חברותיות ועצמיות אצל ילדים

פיצי בן שלוש וקצת, מאוד אוהב חברה. הכי טוב לו במפגשים אחד על אחד, עם חברים שלו (שהם בנים של חברות שלי), בכל מיני גילאים, משנתיים עד שמונה. הוא כל כך זקוק להם, שכמעט כל אחר צהריים הוא מבקש להפגש עם מישהו מהם, ובוכה מרות אם אי אפשר. גם כשנפגשים, כאשר אחד מהם מעדיף לשחק קצת לבד, פיצי נעלב קשות.
גם בבית הוא מעדיף לשחק איתי או עם אבא וכמעט לא משחק לבד. מדי פעם אנחנו מצליחים "להתניע" אותו - משחקים איתו קצת ואז הוא ממשיך לבדו זמן קצר למדי ושוב חוזר לתדלוק...
אולי חשוב להזכיר שמתשע בבוקר עד אחת הוא בגן שיש לו בו כמה חברים.ככה שאין לו חסך חברתי.

אני מתחילה לחשוש שהוא יאבד את עצמו בקצב הזה. אני מאמינה שהוא צריך להיות עם עצמו כדי להכיר את עצמו ולדעת מה הוא אוהב, מה הוא רוצה, מה מעניין אותו. אני לא יודעת אם מדובר בתקופה (שתחלוף) שמתרחשת בגלל צמיחה והתעניינות חברתית בגיל הזה, או משהו עמוק יותר, כמו בריחה מעצמו.
החשש נובע מהחוויה שלי, של צורך חברתי עז וקושי להיות עם עצמי.

אני לא מצליחה להחליט מה עדיף - לזרום עם רצונו, לכבד את צרכיו החברתיים ולהפגש הרבה עם חברים, או לעמת אותו עם האתגר של ללמוד להיות עם עצמו.

בדיוק יש דיון בנושא בפורום חינוך לגיל הרך בתפוז - 192.
[בתחתית העמוד הראשון, כבר לא קופץ]
שימי לב להודעות של שרוֹן על בנה, ועל היחס שלה לבנה שזקוק לאחד על אחד וקשה לו עם קבוצות.

גילה, תודה על ההפניה,
אבל יש פה פספוס לדעתי -
המוקד בעיניי הוא לא הקושי בקבוצה
אלא הקושי עם עצמו.
וההבדל מהותי,
כי ילד שקשה לו להיות עם עצמו נמצא בבעיה, לדעתי, שעלולה להוות כר לניכור עצמי. הייתי רוצה לחסוך לו את זה, אם אפשר.

הצרכים החברתיים שונים מגיל לגיל. כרגע כך נכון לו, כנראה כי זו התקופה שבה נבנים ומתעצמים הכשרים החברתיים שלו. לדעתי זה יתאזן עם הזמן ואני מציעה לקבל בהבנה ולהניח את הדאגות בצד.

אני מרגישה שאת רוצה לאפשר לו לחוות את עצמו גם לבד, שלא "יפחד" להיות לבד עם עצמו, שלא יצטרך להיות עם אחרים בכל מחיר כדי "לברוח מעצמו". האם הבנתי נכון? ודבר מענין שציינת היה, שזה מתקשר אצלך לצורך חברתי עז, וקושי להיות עם עצמך....
אני נמצאת בתקופה שאני לומדת מהבנות שלי המון על הקשיים שלי עם עצמי. אחד הדברים שאני מגלה שהם הכי משמעותיים והכי לא פשוטים אצלי, זה דווקא בחלק של הקבלה. אחרי תקופה ארוכה של הלקאה עצמית, ולראות את עצמי "לא בסדר" בכל מני דברים, פתאום התברר לי באיזה הארה מאד מרגשת, שזה מאד אנושי ומאד בסדר להרגיש נבוכה, טועה, תועה, וכל שאר רגשות קשים שיש לי.
ומאז אני מצליחה לפעמים לקבל יותר רגשות מהסוג הזה, שמופיעים אצל הבנות שלי... ובכלל להיות "סלחנית" במובן של לא שיפוטית ולא קטלנית.
אני רוצה להציע לך שני כיווני עבודה בו זמנית, שני כיוונים סותרים:
הכיוון הראשון הוא, לקבל שזה בסדר, באמת באמת בסדר, לרצות להיות בקשר עם חברים, ופחות להיות עם עצמך.
והכיוון השני, ההפוך, לנסות לבדוק ולעבוד על הקושי להיות עם עצמך. משם תוכלי אולי לגלות דברים שיכולים לסייע לך עם הילדון. להתחבר אליו מהמקום של הקושי...
ואפשר גם לחקור את הדברים האלה ברמה המעשית מאד: האם יש דברים שמקסימים ושואבים אותך? דברים שכאשר את שקועה בהם, את שוכחת עולם ומלואו?

ובדומה, האם יש דברים שמקסימים אותו, ושואבים אותו, כמו: הפרחת בועות, משחק באמבטיה עם המים והקצף, לצבוע משהו, לשים דברים בתוך גבס, לטייל בשדה ולאסוף דברים לקופסה, דברים כאלה לפעמים לוקחים ילדים לעולם הפלאים והאגדות.

יש כאן הצעה להתחלה של מחקר ובדיקה.

שליחה על ידי פנדה* » 17 יוני 2004, 00:46

אדמה טובה,
דברייך העלו בי מחשבות סותרות,
כילדים הורי סיפרו שאחותי ואני ידענו תמיד להעסיק את עצמנו גם כשהיינו לבד. אחי הקטן תמיד רצה שישחקו איתו, ויגידו לו מה לעשות. (כילדה חשבתי שהוא ממש נודניק). כיום כבוגרים אין ספק שהוא החברותי מבינינו ויש לו יחסים בלתי אמצעיים עם כל מיני אנשים וגילאים (כשגר בניו יורק יצר קשר עם קרובה מאוד מאוד רחוקה, בת שמונים ומשהו, והם נהגו לצאת לעיתים לאכול ביחד. הדבר פשוט לא היה עולה בדעתי.) ההקשר לדף הזה הוא בכך שלאח הקטן שלי (שכבר לא קטן בכלל) צמח "אני" חזק מאוד, והוא מסתדר מצויין גם לבד וגם יש לו הרבה חברים שאוהבים אותו מאוד. (החברים שלו קנו לו כרטיס טיסה לארץ כדי שיוכל לבוא לחתונה של אחד מהם).

מחשבה אחרת, על מצב הפוך: כשבני הבכור היה בגיל הגן, ובעצם מאז ומתמיד, ידע להעסיק את עצמו המון. הוא היה תינוק עסוק ושמח בחלקו. בגן נהג לחמוק בקביעות מכל התגודדות או עשייה משותפת, לא היו לנו שכנים על ילדים קטנים ולא היו לו עדיין אחים. הרגשתי שימים שלמים אנחנו לבדנו-לבדנו והדאגה שלי היתה הפוכה: שהוא יסתגר מהעולם. היו לי שתי חברות טובות שעברו לגור באזור והתחלנו בערך פעמיים שלוש בשבוע להפגיש בין הילדים.

בסך הכל נראה לי שאם את רוצה ליצור לבנך זמן עם עצמו, כדאי שזה יהיה בהדרגה ומעט, ולראות מה קורה. הוא בסך הכל עדיין צעיר. עוד פרט שנזכרתי בקשר לאחי: אימי סיפרה שלא נלחצה מכך שלא ידע להעסיק את עצמו כי היתה לה תחושה חזקה שכשילמד לקרוא ולכתוב, אז יפתחו לפניו עולמות של ספרים ועשייה דרכם ילמד להעסיק את עצמו לבד.
ןכך היה.

תמרולה,
לוקחת את שני הכיוונים. תודה!

עוד כיוון שחשבתי עליו בעקבות דברי עירית ופנדה -
אחד הדברים שהכי קשה לי לשחרר זה הצורך לתלוש כל הזמן את הצנונית כדי לדעת כמה היא כבר גדלה וכמה היא כבר אדומה.
אני יודעת כבר שזה לא נותן לה זמן ויציבות ואדמה ומים בשביל לגדול.

זו היתה מטאפורה, כמובן.

חזרתי הנה בעקבות לשמור על רוח האתר. מסתבר שבכלל לא הייתי פה לראות את המשך הדיון (בפרט תגובתך על דברי).
אקרא שוב בעיון (-:

אני מתחילה לחשוש שהוא יאבד את עצמו בקצב הזה. אני מאמינה שהוא צריך להיות עם עצמו כדי להכיר את עצמו ולדעת מה הוא אוהב, מה הוא רוצה, מה מעניין אותו
נדמה לי (מצפיה בילדי שכמעט לא נמצאים לבד, אבל כן בעלי "עצמיות") שילדים לא אמורים להיות לבד. שאמורים להיות המון ילדים ומבוגרים בסביבתם, ובתוך זה הם מסוגלים להחליט מה טוב להם ומה לא.
הייתי מהמרת על הגננת בתור "פוגמת-בעצמיות" הרבה יותר דומיננטית מאשר החברים של אחה"ץ.

גילה,
אני מכירה כמה גננות שלחלוטין אינן עונות להגדרה של "פוגמת בעצמיות" כדברייך.
דברי אינם נאמרים ממקום של ביקורת על החינוך הביתי, אלא כדי להזכיר כי לפעמים אנחנו קובעים עובדות שאינן כאלה (עובדות) במהותן, אולי כי נוח לנו לתפוס אותן ככאלו...
נדמה לי כי מסרים כאלה מצמצמים את אופקינו ואת אלה של ילדינו..
שבת שלום

לתגובות כאלה התכוונתם?

הי אדמה טובה
להיות לבד ולהעסיק את עצמך לבד זאת אמנות נרכשת. ככה לפחות אני רואה את זה.
ישנם גנים שבהחלט גורמים לילד לא להיות מסוגל למצוא את עצמו לבד.
כשהגננת "מעסיקה" את הילדים ללא הפסקה ולא מאפשרת להם למצוא לעצמם תעסוקה, מכוונת את הילדים בכל רגע נתון להיות עסוקים. גם אם הפעילות בגן מלאת הנאה וכיף , קחי ילד שרגיל ליחס כזה ושימי אותו בבית לבד - הוא לא יידע מה לעשות עם עצמו ואיך. הוא צריך ללמוד להיות לבד. הוא מצפה שיגידו לו מה לעשות, או לפחות יכוונו אותו.
לדעתי יש בזה דיכוי של היצירתיות ושל האישיות הייחודית של הילד, דווקא בזמן שהוא כל כך יכול לפתח את זה. ולכן ... חינוך ביתי.
בקיצור, הייתי מציעה לך לבדוק בגן מה הגישה של הגננת שלו בעניין הזה.
וכמובן שיכול להיות גם שהילד פשוט לא צריך להיות לבד ולשחק לבד. למה? - ככה. כי ככה הוא. וזה גם בסדר, זה יתאזן עם הזמן.

אני מסכימה עם גילה ועם קרן אור.
באופן כללי, ילדים שונים זה מזה. אין טעם לחשוב "האם הוא לא צריך כבר להעסיק את עצמו?" כי זה רק מכניס אותנו לסוג של חרדות "הילד שלי לא בסדר". מה שיכול לעזור לך הוא לשנן לעצמך את המנטרה "זה מה שהילד שלי צריך עכשיו. ככה הוא" ולנסות לזרום איתו איך שהוא. תעשי הסכם עם עצמך שזה פשוט האופי שלו, וככה יהיה לך קל לקבל את זה (אני יודעת שזה קשה (-; ).

אני אישית מרגישה לא נוח עם לעמת אותו עם האתגר .
אבל אני באה מתפיסות החינוך הביתי: אני מטילה ספק גדול באתגרים שלא הילד יזם אותם. הדברים צריכים לבוא מהילד. מה הטעם ב"להיות עם עצמו" כשזו את שמכריחה אותו להיות לבד נגד רצונו (סליחה על ה"מכריחה" ו"נגד רצונו", זה כדי לחדד את הנקודה. אני מנסה לקחת את המחשבה שמאחורי דברייך לקיצוניות כדי להבהיר שמשהו הוא "אתגר" אם אני בוחרת להתמודד איתו. הוא "כפייה" או "עונש" אם מישהו אחר תובע ממני להתמודד עם משהו שאני לא רוצה בו).

לגבי הגן: לדעתי, אין חשיבות כל כך גדולה לסגנון של הגננת בנושא. הגן באשר הוא גן מכיל מצד אחד שיגרה קבועה של פעילויות מובנות, ומצד שני חברת ילדים. שני הדברים - בלי קשר להבדלים האישיים בין הגננות - יוצרים אצל הילדים הרגל של "מוצאים לי מה לעשות", וגם הרגל של הנחייה והכוונה ("עכשיו כולם אוספים את הצעצועים!", "עכשיו נקרא סיפור ואחרי כן נצא לחצר לשחק" - מישהו אומר מה לעשות באופן מוסמך וקבוע).
כמו כן, בגיל שלוש ומשהו, חברה של הרבה ילדים (נגיד: יותר משניים בבת אחת) עשויה לגרום סוג של "עומס רגשי". עומס כזה נוטה ליצור תחושה של אי שקט. מאי השקט אפשר להתפטר אם שוב נכנסים לפעילות חברתית או אם מישהו "מפעיל" אותך, ואתה לא נשאר שם עם האי שקט בבטן.
אני סתם זורקת לך רעיונות, כדי שתבדקי אם זה מתחבר לך - אם לא, תזרקי ואל תתייחסי.
אם זה מתחבר - אז אחת הדרכים היא הרבה פעילות פיזית בשעות אחר הצהריים. גני שעשועים, מלחמת כריות וכדומה.

אמא אחת, אני חושבת שבשמת הסבירה למה התכונתי כשהימרתי על הגננת (אם לא - תגידי, ואתרגם את עצמי).

אני חוזרת לתצפיות על תאומַי - הם כל הזמן יחד, והם מעתיקנים גדולים (ז"א - פעמים רבות אחד מתחיל והשני מצטרף) ובכ"ז יש פעמים בהם הם נפרדים לעיסוקיהם השונים (ולא רק כשהשני ישן...).
אין לי שמץ מושג איך זה קורה, אבל זה קורה.
מה אני מסיקה? שלא חיבים להיות לבד כדי לעסוק במשהו לבד. אולי להפך - הבטחון שאם תרצה, תמצא את האח/חבר/אמא, מאפשר זאת.

מחשבה טריה:
אם ילד חושב שכדי שאמא (או כל אדם אחר, גם חבר) תהיה אתו והא חיב שהיא ממש תהיה עסוקה אתו - לשחק אתו וכו', הוא לא יעיז לשחק לבד-בעצמו ליד אמא (כי אחרת היא תלך).
ואולי זה המפתח ל-אדמה טובה: שבי לידו, ספקי לו את הנוכחות האנושית הקרובה, אבל תעסקי בשלך - כך שהוא יוכל לבחור בעצמו מה לעשות, אם לעשות את זה לבד, או אם לבקש ממך להצטרף.

בשמת, קרן אור וגילה,
לזה חיכיתי.
תודה.
כלומר, לתגובות שמציעות זויות חדשות לחלוטין מבחינתי להתבוננות.
חושבת. מרגישה.
יותר מאוחר אולי זה יתגבש.

עד לפני חודשיים נורי (יהיה בן 3 באוגוסט אבל....מעל...) לא הצליח להעסיק את עצמו ולפתח משחק עם עצמו. פתאום זה קרה בצורה כל כך טבעית וזורמת. בא מהפנימיות שלו, עם הרבה דמיון. היה מאד קשה עד שזה קרה. אני מבינה אותך. ההתעסקות וההעסקה האינסופיים. יכול להתיש. עם קצת סבלנות זה יקרה גם לבנך. אני בטוחה.

שליחה על ידי יעל* » 27 יוני 2004, 20:16

_להיות לבד ולהעסיק את עצמך לבד זאת אמנות נרכשת.
כשהגננת "מעסיקה" את הילדים ללא הפסקה ולא מאפשרת להם למצוא לעצמם תעסוקה.....
קחי ילד שרגיל ליחס כזה ושימי אותו בבית לבד - הוא לא יידע מה לעשות עם עצמו ואיך. הוא צריך ללמוד להיות לבד. הוא מצפה שיגידו לו מה לעשות, או לפחות יכוונו אותו._ יש לי כמה הערות או השגות בהקשר לזה.

בגנים שאני מכירה, ואני מכירה לא מעט, יש שילוב בין פעילות "מובנית" לבין פעילות חופשית.
לא "מעסיקים" את הילדים ללא הפסקה. מבינים יפה שילדים צריכים גם את הזמן החופשי שלהם להחליט בעצמם מה הם רוצים לעשות. ואפשר גם לא לעשות כלום. כנ"ל כשיוצאים לחצר הגן. ברור שיש יותר הבנייה מאשר בבית.

אני יכולה להעיד על הילדים שלי, ועל הרבה מאוד ילדים אחרים שאני מכירה שהולכים לגנים,
שהם יודעים להעסיק את עצמם יפה לבד. הם לא מצפים להכוונה ממני. הם משחקים בבית לבד או זה עם זה ומפעילים את דמיונם ללא הפסק. ממציאים משחקים, מתחפשים, בונים בתים משמיכות וכריות, הכל.
אני לא מכירה ילדים בחינוך ביתי כך שאין לי נקודת השוואה. אבל יש לי הרגשה שילדים הם ילדים.

גילה, תודה על ההבהרה, מתחברת בהחלט.
כתבתי את הדברים כי בתי נמצאת בגן שמבוסס על "זרימה" (כהגדרת הגננות), יען כי המקום מאפשר. מאפשר בכך שהילדים (כל אחד באשר הוא, בזמנו, בקצב שלו, באוריינטציה שלו וכו') יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. אין עבודה בקבוצות או הנחייה כזו או אחרת של עכשיו משחקים בגן או בחוץ או צובעים או יוצרים. יש מגוון די קבוע של אפשרויות ומתוכן אפשר לבחור ואפשר גם לא וזה "לגיטימי". נדמה לי שבתי רוכשת מיומנויות חברתיות לצד מיומנויות של התנסות בעשייות (וכן, גם בחוסר עשייות). המקום עצמו אינו אטרקטיבי במיוחד (לא מספק את הסחורה להורים שמחפשים חדש, נקי ופלסטיקי), מזכיר"גן של פעם", ממוקם בתוך חורש, הרבה מרחב וטבע. גם הגילאים מגוונים - קבוצה של ילדים בני 2-4. כיף..

גם אני במשך תקופה ארוכה הרגשתי צורך להפעיל את הגדול (בן 3). אבל נהיתי מותשת ועייפה. הכי טוב לדעתי זה לשחק איתו כשאני רוצה ויש לי מרץ וכוח. כשיש לי מטלות בבית הוא מוזמן להסתכל ולעזור (למרות שזה מאוד מאריך את זמן הביצוע....) או אם משתעמם - שישחק עם עצמו. ולפעמים גם לאמא ואבא מותר בשבת לבהות בטלוויזיה.... אז הוא בוהה גם. אז מה?!! הוא לא יהיה בן אדם פחות טוב או ילד עצלן. אני לא צוות בידור של 24 שעות. גם לאמא מותר לעסוק בענייניה. זה לא כל הרעיון של עקרון הרצף? הרי בשבטים הפרמיטיבים אמא לא שחקה כל היום עם הילד...

הילד שלי מאוד יודע להעסיק את עצמו (כמעט בן 3) גם כשהוא ב"אזור עם ילדים אחרים" אבל לא ראיתי אותו משחק איתם אף פעם,נסייג ונאמר שעם אחותו הוא משחק כמעט כל הזמן.
אני מפחדת שבגן יהיה לו בעיה חברתית(כן אנחנו שולחים אותו לגן),מה אתן אומרות?

האם אלו ילדים קבועים שאיתם הוא נפגש, או שאלו מפגשים אקראיים? נראה לי שכמו אצל מבוגרים, גם אצל ילדים יותר קל ליצור אינטראקציה עם אנשים מוכרים.
את יכולה אולי לפרט יותר על המפגשים ומה קורה בהם ואיך הוא משחק עם אחותו? משחקים עם גדולים יותר הם קלים יותר, כי הילד הגדול "מפעיל" את הקטן יותר, ובעצם לומד ממנו.

לצערי מפגשים אקראים מאוד,אני מתעצלת לצאת מהבית.

הילד שלי מאוד יודע להעסיק את עצמו (כמעט בן 3) גם כשהוא ב"אזור עם ילדים אחרים" אבל לא ראיתי אותו משחק איתם אף פעם,נסייג ונאמר שעם אחותו הוא משחק כמעט כל הזמן.
נורמלי לגמרי בגיל הזה.

זה נורמלי בכל גיל אם המפגשים הם אקראיים, והרבה כבר נכתב באתר על היכרויות, ועל התבוננות מהצד בסביבה לא מוכרת וכו'. ילדים בגיל הזה דווקא כן משחקים ביחד, וממש אחד עם השני (אם כי זה עדיין ניצנים של משחק משותף, אבל בהחלט אפשר לראות שיחות, והתחלה של משחקי דמיון). אבל מדובר בילדים שמכירים אחד את השני. לכן לא בהכרח תהיה לו בעיה חברתית.

תודה

שלום.

שמי רן ואני עוד מעט בן 12.

בתקופה האחרונה (בקיץ) אני נפגש עם שני חברי הטובים בבית שלי ערום כשההורים שלי לא נמצאים בבית. החברים שלי גם מתפשטים ואנחנו משחקים במחשב

ורואים טלוויזיה ערומים בלי שההורים שלי יודעים כי הם לא מרשים לי להסתובב ערום בבית וזה כייף לנו וחם ואנחנו מרגישים חופשיים ככה.

אני רוצה תגובות שלכם המבוגרים אם זה בסדר שאני עושה ככה או לא ואם כן איך אני יכול לעשות את זה בלי שההורים שלי יגלו אותי פעם?

הי רן,
לדעתי אם אתם עושים בעירום את אותם הדברים שהייתם עושים עם בגדים, מחשב טלוויזיה וכו', אבל פשוט נוח לכם להיות בעירום -
זה נהדר ואין עם זה שום בעיה.
יש גם תנועות שמאמינות בחיים בעירום כמו 'תנועת הנטוריסטים'. מאמינים שזה יותר חופשי וטבעי כך.

בקשר להורים שלך, אני לא יודעת. אם הם לא מסכימים לזה - אולי זאת הסיבה היחידה לא לעשות את זה. תלוי מה מידת התנגדותם לעניין ומה הם יעשו אם יגלו.
מעבר לזה אני לא רואה שום סיבה.
יש באתר גם הדף ילדים ערומים.

(גם אני הייתי מתה להסתובב עירומה בבית. אבל מכל חלון מציצים אליי שכנים. ואיזה תחושת חופש כבר יכולה להיות בלהסתובב בעירום עם חלונות סגורים בלי אור ואוויר..)

יש באתר גם הדף ילדים ערומים.

ואולי כדאי להעביר את השיחה הזאת לשם.

שליחה על ידי א* » 31 אוגוסט 2012, 06:39

קרוב לודאי שהשכנים יספרו להוריך.
הבעיה עם העירום היא שיש סכנה שתמשכו טיפוסים בעלי כוונות לא טובות אליכם.אם אתם מספיק אחראים לסגור את התריסים,כך שאתם בטוחים שרק מי שאתם רוצים שיראה אתכם יראה,מישהו שאתם מכירים ושאתם בוטחים בו, מישהו שאתם לא מפתעים ושמצידו זה בסדר-זה כבר יותר טוב.

ראיתי שיש דף של ילדים ערומים הבעיה שיש לי אינטרנט רימון וזה לא נותן להיכנס לזה ותודה רבה על העיצה שצריך לסגור את הטריסים בבית כי יכולים לראות

אותנו-לא חשבתי על זה. לגבי זה שאת רוצה להסתובב ערומה בבית ואת לא יכולה כי מציצים ואין תחושת חופש, אפשר בחורף כשכל החלונות והתריסים סגורים

והמזגן דלוק על חום.

יש לי שאלה, או בעצם קושי. זה אולי לא הדף המדוייק, אבל קרוב למה שאני מנסה להעלות פה.
כדי לקצר ולמקד אספר מה קרה לנו היום. חזרנו מאיזו פעילות קצרה- לא מפגש חנ"ב, כלומר לא פעילות חברתית עמוסה- והיינו בדרך לסיפריה. השכן התקשר ושאל אם נרצה להפגש (הילדה בת גילה של בתי). בתי (7) אמרה שכן, שינינו תוכנית וחזרנו הביתה. בתוך כ-5 דקות שינתה ילדתי את דעתה והחליטה שהיא לא רוצה להפגש. אבל השכנים כבר מחכים ולא קבעו דבר אחר כי קבענו איתם. מה הייתם עושים? הרי אני לא יכולה (ולא רוצה) להכריח את בתי להזמין אליה או ללכת למקום שהיא לא רוצה, ומצד שני- נראה לי מאוד לא הגון ולא חברי לקבוע ולבטל ברגע האחרון. ובעיקר- הרגשתי שזה מעמיד אותי בעמדה מאוד לא נוחה מול השכנים, שהם גם ידידים.

במצבים כאלה אני אומרת לילד מה נראה לי נכון ומוסרי. בדיוק כמו בכל מצב אחר.
שמתי לב שמשום מה בכל הנוגע לדברים מהסוג שתיארת, מאד מקובל בתרבות הישראלית העכשווית "לתת לילד להחליט" או "לתת לילד חופש לפעול לפי רגשותיו".
אם הילד שלי היה מרביץ לילד אחר, ברור לכולם שהייתי עוצרת אותו, כי זה נורא פוגע. אין בכלל שאלה. מה פתאום לתת לו חופש לפעול לפי רגשותיו?
אבל בעניינים כאלה משום מה אני רואה שזה מאד מקובל לומר "טוב, אני לא אכריח את הילד לעשות משהו שהוא לא רוצה"....

העניין הוא שיש ערך עצום לעניין של לעמוד במילתך.
זה מאד מאד פוגע כשמפרים הבטחה, ולדעתי הרבה יותר כואב ממכה (הרבצה).
לכן ללא ספק אסביר לבתי כמה זה כואב ופוגע, ואעשה הכל על מנת לשכנע אותה כן ללכת.

הייתי מספר פעמים בצד הנפגע במצבים כאלה.
"אוי, הבת שלי החליטה שהיא בעצם לא רוצה..." במין טון קליל כזה כאילו שאין שום בעיה.
וזה ממש לא נעים.
משום מה שמתי לב שמקובל אפילו לא להתנצל.

הכל בזכות "חופש הבחירה" המקודש של הילד, שרק הרגע אמר שהוא כן רוצה...

ואוו, כמו שאת רואה פגעת אצלי בנקודה רגישה.

אז לדעתי - בהחלט. להתעקש ובגדול.
בדיוק כמו שאת מתעקשת שהיא לא תאכל מעל איקס ממתקים בשבוע, שתלך לישון בשעה איקס כי זה מה שבריא לה, שלא תראה יותר מדי טלויזיה, שלא תחטוף לילד משהו מהיד.

אני בכלל פנאטית בדברים האלה. האמת, הרבה יותר חשוב לי לחנך את ילדיי לא לפגוע באדם אחר, מאשר לא לאכול הרבה ממתקים (למרות שגם עניין ממתקים חשוב לי).

העניין הוא שיש ערך עצום לעניין של לעמוד במילתך.
אני מאוד מסכימה. אבל אני לא יכולה להכריח. לא אגרור אותה פיזית לשם. מובן שהסברתי וחזרתי והסברתי. וגם את הצד שלי אל מול ההורים השכנים. גם אמרתי (ואני לא בטוחה שזה נכון היה לומר, אבל כך הרגשתי ואני עדיין מרגישה) שלא אקבע איתם שוב, כי זה לא נעים אם אין למילה ערך.
אגב, מניסיוני להכריח ילד ללכת לחבר שהוא לא רוצה ללכת אליו יש לזה גם תוצאות מאוד לא נעימות.
וגם: היא לא העריכה נכונה את כוחותיה, פתאום היתה עייפה. זה קורה למבוגרים, קל וחומר לילדים. ועדיין, סיטואציה מאוד לא נעימה ועדיין מקווה לשמוע עוד דעות ואפילו המלצות ספציפיות מה לומר במצב כזה.

אני חושבת שאם הוסבר לה באמת ביסודיות שחשוב לעמוד במילה, אבל קרה כאן משהו אמיתי ואובייקטיבי שהיא פתאום מאד עייפה, והוסברה לה גם האופציה נניח ללכת לחצי שעה לחברה (לעשות את זה קצר בגלל העייפות), אז אני חושבת שהייתי אומרת להורה השני "תראה, ממש לא נעים לי... הילדה פתאום גילתה שהיא ממש עייפה... היא לא העריכה נכון את הכוחות שלה... הסברתי לה שחשוב לעמוד במילה ושאתם ממש חיכיתם לה בבית, אבל כנראה שהיא באמת מאד עייפה ומרוב התלהבות לבוא אל X קצת שכחה את זה באותו רגע..."

נראה לי שבמצב כזה, שאת נותנת להורה השני את כל הפרטים ומבהירה שממש ניסית לשכנע אבל יש פה משהו אובייקטיבי, את יוצאת ממש בסדר ולדעתי ההורה היה מקבל את זה בהבנה.

(סליחה שאני קצת מנצלת את הבמה כדי להוציא קיטור על ההתנסויות האישיות שלי, אבל אם אותן אמהות שסיפרתי עליהן היו נותנות את כל ההסבר הזה + כמה שלא נעים להן + "ניסיתי לשכנע אבל..." אז ההרגשה בצד השני, כלומר בצד שלי, היתה לגמרי אחרת)

אביבה
כתבת דברים מאד חשובים. מסכימה מאד עם הדגשים בדבריך.
אני חושבת שאמא שעושה מה שכתבת - מתווכת לילדיה את התחושות של הצד השני ואת החשיבות של עמידה בהבטחות, ומדגימה להם תקשורת מפורטת עם ההורים של החבר (במקום סתם להודיע בלקוניות ש"הוא בסוף החליט לא לבוא") - מלמדת אותם בהתנהגותה שלה מהי התנהלות חברית שמתחשבת ברגשות האחר.
יותר מזה לא נראה לי שאפשר לעשות. בסופו של דבר מי שיצטרך להיות חברותי/לא חברותי בסיטואציה הוא הילד עצמו - ואת זה אפשר ללמוד רק בהדרגה ובהתאם לטבעו. אבל ההורים יוצרים את מסגרת ההתייחסות, ומהם הילדים לומדים הקשבה לעצמם, הקשבה לאחרים, איזון בין צרכים שונים וכל זה.

תודה רבה

לא יודעת כמה זה קשור לכאן, אבל לא מצאתי דף מתאים.
בתי בת שש והיא ילדה עם קשיים רגשיים וחברתיים מסוימים. מאחר שלחלק מהאחים הגדולים קושי חברתי ניכר, אני ממש מנסה לעזור לה כל עוד זה יותר הפיך.
דוגמה לקשיים: פרפקציוניזם וחרדה מהפסד. לא ניתן לשחק איתה במשחקי תחרות, היא בוכה ומתחילה להתעצבן ברגע שמסתמן יתרון למישהו אחר. אם חושבת שלא מספיק טובה במשהו, תימנע ממנו.
יש לה הרבה מצבי רוח קוצניים כאלו, עם דיבור עצבני ושפוף כזה או צעקות.
בחברה היא מאוד ביישנית. ומשחקת יותר ליד ילדים מאשר איתם. טוענת שהם לא רוצים לשחק איתה אך לא מנסה לשנות את זה.
היינו כמה חודשים בטיפול רגשי באומנות ותנועה, בהם היא לא נפתחה או נתנה לחדור למרחב שלה, וגם בסוף לא רצתה יותר ללכת לשם. כרגע אנחנו בריפוי בעיסוק למרות שכאילו אין צורך, אבל את זה היא אוהבת כי זה משימתי ומוגדר.
אני רוצה להקל עליה בעיקר בלזרום יותר, ולדעת להפסיד ולעשות טעויות. מה אתם מציעים?

תפילה_לאם

היי לך פלוני אלמונית,

אין לי עצות מסוימות כרגע, אבל אני חושבת שתמצאי עניין רב ב{{}}בלוג העצמת הבכור.

גם לי אין ממש עיצות, ואני גם נטולת ניסיון לחלוטין... אבל פתאום חשבתי לי שאולי איזשהו ספורט פחות תחרותי, כמו אומנויות לחימה מסוימות, יוכל ממש לחזק אותה - מבחוץ ומבפנים.