חינוך ביתי לא מה שחשבתם

הירגעי, הניחי לילדים לבחור בחיים המתאימים להם בלי כל כך הרבה פחד,
זה קונפליקט גדול מאוד
אני כבר בחרתי עבורם חנ"ב מאיזה גיל אפשר לתת לילדים לבחור?

ורציתי גם להגיד לך שכואב לי לשמוע כמה רגשות אשמה יש לך. תקשיבי, את לא וונדר וומן. בסיר לחץ כולם מתפרקים, אל תפחדי כל כך להוריד מעט מן העומס. את עוד תהיי מופתעת כמה מהר זה ישפיע.
כמה מהר זה ישפיע? על מה? איך מורידים מהעומס? גם אם אוריד חיצונית מהעומס, הוא נשאר בתוכי

לשלוח את הילדים לביה"ס ביום החופשי של המחנכת. ככה ייהנו ממעין יום של חוגים (שיעורים מקצועיים) ולא ירגישו שחסר להם הרצף של מי שלמד את הפרק הקודם אתמול כשהם לא היו.
הלואי שהמנהלת של הביצפר תסכים אני ממש צריכה לחשוב איך להציג את זה בפניה בלי לעורר התנגדות

הרעיון של רסיסים לערוך רשימות שיעזרו לסדר את המחשבות, את סדר העדיפויות.
עוד לא עשיתי כמה דברים שהציעו לי כאן באמת
אני נרדמת מוקדם

אולי תוכלי למצוא איזה חוג אומנות או אפילו רק סדנה של מספר מפגשים מצומצם?
הם היו בכל כך הרבה חוגים (ועדיין פשוט עוד לא רשמנו אותם אנחנו רושמים אחרי החגים)
זה משמח אותם כמובן אבל זה לא יוצר להם חברים כי בחוגים האלו נמצאים ילדים
שמגיעים עם חברים מהביצפר וזה כאילו המשך היום בשבילם
כי את החלק הראשון הם בילו עם אותם הילדים שבחוג

אנחנו מתארחים בחג
לא הכנתי כלום קניתי הכל
יש גבול
אגב להוריד מהעומס הבית מה זה לא מתוקתק
בימים אחרים הייתי צועקת הצילו על מראות קשים כאלה בבית
אבל בימים האחרונים נראה לי בזכות הכתיבה והקריאה בדף הזה אני שחררתי קצת
מהלחץ של עבודות הבית לא שזה לא מפריע לי נפשית לראות את הבלגן הזה

קניתי לי אתמול עגילים

אפילו קניתי חלק מהאוכל מוכן לשבת

תתחדשי!!!!!

איזה כייף זה עגילים נכון?

אני חושבת שאין יאוש התכוונה לחוג אומנות עבורך. אולי תתחילי לראות קצת את עצמך בכל הבלאגן הזה?
ברור שהילדים רוצים ביצפר בגלל החברים, בגלל זה אני עכשיו מקימה בית חינוך לילדים שלי-כי הבנתי שהצרכים שלהם והשגעונות שלי לא חייבים לעלות בקנה אחד. אני לא סובלת את מערכת החינוך אז אני מוצאת אלטרנטיבה, אבל אני כל הזמן עוצרת לבדוק מה הם רוצים. בדק בית פנימי, אני חייבת להם את זה. אני אפילו אומר לא מה הם רוצים, אלא מה הם צריכים. מה הנשמה שלהם מבקשת, מה ירגיע אותה,יתן להם שלווה ואושר. לא זה באמת התפקיד שלנו בתור הורים? לדאוג שהילדים בריאים, גם בנפשם? לוותר עבורם לפעמים, לשים אותם ואת הצרכים שלהם במרכז? לא תמיד להיות איתם 24/7 זה מתוך צורך שלהם אלא שלנו. פחדים שלנו ודוגמות שלנו. לפעמים הפרה רוצה להניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק.ואנחנו חולות הנקה..

כשאני אומרת להוריד את הלחץ אני מתכוונת לזה שאם חלקם יצאו בבוקר מהבית ויחזרו בצהריים(זה לא כזה נורא!) את תגלי ביום אחד עולם חדש.גם מי שישאר בבית יגלה אותך, ואת תגלי אותו. מגיע לקטנטנים להיות במרכז לכמה שעות ביום! אני יודעת שאחד הדברים שהכי הפריעו לי זה שכשנולדה השניה לא הצלחתי לפנות לה זמן שהוא רק שלה, להיות תינוקת שלי קטנה שלי, "לדוד משה הייתה פרה..איה איה או.." ברררררררררר,,,,,קוקו! איזה כייף זה?!
בסוף אזרתי אומץ ושלחתי את הגדול עם אבא/סבא/בייביסיטר/שכנה פעמיים שלוש בשבוע. שעה שעתיים לא יותר. אז היה לי קצת מצפון, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שגם לה מגיע וגם לי מגיע ליהנות ממנה ושזה בסדר. עשיתי על עצמי עבודה וכולנו הרווחנו. גם הגדול התאוורר קצת.

אני חושבת שאין יאוש התכוונה לחוג אומנות עבורך. אולי תתחילי לראות קצת את עצמך בכל הבלאגן הזה?
השתגעת לגמרי תגידי?

ברור שהילדים רוצים ביצפר בגלל החברים, בגלל זה אני עכשיו מקימה בית חינוך לילדים שלי-
הרחיבי בבקשה

התחלתי באובססיביות לחפש הורים מהאיזור שלי שמחפשים אלטרנטיבה לילדים, שלא רוצים בית ספר רגיל. בהתחלה קצת הייתי נבוכה אבל אחר כך אמרתי על ה#@#@ שלי.
מצאתי גרעין של כמה משפחות ויחד אנחנו פותחים בתחילת השנה הבאה מקום שיהווה מפגש קבוע לילדים,עם גישה חינוכית שנוח לנו איתה, עד 1 בצהריים, רב גילאי.
המטרה היא באמת לאפשר לילדים קשרים יציבים ארוכי טווח, תוכן שמעניין אותם ומדבר אליהם, בשיטות אינטראקטיביות ולא יבשות כמו כסא ולוח.
בטוח שנלמד מתוך ניסיון אבל זה בסדר. הגישה שלי היא חד משמעית את הילדים שלי אני לא מכניסה לבית ספר. זה לא אומר שהם צריכים לשבת בבית כל היום, אם הם מעדיפים אחרת.
אני אעשה הכל, הכל, כדי להעניק להם מה שהם צריכים ואני מאמינה שאיפה שיש כוונה ועשייה יש ברכה והצלחה.

שלום לך,

מה זה האזור שלך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אבל המיטה המשפחתית היא באמת לא מה שחשבתם
להתעורר כמה פעמים בלילה רטובים מפיפי מסריח... יאק
איזה גועל
לישון כשמתחת סדין נגד הרטבה מרשרש כזה
ולפעמים נהיים בו חורים קטנים
ואז השתן מחלחל למזרון...יאק_
אוי, מוכר עד כאב. אני שונאת פיפי...

תשמעי, לזה יש פתרון.
קודם כל, מגן מזרון טוב. אני יודעת שזה לא נפוץ בארץ, במקרה הכי גרוע תחפשי באיביי, תמצאי מישהו שיביא לך מחו"ל, תזמיני באינטרנט, אבל את חייבת אחד כזה, עם שלוש שכבות: שכבה תחתונה אטימה למים, שכבת ביניים, ושכבה עליונה כותנה.
ועם גומי בשוליים.
ככה את יכולה לישון כמו בנאדם ולא להרגיש נאחס מהפלסטיק.
אני מכירה את מגיני המזרון הפלסטיקים הישראליים והם מ-ג-ע-י-ל-י-ם. פויה להם.
לדעתי הכותנה גם הופכת את העסק ליותר עמיד בלחצים, היא תספוג לפחות חלק מהשריטות, אבל זו סתם תיאוריה שלי.

דבר שני: לקנות עוד מגן מזרון כזה (תלת שכבתי) קטן, בגודל של מיטת תינוק. ושטוח. בלי גומי.
לפרוש אותו על המיטה, מלמעלה על הסדין, מתחת לילד הכי מפושתן. אם צריך שניים אז שניים.
ומעליו לפרוש מגבת.
הכי חשוב להשתדל שצד אחד של המגן-מזון הקטן תקוע מתחת למזרון, ועל הצד השני שלו ישן מבוגר, שלא יתגלגל יותר מדי מהר בלילה. או למצוא דרך אחרת לקבע אותו.
ואז זה קל יחסית: הילד משתין על המגבת שעל המגן מזרון. הכתם לא מתפשט על קילומטרים, כי יש לו לאן להיספג. (זו עיקר הפואנטה!)
בבוקר או בלילה את משליכה את המגבת, משפריצה קצת חומץ-ניקוי על המגן-מזרון, מנגבת ומשמישה מחדש. פורשת מגבת חדשה. הרבה יותר קל להחליף, פחות כביסה.
רק מדי פעם את צריכה להחליף את המגן-מזרון העליוןם, של התינוקות.
והסדין המקורי נרטב רק פעם-ב.
(חומץ-ניקוי: 50% חומץ, 50% מים, ועשר טיפות שמן עשב לימון, בתוך שפריצר)

אם אין לקנות, תעשי לך מגני-מזרונים קטנים, משעוונית שתתני לתופרת לגזור לחתיכות הולמות ותפור אותה לבד מגבת. עם כמה פסי גומי ארוכים שיאפשרו לזה להיאחז מתחת למזרן.
שווה את ההשקעה, באמת.

בלי מגבת על המיטה בלילה, לא היו לי חיים.
במוקדם או במאוחר הייתי שונאת את הבן שלי.
הפיפי הזה נכנס לך לנשמה - ודוקר.
עכשיו - אני בסבבה. יחסית

הוא משתין, אני מחליפה בקטנה, הסדין המקורי נשאר (הרי להחליף סדין של מיטה זוגית זה עיקר העונש) ומתעצבנת רק פעם בשלושה חודשים, אולי.

==============

בכל מה שכתבת, חסר לי המרחב שאת נותנת לעצמך, כשאת עם הילדים.
למשל: כשאני מתיישבת ליד השולחן אני לא קמה לאף אחד עד שאני גומרת 70% מהמנה שלי. חוק.
למשל: פעם ביום, כשאת נכנסת למשימה מסוימת שדורשת תזמון, את ממשיכה בה ולא מפסיקה באמצע בשביל אף אחד מהילדים, עד שאת גומרת את זה.
למשל: חצי שעה או אפילו רבע שעה ביום מנוחת צהריים.
<אמא שלי היתה מחזיקה מעמד עם שלושת האחים שלי חצי יום, ואז באחת בערך היתה קורסת, לוקחת שמיכה לסלון, שוכבת ואומרת: תעשו מה שבא לכם, אני ישנה. והיתה ישנה, לא משנה מה. חוק. אז ברור שאיכות המנוחה היתה, נו, דינאמית... אבל אף אחד לא הקים אותה משם. כי היא היתה זקוקה לזה וזהו>

כשאת לא נותנת לעצמך את הלגיטימציה למנוחת צהריים, הבעיה היא לא בחינוך ביתי

הבעיה היא שאת אמא להרבה ילדים שסקוקה נואשות לתת לעצמה את הלגיטימציה לדבר כל כך בסיסי, כל כך נחוץ וכל כך אלמנטרי כמו מנוחת צהריים.
את יכולה להאמין שמגיע לך?

<אוף זו אני הפלונית מלמעלה>

נראה לכם הגיוני לבקש מהם לקפל את הכביסה שלהם לפחות?
נראה הגיוני, אלמנטרי, ברור. חיובי. חיוני. מתבקש. רצוי.
מה שכן, לפעמים יעיל להציג את זה בדרכים שונות.
כתבו על זה המון, פה ובמקומות אחרים, על איך להפוך את הסידור לכיף.
(לעשות "חפש את המטמון" שבו מאתרים משהו שצריך לעשות, להיות "דוור" ולהניע משלוחי חפצים למקום שלהם ברחבי הבית, להצמיד לזה שירים...).
יש דרך מסוימת, מן הסתם יותר מאחת, להגיד לילדים "עכשיו צריך לסדר" בטון כזה שיעיף אותם מיידית לצד השני של כדור הארץ, והם בחיים לא יחזרו לסדר.
המזל הוא שיש גם דרכים אחרות

לא תמיד קל למצוא את הטון הנכון....

============

משהו שחסר לי זה אומנות
בדיוק גיליתי עכשיו את הנושא של בנייה בקרטון. יש קומונת בנייה בקרטון בתפוז. ויש אתרים באינטרנט... אולי זה יהיה טוב לך? כי החומרים זולים וזמינים (קרטונים, נו! וחוץ מזה רק דבק, סכין יפני, אולי נייר מים וצבעים) ואפשר לעשות בזה כמעט כל דבר.

עוד משהו שעזר לנו: טבלת ניקיון שבועית.
לכל יום יש את האזור שלו בבית.
ראשון - מטבח
שני - חדר שינה
שלישי - וכן הלאה....
הטבלה עברה למינציה, היא תלויה על הדלת באמבטיה (והיא מול העיניים כשיושבים על האסלה!

, ויש גם עיגולי וולקרו ליד כל יום וחץ עם וולקרו שמצביע על היום הרלוונטי.

המטרה של זה היא לא לסדר, באמת וביסודי, את החלק הזה של הבית. בשבילי זו לא משימה ריאלית.
המטרה של זה היא לעזור להתמקד. למנוע הצפה רגשית.
במקום שכל הבית ייראה איום ואת תגידי "הכל בבלגן! צריך לעשות את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואתזה ואתזה ואתזהואתזהואתזה" וישר תתמוטטי -
את אומרת: הבית הפוך. מה עושים? וואללה, היום זה היום של השירותים, אם אני אנקה את האסלה כבר ארגיש יותר טוב. אז את מנקה אותה "על הדרך" כשאת גומרת להשתין - ויש לך על מה להרגיש טוב. את היומית שלך עשית. ואם על הדרך הצלחת גם להעביר ויש על המראה, או לקחת חמישה פריטי לבוש למקום אחר - שיחקת אותה בגדול. ומחר נגיע גם לסלון.
(כמובן שזה לא כולל את הדברים שחייבם לעשות כל יום, כלים וארוחות למשל. אבל כל דבר אחר שאיננו יומי)

=========
זה מתקשר לי למה שכתבת על זה שאת לא אוהבת טבלאות כוכבים עם בונוסים ופרסים.
מסכימה אתך על הפרסים, אבל לא על הטבלה עצמה

אפשר להקדיש טבלה, או לוח שנה לילד אחד, או לכל הילדים, וכל יום שהם עושים איזה דבר-סדר-וניקיון היום הזה מקבל ציור של סמיילי. (אפשר גם מדבקה, אבל לדעתי ציור פשוט בטוש שווה יותר)
הפרס הוא החיוך.
הפרס הוא גם העובדה שאת ההישג רואים בעיניים! אחד הדברים המתסכלים בעבודות בית, גם בשבילנו וגם בשביל הילדים, זה שתיכף נהיה שוב בלגן ואף אחד לא זוכר לך שאתמול סידרת.
אבל הטבלה זוכרת! הסדר שסידרת בשבוע שעבר - עדיין שם. מוערך. תופס מרחב ראייה. תורם חיוך.
הטבלה עוזרת לנו לזכור את החיובי, להעצים אותו, לשים עליו דגש. לעשות את זה שוב.
תראה כמה חיוכים יצרת השבוע! איזה כיף! אני רק מסתכלת על זה, בא לי לחייך גם! <חיוך, חיבוק, נשיקה>
אמא, למה את כל הזמן מחייכת?

_הירגעי, הניחי לילדים לבחור בחיים המתאימים להם בלי כל כך הרבה פחד,
זה קונפליקט גדול מאוד
אני כבר בחרתי עבורם חנ"ב מאיזה גיל אפשר לתת לילדים לבחור?_

ידידה שלי היא בחינוך ביתי, והיא נתנה לילדים לבחור.
אני חושבת שמגיל שמונה או תשע.
ילדה אחת שלה ניסתה חצי שנה, החליטה שזה לא בשבילה וחזרה הביתה.
ילדה אחרת התמידה ומרוצה.
אני חושבת שלפחות לאחת מהן היא הצליחה לארגן הסכמה למערכת שעות חלקית - רק כמה ימים בשבוע.
לדעתי חופש הבחירה הזה הוא חיובי.

שפלה

שפלה
שפלה זה איזור גדול... מוכנה לתת עוד פרטים? יש כאן עוד קבוצה שמתארגנת ואולי יהיה ניתן לשתף פעולה

חזרנו הביתה מאירוח אצל משפחה היה יופי!
אמנם חזרתי עם טון כביסות כי יצא שאחד הילדים השתין בלילה על כמות של שמיכות פוך
והיה לי כל כך לא נעים להשאיר את כל הכביסה הזו למארחת שיש לה גם ככה טון כביסה
לפני שבת כי כל המצעים עולים היום מהסוכה הביתה
אז לקחתי איתי את כל השמיכות לכבס ובעלי יחזיר לה מחר

היה מצחיק לשמוע בצאת החג שקדאפי מת
ותוך כדי ארגון בית המארחים התבדחנו על הבדיחה שרצה מאז המפיכה
"למכירה שמלות יד שניה מרודן"

קיבלתי סמס בצאת החג
ממישהי מהקהילה (נו עכשיו היא תדע שזו אני)
ראית את הדף החדש בבאופן?
איזה דף שאלתי
נו זה שבכותרות
לא יודעת אמרתי
זו מישהי שפתחה דף על כמה רע לה בחינוך ביתי
והיא כל הזמן מתלוננת ומתלוננת מילה טובה לא יוצאת לה מהפה
כנסי לקרוא

הרגשתי כל מיני דברים
שההסוואה שניסיתי לעשות כאן אכן עבדה אם לא זיהו אותי
שמה שאני משדרת בימים רגילים זה בטח לא מה שאני שופכת כאן בדף
שהיא ביצ'ית ושהיא לא רגישה

אחר כך לא הפסקתי לצחוק לעצמי והמארחים שלנו בחג לא הבינו
מה אני מתגלגלת לי מצחוק כל כך
כמה זהירים צריכים להיות במה שאנחנו חושבים ואומרים על אחרים לא יאומן
ובכלל כשאנחנו שופטים אחרים וחושבים עליהם כל מיני דברים

זה מזכיר לי עוד סיפור מהעבר על מישהי שאחד הילדים שלה הוא בעל לקות תקשורתית
והיא לא מדברת על זה או מספרת על זה בראש חוצות
ברור!
אבל אני כן יודעת את זה
בכולופן
יום אחד מישהי מהמפגשים האלה באיזו שיחה אמרה לי:
הילד של זו מה זה מוזר בכלל הם משפחה מוזרה
ואני בלעתי את הרוק מצד אחד לא יכולה להגיד לה שיש לו לקות תקשורתית
כי האמא שלו לא מעוניינת לפרסם את זה בחוצות העיר
מצד שני בא לי לשטוף אותה בהרצאה הגיד לה גם את זה
ולגרום לה להרגיש לא בנוח
למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי גם לי חשוב מה חושבים עלי
כי מפריע לי שאנשים מדברים ומדברים ומדברים (מי אמר דנה ולא קיבל?)
ואולי בגלל זה נוח לי יותר להתבודד

כי הדוגמאות האלו שנתתי למעלה צורמות לי כל כך
וממש משפיעות על החלטות שלי
אני יודעת אני יודעת תגידו שאנשים תמיד מדבירם ותמיד יש להם ביקורת
כל כל מה שלא תעשו
נכון

לפני כמה ימים מישהי קרובה לליבי ואני לליבה (אפילו שאנחנו לא נפגשות הרבה) מהשכונה בה אנו גרים שאלה אותי למה לא רואים אותי בכלל
אז אמרתי לה שלא נעים לי להסתובב באזור אני מרגישה עיניים נעוצות לי בגב

היא אמרה לי מה איתך בכל מקום אנשים מדברים ככה זה אנשים מה את שמה!

החג הזה למדתי משהו מבן משפחה בן 65
אצלו כולם "בחורים טובים"
הוא תמיד דן את כולם לכף זכות ולא תשמעו אותו אומר מילה רעה על אנשים
גם כאלה שאולי ניצלו את טוב ליבו
כבר אמרתי לכם שצמתי ביום כיפור ודם צמתי!
יש לי הרבה מה למרק אבל בחטאים שבין אדם לחברו
אלוקים קצרה ידו מלהושיע
אולי אם היתה לי גם עין טובה לא הייתי חוששת מדיבורים של אנשים
אני צריכה לעבוד על המידות שלי בעצמי

אתייחס למה שכתבתן עוד מעט

אשתה משהו חם
וגם אגלגל את המחשבות שלי החג הזה
על החינוך הביתי והחששות שלי בעצם

מזל שקניתי אוכל מוכן הכל כדי להיות איתכן כאן
מה היינו עושים בלי האוכל המוכן
לא שאין מה לעשות או להכין לכבוד שבת קודש

היה מצחיק לשמוע בצאת החג שקדאפי מת
מצחיק? 0-:
"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"

_היה מצחיק לשמוע בצאת החג שקדאפי מת
מצחיק? oh
"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"_

מצחיק בגלל הבדיחה על הרודן עם השמלות
תשמעי אני לא בעמדה של הומאניות תיאולוגית
אני לא אלוקים
כשאני שומעת על מותו של רודן שטבח
באלפי בני אדם אני לא בוכה ואני לא בצער
כמו מי שברא אותו (שעל זה בעצם נאמר המשפט שציטטת
הצער בו היה שרוי אלוקים על מותם של המצרים בים סוף)
אני בסך הכל אדם לא מלאך

ואני מאמינה שאיפה שיש כוונה ועשייה יש ברכה והצלחה.
זה משפט טוב מאוד בשבילי
תודה רבה

תמרוש רוש
איך קוראים למזרון הזה?

_עוד משהו שעזר לנו: טבלת ניקיון שבועית.
לכל יום יש את האזור שלו בבית.
ראשון - מטבח
שני - חדר שינה
שלישי - וכן הלאה....
הטבלה עברה למינציה, היא תלויה על הדלת באמבטיה (והיא מול העיניים כשיושבים על האסלה! blink, ויש גם עיגולי וולקרו ליד כל יום וחץ עם וולקרו שמצביע על היום הרלוונטי._

אוקיי אז כאן אני חושבת שבשלב זה לא יעבוד
היה לנו מן סדר כזה לפני כמה שנים כשהם עוד היו קטנים
אבל כיום אני לא חושבת שזה יכול לעבוד בגלל האופי הדינמי של החיים שלנו
(חוץ משבת שזה חובה הכנות לפני שבת)
אבל
היום בעלי ואני אמורים לשבת על
סדרי עדיפויות (מה שרסיסים הציעה לי לבד אעשה איתו)
ואני אעלה גם את הרעיון הזה שלך
מה שבשמת כתבה לי על המחקרים הקוגנטיביים עליהם מתבססת גברת פליי ליידי
יושב לי בראש חזק מאז במיוחד לאור ההוכחה החותכת שהית ה לי לזה לגבי שעות השינה שלהם
ואני רוצה להחיל חוקים חדשים בבית כדי להכניס קצת שפיות

החיוכים זה גם רעיון טוב
היה לבשמת פעם רעיון באחד הדפים שאני כבר לא זוכרת
על משימות שמסמנים עליהן

עם טוש מחיק

כיף שהתארחתם ושנהניתם!
אנחנו מוזמנים די מעט, וגם אני נהניתי כשהוזמנּו לחג הראשון, אפילו שזה לא היה הצד שלי... ואפילו שהיינו צריכים להביא אתנו מצעים...

כמו שכתבה אורלי נ, באמת התכוונתי לחוג אומנות עבורך. לצאת לאיזו שעה ערב בשבוע זה לא מעשי?
האמת, שגם לי קשה להביא את עצמי להירשם לאיזה חוג התעמלות, אפילו שברור לי שזה יהיה טוב מאוד בשבילי, אבל נראה לי שברגע שאירשם, אכנס לשגרה.
ואם בכל זאת לא מתאים לך להתחייב למשהו שנתי, בטח אפשר למצוא סדנה של פגישות ספורות.

בקשר לכניסה ליום לימודים בודד בשבוע:
לא התנסיתי באפשרות הזאת (רק גלגלתי אותי במחשבתי אינספור פעמים

), אבל נראה לי שהסיכוי הגבוה ביותר לקבל את הסכמת ההנהלה הוא במקרה שתציגי את הדברים מנקודת ההשקפה שלהם.
אם צוות ביה"ס יסכים לכבד את עמדתך בדבר חשיבות החינוך הביתי ויאפשר כניסה חלקית לביה"ס, אך יעדיף שזאת תהיה דווקא ביום לימודים סטנדרטי ויבשושי, תוכלי להתייחס בעיקר לצורך של הילדים בחברה, להעשרה שהיא מעבר למצוי בבית, אפילו לומר שאת חושבת שהם זקוקים למסגרת במידה מסוימת, אך שבכל זאת תרצי להמשיך בחינוך הביתי בגלל כל העקרונות (חופש בחירה, עצמאות... ואולי עדיף שלא לפרט באוזני ההנהלה) שהנחו אותך עד כה. לומר שלדעתך גם עבור הילדים וגם עבור המורה שתלמד אותם יהיה פשוט יותר, אם הם לא יגיעו ליום שמצריך רצף הימצאות בביה"ס.
לדעתי, החוק מנחה את בתיה"ס לאפשר לילדי החינוך הביתי להשתמש במשאבים שלהם ואפילו מברך על כך, אלא שאני לא יודעת מה קורה בפועל, בייחוד כיוון שהחוק מותיר כנראה את ההגדרות מעורפלות.
למשל, כששקלנו חינוך ביתי, ודיברתי עם הסגנית דאז, היא אמרה שאם הילדה לא תהיה תלמידה מן המניין, הם לא יסכימו לאפשר לה לצאת לטיולים, כי לא יכירו אותה ואת התנהגותה.

רעיון אחר:
יש בד"כ קייטנות בחופשות לאורך שנת הלימודים. אמנם החג הבא הוא בעוד חודשיים

, אבל אולי זה כיוון ששווה לשקול. כך תדעי שיש כמה נקודות קבועות בשנה, שיש לך אוורור ולילדים מסגרת חברתית.

גם אם אוריד חיצונית מהעומס, הוא נשאר בתוכי
אני חושבת שכעבור זמן זה יחלחל פנימה.

כתבת שאת נרדמת מוקדם, ולכן לא ניסית לערוך רשימות שיעזרו לארגן את המחשבות. אבל את קמה מוקדם... אולי זה זמן נוח? (אפשר גם על נייר, ואז תימנעי מרעש הקלדות...)

חורף טוב!

אה, כתבתי בזמן שכתבת, ולא ראיתי שאת מתכננת לשבת עם בעלך בעניין. רעיון טוב מאוד! בהצלחה!

וחוץ מזה, פתאום בלט לי בעיניים, שהפרצופונים היחידים בהודעה שלי עצובים, אז קבלי (וגם לעצמי):

"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"
מה הקשר?
זה לא אנחנו הטבענו.
ואת לא אלוהים (אני מקווה).
כך שקדאפי לא מעשה ידייך, ולא לך ולא לנו אין שום קשר למותו.
מותר לנו לשמוח על מותו של הרודן.
בניגוד למצרים, שאותם - לפי הסיפור - אלוהים הטביע למעננו, כדי להציל אותנו (למי שמתקטנן, אותנו = עם ישראל, בסדר? מי שקורא כאן ולא רואה את עצמו חלק מעם ישראל, זה לא חל עליו. אני, שכותבת, כן רואה את עצמי חלק מעם ישראל ולכן זה הסיפור על אבות אבותי, בין אם הוא אמת או בדיה).

ועם זאת, תסלחו לי על הציניות, לא בטוח שיהיה שם יותר טוב. לא ראיתי שמצרים השתפרה אחרי סילוק מובארכ, להיפך. ולא ראיתי שבעיראק כל כך יותר טוב אחרי חיסול סדאם חוסין.

כיף שהתארחתם ושנהניתם!
התארחנו המון בחגים האלו בגלל חוסר היכולת שלי לתפקד בתקופה האחרונה
אני מתגלגלת עם בטן סוף שמיני בנוסף לכל העניינים

אנחנו מוזמנים די מעט,
גם אנחנו פשוט הזמנו את עצמנו החגים האלו
אפשר לומר שכפינו את עצמנו אפילו

באמת התכוונתי לחוג אומנות עבורך. לצאת לאיזו שעה ערב בשבוע זה לא מעשי?
חוג אומנות לא כי יש לי כל מה שנדרש בבית הכשרון הנסיון וכו'
כל מה שאני צריכה זה לעשות את זה

לומר שאת חושבת שהם זקוקים למסגרת במידה מסוימת
נשמע לי כמו פתח לצרות להגיד דבר כזה

אמנם החג הבא הוא בעוד חודשיים
יש קייטנות בחנוכה?!

אבל רגע
בחגים הולך לנו טוב כי יש המון מפגשים חברתיים

כתבת שאת נרדמת מוקדם, ולכן לא ניסית לערוך רשימות שיעזרו לארגן את המחשבות. אבל את קמה מוקדם... אולי זה זמן נוח?
יש כאן ילדים שגם מתעוררים מוקדם
ארבע וחצי והלאה

אז קבלי (וגם לעצמי):

_מה הקשר?
זה לא אנחנו הטבענו.
ואת לא אלוהים (אני מקווה).
כך שקדאפי לא מעשה ידייך, ולא לך ולא לנו אין שום קשר למותו.
מותר לנו לשמוח על מותו של הרודן.
בניגוד למצרים, שאותם - לפי הסיפור - אלוהים הטביע למעננו, כדי להציל אותנו (למי שמתקטנן, אותנו = עם ישראל, בסדר? מי שקורא כאן ולא רואה את עצמו חלק מעם ישראל, זה לא חל עליו. אני, שכותבת, כן רואה את עצמי חלק מעם ישראל ולכן זה הסיפור על אבות אבותי, בין אם הוא אמת או בדיה).

ועם זאת, תסלחו לי על הציניות, לא בטוח שיהיה שם יותר טוב. לא ראיתי שמצרים השתפרה אחרי סילוק מובארכ, להיפך. ולא ראיתי שבעיראק כל כך יותר טוב אחרי חיסול סדאם חוסין._
כן, בדיוק מה שרציתי להגיד

אני דווקא בדעתה של אמא בבית. קשה לי לחשוב על מותו של אדם, ולא משנה מי הוא כ"מצחיק". האמת, גם לא משמח אותי שהוא מת. זה שהיתה מהפכה, זה שהוא כבר לא רודן - זה משמח. אבל זה שהוא מת? למה לי שימות? כל העניין ב"מעשי ידי טובעים בים" הוא שכל אדם הוא יצירה חד פעמית ומופלאה, ולכן מותו הוא טרגדיה.

זה, כמובן, ברמה התאורטית. פרקטית, ממילא לא התכוונת לומר שעצם המוות שלו הצחיק אותך, אלא שהמוות שלו גרר התבדחויות שהצחיקו אותך, שלזה אני לגמרי מתחברת. מוכנה להתבדח על (כמעט) הכל. אולי זה לא קונסיסטנטי עם מה שכתבתי קודם.

קודם כל, בשעטו"מ על ההריון המתקדם!

אויש! ילדים שמתעוררים בארבע וחצי?! ואי אפשר להחזיר אותם לישון? נו, פלא שאת מחוסלת???
גם פה יש התעוררויות במבחר שעות, והגמ"ל שפצחתי בו בתחילת השבוע טרם שיפר את המצב, אבל לרוב חוזרים לישון מתישהו עד ההתעוררות הבאה...
זה באמת קשה.
בחופש אני עוד איכשהו מתפקדת עם זה.
עוד מעט כשיהיו לנו דד-ליין בבוקר וסדר יום מובנה ועמוס, יהיה מתיש בהרבה. באססססססססה!

_לומר שאת חושבת שהם זקוקים למסגרת במידה מסוימת
נשמע לי כמו פתח לצרות להגיד דבר כזה_
טוב, כתבתי מיד שזה בד בבד עם המשך החינוך הביתי. חשבתי שמה שישכנע יהיה לומר מה שהם רוצים לשמוע אבל לסייג את זה לתנאים שלך.
מילא, תתייעצי פה עם בעלות ניסיון מה יהיה נוסח מועיל.

קייטנות בחנוכה? אני בטוחה שאפשר למצוא.
אני לא כ"כ רושמת לקייטנות (עד שיש לי הזדמנות להיות עם ילדיי הממוסגרים), אבל רואה אצלנו פרסומים על קייטנות בחופשות הקצרות, למשל, עכשיו הייתה קייטנה בחופשונת שבין יו"כ לסוכות.
ואם החגים מכוסים בכל מקרה, אז אפשר לרדת גם מההצעה הזאת.

למען האמת, אולי קצת מוזר כמה שהדף שלך מרתק אותי, וכמה נעשה לי חשוב שלא תוותרי בקלות על החינוך הביתי, ושאם בכלל תעשי זאת - זה יהיה רק לאחר מחשבה מעמיקה.
לכאורה, כמי שהסיכוי לחינוך ביתי לילדיה שואף כרגע לאפס או למטה ממנו, הייתי צריכה אולי להתעודד (!) מהקריאה על הקשיים בחינוך הביתי ולהתרשם שכל הבלגאן והמריבות המטריפות, שממלאים את הבית בחופשות ואחרי הצהריימים, היו רק גדלים ומעיקים יותר, לו היינו עוברים לחינוך ביתי.
ובכל זאת, אני רוצה להאמין, שעם כל הקושי האמִתי שבדבר החינוך הביתי הוא טוב (כמעט) לכולם.
עצרתי למחשבה... אבל לא מצליחה להגיע לפואנטה מדויקת יותר כרגע, אז עוזבת את זה בינתיים.

ובעניין חוג אומנות - אני חושבת שהתייחבות למסגרת בהקשר הזה יכולה לתרום.

הרי גם אני יכולה להתעמל בבית, ולכאורה זה מוצלח הרבה יותר: בקצב שלי, בזמן שנוח לי, התרגילים שחשובים לי או שנעימים לי, בלי לבזבז זמן על לצאת ולחזור.
אז למה אני לא מתעמלת???
איכשהו כשאני בבית, תמיד יהיה משהו אחר לעשות, ואני לא מצליחה לגייס די משמעת עצמית לצורך העניין.
אם אדע ששילמתי ושיש מקום ושעה מוגדרים - סביר יותר שזה יתממש.

מכירה את זה שמעבירים סמרטוט על הרצפה מבלי לשפוך מים?
אז למרות שאני מעבירה סמרטוט רטוב מאוד, סמרטוט לח וסמרטוט יבש
בסוף כשאני מסתכלת מרחוק על הרצפה יש איזה שטח קטן שהצלחתי כל הזמן לפספס
כזה שמרחוק רואים שהוא נשאר יבש ויש עליו קצת אבק ולכלוכים קטנטנים
ואני מסתכלת על השטח הזה ואומרת לעצמי: איך הצלחתי לפספס אותו 4 פעמים (גם בשלב הטיטוא)?
אני קוראת לזה השטח המת
והשטח המת הזה משתקף גם בחיים שלנו
ורק מישהו אחר מבחוץ יכול להצביע לנו על השטח המת הזה
או אם אנחנו עוצרים להתבונן על העבודה שעשינו עד כה כמו בניגוב הרצפה
אפשר לראות אותו
את השטח המת הזה

קשה לי לחשוב על מותו של אדם, ולא משנה מי הוא כ"מצחיק".
כבר הסברתי שזה בקשר לבדיחות על השמלות שלו

האמת, גם לא משמח אותי שהוא מת.
זה מאוד אמביוולנטי
מצד אחד ברור שמשמח אותי שרודן שטבח באלפי אולי עשרות אלפי בניאדם חפים מפשע מת
מצד שני לראות אותו ככה בעליבותו
מעורר רגשות חמלה לדעת שכמו שהוא היה רודן הוא היה יכול להיות איש טוב וחבל
(לא על דאבדין ולא משתכחין במקרה הזה)

אויש! ילדים שמתעוררים בארבע וחצי?! ואי אפשר להחזיר אותם לישון? נו, פלא שאת מחוסלת???
להחזיר ילדים שהתעוררו לישון? לא אצלנו..

למען האמת, אולי קצת מוזר כמה שהדף שלך מרתק אותי, וכמה נעשה לי חשוב שלא תוותרי בקלות על החינוך הביתי, ושאם בכלל תעשי זאת - זה יהיה רק לאחר מחשבה מעמיקה.
אני לא רוצה לוותר על החינוך הביתי
אני רוצה למצוא לעצמי פתרון הולם לעזרה וחברה לילדים
אני מקוה שלא יצא מזה שיהיו להם בעיות תקשורת בעתיד
בעקרון הם מאוד תקשורתיים כרגע החברה היא שמקבלת אותם בעיניים פעורות
אמרתי שהם מדברים בשפה מאוד גבוהה? אני שמה לב שהרבה ילדים שבאים איתם במגע
טועים לחשוב שזו סוג של התנשאות
למשל ויכוח שהיה בן שניים מהילדים בחג-בגילאי 4 ו-7
האם אומרים נכחדים בכ' דגושה או נכחדים בכ' רפויה
בחיי שאין לי מושג מאיפה הם מביאים את הויכוחים הלשוניים האלה ביניהם

המריבות זה קטע קשה
לא זוכרת אם כתבתי כאן שאני תמיד אומרת שמתוך המריבות בבית ביניהם
הם ילמדו להסתדר בסוף בחוץ
שזה שיעור עבורם וקודם חשוב לדעת להסתדר בתוך ביתך לפני שאתה מנהל יחסים בחוץ
אבל
לאור המריבות הקשות אני תוהה אם ככה זה צריך להיות

הרי זה לא טבעי שהם יהיו כל היום עם עצמם
אם היתה להם חברה הם לא היו בחיכוך כל כך גדול אחד עם השני

אני זוכרת את עצמי חוזרת מבית הספר ונהנית מהשקט עד שאחותי תחזור מהגן
או בימים שהייתי "חולה" ולא הלכתי לבית ספר נהניתי מהשקט בבית
בלי אחים בלי מריבות בלי בקשות של ההורים

כשכבר היינו בפנימיות היו הגעגועים לבית לפינה ולשקט
איכשהו תמיד מחפשים שקט בחיים האלה!

אומרים ששבת היא מעין גן עדן
לא עושים כלום בעצם הרי האוכל כבר מוכן רק צריך להניח על הפלטה
מלאכות הבית אסורות
מחשב, אש, כתיבה וכו'
ואז אתה מוצא את עצמך בשקט עם עצמך
ודוקא אז השקט הזה קשה
יש גם איסור להיות עצובים בשבת ובטח ובטח שלא לבכות
זה מעניין כי השקט הזה הוא שקט אמיתי שיוצר אצלך התמודדות עם עצמך
והעניין הוא להתחבר לאנרגיות החיוביות היורדות לעולם בשבת לשמח ולזכות בזיו השכינה
כשאנחנו מחפשים את השקט ביום יום זה בעצם לא שקט אמיתי
כי כשאני רוצה שקט אני רוצה לשבת בשקט מול המחשב
או לעשות את עבודות הבית בשקט (אילו שאיפות..)
גם בתור ילדה השקט שהיה בימים של OFF מביצפר לצפות בטלויזיה למשל
אז איזה מן שקט זה?

אוקיי אז ילדים שנמצאים בחינוך ביתי לא זקוקים לשקט מהגן או מביצפר
אני אף פעם לא הייתי במצבם דאמט אני לא יכולה לזהות למה הם זקוקים
מתוך דפוסים מוכרים לי

אתמול לא ישבנו בעלי ואני הוא פירק סוכה אני נרדמתי

לפעמים הכל הולך לי כל כך בעצלתיים וכל המשימות נראות לי כמשהו בלתי מושג
אני עושה הכל לאט לאט וכל הזמן דוחה את הזמן עם עוד כוס קפה ועוד אחת ועוד אחת
לברור את האורז יווו.. יש עוד לקלף תפוחי אדמה זה נראה כל כך קשה
לערוך את השולחן ואוטוטו גם צריך להכין צהריים

את בחודש שמיני!

את בחודש שמיני!
נכון!

הפחדים שלי מוכחים עד כה כפחדים לא מבוססים
אני מפחדת שהם לא ידעו לקרוא כמו שצריך
שלא ידעו היסטוריה ויהדות וגמרא וחשבון ובלה בלה בלה
למה זה לא מוכח? כי עד כה הם אולי לא יודעים לקרוא כמו שצריך
אבל הם יודעים הרבה דברים אחרים
יש בהם שמחת חיים ועליצות הם לא כבויים

האידיאולוגיה היתה יפה ונפלאה ומשוחררת עד שהם גדלו
כשהם גדלו החלו הבעיות החברתיות לבוא לידי ביטוי
כשהם גדלו החלו החששות מפני העתיד

כשהייתי אמא צעירה עוד לא הכרתי את כל "משפטי הקסם" ה"מעצימים" שאנשים זורקים לך
ואיזו אשה שראתה אותי עם הילדים אמרה לי "איזה חמודים צרות קטנות כשהם גדלים הצרות גדולות"
הבטתי בה בהלם

_את בחודש שמיני!
נכון!_

אתמול אמרתי לבעלי שאני כבר מבוגרת להריונות
כבד עליי
פתאום אני אשכרה מרגישה כדור ענק של נוזלים עם תינוק וכל הנלווה
מקדימה שפשוט צריך לסחוב אותו
לסחוב
לא הרגשתי ככה בהריונות קודמים
אות לתהליך ההתבגרות שאני עוברת

הכנתי את האורז עכשיו צריך להתגלגל ולהרים תפוחי אדמה
יו זה נראה כל כך קשה
לערוך שולחן לשבת לארגן את המטבח לחתוך סלט לחמם את הפרגיות המוכנות שקניתי
כבר הרתחתי ביצים לבוקר והכנתי פשטידה
מאז שדיברנו על כביסות כאן בדף הפסקתי לקפל כביסה
היא מונחת על המיטה ומעבירים אותה ממקום למקום בדיוק מה שאני שונאת
מי יודע אולי אצליח לקפל חלק ממנה היום

קודם כל תודה על השיתוף
אני מזדהה עם חלק מהדברים....

_הרי זה לא טבעי שהם יהיו כל היום עם עצמם
אם היתה להם חברה הם לא היו בחיכוך כל כך גדול אחד עם השני _
ומה טבעי? שיהיו עם 39 ילדים זרים אחרים ומורה חסרת אונים?
ויקבעו להם: עכשיו הפסקה ועכשיו להפסיק לשחק
ולשבת בין ארבע קירות למשך כל-כך הרבה זמן
ולתקוע להם ציון= מספר-קטן מ100-שהם-שווים-אותו

חוצמזה, אפשר למצוא את הלבד בחיק המשפחה
מציעה לך לחשוב: אולי תחושת הצפיפות היא גם אצלך?

_אבל הם יודעים הרבה דברים אחרים
יש בהם שמחת חיים ועליצות הם לא כבויים_

ואת זה אי אפשר (וגם לא צריך) למדוד ולכמת
וגם, אני מאמינה, שאי אפשר לקבל אותם בעוצמה כזו בדרך, השונה מחינוך ביתי

חברה פעם אמרה לי משפט שמאוד התחברתי אליו: מבחינתה חינוך ביתי הוא כמו הנקה - אין כאן שאלה של כן או לא, אלא כך היא חושבת שנכון לחיות, על אף הקשיים והאתגרים.

שבת שלום
גמני קניתי עוגות לשבת ולא אפיתי בעצמי
איזה חיסכון....

אה, ולגבי הספונז'ה - אני גם תמיד קובלת על הפיספוסים. למרות שלאחרונה למדתי לראות את התמונה 'מלמעלה' בסך הכל נקי פה. וכל הכבוד!

ודבר אחרון,
אולי תוכלי לשתף לגבי הפרצוף הנוזף שסיפרת עליו קודם

אולי תוכלי לשתף לגבי הפרצוף הנוזף שסיפרת עליו קודם
איזה? ההוא עם בעלי והטוסיק?

מבחינתה חינוך ביתי הוא כמו הנקה - אין כאן שאלה של כן או לא, אלא כך היא חושבת שנכון לחיות, על אף הקשיים והאתגרים.
יש נשים שאובייקטיבית מתקשות להניק ואז בלתי נמנע להשתמש באמצעים אחרים

_חוצמזה, אפשר למצוא את הלבד בחיק המשפחה
מציעה לך לחשוב: אולי תחושת הצפיפות היא גם אצלך?_
ברור צפוף לי צפוף לי מאוד

_ומה טבעי? שיהיו עם 39 ילדים זרים אחרים ומורה חסרת אונים?
ויקבעו להם: עכשיו הפסקה ועכשיו להפסיק לשחק
ולשבת בין ארבע קירות למשך כל-כך הרבה זמן
ולתקוע להם ציון= מספר-קטן מ100-שהם-שווים-אותו_
לגבי הקביעות: וכאן לא קובעים להם? לפעמים הם באמצע משחקים מרתקים אבל אנחנו חייבים פשוט חייבים לזוז
אפילו לי נשבר הלב להפסיק אותם אבל זה קורה לא מעט
ולגבי הארבע קירות בתחושה שלי גם בבית הם בין ארבע קירות הרבה פעמים
לגבי הציון אני חוששת שגם אני ברמת הציפיות שלי מכל אחד ואחד באופן אישי
ועם היחסים שלי מול כל אחד מהם תוקעת להם ציונים בלתי פורמליים...

כשאמרתי לבעלי שאני מבוגרת מדי להריונות הוא צחק ואמר
אוטוטו אוטוטו את אחרי הלידה ואנחנו חוזרים ל-17 כוחות סופר טורבו
16 את 1 אני

ומשהו נחמד
נכון יש את הקטע הזה שכשאבא יוצא עם הילדים שלו
אז אומרים לו כל הכבוד וכאלה?
אז אמרו לו במשפחה כל הכבוד שאתה יוצא עם הילדים לבד
בשמחת תורה (אני נשארתי לישון בבית ריק כי כולם יצאו)
(כאילו אלו לא הילדים שלו אפשר לחשוב על מה כל הכבוד)
אז הוא ענה להם
מה כל הכבוד אשתי עושה את זה יום יום רוב שעות היממה
אני בסך הכל לוקח אותם לשעתיים שלוש

לגבי המזרון - לכי לגוגל, ותעשי חיפוש על Waterproof Matress Protecteor
תחפשי את התוצאות שמתייחסות למיטות מבוגרים וגם למיטות ילדים/תינוקות
יש הרבה חברות שממיצרות אותם, והרבה חנויות שמשווקות.

תמיד תשימי לב שזה במפורש waterproof - יש הרבה מגני מזרון שעשויים מכותנה. אותם את לא צריכה...
וגם שימי לב שבתיאור המוצר מציינים שיש שכבת poly אטומה למים, ושכבת כותנה נעימה.

אני מתגלגלת עם בטן סוף שמיני בנוסף לכל העניינים
ידעתי! רציתי לשאול ושכחתי, אם את בהריון או מניקה תינוק חדש, נו, אז באמת, הורמונים מצבי רוח הכל זה בילד אין, באמת לא זמן להחלטות דרמתיות לדעתי כי באמת אצלי בשלב הזה הדיעה משתנה כל יום מהחלטה דרמתית ביותר לחברתה הדרמתית ביותר בקצה השני.

בלוג (מקסים) של אמא בחינוך ביתי

אה ועוד רעיון, שאולי התינוק/ת מפנה לעצמו מקום בתוך המשפחה דרכך עכשיו...

אחלה בלוג מאיפה הבאת אותו? אני לא מכירה את האתר הזה בכלל

באמת לא זמן להחלטות דרמתיות לדעתי כי באמת אצלי בשלב הזה הדיעה משתנה כל יום מהחלטה דרמתית ביותר לחברתה הדרמתית ביותר בקצה השני.
אני לא יכולה עם זה עם השינויים האלו במצב הרוח

כל יום שישי הלחץ הזה לפני שבת. להתכונן, להספיק, לסדר שיהיה נעים כמה שיותר, מקלחות ולחץ לחץ לחץ
כמה שניסיתי להתארגן לזה מראש בעבר, יום קודם, יומיים קודם, עדיין יש את הלחץ הזה כי זה עם ילדים
אבל אז הרגעים האלה לפני שבת ממש לפני הדלקת נרות
שכל אחד יושב בנחת ומתעסק בענייניו כאילו יודעים שזהו
אפשר להרגע..
שתהיה לנו שבת שלום
שבת שהיא מעין עולם הבא

רציתי להגיד לך תודה שפתחת את הדף הזה.

קודם כל, איזה כיף שיש דף של אמא בחינוך ביתי, והוא נוגע בשורש קיומנו: החיים בבית, הג'אגלינג הקשה עם עבודות הבית וחינוך הילדים והאהבה והזוגיות ואיפה אני בכל זה ואיך אני מתפקדת במצב שאני לא מכירה מהילדות ובערכים שהמצאתי כמעט בעצמי ולמה אני לא סופר-וומן...

ושנית, איכשהו כשהדברים עולים לתודעה ומדברים עליהם, גם החיים של כולנו נעשים יותר מאופסים. לא יודעת איך זה קורה.

בשמת, הוצאת לי את המילים מהפה.
קראתי את הדף הזה מתחילתו ואני ממשיכה לעקוב.
כל השבת אני מגלגלת בראש מה לכתוב כי הרגשתי צורך עז לומר לך, בוקר טוב, שהדף שלך ממש מעודד אותי וגורם לי להיות מאושרת בבחירתי בחינוך ביתי וגם איכשהו שיפר את היחסים שלי עם בעלי (תודות לסיפור הטוסיק).
בקיצור כמו שבשמת אמרה: איכשהו כשהדברים עולים לתודעה ומדברים עליהם, גם החיים של כולנו נעשים יותר מאופסים

_הרי זה לא טבעי שהם יהיו כל היום עם עצמם
אם היתה להם חברה הם לא היו בחיכוך כל כך גדול אחד עם השני_

זאת למשל אמונה שלגביה רשמתי לך קודם שכשאי שתבחני את האמונות שלך, עד כמה הן באמת משרתות אותך, עד כמה הן באמת שלך, עד כמה במבחן המציאות הן מוכיחות את עצמן.
את מתארת את עצמך (כמו כולנו) כתוצר של מסגרת ולכן הבחירה הטבעית שלנו, בכל פעם שיש קושי (וסוף הריון עם הרבה ילדים בבית זה ממש ממש ממש הכי בקצה שאפשר !!) היא לנסות לאמץ חזרה דפוסים ואמונות ראשונים וקדמוניים אבל לא בהכרח רלבנטיים או מקדמים מבחינתנו. לפעמים האמונה הזו יכולה לגרור אותך לשפוט את הסיטואציה לגמרי בלי פורפורציה. למשל: הילדים רבים - אז את חושבת לעצמך ש הרי זה לא טבעי שהם יהיו כל היום עם עצמם אם היתה להם חברה הם לא היו בחיכוך כל כך גדול אחד עם השני וישר את מתחילה, בלי לשים לב אפילו, להפעיל את מנגנון רגשות האשמה האמהיים - למה את לא דואגת להם יותר לחברה ואולי את עושה להם עוול בכלל בזה שהם בבית וכו' וכו' - וכל פעולה שלנו שנובעת מהמקום הזה של רגשות אשם מתקשה מאד להוביל למשהו טוב...
לעומת זאת, אם תתהלכי חזק עם אמונה חליפית - "אחים רבים בינהם ומהר מאד ממשיכים הלאה - זה חלק ממערכת היחסים בינהם וכו' וכו' סביר אמד שהתגובות שלך יהיו הרבה יותר מתונות ותוכלי ממש לא להתערבב עם כל זה ולאפשר להם גם לריב וגם להנות זה בחברת זה

(אני מקוה שברור לך שאני כותבת לך כאן את כל זה רק בגלל שאני מזדהה איתך ועוברת את אותם דברים וכל מה שאני כותבת לך מנסה ליישם בעצמי, לפעמים מצליחה יותר ולפעמים לגמרי לא

)

שבוע טוב

אני מלאת פליאה לכוחות הקוסמיים ששולחים לי תשובות
במיוחד במקום שבו יש שקט
ואת זה אני אומרת בהקשר למה שכתבו בשמת ורוגע עכשיו

תודה לכן!!!

היו לי מחשבות בשבת לנטוש את הדף כי חשבתי שאולי זה מיותר
שאולי זו ששלחה לי את הסמס צדקה ואני רק מקטרת וזה לא עושה כאן טוב לאפחד
שאולי אפילו חושבים שאני משוגעת
והנה בצאת השבת אני פותחת את הדף ורואה את מה שכתבתן
חיזקתן אותי מאוד
שוב תודה

וגם לגבי מה שכתבת רסיסים, אלו מחשבות שעברו עליי בשבת-בחינת האמונות שלי מחדש
תודה לה' ששולח לי שליחים טובים, תודה לך

חשבתי בשבת על שוויון
על איך בתוך תוכנו אנחנו רוצים שאף אחד מהילדים לא ירגיש מקופח
וזה רוב הזמן לא עובד
תמיד יש מי שמרגיש מקופח איכשהו בין אם באופן זמני או קבוע
נזכרתי בדברים שאמרתי לאבא שלי כשהיינו קטנים
כשהוא אמר לי שהוא אוהב את כולנו במידה שווה
אז אמרתי לו שאי אפשר לאהוב במידה שווה
וכשגדלנו והוא ניסה לתת לנו חומרית במידה שווה
אמרתי לו אבא אי אפשר לתת במידה שווה אפשר לתת לפי צורך
יש ילד שזקוק יותר תמיד ויש ילד שזקוק יותר באותו זמן
(זה היה בהקשר לזה שהוא נתן לאחד האחים מכונית במתנה כי לא היה לו
והוא התנצל על זה דם כאילו שהוא רצח מישהו וזה היה ממש בסדר
לפחות מבחינתי כי האח הזה היה זקוק למכונית כשלכולנו יש כלי רכב משלנו
בין נשואים בין רווקים אז מה זה משנה? מה הוא יחלק עכשיו מכונית לכל אחד בגלל זה?)
היום אני מבינה את הצורך הזה שלו לתת לכולם באופן שווה כדי שאף אחד לא ירגיש מקופח
אבל זה לא עוזר כאמור

נזכרתי בסיפור הזה שבספר "אחים ללא יריבות" מהסדרה של איך לדבר כך שילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שילדים ידברו (או להפך)
אז הסיפור על האמא הזו עם הקרח שהיא הפשירה מהמקרר והתחילה לזרוק לכל אחד מהילדים קרח
וההוא אמר לי יש קטן יותר וההוא אמר שלי קטן יותר להוא עכשיו יש יותר והיא נכנסה למן לופ מוטרף כזה
שבו היא זורקת גושי קרח ומנסה להשוות ללא הצלחה
נדמה לי שזה גם בפרק על שוויון בין אחים

השבת היתה נינוחה יחסית
לאחר סעודה ראשונה קיבלתי כוחות של אחת שלא בהריון לא יודעת מאיפה הם באו לי
הרדמנו את הילדים עם המנטרות הקבועות בעלי נרדם עם אחד מהם במיטה
ואני במקום להתעלף ולהשאיר את כל הבלגן בבית לבוקר מייאש למחרת
התחלתי לטאטא פניתי שולחן החלפתי מפה וערכתי לסעודה שניה (סעודת הבוקר)
פניתי וניקיתי מטבח (אבל את הכלים השארתי בכיור לא צריך להגזים עם המרץ)
סידרתי חלק מהקונסטרוקציות שהם בנו בצד שלא יהיו באמצע הדרך
עוד סידרתי להם כל מיני אתגרי משחק בסלון שתהיה להם הפתעה לבוקר
הלכתי למיטה והתהפכתי \
מדהים!
כי בשבתות אני מתפגרת כאן
אז חזרתי לסלון לקרוא עד שהרגשתי בשלה ללכת לישון

יש לי קטע כזה חזק בשבתות
(קורה גם באמצע השבוע אבל מיזערי ממש מיזערי)
שאני נואמת וכותשת כאן אנשים
איך בעלי אמר לי בשבוע שעבר
(מזל שהוא כבר למד להכיר אותי ולא לוקח את הנאומים שלי ברצינות אפילו שהם קשים):
תגידי, יש כאן מישהו שלא טעם את נחת לשונך השבת הזו?!
אני פשוט עושה מן רנטגן לא פאיירי כזה לכל אחד כמעט
שוטפת אותם על כל הפישולים שלהם זה מן רנטגן פסיכולוגי שמקביל לטיפול של 5 שנים בערך
אבל זה כל כך לא פאייר כי זה ניתןוץ אמנם נכון עקבי מדויק וחסר הנחות של כל מנגנוני ההגנה שלהם
אבל מרושע מאוד מרושע
אחרי זה אני רוצה לקבור את עצמי איך לא שלטתי ושפכתי את כל זה החוצה?
ועוד על ילדים רכים! מילא על בעלי שכבר רגיל מאז ומתמיד

אז השבת הזו זה היה מאוד רגוע
כל שבת אני חוששת מזה ואני מתפללת בכל ליבי שלא תצא המפלצת היעני פסיכולוגית הזו ממני
ואני מייחלת לשבת הראשונה בה אהיה חפה מכל הזבל הזה שיוצא לי מהנשמה כלפי כולם כאן

מחר אני חוזרת לתפקוד פול טיים עם הילדים בעלי חוזר לעבודה נגמרו החגים זהו זה
מחר מתחיל מבחן המציאות האמיתי

בשבת בצהריים השתמשתי במשפט שבשמת הציעה בזמן איסוף הצעצועים והילדים היו די בהלם
בגלל שתמיד תמיד כשמישהם לא רוצים לאסוף זה הולך באיומים
אז צביקה ואבריימי לא ילכו עם איתנו לגן שעשועים ישארו איתי בבית!
אם צביקה ואביירמי לא אוספים לא ישתתפו בכך וכך
והפעם כשאלו שאספו קיטרו שההם לא אוספים ושלא עוזרים להם אמרתי את המשפט של בשמת:
לא נורא, כולם בסוף ילמדו לסדר
השתררה שתיקה