חינוך ביתי לא מה שחשבתם

[פלוני_אלמונית*]

ובעצם זה רק כי הוא חווה משהו באופן קיצוני מדיי עבורו
זה חלק גדול מהאוטיזם. כל העולם הוא יותר מדי בשבילם.
בחלק גדול מהמקרים זה מלווה בקשיי ויסות חושי שמוסיפים לקושי ובהם אפשר לטפל דרך מרפאה בעיסוק שמבינה בעניין ואפשר לעזור ולהקל.
על כל השאר - יש כל מיני דרכים ושיטות לעזור לילד להבין יותר את העולם סביבו ואת מה שקורה ובכל להפחית את הקושי - למשל תקשורת חלופית לילדים שלא מדברים ועוד שיטות.

לרוע המזל אצל אוטיסטים אמא שהיא משענת מאד מאד משמעותית כאי שמספק שפיות, אהבה עקבית, תמיכה ומקור לחמלה, הכלה ותמיכה מתמדת לא מספיקה כדי להקל על הקושי והרגשיות הכל כך גדולים.
כמובן שזה חשוב מאד המקום הבטוח בבית והמשענת וכל השאר אבל לרוב זה לא מספיק זה לא מספיק כדי שהם יבינו יבינו את העולם סביבו ולא יפחדו ממנו.

[פלוני_אלמונית*]

זה חלק גדול מהאוטיזם. כל העולם הוא יותר מדי בשבילם.
בית הומה עם כך וכך ילדים, ובקרוב גם תינוק, נראה לי יותר מדי גם בשבילי. מגיעות לו כמה שעות של שקט ללא המולה. ולאחיו מגיעות כמה שעות שבהן אמא לא עסוקה רק במי שתובע יותר. כמו שאמרה כאן מישהי במעלה הדף, מגיע להם להיות גם לעצמם ולא רק על תקן של אחים-של. עם כל הכבוד ללימוד של הבנה והכלה, ילדים צריכים ללמוד דברים שהם מעבר ל"איך לבלות יום שלם עם אח שמתפרץ ללא הפסקה".

בקיצור, לדעתי ייטב לכל הילדים, שגם ללא-מיוחדים שבהם יש צרכים, למצוא מקום משלהם בעולם עם אנשים שאינם בני המשפחה הגרעינית. מסכימה לגמרי עם האמירה שיש מצבים שבהם אמא
לא מספיקה כדי להקל על הקושי והרגשיות הכל כך גדולים. ולגבי הסיטואציה בחנות שבה המוכרת נזעקה למראה צביקי המטיח את ראשו ברצפה: מאוד מפתה להאשים את כל העולם באטימות וברשעות. אבל מראה של ילד בהתפרצות זעם קשה הוא מראה קשה ומלחיץ מאוד למי שלא רגיל לכך, בפרט שמדובר בילד ש(לכאורה) עבר את גיל שנתיים-שלוש. ברור לי מאוד למה המוכרת נלחצה, כל אחד היה נלחץ אם במקום העבודה שלו (אם אני זוכרת נכון, בשעה של עומס ולחץ כללי) ישנה סיטואציה שבה ילד מתנהג באופן שנראה שהוא יכול להפגע. לא, היא לא היתה פוליטיקלי קורקט, וכל ילד באשר הוא זכאי ליחס מכבד ועדין, אבל אין מה להתפלא אם אנשים מחוץ למשפחה שרואים את צביקי בשעת מצוקה (והמצוקה שלו באותו רגע היתה אדירה) חושבים שהמראה מדאיג.

[בוקר_טוב*]

בתוך כל הרגישות הזו את , כאמא שלו, יכולה להוות משענת מאד מאד משמעותית כאי שמספק שפיות, אהבה עקבית, תמיכה ומקור לחמלה, הכלה ותמיכה מתמדת, מבינה ?
מבינה מאוד רק שאני לא זמינה לעשות זאת בכל רגע
יש פעמים שאני עייפה שאני עסוקה במשהו אחר שפשוט אין לי כוח
הגוף לא נענה לי

[בוקר_טוב*]

מגיעות לו כמה שעות של שקט ללא המולה. ולאחיו מגיעות כמה שעות שבהן אמא לא עסוקה רק במי שתובע יותר. כמו שאמרה כאן מישהי במעלה הדף, מגיע להם להיות גם לעצמם ולא רק על תקן של אחים-של.
קשה לי להסכים עם זה
הם נולדו כאחים של ושום משפחתון או גן או בית ספר לא יטייחו את המציאות הזו
זתומרת אפשר לנסות לטייח את זה אב ל זו לא המציאות

[בוקר_טוב*]

ברור לי מאוד למה המוכרת נלחצה,
אפשר להלחץ מבלי להיות בוטים ומרושעים

[בוקר_טוב*]

ישנה סיטואציה שבה ילד מתנהג באופן שנראה שהוא יכול להפגע.
הוא היה ליד אמא שלו לא לבד

בסדר גם לה יש קשיי תקשורת ואני מבינה את זה

[בוקר_טוב*]

אני לא כל כך יודעת אם זה נכון שיהיה מישהו צמוד לצביקי שכל הזמן וכל הזמן יתווך לו את העולם
כל הדברים החשובים שצביקי למד כאן בבית ואני מדברת על מיומנויות תקשורת גם אם קפואות
לא נלמדו בזכות תיווך לעולם אלא מתוך קושי וחוסר תיווך
נכון הוא למד גם מתיווכים שלנו אבל אני מוצאת את זה לימוד פחות מעמיק

[בוקר_טוב*]

צביקי למד מיומנויות חשובות מהתבוננות באחים שלו המתפקדים כרגיל

[בוקר_טוב*]

צביקי גם למד מתוקף המציאות
למשל אתמול היינו בחוץ חלק מהילדים עם אופניים הבנות עם עגלות של בובות
ואני מדדה לי עם הבטן הענקית עייפה עייפה עייפה עייפה העיניים נעצמות
וההם מתרוצצים ואלו רבות ותזהרו לא לרדת לכביש עם האופניים
והתיישבנו באיזה מתחם שיש שם עוד ילדים עם אופניים והורים
אני הייתי על ספסל וצביקי היה כל היום במצב רוח קרבי
פתאום הוא נשכב על הרצפה כמה מטרים ממני והתחיל לצרוח
מה קרה לו? שאלו אותי הורים אמרתי שאני לא יודעת וקראתי לו
לא הצלחתי לקום מהספסל פשוט לא הצלחתי
הוא צרח וצרח ואני קוראת לו והוא לא בא
לקח לי זמן לקום וכשהגעתי אליו שאלתי מה קרה?
ואז הוא אמר לי
קוץ והראה לי את הרגל שלו וראיתי שיש לו קצת דם ובדקתי לא היה קוץ
הלכנו לספסל שטפנו גרבנו גרביים וצביקי נרגע
מה שצביקי למה מהפעם הזו שפשוט לא היה לי כוח לקום אליו
היא לא לצרוח פשוט לבוא ולהגיד קוץ
אני יודעת שהוא למד את זה

[בוקר_טוב*]

צביקי אוהב לסדר דברים בטורים ובשורות

[בוקר_טוב*]

זה לא שאין רגעים יפים ונחמדים עם צביקי
צביקי בעצם כמו כל ילד רגיל רק שהכל אצלו הרבה יותר קיצוני
ופחות תקשורתי כלומר

[בוקר_טוב*]

היום היינו בבנק הם כבר מכירים אותנו שאנחנו באים עם עדר ילדים
הפקידה ישר מוציאה להם מרקרים דפים עטים מדבקיות ויאללה
שולחים אותם לשולחן לצייר
צביקי אוהב לגעת בכל דבר לפתוח דלתות הדלת של מנהל הבנק סגורה צביקי פותח לבדוק
יש פגישה אין פגישה זה לא מעניין אותו
הוא אוהב לגעת בכל דבר לפתוח מגירות וארונות ואין לו בעיה להכנס למקומות שברור שאסור להכנס אליהם
אם אומרים לו לא זה כרוך בצרחות
אז הם רגילים בבנק שאנחנו עושים תורנויות פעם בעלי ופעם אני למנוע כל מיני תקלות

[בוקר_טוב*]

יש ילדים שצביקי זה לא הסיפור שלהם
הם קולטים אותו ולא מתקרבים אליו
ויש ילדים שמנסים בכל כוחם לתקשר איתו
יש ילדים שמעריצים אותו וחושקים בו כמשהו בלתי מושג כי הוא לא מתקשר איתם
והם מנסים ומנסים ומנסים
יש ילד קטן יותר מצביקי מהשכונה שבמשך שנתיים לדעתי
כל פעם ניסה לתקשר עם צביקי לעתים זכה במנת אלימות רוב הזמן בהתעלמות
אמא של הילד הזה סופר סובלנית ומבינה
כעבור שנתים הילד הזה לא אומר נואש כל פעם שהוא פוגש את צביקי הוא ממש מוכרח לתקשר איתו
אז הילד ניגש לצביקי ואומר לו איזה משהו
ופתאום צביקי מסתובב אליו ועונה לו
אמא של הילד ואני ישבנו על הספסל
הוא לא ידע את נפשו זו היתה התרגשות כאילו זהו יום ההולדת שלו
הוא אמר לאמא שלו
אמא צביקי ענה לי צביקי דיבר איתי

[בוקר_טוב*]

לפני כמה ימים היינו ביחד במקום עם הרבה אמהות וילדים
ואיזו אמא פנתה אליי ושואלת אותי
תגידי הילד הזה שלך מאובחן?
אמרתי כן
והיא שאלה מה?
זה לא עניינך אמרתי
לא יודעת למה השאלה שלה בדרך בה היא נשאלה הקפיצה אותי

[בוקר_טוב*]

על כל פנים אנחנו נעשה לצביקילה אבחון מחדש
שמעתי שיש אבחונים פרטיים שעולים הון הון כסף
שנמשכים על פני ימים שלמים ולמה?
כי הם יודעים שהילדים האלה שעל הספקטרום
אמנם כמו כל ילד שלא ישקף את האני האמיתי שלו באבחון של שעה או כמה שעות
אצלם זה יותר מודגש ומה שהם רוצים לדעת בעצם באבחון הזה
הוא איך הילד באמת באמת עם דמויות שהוא פוגש יום יום ויש לו כבר סוג של תקשורת איתם
אולי תמי גלילי מכירה את סוג האבחונים האלה

[בוקר_טוב*]

בנות זה עולם אחר
בנות זו תקשורת
הן לא מפסיקות לדבר ולבטא ולבכות ולשחק משחקי דמיון
עובדה גם שאחוז ניכר מהאוטיסטים הם בנים
יש על זה סטטיסטיקות אין לי כוח לחפש עכשיו

[בוקר_טוב*]

הבנות שלי אפשר לתת להן כמה סמרטוטים אתמול מצאתי חוטי מקרמה חתוכים שמצאתי וזה העסיק אותן שלוש שעות
איזה עולם דמיוני עשיר הלואי עליי להיות שם
אבריימי טוחן רכבות ושמוליק קורא
אלו רגעים של נחת בבית ומבחינתי הלואי והיו יותר רגעים כאלה
שכל אחד פשוט עסוק בשלו או עם מישהו אחר מהבית אבל בשקט
צביקילה מסדר כאן שורות עכשיו הוא קפא עם המבט שלו עליי
הסתכלתי עליו בחזרה והוא חזר לסדר שורות

[בוקר_טוב*]

צביקי גם אוהב לדפוק זה היה קטע קשה כשזה נעשה עם מכשירים כהים
ניתבנו את זה לדפיקה באמצעים רכים כגון כדור רך יחסית בצק פלסטלינה
בובות בד

[לימור*]

_קשה לי להסכים עם זה
הם נולדו כאחים של ושום משפחתון או גן או בית ספר לא יטייחו את המציאות הזו
זתומרת אפשר לנסות לטייח את זה אב ל זו לא המציאות_

מקסים! מסכימה לגמרי! לגריין!

[לימור*]

הגוף לא נענה לי
לוקחת איתי את המשפט הזה
משפט מאוד מרגיע בעיני
נותן לגיטימציה

לא נלמדו בזכות תיווך לעולם אלא מתוך קושי וחוסר תיווך
תובנה מדהימה
ומי כמו אמא-כמוך להגיע אליה
בטח מי שתומך בשיטות התנהגותיות לא יסכים איתך

_יש ילדים שמעריצים אותו וחושקים בו כמשהו בלתי מושג כי הוא לא מתקשר איתם
והם מנסים ומנסים ומנסים_
אמא צביקי ענה לי צביקי דיבר איתי
איזו תרומה לעולם!

_אלו רגעים של נחת בבית ומבחינתי הלואי והיו יותר רגעים כאלה
שכל אחד פשוט עסוק בשלו או עם מישהו אחר מהבית אבל בשקט_
אלו הרגעים שמוכיחים שהמאמץ שווה
מאחלת לך שיהיו הרבה כאלה....

[בוקר_טוב*]

תודה לימור
הההדגשים שלכן עוזרים לי ברגעים הקשים ביום יום שאני מצליחה להזכר שלא הכל נצחי
ומה שקורה עכשיו שקשה ונראה סוף העולם לא באמת כזה והנה יש תוצאות וזה לא עומד במקום ויש רגעים של שלווה וסיפוק

[בוקר_טוב*]

לבעלי ולי היתה פגישה רשמית לפני כמה ימים שנערכה ללא הילדים בערב
ושאלו אותנו שם על החינוך הביתי וכמובן שיש את ההשגות ואיך תכינו את הילדים לצבא
ולחיים בכלל וכו'
והנה אני רואה את בעלי יושב לצידי ונלחם על החינוך הביתי ונותן את כל הרציונלים הרדיקלים
(רדיקלי מבחינתי הוא להגיד להורים שיושבים מולך ששולחים את הילד שלהם לגן ובית ספר
שלהכריח להושיב ילד בריכוז מדכא את היכולות ואת המעוף שלו
כי בכל זאת הם שולחים אותו לשם אני לא מוצאת שזה נכון להגיד להם את זה באופן כזה
למרות שפעם בהחלט הייתי אומרת את זה ככה)
ואת עצמי אני מוצאת בפגישה המשותפת הזו רכה יותר ומבינה יותר ולא ישר שוללת את המסגרת
ונותנת לה מקום גם אצלם וגם אצלי ואם פעם הייתי עונה לשאלה
עד מתי חינוך ביתי?! - לכל החיים
היום אני עונה שעד מתי שיתאים לנו בעיקר לילדים
שאני פתוחה לקבל שינויים

[בוקר_טוב*]

בוא נשים את זה על השולחן-
גונבות לראשי מחשבות או יותר נכון לליבי
מה יהיה אם הם לא ידעו לקרוא? או אם הם ידעו לקרוא ולא כמו שצריך? (מה זה כמו שצריך?! או שאתה יודע לקרוא או שלא, לא?)
מה עם הרחבת ההשכלה?
אני מגיעה מבית שזה מאוד מאוד חשוב
לימודים השכלה הרחבת ידע (ולא בהכרח אופקים )
מה עם חשבון ואנגלית?
יש לי מחשבות שהנה זה זמן הקליטה הכי טוב שלהם ואני לא מפמפמת אותם
באנגלית איטלקית מתמטיקה הסטוריה גאוגרפיה חדו"ה וכו'
אבל בעצם הם לומדים כל כך הרבה דברים אחרים איך אני מצליחה לא לשים לב לזה ברגעים כאלו של חשש?
הם יודעים כל כך הרבה על העולם ועל החיים..
היום כשהיינו בבנק חדוה רצתה להעתיק משפט מאוד חשוב מאחד הפליירים שהיו שם
מעניין שדוקא אותו היא בחרה!
היא כתבה בגדול על הדף:
כלכלת הבית
ומה מדהים? מה באמת מדהים? שבתקופה האחרונה
לאור בקשות חוזרות ונישנות לקנות את זה ואת זה ואת זה ולעשות כל מיני פעילויות שעולות לא מעט כסף
אנחנו מדברים הרבה על סדרי עדיפויות כלכליים ומה עושים כשיש סכום מסוים של כסף
ואיתו צריך לשלם כך וכך ולחלק אותו לנתחים ולעשות סדרי עדיפויות
למה אבא ואמא עובדים קשה ועוד ועוד
והיא פתאום בחרה לה להעתיק את כלכלת הבית מרפרטואר הפליירים שהיו שם
ומכל המלל והכותרות

[בוקר_טוב*]

בעלי ואני הסתכלנו זה על זו בהלם
זה כאילו נחת האסימון
פתאום אתה מרגיש כאילו העוגה יצאה מהתנור והריח המשכר עולה באפך
זה מן פרי שיחות ספונטניות שמתפתחות מתוך המציאות גרידא
שפתאום אתה קולט שזה נטמע שם והרבה יותר חזק מכל דמיון או מחשבה
ואתה מבין שהילדה קלטה היא פשוט קלטה את הקטע יותר ממה שהעלת בדעתך שיקרה

[בוקר_טוב*]

היום בבנק בחרתי לקחת את הקשיים בסבבה
ישבתי לי שם הולכת וחוזרת מצביקי בעלי קם הולך וחוזר
וזה לא שצביקי זה הקושי היחידי!
ילדים באים מראים לנו ציורים כל שניה רוצים לדבר על משהו פתאום מישהו רוצה שנאיית לו איזו מילה כי הוא רוצה לכתוב
מתיישבים עלינו זה רוצה מים ההיא רוצה פיפי
לא פשוט
אבל הסתכלתי אל האופק (והאופק היה הדלת של המחסן של הבנק)
ואמרתי לעצמי בלב
שמעי, כל רגע כאן זה שעור בשבילם וגם בשבילנו
זה שיעור והדרך שבה אני אתמודד איתו חשובה לא פחות

[ללו*]

_שמעי, כל רגע כאן זה שעור בשבילם וגם בשבילנו
זה שיעור והדרך שבה אני אתמודד איתו חשובה לא פחות_
לוקחת אתי את המשפט הזה. תודה.

[רסיסים_של_אור*]

[אין_ייאוש*]

_לא נלמדו בזכות תיווך לעולם אלא מתוך קושי וחוסר תיווך
תובנה מדהימה
ומי כמו אמא-כמוך להגיע אליה
בטח מי שתומך בשיטות התנהגותיות לא יסכים איתך_

אם כבר הכנסתי את עצמי כאן - מסיבות לא מבוררות דיין - תחת הכותרת של דוגלת בשיטות התנהגותיות, אני חשה צורך לומר, שאני דווקא מבינה ומסכימה.
בעיניי, סיטואציה טבעית ככל האפשר היא הסיטואציה המיטבית ללמידה, שתיטמע בלומד ובעקבותיה תתאפשר הכללה לסיטואציות אחרות. לא רק בהקשר לאוטיסטים.

_אבל הסתכלתי אל האופק (והאופק היה הדלת של המחסן של הבנק)
ואמרתי לעצמי בלב
שמעי, כל רגע כאן זה שעור בשבילם וגם בשבילנו
זה שיעור והדרך שבה אני אתמודד איתו חשובה לא פחות_
מקסים!
זה כל כך נכון! (רק צריך להצליח לראות את זה, מה שלא תמיד יוצא...)

[בוקר_טוב*]

כשאומרים "שמע ישראל" יש את הכוונות שצריך לכוון עם המילים
(טוב בכל התפילות וברכות אבל אנחנו עוד לא מקובלים..
בשמע ישראל כל איש ואישה חייבים לכוון ולא יוצאים ידי חובה ללא כוונת הלב)
ואז זו מן מדיטציה קצרה כזו
כי כל מילה תוך כדי שאומרים אותה לאט מכוונים משפט שלם בלב
ואז אי אפשר לחשוב על משהו אחר כמו שקורה הרבה פעמים בתפילות
כי אתה מכוון
זה ממקד אותך

[בוקר_טוב*]

ואני חושבת מעניין איך זה להגיד לילדים משפט ובלב לעשות כוונת הלב
להיות סופר דופר ממוקדת ומפוקסת

[בוקר_טוב*]

אבריימי חמודי עובר שינוי חיובי
טפו טפו טפו טפו טפו
!
הייתכן כי הזמן הקצר של החייכנים והסברי הבטיחות במכונית עשו את שלהם?
משהו עובר עליו בחיי
זה לא שהוא נהיה בלתי מורגש כן?
לא שהוא לא מציק
הוא התמתן
הוא התבגר

[בוקר_טוב*]

וגם הבנות בימים האחרונים יצרו קשר עם עוד בנות באזור
ועד כה נראה כי הן מסתדרות מצוין
אני מבסוטה

[בוקר_טוב*]

לפעמים נראה שהיום הולך להיות גרוע והוא מקבל טוויסט
אתמול אחרי הסידורים היינו בדרכנו הביתה וחשבתי לי
הנה עכשיו שוב הבלגן המריבות זה שהם תקועים אחד עם השני
ועם אותם מראות של הבית..
ואז הטלפון הסלולרי צלצל וחברה שאלה אם אנחנו רוצים להפגש איפושהו
אז אמרתי לה שאני גוועת ברעב שיבואו אלינו לא האמנתי שהיא תבוא
והיא אמרה בסדר!
הגענו הביתה הרמתי סיר קציצות ברוטב תוך כמה דקות נודלס ותפוחי אדמה
חתכתי ירקות הכל היה על השולחן כשהם הגיעו
כולנו אכלנו צהריים
היא הביאה מלא פירות וחתכה בצלחות וישבנו לנו ליד השולחן
היה כיף

[בוקר_טוב*]

אבא עושה התבודדות עם צביקי אחת לשבוע בבוקר לשעתיים וחצי בערך הוא לוקח אותו איתו לפני שהוא יוצא לעבודה
והם עושים דברים נחמדים ביחד בטבע
ממחר הוא יתחיל לעשות את זה אחת לשבוע גם עם אבריימי
אבריימי נורא מתרגש לקראת מחר יום ההתבודדות עם אבא
רק הוא ואבא ביחד תשומת לב מלאה

[בוקר_טוב*]

השאלה מה יהיה עם צביקילה מחר כשהם יצאו
אני צופה התקף זעם משמעותי שאולי ימשך עד שהם יחזרו

[בוקר_טוב*]

כולם כאן מתכוננים ללידה חוץ ממני
אפילו קינון אין לי מאז שפתחתי את הדף אני מזניחה את הכביסות
ולא מקפידה על הבית
לא שלא רואים אותי רוב הזמן עם סמרטוט ביד
אבל זה לא מה שהיה קודם
אני כבר לא ב - MODE של חדרנית בבית מלון
שמאבקת מסדרת ומותחת כאן סדינים

[בוקר_טוב*]

וזה לא שיש לי יותר זמן לעשות איתםן חוברות
אבריימי מבקש כבר שלושה ימים שנשב על חוברת שהוא חושק בה
ואני כל הזמן אין לי זמן..

[בוקר_טוב*]

החלטתי שבימים הקרובים אסדר תיק לידה
זה כבר מוגזם להיות בחודש תשיעי כזו שאננה

[בוקר_טוב*]

לפעמים אנשים מספרים לך סיפור לכאורה לא קשור אבל אין דבר כזה בעולם
אתמול כשהיינו בבנק אחד הפקידים שראה אותנו מג'נגלים בין השיחה עם הפקידה לילדים לצביקילה
ניגש אלינו פתאום וסיפר לנו שלאח שלו, חרדי יש 13 ילדים
הוא סיפר את זה בכאב הבעת הפנים שלו היתה מלאת צער!
הוא אמר לנו שהוא לא היה עומד בזה בחיים הוא היה מתאבד
והוסיף
טוב זה ידוע שלא נותנים לבן אדם נסיון שלא יכול לעמוד בו
הוא (אח שלו) יש לו כוחות וסבלנות והתמדה אני לא יודע איך הוא עושה את זה
וככה הוא מדבר ומתאר לי איך אח שלו לוקח את הילדים לטיפת חלב לבית ספר
מכין להם בבוקר את מה שצריך (הבת הגדולה שלו בת 21)
מחליף טיטולים מקלח וכו'
בקיצור, קיבלתי פרופורציות

[בשמת_א*]

[בוקר_טוב*]

הכביסה הזו לא נגמרת מישהו חייב להמציא לזה פתרון
בדיוק כמו שהמציאו את מכונת הכביסה את הייבשן ואת המדיח
צריך למצוא פתרון הולם לכמויות הכביסה והטיפול בהן

[בוקר_טוב*]

צביקי היה היום מהמם כל כך שקט לא היתה התפרצות זעם אחת
מה קרה בסוף? בערב נשבר לו כלי ענק מזכוכית שהוא משתמש בו כדי לארגן את אלו שהוא סידר בטורים קודם על הרצפה
אני מיד צעקתי לכל הילדים שהיו יחפים כאן בסלון
לעלות לספות לא לדרוך לא לדרוך
והוא נסוג אחורה היה גם יחף וחזר על עצמו: תזהר יש פה זכוכיות תזהר יש פה זכוכיות תזהר יש פה זכוכיות תזהר יש פה זכוכיות
ואני אומרת לו צביקי עלה על הספה
אני מטאטא את הכל למרכז ורצה לחפש את היעה
אני חוזרת ורואה שצביקי לקח מגב ופיזר את הכל על רצפת הסלון
אמרתי לו לך מפה! לא מספיק ששברת את זה ועכשיו אתה מפזר?
(עכשיו שאני כותבת את זה אני קולטת את התמונה שלא קלטתי כשהייתי בלחץ בזמן אמת)
והוספתי לך לעשות פיפי בשירותים כי אנחנו תיכף צריכים לצאת
הוא רץ לחדר ועשה פיפי על המיטה של אחותו
אני בדיוק היום עבדתי כל כך קשה לנקות את החדר הזה והחלפתי את כל המצעים והשמיכות
שאני מחליפה את רובם ממילא כל יום למי שעושה פיפי בלילה
ושלה היו נקיים וריחניים
אחד הדברים שצביקי עושה כשהוא נוקם על התנהגות לא הולמת מצידנו הוא עשיית צרכים על הספה או על המיטות או על רצפה איפושהו
כשקלטתי שהוא נכנס לחדר ולא לשירותים מיד טסתי לשם כי ידעתי שהוא הולך להשתין על אחת המיטות
קראתי לו החוצה ולא נכנסתי לחדר אבל כשהוא יצא ראיתי שיש עיגול רטוב על המיטה של אחותו
אני פשוט עמדתי ושאגתי.
שאגתי בלי מילים פשוט
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הוא נבהל ונסוג ממני אחורה
זו הפעם השניה שצביקי עושה את הנקמה הזו ואני לא מרשה לו להחליף בגדים עד שנחזור הביתה

[בוקר_טוב*]

זתומרת הבהרה למשפט האחרון בהודעה הקודמת
שזו פעם שניה השבוע שאני לא מרשה לו להחליף בגדים לאחר שהוא עשה את נקמת הפיפי שלו אלא רק לאחר שנחזור הביתה

[בשמת_א*]

אני רואה המון מצוקה.
אמא במצוקה. ילד במצוקה.
עכשיו שאת רואה את כל התמונה, וממרחק זמן, מה היית עושה אחרת? באיזו נקודת זמן היית עושה שינוי, ומה השינוי שהיית עושה?

[בוקר_טוב*]

מעניין שאת כותבת את זה בשמת
את מכירה את זה שאת מדברת לעצמך בראש? לפעמים אני עושה את זה לא רק בראש אלא לעצמי בקול
אז כשהחלפתי היום מצעים לאותה ילדה שבמיטתה השתין אדון צביקילה
חשבתי על מה ששאלת אותי
וזה היה לפני האפיזודה עם צביקי כן? הרבה לפני כי החלפתי לה את הסדין בצהריים

[בוקר_טוב*]

ובכן מה הייתי עושה אחרת?
אני מנסה לחשוב איך לנסח את זה בצורה המיטבית בצורה מדויקת

[בוקר_טוב*]

ראשית חכמה הייתי נעזרת במכון להתפתחות הילד כשעוד היה אפשר
כשהוא היה קטן

[בוקר_טוב*]

את יודעת מה? אני לא יודעת
זה לא כמו נוסחה מתמטית שאת הולכת צעד צעד אחורה להבין איפה טעית
זה כל כך מעורבב אצלי שאני לא יודעת לשים את האצבע על איפה טעיתי

[בוקר_טוב*]

ראי
כשאת מבינה שיש לילד בעיה ואת מנסה לאתר מה הבעיה ועשינו לו אבחון פרטי לפני שנים
זה לא נקלט זה לא נתפס זה עדיין לא משהו שאני מוכנה להגיד למישהו בקול רם
(חוץ מהמקרה ההוא בקופת חולים שאמרתי לפקידה שנתנה לו מכה על היד)

[בוקר_טוב*]

ברור לנו שאנחנו צריכים לעשות משהו עם צביקי מעבר למה שקורה כאן עכשיו
ולכן אנחנו הולכים לעשות אבחון חדש ולראות מה יהיה הלאה
זה לוקח זמן העניינים האלה של האבחונים

[בוקר_טוב*]

אם אני מנסה לבחון את מצבו של צביקי לעומת מצבם של ילדים אחרים במצבו
ילדים אשר מקבלים טיפולים התנהגותיים ונמצאים במסגרות התפתחותיות
מצבו של צביקי די דומה לשלהם
כך שאני לא מרגישה שיש לי איזה פספוס גדול של איזו בשורה גדולה שחיכתה לי שם

[בוקר_טוב*]

אני לא מרגישה גדולה מהחיים
אם להודות על האמת
למעשה
אני מרגישה די קטנטונת
אני מבינה שצביקי עושה לי המון בכוונה

[בוקר_טוב*]

עכשיו שאת רואה את כל התמונה,
זהו שאני לא יודעת אם אני רואה את כל התמונה נכוחה
מה את רואה ממה שתיארתי עד כה
חוץ ממצוקה?

[בוקר_טוב*]

באיזו נקודת זמן היית עושה שינוי, ומה השינוי שהיית עושה?
אם ללכת אחורה לנקודת הזמן הזו בה קודם כל הבנתי שיש לו איזושהי בעיה תקשורתית
אח"כ הקריאה האבחון והתקופה של האבל פשוט אבל
לקום כל בוקר עם צער להעביר את היום בצער וללכת לישון בצער
לחלום חלומות מצערים ולנסות להבין שזו מציאות חיי

[בוקר_טוב*]

אז בנקודה הזו אפילו שאני מסתכלת אחורה ממרחק הזמן אני אומרת לך שלא הייתי מסוגלת
לפנות לגורמים ממסדיים וללשלוח אותו לגן משום שלא האמנתי שזה הדבר הנכון עבורו

[בוקר_טוב*]

פחדתי

[בוקר_טוב*]

את תמיד מאמינה שיהיה טוב במיוחד בהתחלה שאת מגלה משהו כזה
ולמרות שדיברתי עם הורים לילדים כאלה שהבהירו לי את גודל ההוצאות הכספיות לטיפולים לילדים האלה
החלטתי ללכת על זה ואכן הוצאנו המון כספים
למרות שקראתי בפורומים ותמיד יש איזו שיטה חדשה איזה משהו חדש בין אם טיפולי בין אם תזונתי
שמשפר את המצב ראיתי שאחרי זמן ההשפעה כבר לא משהו
ראיתי הורים שמנסים ומנסים כל מיני טכניקות בניסיון מכמיר לב לעזור לילדיהם (ה' יעזור אני בוכה עכשיו ממחשבה על
ההורים הטרודים החושבים המנסים המתאמצים המקווים)
ואצים רצים בין כל שיטות הטיפול והופכים את זה למשימת חייהם באופן כלשהו
וחשבתי שאני לא אתבלבל עם כל השיטות ושהכי טוב ככה בבית
אבל גם אצלי זו הפכה להיות משימת חיי
זה לא משנה איך תעשה את זה זו משימת חיים

[בוקר_טוב*]

מה זה יעזור בעצם לחשוב מה הייתי עושה אחרת? מה זה יתן לי?
בעצם אני חושבת על זה כל הזמן ומלקה את עצמי על כך שחשבתי שאני גיבורה גדולה
לטפל במשהו כל כך גדול בכוחות עצמי

[בוקר_טוב*]

בעלי אמר לי היום
אני לא רוצה יותר חנ"ב
אין לי זמן לעצמי אין לי זמן לחשוב אין לי זמן לעשות דברים שלא לדבר על זה שאין לי כסף
אני כל הזמן חושב איך להתקדם בעבודה כדי שיהיה לי יותר כסף ובשביל מה? בשביל שלא יהיה עוד יותר זמן לעצמי ולילדים?
לך אין זמן לעצמך את כל הזמן איתם אין לנו זוגיות אין לנו משפחתיות זה לא טוב לנו זה פשוט לא טוב לנו.
אני לא רואה מה כולנו מרוויחים מזה
עד כה דבריו

[תמי_גלילי*]

קוראת .

[פיצית*]

עכשיו שאת רואה את כל התמונה
יקירה,
אני חושבת שבשמת התכוונה לתמונה שתיארת למעלה - של הכלי שנשבר והפיפי על המיטה וכו'.

[פלוני_אלמונית*]

_הם נולדו כאחים של ושום משפחתון או גן או בית ספר לא יטייחו את המציאות הזו
זתומרת אפשר לנסות לטייח את זה אב ל זו לא המציאות_
אבל לא מגיע להם להיות קצת הם עצמם?
רק כל הזמן בתפקיד אחים של...

ולגבי כל שאר...
האבל שאת מתארת הוא טיבעי אחרי אבחון.

השאלה מה את עושה מפה עכשיו הלאה...
כי כמו שכתבת להצטער על מה שעשית או לא עשית לא ישנה כלום.
השאלה איך מתקדמים מפה...
מה עושים עכשיו כדי שלכולכם יהיה טוב יותר ומתוח ולחוץ פחות.

החלטתם על אבחון חוזר - זו נשמעת נקודה טובה להתחלה.
ומשם תמשיכו.
אגב אם הרופא יכתוב בהפניה שהוא בבית ולא במסגרת יש סיכוי שיקדמו אתכם בתור.

[רסיסים_של_אור*]

את זוכרת שבשמת כתבה לך על תהליכים ? ושזה דורש התמדה וגם לוקח זמן (לפחות 21 או 28 יום) ???

בהקשר הזה אני רוצה להתחבר לדברים שכתבת על צביקי ובעצם נכונים לגבי כל הילדים שלנו וגם כמובן לגבי עצמנו. יש את הריצה הזו סביב אבחונים וטיפולים ולפעמים, למרות הרקע המקצועי שלי (קלינאית תקשורת בדימוס) מרגיש לי שמשקיעים הרבה בריצות אחרי דברים שרק יעזרו לנו לא להיות בדבר עצמו. או.קי. אז יש אבחון ויש כותרת האם זה מוריד או מקל משהו מההתמודדות היומיות של ההורה ? לא בטוחה . אם זה עשוי לצמצם או לתחם את הילד מעצם ההגדרה שלו וכל ההשלכות (הפרוגנוזה היא שבגיל כך וכך אולי ילמדו לקרוא ובגיל כך וכך אולי יעשו איקס ובגיל אחר אולי יעשו וואי וכו' וכו').
מה שאני מנסה להגיד, בעדינות ובזהירות, זה שאני דווקא שומעת הרבה עומק בדרים שאת כותבת על זה שהוא למד הרבה מהשהייה בבית.

פעם ציטטו את אורנה שפרון מאיזה מעגל בפארק הירדן אני חושבת, לגבי זה שמבחינתה, בהקשר של חינוך ביתי היא דתיה. ואם אני מבינה את זה נכון, אז כשזו נקודת המוצא שלך, אין ילד או בעיה של ילד או שום דבר כזה שלא מצליח להתיישב בתוך הבית.

נכון, קיבלת ילד אולי יותר מאתגר משל אחרים. לא יודעת, כל אחת והאתגרים שלה. אבל אני רואה הרבה תקווה באור בעובדה שאתם מאפשרים לו להמשיך לגדול בסביבה בלתי מתייגת, רגילה עבורו ומשוכנעת שכל שאר בני המשפחה גם מרוויחים לא מעט מהצד השני (כן, אני יודעת שיש גם הרבה מחשבות קשות על כמה הם נפגעים וכו' וכו' אבל ממילא לא אנחנו קבענו מי יהיו האחים שלהם ויש מקום, במיוחד כנשים מאמינות, לסמוך על המתכנן שהוא ידע טוב מאד מה הוא עשה ועושה ).

אז הנה בדוגמא הזו, אני חושבת שהצלחת לשים את האצבע יופי על זה שצביקי עושה פיפי על המיטות כ"נקמה" או יותר נכון כ"מחאה" או כדרך לשחרר תחושת תסכול עזה מזה שמעשיו לא הובנו (אני מכירה את הדפוס הזה גם אצלנו). אז או. קי. יש לך כאן כמה כיוונים - למול עצמך, לנסות לזכור, גם בשעת משבר, לדון את הילד שלך לכף זכות ולנסות להצליח לעשות אולי את תרגיל המצלמה של בשמת ולחפש איך אפשר להבין את הסיטואציה המרתיחה מזוית אחרת. ולמול צביקי - להתחיל תהליך שבו מבהירים שגם כשנורא מתוסכלים יש מעשים שלא עושים אותם. אולי זה ידרוש ריכוז מאמץ בהתחלה אבל לפי התיאורים שלך אותו ואת ההתקדמות שלו ובכלל, יש סיכוי שתזכי לראות פירות !!

איכשהו, מרגיש לי, שכשלא נותנים לזה כותרות של ספקטרום וכו', אפשר לגשת ישירות להתמודדות עם הבעיה ולא כל הזמן לנסות להגדיר אותה, מבינה ????

[רסיסים_של_אור*]

_בעצם אני חושבת על זה כל הזמן ומלקה את עצמי על כך שחשבתי שאני גיבורה גדולה

לטפל במשהו כל כך גדול בכוחות עצמי_

זה לא הוגן ולא נכון וגם סתם כדור שלג של התבוססות בהאשמה עצמית מיותרת והרסנית שלא תקדם אותך ואתכם לשום מקום. את נקראת לי מבין השורות הנכתבות כאן כאמא נהדרת וכאדם שחותר לעושת עוד ועוד יותר ויותר טוב כל הזמן

[בוקר_טוב*]

אני חושבת שבשמת התכוונה לתמונה שתיארת למעלה - של הכלי שנשבר והפיפי על המיטה וכו'.
פיצית את יודעת למה התעוררתי עכשיו?
לא כי יש לי נדודי שינה מטורפים בכלל לא
כי פקחתי את העיניים ואמרתי רגע
בשמת שאלה אותי שאלה פשוטה לגבי אותה סיטואציה ואני נפלתי עליה עם על המועקות שלי
על העניין כולו ובכלל מה זה קשור לבעיית תקשורת?
הרי כתבתי ש
צביקילה עושה לי בכוונה!! - זו התנהגות נורמטיבית!

מה הייתי עושה אחרת באותה סיטואציה?
הייתי אומרת: אוי צביקילה נשבר! לא נורא חמוד בוא נאסוף
אני רואה שנבהלת ואתה גם בטח מאוד מצטער שהקופסה הענקית והכבדה הזו
מזכוכית שאתה כל כך אוהב נשברה

אבל הייתי בלחץ כי היינו צריכים להספיק לצאת לקחת את שמוליק
ובדיוק היה איתי על הקו השליח של האוכל של החיות כאן שלא ידע בדיוק איפה אנחנו נמצאים
וכל מה שהצלחתי לראות הוא לחץ לחץ לחץ
וצביקילה מסכן בכלל היה לו יום כזה מעולה אפילו לא התפרצות אחת!
זה מה שהוא מקבל ממני על זה שנשברה לו הקופסה?

[בוקר_טוב*]

מרגיש לי שמשקיעים הרבה בריצות אחרי דברים שרק יעזרו לנו לא להיות בדבר עצמו.
זה מה שכל כך מטשטש ומתעתע שכל דבר משייכים לדבר עצמו


אז יש אבחון ויש כותרת האם זה מוריד או מקל משהו מההתמודדות היומיות של ההורה ?
לא זה לא מוריד ולא מקל להפך


איכשהו, מרגיש לי, שכשלא נותנים לזה כותרות של ספקטרום וכו', אפשר לגשת ישירות להתמודדות עם הבעיה ולא כל הזמן לנסות להגדיר אותה, מבינה ????
כן!! בגלל זה התעוררתי! כי הבנתי שאני לא מטפלת בבעיה אני רק צועקת עליו כשהוא נוקם בי עם השתן
אני ישר נזרקת למקום של הספטרום ושכאילו אין מה לעשות זה גדול עליי הדבר הזה

[בוקר_טוב*]

את נקראת לי מבין השורות הנכתבות כאן כאמא נהדרת ו
אמא נהדרת שואגת? את יודעת איך הוא נבהל? מראה הפנים שלו רודף אותי

[רסיסים_של_אור*]

אמא נהדרת שואגת? את יודעת איך הוא נבהל? מראה הפנים שלו רודף אותי
כן, אמא נהדרת שואגת ואחר כך מתהפכת במיטה במחשבות איך לשפר, איך להתאמץ לא לחזור על זה שוב, מתלבטת בקול, משתפת חברות ומנסה עוד ועוד למצוא תשובות ודרכים להתקדם ולעשות טוב יותר - זה בדיוק בדיוק מהשאת עושה כאן כבר תקופה !!!

אמא נהדרת היא לא פלקט , גדולה יותר מאלוהים במושלמות שלה אלא היא אנושית לגמרי, מתמודדת עם כל החלקים והרגשות שיש בה ומנסה כל הזמן לתקן ולשפר, נופלת וקמה, יורדת ועולה.

[פיצית*]

רסיסים, כל מילה.

[לימור*]

איכשהו, מרגיש לי, שכשלא נותנים לזה כותרות של ספקטרום וכו', אפשר לגשת ישירות להתמודדות עם הבעיה ולא כל הזמן לנסות להגדיר אותה, מבינה ????
כל מילה של רסיסים
אני לגמרי בדיעה שלה
וחוצמזה אף אחד לא יידע יותר טוב ממך מה טוב לילדך, לילדייך
בטח ובטח שאתם כל כך הרבה זמן ביחד.
אני לא מאמינה שמסתתרת שם תשובה טובה יותר מזו שאת יכולה לספק לילדך ולילדיך
ולגבי הבלגן שבעלך תימלל
אני בטוחה שאתם יכולים להתמודד ולשפר את המצב (תמיד אפשר)

[לילך*]

רציתי להודות לך על הדברים, מאוד מרגש והרבה דברים אני לוקחת איתי
תודה ובהצלחה בכל ההתמודדויות

[פלוני_אלמונית*]

איכשהו, מרגיש לי, שכשלא נותנים לזה כותרות של ספקטרום וכו', אפשר לגשת ישירות להתמודדות עם הבעיה ולא כל הזמן לנסות להגדיר אותה
ואנחנו הרגשנו הפוך.
האבחון הביא איתו כל כך הרבה הקלה.
כי פתאום לכל הקושי היה שם.
ומתוך השם הזה יכולנו לחפש את הדרכים המתאימות להקל עליו ועלינו.
כי לפני זה כשלא ידענו מה זה נ יסינו כל מיני דברים והרבה מהם לא עבדו או אפילו החמירו את המצבכי פשוט לא הבנו.
לא הבנו איך הוא חושב ולמה דברים מסויימים קשים לו נורא ביום מסויים ולמחרת לו.
ואחרי האבחון פגשנו נשות מקצוע מופלאות שהסבירו לנו כל כך הרבה.
ועזרו ל נו למצוא את הכלים הנכונים ביותר לילד שלנו ולנו.
ואם לא היינו הולכים לאבחון לא היינו לומדים כל מה שאנחנו יודעים היום.

ועם כל הידע שרכשנו היום קל קל לנו יותר לעזור לבן הצעיר יותר שנראה שצועדאותו כיוון.
אותו כיוון כללי אבל עם שבילים משלו.
וקל לנו יותר למצוא את הדרכים להגיע אליהם ולהקל עליהם ולהבין מה קשה ואיך לפרוק את הקושי ואיך לעזור להם להסתדר בעולם שלנו בקלות רבה יותר.
איך לפחד פחות מהעולם בתקווה שיום אחד יוכלו להיות עצמאיים וכל זה לא היה קורה אם לא היינו מקבלים שם לקושי
ואם לא היינו פוגשים את נשות המקצוע המופלאות בהן נפגשנו ואם לא היינו לומדים לשחרר את הילד גם לטיפול של אחרים מתוך ההבנה שאנחנו מעדיפים להיות הורים ולא מטפלים.
ומתוך ההחלטה על המחיר הנפשי, והכלכלי והמשפחתי שתוכנית ביתית דורשת ולכן בחרנו לוותר עליה ולבחור במסגרות כאלה ואחרות של החינוך המיוחד.


ושוב סטיתי קצת מהנושא ואת כמובן מוזמנת למחוק אם לא מתאים לך...

[ענבלולי*]

כתבת שעשיתם איבחון בעבר, האם הוא לא תקף? (בשביל ביטוח לאומי וכאלה) , למה בעצם לעשות איבחון נוסף? יכול להיות שכדאי להפנות משאבים לכיוונים אחרים. והמשוואה שאת עושה, אבחון= להכניס למסגרת, ממש לא מחויבת. את תמיד יכולה לבחור בחינוך ביתי. וגם לא המשוואה אבחון=לרוץ כל היום לטיפולים ולבדוק כל יומיים גישה חדשה. זה קורה לפעמים, אבל לפעמים מוצאים יחסית מהר את הגישה שעושה לכם טוב (אין קסמים בד"כ, אבל לפעמים מזהים מה עושה טוב לילד ולמשפחה). המשוואה של מסגרת=שיטה התנהגותית היא גם לא מדויקת אבל לצערי יותר נוטה להיות נכונה, בארץ בנקודת הזמן הזאת (יותר נכון שרוב הצוותים עברו איזושהי הכשרה בשיטה זו גם אם שטחית ואז הם גם עושים את זה וגם לא מספיק מוצלח...). בקיצור מה שאני רוצה להגיד זה שיש הרבה דברים קטנים שאפשר לעשות זה לא הכל בחירה בין חינוך ביתי למסגרת התנהגותית. אפילו משהו קטן כמו כמה שעות חונך בשבוע מהרווחה.

[בשמת_א*]

_ראשית חכמה הייתי נעזרת במכון להתפתחות הילד כשעוד היה אפשר
כשהוא היה קטן_
אה, כמו שכבר הסבירו התכוונתי בסצינה שתיארת.

_מה הייתי עושה אחרת באותה סיטואציה?
הייתי אומרת: אוי צביקילה נשבר! לא נורא חמוד בוא נאסוף
אני רואה שנבהלת ואתה גם בטח מאוד מצטער שהקופסה הענקית והכבדה הזו
מזכוכית שאתה כל כך אוהב נשברה_
הנה.
ויש לזה ערך.
שתדעי.
ככה אני לומדת. ככה אחרות לומדות. ה"חוכמה שבדיעבד" יש לה ערך. בפעם החמישית שיתקילו אותי ברגעי לחץ, התסריט החכם יעלה לי. ואני סוף סוף אבצע את התפקיד שלי כמו שצריך. ככה זה. חזרות חזרות אבל זורקים אותנו לבמה כל יום מול הקהל גם כשאנחנו עדיין לא למדנו את התפקיד שלנו בעל פה.
אז אנחנו עושות אודיציה (אודישן) לא מוצלחת, פעם, פעמיים, שלוש, עשר, חמש מאות.
בסוף מצליחות!
דקלמי, דקלמי את התפקיד.
אנחנו צריכות להתאמן, עם הטון הנכון: "אוי חמודי, נשבר! לא נורא, בוא נאסוף".

זה מזכיר לי את הסיפור איך כל חיי נגעלתי נורא מתולעים.
ויום אחד כשהבכורה היתה קטנה שוב מצאתי בחסה תולעת קטנה. נו, חסה אורגנית. ואני מפרידה ורוחצת עלה עלה, כן?
רגע לפני שצעקתי מגועל, אמרתי לעצמי: "עכשיו יש לך ילדה קטנה. את מחנכת אותה. את באמת רוצה שהיא תלמד ממך להיגעל מתולעים קטנות? זו בסך הכל תולעת ירוקה חמודה. זו סתם דעה קדומה שלך נגד תולעים. סך הכל זה לא ג'וק..."
ועשיתי סוויץ'.
על המקום.
וקראתי לה "בואי תראי משהו מדהים!" והראיתי לה את התולעת הירוקה הפיצפונה, והיא כל כך התלהבה, הרי זה משהו מלהיב.
וככה חינכתי את עצמי להפסיק להיגעל מתולעים. בשביל הילדים. ובאמת, כבר מזמן אין לי בעיה איתן. זו בסך הכל חיה קטנה חמודה.

הכל עניין של חינוך.
במיוחד אם את בחינוך ביתי.
כל החיים את מתחנכת. לא צריך בית ספר או ספרים. אנחנו מחנכים את עצמנו. לפעמים אנחנו מחנכים את עצמנו רע, ועושים טעויות. אבל ככל שאני יותר שנים בחינוך ביתי ככה אני משחררת יותר. דואגת פחות. מלקה את עצמי פחות. במקום הלקאה עצמית, אני פשוט עושה לעצמי חינוך מחדש...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וככה חינכתי את עצמי להפסיק להיגעל מתולעים
אבל ילדים קולטים גם את התדר. לא רק את המילים...
כך שאם אתה לא אותנטי זו גם בעיה.

[בוקר_טוב*]

אמא נהדרת היא לא פלקט , גדולה יותר מאלוהים במושלמות שלה אלא היא אנושית לגמרי, מתמודדת עם כל החלקים והרגשות שיש בה ומנסה כל הזמן לתקן ולשפר, נופלת וקמה, יורדת ועולה.
תודה רסיסים, ניסיתי לזכור את זה בשבת היו לי משברים גדולים

[בוקר_טוב*]

_וחוצמזה אף אחד לא יידע יותר טוב ממך מה טוב לילדך, לילדייך
בטח ובטח שאתם כל כך הרבה זמן ביחד.
אני לא מאמינה שמסתתרת שם תשובה טובה יותר מזו שאת יכולה לספק לילדך ולילדיך_
אני לא יודעת
מכירה את הסיפור על המוסכניק הותיק והמתלמד?
שמגיע איזה אדם עם תקלה במכונית והמוסכניק ישר מתחיל לבדוק את הדברים המסובכים
ורוצה לפרק את זה ואת זה ואת זה וכבר מתכונן לאיזה טיפול משמעותי ברכב
ואז המתלמד שיש לו עיניים טריות קולט שיש איזה בורג שהשתחרר מסדר אותו והכל בא על מקומו בשלום
אולי זו לא דוגמא מי יודע מה אבל אני חושבת שהכוונה שלי ברורה
לעתים אנשי מקצוע כן יכולים לראות דברים שאת מתוך המעורבות הרגשית שלך
והעומס הזה ביחסים שקוסמת כתבה עליו בהתחלה
לא מצליחה לראות

[בוקר_טוב*]

_רציתי להודות לך על הדברים, מאוד מרגש והרבה דברים אני לוקחת איתי
תודה ובהצלחה בכל ההתמודדויות_
תודה לך לילך

[בוקר_טוב*]

_ואנחנו הרגשנו הפוך.
האבחון הביא איתו כל כך הרבה הקלה.
כי פתאום לכל הקושי היה שם._
יש הקלה ודאי שאתה יודע מה קורה ולמה שקורה יש איזשהו מענה
גם אם לא מוחלט יש מענה

[בוקר_טוב*]

ושוב סטיתי קצת מהנושא ואת כמובן מוזמנת למחוק אם לא מתאים לך.
כתבתי לך כבר והנה אני אומרת שוב
את רשאית לכתוב כל מה שעולה בדעתך וגם לפרוק משלך הדף שלי הוא הדף של כולכן
אני לומדת מכל מילה

[בוקר_טוב*]

כתבת שעשיתם איבחון בעבר, האם הוא לא תקף? (בשביל ביטוח לאומי וכאלה) ,
לא תקף כי המדינה רוצה אבחון כל כמה שנים הם לא מעוניינים להוציא כספים סתם


למה בעצם לעשות איבחון נוסף?
כי התמונה השתנתה

[בוקר_טוב*]

וגם כי כמו שאמרתי לביטוח לאומי ולטיפולים זה לא תקף כבר

[בוקר_טוב*]

המשוואה שאת עושה, אבחון= להכניס למסגרת, ממש לא מחויבת. את תמיד יכולה לבחור בחינוך ביתי.
אבחון לא בהכח חייב להיות מסגרת ברור
הקושי שלי עם צביקי זה באמת הטיפול בו ואולי כמה שעות ביום שמישהם יקדישו לו זמן משלו יועיל לו

[בוקר_טוב*]

אפילו משהו קטן כמו כמה שעות חונך בשבוע מהרווחה.
אני לא בטוחה שזה כמה שעות לדעתי שעה וחצי בשבוע וזה לא מספיק לי
אני מרגישה שכעת אני צריכה איזושהי עזרה אינטנסיבית יותר

[בוקר_טוב*]

_אז אנחנו עושות אודיציה (אודישן) לא מוצלחת, פעם, פעמיים, שלוש, עשר, חמש מאות.
בסוף מצליחות!
דקלמי, דקלמי את התפקיד._
אני צריכה לזכור את זה כשהכל בוער בי כשאני בלחץ מטורף

[בוקר_טוב*]

זה מזכיר לי את הסיפור איך כל חיי נגעלתי נורא מתולעים.
תהיי לי בריאה היום בצהריים חלמתי על תולעת גדולה

[בוקר_טוב*]

אבל ככל שאני יותר שנים בחינוך ביתי ככה אני משחררת יותר. דואגת פחות.
דואגת פחות באיזה מובן? במה שאנחנו מדברים או בכלל לילדים?

[בוקר_טוב*]

_אבל ילדים קולטים גם את התדר. לא רק את המילים...
כך שאם אתה לא אותנטי זו גם בעיה._
אבל זו התחלה.. חייבים להתחיל ממשהו
אז בהתחלה זה לא אותנטי וזה נהיה אותנטי עם הזמן.. עושים חזרות

[בוקר_טוב*]

אני אגב לא הצלחתי לעשות את זה עם ג'וקים יש כאן צרחות כשיש מקקים (איכססס!)
אבל כן הצלחתי לעשות את זה עם חיות פצועות ומדממות וכאלה שנראות במצב רע כמו אחרי תאונה או עם כנף שבורה ופצועה
אני מרימה אותם בקוליות מכניסה לארגז ואנחנו מפנים לבתי חולים לבעלי חיים ואני מתגברת על הצורך שלי לצרוח כי זה מגעיל אותי
או לעשות תנועות מהוססות ולסגת עם התנועות

[ריצ'_רצ'*]

סך הכל זה לא ג'וק... D-: