חברים בחינוך ביתי

אנונימי

^{דף מומלץ}

ראו גם: סוציאליזציה בחינוך ביתי, חינוך ביתי.

שאלה ליונת (או לכל מי שיודע לענות) בקשר לחינוך הביתי.
אני מסכימה עם כל מה שכתבת, אני בעצמי למדתי לקרוא מתוך סקרנות עוד בגן, כשהגעתי לכתה א' ידעתי לקרוא.
אני מאוד בעד בתי ספר דמוקרטיים (מלמדת באחד כזה), אבל לגבי חינוך ביתי יש לי שאלה:
מה לגבי העניין החברתי?
הרי חלקו הגדול של בית הספר הינו החלק החברתי. הילדים פוגשים מגוון רחב של ילדים בגילאים שונים ובצורות וצבעים שונים. מה לגבי החינוך הביתי? האם הוא מספק מהבחינה החברתית?
אשמח לתגובותיכם,
תות

תות שדה,
יש כמה אמיתות שרובנו מחזיקים בהם בקשר ל"עניין החברתי" שאני בתור מי שמחנכת בבית שמה אחריהן סימן שאלה ולא סימן קריאה.
והרי כמה מהן:
כמה שעות חברה ילד צריך ביום?
כמה חברים?
באיזה גילאים?
האם "חברה" זה רק חברת ילדים או שגם מבוגרים יכולים להחשב "חברה"?
האם יש גם נזקים בשהות בחברת ילדים או שהיא תמיד מביאה תועלת?
האם חברה היא מועילה גם כאשר היא כפויה?
מה טוב יכול לצאת לילד מלהיות לבד?
האם להיות לבד זה תמיד רע?
ואפשר להוסיף עוד ועוד שאלות.
אין לי על אף שאלה תשובה חד משמעית, לא מתימרת להצג כאן איזה "נכון" אוניברסלי,
אבל מנסיוני,
במשך השנים שילדי אינם הולכים לבית ספר, היו שנים בהם הקשרים והאפשרויות החברתיות שלהם היו יותר מגוונים, והיו שנים שפחות. קשיים היו ויהיו להם (על רקע חברתי או רקע אחר), בכל מקרה.
ובכל מקרה, מכל מצב הם הפיקו תועלת - זאת תמיד ניתן לראות רק בדיעבד.
ועניין נוסף, הצורך החברתי אינו דומה מילד לילד, יש מי שצריך המון חברים ויש מי שמסתפק בחבר אחד טוב, בלי קשר לחינוך ביתי.
אני מאמינה שיש ביכולתנו ללמוד מכל מצב שמזמנים לנו החיים, וכך גם לילדינו.
אז לעיתים הם לומדים מתוך שהות בחברת ילדים, ולעיתים הם לומדים מתוך הבדידות.
זה נכון, ומועיל, וגם זה נכון ומועיל.

התשובה הקבועה שלי לשאלה הזאת היא "גם בבית-ספר אפשר להיות בודדים."
עוד לא יצא לי לדבר עם מישהו שהמשפט הזה לא הדהד אצלו בפנים, כולל כמה אנשים שנחשבו מאוד פופולאריים בבי"ס. לדעתי הפחד מהבדידות בחינוך ביתי, נובע מהבדידות האמיתית שרוב האנשים בחברה שלנו מרגישים, לפחות לפעמים.

התאספות כפויה של עשרות ילדים אינה חברה, כמו ששכונה תל-אביבית אינה קהילה. בשביל חברה, צריכים לרצות להיות חברים של האנשים/ילדים האחרים. אני לא זוכרת מי אמר את זה, אבל זה כל כך נכון: "אין בדידות נוראה יותר מזו של ילד בחצר שאף אחד לא משחק איתו."

לגבי הצד הטכני, של איך בכלל פוגשים אנשים וילדים מחוץ למשפחה: מסתדרים. מוצאים. מרחיבים את ההגדרות של חברה. לפעמים קצת מתאמצים. לפעמים אפילו מתאמצים מדי ואז לוקחים רגע כמה נשימות ונרגעים חזרה. ומשתדלים לא לראות את המושג "חברה" באופן מוגבל - רק בני אותו שנתון - אלא להיות פתוחים גם להעדפות אחרות שהילדים מפתחים. (למשל ילדים גדולים יותר, קטנים יותר, נוער, זקנים, כלבים, נמלים...)

יונת,
אכן, כמה מחברותי הטובות ביותר באות מקבוצת בית הספר התיכון של הנמלים במטבח שלנו.

היי
כמי שהצטרפה לא מזמן לחינוך ביתי ועדיין די דואגת לפעמים אני מוכרחה להוסיף שדווקא מבחינה חברתית המצב לא רע. וזאת למרות שאנחנו במדינה זרה.

נאלצתי להפסיק באמצע ואני ממשיכה.
קרן בתי בת ה-13 הולכת לביה"ס באופן חלקי, שעתיים בשבוע. אולם כל הקשרים החברתיים שיצרה עד כה הנם מחוץ לביה"ס. בתנועת הנוער ועם אנשים שונים שאנחנו פוגשים.
מבחינה זו נראה לי שהיציאה מביה"ס דווקה שיפרה את הדברים ולא להיפך.

אני נוטה להסכים עם כל מה שכתבתן כאן (אורנה, יונת ואריאלה) אבל ישנה נקודה שלא ממש הבהרתן.
ברור לי כל התהיות שהעלתה אורנה והטענות שהועלו כאן בנוגע לחברים קרובים או חברים מגילאים שונים (שאני, אגב מאוד בעד).
הנקודה היא שאני מאמינה (אולי אני טועה?) שהאדם הוא ייצור חברתי.
לכן אני חושבת שבית הספר נחוץ מבחינה חברתית - ולאו דווקא מבחינה חיובית!
כלומר, גם הבדידות בתוך בית הספר, גם הריבים או הידידויות, או הסכמות ואי הסכמות שנעשות בתוך חברת בית הספר (שכוללת מבוגרים וילדים בגילאים שונים ובצבעים שונים) חשובה.
לעיתים קשה למצוא (גם אם מתאמצים) בסביבה הטבעית שלנו אנשים שונים כמו שיש בבית הספר...(לדוגמא אצלנו יש כתת תסמונת דאון)
ושאלה נוספת: (אולי היא זקוקה גם לדף חדש)
האם אתן חושבות שבית הספר צריך להכין לחיים? במקרה שלכן החינוך הביתי צריך להכין לחיים?
כלומר מטרת החינוך היא להכין לחיים?
תות.

תות שדה,
אני חושבת שהתשובה לשאלה החברתית אכן נמצאת בשאלה הנוספת שהעלית.
בניגוד לאלה הדוגלים ביצירת מסגרת מיוחדת המתאימה במיוחד לילדים על מנת להכין אותם לחיים, אני כמי שאינה מפרידה בין חיי הילדים לחיים בכלל, מאמינה שהילדות איננה תקופת הכנה. היא אכן תקופת חיים בה יש צרכים מיוחדים, וכמבוגר הנמצא בחברת הילדים עלי לדאוג לספק את צרכיהם. אבל אני לא חושבת שעלי ליצור באופן מלאכותי שום דבר שיכין את הילד לעתיד, כולל לכפות עליו קשיים מסויימים (כפי שרמזת, בעניין החברתי) על מנת שיוכלו בעתיד להתמודד טוב יותר עם קשיים שיעלו. הם יחצו את הגשר שיגיעו אליו.
להיפך, בכך שאני חיה את חיי בחברת הילדים הם נחשפים לחיים עצמם. הם רואים איך ההורים חיים, ומתוך כך לומדים על החיים בזמן אמת.
אני מאמינה ונוכחת שילדים בשנות ילדותם מכינים עצמם לחיים בוגרים מבלי שלנו המבוגרים יש צורך להתערב בכך. פעמים רבות גם אין לנו מושג מה במעשיו של הילד היום ישרת את עתידו, ולמזלנו הרב זה גם לא ממש חשוב לדעת, כי בעניין הזה אין מי שיודע טוב מהילד. (בנושא זה מעניין לקרוא את ספרה של קלרה סרני "משחק הממלכות" בו היא מתארת משחקי ילדות של שלושה אחים, שבדיעבד ניתן לראות כיצד אותם משחקים הכינו אותם לחייהם הבוגרים)
ולעניין הגיוון,
שוב, איני חושבת כי נחוץ לחפש זאת בצורה מלאכותית. החיים מזמנים הזדמנויות רבות גם בתחום החברתי, וגם בתחומים אחרים של החיים.

הקטע של להכין לחיים מעורר בי תמיד אי נוחות.
זה כמו המשפטים שבאים בהקשר אליו על כך שגם אם קשה צריך לא לוותר. וגם אם משהו נורא משעמם צריך להמשיך בו ואם רע לך ובביה"ס החיים החברתיים הם בעצם העלבות ופגיעות אז אלו הם החיים וצריך להמשיך. כך גדלתי אני, כך גדלו בנותי הגדולות וטוב שסוף סוף אמרנו לעצמנו די! מי אמר שזה כך?
אני כאדם בוגר רואה את זה כזכותי לא להשאר במצבים ומקומות שלא טוב לי בהם אותה זכות מגיעה לילדים שלי.
וואו! אני נשמעת כמו מטיף?:-)
אבל אני באמת מאמינה בכך.

תות, כתבת:

לעיתים קשה למצוא (גם אם מתאמצים) בסביבה הטבעית שלנו אנשים שונים כמו שיש בבית הספר.

על איזה בי"ס את מדברת? ברוב בתי הספר התלמידים מגיעים מאותו אזור מגורים, ולכן גם פחות או יותר מאותה רמה כלכלית ומגזר חברתי. למשל, בית הספר הממלכתי היחיד (למיטב ידיעתי) שבו לומדים יהודים וערבים יחד הוא ביפו, שם הם ממילא חיים יחד, ככה שהיה יוצא להם להכיר גם מחוץ לבי"ס. בבתי ספר שבהם ניסו לעשות "אינטגרציה", קרה לרוב בדיוק ההפך - נוצרה בין הילדים הפרדה ברורה לפי קבוצות המקור שלהם.

את כותבת על כיתת ילדים עם תסמונת דאון - איזה קשר יש בין ילדי הכתה בזאת לבין שאר הילדים? בבי"ס שאני למדתי בו הייתה "כתה מיוחדת", וברור לחלוטין שאף אחד לא שיחק עם הילדים מהכיתה הזאת. לעומת זאת, הילדים שלי שמחים לפגוש את האשה המפגרת שעובדת במחסן הבגדים, או לשוחח עם מפגרת אחרת שחיה בקיבוץ. אם הם ישאלו מה זה מפגרת, אוכל לומר להם בדיוק ואני בטוחה שהם יבינו שזה אומר רק שקשה לה להבין דברים מסויימים, אבל לא פוסל אותה בתור אדם.

עוד דוגמא: הילד הרוסי שכל כך קשה לו להקלט כי הוא לא מצליח לעשות את עצמו "כמו כולם". בבי"ס שופטים אותו כ"רוסי". אבל כשהוא מבריז ומשחק עם הבן שלי, הוא פשוט ולדי - בלי סטריאוטיפים ותיוגים.

אבל זה כמובן צפוי - התפקיד החברתי שממלא בי"ס הוא מיון וסיווג, לקבוע מי יהיה בסופו של דבר עורכת דין או מתכנת, ומי תופרת או פועל ייצור. בית הספר לא יכול לעזור בגישור על פערים בחברה, כי התפקיד המרכזי שלו הוא ליצור ולשמר אותם.
וזה כמובן מוביל לשאלתך השניה:

האם אתן חושבות שבית הספר צריך להכין לחיים?
זה כמובן מה שהוא עושה. כפי שניסח זאת ג'ון הולט: "הבירוקרטיה המודרנית ? מפעלים, משרדים, מערכות מסחר, בתי-חולים, בתי-ספר וכו' ? היא מכונה שרכיביה הם אנשים. התפקיד של בתי-הספר הוא להפוך ילדים לאנשים שיכולים ומוכנים לעבוד בתור רכיבים במכונה, ושקשה להם אפילו לדמיין שיש דרך אחרת."
כך שבי"ס בהחלט מכין את התלמידים לחיים, וזה גם תפקידו וההצדקה לקיומו.
כמובן שאני לא מתכוונת להכין את ילדי לחיים כאלה.

"... כן לפעמים אני מרגיש לבד בבוקר אבל גם בשעות אחרות זה תלוי ביום... גם בבית הספר לפעמים הרגשתי לבד... לבד זאת הרגשה."
מתוך דברים שכתב רועי רוזנפלד בדף של שיר החופש (אחותו).

אורנה, אהבתי את כל השאלות שהצגת.
גם אני שמעתי מבני את המשפט: "כשהייתי בבית הספר הייתי בודד יותר".
אולי החברה הכי חשובה לאדם היא חברת העצמי האמיתי שלו? ואולי כשאדם קשוב לקול העצמי שלו גם הקשרים החברתיים שלו הם ממקום הרבה יותר נכון עבורו?

בתי התחילה ללכת לגן בערך בחנוכה, לפי דרישה שלה .
מאז אנחנו לא חברים שלה. החבר הטוב שלה לא ממש חבר. היא צועקת עלינו ואלינו, לא שומעת,ובטוחה שגם אנחנו לא שומעים, או שאיבדה את הבטחון בנו, שאכן נבין, או כל פרשנות אחרת, אני לא יודעת. פוחדת שיקחו, מאשימה בזעם כשמשהו נופל, ממהרת לבקש סליחה בבהלה כשמשהו נשפך או נשבר ומוסיפה "לא באשמתי" .
צורחת עלי "את רואה!! באשמתך!! אמרתי לך!" אם המרפק שלי דחף לה את האוזן המן מהשולחן והיא נפלה ונשברה. אין שיחות, יש רק הוראות "תביאי לי אמרתי לך!".ופתאם גם הביטוי "אבל הילדים יצחקו עלי". גן זה מקום רע וכוחני . הילדה שלי מתרחקת ממני, ופתאם יש לה המון "חברים" ולפעמים היא מצליחה לעמוד עם כולם ולצרוח, ולפעמים היא עומדת שוממה בצד, לא מצליחה להידחף לאין הענק שקורה שם. כשנולדה לנו התינוקת היא קיבלה פאס מהגן לאיזה שבועיים כי כל הזמן היו פה סבתות והתרגשות גדולה, והרגשתי איך הטונים שלה מתאזנים, איך הגוף שלה פחות תזזיתי, איך היא חוזרת אלינו.
אבל כשכל הסבתות נסעו היא שוב התחילה לשאול מי יבוא היום? את מי נזמין? אולי נלך לבקר מישהו? ושוב נכמר לבי עליה כשלמשמע נביחות הכלבה בחוץ היא הודיעה לי בהתרגשות: "אמא מישהו בא!!". ואני צריכה להגיד לה שזה חתול.
מה לעשות, אין לנו חברים בחינוך הביתי. יש לנו חברים מקסימים אבל הם במרחק נסיעה של כמעט חצי שעה, וקשה לנו לנסוע יותר מפעם בשבוע. זה מצב מייאש. אני לא עומדת בבדידות והשעמום שלה בבקרים ובא לי להקיא מהגן הזה. אני מרגישה שאיך שלא אסובב את זה אני עושה לה עוול. מה שכן, הכרנו ילדים מקסימים בגן, ועכשיו יש יותר את מי להזמין ואת מי לבקר אחר הצהריים.

תודה ענת על מה שכתבת. זה מאד מחזק אותי בדרכי!

טוב,
כתבתן כאן המון דברים וקצת קשה לי להתייחס אליהם אחד לאחד (שיחה הרי פשוטה יותר...)
אבל בכל זאת עדיין לא השתכנעתי מחינוך ביתי (ואני דווקא מאלו שמשתכנעים בקלות

בעיקר בנושאים כאלו...)
עדיין מפריע לי הנושא החברתי - שבעצם מעלה את השאלה לגבי מטרת בית הספר.
הרי בחינוך ילדים המטרה היא ??????
שהילד יהפוך לאחד מאיתנו? לאינדיבידואל שחי בחברה? שחי לבד?
אני בכל אופן מאמינה שילד לומד כישורים שונים (קריאה, כתיבה, מיומנויות חברתיות) בגלל צורך עמוק להיות חלק מחברה.
בית ספר (ושוב אני מעדיפה בי"ס דמוקרטי) מייצג מעין "מיני חברה"
בבית הספר יש לילד יותר הזדמנויות לפתח כישורים אלו.
למשל: להיות חלק מועדה, להקים פרוייקטים, ללמוד (ולדעת לבחור מה טוב לי) נושאים שונים, להיות חלק מקבוצה, לשחק בקבוצה, לנצח, להפסיד, ליצור ועוד....
בטח אתן אומרות כעת: "את כל זה יש גם בחינוך ביתי" - אבל אני עדיין חושבת שלא (תמשיכו להוסיף טיעונים!!!)

כמו כן - מה לגבי חוגים? אם הילד שלכן (של החינוך הביתי) רוצה ללכת לחוג (כדורגל, קפוארה, קראטה וכו')?
האם חוג הוא לא "מיני בית ספר"???
אם ילדכם יבקש מכם "ללכת לבית ספר" האם תסכימו?

העלתי המון שאלות ותהיות, ואני נורא שמחה למצוא כאן את תשובותיכן מסבירות הפנים

הי תות,
אל תצפי להשתכנע - בחירת דרך חיים אישית לא יכולה לבוא מבחוץ, רק מבפנים.
כמה תגובות על מה שכתבת:

הרי בחינוך ילדים המטרה היא ??????
כל מטרה בחינוך היא בעייתית. אני מעדיפה לנסות להשתחרר מלהציב מטרות עבור אנשים אחרים, במיוחד הילדים שלי. ראי גם את הדיון לגבי שאיפות בגידול ילדים.

_אני בכל אופן מאמינה שילד לומד כישורים שונים (קריאה, כתיבה, מיומנויות חברתיות) בגלל צורך עמוק להיות חלק מחברה.
בית ספר (ושוב אני מעדיפה בי"ס דמוקרטי) מייצג מעין "מיני חברה"_
האם בשביל הכישורים האלה צריך ליצור "מיני-חברה" או מבנה מלאכותי אחר? מה רע בחיים האמיתיים? כעובדה, ילדים לומדים את כל הדברים האלה גם בלי יצירת מסגרות מלאכותיות. אם את חושבת שהצורך להשתייך הוא שמניע אותם (ואני אישית חושבת שהוא רק גורם אחד מיני רבים) אז איפה נראה לך שהוא חזק יותר - בבי"ס או במשפחה?

_בבית הספר יש לילד יותר הזדמנויות לפתח כישורים אלו.
למשל: להיות חלק מועדה, להקים פרוייקטים, ללמוד (ולדעת לבחור מה טוב לי) נושאים שונים, להיות חלק מקבוצה, לשחק בקבוצה, לנצח, להפסיד, ליצור ועוד...._
מוזר

אלה דברים שאנחנו עושים כל הזמן, רק שאנחנו לא צריכים ליזום אותם באופן מלאכותי - הם פשוט חלק מחיי היומיום. בי"ס נותן להם כותרות, זמנים מוגדרים, ומפקח על קיומם, כאילו שבלי כל השליטה והניהול הזה הדברים האלה לא יקרו. אבל זו הטעייה. בדיוק כפי שלמידת קרוא וכתוב קורית גם בלי שליטה ותכנון, כך גם כל שאר הדברים שציינת. קשה לנו לראות את זה כי התרגלנו שזה משהו שחייבים "לנהל" בשביל שהוא יקרה. אבל זו טעות אופטית - צריך רק ללמוד להסתכל טוב בשביל לראות את הדברים האלה קורים גם בלי ששמים עליהם תוויות.

- מה לגבי חוגים?
אני מכירה כמה ילדי חינוך ביתי שהולכים לחוגים ומאוד נהנים. זה לא "מיני בית-ספר", כי הילדים הם אלה שבוחרים האם ללכת, והם חופשיים להפסיק בכל רגע. כיום, אפילו בתי-ספר דמוקרטיים לא מסוגלים לתת לילדים את הבחירה לא לבוא בכלל (בגלל מגבלות של החוק, ולרוב גם של ההורים).

אנונימי

ענת, כמה רעיונות:
לשנות את סדר היום, בבוקר פעילות משפחתית כמו טיול בחוץ, ברחוב, בטבע, לסופר, לראות כל מיני בעלי מקצוע ועוד... או דברים אחרים שאת נהנית מהם (הרשימה למעלה היא של הדברים האהובים עלי...)
ואת אחר הצהריים להקדיש לחברים (להתקשר לאמאבא של הילדים הנחמדים ולקבוע)
או שתבואו לגור לידנו

אנחנו בסך הכל 7 חודשים בחינוך ביתי (ועדיין סופרים), ומהמקום שאנחנו נמצאים בו כרגע
עולים קשיים מסויימים הקשורים בהרגלים ישנים, דפוסים, נורמות, מסגרות.
בעצם החלטה על חינוך ביתי אני מנסה לשנות את המצב הזה אבל זה לא פשוט לשים מאחוריך 35 שנות מסגרת, והשינוי הוא איטי.
גם בני שהוא קיום בן 7.5 זה מה שהוא מכיר,היום אנחנו מנסים אחרת.
רועי היה רגיל לחברים והוא ילד חברותי וזה מה שחסר לנו היום, החברים הכי קרובים נמצאים 30 דקות נסיעה.
ועדיין אני אומרת לעצמי שגם בגן למרות שהיו חברים היו הרבה דברים שאני לא מעוניינת שיהיו בחייו,בגן הגננת היתה מפרידה אותו מילד שהוא מאוד אהב בגלל ההשפעה השלילית של רועי עליו,מה הוא מרגיש במצב כזה?
לחיות בתחושה שכל הזמן אתה לא בסדר,מפריע ,אצלו זה הוריד את הבטחון והביא המון אלימות מילולית ופיזית לסביבה,היום זה פחת בהרבה .
המחשבה שרק בית ספר יביא פתרון לחברתיות היא לא נכונה גם בעיניי כמו שכתבו כאן אחרות,
הילדים לומדים לחיות בג'ונגל מחוסר ברירה, שמים אותם במסגרת והולכים אז מה הם יעשו?זו פשוט השרדות.
אני אעשה מה שאני יכולה להפגיש אותו עם ילדים, אבל למרות החוסר הזה אני מעדיפה עבורו את החינוך הביתי תוך הסתכלות ובדיקה ונסיון למצוא פתרונות כאלה ואחרים, מאשר לשלוח אותו לגו'נגל .
וסליחה אם אני בוטה מדי אבל זו ההרגשה הפרטית שלי.

טוב, לקח לי כמה ימים לעכל את תשובותיכן, אני עדיין מלאת הרהורים ותהיות, אבל כנראה התהיות נוגעות בשאלות מאוד עמוקות ובעיקר השאלה: האם ילדוּת היא הכנה לבגרות?

שגית: נראה לי שיש כאן הגנת יתר על הילד. זאת אני מסיקה מהמשפט: "רועי היה רגיל לחברים והוא ילד חברותי וזה מה שחסר לנו היום. ועדיין אני אומרת לעצמי שגם בגן למרות שהיו חברים היו הרבה דברים שאני לא מעוניינת שיהיו בחייו. בגן הגננת היתה מפרידה אותו מילד שהוא מאוד אהב בגלל ההשפעה השלילית של רועי עליו, מה הוא מרגיש במצב כזה?" ואני שואלת: האם רועי לא עלול להיתקל במצבים כאלו גם בגן השעשועים? האם לא ייתקל במצבים כאלו בבגרותו? למה למנוע ממנו את ההתנסות הזו???
יונת כתבת: "האם בשביל הכישורים האלה צריך ליצור "מיני-חברה" או מבנה מלאכותי אחר? מה רע בחיים האמיתיים?" אני חושבת שכן. צריך "מיני חברה" כלומר בי"ס, מפני שייתכן שהילד שלך יבחר לחיות חיים אחרים משלך (למשל יעבוד בחברת היי-טק גדולה) ויצטרך כישורים של לחיות בחברת הרבה אנשים (משרד גדול) ולפעמים להרגיש דחוי ולא במרכז.

כלומר, אם היינו חיים בשבט (כמו בעקרון הרצף) אז הילדים גדלים לתוך השבט ושם הם מבלים את ימי חייהם גם כילדים וגם כמבוגרים (ואינם זקוקים לכישורים אחרים של לחיות בחברה טכנולוגית, למשל)
לעומת זאת, ילד שמקבל חינוך ביתי לכשיהיה גדול אולי יצטרך להתמודד עם חברות גדולות יותר כגון מקום עבודה, מקומות בילוי וכו', ואולי עקב חינוך ביתי יהיו חסרים לו הכישורים הנדרשים...

מה שאני מתכוונת לומר הוא שלמרות שאתן (וגם אני) לא אוהבות את המילה "מטרת" הילדות, בכל זאת אנו רוצים שהילד שלנו יידע להתמודד עם מצבים בעתיד, ולא ייסגרו בפניו דלתות מפני שהוריו רצו שלא יתמודד עימם בילדות, ופה נכללת גם תעודת הבגרות.
אני לא ילחיץ את הילד שלי לעשות תעודת בגרות, אבל אני ייתן לו את האפשרות לעשות. גם כישורים של כתיבה וניסוח תשובות כלולים בזה (ואני לא יודעת אם יש לי מספיק כישורים לתת לו את זה)

ועוד שאלה מהותית:
למה לא לתת לילד לבחור ללכת או לא ללכת לבית ספר? הילד יודע מה טוב לו?

תות,
שנהנית מהדו שיח הזה

תות,

מתוך הרהוריך נראה כי בית ספר נראה לך מסגרת נכונה לילד, מסגרת שתספק לו בהווה את כל הכלים להתמודדויות העתידיות בחייו.
ועל כך אני רוצה לשאול: אם בעתיד הילד יבחר להניח למרוץ החיים, ירצה לחיות את חייו מתוך הקשבה פנימית, וליצור מסגרת חיים אינטימית עם יקיריו, מה הועיל לו בית ספר?
הלא שם הוא למד את ההפך:
אין צורך להקשיב לקול הפנימי משום שאף פעם אין זמן להענות לו.
החיים בנויים מיחסים ביורוקרטיים בין אנשים.
גם בתחומי העניין והעשיה של האדם, אל לו לחפש אינטימיות וממשות, אלא עליו להענות לאופן הסתמי בו מתנהל העולם.

זו אינה שאלה קנטרנית.
מה שעומד מאחוריה הוא ההבנה כי אי אפשר להתכונן לכל העתידים האפשריים. כי העתיד הוא לא נודע.
ההתכוננות המתמדת לקראת העתיד נובעת מפחד. פחד שלא יהיו לנו כלים להתמודד עם מה שיזמנו לנו החיים.

ועכשיו נשאלת השאלה: האם אנחנו רוצים שהפחד יהיה המניע לחיינו, או שאנו רוצים שהרצון הפנימי, הסקרנות, השמחה והאמונה הם אלה שיובילו את דרכינו בעולם הזה?

אלה נראות מילים גדולות. מילים שלא קשורות לחיים השגרתיים והאפורים. כמו שאמר פעם מישהו לצפריר: מפילוסופיה לא קונים במכולת.
אנחנו גילינו שהפילוסופיה הזאת דוקא מאוד עזרה לנו לקנות במכולת. (בהתחלה אמנם היינו צריכים לרדת חזק בכמות הקניות. אבל היום, ברוך השם, אין לנו מה להתלונן.) ויותר מכך היא עוזרת לנו לחיות חיים טובים.

ועוד עניין מהותי - הבחירה החופשית של הילד:
יש דף שלם שעוסק בנושא (החלטות של ילדים) ובכל זאת אני רוצה לומר בקיצור:
אנחנו מאמינים כי חובתינו כהורים לחיות את חיינו על פי דרכנו בלב שלם. זאת היא השאיפה שלנו לגבי חיינו , זאת גם הדוגמא שאנו רוצים לתת לילדינו - שיחיו בחברת אנשים המאמינים בלב שלם בדרכם.
מתוך כך הבחירה בבית הספר אינה ניתנת לילדינו בשלבים בהם הם עדין לא מוכנים לקבל בעצמם החלטה כזאת, על פי שקול דעתנו.
אנחנו מאמינים כי זכותו של הילד שיחליטו בשבילו החלטות שאינן לפי מידתו, חשובה לא פחות מזכותו לעצמאות וחופש בחירה.

תות, כמה התייחסויות לדברייך:

צריך "מיני חברה" כלומר בי"ס, מפני שייתכן שהילד שלך יבחר לחיות חיים אחרים משלך (למשל יעבוד בחברת היי-טק גדולה) ויצטרך כישורים של לחיות בחברת הרבה אנשים (משרד גדול)
במקרה עבדתי בשתי חברות היי-טק גדולות (סאיטקס ורפא"ל) ובשתיהן היחידים שהיו צריכים "לחיות בחברת הרבה אנשים" בצורה דומה לבי"ס היו חלק מפועלי הייצור (מיעוט מביניהם). זה כמובן לא מפתיע, כי בי"ס התפתח יחד עם המהפכה התעשייתית, וחלק חשוב ממטרותיו היה להכשיר פועלי ייצור ועובדים אחרים במפעלים. אני מאמינה שאם הילדים שלי ירצו לעבוד כפועלי ייצור, הם יצליחו ללמוד את הכישורים החברתיים הדרושים לשם כך. ואם לא, אולי הם יחפשו עבודה אחרת שיותר מתאימה להם.

הכישורים החברתיים שכן היו דרושים שלי, היו קשורים יותר לעבודה עם אנשים אחד-על-אחד, ולעתים בקבוצות קטנות. אלה בדיוק המצבים החברתיים שיוצא לילדים שלי להיות בהם די הרבה. בבי"ס, לעומת זאת, קשה מאוד ליצור אותם בגלל חוסר הפרטיות. המצבים החברתיים שם הם או המוניים (עשרות ילדים יחד) או אישיים (כל אחד עובד לבד).

אולי עקב חינוך ביתי יהיו חסרים לו [לילד כשיגדל] הכישורים [החברתיים] הנדרשים.
בארצות הברית ובאנגליה, שם החינוך הביתי קיים כבר מספיק שנים בשביל שתהיה כמות גדולה יחסית של בוגרי חינוך ביתי, נעשו מחקרים על ההתפתחות החברתית של נוער ומבוגרים שגדלו בחינוך ביתי. הסתבר שלפי המדדים שהחוקרים השתמשו בהם, היכולות החברתיות של בוגרי חינוך ביתי הן טובות יותר מאלה של שאר האוכולוסיה. (הפניות למקורות יש גם בספר "החינוך מן הבית" של רונלד מייהן, וגם באינטרנט - אחפש לך אם את רוצה.)

מעניינים במיוחד הממצאים לגבי נערות, שבאוכולוסיה הכללית יש אצלן ירידה בבטחון העצמי ועקב כך גם ביכולות החברתיות והשכליות. מסתבר שאצל נערות בחינוך ביתי אין את הירידה הזאת, והן שומרות על בטחון עצמי ויכולות גבוהות בגיל ההתבגרות ולאחר מכן בבגרות. (אגב, אי-אלו פמיניסטיות מרכזיות גדלו בחינוך ביתי - וירג'יניה וולף, גלוריה סטיינם ואחרות.) יש על זה ספר שכתבה סוזנה שפר (שהחליפה את ג'ון הולט בעריכת GWS) שנקרא "A Sense of Self : Listening to Homeschooled Adolescent Girls" Amazon:ASIN/0867094052.

אנו רוצים שהילד שלנו יידע להתמודד עם מצבים בעתיד, ולא ייסגרו בפניו דלתות מפני שהוריו רצו שלא יתמודד עימם בילדות
ממציא הטלפון אלכסנדר גרהם בל (שגם הוא בוגר חינוך ביתי, אגב) אמר: "כשדלת נסגרת, דלת אחרת נפתחת; אבל לרוב אנחנו מסתכלים בחרטה על הדלת הסגורה ולא שמים לב לדלתות שנפתחות לנו."
אני אישית חושבת שהדלת העיקרית שנסגרת בפני ילדי היא הדלת של "להיות כמו כולם". אני לא בטוחה שזו דלת שהם היו נכנסים בה בכל מקרה, ככה שזה לא נראה לי אסון גדול. שאר הדברים שציינת נשארים לדעתי פתוחים לפניהם, כולל עבודה כפועלי ייצור במפעל המוני.

אני לא ילחיץ את הילד שלי לעשות תעודת בגרות, אבל אני ייתן לו את האפשרות לעשות
גם אני לא מתכוונת לאסור על ילדי לעשות תעודת בגרות. ולפי החוק הקיים, גם משרד החינוך לא מתכוון למנוע את זה. (אלא אם כן הם ירצו לעשות בגרות בגיל צעיר, שזה אסור כיום, כי קיים חשש שככה תלמידים יעזבו את בי"ס "מוקדם מדי".)

גם כישורים של כתיבה וניסוח תשובות כלולים בזה (ואני לא יודעת אם יש לי מספיק כישורים לתת לו את זה)
כישורים של כתיבה וניסוח נרכשים באמצעות כתיבה וניסוח אמיתיים, כמו כאן בפורום, או בכתיבה לעיתונים (גם קטנים יחסית כמו באופן טבעי או עולם קטן של טבע), או משיחות אמיתיות בין אנשים שמתעניינים באמת בדו-שיח. אלה לא דברים שמגיעים ממשימות שמישהו אחר המציא בשבילך, ושגם הוא לא ממש מתעניין בתוצאות.

במקרה אבא שלי הוא עורך לשוני, ככה שיצא לי ללמוד על כתיבה וניסוח ממקור רציני. את רוצה לנחש איך זה בהשוואה למה שמלמדים בבי"ס? אני משערת שהתשובה ברורה לך. ואגב, יש את הניסוי של אדיר כהן בדיוק בנושא הזה: הוא הגיש חיבורים של כותבים רציניים וידועים כבחינות בגרות בחיבור. כולם קיבלו ציונים עלובים.

אני לא יודעת אם יש לך כישורים של עורך או סופר, אבל אני די בטוחה שאת יכולה לאפשר לילדים שלך מצבים אמיתיים ללמוד לנסח, כמו שיחות, התכתבות, אינטרנט, וכו'. אם זה יהיה להם חשוב והם ירצה להתעסק בזה ברצינות, אני בטוחה שלא יהיה קשה למצוא להם מנחה שיסכים לעזור.

למה לא לתת לילד לבחור ללכת או לא ללכת לבית ספר? הילד יודע מה טוב לו?
כאן יש לאנשים שונים גישה שונה - לי אישית אין התנגדות לכך שילדי ילכו לבי"ס אם הם ירצו בכך (מצד שני, השאלה בכלל לא עלתה (מלבד כשאני מתרגזת נורא ומזכירה להם את האפשרות

) ככה שזו לא חוכמה מצדי לומר את זה). אבל זה לא קשור לדעתי לשאלה השניה, אם הילד יודע מה טוב לו. אני נותנת לילדים שלי לבחור גם דברים שלא טובים להם לדעתי. יש כאן די הרבה דפים על הנושא הזה, אז אני לא אלאה את כולם שוב בסיבות לכך.

המשפט של אורנה מלפני כמה ימים: "הילדות אינה תקופת הכנה" ממצה ומסביר הכל. גם מצד הילד וגם מצד ההורים. גם מבחינת הקשיים (שאפשר לוותר עליהם) וגם מבחינת ההנאה (להנות עכשיו).
בעיני זה שווה פוסטר של באופן.

ד"א, אמנם עם כמה ניסוחים חדשים, אבל יש פה חזרה על הדיון ב-סוציאליזציה בחינוך ביתי

רותי, מסכימה איתך בענק.זה מסדר הכל כל כך טוב ,המשפט הזה.אכן שווה פוסטר וחיבוק לאורנה.

תות,
אני עם אורנה. אחד הדברים החשובים ביותר בעיני ל"הכנת בנותי לעתיד" הוא שילמדו להיות שלמות עם עצמן ועם מה שהן בוחרות לעשות בחייהן. והרי אני יודעת שלמידה היא עניין של חיקוי. ואם אני לא אנהג כך, את מי יחקו, ממי ילמדו. אני חושבת שאת האושר והשמחה שאני חשה, הן לומדות ומרגישות. גם אם הן תבחרנה להיות חלק מהמרוץ המטורף זו תהיה בחירה שלהן וכולי תקוה שתהיינה שלמות עם החלטתן.
בעבר כשבחרתי במקצוע שבחרתי, זה היה בניסיון לחקות את אבי. אבי היה מאושר בעיסוק במקצועו...

אורנה כתבת:
_מתוך הרהוריך נראה כי בית ספר נראה לך מסגרת נכונה לילד, מסגרת שתספק לו בהווה את כל הכלים להתמודדויות העתידיות בחייו.
ועל כך אני רוצה לשאול: אם בעתיד הילד יבחר להניח למרוץ החיים, ירצה לחיות את חייו מתוך הקשבה פנימית, וליצור מסגרת חיים אינטימית עם יקיריו, מה הועיל לו בית ספר?
הלא שם הוא למד את ההפך:
אין צורך להקשיב לקול הפנימי משום שאף פעם אין זמן להענות לו._

אני מסכימה עם זה, אבל זה נכון בבתי ספר רגילים (קונבנציונלים)
בבית ספר דמוקרטי בו אני מלמדת, בית הספר מלמד להקשבה פנימית (כך לפחות אני מרגישה)
אני עדיין לא מצליחה לרדת לסוף דעת החינוך הביתי. עדיין זה מפחיד אותי ונראה לי קיצוני...

אני צריכה עוד קצת זמן להתבשל בתוך זה, לקרוא את הדיון סוציאליזציה בחינוך ביתי, ולענות לקולות הפנימיים שלי, לבדוק מאין הם באים והאם יש להם הצדקה.

תודה לכן על שהארתן לי דרך חדשה,
תות

תות,
בבית ספר דמוקרטי בו אני מלמדת, בית הספר מלמד להקשבה פנימית

איך "מלמדים" הקשבה פנימית?

צפריר,
התכוונתי לומר שבית הספר הדמוקרטי לא מחנך לאי הקשבה לקול הפנימי. כתגובה לדבריה של אורנה שטענה שבית ספר מלמד ההיפך (שאין צורך להקשיב לקול הפנימי).
בכל אופן עצם העובדה שהילד בוחר אם ומה ללמוד, מתי ואיך - זוהי אחת הדרכים להקשיב לקול הפנימי. וקיימות עוד דרכים.
תות.

תות,
אי אפשר ללמד הקשבה פנימית. הדרך היחידה היא לא להפריע לילד כלל.
מעניין שקודם רשמת שבית הספר הדמוקרטי מלמד הקשבה פנימית, ולאחר מכן ציינת ש לא מחנך לאי הקשבה פנימית על כך אומר לך בפשטות - בית ספר לא מחנך, מתוך העובדה שככל שיהיה ליברלי, פתוח ומעוניין בטובת הילד אין ביה"ס יכול להניח לילד מודל ראוי לחיקוי. זכות זו של היות חונך לילד ומופת להתנהגותו ניתנת בלעדית להורים.
כאן, ניתן לסתור את דברי בכל מיני דוגמאות כאלה וכאלה, אלא שבסופו של דבר, כמו בתחילתו של דבר, השפעת הורי הילד על חינוכו דומיננטית באופן טבעי, השפעה זו כל כך דומיננטית עד כי רק במקרים קיצוניים של הזנחה רגשית או אי טיפול בילד עשוי ביה"ס להניח לילד כמה שעות של חסד.

כך, כמו בכל עניין, הקשבה פנימית היא עניין העולה מבפנים והדרך להנחלת יכולת זו בהתאם להתבגרות הילד וגיבושו העצמי היא אחת - להניח לילד לנפשו, לא ללמד אותו הקשבה או התבוננות אלא להניח לו להקשיב ולהתבונן.

לצערנו, כאשר ההורים מניחים את האחריות על לימוד וחינוך הילד בידי מסגרת חיצונית כמו ביה"ס (כולל הדמוקרטי), הילד אכן מאמין שמסגרת זו היא הנכונה בעבורו והוא מנסה לעמוד בדרישות המערכת מתוך צווי פנימי הנענה להנחיות הוריו אשר מן הסתם העבירו כביכול את האחריות אל אותה מערכת.

אז, כאשר ביה"ס "מלמד", "מחנך", או "מורה דרך" לילד, באופן המובן מאליו הוא הופך להיות "מחנך" או יותר נכון "מאלף" את הילד לאי הקשבה פנימית.

צפריר,
דבריך מאוד נוגעים לליבי

אך בכל זאת אתייחס לכמה דברים:

בנוגע להקשבה פנימית: ברור לי, וזה גם מה שהתכוונתי מלכתחילה (אך לא ניסחתי היטב) שלא מלמדים להקשבה פנימית, אלא מניחים לילד. (על זה אנחנו מסכימים )
עדיין אני לא מסכימה איתך שזכות היות חונך לילד ומופת להתנהגותו ניתנת בלעדית להורים. נכון, היא ניתנת בלעדית להורים, והיא גם הדומיננטית (כמו שציינת) אבל למה היא חייבת להיות בלעדית להורים? האם ילדך אינו נחשף לילדים/מבוגרים/אנשים שונים (שאינם הוריו) ואשר משפיעים על החינוך שלו? האם עלינו למנוע ממנו כל חינוך אחר?
כבר שאלתי את השאלה הזאת בעבר: מה לגבי חוגים?

חוג הוא מבחינתי כמו מיני בי"ס - הילד אכן מאמין שמסגרת זו היא הנכונה בעבורו (הוא בחר בה כשם שבחר ללכת לבית הספר) והוא מנסה לעמוד בדרישות המערכת.
ושוב אני מדגישה - גם לבית ספר (דמוקרטי) אני חושבת שהילד צריך לבחור ללכת ואם לא טוב לו, אז להוציא אותו משם

מה לגבי מספר האפשרויות שפתוחות בפני ילד בבית ספר לעומת ילד בחינוך ביתי?

אני מתכוונת לעובדה שילד בחינוך ביתי "נפתח" לפחות תחומים מאשר ילד בבית ספר. מן הסתם ילד בחינוך ביתי ייפתח יותר לנושאים הקרובים להוריו ופחות לנושאים הרחוקים מהם. דוגמא ספציפית: אני באה מתחום הספורט ורחוקה מאוד מתחום הנגינה, מן הסתם הילד שלי לא יוכל להגיע לתחום זה אלא באמצעות חוג או משהו חיצוני אחר, ואולי חסמתי בפניו תחום שהיה יכול לאהוב. בבית הספר יש כל-כך הרבה תחומים... שקשה להגיע אליהם לבד (אם בכלל אפשרי..)

בכל מקרה אני מאמינה שהילד יודע מה טוב לו. הילד צריך לבחור ללכת לבית ספר כמו שהוא בוחר ללכת לחוג. ואם לא מתאים לו, הוא יוצא משם (מהחוג או מבית הספר)

תות, שמחכה לתגובתך

שליחה על ידי גילה* » 03 מרץ 2002, 16:58

לגבי סעיף 4 שלך, תות -
ומה עם כל התחומים שילד בבית ספר "נסגר" מהם?
מכירה את המצב בו ילד שואל שאלה בכתה, ולא מקבל תשובה, כי זה לא שייך לקו שהמורה התוותה לשעור? ואת המצב בו ילד לא שואל שאלה, כי הוא יודע מה יהיה אתה?

גילה
נכון, את צודקת.
אבל מקרים כאלו קורים גם בבית.
למשל שאת עוסקת עם 2 הילדים שלך במשהו וילד שלישי מגיע פתאום ומבקש שתעזרי/תעני/תראי ובקיצור, תהיי שלו לרגע או לכמה רגעים.
ברור שזה קורה יותר בבית ספר מפני שבבית ספר המורה נמצאת עם 15 ילדים בו זמנית.
אבל זו לא סיבה לא לתת לילד ללכת לבית ספר.

גם אם הילד שלך ירצה להביע את דעתו בנושא מטוסים כשכל החברים שלו (אם עכשיו או בעתיד) ידברו בדיוק על מוסיקה, אז גם כביכול נסגר בפניו תחום - בדיוק אותו דבר כמו בבית ספר.
אז מה? נמנע ממנו ככל האפשר התנסויות שכאלה???

שליחה על ידי גילה* » 03 מרץ 2002, 17:53

הבעיה היא שבבית הספר זה מובנה: מורה מכין מראש קו מחשבה עבור תלמידיו.
(אני לא מפרטת כי אני צריכה ללכת.)

תות, סעיף 4 שלך קורה המון אצלנו. הילדים מתעניינים בדברים שאין לי מושג בהם. כרגע הם עוד צעירים (3 ו-7) אז אני עוד מסוגלת לעזור להם למצוא דברים שקשורים לתחומי העניין שלהם, ולפעמים גם ללמוד יחד איתם. לפעמים אני נעזרת בחברים ובני משפחה. אני משערת שכשהם יגדלו, הם יעשו מה שאני ואחי היינו עושים - מוצאים לבד את הדברים שההורים שלנו לא הכירו.

תות,
בנוגע להקשבה פנימית: ברור לי, וזה גם מה שהתכוונתי מלכתחילה (אך לא ניסחתי היטב) שלא מלמדים להקשבה פנימית, אלא מניחים לילד. (על זה אנחנו מסכימים )

לעניין זה, אני מסכים שבבית ספר דמוקרטי מניחים לילד יותר מאשר בבית ספר רגיל. עם זאת אין לילד מנוחה המאפשרת הקשבה פנימית כמו בביתו (כאשר הוריו חיים חינוך ביתי).

עדיין אני לא מסכימה איתך שזכות היות חונך לילד ומופת להתנהגותו ניתנת בלעדית להורים. נכון, היא ניתנת בלעדית להורים, והיא גם הדומיננטית (כמו שציינת) אבל למה היא חייבת להיות בלעדית להורים? האם ילדך אינו נחשף לילדים/מבוגרים/אנשים שונים (שאינם הוריו) ואשר משפיעים על החינוך שלו? האם עלינו למנוע ממנו כל חינוך אחר?

אין כאן עניין של הסכמה או אי הסכמה. באופן טבעי, מתוך הילד עצמו נובעת הבחירה הכל כך מוחלטת בהוריו כמודל, כמופת. מכאן החונך יהיה ההורה. זה לא ניתן לבחירתנו. זה פשוט כך.
היחשפות לאחרים אכן משפיעה על הילד אבל השפעה זו בטלה לעומת השפעת ההורים (אפילו כשנראה על פניו שהילד "עזב" את הבית ונסחף אחרי מישהו אחר). המורשת האישית חזקה מכל השפעה חיצונית (למעט טראומות אשר עשויות להרחיק את נפש האדם ממקורותיו). כאן יש להבין שחינוך הוא ראשית דוגמא אישית. ההורים מניחים מודל של דוגמא אישית מוחלטת בעבור הילד. עניין זה "יעמוד לבחינה" כאשר אותו ילד יהפוך להורה.
עם צמיחתו וגדילתו, עם בקיעתו אל העולם, בוחן הילד את יחס ההורים לאנשים אחרים. כאשר ההורים מאשרים את סמכות המבוגר האחר, הילד משתף פעולה ומניח למבוגר זה להוות בעבורו דוגמא אישית.
כאשר אותו מבוגר נוהג פחות או יותר על פי מידות ההורים וערכיהם, הילד יוכל להפיק תועלת מריבוי המבוגרים סביבו, כאשר מתקיימת התנגשות בין עולם ההורים לעולמו של אותו מבוגר, ועדיין נתנת סמכות בידי אותו מבוגר על ידי ההורים, הילד נכנס בהכרח לקונפליקט. דברים אלה מתרחשים יום יום ואין מי ש"נקי" מהם. גם בחינוך הביתי.

_כבר שאלתי את השאלה הזאת בעבר: מה לגבי חוגים?
חוג הוא מבחינתי כמו מיני בי"ס - הילד אכן מאמין שמסגרת זו היא הנכונה בעבורו (הוא בחר בה כשם שבחר ללכת לבית הספר) והוא מנסה לעמוד בדרישות המערכת._

אין לי כל בעיה עם חוגים, אלא שהבעיה היא שבדרך כלל הילדים המשתתפים בחוג חושבים שזה כמו בית ספר, אז כאשר ילדתי הלכה לחוג מסויים, מתוך החינוך הביתי, כוונתה היתה להשתתף בחוג מסוים זה. לצערה החוג התנהל כמו בית ספר, רוב הילדים שבאו לחוג היו עסוקים יותר בבדיקת גבולות האפשר ובהפרעות (כמו בבית ספרם), עד כדי כך שהמסקנה של ילדתי היתה שהיא לא מקבלת את מה שהובטח בחוג זה בשל הפרעות של מי שבא לחוג כמו שהוא בא לבית ספר.
מעבר לכך, חוג אינו מיני בית ספר. חסרים בו מרכיבי הכפיה השעבוד והכליאה המאפיינים בית ספר.

ושוב אני מדגישה - גם לבית ספר (דמוקרטי) אני חושבת שהילד צריך לבחור ללכת ואם לא טוב לו, אז להוציא אותו משם

שוב, כתבתי על כך בעבר כאן בפורום (החלטות של ילדים כמדומני), לתפישתי אסור להניח שאלה זו על כתפי הילד (לפחות עד גיל ההתבגרות המאוחר, נאמר 14 וצפונה).

_מה לגבי מספר האפשרויות שפתוחות בפני ילד בבית ספר לעומת ילד בחינוך ביתי?
אני מתכוונת לעובדה שילד בחינוך ביתי "נפתח" לפחות תחומים מאשר ילד בבית ספר. מן הסתם ילד בחינוך ביתי ייפתח יותר לנושאים הקרובים להוריו ופחות לנושאים הרחוקים מהם. דוגמא ספציפית: אני באה מתחום הספורט ורחוקה מאוד מתחום הנגינה, מן הסתם הילד שלי לא יוכל להגיע לתחום זה אלא באמצעות חוג או משהו חיצוני אחר, ואולי חסמתי בפניו תחום שהיה יכול לאהוב. בבית הספר יש כל-כך הרבה תחומים... שקשה להגיע אליהם לבד (אם בכלל אפשרי..)_

טעות, בדיוק להפך. בית ספר מניח בפני הילד מספר מוגבל של תחומי עניין. רובם אינם רלוונטיים לחייו, כישוריו או צמיחתו. לעומת זאת בבית למרות הנטיה של ילדינו ללכת בעקבות נטיות ליבנו, כאשר אנו באמת מניחים להם, הרי שתחומי התענינותם בהכרח יעלו מתוך כישוריהם האישיים. העולם היום מניח עודף גירויים ופותח בפני הילד יותר נושאים לעניין מאשר כל מסגרת מצומצמת - תהיה אשר תהיה.
האינטרנט, המדיה ואפשרויות זמינות אחרות רחבות הרבה יותר מבית ספר אשר נסחף אל ההווה מהעבר ומניח כמעט אך ורק עוגני עצירה בפני הילד.

בכל מקרה אני מאמינה שהילד יודע מה טוב לו. הילד צריך לבחור ללכת לבית ספר כמו שהוא בוחר ללכת לחוג. ואם לא מתאים לו, הוא יוצא משם (מהחוג או מבית הספר)

שוב, ההחלטה על מסגרת חייו של הילד נתונה תמיד בידי הוריו. אכן ראוי להקשיב לרצונו, אבל ההחלטה היא של ההורים.
כאן אצטט את יקירתי מהדף הזה כאן למעלה:
אנחנו מאמינים כי זכותו של הילד שיחליטו בשבילו החלטות שאינן לפי מידתו, חשובה לא פחות מזכותו לעצמאות וחופש בחירה.

טוב, נכנסתי שוב לדף הזה אחרי זמן רב ונותרו שאלות רבות מאוד.
הראשונה היא בהחלט החברתית.
כהורים לילד מחונן היינו בהרצאה של דר' אריקה לנדאו. העלנו בפניה את השאלה : האם דווקא לילד מחונן לא עדיף חינוך ביתי (נקודת המוצא שלי היתה כי צייתנות מעוררת חוסר יצירתיות- ואני חושבת כך גם כעת).
היא טענה בתוקף- כי החברה מאוד משמעותית לקשר שלו עם הסביבה והמדינה (טוב, זה כבר נשמע הסחפות ...שאם אין לו חברים בארץ הוא יעזוב אותה...מוגזם).
על פי הרעיון שלה:
דווקא לילד מחונן קל לדעתה להתנתק מהסביבה וכך הוא לא רוכש כישורים חברתיים שהכרחיים למיצוי הפוטנציאל הרגשי שלו.
זה מאוד הפתיע אותי כי אנחנו מאוד לא שלמים עם מערכת החינוך (אף שיצאנו ממנה- גם כמורים- ואלי דווקא משום כך...)
וציפינו שהיא גם תגיד שהמערכת לא יודעת להתמודד עם מחוננים- אז אולי עדיף בבית.
היא אישה מאוד נבונה וחמה - והיא ממש התעקשה על חשיבות החברה.
כשאינ חושבת על זה לעומק- ייתכן וזו הסיבה הכמעט יחידה שאנחנו לא בחינוך ביתי. יחד עם הבעיה שלי לא יהיה שקט אף לרגע...ואני צריכה שקט כדי לחשוב ולחשוב כדי לנשום.
חשבנו על רעיון של בייביסיטר מידי פעם וכו' - אבל זה גם לא נראה לנו מספיק טוב.
מדובר בעיקר בבית ספר - כי הגנים בסדר.

אני מכירה אי אילו ילדים מחוננים, שלמדו בבית הספר, והוא לא עזר ליכולות החברתיות שלהם.
לגבי עצמי (מחוננת P-: מה שנקרא - ה"וונדר" הלך, ה"קינד" נשאר) אני יכולה לספר, שאת החברים שלי מצאתי מחוץ לבית הספר. בבית הספר, הסיבה היחידה שלא היה לי רע היא שלא הייתי מחוברת לכלום.

או במילים אחרות - אם את רוצה לשלוח ילד לבית הספר, חפשי סיבות מעבר לצד החברתי.

מהניסיון שלי, יהונתן נכנס לגן פעם ראשונה בגיל שנה ושמונה חודשים עם מיומנויות חברתיות שלא היו מביישות אף אחד.
הוא יכול היה להתחבר עם כל אחד, מצד אחד
וידע להיות מנומס ולומר מילה טובה כמו מחזר מיומן

, מצד שני
תוך זמן קצר, הוא נעשה אגרסיבי לאנשים עד שבשלב מסוים היה מכה אדם לא מוכר ברחוב, סתם ככה, כי הוא התרגז על משהו.
עד היום לא הצלחתי לשחרר ממנו מילים כמו: תשתקי! תסתמי! וקללות אחרות.
הוא רכש התנהגויות בהמתיות, למד להציק לאחרים לשם שעשוע ופיתח גישות גזעניות לאנשים אחרים.
הוא איבד את ביטחונו האישי ואת חופש הביטוי שלו.
הוא איבד את התעוזה והנחישות, כמו גם את האלגנטיות בה ידע לקחת מהעולם את מה שרצה.
הוא איבד חלק מהקסם שלו לטובת משהו דביק ומעצבן.

ואז, כשגם נפשו הייתה שבורה לחלוטין, הוצאתי אותו מהמערכת, והתחלתי את החינוך הביתי.
אט אט, החלו לחזור כל אותם צדדים מופלאים שכל כך הקסימו את כולם.

בקיץ חשבתי שקייטנה לא תזיק. שלחתי: 3 שבועות, 15 יום.
לפני הקייטנה הבית היה מלא בחברים והוא הסתדר נהדר עם כולם
בזמן הקייטנה, הייתה תחרות קבועה בין הקבוצות. הוא חזר מתעצבן על אחת הבנות שזורמת עם מה שבא לה, בלי התחשבות בקבוצה (ובוכה אם מונעים ממנה). הוא היה בא הביתה, קורא לה בשמות (היא חברה טובה שלו) לא מוכן לשמוע על לשחק איתה וכדומה.
לאחר הקייטנה, הוא נשאר לבדו. רב עם כולם, היה חמוץ פנים וחססר גמישות.
כך עבר זמן רב. היום, הוא חוזר לעצמו ושוב הוא מבלה עם חברים כל יום.

לכן,
מהחוויה האישית שלי עם הילד שלי, אני חושבת יש משהו במסגרת שדווקא מגביל את הילדים מבחינה חברתית.
הם לומדים ליצור מערכות יחסים שמבוססות על כוחניות, תחרות והישרדות חברתית.
הם לומדים להעליב כדי 'להציל' את כבודם, לבייש כדי שיפחדו מהם.
הבן שלי שכח איך יוצרים קשרים מתוך אהבה ואכפתיות, והוא היה כזה.
היום הוא לפעמים ביישן, לפעמים מציק אם לא רוצים לשחק איתו, כועס ואגרסיבי לפעמים
ולפעמים הוא כזה מקסים, אוהב ואכפתי - כמו שהיה בעבר.
וכשהוא כזה, הוא מוצא דרכים כל כך יפות להשיג את שלו, מצד אחד, ולתת לאחר את רצונו, מצד שני.

ילד מחונן, ניחן בקישורים מנטליים מעל הממוצע לגילו, וברגש צעיר מאוד.
הפער בין השכל והרגש משנה גם את הצרכים החברתיים שלהם:
הם צריכים שיחות מאתגרות עם גדולים מהם, ולפעמים נהנים לשחק ולהשתובב עם קטנים מהם.
הכנסתם למסגרת משאירה אותם פעמים רבות מתוסכלים ומבולבלים, כי הם מוגבלים ליצור חברים רק בשכבת הגיל שלהם.
הפער גם מבלבל את המבוגרים סביבם. תבונתם מתפרשת כבגרות והם נדרשים לתפקוד רגשי גבוה לגילם הרגשי האמיתי.

לסיכום,
דווקא לילד מחונן, חינוך ביתי הוא פתרון נהדר!!
מאפשר להם להתבגר בקצב שלהם
ומאפשר להם להתפתח מבחינת השכלה, בצורה שתואמת את יכולותיהם ומהירות קליטתם.

אמא לא בחינוך ביתי, אני מקווה שהצלחתי לעזור

תודה על העזרה.
אני חושבת שעדיין העניין החברתי לא לגמרי פתור אצלי. בבית ספר אפשר למצוא חברים- משום שנוצרת חברה שמאפשרת לבחור מתוכה- ובבית אין אפשרות בחירה.

רציתי להוסיף את הציטוט של צפריר מתוך סוציאליזציה בחינוך ביתי
בבית ספר יש חברה. בבית יש חברים.

אבל יש גם את המבנה ההירארכי והפטריארכאלי -- הלא כן? -- אולי לא בכל המשפחות.

אין דבר כזה "ילד מחונן" -- כמו שאין "ילד רגיש במיוחד".
לכל אדם, לרבות ילד, אשר אי-פעם הכרתי, יש שטח התעניינות ייחודי לו, משהו שהוא או היא באמת טובים בו. זה הניצוץ המיוחד הזה אשר קיים אצל כל בן אדם העושה אותו למעניין, ומביא אותנו לרצות לחפש את חוכמתו ועצתו. אינני רוצה לחיות בחברה בה אנשים יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה, בה המבוגרים הורסים את השנים הראשונות של חיי ילדיהם בניסיונם -- שהוא תמיד בלתי מוצלח, אפילו ביפאן!! -- לתחוב כמות בסיסית גדולה של ידע משותף לתוך כל אחד ואחד מהם, ויוצרים מבוגרים צייתנים, נוחים ואחידים, שכולם מסוגלים, למשל, לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים. הקיפו אותי בבקשה, במקום זאת, באמנים גדולים, בלי להתחשב באם הם יודעים להפעיל מחרטה או לאו; במכונאים בעלי כושר המצאתי, ללא כל קשר אם הם יודעים כימיה; במדענים מבריקים, אפילו באלה שאינם קוראים שירה; בחוואים יצרניים, ללא כל קשר אם הם מתמטיקאים באם לאו. הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד -- מבחנים מחוזיים, מבחני הבגרות, מבחנים פסיכומטריים, מבחני IQ, וכדומה -- אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום התרבות האנושית.

גם אני זוהיתי בבי"ס כ"מחוננת". לפני בי"ס לא היו לי בעיות חברתיות. אבל אחרי שהפכתי לשונה, זה נעשה בעיה. אני זוכרת שפתחו אצלנו פרוייקט לילדים מחוננים, וחלק מהילדים שעברו את הסינון לפרוייקט ניסו להסתיר את זה - הם ידעו שהתוית הזו תפגע בהם מבחינה חברתית ולכן הם התרחקו ממנה. אני יודעת שחלק מהם גם היו כותבים בכוונה תשובות שגויות במבחנים כדי לא לקבל ציונים גבוהים מדי ביחס לחבריהם.

לדעתי חלק גדול מהבעיות החברתיות של מחוננים נובעות מהדרך שבה בי"ס ממיין אנשים לפי הישגים בלימודים עיוניים. ילדים שמחוננים בתחומים שלא נמדדים בבי"ס - מחול, בניה, מוסיקה, וכו' - לא סובלים חברתית. אם הבן שלכם לא יהיה בבי"ס, לא תהיה סיבה להדביק לו תוית של מחונן וליצור לו בעיות חברתיות. הוא יוכל פשוט להמשיך להיות מי שהוא.

הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד -- מבחנים מחוזיים, מבחני הבגרות, מבחנים פסיכומטריים, מבחני IQ, וכדומה -- אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום התרבות האנושית.

זוהי מהות החינוך הביתי. לא כמטרה, כמעשה יומיומי, לא בעבור החברה אלא בתוך החברה - מתוכה.

אני רק רציתי להגיד שקצת צר לי על הילדים שלא הולכים לבית הספר ולגן,
כי בכול זאת הם צריכים או הוריהם יותר נכון צריכים להתאמץ כדי ליצור חברויות, שבגן ובבית הספר נוצרות בצורה הרבה יותר ספונטנית.
ילדים אשר נמצאים במסגרת ציבורית כולשהיא יכולים לעשות אבחנה בין ילדים שונים ולבחור .ולהתחבר לילדים אחרים בצורה ספונטנית יותר כי הם מרגישים מה מתאים להם יותר ילד זה או אחר.
ואילו ילדים שנמצאים בחינוך ביתי אינם יכולים לעשות התאמות אילו בצורה עצמאית מתוך המבחר הקטן יחסית שיש להם,
יש להם פחות אפשרויות.האים זה לא פוגע ביכולות שלהם כיצורים חברתיים?
עים כול הכבוד לרצון למנוע מילדכם חשיבה נכשלת ולחץ ממבחנים אשר פוגע ביכולות,אתם מונעים מילדיכם את היכולת לבחור בשביל עצמם.וזה יכול להיות יותר גרוע.לא?

וגם רציתי להוסיף שאכן יכול להיות שהילד עצמו אמר שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר או לא רוצה ללכת לגן,
אבל ממי הוא קיבל את הרעיון הזה?
הרעיון הזה נולד בבית ע"י ההורים,והם ההשפעה הכי גדולה עליו בשנות חייו הראשונות.
למה למנוע ממנו מללכת למוסד חינוכי? קצת תחרות זה נורא כול כך?

האמנם מדובר בבחירה חופשית במסגרת חברתית?
מה שנמנע מן הילדים שאינם נמצאים במסגרת חברתית קונבנציונלית כגון גן או בי"ס מצוי, הוא פיתוח יכולות הישרדות חברתיות, יכולות "עקומות" לחלוטין, הנובעות מן התנאים הלא-הגיוניים בהם מצוי הילד. במקום להימצא תחת תשומת לב מספקת הוא נאלץ להתמודד עם עוד הרבה שכמותו, הלומדים מהר מאד להילחם על מקומם. כך לומדים לעשות "מניפולציות" מסוגים שונים. יש הבוחרים להיות מובילים, קולניים. יש המעדיפים להיות הטובים והשקטים. יש המרצים, ויש המתנגדים. ישנם אלימים, וישנם "בכיינים". כל אחד מאמץ לו את דרך ההתמודדות שלו. כך, החברה מורכבת מילדים שאינם ממש מי שהם יכולים להיות. כך גם לדעתי הבחירה איננה חופשית.
כמובן שכל מה שקורה בבית ספר קורה גם בבית. גם בבית הילד לומד להיות מניפולטיבי במידת מה, גם בבית הוא מתחרה לעיתים על תשומת לב. אבל הבית הוא מעין מקום המייצג את החברה. היחסים בבית הם שיכריעו בסופו של דבר את אופן תפישת העולם של הילד. עדיף "להתלמד" בבית ולהתחזק בו, לפני שנאלצים להתמודד עם חברה קשה מאד. כמובן שכולם שורדים. אני שרדתי. אולם מה המחיר שילמתי על כך? איני יודע בוודאות. אני משער שעד היום אני משלם מחיר על כך שבגיל רך מאד כבר נאלצתי להילחם על מקומי.
שימשתי כמורה של ילדים בגיל בי"ס יסודי לפני שנתיים. לימדתי את הילדים מקצוע לא רשמי- העשרה, חשיבה. היו ילדים שניצלו את האפשרות להשתולל והפכו את השיעורים לבלתי נסבלים. יום אחד, ראיתי את אחד הילדים הולך יד ביד עם אביו. רגוע ושלו, חייך אלי ושאל מה שלומי. נדהמתי. זה היה הילד הכי קשה בכיתה. הוא כל הזמן הרביץ, דחף, הציק וכו'. כמובן שלבסוף הוא עבר לשבת מאחורי שולחן המורה, לצדי. רק אז נרגע. אני זוכר שהבנתי באותו הרגע שהילד הקשה הזה כל כך רגוע עם אביו לא בגלל שהוא "ילד טוב", מחונך, עושה הצגות ליד אבא וכו'. לא בגלל פחד מאביו חס וחלילה. הוא היה כל כך שקט כי הוא חש בטוח. שיש לו מקום משלו, שהוא אינו נאלץ להיאבק על מקומו. מדובר היה בילד גדול, בן שתים עשרה, לא בילד בן שש.
אולי קצת נסחפתי בדברי. אני רואה קשר ישיר בין חינוך ביתי לחברתיות בריאה הרבה יותר. כזו המאפשרת בחירת חברים מתוך עמדה של עוצמה ושלמות, ולא מתוך לחצים חברתיים, או מניפולציות. אולי זו אוטופיה.
אולי לא.

שליחה על ידי ברקוד* » 12 מרץ 2003, 22:22

קצת תחרות יש בכל תחומי החיים , בכל מקרה ,לא צריך בית -ספר לשם כך .

רק הקומבינציה המופלאה של המילים "מוסד חינוכי" מסבירה בתוכה את כל מהותה השלילית- למה לשים ילד במוסד ??? כדי שמורות עיפות ולאות יחנכו לך אותו ???

אפילו ילדים קטנטנים שמגיעים לגן מסרבים להשאר- למה??? האם זה בא מההורים ? בדרך-כלל המבוגרים מצליחים "לשבור" אותם אחרי כמה ימים או שבועות.

בעניין החברה - עדיפה איכות מאשר כמות...

אה וחוצמזה ,את בטח היית הרבה זמן במוסד חינוכי , אז רק שתדעי שאת המילה " עם " כותבים בלי י' באמצע..

אם ש, אני מתייחסת למשפט -_צר לי על הילדים שלא הולכים לבית הספר ולגן,
כי בכול זאת הם צריכים או הוריהם יותר נכון צריכים להתאמץ כדי ליצור חברויות, שבגן ובבית הספר נוצרות בצורה הרבה יותר ספונטנית._- נניח אני, יולדת תינוק, מגדלת אותו בבית וטוב לנו כך, הוא גדל ופוגש קצת משפחה קצת שכנים קצת נמלים קצת גדולים קצת קטנים, קצת כמה מילים מחליפים עם מוכר נחמד, או נהג של כבאית (!!!), ואפילו מכירים קבוצת חינוך ביתי מלאת כל טוב בכל גיל ולכל גיל.

זה נשמע לי יותר כמו מאמץ כדי למצוא חברה : לחפש גן, לרשום, לבדוק, להפרד בכל בוקר, לנסוע, למהר, להחזיר, לתאם, ושוב, ושוב. זה נראה לי אילוץ של המציאות הרבה יותר מאשר חינוך ביתי, שמאפשר להם, כך אני מרגישה, לחיים, להיות. וכך גם להזדמנויות החברתיות, להיות.

או, בתרגום חופשי למשפטו של ג'ון לנון (אם אני לא טועה) - "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בתכנון תוכניות אחרות".

בתי גאיה מכירה די מקרוב כעשרים ילדים בסביבות גילה , כולם בחינוך הביתי . (לא ספרתי , אם זה לא עשרים זה טיפה יותר .) היא נפגשת עימם כבר כמה שנים פעמיים בשבוע ליום שלם ובכל מיני הזדמנויות אחרות כמו חגים טיולים וימי הולדת . באופן קבוע היא משחקת רק עם שלושה או ארבעה מהם , שהם באמת חברים , ונפגשים גם מעבר לשעות המפגשים . זאת בתשובה לשאלתך אם אפשר באמת לבחור כשלא נמצאים במוסד חינוכי .
את מוזמנת למפגשים אצלינו , ואני בטוחה שגם למפגשים אחרים , כדי לראות את היצורים החברתיים בפעולה .
תיווכחי ,לשמחתי , ואולי גם לשמחתך , שלילדים אלו לא חסר כלום מבחינת כישורים חברתיים , והם אף ניחנים בכישורים שלרוב לא נראים בילדי גן ובית ספר . למשל , הם מסוגלים לראות במבוגר ידיד פוטנציאלי , או לפחות בן שיחה הגיוני ,לא מתנשא , מעליב , מצווה , לועג או "מתיילד" ...כי המבוגרים בחינוך ביתי , מקפידים בדרך כלל (חוץ ממני כשאני עצבנית) לנהוג בכבוד בילד , מה שרואים מעט מאד במוסדות החינוכיים. הכבוד לילד הוא בעצם מילת מפתח וסיום להמון דברים . כל מה שבאמצע כמעט לא משנה .

אני יכולה לחזק את פלוני אלמוני מלמעלה שלמרות שילדיי נמצאים בחינוך "מוסדי", כלומר בגנים, יש להם לא יותר מ 3-4 חברים כל אחד. כמה חברים טובים בנאדם כבר צריך? לי אין הרבה באופן אישי, ואני מניחה שגם למבוגרים בחינוך הביתי שמסתובבים כאן, אין יותר מזה.
ויש לנו שכן שיש לו חברה אחת טובה, ובקושי בקושי נפגש גם איתה, פרט לגן. אחה"צ הוא בכלל לא יוצא מהבית, כך שמוסדות חינוכיים הם לא באופן אוטומטי מקום להתחברויות...

בתי ביקרה לאחרונה בגן של קרובת משפחה ובילתה עימה שם יום שלם . אחד הדברים שהרשימו אותה במיוחד , היה כמה הרבה הגננות כעסו וצעקו על ילדים שהרביצו . מרביצים המון . כועסים על המרביצים וחוזר חלילה .
מעניין , אצלינו במפגשים זה כמעט לא קורה ,ילדים לא מרביצים הרבה , ואם כן , בדרך כלל לא צועקים על המרביץ , בטוח לא מענישים אותו (-: . האם אנחנו חוסכים חוויה חשובה מהילדים ?

הגן , אחזור בהנאה על דברי מישהו אחר כאן ,הוא הוצאת הילדים מהמסגרת . לא להיפך.

תוהה, דווקא בגן ובבי"ס הילדים נמצאים עם ילדים שהם לא בחרו להיות איתם. לפעמים זה לא נורא, לפעמים זה לא נעים, ולפעמים יוצאים מזה עם פצע, מכה וחבורה טריה. חינוך ביתי מאפשר לבחור עם מי להיות, וחשוב לא פחות: עם מי לא להיות. אותה שהות כפויה תחת גג אחד אינה חברה בעיני, לפחות לא חברה טובה. חברים הם אותם אנשים שאנו מחפשים את חברתם, ולא כאלה נאלצים להיות איתם בכל יום.

ממי בא לילד הרעיון ללכת לגן או לבי"ס, לא מן ההורים?
רוב ה"רעיונות" שיש לילדים באים ראשית מן ההורים. זה יכול להיות תפריט, עמדה פוליטית (בת החמש וחצי שלי יודעת שהיא תומכת במפלגה שאבא שלה הצביע בעדה. זה אומר משהו על החשיבה הפוליטית שלה?) ועוד. בגיל מבוגר יותר, יש להם יותר יכולת להחליט מה כן ומה לא, וגם לישם את ההחלטות במידה גדולה יותר מאשר כשהם קטנים ובבית ההורים. בינתיים, אנחנו אחראים למה שאנחנו מעבירים להם, באופן מודע ופעיל או לא.
באשר לחיי חברה - אני יודעת שבתי, שנמצאת בגן, אוהבת ללכת לשם ויש לה המון חברים וחברות, לעתים נדירות יחסית מזמינה חברים הביתה או הולכת אליהם. הצרכים שלה מסופקים ויותר מזה במסגרת השעות שהיא נמצאת שם, ויותר מזה, כנראה שהיא חווה הצפה, במידה כזו שהיא מעוניינת הרבה פחות מבני גילה באינטראקציה אחת-על-אחת עם החברות הטובות שלה, אצלן בבית (עם כל הגירויים הלא מוכרים) או אפילו אצלנו בבית.

שליחה על ידי א_ילת* » 10 מאי 2003, 22:26

ילדיי אמנם צעירים עדיין, אך אם זה היה תלוי בי הם היו נשארים בחינוך הביתי לפחות עד סוף ביה"ס היסודי.

מבין כל הילדים ההולכים לבית הספר - ויש מאות כאלו - אפשר לבחור את הרצויים. בחינוך הביתי- המבחר הוא מוגבל ומצומצם. אני, כאם, צריכה לחפש ולהתאים ילדים אחרים לחברי. בגילאים הרכים, עלי למצוא לא רק ילדים מתאימים אלא גם הורים מתאימים. אם אין כאלו ביישוב שלי - מדובר בהסעות. (כבר כתבתי את זה היכן שהוא) אחיי, שלמדו בבי"ס אזורי טוענים כי חיי החברה שלהם בשעות אחה"צ נפגעו קשות משום שחבריהם מביה"ס למדו בערים אחרות. אחי ניסח זאת: "לא היה לי עם מי לשחק כדורגל בשכונה".
למרות התובנות שהועלו כאן מבחינת הדף חושבני שחינוך ביתי מצמצם מעט את המפגשים החברתיים.

תות שדה - היכן את מלמדת? (אם את מוכנה לענות, כמובן).

הם יכולים לפגוש ילדים בחוגים ביישוב, או בתנועת נוער?

שליחה על ידי א_ילת* » 10 מאי 2003, 22:45

זה עדיין לא אותו דבר. הייתי בחוגים- חברים לא יצאו משם. ופה ביישוב- מספר החוגים מצומצם.
הייתי חברה בתנועת נוער. בכיתות הנמוכות הקבוצה מורכבת בעיקר מחברי אותה כיתה. ילדים מבחוץ מתקשים להשתלב.

אילת,

לעניות דעתי, על מנת "להרויח" מהחינוך הביתי, עלינו לערוך שינוי יסודי באמונות הבסיסיות של חיינו. אחת מהן היא התחושה שלנו ההורים שעלינו לכוון את חיי ילדינו לכיוונים הרצויים מבחינתנו.
את האמונות לגבי הצורך בחברה, אופי החברה, הכמות הנדרשת של חברה, למדנו בבית הספר. זה מה שנראה לנו נכון וראוי. אצל ילדים המתחנכים במסגרת הבית והמשפחה הדברים יכולים להראות ממש אחרת.

אם נפתח את הראש לאפשרויות אחרות,
אם נאפשר לחיים לזרום,
אם ננצל את ההזדמנויות שמזמנת לנו המציאות,
אם נתבונן בילדינו ונלמד מהם מה מתאים להם ולא מה נכון בעבורם
נגלה שהדברים הרבה יותר פשוטים.

אולי תגלי שהצורך בחברה הוא שלך ולא של ילדייך,
אולי תגלי שילדייך נהנים מחברת אנשים בגילאים שונים.
אולי תגלי שיום בשבוע בחברת ילדים בני גילם מספיק לך ולהם.
אולי תגלו ש"החוסר" בחברה מאפשר לך ולהם לבלות הרבה זמן ביחד ולעסוק בדברים שמהנים אותכם.
אולי תגלי שלילדים שלא הולכים לבית ספר יותר קל להשתלב בחברת הילדים בישוב אחרי הצהריים.

ועל פי ההבנות החדשות תוכלי לפעול יותר בקלות כי הן יהיו מחוברות למציאות ולא לאיזה מציאות מדומה שנמצאת רק בראש.

שליחה על ידי א_ילת* » 11 מאי 2003, 00:00

זה קצת יותר מורכב.
המציאות המדומה שייכת לא רק לי. גם לבן זוגי. כמתנגד לחינוך הביתי הוא מחפש מציאות שהוא מכיר.
מקרה פרטי: אני נמצא עם ילדי עד שעות אחה"צ. אח"כ אני עובדת. אני מניחה שכשהם יגדלו קצת הם לא יצטרכו אותי ליצור חברויות. עד אז- אני עלולה להגביל אותם.

>להזכיר לעצמי: תחילת משפט במילה "זה" מעצבנת אותי<

אולי זה פשוט עניין של אופי. כאדם בעל חברים מעטים ובעל קושי רב בהגעה לאינטימיות, קשה לי לקבוע שמצבי החברתי בלי בית ספר היה רע יותר (נכון שלא הייתי פוגשת את בעלי וזה רע מאוד, אבל זה מקרי לחלוטין).
כדוגמא הפוכה אני חושבת על בני דודי. פעם בשנה, בחופש הגדול, הם היו מתארחים אצלנו לשבוע ובשבוע הזה הם היו יוצרים עם השכנים והחברים שלי קשרים יותר משמעותיים ממה שאני יצרתי in a lifetime.

תות שדה שלום
מאחר וילדי לומדים בדמוקרטי אעדיף להשאר בעילום שם
נראה שאת חיה באשליות על המתרחש בו.
אכן,על פניו שוררת אידיליה,והאוירה על פני השטח ממש נעימה.
בתכלס האילוצים והמניפולציות החברתיים ידם על העליונה.
ילד שלא מבטל את עצמו ישאר בלי חברה.
משדרים לילדים שלא טוב להיות לבד.
הולכים נגד ערכי משפחה - ממש נוזפים בילד שנחלץ לעזרת אחיו הצעיר.
החונכים שחוקים ורק רוצים שיהיה "שקט" ו"מכסחים" את מי ש"מרעיש", אפילו אם הוא רק מגיב לפרובוקציות שנעשו "בשקט".
מעודדים חומרנות באופן ממש צורם - ילדים שמוכרים לחברים שלהם רק למטרות רווח אישי,ומדובר בילדים בני 6!
מעלים לוועדות משמעת על כל שטות, אבל על דברים באמת חמורים מטייחים ו/או לא מצליחים להתמודד.
מהאשליה של הבי"ס הדמוקרטי אני התפקחתי.

פלוני, האם תוכלי לציין על איזה דמוקרטי את מדברת?

יותר מכך
לבתי שלשה ילדים גדולים ממנה הרביצו לה, וצחקו עליה כאשר היא בכתה
לא עשו להם כלום למרות שידעו על המקרה
מדוע?
משום שהיא לא העלתה אותם וועדת משמעת
ומשום שבשלב כל שהוא היא אף החזירה לאחד מהם
זו איננה דמוקרטיה
זו היא אלימות לשמה
אין קשר בין דמוקרטיה למהלך של וועדת משמעת ולמאורע הנ"ל
במקרה הנ"ל היה צורך ברור בהתערבות.
אחד הטיעונים הינו - היא מחפשת את זה,(ע"ע אשה מוכה)
פשוט מזעזע האם זו ההצדקה לאלימות ?
לצערי כי רב בית הספר הדמוקרטי הינו אכזבה גדולה מבחינתי.

עירית, האם לקחת בחשבון שקשייך החברתיים נוצרו אולי בשל המסגרת הבית ספרית שחווית ולא ההפך?

ועוד, לא הפתיעו אותי דבריה של פלוני אלמוני אודות אכזבתה מבית הספר הדמוקרטי (שהיא אינה מציינת את שמו). חברים נוספים שלי הוציאו את בנם מבית ספר כזה והעבירו אותו לית ספר רגיל, אחרי שמכיתה אלף ועד ו' הוא לא סיים מחברת אחת. לשחק הוא שיחק, אבל רק עם החברים שבמילא גרים לידו, והם טענו שאת זה הוא יכול לעשות גם בבית. אלה אנשים שאני מאוד מעריכה, אבל הם לא לקחו ממש בחשבון, אני חושבת, אופציה ל חינוך ביתי.

עירית, האם לקחת בחשבון שקשייך החברתיים נוצרו אולי בשל המסגרת הבית ספרית שחווית ולא ההפך?
קשה להגיד, כי בבסיס, לדעתי, מונח חוסר בבטחון עצמי. בית הספר אולי לא תרם לי בטחון עצמי, אבל שורשי חסרונו בבית ובהעדרו אצל אמא שלי.
מצד שני, גם כיום, כשהבטחון העצמי שלי משופר בהרבה, הקפיצה מידידות לאינטימיות היא נעלם גדול ונדירה מאוד מבחינתי.
אין ספק עם זאת שכשמוקפים בעשרות אנשים בבית הספר, בחברים פוטנציאליים לכאורה, הבדידות צורמת. בבית היה לי נעים להעביר אחר צהרים לבד בחדרי, ממש בחירה מועדפת מבחינתי ולא אילוץ. בבית הספר הבדידות גרמה לי לחוש שונות ומבוכה.

שליחה על ידי א_ילת* » 22 מאי 2003, 14:32

מסעדה, להלן תקציר של המאמר השני שרשמת אצלי. חלק מהדברים מובאים במוסף החינוך הביתי. אני לא מתרגמת כ"כ טובה ואני מקווה שלא שיניתי בשם מקום את כוונת הכותב. במשפטים בהם היה לי ספק רב רשמתי בכוכבית בסוגרים את הספק.
התנהגות סוציאלית: בית ספר לעומת חינוך ביתי.
http://www.ontariohomeschool.org/oacas3.html
מחקרים מראים שלילדי חינוך ביתי יש כמעט אותו מספר קשרים חברתיים כמו לילדי בית הספר. אולם הדבר החשוב הוא לא מספר הקשרים אלא איכותם.
קיימים שני סוגים של סוציאליזציה ( זה בטח לא התרגום הטוב ביותר): חיובית ושלילית. החיובית נובעת מסביבה חמה ותומכת של אהבה וקבלה. השלילית מפרידה ילדים ממשפחותיהם ומבוססת על השפעת חברים בני גילם (peers שווי ערך/ בני אותו מעמד).
התנהגות חברתית מתרחשת כאשר ילדים יוצרים קשר עם אחרים ומתבוננים בהתנהגותם: כך הם לומדים על סובלנות, שיתוף פעולה וחמלה.
החינוך ההמוני אילץ ילדים לעבור ליחסים חברתיים מאוזנים (*...). כתוצאה מכך, היתה העברה מיחסים עם ההורים ליחסים עם ילדים בני אותו הגיל. בנוסף, המשתנה השלילי של הסוציליזציה בחינוך הציבורי הינו הקונפורמיות. ההתאמה לערכים ולהתנהגות של תלמידים אחרים היא בד"כ הרסנית ליחסים בין ילד להוריו.
ילדים אשר נמצאים במשפחה אוהבת על גיל 8-10 (* כנראה, לפחות עד גיל זה בלי ללכת למסגרת ציבורית) יחושו קשר חזק למשפחה. הרגשת השייכות תגרום לתחושת הערכה עצמית אשר חשובה לסוציאליזציה חיובית. ילדים אלו ידידותיים יותר כמו גם מסתמכים פחות על ערכי חבריהם כאשר הם מגיעים לגיל ההתבגרות.
כתוצאה, ילדים אלו יהיו שבעי רצון (* נשמע נורא, אין לי תרגום אחר), חברותיים יותר ולא תלויים בערכי חבריהם לכשיתבגרו. באופן כללי, הם שמחים יותר, בעלי כושר שיפוט טוב יותר, מתחשבים יותר, מוכשרים וחברותיים.
קיים נימוק שיש לחשוף את הילד לחיים האמיתיים. במילים אחרים, לחשוף אותו לשפה מלוכלכת, מרדנות והתקבלות לקבוצת הגיל. בדיוק ההתנהגות שאנו מנסים למנוע מתלמידי החינוך הביתי (*פחות או יותר).
באלמן (1987) מאמין שלהורים אסור לחשוף את ילדיהם לאכזריות העולם למען מטרת הסוציאליזציה. הוא מסביר ש nurseries (*הביבילון מתרגם לי פעוטון או משתלה. זו הכוונה?) מגדל צמח חזק וחסון משתיל קטן. השתיל מתחיל את חייו בסביבה מוגנת, בחממה אש מגינה עליו מפני פגעי מזג האוויר. בקרוב הצמח יהיה חזק דיו להתמודד לבד עם הפגעים. אך היתה זו ההגנה של החממה אשר אפשרה לו לשרוד ולהיות צמח גדול וחזק. בלמן ממשיך: אותו תהליך מתרחש אצל ילדים. אם נתנת להם ההזדמנות להתאמן בסביבה מוגנת הם יהיו חזקים ומוכנים למציאות. כתוצאה מגדילה בסביה מבוקרת הם יהיו אזרחים מועילים.
לפטון מסביר כי כאשר ילד מבלה זמן רחוק ממשפחתו הוא נתון ללחץ של קנופורמיות מאת קבוצת השווים שלו. הקונפורמיות עלולה לכלול סטנדרטים של התנהגות ולבוש והתנהגות מרדנית כמו "סחיבה" מחנויות וסמים.
הנדרסן מראה מחקר ושמראה מה קורה להערכה העצמית של ילדים בסביבת בית הספר. מתוך 224 ילדי חיונך ביתי נמצא שהם דורגו באחוזון ה91 ומעלה במבחן self concept? במחקר אחר, מסתבר שתלמידי בית ספר מאבדים את חוש הערך העצמי שלהם באופן דרמתי ככל שהם עולים בכיתות (80% בכניסה לבית הספר, 20% בכיתה החמישית ו5% בשנה השתים עשרה.
(*משפט הסיכום מאוד רגשני).
סיכום שלי: טוב, לא ממש עוזר לי. בית הספר גרוע במיוחד רק אם קבוצת השווים מתנהגת כמו כנופיה. אם לכולם יש ערכים טובים מהבית אין שום בעיה בבית הספר. חוץ מזה, אני מחפשת מסקנות על גן. נכון שהדף דמעות גן אכן גורם לי לדמעות אבל בטוח יש גנים טובים. (לא?)

שליחה על ידי בשמת* » 25 מאי 2003, 16:02

בית הספר גרוע במיוחד רק אם קבוצת השווים מתנהגת כמו כנופיה.
תמיד קבוצת השווים מתנהגת כמו כנופייה.
יש יותר ופחות רצחניות, אבל תמיד כנופייה.
גם בגן.
אחד היתרונות בבי"ס דמוקרטי הוא פירוק "בני אותו הגיל", ושילוב הגילאים.

תכלס בשטח גם בדמוקרטי ישנן כנופיות, ויש התנכלויות לחלשים/קטנים יותר.
אין בעיני ספק שאם כבר בי"ס אז עדיף פתוח, אבל גם שם הבעיתיות של ריכוז הרבה ילדים במקום אחד על כל המשתמע מכך היא גדולה, ויתכן שהיא יותר מוקצנת משום שלמעשה "מסתובבים" בשטח ילדים מגיל 4 עד 8-9 שלא נכנסים לכיתות,ובד"כ זה זורם לכיוונים חיוביים, אבל מנגד זה גם מגיע למצבים מאד לא סימפטיים.

שלושת הקטעים הבאים הועברו מדף אחר:

חמי וחמותי קראו את הכתבה.
אח של בעלי - הורי אשתו קראו את הכתבה.
תגובותיהם היו קשות. "כת של מטורפים", וביחוד הם הבינו מהכתבה שהילדים יוצאים בורים ולא משכילים ושאין להם סיכוי לחינוך גבוה בחיים.
תיכף הגיעו הריקושטים אלי, ושוב נאלצתי לסבול את "הבעת הדיעות" על העוול שאני עושה לבתי, ש"תמות לבד" כתוצאה מזה שאני "אכלא אותה בבית" בלי שום מפגש חברתי, ועוד כיוצא בזה.
אוף.

בשמת,
לא הצעת להם לפגוש את משפחת שפרון (בתיאום איתם, כמובן) ולהיווכח בעצמם בתוצאות?

העוול שאני עושה לבתי, ש"תמות לבד" כתוצאה מזה שאני "אכלא אותה בבית" בלי שום מפגש חברתי.
מגעיל (כי זו מין התערבות חצי מניפולטיבית), אבל - אולי תעודדי את בתך לספר לסבים על חבריה/מכריה? (שפשוט ישמעו שיש לה כאלה).

גילה,
מגעיל (כי זו מין התערבות חצי מניפולטיבית),
אנשים לא מנסים להיות מגעילים או "לסובב למישהו את היד" כמעשה של כוחנות.
הטרגדיה היא:
הם באמת מאמינים בזה,
מניסיון שלי - לוקח זמן ותוצאות בשטח כדי לראות ולהבין אחרת.

אנשים מדברים מתוך הפחדים שלהם, מתוך החסרים והתיסכולים והקשיים שלהם עצמם.
גם הבחירה שלנו בחינוך ביתי לא מנותקת מזה.

אנשים מדברים על הניתוק החברתי - כי הם עצמם חשים וחשו בודדים.
ילדה בת 14, נכה ולכן מוגבלת ביכולתה לצאת מהבית לחברים,
חוזרת ואומרת לי בשיחותנו על החינוך הביתי כאופציה - "בלי ביה"ס לא היו לי חברים"
היא מתקשה מאוד להבין את חיי החברה של יהונתן ללא העוגן הזה של ביה"ס.

אחרים, יש להם קושי עם הלמידה. הם יאמרו: "ומי מלמד אותו?"
וגם:
"אז איך הוא יוכל אח"כ להשתלב בלימודים, בעבודה? הוא לא יידע כלום"

ואלו שהיו צריכים להלחם על עצמאותם יאמרו: "אז כל היום הוא צמוד לאימא? מה עם חברים? איך הוא יסתדר אח"כ בעולם?"

ואלו שממש ממש נחרדים ומשתנקים על הרעיון מוציאים משפטים קשים.
הקשה ביותר שאני שמעתי היה: "את קוברת אותו"

בשמת,
כיון שאת מדברת על אנשים חשובים - הסבא והסבתא של הילדים,
חשוב לעצור לרגע ולהבין את מקור מצוקתם (כן, אני יודעת, נמאס להיות כל הזמן זו שמבינה ומתחשבת באחרים

)
יש דברים שאפשר לעשות עכשיו.
גילה העלתה רעיון נחמד - להפגיש את הסבים עם ילד/ים בחינוך ביתי ולהראות שזה לא נורא כמו שזה נשמע.
אני נהגתי לעצור ויכוחים עם המשפט הבא:
אני לא יכולה להוכיח שהתוצאות יהיו טובות בעתיד, אז בואו נקפיא את הויכוח לשנתיים ונדבר אז.

מה קורה?
כל פעם שיש התקדמות מיוחדת, אני משתפת אותם.
כשהילד אצלם, הם רואים דברים ומתרשמים. הם מתרגשים מיכולתו לקרוא או לפתור תרגילי חשבון,
הם מתרשמים משאלותיו החקרניות פי כמה ממה שהיו מתרגשים אילו הייתי מלמדת אותו או אילו הלך לביה"ס.

קחי אוויר, ותרפי את הגוף.
קחי עוד נשימה ושחררי את ה "אוףףףףףף"
מה היית עושה אילו הם היו הסטודנטים שלך, שמתקשים להבין רעיון
איך היית מעבירה להם את החומר בצורה שיוכלו להבינו?

לכי על זה - יש לכולם מה להרוויח

<נאוה חושבת שחינוך ביתי זה לא רק להורים, זה גם למשפחה הרחבה - אופס!! ולילדים אמרתי?>

בשמת,
אנחנו אכן מקבלים קהל,
רק בתאום מראש בבקשה.
שפרון.

נאוה חושבת שחינוך ביתי זה לא רק להורים.
זהו, נאוה, שאני עייפה, מותשת וחסרת כל רצון, מוטיבציה, כוחות, אנרגיה פיזית, אנרגיה נפשית וכל כיוצא באלה - להסביר, לנמק, לשכנע, למכור, לשווק, להגיד, להבהיר, לפרט ולתאר.
לא רוצה.
פשוט לא רוצה.
יש בי נכונות מסויימת להשקיע מינימום של הסברים בשיחה נורמלית עם מישהו ש שואל .
אין לי אפילו פירור בגודל גרגיר אורז של כוחות להגיד משהו לאנשים שאין להם מקום במוח לקלוט מלה ממה שאני אומרת, וארבע שנים (או יותר) הם רק חוזרים על אותו הדבר (כמובן, הפחדים שלהם) בלי ששום דבר ממה שאמרתי נקלט.
עכשיו, יותר מזה:
איזו ביקורת שאני חטפתי על המנשא! איזה הבטחות שהיא תהיה "לא חברתית" וכאלה.
יצאה כמובן חברתית לאללה. אבל זה לא בזכות המנשא, או בזכות אמא שלה, או בזכות החינוך שלה, או בזכות ההנקה, או בזכות ארבע שנים אהובות ובטוחות צמודה לאמא ולא בשום "מסגרת", לא - זה "במקרה".
אז "עובדות" לא משכנעות אותם.
הם עכשיו עם סט הפחדים הבא.
באה חמותי ורוצה לגלות לי את הנהלים החדשים של משרד החינוך לגבי החינוך הביתי.
לי, ל בשמת א , היא רוצה לספר!
"חשבתי שאת לא יודעת".
מי לכל הרוחות את חושבת שאני?
וחמי בטוח שהוא יודע יותר ממני מה זה חינוך ביתי. עובדה - הוא מסביר לי מה יהיה ואיך זה יהיה ומה יהיו התוצאות.
וכשיהיו תוצאות? הם יגידו שזה במקרה, או למרות, או השד יודע מה.
וממי הילדה הזאת למדה לכתוב, לקרוא, חשבון, טבע, מולדת, היסטוריה, תנ"ך, אנגלית ושבדית?
אני מודיעה לכם באחריות שלא בגן.
גם לשיר היא למדה לא בגן.
ממני, הכל ממני.
ועם נכדה כזאת שעוד לפני כיתה א (לא משנה שלא תלך, אבל כתה א עוד לא התחילה!) כבר עברה חצי יסודי, שיושבת וקוראת ספרים שלא אבא שלה ולא אני לא קראנו בגילה בעצמנו, שמציירת להנאתה את ציורי קלוד מונה, ושהבגרות הנפשית שלה בולטת לעין כל - יש להם החוצפה שלא תיאמן לפזר באוזניה את הפחדים שלהם שהיא לא תדע כלום ולהגיד שהיא "תמות לבד".
למה להסביר לאטומים כאלה?
הרי אין להם שום רצון להקשיב. יש להם רק רצון אחד: שאני אעשה מה שהם רוצים.
הם גם לא הקשיבו לבן שלהם. אותו הכריחו ללכת לביה"ס והוא היה שם אומלל.
"לי יש חברים עוד מבית הספר היסודי! בלי בית ספר אין חברים!" אומר חמי.
אני אומרת לו:
הבן שלך הלך לבית ספר 12 שנים ואין לו אף חבר אחד. אז זו לא הוכחה לכלום.
אז הוא אומר:
"תנועת הנוער היא הדבר הכי חשוב!"
אני אומרת לו:
כשאתה היית צעיר זה היה משהו. בסדר. אבל אבא שלה ואני לא הלכנו לשום תנועת נוער. חוץ מזה, מה הבעיה? אם היא תרצה תנועת נוער היא תלך לתנועת נוער. מה הקשר בין זה לבין בית הספר? היא תלך גם ללמוד בלט ומוסיקה, כי יש לה כשרונות שכדאי לפתח. מה הקשר לבית הספר?
לא. זה ש לו יש חברים מבית הספר זו הוכחה שבלי בית ספר אין חיי חברה, ושום דבר לא יוכיח לו אחרת.
"כל החברים שלה זה מהגן".
באמת???!!! על סמך מה ? מי אומר?
עוד תכונה של האנשים האלה היא, שהם נוהגים לקבוע בביטחון עובדות לגבי חיים של אחרים (לגבי כל דבר) במיוחד במה שאין להם שום מושג בו.
אני סתם עייפה ואיבדתי את הצפון (טוב, לא לגמרי, יונת - עוד איזה שבועיים אני מגיעה לכמה ימים), אבל נראה לי שעם אנשים כאלה, הדבר היחידי שאפשר וצריך לעשות הוא פשוט לצאת מהחדר ברגע שפוצחים בנושא הזה.
להגיד:
"אם יש פה מישהו שמעוניין להבין מה זה חינוך ביתי הוא מוזמן לבוא איתי למפגש של חינוך ביתי, להצטרף אלינו לפארק הירדן, או לקרוא את רשימת הקריאה שיש לי. תחזרו אלי אחרי שתבחרו אחת האפשרויות", ולהסתלק פיזית למקום אחר בלתי נגיש, עם אטמים באוזניים.

אוף, זה מעצבן אותי כמו איזה סרט מתח שהתשובה נמצאת מתחת לאף והבלש לא מסוגל להבין את זה...

בשמת, עיסוי דחוף!!

תשובה: הם הסבא-סבתא של הילדים - זה למה.

אבל אל תסבירי, ואל תברחי - שימי גבולות. בשקט, בשלווה, באהבה.
אבל רק אחרי העיסוי אפילו כמה....

אגב, ככה אני נשמעת אחרי שאני מדברת עם משרד החינוך

עוד אגב אחד: עוד משפט יעיל וסותם פיות:
שאלה: "אתה אוהב את התוצאה?"
תשובה: "כן, בטח! ילדה מקסימה..."
תגובה: "אז כנראה שבכל זאת אני עושה משהו נכון"

תנסי...

בשמת- הקטנה שלי רק בת שנה וחצי ובמעט כל מי ששמוע שלא רשמתי אותה השנה לגן מעיר לי שהיא לא תתפתח אם היא לא תלך לגן. בהתחלה ניסיתי להסביר היום אני שותקת אבל זה מעצבן אותי.
אני מתפעלת ממך, מהבת שלך והלוואי שאהיה (כמוך) מסוגלת להשאיר אותה איתי בלי גן בכלל, אבל אני פוחדת, אין לי את הידע הנרחב:
וממי הילדה הזאת למדה לכתוב, לקרוא, חשבון, טבע, מולדת, היסטוריה, תנ"ך, אנגלית ושבדית?

_מגעיל (כי זו מין התערבות חצי מניפולטיבית),
אנשים לא מנסים להיות מגעילים או "לסובב למישהו את היד" כמעשה של כוחנות.
הטרגדיה היא:
הם באמת מאמינים בזה,_

נאוה - ב"מגעיל" התכונתי להצעה שלי שבשמת "תשסה" את בתה בסביה.

הילד שלי בן 20 חודשים, וכולם כבר אומרים לי שצריך לשלוח אותו לגן, ושהוא צריך חברה ושהוא יפרח אם ילך לגן. בתור אמא רק לילד אחד אין לי ניסיון. מה אפשר לעשות איתו במשך היום חוץ מלשחק איתו ולקחת אותו לטיולים ברחוב שבמילא חם כמו הגהינום? והוא באמת אוהב לשחק בחברת ילדים אחרים. איך מתחילים את החינוך הביתי?

בנוסף על הכל יש לי בעיה נוספת שאני ובעלי לקויי שמיעה, אז הוא לא לומד דיבור מאיתנו והדיבור שלו קצת מתאחר. כמה פעמים בשבוע מורה לדיבור באה אלינו הביתה ללמד אותו. חוץ מזה אני אכולת רגשות אשמה שהוא לא בגן ושעדיין לא מצאתי חברים למשחק

אודה מאד על רעיונות

הדיון השוטף והלא רלוונטי הועבר לדף מהו חינוך ביתי. אם מישהו מוצא לזה מקום טוב יותר- בבקשה.

תמר,
ידע נרחב זה נפלא. אבל גם בלעדיו אפשר לגדל ילדים סקרנים, נבונים ו... עם ידע נרחב.
אם מאפשרים לילד לשאול ואם עונים לו לענין. אם מלמדים אותו לחפש תשובות בספר, באינטרנט, אצל סבא, אצל הטכנאי או בראשו פנימה - זה הפתח הגדול ביותר לילד עם ידע נרחב.
ותכל'ס, בואי נעבור על הרשימה:

וממי הילדה הזאת למדה לכתוב, לקרוא, חשבון, טבע, מולדת, היסטוריה, תנ"ך, אנגלית ושבדית?

לכתוב ולקרוא - המממ... אם את כותבת באתר - אז אני בטוחה שיש לך את הידע הזה (-:
ומתוך הכרותך עם ביתך יקל עלייך לכוון את הלימוד שלה. קל היום מאד למצוא חומרי עזר (אותיות ממגנט, להקליד אותיות במחשב, ספרים, חוברות וכו'. ואפשר גם בלי כל האפקטים (-: )

חשבון - הרשי לי להניח שאת יודעת חשבון בסיסי. בשלב הגן בטח אין צורך ביותר מזה. בחיים עצמם משתמשים בזה המון. צריך רק להקשיב להזדמנות.

טבע - זה נושא שבו לי לא היה כמעט בכלל ידע. מודה.
אבל השאלות של יובל עוררו את סקרנותי אז קראתי קצת. רכשנו כמה מגדירים (מעולים!!!) ואנחנו נהנים ללמוד ביחד.
רכשנו לאחרונה גם את האנציקלופדיה של טיים לייף לילדים. והיא נותנת מענה טוב.
וכמובן - לא לשכוח את המגע האישי עם הטבע. התבוננות בחיות ובעצים גם אם לאמא אין שמץ מושג לגביהם יכולה להיות מאד מלמדת.

מולדת, היסטוריה, תנ"ך - אני מלמדת את יובל מידע אישי ונעזרת בספרי ילדים שונים.

אנגלית ושבדית - אנגלית אולי אלמד אותו יום אחד, שבדית - כנראה שלא (-:
א-ב-ל הוא ילמד דברים אחרים - בישול, תיקונים בבית, תפעול מחשב ועוד ועוד ועוד.
בעיניי מאד יפה וטבעי שהורה ילמד את הילד תחומים שהוא יודע.

שרה ק, את נהדרת עם בנך. ועושה עמו בדיוק את הדבר הנכון. הוא עדין לא בן שנתיים אפילו. הוא אינו "זקוק" לחברת ילדים אחרים. בוודאי שלא חמישה עשר כאלו, חמש עד שמונה שעות ביום. הוא זקוק לך. ולאביו. אין כל מניעה לפגוש הורים וילדים אחרים. יש מפגשי חינוך ביתי, בוודאי יש לכם שכנים עם ילדים. כרגע הוא זקוק לך לתקשורת עם העולם גם אם התקשורת לקויית שמיעה במקצת. בסוף הוא ידע לדבר נכון. אין לי מושג אם הדיבור יתאחר (כדאי לדבר עם הורים לקויי שמיעה אחרים) אבל בסוף הוא יגיע. אם אתם משוחחים בינכם בשפת סימנים אפשר ללמד גם אותו.

אני פוחדת, אין לי את הידע הנרחב:
לא ידע נרחב ולא נעליים.
פשוט ידע אישי.
ועכשיו אפרט יותר:
קריאה, כתיבה, חשבון - הילדה לומדת בעצמה . אני לא יושבת ומלמדת אותה. מה פתאום. הילדה בעצמה שואלת, מתעניינת, מחברת לעצמה שאלות בחשבון וכולי. הכל דברים שכל אחד פה יכול לענות עליהם.
מה, חשבת שהיא שואלת שאלות בחשבון אינטגראלי?

טבע - אם את חושבת שאני מייק אז את טועה מאוד. להיפך. השאלות של הילדה שלי הכריחו אותי לחפש תשובות וללמוד דברים חדשים. אבל זו אני, ולא, למשל, אבא שלה (שממש יתבאס אם הוא יצטרך ללכת לחפש מידע בטבע בגלל שהיא שואלת).

מולדת, היסטוריה, תנ"ך - שוב, בתגובה לדברים שמעניינים אותה, שעולים אגב שירים, סיפורים וחגים, או פריטי מידע שאני תורמת אגב משהו (נוסעים ועוברים בעמק איילון. "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" ומספרים את הסיפור).
אני מודה שהיסטוריה היא חלק מהמומחיות המקצועית שלי, אבל זה לא אומר שאדע לענות על כל שאלה (בכיבוש הממלוכי אין לי כמעט מושג, ואני לא בקיאה בתולדות הממלכה ההאשמית מעבר לקוים הכלליים ביותר, למשל). אז מה. כל אחד ואחת והמומחיות שלו.

אנגלית - מה שמעניין אותה, מה שהיא נתקלת בו בחייה, מה שהיא שואלת.
שבדית - כנ"ל.
שימו לב:
אני אומרת שהיא לומדת את כל הדברים האלה (ועוד המון דברים).
בבקשה לא להסיק מזה שהיא לומדת אותם ברמה אוניברסיטאית, או שהעובדה שהיא "לומדת" פירושה שהיא "שולטת".

"מלמדת את עצמה אנגלית" - יופי. "מסוגלת להבין טקסט שלם באנגלית" - מה פתאום?
אם ראית פרק אחד מטלנובלה אחת ולמדת ממנו שבספרדית דרום אמריקאית אומרים "הוֹלָה" בתור "שלום" (בחלק מהמדינות מבוטא "אולה") - את כבר יכולה לספר את זה לבת שלך. הנה אתן לומדות ספרדית.

וזה יותר שייך לנושא של "איך באמת לומדים בחינוך הביתי ומה פירוש 'ללמוד'".

ילדה בת שנה וחצי?
בגיל הזה לומדים, למשל:
מוטוריקה עדינה וגסה.
לצחוק.
לאהוב.
לדבר.
משחקים כמו: "מי יבוא אלי?" (אמא כורעת במרחק קטן עם זרועות מושטות, ילדה הולכת בעצמה וצוחקת מהציפיה לחיבוק שבסוף הדרך) או "גשר" (אמא עושה גשר עם הרגליים והילדה - שהולכת בעצמה, לא עניין של מה בכך בגיל שנה וחצי - עוברת מתחת).
ועוד.
מה דעתך על חומר הלימודים? קשה מדי לאמא?

שרה ק , כתבת: יש לי בעיה נוספת שאני ובעלי לקויי שמיעה, אז הוא לא לומד דיבור מאיתנו והדיבור שלו קצת מתאחר. כמה פעמים בשבוע מורה לדיבור באה אלינו הביתה ללמד אותו.
שאלתי את בת דודתי שעובדת הרבה מאוד עם לקויי שמיעה (היא בעצמה שומעת אבל למדה חינוך מיוחד ושפת סימנים ועובדת כמתורגמנית ועוד ועוד...)
היא מכירה המון לקויי שמיעה במגוון גילאים וסיפרה לי שמכל השומעים שהם בנים לזוג הורים חרשים שהיא מכירה, אף אחד לא קיבל שיעורים ממורה לדיבור בילדותו. לילדים האלה היו אנשים אחרים בסביבתם (פרט להוריהם) שהם שומעים ומהם הם למדו לדבר.
כמו למשל ילד שהוריו מדברים איתו וביניהם אנגלית אבל הסבא והסבתא וכל שאר הסביבה מדברים עברית. הוא גדל דו לשוני.
הילדים השומעים גדלו דו לשוניים כשאחת השפות היא עברית והשניה שפת סימנים.
זה אולי מסביר את האיחור בדיבור של בנך (קראתי שילדים דו לשוניים מתחילים לדבר מאוחר מהרגיל).

עוגיה,

לילדים האלה היו אנשים אחרים בסביבתם (פרט להוריהם) שהם שומעים ומהם הם למדו לדבר.
זו בדיוק השאלה. אם ההורים קצת לקויי שמיעה - הילדים ישמעו אותם מדברים וזה יספיק להתחלה. אם ההורים אינם שומעים בכלל, ואינם מדברים - או שהדיבור שלהם מוגבל ולא ברור - הילדים לא ילמדו לדבר רגיל וגם יחסרו להם מלים ומושגים. כדי למנוע זאת הם זקוקים לאנשים מדברים בסביבתם. עדיפים כמובן קרובי משפחה או חברים שהילדים נפגשים אתם כרגיל. ואם אין אנשים כאלה - אז יש צורך ליזום במכוון מפגשים כאלה. זו לא חייבת להיות מורה ממש. זה יכול להיות אדם שיודע לדבר עם ילדים, לעשות איתם דברים וללוות את הפעילות בדיבור כפי שרוב המבוגרים עושים באופן טבעי עם ילדיהם.

בשמת,
אכן, נראה לי שחלק מרתק בגידול ילדים הוא החלק של "ההורה הלומד בחינוך הביתי". כלומר, ההורה שמתלווה לילדו במסע המרתק של הלימוד, ולומד יחד איתו גם חומר לימודי וגם על הלמידה עצמה (וזה בלי קשר למקום הלימוד הפורמלי של הילד - במערכת החינוך או בבית).
מהנסיון הפרטי שלי ושל מייק:
כשבננו הבכור היה קטן, והתעניין במשהו שמייק לא ידע בעצמו - מייק פשוט ישב ולמד את הנושא מספרים (אינטרנט עדיין לא היה). והוא נאלץ ללמוד הרבה, כי הבולדוזר הקטן לא הסתפק מעולם בתשובות חלקיות.
ואני הייתי מוקסמת לצפות בתהליכי הלמידה אצל ילדַי, ואיך דרכי הלמידה שלהם היו שונות בתכלית, החל מגיל כמה שבועות, כאשר התינוק מנסה לפגוע בצעצועים שתלויים מעל מיטתו, המשך במשחק כדור, רכיבה על אופניים וכו', וכלה בלמידת חומר עיוני בגיל מאוחר יותר.

הבולדוזר הקטן לא הסתפק מעולם בתשובות חלקיות
ועד כמה שזכור לי, הגאון הקטן (זה הקטן גדול נהיה) גם היה כבור סוד שאינו מאבד טיפה.

אכן, גם אני מוקסמת לצפות בתהליכי הלמידה של ילדי. איך הם שונים. איך האופי השונה שלהם מתגלה כבר בשאלה מה מעניין אותם כשהם זוחלים בבית. בכלל איך ילדים לומדים, כל דבר. איך הבכורה ממציאה רעיונות מקוריים, שואלת שאלות מעניינות.
ואם כבר, אשמח להמלצות על מקור טוב לרשימת הנחשים הארץ-ישראליים, עם תמונות ועם חלוקה לארסיים ולא ארסיים (אפילו רק בכיתוב). הבכורה מעוניינת. היא גם שמעה באיזו תוכנית טלביזיה משהו על "נחש דשא" ואני לא חושבת שזה שם קיים אלא תרגום מחורבן מאיזו שפה אחרת. אני צודקת או לא?
כשהיינו במשק בפעם האחרונה, הבכורה שיחקה עם ילד בשם גיל שגר בקצה השורה של הדודים, והוא סיפר שבדיוק הרגו שם נחש (כנראה שחור, לא ארסי. לא יודעת למה הרגו. אולי הילד לא דייק, כי למיטב ידיעתי הנחש השחור הלא ארסי מועיל ולא מזיק. אבל אולי אני טועה).

בשמת - יש לנו ספר שהוא חלק מ"החי והצומח של ארץ-ישראל - אנציקלופדיה שימושית מאוירת" יש כרך על יונקים וכרך אחד על זוחלים אצלנו בבית.
אני בטוחה שבספריות העירוניות בתל אביב תוכלי למצוא אותה.
וכן, נחש שחור (זעמן שחור) מועיל כמו גם זעמן מטבעות. במקום שהם נמצאים, אין צפעים ועכברים.
לפני שנתיים שחררנו אצלנו באזור הבית זעמן מטבעות קטן בתקווה שישאר באזור, ולפני חצי שנה מצאנו אחד במרפסת, מקווים שזה אותו אחד.