חינוך ביתי והריון דף בלוג ותמיכה

[אליה*]

הי. אני מגדלת בבית ילדון בן שנתיים איתי מאז שנולד. הריון שני בתחילתו.
מרגישה שנורא נורא קשה לי ולא יכולה לשים את האצבע בדיוק על מה.
קודם כול,תשישות. הקטן עדיין יונק,אין לי הרבה כוח לא לסדר ולא לדברים אחרים.
חווה את ההריון הזה ממש אחרת מהראשון,בו פרחתי למרות העייפות.
אני מרגישה שחוקה,ודואגת לא רק לעכשיו אלא גם מה יהיה כשעוד תינוק קטן יתווסף לחיינו. והרי ההריון הזה כול כך רצוי....איך אוכל להסתדר? ומה יהיה עליי? עולות בי מחשבות לעבור דירה ליישוב על יד הים, לבית פרטי עם גינה, עולה בי צורך לשנות, לחדש.בפועל זה לא ממש אפשרי כרגע כלכלית. יש משהו שמייאש אותי במציאות שלי ואני לא יודעת איך לצאת מזה. אשמח לשיתופים ועיצות, תודה.

[יעלפו_מהמושב*]

היי אליה, גם אני בהריון שני (שבוע 33 וכמה ימים) עם ילדון בן שנה וחצי. אני מזדהה עם התחושות שלך. קודם כל, ברמה הכי בסיסית ופיזית: הגיוני שתהיי עכשיו עייפה. זה הזמן לעייפות, צומח בך בנאדם, וזה מתיש באופן אובייקטיבי מאוד. חוץ מזה, מבחינה פסיכולוגית, אני חושבת, שאצלי לפחות, כמה חרדות זקפו ראש במהלך ההריון הזה והקשו עלי. נניח, אם יש יום קצת מתיש עם הילדון וכבר ערב, ואני חושבת- הוו, עכשיו עוד ארוחת ערב, ולהכין בגדים למקלחת, ולמלא את האמבטיה, ולקלח, ולהוציא, ולהלביש, ולהקריא עוד סיפור ואולי עוד משחק, וככה- מחשבה רודפת מחשבה ופעולה שצריכה להתבצע רודפת פעולה שצריכה להתבצע, בזמן שכל מה שאני רוצה זה לנוח רגע... כשמעל כל זה מתווספת המחשבה של "בקרוב מאוד יהיה כאן עוד אחד כזה! איך אני אעמוד בזה?!", גב הגמל שלי קרוב מאוד לקריסה.

אבל בעצם, אני מנסה להזכיר לעצמי, שגם לפני בואו של זאטוט מס' 1 לא ידעתי למה לצפות, ובסופו של דבר יצא ילד שכולו דבש ומתיקות ואושר (תינוק, כמובן, גם עם רגעי הקושי שמשתמעים מהיותו כזה, כמובן), ושאין לי סיבה לצבור ולאגור חרדות כבר מעכשיו. יגיע זאטוט מס' 2 ונסתדר. אנחנו הרי נוטות להסתדר. נשימה עמוקה...

[אליה*]

תודה יעלפו....
בנוסף קושי הפיזי אני חווה קושי נפשי. יש בי תחושה של החמצה. אני אפילו חולמת חלומות על זה בלילה-שאני שבה לעשות את מה שהנשמה שלי באמת רוצה.
(יצירה). למדתי בבית ספר מוביל בחו"ל אמנות והייתי מצטיינת. עזבתי בשנה לפני אחרונה. לאחרונה אני חולמת על זה חלומות,חלמתי שמורה ידוע לאמנות מציע לי לחזור למסלול היצירה ע"י לימודים אישיים שהוא יכוון אותי וככה אחזור לדרך...ממש חלום חזק. אני מרגישה שכול כך התרחקתי מהדרך שלי כמו דג שהתנתק מהים הגדול ואבד, ואם הוא רוצה לחזור עליו לעבוד מאוד קשה ולחתור כעת נגד הזרם.....
אני מרגישה רחוקה מהייעוד שלי. עד לפני כמה חודשים חשבתי שזה נרגע אצלי ושהייעוד שלי הוא להביא ילדים. מסתבר שהנשמה שלי חושבת שיש עוד משהו בתוכי שצריך לצאת לאור..אני אהיה מתוסכלת כול חיי אם לא אגשים את מה שיש בי. אבל מרגישה כול כך לא מסוגלת...אני כאילו מוותרת מראש. סוג של דיכאון שהגיע אליי רק עם ההריון הזה.כאילו ההורמונים העצימו משהו שהיה חבוי בי.
לא רוצה להיות אימא דכאונית שחיה בתחושת החמצה.רוצה להצליח להוציא את הפוטנציאל שבי לאור, לעשות מה שאני רוצה ואוהבת,להרגיש שאני חיה את החיים במלואם ולא רק צל של עצמי.
מעבר לזה, מהבחינה הפרקטית, כול כך מתלבטת אם לשלוח שנה הבאה את הקטני לגן.זה כול כך לא טבעי לי המהלך הזה. כאילו מה, קשה אז מוותרים על הנוכחות שלו?! מצד שני מרגישה מוזרה כבר, אני והבחירות הלא קונבנציונאליות שלי. כולם מסביבי או לפחות רובם שולחים לגן,וזה עוד נחשב גן טוב, האימהות מחכות בכליון עיניים לאותו ספטמבר מיוחל בו ישלחו את יקיריהם הקטנים לגן ויהיה להם חצי יום רק לעצמן. אני חולמת על זמן לעצמי, אבל לא מסוגלת לחשוב שהאהוב הקטן שלי יהיה חצי יום בלעדיי,ועוד בזמן שייוולד לו אח או אחות קטנים...מה הוא יבין בתת מודע? אימא כבר לא צריכה אותי, יש לה תינוק חדש?
אני מגזימה? הלוואי והייתי כמו רוב האימהות שמסוגלות לשחרר ולנהל את החיים יותר בקלילות ובניצחון.

[אליה*]

לא מרגישה טוב.מרגישה לא שייכת למקום בו אני גרה. לא טוב לי כאן. לא טוב לי בכלל. לא רוצה להתפשר בחיים. רוצה לחיות את הרצונות שלי עד הסוף. לא רוצה להזדקן מתוסכלת וכנועה.

[יעלפו_מהמושב*]

היי אליה, עד שיגיעו בוגרות השבט עם תובנות של שכמותן, אני יכולה רק להזכיר לך כמה מהר הם גדלים.
זאת אומרת, השלב הזה, שבו הם יונקים כל שעתיים וכמהים לכל מגע והחזקה על הידיים, מפנה את מקומו די מהר (נניח ששנה וחצי שנתיים זה די מהר?) לילדים עצמאיים למדי, שרוצים ומבקשים ללכת לבד ולעשות לבד וכו'. נכון, יש עוד דרך ארוכה עד לעצמאות שלהם (ושלנו כאמהות). אבל מבחינת האפשרות לחזור ולמצוא מקום לעיסוקים שהם רק שלך בחיים (בהנחה שיש שם איזה אבא או סבתא או בייביסיטר שיכולים לפנות לך כמה שעות כשזה אפשרי מבחינתך ומבחינת הילדים)- אוטוטו ואת שם.

[יעלפו_מהמושב*]

חוץ מזה, זה קצת מזכיר לי את עצמי בתקופת בחינות- תמיד בשיא הלחץ והטירוף הייתי מסוגלת לכתוב רשימות על רשימות של דברים שאני מוכרחה לעשות, מקומות שאני מוכרחה לטייל אליהם, ספרים שאני כבר ממש מוכרחה לקרוא וסרטים שאני מוכרחה לצפות בהם. איכשהוא, כשהלחץ הסתיים, גם הלחץ להספיק לעשות את כל אלה די התפוגג. זאת אומרת, יכול להיות שאם היה לך את כל הזמן שבעולם עכשיו לעסוק ביצירה, אולי היית כמהה להיות אם. זה לא שאני מנסה אפילו לרמוז שזה לא רצון אמיתי. גם לי, כאמא לבן שנה וחצי ובהריון, יש לא מעט תחושת החמצה פוטנציאלית על משרות שלא אגיש אליהן בכלל מועמדות בגלל המצב המשפחתי שלי, אבל רק מזכירה שזה לא תמיד אידיאלי כמו בדמיון שלנו.

[אליה*]

יעל תודה! הדברים שכתבת באמת עשו לי טוב על הלב...כנראה שאני צריכה פשוט לעשות ריסטארט פנימי כזה, לקחת נשימה עמוקה,להיות קצת עם עצמי, להתחדש ולקבל כוחות...להרים את עצמי ואת הבטחון העצמי והאופטימיות שלי מהרצפה. להתחיל לגלות מחדש את השמחה דווקא מהמקום בו אני נמצאת.
היום למשל קניתי לי צמר לסריגה.אני יודעת שלא יהיה לי הרבה זמן לעשות את זה, אבל בכול זאת,גם בכמה דקות שיהיו לי אנסה לעשות משהו.ולסרוג,לפחות בתור התחלה ,יכול לעשות לי טוב,סוג של מדיטציה. מקווה שתחושת ה"איכסה" הכללית תעבור לי במהרה. אתמול בערב התעמתתי עם בן הזוג ובאתי אליו בטענות שהוא לא מרוויח מספיק כדי שנעבור לבית קרקע...מצאתי בית מדהים בהבדל של 1300 ש"ח מימה שאנחנו משלמים עכשיו. הלוואי וזה יכול היה להסתדר. זה גרם לי להרגיש עוד יותר מיואשת חוסר היכולת. הרגשתי כאילו אני חיה במקום ובצורה שלא מתאימים לי וזה גרם לי כאב בטן גדול. הוא אמר שאני מתנהגת כמו ילדה...אולי הוא צודק.אבל בכול זאת,לא מוכנה להיכנע למציאות או סביבה אותה אני מעוניינת לשדרג. חשבתי אפילו לטפל בבוקר בעוד ילד כדי להשלים את ההפרש לטובת 450 מ"ר של גינה פרטית. הלוואי ודלתות ייפתחו בפניי ורצונות יוגשמו. שוב תודה לך יעלפו!

[אליה*]

טוב, לא ידעתי שעד כדי כך עם ההריון הרצוי הזה יש לציין, ארגיש גם סוג של דכדוך וייאוש. בקושי להתקלח בא לי, מה שממש לא אופייני לי.
היום כולנו חולים. אבא אמא וקטני עם חום רק בלילה כבר יומיים.
מרגישה ייאוש,כאילו אין לי את עצמי כבר ואין לי יותר חשק לכלום. אני נעשית אדם עצוב,עייף.כואב לי עליי,כמה שזה נשמע מצחיק. אני, שהייתי בחורה כול כך עוצמתית,מלאה אמונה ובטחון, אופטימיות וכשרון ליצור מציאות, הפכתי לסמרטוט דהוי. לפעמים חושבת שאולי הזוגיות הזאת לא עושה לי טוב. ואז קול פנימי אומר לי שזה לא קשור לאחר אלא רק בי. או שכן או שלא.
איך יוצאים מהפלונטר ומוצאים חשק להתלבש ולצאת מהבית? אם לא בשבילי לפחות בשביל הילד? אבל אין לי אפילו לאן לצאת.אני פשוט בודדה.
לא הייתי מאמינה שההריון הזה ייכנס אותי בכזו צורה ברוטלית פנימה וינתק את הליבידו שלי מהעולם החיצוני. התקשרו אליי וביקשו שארצה במכללה, ועשיתי כמעט הכול כדי לדחות את זה מעליי.בא לי רק לאכול ולישון. הלוואי וזה זמני. הלוואי ועוד אצליח לחזור לכוחות הפנימיים שלי. הלוואי ועוד "ייצא ממני משהו"...

[אליה*]

אגב, המרגיעון כתב: "זכותינו להיות מטומטמים, ככול שנחפוץ". לא יודעת אם להתעודד או לדאוג...

[פלוני_אלמונית*]

אליה אם את עדיין כאן את יכולה לכתוב מה קרה "בסוף"?
אני עכשיו בדיוק במצבך אז. תחילת הריון. סמרטוט. דיכדוך. בבית עם פעוטה בת שנתיים. אין כח לכלום. בחילות והקאות.
מאוד יעודד אותי לשמוע מה את חושבת על כל זה אחרי הזמן שחלף....