חיי במה באופן טבעי

[טדליק_נהנאנע*]

אולי מראש הדף לא רלוונטי כי במה אינה מקום טבעי.

אבל נניח שכן. כי זה דבר שטבוע כל כך חזק בעוסקים בתחום. לפעמים ממש מגיל ינקות. (אם ינקת...)

איך משלבים חיים "באופנים" עם הצורך הפנימי להופיע?
איך מקיימים חינוך ביתי כשעליך להיות נוכח/ת בחזרות או בהופעות בערבים?
איך מצליחים לוותר על הצורך הבלתי פוסק הזה כדי לחיות חיים פשוטים?

איך מקימים קבוצת "תיאטרון/ במה/ תזמורת/ אחר" שתהווה מן קהילה שיתופית קטנה, בחינוך ביתי?

אין לי ספק שאני לא היחידה במרחב הווירטואלי הנ"ל שחווה התלבטויות בנדון.

[נ_ע_מ_ה*]

חחחחחח....

אני נכנסתי לדף וציפיתי לקרוא על הקושי לחיות בחינוך ביתי ולקיים אורח חיים ידידותי לסביבה כשאור הזרקורים כל הזמן מופנה כלפייך
כשהסביבה הקרובה שלך הם קהל ואתה כל הזמן מרגיש צורך "לתת הופעה"
אני חשה כחייזרית על הכדור הלא נכון ואת הסביבה שלי זה מאד מטריד. השונות שלי מעמידה אותי הרבה פעמים באור הזרקורים
ומאירה את הפער בין המציאויות השונות .
הנוכחות שלי כ"באופנית" באולם שמלא ב"מיינסטרים" היא כשלעצמה מספיקה כדי לעורר עניין.
הם לא מבינים שאני לא שחקנית ראשית וחיי אינם מוצגים לראווה .רק בטעות עברתי שם-על הבמה,אני המנקה ...

[נטע*]

טדליק נהנאנע, אני רקדנית וחשבתי שהסיפור שלי יענה על השאלה כיצד אפשר לעלות על הבמה ולהיות אמא במשרה די מלאה. כשנכנסתי להיריון בפעם הראשונה רציתי ליצור וחשבתי שזהו הזמן בו אני יכולה להיות הכי יצירתית שאפשר. לא יצא לי כלום. דווקא תקופה קצרה לאחר הלידה, היצירתיות שחיכיתי לה הגיעה. התחלתי לעבוד על ערב סולו של ריקודים ומונולוגים, בעיקר כשזהר ישן, במרחב הקטן של הסלון. בגיל שנה וחצי הוא נכנס לגן, אך לשעות מועטות ולא כל יום. בחודשים האחרונים לפני ההופעה נכנסתי לסטודיו בוקר אחד בשבוע לכמה שעות. לקח לי שנתיים וחצי להתבשל ובסוף עלתה ההופעה בירושלים 4 פעמים. בשנה האחרונה אני למזלי בבית עם התינוקת, גרה בארה"ב ושוב העליתי את ההופעה, את החזרות עשיתי בשינות הבוקר שלה וכמה פעמים נכנסתי לסטודיו בערבים. כשזמן זה הדבר הכי מבוקש (ומאז שאני אמא זה ככה) צריך ממש לרצות לעשות את זה. גיליתי שהדרך היחידה שלי לרקוד ולהישאר עם הילדים כמה שיותר, היא לרקוד לבד. התוצאה היא שאני לא מרגישה שויתרתי על משהו מהיצירה והריקוד בגלל שנהייתי אמא, אלא להיפך, ההיריונות, הלידות והאמהות הן חלק עיקרי מההופעה שלי ובלעדיהן היא לא היתה נוצרת. אני מקווה שתמצאי את הדרך שלך אל הבמה ובעיקר אל היצירה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי טדליק
אני יכולה להסביר לך איך הסתירה הזו מיושבת ע"י בעלי.
הוא חיבר לו שלוש הצגות בנושא אקולוגי לילדים כך שבעצם הוא מופיע למען עצמו אבל עוזר לכדור הארץ באותו הזמן!
חוצמזה הוא זוכר שבעצם זה שהוא עובד הוא מאפשר לנו להיות בבית, וזה מאוד מאוד מאוד חשוב.
לגבי חזרות וכאלו - אין מה לעשות הוא עושה את החזרות בזמן שאני עם הבנות.

[פלונית_כרגע*]

מתלבטת בנושא הרבה.
אין תובנות כרגע, ויתור כמעט מוחלט.
אבל כנראה לא בגלל שאני בבית.

[טדליק_נהנאנע*]

קשה מאד להיות מפרנס יחיד במיוחד בתחוי האמנות בארץ.
גם לו יצאתי במופע זוגי/ יחיד (בתור זמרת/ מספרת סיפורים שלא מספיק מנגנת כדי ללוות את עצמה - יהיה לי קשה להעלות מופע יחיד כרגע) עדיין לא הייתי מצליחה להתפרנס מספיק כדי לאפשר לאיש להפסיק לעבוד.
והאמת היא שגם מאד מאד חשוב לי להיות דמות אם זמינה לבוציק.
אבל גם הגעגועים לבמה חזקים מאד.
להתאמן בשירה כשהבוץ ישן זה בלתי אפשרי.
אפילו לספר סיפור בקול לא רם גורם לו לקרא "אמא" כל 3 דק'.

אולי יש כאן מעוניינים בקבוצת במה משותפת עם חינוך ביתי? (טדליק זורקת רעיון שרק הלוגיסטיקה שלו תארך 10 שנים אלא אם כן מצליחים להכניס נתונים לתכנת מחשב יחודית...)
אני מנדבת זמרת מגוונת (ימי ביניים/ רנסאנס/ בארוק/ פולק אנד רול/ ועוד ועוד ) עם יכולות משחק, תעודת מספרת סיפורים (בעוד 4-5 ימים),
ואם יצא משהו אז ישנו גם איש שהוא מלחין, גיטריסט/ בסיסט/ אניסטרומנטליסט, זמר,
ובוציק שהוא חמוד להפליא וכנראה גם מנצח תזמורות לעתיד (כך הוא טוען ממרום גיל שנתיים וחודשיים, חרף טענותי שהוא לא יהיה מוסיקאי)

[אלה_לי_לה*]

מסתכנת בערימת נעלים שתעופף לכיווני, אבל מה לגבי שמרטפית?

הפסקה של כייף גם לך וגם לו

[ריש_גלית*]

החלום שלי: לנסוע בכל העולם בקראוון ולממן את הנסיעה מהופעות רחוב של הבנזוג (וגם של הילדים, שיעבדו קצת, מה יש, כמה אפשר לחיות על חשבון אחרים?).

אבל מכיוון שלא כל החלומות מתגשמים... מה שקורה אצלנו הוא פחות או יותר מה שקורה במשפחות ח"ב שבהן האבא המפרנס עובד בהייטק ואמא עם הילדים - רק שכאן אצלנו (באמנות הבמה ובספרות) יש הרבה פחות פרנסה והרבה יותר אבא בח"ב...
לא עניתי על מה ששאלת אבל לפחות הבעתי הזדהות.
אה, פתרון חלקי, לא כלכלי במיוחד אבל מאפשר שהות עם תינוק קטן יותר - לקחת אותו לחזרות/הופעות בוקר עם בייביסיטר צמודה.
האם אפשר לחלק אחרת את הזמן בינך לבין אבא שלו? במה הוא עובד?

[עשב_השדה*]

דווקא נראה לי שהבמה היא מקום טבעי מאד
קשה מאד להיות מפרנס יחיד במיוחד בתחוי האמנות בארץ
זה נכון,
קשה אבל לא בלתי אפשרי
גם אני מספרת סיפורים עם תעודה
לא פעילה כרגע אבל זה שם בארגז הכלים שלי
ואיזה מתנה נפלאה זה לשיר
הכי טבעי שיש, הכי מושתק שיש בתרבות
הקול שלך מבקש ביטוי זה לאו דווקא על חשבון האימהות
וזו בטח מתנה שאת מביאה לאמהות , שירה
"קחי את הדרך שבאה לקראתך......."

[רוקדת_לאור_ירח*]

לא פשוט.
כבר שנים מאז שעזבתי את הבמה, בלי קשר לאימהות והרבה לפניה. עברתי לכתיבה וכבר שנים אני מלמדת קולנוע (תסריטאות ועוד).
היו תקופות שהרגשתי שהכיתה היא כל כך במה. עם השנים אני מרגישה את זהפחות, למרות שעדיין קיים השימוש הזה.
בזמן האחרון אני מתגעגעת. לשחק, אפילו לשיר למרות שמעולם לא שרתי באופן ממש מקצועי אבל כמובן שלמדתי את זה בצורה סדירה כשלמדתי משחק.
פה ושם אני עושה דברים קטנים, אבל לא ממש מצליחה כמו שהייתי רוצה לעלות עם משהו.
לא בחינוך בית אבל גם גן עד אחת שלא עובד בחופשים והיותי מפרנסת יחידה לא ממש מקלים על כל הסיטואציה.
מה שעוד קשה יחד עם זה שאני ממש לא אוהבת לעבוד לבד ונוטה לעבוד בצוות. מי שמסוגלת להרים מופע לבד מצויין לה, אני לא נמצאת במקום הזה.

[טדליק_נהנאנע*]

טוב, כפי שציינתי, מופע לבד כרגע לא רלוונטי בכלל. מינימום מופע זוגי.
אבל ממש מצא חן בעיני הרעיון של קבוצה שתהווה תיאטרון נודד/ קבוע/ שניהם בו זמנית, ושהילדים בחינוך ביתי נמצאים בקרבת מקום כאשר בזמן החזרה וההופעה המלביש/ה/ מחזאי/ת/ מלחין/ת החצר/ ליצנ/ית הבית דואגים לשלומם, והמופיעים בשעות העבודה של אנשי הקלעים "מחנכים ביתית".
(ומלבד זאת כולם דואגים לגינת הירק האורגנית, מטפחים קומפוסטר לתפארת מדינת ישראל, ודואגי לשלומם של בעלי הכנף בשעותיהם החופשיות).

[עשב_השדה*]

טדליק
גמני מתגעגעת לתיאטרון בר קיימא,נודד יכול להיות טוב
אבל שכשמקימים את היורטות הכל צריך מיד לעבוד בפנים כמו הבית הכי יציב
ושהצוות הביתי יכין גם פוייקה מדי ערב
מדליק נננהההההההההההההה

[טדליק_נהנאנע*]

עשב, שכחת שהאקוסטיקה צריכה להיות כמו בקרנגי הול באותה הזדמנות (אחרת איך קהל של 5000 אנשים ישמע את נגן הלאוטה החרישי?)

אני מתנדבת לבשל, אם אתם מתנדבים לאכול את מה שאני מבשלת...

[טדליק_נהנאנע*]

וואי, וואי, וואי, כמה שנים שהחלום הזה מלווה אותי...
לצערי החבר'ה נכנסו השנה למסגרת.
ולשמחתי הגיטריסט/זמר/מלחין כבר לא בחיי
מה שכן, הוא התברגן לו להפליא, ואין סיכוי שבעולם שיאפשר לי אי פעם לנדוד עם הילדים

[בשמת_א*]