מסיימת את הקפה של הבוקר )

[שתיים*]

אולי לקבוע יחד כללים מוסכמים מראש, ואז לא תהיה מריבה בכל פעם?

איך אפשר לקבוע כללים עם ילד שלא מדבר? בן שנה וחצי.. זה לא שניסיתי להסביר מראש, זה פשוט לא מתקבל..