חיים חופש בערבה בלוג משפחה בחינוך ביתי

מה?

מה שעולה לי בראש דבר ראשון זה לשאול אותך : "מאיפה הבאת את זה"?

אבל היות ומדובר פה בשיחה וירטואלית,אז יש לי קצת זמן לחשוב לפני שאני מגיבה
והאמת היא,אם אני רוצה להיות כנה עם עצמי (ואיתך),האמת היא שיש לי מושג מאיפה הבאת את זה. לא זכור לי כמובן ההקשר אבל היות ואני מכירה את עצמי די טוב,סביר להניח שמתישהוא,באחד הדפים,התבטאתי בצורה ,איך לומר: חסרת טקט?
זה קורה לי לא מעט . בדיוק הרגע חזרתי משיחה בנושא עם חברה קרובה.לפעמים אני לא מספיק רגישה/עדינה בהתייחסות שלי לאחרים.מה שבעיני נתפס כשטויות (או שלא נתפס בכלל),עשוי להתפס כפוגע/מעליב עבור מי שמולי. אולי זה התיקון שלי בעולם(נעמה)-זה ללמוד להיות יותר נעימה. אולי לשם כך קיבלתי מלמעלה את השידוך שלי עם נועם,ללמוד איך לתקשר בדרכי נועם...
בחיים ה"אמיתיים" זה קורה לי כל הזמן, ואני משלמת מחיר יקר בעבור הצורך האינפנטילי שלי לומר כל מה שאני חושבת באותה שנייה או להתנהג כמו שבא לי, כמו הילדים. אין להם את הפילטר של לחסוך בהתבטאויות "לא מקובלות".הם אומרים הכל וישר בפנים,בלי מחסומים ,בלי מסכות.לא הרבה אנשים מסוגלים להכיל יחס כזה בלי להפגע ולהעלב.מבחינתי-זה לגמרי לא מכוון למקום כזה. אין לי כוונה רעה או רצון לפגוע במישהו.זה פשוט דפקט שלי שמשרת אותי כנראה, באיזה אופן מוזר (אולי מסנן מעליי קשרים בינאישיים שאינני זקוקה להם ואופן התיחסותי מבטיח שרק מי שבאמת אוהב אותי מספיק(ו/או שיש לנו איזושהיא עבודת תיקון יחד ),ישרוד ויהיה שם,קרוב באמת)
פה,באתר,יש משהו במדיום הוירטואלי שעוזר לי למתן את הנטייה הזו,לחשוב לפני שאני מדפיסה באיטיות אות אחר אות,למחוק ולשנות.
פה,באתר,יש לי הזדמנות ליצור לעצמי דימוי חברתי אחר. אני מנסה לעבוד על החלקים האלו,אבל פה ושם עוד מתפלק לי.
מרגישה כל כך מחוברת לילדה שבי,שמסרבת לוותר על ה"יציאות" האינפנטיליות האלו. הן חלק ממני ואני אוהבת את האמיתיות הזו,את הכנות,את הישירות,את הפשטות של להיות מי ומה שאני בלי עכבות. כמה חבל שיש לכך מחיר כה יקר- איבוד קשרים כה רבים שהיה לי מה לקבל וללמוד מהם.
במקרה שלך- שמחה ש"עלינו" על זה בזמן,ועוד לא "הפסדתי אותך"
הכנות שלי יכולה להיות לא נעימה,אבל יש לה ייתרון ניכר: היא מבטיחה למי שמולי,שמה שהוא רואה/מקבל-זה אמיתי לגמרי!
אם מתאים לך ושרדת את ה"סינון "הראשוני-את מוזמנת להיות חברה שלי

לא בטוחה שהצלחתי לבטא עצמי בבירור,אבל מי שמכיר אותי,בוודאי מהנהן עכשיו בהבנה: "כן,כן..."

פתאם שמתי לב לכך ששמך: עדינה, כנראה שיש לי שיעור חשוב עוד ללמוד ממך. טוב שאת פה וטוב ששתינו מספיק מודעות לדפקטים שלנו,כדי להיות מסוגלות להתגבר עליהם ולא לאפשר להם להיות לנו מכשול.
מצחיק שבכלל עוד לא נפגשנו ואפילו לא שמעתי את קולך...

טוב It all makes sense
אלך קצת אחורה בזמן ואסביר מעט על עצמי.
בגיל 7 עלינו לארץ מארצות הברית וגרנו במושב מודיעים (יישוב אמריקאי דתי של שלמה קרליבך) .
הייתי ילדה מאושרת בבועה הקטנה שלנו!
בגיל 13 הוריי חזרו בשאלה ועברנו לקיבוץ של השומר הצעיר... היינו 7 ילדים בשמלות של בית קטן בערבה עם פיאות...עם שמות כמו "דב ברל שר שלום"....
וכמה צחקו עלינו!

כעבור שנה כבר הייתי הילדה הכי מופרעת בשכבה.

מהרגע שעברנו לקיבוץ פיתחתי תחושת נחיתות גדולה והפער ביני לבין הצבר הישראלי תמיד כאב לי.
במיוחד הבוטות והישירות היו תמיד מושא לקנאה הגדולה שלי.
אני, האמריקאית הנימוסית ניסיתי ועדיין מנסה להשתחרר מרגשי הנחיתות האילו.
ותמיד חברותיי הטובות ביותר היו אילו שהיו הכי ישירות ובוטות והבנים והגברים שנמשכתי אליהם היו אילו שאמרו לי את האמת (המרה בדרך כלל!) ישירות בפנים.
כולל בעלי שיחייה הישיר מכולם! מהיום הראשון כמעט, ידעתי בדיוק למה בחרתי בו. שיעור קשה ומתמשך אמנם,
להרגיש שמותר לי וזכותי לומר את שעל ליבי אפילו אם זה יוביל לעימות....אווווווו המילה הכי מפחידה בלקסיקון שלי, ע-י-מ-ו-ת.
כמו ילדה, אני לומדת את זה בעיקר דרך החיקוי, רואה איך הוא עושה את זה יום ויום ומחקה אותו.
כמה אני מרגישה חייה וערה כשאני מצליחה לתת לעצמי להתבטא בחופשיות!!!!!

לכן לא מפתיע אותי שפיתחתי חוסר ביטחון מולך אפילו שאנחנו לא מכירות, כנראה שהלך רוחך עובר דרך מילותייך.
לא היו ביננו אפילו חילופי דברים כאן באתר אבל כנראה שאפילו דרך העולם הוירטואלי אפשר "לקלוט" דברים.
ואני נמשכתי בטבעיות למה שכל כך מרתיע אותי וכל כך אני מעריכה.

אני שואלת את עצמי אם כל חיי הדבר הזה ילווה אותי?
ואני עונה לעצמי שכן, השיחרור הוא אף פעם לא סופי ומוחלט, הוא ארוך ומתמשך ואינסופי!

וואלה...
איך הכל בתואם...

תודה לך עדינה על השיתוף. נחמד לשמוע מישהו שמעריך את הישירות והפתיחות שלי. בדר"כ היא זוכה לגינוי מכל הסובבים אותי (גם ממני עצמי לפעמים)

הי בוקר טוב.
רק רציתי לומר שאני קוראת אותך וזה נפלא.
היום במיוחד עם קפה של אור ראשון.
אז מכל הלב, לכולכם, בוקר טוב

_בן עמי
שכחתי להודות לך על ההפנייה לספר "הזאב הלבן". קראנו אותו בנשימה עצורה. באותו יום הכביסה/הכלים ושאר משימות הבית נאלצו לחכות עד שסיימנו לקרוא,עד המילה האחרונה. איזה סוף מרגש...
מומלץ מאד לכל ילדי החינוך הביתי שחיים את הטבע בנשמתם,שנושמים אותו בחייהם...
וגם להוריהם...

בס"ד
עוד סיבה לדחות את משימות הבית:
"אמיל", ו "נווט העמיץ". ספר מדהים.

לא מזמן , באחד מהלילות בהם נדדה שנתי (טוב,זה היה לפני הלידה...)דפדפתי לי בדף _מה קיבלתי מבאופן והרהרתי לעצמי מה באמת קיבלתי,ומה אני מקבלת עכשיו,כל רגע בחיי,בהווה.
יודעת מה אני חשה עכשיו. חשה תחושה שאני לא לבד,שיש עוד שכמותי,שיש מי שמלווה אותי ומתבונן בחיי,גם אם מרחוק,ומזדהה,ומכיר,ומבין,ומרגיש נוח להיות במחיצתי,לקרוא אותי,לחוות איתי.
יש משהו ברובד הוירטואלי הזה שהוא קצת מתעתע,כי נוצרת פה תחושת אינטימיות שסותרת את העובדה שגם זרים שאינני מכירה, במרחק יבשות, יכולים לקרוא אותי באותה נשימה.
אסביר למה כוונתי: ישן אצלנו בחצר כעת אופק, כן, _פשוט אופק, עם בתו מומו ואמה אריקה ומרב. עם רדת החשיכה(בדרכו למצריים,מי שלא מעודכן...),חנו את האופניים המגניבות שלהם בכניסה לביתנו,דפקו בדלת,ונכנסו. ככה. ואיך זה מרגיש נוח ונעים וברור מאליו שיש לו מקום פה איתנו. ברור לו וברור לי. אנחנו הרי מכירים כבר,מבאופן...
אז נכון שזה כבר הביקור השני שלו אצלנו (פעם ראשונה ביקר בשוק הקח-תן והביא תפוזים אורגניים מהגליל)ובכל זאת...
יש משהו כל כך נינוח במפגש עם מישהו שכבר מכיר אותך,בלי "להכיר"... כלומר-מישהו שכבר קורא אותי פה באתר,מכיר פרטים כל כך אישיים מחיי,מהאופי שלי,יודע מה משמח אותי ומה קשה לי,מישהו שעזר לי,שהתייעצתי איתו בעניינים שונים,ופתאם הוא פה,כמו קליק אחד על העכבר,קופץ ממסך המחשב ומבקר בביתי,בממלכה שלי. אופק... מרגיש כמו קרובי משפחה. כאלו שגם אם הם גרים רחוק ולא ראית אותם שנים, ברגע המפגש זה מרגיש קרוב.
וכלל לא שוחחנו. אני הייתי עסוקה בהשכבת הקטנטנים שלי לישון ובעיקר נועם אירח להם חברה. בקושי החלפנו כמה מילים, ועדיין-זה מרגיש קרוב.קרוב מספיק כדי שאמסור לידיו את התינוקי הצורח שלי לסיבוב בחוץ ואקבל חזרה תינוק רגוע,נרדם בזרועותיו של "זר" . האמנם זר?
זרות אינטימית . יש סרט בשם הזה,לא? ניסוח מדוייק.
עכשיו נדמה לי שאני כבר יודעת לנסח מה קיבלתי מבאופן: קיבלתי חברים.אמיתיים. כאלו שאפשר להרגיש נוח לנחות אצלם בבית בכל מצב,בכל שעה, והם יקבלו אותך בזרועות פתוחות. אני יודעת מה קיבלתי מבאופן קיבלתי את הזכות להכיר את אופק וקיבלתי ממנו עוד זווית ראיה, על איך לתת אמון בעולם,לסמוך עליו שהוא נותן לך את כל מה שאתה צריך. בדיוק!לא פחות ולא יותר.

תודה

השעה שתיים בלילה ואני מוצאת עצמי עירנית (משום מה... ולא,לא אכלתי שוקולד...)
מסדרת ומנקה את המטבח, ומהרהרת
אופק,זה שישן אצלי על החול בחצר (כן,על החול.המזרונים בסוכת הזולה שלנו הם כנראה מותרות לסגפן שכמותו...צודק,אשכרה,אם כבר לישון בחוץ,אז לפחות להרגיש את האדמה)
אופק הזה,הוא לעולם לא יצטרך לשטוף כלים של סירי הבישול,כי הוא לא מבשל!וגם לא לשפשף את פינגאן התה המפוייח מהמדורה,כי הוא בכלל לא שותה תה (חם,כאילו דא...)
אופק הזה,לא יצטרך לזרוק את שאריות האוכל לקומפוסט,כי אין לו ממש שאריות...
אופק הזה,לא צריך לסדר את כל השמונצץ של הילדים שמפוזרים בכל הבית,כי אין לו כאלו
אופק הזה,לא צריך לחשוב איך לעזור לבת שלו להכין סבון טבעי (כן,זה מה שהבת שלי ציפתה ממני לעשות היום), כי הוא בכלל לא מסתבן בשום סבון
אופק הזה לא היה צריך לעשות כביסות כמו שאני מפעילה באמצע הלילה,כי בקושי יש לו בגדים.
אופק הזה לא צריך להכין אוכל למחר,כי הוא בכלל לא מכין אותו. הוא פשוט מלקט להנאתו מגן העדן הקיים (שרובנו מתעלם מקיומו,לטובת גאנק מודרני)
אופק הזה,לא צריך לסדר את ערימת הנעליים הזרוקה כהר בערימה בכניסה לבית,משום שאין לו צורך בכל כך הרבה נעליים (ולמה לי יש צורך? אני תוהה ביני ובין עצמי.למה לעזעזל יש לנו כל כך הרבה נעליים בבית,שכל ערב בסוף היום,הדלת לא נפתחת מרוב הערימה הפזורה סביב.???)

בקיצור
בסה"כ הבן אדם קפץ לביקור,להניח את הראש במקום שנחמד להעביר בו את הלילה,ומבלי משים,הוא מעורר אצלי כל כך הרבה דברים.
למה אני זקוקה לכל ה"דברים" האלו?...
למה שלא אחיה גם אני חיים פשוטים יותר,עם פחות,הרבה פחות,שהוא בעצם הרבה יותר?

שליחה על ידי עדי_ל* » 24 מרץ 2008, 03:29

קוראת ונהנית

גם אני קוראת ונהנת...(-:

בדיוק חשבתי עלייך הלילה,
תהיתי מתי נשמע ממך והנה אני פותחת את מה חדש ורואה שכתבת וכמו עדי וטליה, קוראת ונהנית
מזדהה כל כך והולכת מיד להיפטר מכמה זוגות נעליים

(באמת)
תודה

פה, קוראת.

בס"ד
לנעמה
קיבלתי תשובה בדף הבית-
_אמיל- זה ספר ישן מאוד על ילד מדהים שהופך את כל הכפר.
סתם ראיתי במקרה את הנ"ל ונראה לי שהמחברת זו "אסטריד לינדגרן" (כל הספרים שלה נחמדים מאד)
ואי הילדים קראתי פעם ולפי חיפוש בגוגל נראה לי שזו "מירה לובה"_
שבע

קוראת ונהנית ולומדת המון ממך. תודה@}
<וחולמת לטייל שוב במדבר או סתם לשבת על איזו גבעה ולהתבונן בכחול של השמיים שנושק לצהוב של הגבעות... מתי את ממשיכה עם שומרי הגן וסופשבוע למשפחות במדבר?>

שליחה על ידי שחר* » 25 מרץ 2008, 20:37

שלום אמא

אז ככה:
אופק ומשפחתו המשיכו במסע האופניים שלהם לחצות את הגבול למצריים,ואנחנו נותרנו פה עם שקית האוכל שהם שכחו במקרר.
נו,ו...
כמו ילדה קטנה שמנסה למדוד את נעלי העקב של אמא ,כשהיא לא בבית...
אני ניגשת לשקית במקרר,מוציאה בחשאי (כאילו שמישהוא מחכה לתפוס אותי מעבר לפינה...) ובוחנת את תכולת העשבים: זה..?וזה,מה זה?בואי,תנסי... לא,לא...מה יש לך לעשות עם העלים האלו...תעזבי את זה. זה לא שלך... זה רק במקרה נשכח פה במקרר שלך... אבל שום דבר הרי לא קורה "במקרה"... יש סיבה... תנסי,תני לק/ביס/נגיסה...איך אוכלים את זה?....עזבי...

הם המשיכו במסעם,ואני נותרתי לי פה עם שקית העשבים,ועם המחשבות שלי ,עם ההשוואה הבלתי נמנעת בין החיים שלי ושלו.

איכשהו,מהלך כל היומיים וחצי שהיו איתנו,לא יצא לנו כלל להתעסק בסוגיית העלים הירוקים.אפילו שכחנו לעשות לסיבוב בגינה כדי לזהות עשבים אכילים. בטיול בוקר רגלי בבבאר אורה הישנה אופק מתוודה שהוא לא מתמצא בצמחיית המדבר וציפיותיי התנפצו ונמוגו לאיטם,פינו מקום לאווירה הנינוחה ששרתה עלינו בביחד שלנו ושל הילדים.ידעתי שהם אמורים היו באותו הבוקר לסוע לאילת,לשגרירות המצרית,אבל הזמן זרם לו והם יחד איתו,לאיטם, מאפשרים לעצמם לזרום עם המציאות המתהווה ,פשוט נענו לבקשת ילדתם להישאר אצלנו עוד יום. הילדים שמחים,וגם אני.למדנו להכין פת שמש טעימה ביותר(קרקר פשטן עם ירקות טחונים,תחליף ללחם) ועוגת יום הולדת לאריקה (לא אפויה כמובן)שלוש שכבות בצבעים חום/כתום/ורוד,מלאה כל טוב.בתי שואלת את אופק בהיסוס בשעת ההכנה:"היא תהיה מתוקה"? (פשוט יש לנו מתכון מאמא שלו של "עוגת בלי"-בלי סוכר/ביצים/חלב,ולדעת נועם והילדים היא גם בלי טעם...) "בטח" הוא משיב לה. ואכן-היתה מתוקה,מאד,ונראתה נהדר,עם קישוטים והכל, אבל פשוט לא "ערבה לחיכם" של ילדיי.

הימים חמים.בשיא הצהריים אני מדליקה את המזגן, בהתנצלות משהו,שוב-מרגישה את הפער באורח החיים שלנו,את השונות שלנו ושל ההרגלים שלנו.
לי למשל יש הרגל,מן תחביב כזה, לשעות הפנאי, קוראים לו "עבדות". כנראה שאני אוהבת את זה ,להיות עבד לבית ולאחזקתו,כי פתאם אין לי הסבר אחר שיכול להניח את הדעת ל למה אני עסוקה שעות כה רבות ב,משימות" הבית. מנקה,מסדרת,כביסה,כלים,בישולים,עוד כביסה,עוד כלים...
לעזאזל,אלו החיים שאני קוראת להם "חיי חופש"?
במהלך היומיים וחצי שהיו איתנו לא החליפו בגדים אפילו פעם אחת ואנחנו-איך מילאנו כבר 3 מכונות כביסה ??? ולמה??? מה העניין הדבילי הזה להחליף את החולצה שהתלכלכה בחולצה נקייה. לשם מה? הרי ממילא היא תתלכלך שוב בקרוב... אז ברור שאם זה עם קקי/פיפי של איילת או באר,אז מחליפים,אבל חוץ מזה-מה כבר כל כך נורא בקצת ליכלוך. הרי לא מדובר פה על אקונומיקה או חומר כימי אחר(השם ירחם) אלא בסה"כ קצת חול או אבק או כמה טיפות שהשפריצו מהתפוז. אז מה הסיפור?

כשהצעתי להם בתמימותי להתקלח,ענו ש... נו,מה ענו לדעתכם? "מחר נהיה בים" (אבל זה מלוח כאילו... כזה...) "יש שם מקלחות על החוף,לא?" ניסתה אריקה לצאת מהמבוכה...
פעם קראתי שאופק כתב שהוא מתקלח רק במעיינות טבעיים. לא נראה לי האמת. זה בטח מן גימיק תדמיתי כזה שנדבק לו. לא ייתכן הרי.

פיהוק
אני עייפה
עייפה מההשוואה המיותרת הזו
עייפה מהחיים שלי שפתאם בכלל לא נראים לי כחיי חופש
כמהה לצאת למסע נדודים שכזה ולהשאיר מאחור את הבית ,שייחנק עם כל המשימות שלו.(יאבללה,רק שהן לא ירדפו אחריי,המשימות...)
עייפה
מנסה לגרש את כמיהתי,דוחקת אותה עמוק פנימה. נראה אותך יוצאת... נתראה בחלום
פיהוק
לילה טוב

נעמה
חבל על התסכולים, מאמינה שתאמצי מדרך חייו של אופק מה שנכון לך.
אופק חי את חלום חיי. למה חלום זה לא התגשם?..בגלל אלף סיבות
כשפגשתי את אופק כמעט נכנסתי לדיכאון שהוא חייאת חלום חיי, אך מהר מאוד למדתי להנות לשמוע על חייו ולהמשיך לחיות את חיי שכמובן כל הזמן עוברים שינויים.

שרית אמיר,

חייו של אופק רחוקים מאד מלהיות חלום חיי.

כן,הייתי רוצה להיות יותר מחוברת לטבע.
כן,הייתי רוצה לאכול יותר ירוק וחי ופחות מבושל
כן,הייתי רוצה להצליח לשחרר עצמי מעול משימות הבית ולחיות יותר בחוץ (טוב,חוץ מהימים החמים שבהם אני מחוברת למזגן כמו לאינפוזיה...)

אבל...

אופק הוא אדם,שלם,עם איכויות ומגרעות. ולא,לא הייתי מחליפה את המגרעות של חייו במגרעותיי שלי. לא. בשום אופן! אשמח ללמוד את חלק מהאיכויות,אבל עסקת חבילה-אני לא קונה.
לחיות טבעי זה לא רק להיות יותר בטבע ולאכול יותר בריא. לחיות טבעי,זה לחיות כמו שנכון לך ומתאים לך לחיות . אופק מציג עצמו לא רק כטבעונאי,אלא גם כמי שמאמין בפוליאמורה למשל,וזה משהו שאני ממש,אבל ממש, לא מתחברת אליו.

בקיצור-
אני כבר חיה את חלום חיי. קוראים לו נועם והוא אוהב אותי ואני אותו ואת ארבעת פלאי העולם שלי. טוב לי ואני אוהבת את החיים
וזה לא אומר שאסור לי לפזול קצת לצדדים ולקנא במי שמצליח לחיות יותר קרוב לאמא אדמה

בס"ד
אני כבר חיה את חלום חיי. קוראים לו נועם והוא אוהב אותי ואני אותו ואת ארבעת פלאי העולם שלי

נהנית לקרוא את הבלוג שלך!

(אגב, אני תפרתי לליאת את המנשא, זה מה שנקרא מנשא מסורתי (בדף יש יש רשימה של נשים שתופרות כאלה). לי יש אחד כזה מוכן - בראש דף הבית שלי יש קישור לתמונות שלו, אבל אם את רוצה אני יכולה לתפור לך אחד מבדים דקים יותר).

ה לא אומר שאסור לי לפזול קצת לצדדים ולקנא במי שמצליח לחיות יותר קרוב לאמא אדמה
זהו שאמרתי

שליחה על ידי יוד* » 26 מרץ 2008, 13:16

לחיות טבעי זה לא רק להיות יותר בטבע ולאכול יותר בריא. לחיות טבעי,זה לחיות כמו שנכון לך ומתאים לך לחיות .
כן, אבל להדליק מזגן זה בוודאי לא טבעי, נכון? ואני כותבת את זה לא בנימה מאשימה או מטיפה, אלא כעובדה.
גם אני מדליקה מזגן (אבל רק באוטו, בבית לא צריך באזור שלנו, וגם אין לנו...).

כמעט כולנו כאן ב"באופן" נהנים בדרך זו או אחרת מן הנוחיות שמעניק אורח החיים המודרני, אבל משתדלים לפחות בחלק מהתחומים לעשות מאמצים אקולוגיים...

שלום אמא

גם אני מאוד נהנית לקרוא אותך..

לפעמים תוך כדי קריאה אני מרגישה שאת חייה את החלום שלי (-:
(כמו בטבע - אוכלים ונאכלים...)

לנעמה בתי הייקרה! "באר לחי רואי"
השם שבחרתם לתינוק החדש ייפה,מקורי,ומתאים ל"חיים חדשים במדבר",וכל כך למה:
אברהם אבינו כשראה שאשתו שרה עקרה, לקח אשה שנייה(בהמלצת שרה) את הגר.
אחרי ששרה ילדה בגיל 90 בן-את יצחק,הייתה זו אותה שרה שביקשה את אברהם לגרש את הגר, ויישלכם אברהם המדברה!
וכך הלכה הגר עם בנה ישמעל בחום המדברי וחשבה שהם ימותו במדבר מצמא.

והנה מופיע מלאך אדוני ורומז לה כי יש חיים במדבר,ולפתע היא מגיעה עם תינוקה-ישמעאל לבאר מיים,ורק אז הבינה את משמעות חייה,ותקרא לבאר:"באר לחי רואי",קרי הבאר שהביאה אור לחיי,וטעם לחיי(בראשית ט"ז).
"ויצחק בא מבוא באר לחי רואי,והוא יושב בארץ הנגב,ויישא עיניו ויירא גמלים.
יצחק התקרב לבאר לחי רואי,ושם מבטו הצטלב עם מבטה של רבקה,התאהבו ממבט ראשון.מאז מיפגש יצחק ורבקה ליד הבאר,הפך הבאר במקורותינו למקום מפגש של זוגות אוהבים."הטי כדך השקיני מיים" התרחש גם לייד הבאר שהוא גם נווה מדבר.
הבאר היא אפוא גם מקור חיים,כפי שהייה להגר
וגם מקור לאהבה,מיפגשים,והתהוות זוגיות חדשה.הבאר כמשרד שידוכים העתיק ביותר בטבע,ובמדבר.
מי ייתן ותגדלו את באר לחיים טובים ולשלום.
אבא חנוך

שלום אמא מה שלומך?

בוקר טוב עולם

אני פוקחת עין וחצי אחרי שינה קטועה וקצרצרה בלילה ארוך. מה,היה לילה? לא שמתי לב... הקערה,איפה הקערה? פי-פי אני אומרת בצליל מנגינתי לתינוקי שלי שרק התעורר ואמא שלו החליטה שמהיום ננסה להיות בלי חיתולים. לא ממש עושה עליו רושם. הוא רוצה ציצי,לא פיפי. טוב,נו,מילא... בעצם כן. פיפי. קשת ארוכה משפריצה על הקיר. אני מנסה לכוון לקערה. לא.על הרצפה,לא,בעצם נרוץ לכיור,ובדרך-החולצה שלי רטובה. מאוחר מדי.

"אוטו זבל" קוראת הקטנה ורצה החוצה לקראת משאית הזבל. חברים שלה. כל יום שני ושישי. (איזה יום היום?)

"סוכריות,סוכריות,מי רוצה סוכריות?" הבן מכריז ובידיו אשכול עגבניות שרי שקטף בגינת הירק
הקטנה רצה בעקבות הקריאה הנרגשת. "סגרי את דלת הרשת אחרי שאת יוצאת,הזבובים.." לא מקשיבה. כמו מגנט רצה אחרי ה"סוכריות"

פיפי. תינוקי מתחיל להשפריץ אבל הדרם נעצר לקול קריאת הבהלה שלי.פיפי,פיפי,רגע,איפה הקערה?תביאו לי את הקערה. הנה,הנה,עכשיו תמשיך,מסכן,סליחה שעצרתי אותך. תעשה חמודי,תעשה. "פי-פי" אני אומרת בקול רגוע הפעם,חצי מנגינה שכזו. ודווקא עכשיו-יוק. נדה. אין כלום. לא יוצא. נווו בוא תעשה פיפי חמוד קטני. עכשיו אמא מוכנה עם הקערה בין הרגליים.(איך מכוונים את הבולבול לקערה לעזאזל?)
זהו? אין יותר? נו,טוב... אחרי שתי דקות שחיכיתי,אני מורידה את רמת הכוננות ו... הנה זה בא,ישר בפנים."תינוקי עשה לאמא פיפי בפרצוף!!! הא הא כולם צוחקים...

הבת הגדולה:"אמא,אני קוטפת את השומר,הוא כבר גדול,יצאו ממנו שניים..."
"לא,רגע,חכי,אל תקטפי הכל עם השורש. חותכים רק את השומר והשורש מצמיח חדש" אח...מאוחר מדי. שורש עצום מימדים שאליו מחוברים שני שומרים גדולים. "יאמי יאמי" מוצצים כולם את הענפים-עלים.

קטני עושה עוויתות של מאמץ .קקי? רוצה קקי קטני? מכוונת לקערה ו.. כלום. אולי בכל זאת?לא?...
כן!דווקא כן. הצליח לנו הפעם. זה לא במקרה. הוא ממש הבין (ואני-הבנתי אותו. קלטתי את הקטע בדיוק בזמן) ועשה כשאמרתי לו,ישר לקערה. איזה קסם. תינוק בן חודש לא יאומן. ההצלחה נותנת לי מוטיבציה להמשיך על אף הבלאגאן הנלווה

הבן לגדולה:"בואי נשחק במכס ומוריס...את מוריס!" הקטנה: היא ששר (שחר),היא לא מוריס.
(בהשראת הסרט וידאו שקיבלו מתנה מסבא וסבתא. מיותר וממש לא חינוכי. מה יש לו, לדור ההוא מהעלילות המטופשות האלו?)"מה עדיף? להרוג תרנגולות או לגנוב קמח?" טוב, אמא לא אוהבת את המשחק הזה,אז בואי נשחק שאת חולה ואני מטפל בך."קודם כל תנוחי,אני אשים לך מוזיקה רגועה. "איי,איי,כואב לי פה..."תחשבי על משהו אחר ואני בינתיים אעשה לך רייקי.לא,תביא תחבושת. תחשבי חיובי."...
"תחלישו את המוזיקה. קטני ישן (איך הוא ישן בכל ההמולה הזו,לא ברור לי...טוב,ילד רביעי...)
"הדלת,סגרו את הדלת. הזבובים... תעיפו מקטני את הזבובים,הם מציקים לו לישון. נו... תעיפו אותם... הדלת!!!

הגדולה:"אמא,אני רעבה" הקטנה :קחי אוכל (מביאה לה ביצה בגביע וירקות בסיר ממטבח ה"בכאילו"שלנו. לא,אמא,אני רעבה באמת. "תיכף נאכל (האמת שכבר שעתיים אנחנו בתהליך הכנת ארוחת הבוקר. כבר 13:00 שתבינו...) לכו תקטפו חוביזות ובצל לסלט. גם פטרוזיליה. "אבל אני לא אוהב פטרוזיליה בטחינה,אמא,אל תשימי פטרוזיליה בטחינה" אני לא שמה בטחינה. זה לסלט. לא רוצה,אז אני לא אוכל את הסלט! טוב,בסדר,בסדר,אני אשים בצלחת נפרדת. רק תביאו כבר..
הקטנה עם המספריים בחצר: " אמא קחי " מגישה לי עלים שקטפה. אוי,זו כוסברה,לא פטרוזיליה.
הגדולה:"אמא,אני רעבה. אפשר כבר לאכול? פיפי. איחחחחח אמא,הוא השפריץ על הסלט,איחחחח "אני לא אוכל מזה. "זה בכלל לא הגיע לקערה של הסלט,זה רק פה,מטפטף משולחן האוכל.. שטויות.זה לא רעל... נו,די תפסיקו..תאכלו כבר... "אמא,אמא,את מרוחה בקקי על הרגל,איחחחחח
יופי. ממש נהדר. הלכה הארוחה והלכה לי המוטיבציה עם כל הרעיון הטפשי הזה של בלי חיתולים. מה אני צריכה את זה?

"אמא,סבתא בטלפון,קחי אותה. " הלו? כן,הכל טוב... אחלה. סבבה.
הקטנה:"אמא,תנגבי לי,עשיתי קקי." איפה?(היא לא חזרה מכוון השירותים,משהו חשוד פה...)פה, ברח לי בדרך..."טוב,חכי רגע, אני בטלפון (הולכת להביא נייר). איפה את?בואי הנה, (נשכבה בינתיים על הפוף) אוי,לא, לעזאזל,לא עם הקקי על הפוף,רגע... חמוד,סגור את האש,מהר,נשרף לי האוכל..אני מעבירה לגדולה את הטלפון:"קחי,דברי עם סבתא רגע."הלו? סבתא? מה שלומך? אצלנו הכל בסדר...

אני לבן:"תעשה לי טובה,תוציא את הבקבוקים האלו החוצה (מילא את כל הבית בבקבוקי פלסטיק וזכוכית. גילה לא מזמן שאפשר להביא אותם למיחזור ולקבל כסף תמורתם. פעם היה מבקש ללכת לים לאסוף אוצרות –יענו צדפים וכאלו. היום הוא אוסף רק בקבוקים כל היום)
"אמא,נוסעים לאילת היום? הבטחת שנחפש קופות צדקה לעניים.."לא יודעת,נראה.אולי ביום של השוק. ליד השוק יש חנות עם קופות צדקה." כן,אבל יש שם רק לחיילים ולדתיים,ואני רוצה לתת לעניים.
"לאאאא אמא,היא לוקחת לי..תביאי... (הגדולים מנסים לספור כמה כסף כבר יש להם והקטנה נהניית לשחק בהכנסת מטבעות לחור בקופסת הצדקה (אחלה מוטוריקה עדינה אגב...) תביאי! תקחי אותה מפה,אמאאאא. "רגע,אני מניקה ... פי-פי אני אומרת (כבר למדתי את דפוסי הפישתון שלו. איך שהוא מתחיל את השלוק הראשון ביניקה-זה יוצא מהצד השני. הפעם אני מוכנה. חיתול בד פשוט מתחת לתחת.
אנחנו לומדים אחד את השני. אמאאאא, אמאאאא

טוב,ברור לכם שתיארתי כאן תקציר מקוצר ביותר,דוגמית קטנטונת מהיום הראשון שלנו בלי חיתולים לקטני. ואולי האחרון???

סוף היום מגיע.השמש כבר שקעה. אני מתחילה את הספירה לאחור. תיכף הכל ייגמר. אח,כמה חמודים הם בשנתם. אני מדמיינת את השעה האחרונה שתיכף תחלוף לה . הקטני ברגעי חסד,מחייך אליי ו.. צוחק!!! קיבלתי מתנה בעבור ההשקעה שלי בו היום. הוא צחק! צחוק ראשון . בן חודש ושבוע.
כמה הרבה אני מוכנה להשקיע בעבור שבריר השנייה של החסד הזה. החיוך הראשון שלו.שלי. שלנו.

היי נעמה,
התגלגלתי מצחוק, הקערה, הפיפי, הסלט.........!!!!!!!

רציתי להגיד לך שאחרי הרבה ניסיון שלי עם הבלי חיתולים מה שאני עשיתי זה:
אספתי המון זוגות מכנסיים (שיהיו לי במקום חיתולים), הלבשתי אותם כל הזמן במכנסיים נוחים ואז ברגע שחשתי שהם אולי צריכים פיפי או קקי הורדתי והבאתי אותם לכיור או אמבטיה או בחוץ (אף פעם לא הצלחתי מעל סיר, זה הלך ישר לקיר ממול, מסתבר שיש בנים שהבולבולים שלהם יורדים באופן טבעי למטה, אבל של הבנים שלי הולכים בזוית ישרה קדימה או למעלה!).
כך, אם יוצא להם לא בזמן שאני כוונתי אליו (שזה היה רב הזמן

) רק צריך להחליף מכנסיים ולא את כל ארוחת הבקר

!!!!!!!!

אגב, עם הראשון שעשיתי איתו ללא חיתולים ניסיתי בפעם הראשונה כשהיה רק בן שבועיים בערך, היה מרגש אבל מעייף בצורה לא נורמלית, בסוף היום הרגשתי כאילו רצתי מרתון, הייתי תשושה לגמרי והפסקתי.
התחלתי שוב כשהוא היה בן 5 חודשים, אז כבר הכל היה רגוע יותר, היתה יותר שגרה ונינוחות בבית, לי היו יותר אנרגיות והלך הרבה יותר טוב.
תמיד אצלי היו המון פיספוסים אבל שמתי לב שהדבר שהיה חשוב בעיקר זה לא האם אני מצליחה לזהות מתי הוא צריך פיפי קקי, אלא רק זה שאיבר המין שלהם והצרכים שלהם לא היו מוחבאים מהם וכך בגיל מאד מאד צעיר הילדים שלי כבר היו מודעים לגמרי לצרכים שלהם ומאד בקלות ובטבעיות עברו לעשות את הצרכים בשרותים.

בהצלחה!!

איך מכוונים את הבולבול לקערה לעזאזל?
מניסיון:
כשאת אוחזת בתינוק עם הידיים, ומצמידה אותו בגבו אלייך, אצבע אחת, זרת מתיישרת ומכוונת את הפין לכיוון הרצוי. (הידיים אוחזות מתחת לברכיים נכון? בתנוחה דמויית כריעה). מקווה שהבנת.

_היי נעמה,
התגלגלתי מצחוק, הקערה, הפיפי, הסלט.........!!!!!!!_

אין לי המצלצות ותובנות בנושא,
רק חיבוק והרבה אהבה.

בס"ד
_לנעמה בתי הייקרה! "באר לחי רואי"
השם שבחרתם לתינוק החדש ייפה,מקורי,ומתאים ל"חיים חדשים במדבר"_
הוא כותב מקסים, כייף לקרא.

שלום אמא מה שלומך?
אני אואבת אתך

3:30 בלילה
אני ערה,ו...לא,אני לא עצבנית בכלל.כבר 40 דקות עסוקה עם קטני שלנו,וראו זה פלא-את מקום העייפות וחוסר הסבלנות תופסת התרגשות רבתי.(.איזה מן ביטוי זה?ניחא...)
אז מה כבר כל כך מרגש???
ובכן,מרגישה שעברתי עוד שלב ,עוד קפיצת דרך במסלול המכשולים שתמיד נדמה היה שניצב מולי,ופתאם כבר לא...ואולי הוא מעולם לא היה באמת ורק אני הנחתי שהוא שם?
כמו משחק האתגר- לחבר 9 נקודות בלי להרים את העיפרון מהדף,מכירים?שצריך לצאת מהמסגרת כדי להצליח? (נו,מי לא יודע,סבא צולע,מי לא מכיר-סבא צעיר.....)
אני רק צריכה לעשות סוויטש במוח שתוכנת כל כך הרבה שנים על הנחות ייסוד מסויימות,ומי אמר שאי אפשר אחרת? נזכרת בציטוט דבריה של בשמת באחד הדפים:"בנות,אנחנו משחזרות פה ידע עתיק"

אז הנה פרוטוקול נסיונות ה _לגדל ילדים בלי חיתולים שלנו להיום:

הנחת יסוד ראשונה שנבדקה: שתינוק לא עושה את צרכיו כשהוא בתנועה. אני נושמת עמוק ובבטחון ואמונה מכניסה אותו צמוד לחזי,במנשא,ללא שום "הגנה"(יענו בלי חיתול...).לא צריך הרי,הוא לא יעשה תוך כדי תנועה. ואכן-הקסם עובד. קטני נרגע , צמוד לפעימות ליבי הנרגשות. מה צריך יותר מזה? אני נענייתי לו. הוא נענה לי. שעה של שקט ורוגע. כשעושה סימני התעוררות,אני מייד מרגישה. הוא הרי צמוד אליי. מורידה מהמנשא,מציגה אותו מול הגיגית. עכשיו הוא אמור לעשות פיפי,כן... כן! פי-פי. לא,רגע,הוא מתמהמה ואני,מפטפטת עם חברה,מאבדת את הקשב לרגע,ו-הנה זה בא. פיספוס מיותר. הרי ידעתי שזה יבוא. רק עוד קצת סבלנות. מילא. פעם הבאה.

הנחת יסוד שניה שנבדקה: שתינוק לא עושה פיפי מתוך שינה. הוא יתעורר ויסמן שהוא צריך,אם רק יידע שאמא נמצאת שם כדי לקלוט את הסימן שלו.
קטני נרדם כבר מזמן לשנת הלילה שלו ואחרי שעתיים גם אני פורשת לשנת הלילה שלי.אחרי אי אלו שעות (לא אומרת,כדי לא לעשות עין הרע)ברגע שהוא עושה את התזוזה הכי קלה-אני מתעוררת בקפיצה,מוכנה למערכה.מהר,להוריד את המכנסיים וחיתול הבד הרב פעמי ששמתי לו לפני השינה,ציק צק,הנה הגיגית,קדימה,חבר,אני מוכנה..." פי-פי" אני אומרת ומחכה לתגובה. לא. לא רוצה. לא צריך כנראה,הייתכן? רגע,מה זה? החיתול הרב פעמי רטוב,אויש,איחרתי את המועד. לא נורא,מילא,פעם הבאה.אני מתחילה להניק כשהקערה למרגלותיו (יענו מתחת לתחת). הוא מתמסר ליניקה אבל אני לא ממש רגועה. כל הזמן עוקבת אחרי עוויתות פניו. אולי זה הסימן?עסוקה יותר מדי בלנסות לכוון את התנוחה כדי שאם פתאם זה ישפריץ-הקשת תגיע לקערה ולא עליי/על המיטה. בסוף מרפה. הוא הרי עשה כבר,עזבי.אני קמה איתו לטיול בבית. שנינו כבר התעוררנו לגמרי מכל האפיזודה הזו. האם כך זה אמור להיות? הרי יש לי תיכנות במוח-לעשות הכל כדי שימשיך לישון,כדי שאני אוכל להמשיך לישון. אז מה כל ההתעוררות הזו באמצע הלילה? באמת, לשם מה? אולי,רק אולי,מתגנבת מחשבה למוחי,אולי,אולי כי זה מה שהוא צריך ? אני מתיישבת על הספה והוא רכון בזרועותיי,בוהה בי בעיניים מלאות אהבה ובטחון. מלא. תודה אמא שאת קשובה אליי,לצרכים שלי,לרצונות שלי.
לא ייתכן,משהו חשוד פה. כל כך פשוט? קראתי הרי את _סימני פישפוש וכתוב היה שם שאחד הסימנים הוא כשהתינוק מסתכל פתאם ובוהה בנו. אז אולי עכשיו הוא מסמן לי? כמו ריקוד,אני מגששת אחרי הצעד הבא. פעם הוא מוביל ופעם אני.הוא מתבונן בי בכזו אהבה. אוי, ליבי יוצא אליו. נמוגה העייפות,נעלמו המתחים. עבור הרגע הזה אני חיה ועובדת כל כך קשה 24 שעות ביממה . שביב חוסר שקט מתגנב פנימה לליבי ומפריע-ואולי זה כן הסימן. אולי עכשיו תבוא היציאה? תתכונני,תביאי את הקערה... לא רוצה!לא רוצה להרוס את הרגע המרגש הזה עם נוהל הפישפוש,יהה אשר יהה. נענייתי לו. הוא נענה לי.

הנחת ייסוד שלישית שנבדקה -שהתינוק נרדם לבד
עוד הנקה. הוא מתחיל לעצום עיניים,עייף. אני מחליטה להחזיר אותו למיטה בלי חיתול. כן,ככה. בלי חיתול. בבטחון ואמונה אני מניחה אותו על כמה שכבות של מיגונים שהכינותי מראש. לילה טוב מתוק. פעם ראשונה שאני מנסה לשים אותו ער במיטה ונותנת לו להרדם לבד. עוד תוכנה שישבה לי במוח הרבה שנים:ברור שאני צריכה להרדים אותו,עם ציצי/ניענועים/תוך כדי הליכה/במנשא. אבל עכשיו אני במקום אחר. אני יודעת איך להיות קשובה לילד שלי.אני רואה . אני מרגישה. הוא עייף. מניחה אותו במיטה (לא לפני שמסדרת את המיגון שיהיה בדיוק מתחת לבולבול שלו, ו מניחה ראש בעצמי. אני בהלם מעצמי. אני ממש הולכת לישון,מאמינה בלב שלם שהוא יירדם בעצמו. מה עובר עליי?...
לוקח לו עוד כמה דקות. כמה תזוזות של אי נוחות. אולי זה גם סימן? אולי עכשיו הוא יפשפש,רגע לפני ההרדמות? לא. נרדם. אנחת רווחה. שגם אני אלך לישון? לא,אני נרגשת מדי,ניגשת למחשב,לשתף אתכם בהתרגשות שלי. בעודי כותבת,ברגעים אלו ממש,הוא משמיע עוד קולות של אי נוחות. אני קשובה אליו. אני מתבוננת. לא לחוצה. עד הרגע הזה,תמיד הייתי נוהגת להרים אותו כשעשה קולות כאלו,אבל עכשיו לא צריך. אני הרי קשובה לו,אני רואה שהוא ישן,אז למה להעיר? רק אבדוק אם הוא עושה פיפי,כדי שאדע לזהות את הסימן,לפעם הבאה. לא. אין פיפי הרי מתוך שינה,כבר בדקת את העניין הזה,לא? תני אמון...

נרגשת כולי מרעיון ה _בלי חיתולים הזה.
כמה משתלם להעיז,לשבור מוסכמות,לנפץ הנחות ייסוד שתוכנתתי לפעול לפיהם
כמה משתלם להעיז ולנסות משהו אחר,לצאת מהקיבעון המחשבתי שלי.כמה מרענן
כמה משתלם להפסיק לפחד ולתת אמון בעולם

זהו. עכשיו אני יכולה ללכת לישון. ניסחתי לי הנחות ייסוד חדשות ואיתם אני הולכת לישון,מתכוננת לבוקר החדש שיעלה,שיביא עמו עוד התנסויות ובדיקות,עוד מבחני אומץ...

לילה טוב

אופס...
כבר בוקר...

בוקר טוב

יפה לראות איך המשכת דרך הקשיים (אני זוכרת שאמרת שזה היה היום הראשון ללא חיתולים ואולי גם האחרון...!)

אני מאד אוהבת גם לשמוע על השילוב שבין הערנות המתמדת שלך לצרכיו של התינוק לבין הנינוחות שמצאת תוך כדי זה,
זה לא קל ולא מובן מאליו בכלל.

את עושה דברים בכזאת יסודיות, ממש השראה עבורי.

"אמא,תראי איזה ארוך האתר שלך" (מתכוונת לדף הבלוג הזה)
אמא,מי כותב לך כל כך הרבה?"(מראה את מה שכתבתי אתמול בלילה)
"זה אני כתבתי,אתמול בלילה. סיפרתי איך אנחנו מגדלים את באר בלי חיתולים"
"מה? מה כבר יש לכתוב כל כך הרבה?פשוט כותבים:"יש לנו תינוק שקוראים לו באר והוא בלי חיתולים". פשוט...

איזה יופי,
אני מכריזה עלייך כעל הגורו הבא בלי חיתולים הבא...
אם הייתי טובה במילים כמוך, אז אולי הייתי מצליחה להעביר לך בדיוק את מה שאת למדת לבד...
חיבוק

:"יש לנו תינוק שקוראים לו באר והוא בלי חיתולים".
הכי פשוט, הכי לענין!
טאואיזם במיטבו

חניתה יקרה
מאד מחמיאות לי המילים שלך,אבל בואי "תרגיעי". אני לא ואין לי שום כוונה להיות גורו של אף אחד. אני בסה"כ בוחרת לעשות ניסוי עם הילד שלי,שאולי בכלל לא יצליח בסוף וכל ה"מבחנות" במעבדה של החיים יתתפוצצו לי בפנים...
בינתיים השערת המחקר שלי תואמת את הממצאים...
מקווה לטוב

אוהבת לקרוא את החוויות שלך.

גם אנחנו נהיה בפסח במרכז, ואתם גם מוזמנים כמובן לעצור פה בדרך, כי בשישי עוד נהיה בבית. אבל אני אף פעם לא זוכרת להתקשר אלייך..... סתם תירוצים, את צודקת.

בסוף נדבר. לפני החג.

איזה כיף ומדהים לקרוא אותך...אפילו שאנחנו כאן יחד, זאת חויה כל כך שונה ומיוחדת בשבילי.
תודה שיש לי אותך.

וואי,וואי,מה השעה?איזה יום היום?ראשון... וואי,יש לך חוג שומרי הגן,חמודי,בוא ניסע מהר,רגע,אולי פספסנו? מה השעה?איפה הטלפון הנייד שלי?(זה השעון היחיד בבית,חוץ מהמחשב...)איפה הוא? הנה... בלי בטריה..כמה צפוי. איפה המטען? ....(מחברים למטען...) וואי,וואי,איזה מזל שבדקתי,יש עוד חצי שעה,בואו,נסע מהר.תביאו חיתול בד לבאר ובקבוק מים. ואת המנשא שלי... לכו,תקשרו חגורות ,אני כבר באה.איפה המתפחות של האוטו לעזאזל?לך תמצא אותם עכשיו... מצאתי,בתוך קופסת הגירים של הילדים,במדף של הנעליים (מקום מקורי,לא?) יצאתי בזול... פעם כבר מצאתי את הטלפון הנייד במקרר.

נוסעים. מגיעים."אמא,איחרנו?" - "לא חמודי,הגענו בדיוק בזמן." "אז למה אין פה אף אחד? לא יודעת (מחכים...) אולי הצילצול מאחר,הם בטח תכף יגיעו (החוג יוצא מביה"ס). - אולי יש כבר חופש פסח ואין ביה"ס ואין חוג?יכול להיות... אני מתקשרת להורה אחר."תגיד,התחיל כבר חופש פסח בביה"ס? -לא" אתה יודע אם שינו את מקום המפגש של החוג? משהו מאד מוזר פה. אנחנו בביה"ס ואין פה אף אחד... " יש חוג היום,כרגיל, הם יצאו ב 13:00 למחנה שלהם בהרים"
. 13:00?עכשיו 13:00,לא? מה השעה אצלך? 14:00. "אוי,לא,יש שעון קיץ"...

עכשיו,מי שלא הכיר את החלק הזה בי,נעים מאד: זו אני. כך אני חיה. בלי שעון. בלי יומן. בלי טלפון,ואלו ההשלכות המצערות של מגבלותיי: הניתוק שלי עלה לי במחיר נסיעה של 20 דקות בדרך עפר משובשת,בלב המדבר (ו-לא,אין לי גיפ...) עד שאיתרנו את הוואדי שבו ממוקם המחנה שהקימו הילדים עם המדריך של שומרי הגן.שעון קיץ,נו,באמת... למה אף אחד לא סיפר לי שיש שעון קיץ? (כבר שבוע?...)

סתם,האמת שידעתי. אבל לכוון את השעון בטלפון הנייד ובשעון של האוטו -זה משהו שבאמת כבר מוגזם. וגם אם הייתי זוכרת,ממש אין לי מושג איך עושים את זה.(גילוי נאות-אני גם לא יודעת איך שומעים הודעות בטלפון הנייד,וגם לא איך שולחים sms. אבל ...היי,אני יודעת לכתוב במחשב,בעיקר בבאופן,אבל בשנה האחרונה למדתי גם לשלוח מייל.וגם לחפש בגוגל אני כבר יודעת. אני מתקדמת לאיטי.זה חלק מהעניין בחינוך הביתי- שמכבדים את קצב הלמידה האישי,לא?...)

שליחה על ידי בלה* » 06 אפריל 2008, 22:58

אביב

מה אומר לכם האביב?
בטח... פריחות...נעים...פרפרים...ציפורים נודדות... אופס. עצור. מה אמרתם?ציפורים נודדות? אז זהו. שפה נגמר התיאור הפסטורלי של האביב ומתחילה הבאסה.במקום להינות מהאביב אנחנו נסחטים אט אט , כורעים תחת עומס העבודה. נועם עובד קשה בצורה ממש מטורפת: יוצא בחמש בבוקר וחוזר באמצע הלילה..מדריך ומדריך ומדריך,ואין לזה סוף. נווווווו , שייגמר...
מוצאת עצמי בערב עם 4 ילדים שעייפים בדיוק באותו הזמן. שניים גדולים שכבר יודעים לישון לבד אבל עדיין זקוקים לעוד משהו הקטן ,איזה סיפור לפני השינה,חיבוק,התכרבלות יחד,משהו... בת ה 9 מחליטה בדיוק לכתוב משהו במחשב (אני מגדלת דור חדש של מכורים ל _מה חדש "אמא,כתבו לי? מי כתב לי?...".איך כותבים "קול אקבוד",ככה?)
בן ה 7 פתאם מחליט שהוא צריך עזרה למצוא את האלבטרוס שלו,כי הוא שומר עליו בלילה מהמפלצות
בת השנתיים ובן החודש פותחים בסימפונייה של צרחות. יחד.בקולות שלובים מה שנקרא...
היא רוצה חיבוק. "לא יכולה חמודה,את רואה שבאר בוכה. אני צריכה להרגיע אותו.."
אז רק ידי,רק יד (מניחה את כף ידי על לחייה ומבקשת ליטוף,רק ליטוף,אפשר?... לא ,אי אפשר. תינוקי צורח.גם היא,מסכנונת שלי. גם היא היתה התינוקת שלי עד לא מזמן,רק לפני חודש וחצי... מסכנה שלי. רק ליטוף היא רוצה ואפילו את זה אני לא מצליחה לתת לה. עסוקה בלצעוד הלוך ושוב כשידי מעסה את הבטן המכווצת של תינוקי. " אמא,למה את הולכת ככה? "אני מנסה להרגיע אותו...לכי לישון מתוקה.... עצמי עיניים... לילה טוב. איך לילה יכול להיות טוב כשבתור שיר ערש היא שומעת את צווחות אחיה הקטן? לא פלא שהיא מתעוררת בלילה,ולו רק כדי לקבל איזה קמצוץ אינטימיות עם אמא...

הדמעות חונקות את גרוני. אני מצטרפת לבכי הקולקטיבי. כבר 4 ילדים יש לי ואני עדיין לא "מחוסנת".
נועם מגיע הביתה מעוד סיור לילה של תצפיות בלילית המדבר -הינשוף הנדיר שמשבש את חיינו מאז שנועם זיהה אותו פעם ראשונה.
כל הבכי העצור נשפך החוצה,גולש,עולה על גדותיו. מסכן,גם הוא גמור מעייפות ומקבל בכי תמרורים במקום חיבוק לילה טוב
הבת הגדולה שומעת אותי בוכה,מקטרת לנועם על מר גורלי. " אמא,אני אוהבת אותך,את האמא הכי טובה בעולם"

אני שמה קלטת של זהבה בן. בוכה ושרה,שרה ובוכה."אמא,למה את בוכה אם זה שיר שמח?" -"המילים של השיר עצובות. מי ששרה אותו היא עצובה מבפנים,שומעים את זה בקול שלה. את שומעת את העצבות? רק המנגינה שמחה. המוזיקה עוזרת לה להפוך את העצב לשמחה."

וואלה.פתאם אני שמה לב שגם לאה שבת שאני אוהבת שרה עצוב אבל עם מוזיקה שמחה.

פתאם אני שמה לב שרוב הפעמים שבהם אני שומעת מוזיקה,זה כשעצוב לי. כי כששמח,אני יודעת לייצר שמחה מתוכי ולא זקוקה למוזיקה כטריגר.עם העצב זה שונה. יש משהו בעצבות שמשתק אותי. אני נעזרת במוזיקה כדי להוציא החוצה את העצב ,בדיוק כמו זהבה בן עם הסילסולים שלה .

וואלה...

טוב,אז לכל המודאגים לשלומי,גמרתי עם הבכי. אין לי זמן לזה....
הערב,נועם ויתר על מעט משעות השינה הנותרות שלו. דחה את סיור הלילה בשעתיים,כדי לעזור לי להשכיב את הילדים לישון ,כדי שאהיה יותר נינוחה.
ומה אני עושה? "מבזבזת" את מעט שעות השינה שלי על הכתיבה פה בבאופן.יופי...אחלה סידור. עכשיו אני צריכה להתמודד עם רגשות המצפון שלי
שלא נותנות לי מנוח.

נועם מגיע הביתה מעוד סיור לילה של תצפיות בלילית המדבר -הינשוף הנדיר שמשבש את חיינו מאז שנועם זיהה אותו פעם ראשונה.
המשפט הזה גרם לי לפרוץ בצחוק. לא יפה מצידי, אני יודעת...

הייתם מעוניינים לעשות איתנו החלפת בתים לכמה ימים בפסח? אנחנו גרים בגליל (גם פה יש ציפורים

).

הה

נראה לך שנועם יכול להעדר מהעבודה לכמה ימים? הוא רק יעלה אותנו צפונה,יהיה בליל הסדר ויחזור..
חופש בצפון...רוצה...אצטרך לדחות סיפוקים עד הקיץ....אולי...
תודה בכל מקרה על ההזמנה

אגב,לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותך. לילית המדבר פה היא עניין רציני ביותר!
צפרים מכל העולם מגיעים לפה כדי לראות אותה,מזמינים סיור מנועם חודשיים מראש,טסים,מסתובבים במדבר בלילה עם ציוד טלסקופים ומצלמות משוכללות,רואים,מתלהבים,וחוזרים חזרה לארצם. זו מן שריטה כזו. כל אחד והשריטות שלו. רק לא לזלזל,כי מסתבר שיש הרבה כאלו. הרבה יותר ממה שהייתם יכולים לדמיין...

אני לא מזלזלת, חלילה! אפילו הלכתי להציץ במגדיר איך נראית התחרות שלך

נועם:היום אמור להיות תרגיל חירום,אז תהיה אזעקה וכאלו (הרי אני לא שומעת חדשות ולא קוראת עיתונים והילדים לא בביה"ס...)
הגדולה:"מה,אבא,זה אומר שיש לנו אוייבים?
אבא: כן
הגדולה:אז הם יהרגו אותנו?
אבא:לא,הם לא יהרגו אותנו. הם רוצים את האדמה שלנו,הם לא רוצים סתם להרוג
הגדולה:אבל אלוהים נתן לנו את האדמה,היא שלנו,לא?
אבא: כן, בגלל זה אלוהים שומר עלינו פה
הגדולה:"אבל את אילת הוא לא נתן לנו
אבא: לא... אבל אל תדאגי. גם פה אף אחד לא יפגע בנו. אלוהים שומר עלינו גם פה.

מתוקה שלי, ממש במקרה ראיתי את הודעתך..
כל כך שמחתי שפתאום מישהו נזכר בי פה, זה נעים שאת פה אי שם בסביבה...!
אנחנו בטוב ויש לנו גם קטני שלנו העונה לשם עיליי (או איליי.. עדיין לא החלטתי..) והוא מתוק מתוק! בן חודשיים. מדהים אותי הג"ינגול המטורף בין שני הילדים ואני הולכת וצומחת יפה יפה מתוך הניסיון הזה... מאתגר ומעניין וקשה ומדהים ומענג בעת ובעונה אחת.
ואילו אצלך הוא כפל כפליים כמו שתיארת קודם עם ההרדמה למשל.. אגב אצלינו איה החליטה פעם שהיא רוצה ללטף את איליי לישון, מה שמאוד נחמד מצידה, עם יד חונקת וברוטאלית משהו.. אבל עם המון כוונות (נסתרות וגלויות..).
אז אולי אפשר גם אצלך לגייס את הנוער לענין ההרדמה ובתמורה יזכו לכרבול אקסטרה עם אמא?.. ספרי עוד על הענין הזה הוא מאוד מעסיקיני לאחרונה..
גם אני חשבתי עליך בזמן האחרון. אכן מצחיק איפה ואיך מצאנו את עצמינו חיות את חיינו. מי פילל בימי התיכון העליזים ההם שנגיע דוקא לאן שהיגענו? אבל בעצם אצלך זה די צפוי הבלתי צפוי הזה... ואת כותבת כל כך יפה על כך.
כשאני נכנסת, אז זה תמיד כדי לעקוב אחרי הסיפורים היפים כאן.
מאוד מעורר השראה (וגם קצת אשמה האמת על חיי המטורפים-מהירים-צרכניים משהו והרחוקים כל כך. המדבר השקט והיפה הזה..)
פעם כשאבי נפטר כתבת לי מכתב מקסים שאני שומרת עד היום וזולגת לי לפעמים כשאני נזכרת.
נעמה אהובתי, תמיד נהיה יחד. איילת

בת השנתיים לוקחת את הטלפון ולוחצת על המספרים:"הלו...סבתא איננה?(אילנה...) "היא לא עובדת..." (יענו-היא לא עונה...)

סתם,האמת שידעתי. אבל לכוון את השעון בטלפון הנייד
<ממה שידוע לי בנייד העידכון הוא אוטומטי>

מכורים ל מה חדש "אמא,כתבו לי? מי כתב לי?...".איך כותבים "קול אקבוד",ככה?) D-:

חג שמח ומאחלת לך מנוחה רבה וטובה@}
<תודה על הכתיבה והשיתוף>

שליחה על ידי בלה* » 10 אפריל 2008, 23:52

יוצא בחמש בבוקר וחוזר באמצע הלילה
מזדהה עם כל מילה וכל שעה. גם אני מחכה שהאביב ייגמר, האירוסים יחנטו את פירותיהם ויהיה פה רגוע עד האביב הבא. אני יודעת, לך יש סיבוב נוסף בסתיו...../-:
אני אתקשר, אני אתקשר, אני אתקשר. קבענו לפסח, רק עוד לא סגרנו מתי בדיוק.

היי נעמה
בהחלט מרגש לראות איך הילדים מוצאים אחד את השני ( אלון ילד של מעט מאוד חברים ולכן היה צעד מאוד אמיץ מצידו לפרוץ- בכלל לא הקטע איתו אחר, הוא לא מדבר עם אנשים חדשים אך החליט שעם שחר ידבר כך שזה באמת מרגש מכל הבחינות)
נשמח לפגוש אותכם. אכן נהיה בליל הסדר בבת חפר ואנו ניידים כך שאין קושי.
לגבי המוזאון בשמחה נארח אותכם אך חייבת לציין שבחול המועד פסח הכניסה למוזאון חופשית כך שחצי עולם יהיה שם והיה ואין לך ולילדים קושי עם המון אדם אז בשמחה.
נתקשר אילכם ונתאם אלון שלח לשחר את הפלאפונים שלנו כך שיש לנו אמצעי תקשורת.
חג שמח
שרית

הי נעמה. קראתי בבלוג של אמאל'ה שגם לכם יש רגרסיה עם פיפי של הגדולה יותר בעקבות הלידה. רק רציתי להגיד לך שזה כל כך נורמאלי... אולי את כבר יודעת את זה רבל זה בכל זאת נעים לשמוע, לא? גם אנחנו היינו בפספוסים. זה התחיל קצת לפני הלידה ונמשך אחריה, הקטנה (היתה אז גם שנתיים וחצי) היתה ללא חיתול מגיל 9 חודשים וללא פספוסים כמעט כולל בלילה מגיל שנה וחצי ופתאום עושה כאילו בלי שליטה בכלל, משחררת הכל ולא עוצרת אחרי שמתחיל לברוח... בקיצור ניגבנו וניגבנו ואז היא ירשה סיר חדש וזה עבר לה באותו היום. זה עובר, אל תדאגי.

ולגבי הבלי חיתולים הטרי גם

ולא זה לא נהיה קל יותר אחרי שבועיים, זה נהיה קל יותר כשמתרגלים ודי, לכל אחד יש את הזמן שלו.

שלום אמא מה שלומך?
אני

אמא את יכולה לכתוב לי בדף שלי שחר וייס תודה

הבן לבת הקטנה:"תביאי לי את החלקים של הדומינו,נוווווו , תביאי כבר,נוווווו, לא כדאי לך שאני אתעצבן,כי כשאני עצבני אני יכול לעשות דברים לא נעימים,נכון? אז תביאי לי כבר,נוווו..., תביאי. אם אני אתעצבן אז...אז... אז...אז אני אלך לחדר להרגע כדי שאני לא אעשה לך משהו לא נעים. נווו.... טוב,הנה,נרגעתי כבר פה. אני נחמד,נכון?

ימים עמוסים עברו על כוחותינו.
עמוסים כל טוב, (וגם סוג ב'...פגומים ורקובים,כאלו שלא נראים טוב ולא מריחים טוב...)

ועכשיו,עכשיו מחכים ליציאת המצריים שלנו
מחכים למרווח הנשימה,לשבירת השגרה העמוסה והמתוחה שליוותה אותנו בשבועות האחרונים
מחכים לרגע הזה, כשכולם יושבים כבר חגורים באוטו ונועם שואל אם לא שכחתי משהו,בדרך לנסיעה הארוכה צפונה
מחכים למפגש המשפחתי בליל הסדר,לרגעים החמימים של המשפחה המורחבת,כולם יחד.

אנחנו כבר חתיכת משפחה,5 ילדים (גם בת האומנה שלנו איתנו עכשיו).עוד מעט נצטרך טרנזיט כדי להעמיס את כולם.רק הכלבה נשארת מאחור.

תודה לרוח הגדולה (אני מושפעת מספר שאנחנו קוראים עכשיו,על האינדיאנים)
תודה לטוב ולמייטיב שיושב שם למעלה ומשגיח,ודואג ושומר
תודה על הכוח שיש לי לעמוד בקשיים,לשאת את המשא הכבד,תרתי משמע (אני כותבת בעודי מחבקת את בתי הקטנה שנפלה בוכיה-מקדימה,ומאחור,במנשא גב ,אחיה הצעיר)
תודה על התקווה שנותנת לנו ההגדה,על האמונה בחופש,על הידיעה שאנו אכן זכאים לו,לרגע הזה בו נחוש כאילו יצאנו ממצריים.
תודה על האומץ לשחרר עצמי מכבלי ה"מציאות",מתפישות השבי
תןדה על מטה הקסם שיש בידי,להוציא מים מהסלע
תודה על החופש להיות, במדבר..(40 שנה?אנחנו סוגרים עוד מעט שנתיים פה,עוד רחוקה הדרך...)
תודה

המלצה לספר ילדים מרגש עד דמעות:

"כמוך בדיוק" / ג'אן פירנלי

על רקע ציורים יפהיפיים ורגועים מתאר המחבר בפשטות והרבה אהבה מה אמא מוכנה לעשות עבור צאצאיה

פנינים מקורותינו בלי החיתולים:

כחלק מההכנות לליל הסדר,בנסיון לאזן את היותו של באר חשוף תחת,החלטתי להלבישו בחולצה חדשה.
לכבוד הולדתו קיבלנו סט בגדי תינוקות מגולף שלא רלוונטים (עם תיקתקים או אוברולים). עכשיו הזמן להחליף למשהו יותר שימושי. שתי דקות בחנות,רק שתי דקות אני אומרת לעצמי,נכנסת,בוחרת,בדרך לקופה ו...הופה...מה יש לנו פה?....יפה ניחשתם.... נוזל בגוון חרדלי משהו מציף אותי ואותו גם יחד. עכשיו,שלא תבינו לא נכון,לא הייתי מעיזה להכנס לחנות של גולף בלי חיתול. שמתי לו אפילו שתי שכבות. אבל לגברבר הצעיר שלי יש לא מעט מה להוציא,אז הוא מוציא. יפה. מה עכשיו? מנקים,שטויות,ציק צק,אף אחד לא שם לב... הנה גם פה,על הרצפה,נו,מילא,עוד שניה הכל יהיה מאחורינו... זהו. האמנם זהו?... הופה... מה יש לנו עוד? הפתעה...סיבוב שני של הנוזל הצהבהב מרוח מכל עבר.עכשיו מה? כבר אין לי במה לנקות. אני יוצאת בזריזות לאוטו (בלי שאף אחד יבחין בינתיים שמשהו חשוד קרה פה)הקטנה משתרכת אחרי,כן... הבאתי עוד טטרא לניגוב. מהר,מהר...כאילו לא היה. הקטנה :"אמא,יש לי פיפי" יופי,נהדר,בדיוק בזמן.אני מניחה לרגע את החיתול המלוכלך על אחד המדפים,כדי לאחוז בידה ולהוביל אותה לכוון היציאה. הופה...עוד תקרית מצערת- אחת החולצות על המדף התלכלכה. שיט! (תרתי משמע...). אני ממהרת לעבר היציאה עם הקטנה , לפני שגם לה יברח. "גברת,גברת,לאן את הולכת,בואי הנה" שניה,אני ממלמלת במבוכה,אני כבר חוזרת,פשוט הקטנה צריכה פיפי. אל תדאגי,אני אנקה הכל... חזרתי,הכנסתי לשקית את שלושת החולצות שבחרתי לקנות (שגם הן כמובן התלכלכו בקקי) "אני קונה אותן,לא נורא,אעשה להן כביסה כבר בבית" אני אומרת למוכרת. והיא:"צריך להוציא את הצפצף. אני לא נוגעת בזה" "שולההההה" בואי רגע,יש פה לקוחה שמרחה את כל הבגדים בקקי. אני לא נוגעת בזה." (אני מרחתי,כן...כאילו שעשיתי להן בכוונה או משהו,כאילו כייף לי לקנות לילד שלי בגד חדש שמרוח בקקי) "כן,אני יודעת"ענתה לה המוכרת השניה."בדיוק שטפתי את אחת החולצות. מה,יש עוד נזקים?" "אני אוציא את הצפצף,טוב?תחזיקי לי רגע את הילד? המוכרת עושה פרצוף נגעל,מתחלחלת רק מעצם המחשבה להחזיק בידיה תינוק שחירבן . "תגידי",אני שואלת בטון חצוף משהו, לא יצא לך אף פעם להחליף חיתול לילדים/נכדים?. הוא לא מרוח באקונומיקה. זה לא רעל,זה רק קקי" "שולההההה " היא קוראת למנהלת. יאבללה,תיכף יתנו לי קנס על התחצפות. שתקי,נעמה,שתקי.תגמרי כבר עם החשבון ולכי מפה. זה לא שייך לך המקום הזה. "אני יכולה לשלם בבקשה?"אני משתדלת להיות נימוסית וסבלנית ... "אמא,יש לי קקי"... הקטנה... נו,מה עוד יכול היה לקרות שעוד לא קרה?... "אני יוצאת רגע עם הילדה,תכף אשוב" אני אומרת והולכת לכוון היציאה. "הלו,הלו (הפעם היא כבר לא קוראת לי גבירתי) שלא תשאירי אותנו פה עם השקית הזו...
ועכשיו,לך חפש מקום לילדה לעשות קקי במגרש החנייה של גולף,במרכז ה"ביג".
בסוף נגמרה האפיזודה הסיוטית הזו. אל תשאלו אותי איך.

ועכשיו ,לצורך האיזון,"תאור מקרה " של אחת ההצלחות:ׁ
אימצתי אגב את המלצותיכן ומעכשיו המילה "פיספוס", תהפוך מיידית ל"הפתעה"
ובכלל ,בוחרת להתייחס להצלחות,(לאור שיחה עם דודי החכם,מורה ומחנך וותיק המפעיל תוכנית בבתי הספר בה המחנכים דנים רק על הצלחותיהם של התלמידים ואף מילה על מגבלותיהם. חכם!

ערב בבית הוריי. השכבתי את הקטנטני לישון ועכשיו שקט,אפשר להתפנות לשיחת טלפון עם אחי מאמריקה. ברקע רועשת הטלווזיה והסקייפ על פול ווליום. כל המשפחה מתקבצת לשיחת ועידה.בבית גדול,הסיכוי לשמוע אותו בוכה קלושה למדי ,ואכן... אני במקרה מתקרבת ושומעת בכי רפה כזה שהתעייף כבר מרוב בכי. המסכן שלי בכה כבר די הרבה זמן ולא שמעתי. ברור לי שהמיטה כבר רטובה. אבל-לא!!! על אף מצוקת הבכי,הוא לא עשה במיטה. איך שאני באה להרים אותו,מכוונת את השפריץ לקערה-הוא משחרר.
לזה קוראים נחת. רגע כזה שווה את המאמץ. רגע כזה מבהיר לך מעל כל צל של ספק: התינוק שלך מבקש את עזרתך. הוא מחכה לך שתפשפשי אותו. הוא יודע. הוא מודע. שאף אחד לא ימכור לך סיפורים על כך שלתינוק בגילו אין שליטה על הסוגרים. לא רק שיש לו,אלא הוא גם מצליח לתקשר איתי ולגייס אותי לצרכיו.
וכשאני לא פנויה מספיק כדי להיות קשובה אליו- הוא מחכה לי!

שלום נעמה
לך ולהוריך תודה רבה על האירוח, היה לנו מאוד נעים ומפנק, וברמה האישית היה מענין לפגוש פנים נוספות מהאתר
דש לחבריה ובפעם הבאה שאתם מגיעים למרכז ידעו אותנו ובשמחה נפגש שוב
נשיקות לשחר ליומהולדתה

בשמחה

נעמה יקירתי, אני שמחה שהמפגש בינינו עשה לך טוב. גם אני הרגשתי ככה. היה זה מעורר השראה בשבילי לראות אותך מתנהלת עם ארבעת הקטנים שלך, ועם כל מה שמעבר. אני מקווה לבוא בקרוב עם שתי הבנות אליכם. יכול להיות שלא ייקח הרבה זמן עד שזה יקרה. בכל אופן, אני עכשיו עם כאב גב עליון שחוזר מידי פעם, כנראה מהרמת יתר או מסחיבה לא נכונה של המנשא, ועם דלקת בשד השמאלי, בקיצור- גרוטאה במצב מתקדם!!! אני נחה הרבה וללי עוזרת לי, שזה נעים.חיבוק וד"ש לכולכם

שלום נעמה, אני עוקבת מרחוק על פועלך ומתרשמת מנחישותך. האם המפגשים עדיין בימי ג'? אהיה באילת עם הילדם בחצי השני של השבוע וחשבתי..

כן אפרת.
אנחנו נפגשים בימי שלישי. מוזמנת.
תתקשרי קודם כדי לוודא מיקום ומועד המפגש.

היי אמא אני מוד אוהבת אותך

אמא מתי אסף יבוא לבקר אותנוא?
אמא מהשלומך?
ביי ביי אמא

(())

תודה נעמה. כפי שכתבתי נהיה החל מיום ד' ולכן לא נצליח. מקווה שבפעם הבאה. כל טוב.

אפרת,אתם מוזמנים לבקר גם בלי קשר למפגש. אנחנו פה....

אוי, איך צחקתי מהאפיזודה שלך עם הקקי בחנות!
יש לי סיפור דומה מהמשרד של הפרופסורית שעבדתי אצלה באוניברסיטה, ובאתי לבקר עם תמר בת החודשיים.... D-:
<מזל שהיא לא היתה במשרד....>

תודה על ההזמנה למרפסת. בסוף נישן בבי"ס שדה בחצבה, כדי להגיע באיזי בבוקר ובתקווה שהתנוקת ואחיה באמת ישנו תוך כדי נסיעה. אם את צריכה משהו מאיזור המרכז תגידי.

תודה רבה רבה. אנסה להתגבר על המבוכה הקלה...

היי
אני אכן אוגרת אתרים והבחר'יה לפעמים מתענינים , זה מין טרוף שלי החיפוש בלילות- נהנת מהגילוי, אשלח לך בכייף אתרים שבהם הם מביעים ענין
לגבי ל"ג בעומר נשתדל להגיע
דש לחבריה מהגדלוה עד קטן
להלן אתרים:
http://science.cet.ac.il/science/matter/
ניסויים וירטואלים מעורר סקרנות ומאוד מענין
http://www.orianit.edu-negev.gov.il/ronit/
אנגלית נחמד מאוד רוב החבריה מהחינוך הביתי ששלחתי להם אוהבים שווה לנסות
http://sababa.sviva.gov.il/forums/games ... nPageNum=1
משחקים וחומר בנושא איכות הסביבה
http://web.macam98.ac.il/~ltami/astronomy/index.htm
קצת על החלל

ןעוד קצת
http://www.primarygames.com/patterns/question1.htm
סדרות לפי תמונות נחשב כפיתוח חשיבה מתמטית
http://www.mkm-haifa.co.il/schools/yavn ... kadmon.htm
על האדם הקדמון אולי המלל יהיה קשה אבל יש ציורים ומתחתם הסברים קלים
והיה ויש תחום שיותר מענין תכתבו לי ואשלח מקווה שהאתרים הנל יענינו ולא תידי אותיואשלח אחרים, יש לי מאגרים של מאות פסיכית אמרנו....אמרנו (כל העת מוסיפה ומוחקת)

היי, מה נצ'מה? הערסל מככב בסלון ברב גאווה נתפארת ואנחנו לא מפסיקים להנות ממנו. אלפי תודות!!

http://www.zooloo.co.il/games/mathbowling/
משחקי חשבון
http://web.macam98.ac.il/~ltami/liron/australia.htm
אטלס לילדים קצת יותר מורכב אבל אולי?

http://www.cet.ac.il/gamba/Games.asp
משחקי חשבון

חיבוק

וואו מצאתי בין המועדפים עוד דברים חמודים

http://www.kids.co.il/index.php?q=node/308
משחקי חשבון נחמדים סיפורים הרוב מתאים חלק אולי פחות.
http://games.cet.ac.il/cetgames/
משחקי חשיבה
http://www.michzur.co.il/
מיחזור יצירה ו...לשחר מתכונים של ילדים וילדים יכולים להוסיף משלהם
http://www.snopi.com/kids/kids.asp
משחקים לימודים נחמדים

היי אמא מה שלומך?
ביי ביי(())

לנעמה ולכולם
קיבלתנו את החבילה
תודה תודה תודה
כל כך יפה. אתקשר מחר
באהבה מכולנו

הי נעמה
ברכות על הקואופ.
רציתי לבדוק אם מעניין אותכם למכור גם אגוזי כביסה אותם אני מייבאה מהודו,תוכלי לראות פרטים בלינק,ואני שולחת בדואר לכל מקום בארץ...(פרטים שלי בלינק)
http://www.biglal.co.il/websites/chitulim/716.asp

נשתמע

תודה חגית ושירי,נשתמע...

אהלן, פתחתי לשחר את דף המתכונים של שחר וייס , בראשותה כמובן.
את מוזמנת לעדכן אותה שיש דף כזה.

http://www.daphnarosin.com/gamesgame.html
http://geo.cet.ac.il/geo/maps/memory/
http://cms.education.gov.il/educationcm ... ikaron.htm
משחקי זכרון למינהם

בקר טוב נעמה,
כן, שמרי בר, הכוונה למחמצת, השמרים שמתפתחים בתערובת של קמח ומים.

ולגבי היום עיון, לצערי לא אוכל להגיע, זה היום בו אני לומדת בירושלים וחוץ מזה עוד לא מצאתי פיתרון יעיל ליום הזה,
אז נניח שאני מוותרת מראש על הניסיון להצתרף לאחד המעגלים ורק באה לבילוי של יום... אבל הילדים שלי די מבוהלים מההמון הגדול ולוקח להם בערך את כל היום להירגע ולהרגיש בנח ואז כשהם מוכנים לשחרר אותי קצת, בדיוק כולם עוזבים...
ניסינו פעמיים וזה הספיק לי לעת עתה!

אנחנו כל כך על הדרך שלכם, אולי פעם באחת הקפיצות למרכז תוכלו לעבור...
מבטיחה לצייד אותך לדרך עם מחמצת ושיעור מזורז בשאור!

עדיין מחכה בעצמי להגיע אליכם, זה יקרה, כל דבר בשעתו.

השבוע התוודעתי לשיר האהוב ביותר על בתי
שיר נהדר שמאד הזדהייתי עם המילים שלו
והקטע הוא שלא הכרתי אותו לפני כן,כלומר-זה משהו שלה, לגמרי.
והרי לפניכם הפזמון:

אל תוותר על החופש שלך להיות
מה שבא לך לעשות
מה שרק אתה רוצה
ואם רק תבקש
אז תמצא בך אש
להגשים כל מה שרק ליבך ירצה

נו,תגידו,בת שלי או לא בת שלי?.....
אח,איזו נחת...
ולראות אותה רוקדת לצלילי השיר הקצבי הזה בכזו שמחה,בפול ווליום,בסלון...

נכנסתי סתם להציץ ולהגיד לך שאני מתגעגעת. מקווה שאת בטו וגם כולכם