זמן לידה

[אנונימי]

דף בלוג
דף תמיכה
דף סיפור לידה
_{דף סיפור לידה בבית חולים, דף סיפור לידה שהתאחרה}

[אחת_מהג'ונגל*]

הגיע הזמן, זמן לידה. אפשר כבר ללדת, אפשר עוד לחכות כמעט חודש, עם מושכים עד המקסימום של המקסימום. מה זאת אומרת אפשר? מי מחליטה על זה בכלל?

אבל כבר שבוע שהגוף שלי מתכונן ומתכוונן, ולפעמים התזוזות של אושן (ocean, שם זמני) מזכירות לי תזוזות של מחוגי שעון, כאילו הוא מנסה למתוח איזה קפיץ, שברגע הנכון יגיד "עכשיו, אני יוצא!".

כל ההריון הייתי עסוקה בלהגיע בכלל לחודש הזה, לשלב הזה. השליש הראשון היה בסימן חרדה גדולה. בכל פעם שעברתי מישיבה לעמידה, משכיבה לישיבה, מהאוטו החוצה ופנימה, בדקתי שלא ירדו לי המים. לא יודעת איך שרדתי. בעצם אני כן יודעת - התפללתי. הוצאתי את הפחד ממני החוצה והשלכתי אותו על אלוקימה. אמרתי "אני עושה כמיטב יכולתי, עשי את את שלך, מה שיהיה יהיה".

כל-כך הייתי עסוקה בלשמור על ההריון הזה, עיסוק בעיקר נפשי. בכלל לא חשבתי על הלידה, כי ללדת אני כבר יודעת...

---

אני יושבת עם הדולה ואנחנו מתכננות אסטרטגיות מלחמה.

• אם הדולה רואה שנכנס צוות שעלול לעצבן אותי אז היא צריכה להזכיר לי ללכת לשירותים... מזל שהשירותים והמקלחת הם בגודל של חדר לידה, ואפשר פשוט להיות שם כל הזמן.
• שאני אעשה את עצמי לא מבינה אנגלית
• להגיד על מה שאני לא רוצה שיעשו שזה "my tradition", כי רגישות תרבותית דוקא יש כאן.
• להתפשט.

ועוד.

ואני מנסה לא לחשוב על הלידה הזו במושגים של מלחמה (תעזרו לי בזה), אבל המחשבות תמיד חוזרות לשם.
אם היה בי איזשהו ספק לגבי לידות בית, אז כאן הוא התפוגג. אבל בלתי אפשרי בשבילי ללדת כאן בבית, זה גם לא ממש בית (דיון ארוך שכבר לא רלוונטי).

מנטרה: אני יודעת שהלידה תהיה תקינה וטובה.
<אני רק רוצה שהצוות לא יפריע לי>

---

הצוות הרפואי
אני חייבת לכתוב על זה, כי אני צריכה להוציא את זה ממני לאיזשהו מדיום, והבעל שלי שמע את זה מספיק פעמים .
אחד מתוך ששה רופאים יבוא לילד אותי. איכס, איזה ניסוח מקומם.
אין פה מיילדות (רק בבית). לקח לי בערך שני שלישים של הריון להבין את הקונספט. פגשתי ארבעה מהם ו...חוץ מהרופא הרשמי שלי, שיש בו אמפתיה וכבוד, כל השאר הם...פחחחחח...אחד מהם נראה לי על סמים בכלל.
אחת מהן היא רופאה, וכשניסיתי לדבר אתה על הלידה, זה היה כמו לדבר עם הזכיין של מקדונלד על מיץ עשב חיטה (או כמו דו-שיח של אפריקאי חרש עם אמריקאי ADHD, סתם הייתי חיבת להוסיף משהו מצחיק).
בתת-מודע קלטתי שהיא מעדיפה לאשפז אותי בשבוע 39 ולחתוך (קיסרי). סתם, כי זו הדרך הכי נוחה ובטוחה ללדת מבחינתה עבור כולן (ההריון שלי תקין לחלוטין טפו טפו).

[סירופ_מייפל*]

מקשיבה ממרומי דאגותי. מאחלת לשתינו שקט נפשי ולידה בזמן.

[אחת_מהג'ונגל*]

אז מה אני רוצה?
אני רוצה שיתנו ללדת כמו בן-אדם. אני רוצה שהצוות יעזור, לא יפריע, שיתמוך ולא יפחיד. למה זה נשמע כמו משאלה יוצאת דופן.

אולי כי אני הולכת ללדת בבית חולים שבו ללדת על המיטה בשכיבה על הצד (יש שם את האדנים האלה בשביל הרגליים ), נחשב שיא שיא השכלול. הדולה שלי אמרה שהיא עוד לא ראתה אישה שילדה שם לא בשכיבה. טוב, נראה לי שהצוות עומד לפני אחת מהחוויות המעצבות מבחינה רפואית שיהיו לו השנה.

אני מרגישה חוסר אונים ללדת בסביבה כזו. זה מאד מתסכל כי חיצונית יש תנאים מעולים ללידה בבית חולים:
האחיות לא עסוקות מיד ולא פנויות מידי, החדר גדול מאד ויש בו מגוון רהיטים שיהיה מאד נוח להישען עליהם. דוקא מזרון שיהיה על הרצפה אני צריכה להביא מהבית (בסיור לא הבינו למה אני צריכה מזרון על הרצפה, אז אמרתי שזה נראה לי יותר SAFE, אחלה של מילה, רופא אמריקאי לא יכול להתווכח עם זה). יש מקלחת ושירותים נוחים גדולים ופרטיים.
אפילו יש מנורה מיוחדת שאפשר לכוון אותה עם שלט, ואז בזמן יציאת התינוק החדר יכול להיות חשוך, ורק יש אור ממוקד אבל רך שיכול לעזור לראות מה קורה.

רק יש צוות שאם הוא רואה מוניטור מיותם, או אישה שזזה או נוהמת או אישה שכורעת...נכנס לכוננות גרעינית.

אני שוקלת להביא כמה אריות מהג'ונגל ולהציב אותם בכניסה. שוב זה נשמע כמו מלחמה, נכון?
אני מקוה שהכתיבה כאן תרכך קצת את ההגנות האלה, שאני אוכל לזרום (עוד מילה שאני לא אוהבת) ופשוט ללדת, בלי לשים לסביבה.

לדמיין: אני בלידה, על הכדור, עיניים עצומות. הדולה שלי לוחשת מלים מעודדות, התינוק מפלס את דרכו, הכל טוב.

[אחת_מהג'ונגל*]

עוד על הצוות הרפואי

לא ראיתי המון רופאים בחיי, ברוך ה', אבל יצא לי לראות כמה וכמה.
מה שמפריע לי אצל הרופאים כאן זה שאני מרגישה שלא אכפת להם. יש פרוטוקול והם עוקבים אחרי התקנות באדיקות, מהצד שלי נראית ההצמדות הזו לפרוצדורות (בכל טיפול רפואי ובכל מפגש רפואי) כחוסר מעורבות וחוסר אכפתיות, אפילו חוסר מקצועיות, כאילו אין הבדל ביני לבין אישה אחרת.

אני שואלת הרבה שאלות. איך ולמה ומה עוד יש ולמה עכשיו, ממקום של סקרנות ורצון ללמוד ולהבין. ובעיקר בעיקר כי אני לוקחת אחריות ורוצה לקבל החלטות באופן שקול ונבון.
מסתבר שהנשים כאן לא שואלות שאלות, ויוצא שאני קצת משונה. כל אישה שדיברתי אתה כאן על הרין ולידה אמרה "זה תלוי ברופא" "נראה מה הרופא יגיד" ודברים בסגנון הזה. אני לא מבינה את זה. אין להן דעה או רעיון משלהן בשום נושא, הן גם לא מבררות על אופציות נוספות, פשוט "הרופא אמר". אפילו בישו הן לא מאמינות באדיקות הזו, אני בטוחה.

אני אתן דוגמא:
שאלתי את הרופאה על המדיניות לגבי חתך אפיזיוטומי בלידה. היא אמרה "ברור, בוודאי". כשאמרתי "מסז'" ו"תנוחה מתאימה" ולנסות לשמור על הפרינאום לפני שחותכים" ו"לידה שלישית!", היא כאילו לא שמעה אותי בכלל. לא היה עם מי לדבר. לא היה אל מי לדבר.
היא הופתעה שהזה מעניין אותי בכלל. אני ממש מקוה שהיא לא תופיע ללידה, ואם כן, אז אני אחבק אותה חזק (ככה חזק וטוב של צירים) ואלחש לה בקול מפתה "אני שמחה שבאת לעזור". למה נדמה לי שהיא תברח החוצה?

מצד שני, יש בי חלק שאומר "את כל הזמן חושבת על זה, מתכננת, בסוף יהיה לגמרי אחרת, קליל ושמח ובלי מכשולים, ואפילו תגידי לצוות תודה". אמן.

[ינשופית*]

סליחה על השאלה - איפה את? גם אני ילדתי בארצות הברית ומצאתי שיש פערים מאוד גדולים בין מקומות. אולי אפשר למצוא מקום יותר מתאים? אפילו בחודש תשיעי לא מאוחר להחליף בית חולים/רופא וכו'.
(אם זה לא רלוונטי את מוזמנת למחוק)

[אחת_מהג'ונגל*]

שלום ינשופית,

אני בטוחה שיש פערים מאד גדולים. דיברתי בטלפון עם חברה שאמרה לי שבאזור שלה (שבע שעות טיסה מכאן) לידת בית עולה 250 דולר, כי יש הרבה מכת האיימיש. כאן, לעומת זאת, המחיר מתחיל מ3000 דולר.
בעיר שבה אני גרה יש שני בתי חולים, אחד מהם יותר ידידותי ללידה טבעית, אבל לא הרבה יותר (יש בו חסרונות אחרים), והביטוח שלנו לא תופס בו. אין עוד בתי חולים במרחק נסיעה סביר (לפחות שעתיים בלי פקקים עד בי"ח הקרוב).

[Manty_T*]

ומה עם ללדת בבית לבד?
כי ללדת אני כבר יודעת..

[אחת_מהג'ונגל*]

כדי לסגור את מה שיש לי בבטן על הצוות הרפואי (והמערכת והבירוקרטיה) היה לי דיון-ויכוח-שיחה בנושא עם האיש. הוא לא הבין ממה אני כל-כך מוטרדת, ולמה לא מדובר ביכולת שלי "לצפצף על רופאים" כמו שאני מדרך כלל עושה. לקח הרבה זמן, אבל בסוף הצלחתי להעביר את המסר שלידה זה מצב מאד מיוחד, שפשוט אסור להפריע ליולדת. פשוט אסור. בלי קשר ליכולת הצפצוף.
זה לא היה קל לי, כי בעצם השיחה גרמה לי להתעמת עם פחדים גדולים, אבל בסופו של דבר אני מרגישה הקלה.

יש כבר תוכנית לידה באנגלית, ומחר מתוכנן מפגש עם הרופא לתיאום ציפיות.
זהו, הוצאתי את זה. כתבתי, דיברתי, טחנתי. נרגעתי

תודה על ההקשבה

---

למנטי - אני לא מרגישה מספיק ביטחון ללדת בבית לבד. אני גם לא אוהבת את המקום שאני גרה בו. היה יום אחד ששמתי לב שכשאני שרה אני שרה בשקט, כי אני לא רוצה שהשכנים ישמעו אותי שרה בעברית (אפשר לשמוע הכל). אז לא נראה לי שאני ארגיש בנוח לנהום, או לצעוק או לעשות רעשים של לידה, למשל, בבית הזה.
אני כן מתכננת להעביר את רוב הזמן עם הדולה בבית ולבוא כש...כשאני ארגיש שעכשיו אני כבר צריכה את בית החולים. למזלי מדובר בנסיעה של 10 דקות מדלת לדלת, כלומר ממש ממש מהר, ומקסימום תמיד אפשר לחיג 911, לא? (חוץ מזה יש לי חברה שהיא גם שכנה שהיתה מיילדת בית לפני עשרים שנה...סתם מחשבות.... )

[אורגנית_מתחילה*]

נשמע קשה כל המאבק הזה.
קשה כי זה , כמו שכתבת, ממש לא הזמן המתאים להאבק בו,
ומצד שני לא נשמע שיש לך הרבה ברירות.
מאחלת לך, לידה טובה ועוצמתית כמו שאת רוצה וחולמת ויודעת.
ומחזיקה לך אצבעות.

[אחת_מהג'ונגל*]

תודה אורגנית מתחילה .

---

אתמול היתה פגישה עם הרופא הראשי, זה שאני מטופלת אצלו בלי קשר להריון. עברנו על תוכנית הלידה ביחד והיה ממש בסדר. זה היה קצת כמו לדבר עם עורך-דין. כל פעם שאני אמרתי שאני לוקחת אחריות הוא אמר "but in the court of law".
בשלב מסוים הסתכלתי על בעלי (שהיה שחקן חיזוק) ואז על הרופא ואמרתי "תראה, אני מבינה מה שאתה אומר לגבי סיבוכים אפשריים וטיפול טוב ביותר, אבל אנחנו באים מארץ אחרת, מישראל, אנחנו לא חושבים כל הזמן את מי להאשים במה שקורה או במה שעשוי לקרות. מקסימום מאשימים את אלוהים (את זה אמרתי בשקט ועם זיק שובב". נראה לי שהבנו זה את זה... )

עוד משהו מצחיק שהיה בשיחה הוא שהרופא אמר "הטיפול הכי גרוע שאני יכול לתת לך הוא שתהיי לבד באיזה חדר לידה, שהאחיות לא יתיחסו אליך כמעט, ותקראי לי/לאחות רק כשהתינוק יצא" . אני רציתי לומר שבדיוק זה מה שאני רוצה, והרופא חייך בעיניים שלו, והשפיל את מבטו, כי...זה בדיוק מה שאני רוצה...

העיקר שצחקתי, לא?

עוד נקודה טובה היתה שראיתי עליו באמת שמחה כשהוא אמר שאיזו יופי שהגענו לחודש תשיעי, היתה לי הרגשה שבאמת אכפת לו, עשה לי טוב על הלב.
באופן כללי הרופא הזה עושה רושם מקצועי ואכפתי, מה שהיה לי קשה לומר על הקולגות שלו.

---

התחלתי לצחוק הרבה. זה חלק מההכנה ללידה שלי.
אתמול הייתי בחוג לריקודי עם (אפילו בגולתנו הדוויה והנידחת יש חוג כזה), וכולם התפלאו שאני בכלל זזה. מאד משונה בעיני שיש שם סטודנטים וגם מבוגרים שאף פעם לא ראו תינוק מקרוב. חלק מהסטודנטים גם לא ראו מעולם הריון בקרוב. זה מה שקורה כשגרים במקום שבו אחרי שני ילדים מקובל לשאול את האישה (שכבר עושה קיסרי, ד"א, כדי לא לקלקל את הגזרה) אם היא רוצה קשירת חצוצרות. אז אם אתה הילד השני, או הראשון בהפרש של שנתיים (מאד מקובל פה), ובני הדודים שלך (אם יש) גרים במרחק של טיסה, וכולם מסודרים מגיל צעיר לפי קבוצות גיל...מתי תראה הריון ותינוק?
בסרט?

רגע, אבל רציתי לספר על דברים מצחיקים.
נחזור לריקודים. שלשום אמרתי לאהובי שאני רוצה לרקוד את חגיגאיה לפני שאני יולדת. כיון שהאהוב נמצא בכוננות שיא, מבחינתו אני כל רגע יולדת, הוא אמר שהוא מקוה שיש השבוע חוג למרות הפסח, כי הוא לא יודע אם אני אחזיק מעמד עד השבוע הבא. לא יודעת למה, כבר זה גרם לי לצחוק.
באמת היה חוג, ואני ביקשתי את השיר. אז זהו, אני מוכנה, בערך...

מובן שלא יכולתי לרקוד את כל הריקודים, אז ישבתי על כסא בצד ועשיתי כאילו. זה מאד הצחיק אחת מהחברות שלי, ושתינו התפוצצנו מצחוק כשהיא מסמנת לי "הי את עושה עם רגל ימין במקום עם רגל שמאל" ואני מחליפה כאילו בגניבה בין הרגליים למצב הנכון.

נפרדתי מכולם בתהייה אם נתראה גם בשבוע הבא, ושוב התחלתי לצחוק, כי ההרגשה ללכת עם הבטן הבולטת שלי בבית הלל עם כל הסטודנטים בני העשרים הללו, שאחרי הריקודים עוד הולכים לאיזו מסיבת חוף, היתה כמו לעשות להם מול העיניים מעשה מגונה.

. שמחות לכולם.

[אחת_מהג'ונגל*]

אני רוצה להודות לשתי חברות שלי.
לב' המקומית, החברה החדשה, שמבוגרת ממני בהרבה (גם בוגרת ממני מהרבה) שאימצה ילד מקסים כשלא הצליחה להביא בעצמה ילד משלה. ולפ' החברה הותיקה שמלווה אותי כבר שנים, שעדין מנסה, ואני יודעת שעם כל החברות היפה שלנו, זה צובט לה שאני בסיבוב שני (או שלישי), ואני נפעמת לאור גדלות הנפש הלא-קטנונית שלה.

שתיהן משוחחות אתי הרבה, מעודדות ומפרגנות ונותנות להריון מקום מבורך, עם כל הקושי. אשרי שזכיתי בהן.

[אחת_מהג'ונגל*]

יצא לי לתרגל שימוש בהומור לפני כמה לילות כשהחלתי להרגיש צירים. היה לי ברור שאלו לא צירים של לידה. אני שוכבת בחושך וצוחקת על עצמי:
עצמי 1 - "מה את שוכבת בצירים, את צריכה לזוז!"
עצמי 2 - "זה לא באמת לידה, אין לי כוח עכשיו, אני צריכה לישון!".
עצמי פולני (3) - "זה צירים? זה שום דבר, חכי חכי לדבר האמיתי".
עצמי לא-מחובר לעצמו (4) - "אני לא יכולה ללדת עכשיו, עוד לא סיימנו את דו"ח המס".
עצמי מיינסטרימי-בורדרי (5, הומור של אחרי אבדן) - "מה צירים? עוד אין לי עגלה!" <עכשיו כבר יש, ד"א>

בסוף נרדמתי כמובן.

---

יום ראשון

ביום ראשון הייתי בבייבי-שאואר (baby shower) לראשונה בחיי, וזו לא היתה מסיבה לכבודי, ברוך ה'.
חברה שצריכה ללדת שבועיים אחרי את ילדה הראשון הזמינה המון בנות למסיבה. קודם אני אספר על המסיבה, ואח"כ על התובנות שלי.
זו היתה מסיבה כמו בסרטי הוליווד. בחדר מקושט בבלונים, קונפטי וכל מיני קשקושים בצבעי התכלת והורוד (אפילו שכולם יודעים שזה בן). המפה, כלי האוכל החד-פעמיים, המפיות, הכל הכל היה עם ציורי תינוקות נאיבים וורדרדים. היינו כעשרים בנות, חצי רווקות סטודנטיות שאין להן מושג בתינוקות/ילדים/משפחה/הריון/לידה וחצי שני של נשואות או במערכת יחסים קבועה. היינו רק שתיים שכבר אימהות. האמא השניה הביאה את תינוקה בן החודשיים והדגימה הנקה/החלפת חיתול/האכלה מבקבוק/נשיאה על הידיים וכדומה (בכל זאת, המסיבה ארכה כארבע שעות, היה אפשר להספיק את כל הרפרטואר).
כל אחת הביאה מאכל ומתנה. ישבנו מסביב לשולחן גדול ודיברנו. היתה היכרות. האמריקאים מאד מנומסים, אז תמיד מוצאים משהו לומר, לפחות מחייכים. קצת חששתי, לאור נסיונות העבר, אבל האוירה להפתעתי היתה נעימה מאד וידידותית. אולי כי היינו רק בנות, אולי כי היה מגוון מבחינת ארצות המוצא והתעסוקה.

אחרי שעתיים של אוכל, בערך, הגיע תור המשחקים. היו שלושה משחקים שאמרו לי שהם קלאסיים לבייבי-שאואר: להצמיד תמונת בקבוק לתמונה של תינוק (הייתי די טובה, יחסית לאמא שבחיים לא החזיקה בקבוק), כשהעיניים קשורות; להעיף מבט במגש שמונחים עליו חפצים של תינוקות ולכתוב כמה שיותר חפצים שזוכרים (נכשלתי שחבל"ז); לטעום מיני מחיות גרבר לנחש ממה הן עשויות (איכסה, לא השתתפתי).

[אחת_מהג'ונגל*]

ממשיכה:

אחרי המשחקים...פתיחת המתנות.

טוב, כאן אני צריכה להסביר משהו. בתוך ההתנגדות הטבעית שהיתה בי לעצם המסיבה הזו (לא חוגגים לפני הזמן וכו'), את החלק של המתנות בכלל לא הצלחתי להפנים. עד יומיים לפני המסיבה בכלל התלבטתי אם להביא מתנה, ואז נפגשנו עם חברים שגרים כאן כבר עשר שנים והתברר לי ש:

• המתנה זה חלק חשוב ומהותי במסיבה.
• חלק מהמסיבה זה שהאם-לעתיד פותחת את המתנות של כולן לפני כולן ומעירה הערות.
• המתנה צריכה להיות ארוזה יפה מאד (בתוך כמה קופסאות, עם סרטים וקשקושים, ניר טישו של אריזה, כמה עלים דקורטיים ומבשמים, בתוך שקית מהודרת, וכמובן שכל הצבעים, המרקמים והמוטיבים תואמים זה לזה).
• מאד רצוי להביא מתנה מהרשימה שהכינה האם-לעתיד מבעוד מועד.

וואו. כבר שנים לא עשיתי כזה עניין ממתנה. אני חשבתי לתת מתנה אחרי הלידה, לאמא (ולא לתינוק), משהו יפה או אישי או פרקטי במיוחד.

טוב, אם משתתפים במשחק אז...
ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל ברשימת המתנות של בעלת השמחה לא היה שום דבר שהצדיק קניה (או שהמחיר היה מטורף, או שהפריט היה ממש מיותר בעיני). אז לקחתי לעצמי קצת חופש וקניתי כרטיס זיכוי לחנות ספרים בסכום די מכובד (אפשר לקנות 3 ספרים בערך). את הכרטיס הנחתי בתוך קופסא יפה (שקניתי בעוונותי, כי לא היה בבית שום דבר למחזר, וגם כי פחדתי להעליב את בעלת השמחה) יחד עם כרטיס ברכה נחמד, קשרתי בסרט והבאתי.

טקס פתיחת המתנות
יושבות כל הבנות במעגל, על השולחן ניצבות שקיות צבעוניות גדולות או גדולות מאד וביניהן מתחבאת קופסא קטנה אחת. בעלת השמחה לוקחת כל שקית, מוציאה את כרטיס הברכה , קוראת לעצמה (דוקא את שלי היא קראה בקול רם, כי זו היתה ברכה מיוחדת, ולא סתם "מזל-טוב") ופותחת את המתנות. אין צורך לפרט מה היא קיבלה, הרשימה מופיעה בדף איזה מתנות מיותרות קונים להורים טריים והם לא צריכים . החברה התפעלה מכל מתנה, התפעלות שקצת נשמעה לי מסרטי הוליווד. מזל שבאנגלית יש המון דרכים לומר "מהמם" "מקסים" "יפה" "משגע". זו גם מיומנות. אני ממש לא צינית. אני פשוט לא מצליחה, ואף פעם לא הייתי הטיפוס שהתלהב מדוגמא חמודה על בגד של תינוק.

אחרי פתיחת המתנות, המסיבה נגמרה. כל אורחת קיבלה מתנה קטנה, כריות ריח לשים בארון (ריח נהדר), ניקינו והתפזרנו.



מה למדתי?

טוב, אז בהתחלה כל הרעיון היה נראה לי מזעזע. איך אפשר לחגוג לתינוק לפני שהוא נולד? מובן שהאבדן שהיה לי לפני ההריון הזה, לא תרם לשלוות הנפש כלפי מסיבה מסוג כזה.
ואז אחרי שהפכתי והפכתי בנושא, וניסיתי להבין מה מפריע לי ממש, נזכרתי במשהו ש אילנה אילן כתבה פעם ב"לגעת אשה" על מפגש שהיא הוזמנה אליו.
היא סיפרה על מפגש (אולי אני אמצא את הדף יותר מאוחר) שהיה מעגל נשים, והיה המון אוכל, בעיקר מאפים ומתוקים מהסוג הלא בריא. הנשים היו מאופרות ודיברו על כל מיני "שטויות", וזה בכלל לא היה מעגל כמו שהיא מדמיינת מעגל של נשים מודעות ועוצמתיות. ואז היא עצרה את עצמה לרגע (אילנה, אם את קוראת כאן, אני מקוה שאני לא מסלפת יותר מידי את החויה שלך, אבל זה מה שאני לקחתי ממנה), והבינה שזה המעגל שלהן, שככה הן נהנות ומחזקות זו את זו. שמעגל נשים לא חייב להיות במדבר עם שמלות הודיות, מסביב למדורה, עם תה ללא סוכר וכמה עוגיות-קווקר-אגוזים בצד (טוב, זה באמת כבר הוריאציה שלי...).

נפל לי האסימון שזה המעגל שהחברה שלי צריכה. זה מה שמשמח אותה, זה מה שנותן לה הרגשה טובה וחוזק לפני הלידה שלה. זה עולם המושגים שלה. היא הזמינה אותי להשתתף. עשיתי כמיטב יכולתי, ובגלל זה גם באמת נהניתי. הייתי, השתתפתי, לא צפיתי, לא ביקרתי, חוויתי. (תודה, אילנה).

[אחת_מהג'ונגל*]

הערב אני כותבת הרבה, יש לי הרבה להשלים.

יום שני
ראוי להיכתב בדף חוכמות של ילדים , אבל אני כותבת כאן לצורך התיעוד: אני מגיעה לקחת את הילד מהגן וכולם מסתכלים עלי בפליאה, ילדים וגננות כאחד. מסתבר שהבן שלי, אוצרי היקר והמתוק הודיע לכולם שילדתי לו אח (הם צהלנו שהם יודעים את המין עלללק), אז איך זה שאני מופיעה בגן בצהריים עם הבטן והכל.

זה היה מאד מצחיק, וגם היום עוד קיבלנו הערות משעשעות מאימהות אחרות על מה שהיה.

---

יום שלישי
שוב הגיע הערב של החוג לריקודי עם. היה מאד כיף לרקוד, אם כי ויתרתי על רוב הסיבובים. בשיר חגיגאיה שהשמיעו שוב לכבודי יש חלק שכורעים ברך המרכז המעגל. התעלמתי מהפטור שיש לזקנים, חולים ונשים בהריון ועשיתי כמו כולם (חוץ מאלה שמתעצלים), ו... לא בדיוק הצלחתי לקום, מרוב התלהבות כנראה, אז קרטעתי קצת אחורה והתישבתי על התחת , תוך צחוק מתגלגל. החבר'ה נבהלו לרגע, אבל אז הבינו שהכל בסדר והצטרפו לצחוק. חברה שלי באה לעזור לי לקום (לא שהייתי צריכה עזרה) ורקדנו את הסוף יד ביד.

אני לא מבינה את זה עד הסוף, אבל הכאילו-נפילה הזו שחררה בי משהו, ומאז מצב הרוח שלי כל-כך טוב, ואני כל הזמן נזכרת בזה ופשוט צוחקת עד שיש לי דמעות בעיניים מרוב צחוק. היה לי כיף!
אהובי קצת נבהל כשסיפרתי לו, אבל אחרי הדגמה קצרה, הוא הבין שלא באמת נפלתי.
ממש ירידה לצורך עליה.

לילה-טוב

[אחת_מהג'ונגל*]

סליחה

אחותי, נראה לי שאינך קוראת כאן, אבל לי חשוב לכתוב את זה. אני מבקשת ממך סליחה, אחותי הצעירה. אני יודעת שזו לא אשמתי, ובכל זאת אני מבקשת ממך סליחה. את עכשיו בהריון, במקביל אלי, כמה שבועות אחרי. עוד משהו שאת עושה על-כורחך אחרי, כי אני הגדולה, הבכורה, הראשונה לעשות הכל. הראשונה שמתפעלים ממנה.
בעצם זו בקשת סליחה כפולה. גם על זה שההריון הראשון שלך לא מקבל את הבכורה שלו, כפי שהיה יכול, אם כי את בארץ ואני בחו"ל, אז יש בזה פיצוי, אני מקוה. וסליחה על כך שעוד לפני שזכית לחוות הריון שלם ותקין נחשפת לעולם הדאגות והחששות שמלווים הריון אחרי אבדן.
תמכת בי הרבה אחרי האבדן שלי, היית רגישה ועזרת לי מאד מאד. אני מרגישה שאולי באיזשהו מקום לקחתי ממך את האפשרות להנות מהריון נאיבי, אחרי שראית אבדן מקרוב.
אנחנו לא מאד קרובות, אבל זה כואב לי בשבילך. אני לא יודעת אם את בכלל חושבת על זה, אבל אני מבקשת סליחה.

[לוטם_מרווני*]

אני חושבת עלייך כל הזמן. כל הזמן. טוב ששמת לי קישור כי אני נכנסת בעיקר לדפבית שלי.

צימררת אותי עם בקשת הסליחה, יקרה.

אגב תחזיות, אני חוזה שבסוף השבוע הקרוב את תלדי. כבר אמרתי לחברתנו המשותפת.

[לוטם_מרווני*]

אני שוקלת להביא כמה אריות מהג'ונגל ולהציב אותם בכניסה
כשאת נכנסת לחדר הלידה, דמייני שאת מעמידה 2 אריות בכניסה (גור אריה יהודה) ובקשי מהם לשמור על הלידה, שתיהיה מוגנת, ובריאה, בע"ה שהכל יהיה טוב. את יודעת מה בקשי מהם כבר עכשיו עכשיו, מראש, ודעי שהם ילוו אותך כעת עד שתניקי בשלווה גוזל בחיקך. וגם אח"כ. עד שתשחררי אותם.

[הרועה_בגיא*]

התרגשתי ושמחתי לקרוא את הדף שלך. כאילו נתת לי הזדמנות לראות עוד חלקים ממך מלבד החלק של האובדן.
אולי ברגעים אלו ממש את בלידה ואולי לא, אבל ליבי איתך.
אני מברכת אותך שתלדי כמו שתרצי בלי שיפריעו לך בכלל, שתהיה זו לידה עוצמתית וטובה ושבסופה תזכי סוף סוף לילד בריא.

[אחת_מהג'ונגל*]

תודה ללוטם ולרועה

אגב תחזיות אוהו, לכל אחד יש תחזית משלו, לאבא שלי, לסבא שלי (!), לסבתא, לשכנה, לכל מי שאני פוגשת בערך. אולי הגיע הזמן לפני בורסת הימורים.

בינתיים שפע מגיע אלינו הביתה (מענין שמאד רציתי לקרוא לתינוק/ת "שפע", אבל האהוב שלי לא מסכים בשום אופן), מכין אותנו להתרגשות שעוד תבוא .

[אחת_מהג'ונגל*]

הבן שלי

הבן שלי נצמד אלי. באחד הדפים כאן קראתי פעם שכשילד נצמד - הכי טוב להיצמד אליו בחזרה. אז גם אני נצמדת, וביחד אנחנו נהנים ונוצרים את רגעינו המתמעטים כאמא ובן בכור יחיד.
אני באה לקחת אותו שעה מוקדם יותר מהגן, לבקשתו, והיום הצעתו לו לא ללכת בכלל.

במפגש עם קבוצת החברים אחר-הצהרים הוא נצמד אלי ולא רצה לשחק בלעדי. התנהגות מאד חריגה. בדרך-כללל כשיש עוד ילדים הוא רץ לשחק אתם ואפילו מבקש שלא אתערב. הפעם הוא נצמד לי אל הבטן, וגם יבב קצת. אחר-כך הפשיר ושיחק, אם כי החזיק לי יד אחת כל הזמן. משונה, חמוד. כנראה הכנה לשינוי שהוא הולך לעבור.
קראתי ושמעתי סיפורים על מה שקורה לאחים הגדולים שהתינוק נולד (לי אישית לקח 19 שנה להתרגל לאחותי שנולדה אחרי ), וממש היה קשה לי להאמין שהילד שלי עשוי להשתנות ככה. והנה זה מתחיל...

אני מקבלת על עצמי לקבל את השינויים באהבה.

[לוטם_מרווני*]

אני מקבלת על עצמי לקבל את השינויים באהבה.
אמן

[אחת_מהג'ונגל*]

עצבנות

בימים האחרונים קופצת עלי עצבנות לכמה שעות ואז חולפת.
אני מרגישה שמשהו הורמונלי משתנה.
כל הזמן חושבת על אוכל. פתאום מאד טעים לי סלט מירקות חיים וטחינה, גם ירקות מבושלים. עוד ירקות ועוד ירקות.
משהו נפשי בי מחפש מתוק, אבל כשאני חושבת מה באמת מתחשק לי לאכול, זה ירקות, מקסימום פרי. לפני הצהרים אכלתי אשכולית והיה לי מתוק.

נצמדת לפרטים קטנים. נחה הרבה. נהנת לשבת במרפסת, והשמש מלטפת אותי. אושן זז/ה בשמחה. עוד כמה ימים.

אנשים מתקשרים ואני עונה לטלפון. שומעת אנחה "היא עוד שם", דהיינו עדין לא ילדתי. אני מתקשרת לארץ, שואלים אותי בבהילות "הכל בסדר? למה את מתקשרת?". חבר'ה, תירגעו, עוד כמה ימים.

צופה מבחוץ לפעמים,כמו מחוגים של שעון, דברים מסתדרים במקום, מתכווננים, גם בדקה התשעים המטוטלת שומרת על אותו הקצב. כשיגיע הזמ אלד.

[לוטם_מרווני*]

שלמה, מושלמת, שלווה.
מחוברת לעצמה, מחוברת לגופה, מחוברת לנשמתה.
נושמת, גומעת את האוויר כגלוגמת מיים חיים רעננים וטהורים.
תחושה שהזמן בעדך, איתך, נותן לך את הרגעים האלו למען השלמות, עגולה ומכילה כאמא אדמה.

[אחת_מהג'ונגל*]

שוב חצות הליל נראה קרוב מאי פעם ואני...רעבה. כל שעתיים מחפשת אוכל. אוכלת. אוכלת אוכל טוב, בריא, מזין. אבל למה בלילה??

מרגיעון-מעצבנון: "מה את רוצה?"
תשובה: לישון, אבל אני לא היחידה כאן.

---

סבתא שלי באה היום מישראל להיות אתנו בחודש הקרוב. איזה כיף! איזו הקלה! רק חצי יום כאן, וכבר נראה כאילו עבר שבוע, אמרנו ועשינו המון דברים.
תחקרתי אותה קצת על ההריונות והלידות שלה.

[הרועה_בגיא*]

אני עדיין איתך, נהנית לקרוא וגם אוהבת את שם הדף...

איזה כיף שהגוף שלך רוצה לאכול מה שנכון לו.

[אחת_מהג'ונגל*]

סבתא שלי היא מעולה בהכנה ללידה בהומור, כתבתי דוגמא בדף פולניות כאן ועכשיו .

עוד נקודה לויכוח התורשה-סביבה העתיק: סבתא שלי נולדה בפולין ובגיל שנתיים עלתה לארץ, אבל הפולניות השתרשה עמוק. אצל בתה הפולניות עברה סובלימציה לדאגנות יתר, כמעט בלי להטיל רגשות אשמה על אחרים (די גרוע, כי זה אומר שהפולניה צריכה להאשים את עצמה). בתה אינה אמא שלי, למען הסר ספק. אמא שלי היא הונגריה, זה זן אחר.
ובדור השלישי - אין גינוני פולניה. אני מאד נהנת לשמוע הערות פולניות, זה מצחיק אותי עד דמעות. אני לוקחת את הדברים כפשוטם וזה נשמע מאד מאד מצחיק. להרגיש אשמה עקב מניפולציה פולנית - אין סיכוי. הצבר גבר על צימעס. הורייי!!!!!!!!(1)



איזה כיף לי, אני פשוט מצחיקה את עצמי.

בפרק הבא תובנה משיחה עם סבתא לגבי את יולדת כמו שאת חיה .

[אחת_מהג'ונגל*]

רציתי מעגל

מאד רציתי מעגל לידה. עוד לפני שהייתי בכלל בהריון. אפילו חשבתי אולי לעשות כבר מעגל-פוריות, רק שיהיה לי מעגל. ואז עברנו לגור בשממה החברתית והרוחנית הזו של הג'ונגל (זה ג'ונגל מפלסטיק והרבה נצנצים, למי שעדין לא קלטה היכן אני גרה).

כשכתבתי על הבייבי-שאואר של החברה שלי, חשבתי שאולי אני בכלל קצת מקנאה שיש לה מעגל כזה שמתאים לה, בעוד שאני לא הצלחתי למצוא כאן חברות למעגל מסוג שאני רוצה. אז ויתרתי. אמרתי "יסורי הגלות". כמו שאני אומרת על חצי מהדברים שקורים לי כאן. "שיחררתי" כמו שאומרים בעגה המתאימה.

אתמול היתה מסיבת יום העצמאות של החבר'ה הישראלים. הבטן ואני מופיעות ביחד, ואני מגלה שזה גורם לאנשים לזרוח. אז נכון שזה לא היה מעגל כמו שדמיינתי לי אי פעם. אבל קיבלתי כל-כך הרבה ברכות ואהבה שלא ציפיתי לה, כוחות וחיוכים, שמבחינתי זה היה מעגל, ועכשיו באמת אפשר כבר...ללדת...

[סמדר_נ*]

מתיישבת במעגל וירטואלי. כרגע.
זאת אומרת, אם מותר.
חושבת עלייך, מאחלת לך את הלידה ואת הפוסט-פארטום שהיית הכי רוצה.

[לוטם_מרווני*]

_מתיישבת במעגל וירטואלי. כרגע.
זאת אומרת, אם מותר.
חושבת עלייך, מאחלת לך את הלידה ואת הפוסט-פארטום שהיית הכי רוצה._

גמאני כאן במעגל וירטואלי עימך. ועם סמדר, שהיתה במעגל לידה רציתי.
בואי נפתח קלף- (בחרי לינק ופתחי אחד מהם)
this
שתיהיה
http://www.michaelconneely.com/images/tarot-star.jpg]לידה[/img] מעצימה
http://www.tarotgarden.com/library/images/arcencielsun.gif]של[/img] תינוק בריא
III]שיונק היטב Empress[/po].jpg
XVII]וממלא אתכם באושר Star[/po].jpg
xxi]לו יהי world[/po].jpg

[לוטם_מרווני*]

את יכולה גם לפתוח יותר...תהני!

[מנג_בין*]

_מתיישבת במעגל וירטואלי. כרגע.
זאת אומרת, אם מותר.
חושבת עלייך, מאחלת לך את הלידה ואת הפוסט-פארטום שהיית הכי רוצה._
@}

[סימנים_בדרך*]

את כותבת כ"כ יפה! נהנתי לקרוא.. מתפללת בשבילך שתהיה לך הלידה הכי טובה ומעצימה שאפשר!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

את כותבת כ"כ יפה! נהנתי לקרוא.. מתפללת בשבילך שתהיה לך הלידה הכי טובה ומעצימה שאפשר!

[אחת_מהג'ונגל*]

הי בנות, תודה, התרגשתי.

אחלה של מעגל וירטואלי, מרגישה אתכן עד לכאן, אפילו שאתן קרוב לודאי ישנות בשעה הזו.

---

בבוקר דיברתי עם אמא שלי והיא שאלה אם אני מתרגשת. אמרתי לה שיש לי יום כל-כך עמוס וגדוש במטלות ובפעילויות באופן ממש בלתי רגיל, שאני מקוה שיהיה לי גם זמן ללדת, אם יעלה הצורך |אייקון של גיחי גיחי|

עכשיו אחרי כל הפגישות והמטלות, כולנו נחים ונחים ונחים.
בבוקר באה אלי מישהי לפגישה וסיפרה לי שהיא יהודיה, שאלה שאלות על ישראל והתפלאה לשמוע כמה המדינה שלנו קטנה. הראיתי לה את הדגלים בסלון, וסיפרתי לה שהיום יום העצמאות. היא התרגשה. אולי היא תבוא מחר למסיבה של הקהילה היהודית.

עוד משהו נחמד שעשינו היום היה ללכת לומר שלום לרופא...
לקחתי אתי את סבתא ואת הבן שלי, שהביא את הבובה שלו, כמובן, בתפקיד הרופאה.
אז היינו בקליניקה, אמא, ילד, סבתא רופא ורופאה-בובה. סבתא שלי שמעה בפעם הראשונה בחייה פעימות-לב של עובר ברחם. בזמנה לא היה מכשור כזה (הנשים עצמן לא שמעו בכל אופן), והיא אף פעם לא היתה בבדיקה עם אמי או דודתי. הגיע הזמן לחוות גם את זה, לא? אני שמחה שהיתה לי הזדמנות לחלוק את זה אתה. נראה לי שהיא התרגשה יותר ממה שהיא הראתה.
חוץ מזה היא ראתה איך נראה בית החולים מבפנים והכל, וזה נראה באמת כמו בסרטים (אני ממש חיה בסרט מבחינת הנופים, הבניה, האסטתיקה והפלסטיקה ), כך שהיה לה מאד מעניין.

תודה על הברכות, אני מחזיקה אותן קרוב ללבי, אולי אחר-כך אדפיס אותן ואצרף לקופסת הפתקים מעוררי ההשראה שהכנתי לי ללידה.

[לוטם_מרווני*]

נשיקות{}{}{}
הופכות לחיוכים

והלב
נמלא
אהבה|L||L||L|
אוהבת אותך
כל הדרך מכאן עד שם ובחזרה.

[אחת_מהג'ונגל*]

טקסים

היום הדולה שלי באה ועשתה לי חינה על הידיים ועל הבטן. ישבנו על שפת הבריכה, היה שקט, היה אויר צח ונקי, נוף פסטורלי.
אף פעם לא עשיתי חינה, והפעם התחשק לי.
אז עכשיו יש לי יד ימין ויד שמאל מעוטרות, ובטן מקושטת להפליא.
תוך כדי אני הקראתי את הפתקים מעוררי ההשראה שהכנתי ללידה, בתרגום לאנגלית. כך גילינו ששתינו מכירות את השיר "אנחנו מעגל בתוך עוד מעגל", אני בעברית והיא באנגלית.

טקס פרטי, הכנה לשתינו ללידה המתקרבת.

<והסבתא שראתה את הידיים, את הבטן לא העזתי לחשוף עדיין, אמרה: אבל זה ירד עוד מעט, נכון? >

[סמדר_נ*]

אבל זה ירד עוד מעט, נכון?

מהחינה עד החתונה לא נשאר לי (6 ימים). תגידי לה.
אפילו שאתן קרוב לודאי ישנות בשעה הזו.
אז זהו, שבמקרה הספציפי הזה דווקא לא...

כל הכבוד לסבתא שלך על הנכונות ללוות! התברכת בסבתא מצויינת (ובעוד כמה דברים...)

[סירופ_מייפל*]

חושבת עלייך הרבה.
החינה הזכירה לי שקניתי צבעי אצבעות כי הבן שלי רצה לצייר לי על הבטן. איך שכחתי. מחר מחר.

[אחת_מהג'ונגל*]

הי סמדר,
מצחיק שאנחנו מתקשרות דרך הדף, אבל זה מה שיש כרגע.
תודה על העידוד. לתדהמה ואימתה של סבתי החינה רק הולכת ומתכהה...
עברו חמישה ימים וזה לא עומד להיעלם כל-כך מהר. נראה לי שהיא התרגלה.

ל סירופ מייפל, נו, ציירתם? הבן שלי מוקסם מהחינה. בכלל הוא מאד מוקסם מכל דבר נשי (בגדים תכשיטים, טקסים). היום הודיע באמצע הסלון שלבובה שלו "מושקא" יש פות. סבתא שלי (פולניות כאן עכשיו) היתה כל-כך המומה, שהיא לא הצליחה לומר כלום. בעלי הגאון מיד אמר "ככה זה כשיש סבא רופא, יודעים את השמות של כל האיברים" . נו, פולניה, לא יכולה להתלונן על זה שהבן שלה רופא, נכון?

אין ספק שמצחיק אצלנו.

---

חזרתי עכשיו מהצגה. דברים שלנו עשיתי בשנה וחצי שאני גרהכאן, אני נזכרת לעשות עכשיו. אז הלכתי להצגה, עם חברה שהיא גם מילדת-בית בעברה. תודו שזו חֶברה טובה...
בהפסקה עלינו וירדנו במדרגות, וצחקנו המון.

[סמדר_נ*]

נו, פולניה, לא יכולה להתלונן על זה שהבן שלה רופא, נכון?
משום מה חשבתי שזו השנייה... אבל זה בסדר, גם היא מצוינת.
מצחיק שאנחנו מתקשרות דרך הדף
אכן. שלחתי לך לפני כמה ימים מייל לכתובת ביואל. צריך לשלוח לאחת האחרות?

[סירופ_מייפל*]

... לא, עדיין לא ציירנו, פתאום התקרר בחוץ ולא בא לי לקפא בתענוג.
גם הבן שלי מוקסם מבנות (הוא בן שלוש וחצי). לא אכתוב כאן מעל דפי האינטרנט דוגמאות שגורמות לי לנשום עמוק ולהרים גבות. אכתוב רק בקטן, שכשהבן שלי רואה ילדה שגיל 4-8 עם שיער פזור, דעתו משתבשת! הוא מתחיל לרקוד, לשיר, ליזרוק אבנים, לרייר... (גם אצלינו די מצחיק באופן מסויים).

[אחת_מהג'ונגל*]

מגיחה כדי לומר שאני עדין כאן, בחתיכה אחת.
אתמול בחוג לריקודי עם אנשים כמעט התעלפו לראות אותי נכנסת ("מה את עושה כאן?" ו"איפה התינוק?").
אני מסתובבת ברחוב ומקבלת המון ברכות מאנשים שאני לא מכירה. לא יאמן כמה אנרגיות חיוביות מושך אליו תינוק שעוד לא נולד.

אני הולכת הרבה מאד, עולה במדרגות, יש הרבה מרץ, יש המון תיאבון (להכין קניידלך למרק עוף בחצות הליל ואז לאכול נשמע מוגזם?).
הבית מסודר עקב השילוב של קינון+סבתא.
כל פעם שהנדמה לי שהילד דורש יותר מידי תשומת לב אני מזכירה לעצמי שכל רגע שיש לנו יחד רק אנחנו הוא יקר ומיוחד מתמיד, וזה נותן לי כוחות להיסחף אתו למשחק ולא רק להתכנס פנימה.

אולי אם אני אחשוב פחות על איך ומתי הלידה תתרחש, אז יתפנה המקום להתרחשות עצמה.

[סמדר_נ*]

פה מחכים איתך. בכליון עיניים, יש לציין.
הרהור, ואם לא מתאים לך תמחקי: ייתכן שאחרי מה שקרה בהריון הקודם נזקקת עכשיו להריון ארוך במיוחד.

[סמדר_נ*]

וכן, זכור לי שאני חייבת לך מייל.
כבודו/ה זז/ה? חש/ה בנוח?

[אחת_מהג'ונגל*]

ייתכן שאחרי מה שקרה בהריון הקודם נזקקת עכשיו להריון ארוך במיוחד.
תודה סמדר, זה די ברור. אהובי אומר: כל ההריון החזקת אותו חזק בפנים, עכשיו את צריכה להסביר לתינוק שמותר לצאת.
אבל לי נדמה שהעובר מנסה ללמד אותי משהו.

---

הילד שלי ישן. השעה שמונה וחצי בבוקר והוא עדין ישן. צריך את זה כנראה. נאי לא מעירה ילד שישן. אבל..יש גן...אופסס...ואם הוא יגיע מאוחר, דהיינו אחרי תשע ורבע, אז הוא לא יספיק להוציא אנרגיה בחצר עם כל הילדים ואז הוא יוציא אותה בכיתה עצמה, משבש את הפעילות של שאר הילדים.
אני מסתכלת מהצד על מה שאני כותבת וזה נראה לי כל-כך לא שייך. כל השיקולים האלה בנוגע לגן, יגיע מאוחר, יגיע בזמן. הילד ישן. נקודה. הוא יאחר לגן. הוא לא יהנה בגן היום, אם הוא מפספס את השעה בחוץ.

מסקנה: אין היום גן. כשהוא יקום נאכל בנחת ונלך עם סבתא לגן החיות. כבר כמה ימים שהוא מבקש ללכת לגן החיות. אז נלך היום, מי יודע מתי נוכל ללכת בפעם הבאה. ויש אתנו את סבתא שתעזור.
ככה, במחי מבט בילד ישן, הבנתי מה נעשה ביום הזה.

מזכיר לי שבפסח הקודם הלכנו לטיול לאורך אחד החופים שהיו בו אריות ים וראינו המלטה. לא ראינו את ההמלטה עצמה, רק דקה לפני ודקה אחרי. כשהסטנו את המבט היא המליטה, חיכתה שלא נסתכל (היינו על צוק ורחוקים, אבל היא הרגישה שמסתכלים). אח"כ, כשראיתי שהיא המליטה, וראינו את הגור והשיליה והכל, אמרתי לחבר'ה שנלך משם, שהם צריכים את הפרטיות שלהם, בלי עוד עיניים, בשביל בונדינג. זה היה לי מאד ברור, חיה, אבל אמא, זה היה כל-כך ברור.

[לוטם_מרווני*]

אמא, כל כך ברור.
במבט אחד יודעת הכל אם רק מתבוננת.

גם כאן.

[סירופ_מייפל*]

WOW איזה יופי הסיפור על ההמלטה.
אני מאוד מזדהה עם הרצון להיות עם הגדול כמה שיותר, אני מסתכלת עליו ומרגישה שהאהבה הזו כל כך מופלאה.
לחבק ולחבק ולחבק.

[הרועה_בגיא*]

מחכה איתך לזמן לידה
גמאני אהבתי את הסיפור על ההמלטה
היי פתאם שמתי לב שעברו 3 ימים מאז
כבר ילדת?

[אחת_מהג'ונגל*]

כבר ילדת?

עוד לא עוד לא.

[סמדר_נ*]

אהובי אומר: כל ההריון החזקת אותו חזק בפנים, עכשיו את צריכה להסביר לתינוק שמותר לצאת
מעניין שלא חשבתי כל כך בכיוון הזה. יותר בכיוון של איזשהו פיצוי על ההפסקה בטרם עת של ההריון ההוא, כמו להראות לך שאת יכולה להחזיק הריון עד-ה-ס-ו-ף.
>יש לי סבלנות, אבל זו לא חוכמה... <

[אחת_מהג'ונגל*]

רעבה , כל הזמן רעבה . רעבה יחסית למה שאני אוכלת בדרך-כלל, לפי אמות המידה הפולניות וההונגריות אני עוד לא מגרדת את הממוצע, כמובן.
הבוקר קמתי בתחושה של "אין לי חשק לעשות כלום" ממש כלום. לקחתי את עצמי לטיול של שעה למרכז מסחרי פתוח. הלכתי והלכתי ובדרך דיברתי עם אלוקימה ועם התינוק.

חם לי. כבר יומיים שחם לי, ואני לא רגילה שחום מפריע לי. אני מרגישה שמשהו בהורמונים משתנה.

עובר הזמן. עכשיו מתאים לכולם שאלד - להורים, לסבתא, לילד, לבעל, עברנו את הירח המלא, תכף יגמר גם ל"ג בעומר, אין תאריכים מיוחדים, אין אילוצים מיוחדים, הגשנו דו"ח מס, כתבתי מכתבים לכולם, החזרתי טלפונים, יש אוכל במקפיא.
רשימת מלאי מצחיקה. ואם הייתי יולדת לפני שבוע או שבועיים, אז מה?
אז זהו, שאני צריכה להשתכנע שבאמת יסתדרו בלעדי כאן לאיזה יומיים. בלילה חלמתי שיש לי צירים, ואני כבר בחדר לידה. פתאום מופיע הילד שלי, לבדו, ובוכה שילד אחר מרביץ לו. הפסיקו הצירים, חזרנו הביתה. בחלום. האהוב אומר: אנחנו נשמור עליו היטב כשאת לא כאן, מה את לא סומכת עלינו?

עוד חלום: חלמתי שאני יולדת בית. היתה לידה קלה ומהירה מאד. כל משך הלידה נכנסו אנשים ששאלו אותי מה יהיה השם של התינוקת, ואני אמרתי עצמאות . בסוף כשהיא יצאה והחזקתי אותה, אמרתי לכולם, תכירו, הנה עצמאות ברכה הבת שלי. איכשהו בחלום זה נשמע שם נהדר מתאים והגיוני, אבל עכשיו זה נשמע יותר מידי יוצא דופן.

[חגית_ל*]

שיעבור בשלום, בבריאות ובשמחה ושתהיה לידה קלה. @}

[לוטם_מרווני*]

ברוכה הבאה, מעניין הקטע של השם. לי זה נשמע דווקא נהדר מתאים והגיוני
לתינוקת.
יעבור בשלום, תיהיה לידה קלה ורכה ויהיה לך כייף לספר עליה.

[מנג_בין*]

שיעבור בשלום, בבריאות ובשמחה ושתהיה לידה קלה.
אנחנו לא מכירות ולמרות זאת אני כל פעם נכנסת לראות מה שלומך והאם ילדת...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אנחנו לא מכירות ולמרות זאת אני כל פעם נכנסת לראות מה שלומך והאם ילדת...

[לוטם_מרווני*]

אני כל פעם נכנסת לראות מה שלומך והאם ילדת.
זו הסיבה היחידה שאני נכנסת ל מה חדש , לכאן ליאהו, איכשהו ברור לי שתשלחי לי מייל (אולי האיש) בסגנון "עצמאות נולדה בלידה רכה ומדהימה"...

[הרועה_בגיא*]

אנחנו נשמור עליו היטב כשאת לא כאן, מה את לא סומכת עלינו?
יש בנו איזה חלק אימהי שרק אנחנו נוכל למלא אותו עבור התינוקות והילדים שלנו
זה מזכיר לי איזה שיר מהספר" והילד הזה הוא אני"
שקיבלתי מכה ובכיתי קצת ואז ראיתי את אמא ופרצתי בבכי
אבל בכל זאת יוכלו להסתדר בלעדנו לאיזה יום יומיים....

[tiger_woman*]

i had the baby!

we are all fine thank god. i'll tell more later

[נהר_זורם_ביניהם*]

איזה מרגש!

המון מזל טוב , שפע שמחה , אהבה , חום וחלב.

[עין_הסערה*]

מזל טוב! חיבוקים

[מנג_בין*]

@} מזל טוב !! @}
אני מאחלת לך המון אושר, בריאות.
(תינוק או תינוקת?..)

[לוטם_מרווני*]

מזל טוב@}
איזו התרגשות!
(())(())(())(())(())


שלווה, רכות, חלב שופע
אהבה, חיבוק, אח בכור שמח
אשה שלמה, חזקה, רכה אוהבת
נחה, נושמת, מתעטפת

מזל טוב יפתי
התחיל בשלהי אוגוסט, ו-עד מאה ועשרים!

[ינשופית*]

המון המון מזל טוב

[פלוני_אלמונית*]

מזל טוב!!!!! וואו!!!!
>מדגדג לי באצבעות להתקשר<

[סמדר_נ*]

זו אני כמובן, מהיוזר של פיץ.

[ב_דרך*]

מזלטוב!

[הרועה_בגיא*]

מזל טובה לנמרה
עברת תשעה חודשים ארוכים +
וזכית בתינוקת נכון?

שמחה בשבילך
מקווה שהצוות היה טוב ועזר לך

מחכה לשמוע את סיפור הלידה

[אחת_מהג'ונגל*]

שלום! אני כאן!

תכף הולכת לישון, רק באתי להציץ , להודות ולהתרגש.

בקיצור מאד:
ביום שני בבוקר התחילו הצירים (תוך כדי כתיבת מייל לעיון הסערה), העברנו אותם בבית על בסיס משפחתי. אחה"צ נסענו לבי"ח, שם גילינו פתיחה של 7! האחות כמעט התעלפה.
ילדתי כמו שרציתי, הצוות עזר ולא הפריע. שעתיים וחצי בחדר לידה בסך הכל, והילד בידיים שלי. בן. חי, בריא, נושם.

תודה תודה תודה.
ברוך ה'.

<למי שלא זיהתה אני גם אמא נמרה >

[סיפורי_פוגית*]

יו!
באתי גם לפה להגיד כמה שאני שמחה. עקבתי אחרייך בשקט בהריון.
וכ"כ שמחתי. הסוף הטוב היה לי ברור ובכ"ז זה כ"כ משמח!
המון המוני המונים של מזל-טובים, לך ולאיש ולילד שעכשיו הוא כבר הגדול!
נשיקות

[לוטם_מרווני*]

נמרה נמרה נמרה
איזה אושר!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מזל טוב

[אידה_ג*]

מזל טוב
ברכות ,
איזה יופי שהכל קרה כל כך טוב , כמו שרצית...

[אמא_נמרה*]

תודה למברכות , העוקבות והמשתתפות

---

ממה להתחיל?

אתחיל מזה שתמיד היה ברור לי שהריון נמשך 38 שבועות, מקסימום 39 וקצת. שבוע 40 תמיד נראה לי ליגה אחרת. לא יודעת למה, משהו בתת-המודע הקולקטיבי שלי כנראה פגום .
אז מובן שהייתי מאד מופתעת שהגיע שבוע 40 והבטן ואני עדין יחד. ואז נגמר שבוע 40 והתחיל שבוע 41. שבוע 41 נמשך רק יום אחד, כי מיד התחלתי לדאוג מה יהיה בשבוע 42...
<זרוז? ברררר.... תינוק גדול....עוד מקום למו"מ עם הרופאים.....>

אז התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה אם היא עברה פעם את התל"מ. מסתבר שאני נולדתי בשבוע 43, אחרי סטריפינג שהתנדב לעשות איזה סטז'ר, כי בעצם שלחו אותה הביתה לסחוב עוד קצת (זמנים אחרים, הה?)
זה לא ממש הרגיע אותי, אבל הוסיף נקודה נוספת למחשבה, דהיינו אמא שלי היתה שם - גם אני יכולה.

התחלתי ללכת. סבתא שלי המסכנה זכתה לראות את המרכזים המסחריים של הג'ונגל, את הרחובות הנקיים, ואפילו ללכת לבית הכנסת וחזרה, 40 דקות לכל כיוון. הגיע היום האחרון של שבוע 41 לספירתי (לרופא יש ספירה אחרת) וחברה שהיא מיילדת הציעה שנלך לבאולינג.

[סמדר_נ*]

עוקבת גם (לאישך לא היה זמן לפרט).
שוב מזל טוב!!!!

[אמא_נמרה*]

המשך..

לא הגענו לבאולינג כי הייתי מאד עיפה. חוץ מזה, למרות שאני מאד אוהבת באולינג זה נראה לי די מטורף לעשות את זה במצבי. נתאפק עוד חודשיים-שלושה.
שבת בבוקר ואני סוחבת סבתא לטיול ארוך של שעה וחצי. לא צירים ולא נעליים. אני קצת מתחילה לדאוג. היתה לי תמונה מנטלית שאם אני אלך הליכה רצינית+קצת GE$%$#%^ אז מיד יגיעו צירים ומפתיע אותי לגלות שזה לא באמת קורה.

מגיע יום ראשון ואני קמה בבוקר בתחושה שאני לא רוצה לעשות כלום, רק לרבוץ על הספה בסלון ולבהות קדימה. כלום. פתאום נהית כבדה. לא רוצה לזוז, לא מתענינת בשום דבר. עמומה.
היום מתחיל שבוע 42 לפי ספירת הרופא ואני יודעת שביום שלישי יש לי פגישה אתו. לא רוצה לחשוב על זה. נאי חושבת על השגרה שלנו ומגלה שאין לי חשק שהשבוע יתחיל. אני מחליטה שלמחרת בבוקר אני לא לוקחת את הילד לגן. די אני בשבוע 42, שהבעל יעשה את זה, לא בא לי לנהוג. לא בא לי לזוז. גם מזג האויר קצת קודר.

יום שני
אני קמה מוקדם יחסית. השעה שש בבוקר. אין לי מה לעשות הבית מסודר, אין לי חשק לקרוא. אני יושבת לכתוב מיילים שהייתי צריכה לכתוב מזמן. באמצע מייל ל עין הסערה אני מרגישה משהו. אני שוקלת לכתוב לה על זה ואז מחליטה שזה טפשי. שולחת עוד כמה דברים ואז שמה לב שהכאבים באים כל רבע שעה. ולה בדעתי שאולי זה באמת צירים, אז מחליטה ללכת לישון (הגיון זה לא הצד החזק שלי, כנראה בשלב זה).
מגיעה למיטה ומנסה לישון. לקראת שמונה בבוקר אני מעירה את אהובי ומודיעה לו שהוא לוקח את הילד לגן (הוא שונא לעשות את זה כי זה מעכב אותו מאד) ושהיום הוא לא הולך לעבודה כי לדעתי מתחילים צירים. התרגשות נרקמת בחדר, בשקט בשקט, אנחנו חושבים על זה יחד - הנה זה מתחיל.

כשהילד נפרד ממני כדי ללכת לגן, אני כבר יודעת שאני לקראת לידה וזה מאד מרגש אותי. בעיתוי מדהים מתקשרת הדולה ואני מעדכנת אותה. אנחנו קובעות לדבר יותר מאוחר. סבתא מתעוררת ואנחנו מספרים לה שהתחילו ציריםף אבל לא מאד כואב, ובינתיים אנחנו נשארים בבית.
אבא נמר ואני מחליטים ללכת לים.
אנחנו נוסעים לעשות קניות בסופר, עוברים בחנות המיצים שאני אוהבת. אני מושכת מבטים. נשים עוצרות אותי ושואלות מתי אני צריכה ללדת, מעירות שהבטן מאד נמוכה. כבר יש צירים שאני נעמדת במקום לכמה שניות ולא יכולה ללכת. נשענת על אבא נמר באמצע הרחוב.
אנחנו ממשיכים לים. הולכים על החול. אישה אחת באה מולנו, רואהאותי נשענת על האהוב ומחייכת. נראה לי שהיא מבינה.
כולם מחייכים אלי. בכל מקום שאני עוברת אני אוספת חיוכים וברכות.

חוזרים הביתה. הצירים כבר כל עשר דקות ונהיים יותר חזקים, אבל מידי פעם יש ביניהם שלושים דקות, ואני לא יודעת להגיד אם הם סדירים באמת. אני מתחילה להשתמש בנשימות. אני לוקחת מנה ראשונה של אנטיביוטיקה.
אוכלים צהרים ומעבירים את הזמן בצפיה משפחתית (כולל סבתא, כמובן) בסרטים טפשיים (מתביישת לכתוב איזה). אני אומרת לאבא נמר שבשעה שבע אני רוצה שנסע לבי"ח, ושם נפגוש את וירג'יניה הדולה. נוח לי בבית בהרכב המצומצם שלנו, אני מעדיפה לפגוש אותה בחדר הלידה.
האהוב מדבר עם הדולה והיא

[אלונ_צ'יק*]

עוקבת... @}

[אמא_נמרה*]

ממשיכה...

האהוב מדבר עם הדולה והיא ממליצה להגיע קצת יותר מוקדם כדי שלא נכנס לשעת העומס (עומס בכביש זה עיכוב של מקסימום עשר דקות). מצחיק אותי.
השעה חמש ואני מרגישה שעוד מעט אני לא אוכל לשבת במכונית. אני אומרת לאהוב שכדאי שנתארגן לנסיעה. לוקחים שמיכה, כרית, הדום, קומקום תה, תיק לידה.
נפרדים מסבתא,מספרים לנמרון שאנחנו הולכים להביא את התינוק. הנמרון אומר :אה, אתם הולכים לחב"ד. יענו הילד חושב שתינוקות באים מהרב...
<כנראה תוצאה של התינוקות שהצטרפו לקהילה בשנתיי האחרוות מהמשפחות החב"דיות>

הנסיעה חלקה ומהירה. האהוב מחנה ואני צועדת בעוז אל חדרי הלידה. נכנסת לבנין, עולה לקומה השלישית, מגיעה לדלפק האחיות ואומרת "באתי ללדת". האחיות מסתכלות עליבהפתעה. די ברור שאני בלידה, אבל ההתנהגות שלי לא אופיינית ליולדת המצויה בג'ונגל, מסתבר.
נותנים לי את החדר שהכי קרוב לעמדת האחיות. אני מתלבטת רגע. חושבת שאולי לא כדאי להיות כל-כך קרובה לחמ"ל . אני נכנסת ובמקום לשים שני אריות בכניסה אני מפקידה שני פרפרים צבעוניים וענקיים שיעשו שמח ויעלו חיוכים על פני כל מי שנכנס לחדר.

[לוטם_מרווני*]

http://www.mediatechpro.com/[po]gif samples[/po]/mm3/butterflyW.gif
http://www.mediatechpro.com/[po]gif samples[/po]/mm3/butterflyW.gif
ני מפקידה שני פרפרים צבעוניים וענקיים שיעשו שמח ויעלו חיוכים על פני כל מי שנכנס לחדר.

[חגית_ל*]

אני במתח מזל טוב בריאות ושמחה לכם @} @} @}

[אמא_נמרה*]

האחות רייצ'ל נכנסת ומיד מאד עניינית: הנה חלוק, הנה רצועה אלסטית לבטן שתחזיק את המוניטור, את יכולה לתת לנו שתן??
אני: דר' נום ואני סיכמנו שאני יכולה להישאר בבגדים שלי (ריצ'ל מהנהנת - אפ הרופא אמר אז אין בעיה), ואין שום בעיה אני יכולה להשתין רק תגידי איפה ומתי. לפעמים נדמה לי שהמרפאה מכירה את השתן שלי יותר טוב ממה שהיא מכירה אותי. המחשבה הזו מצחיקה אותי ואני מצחקקת לעצמי. וירג'יניה מחייכת.
אני יוצאת מההשירותים עם החגורה האלסטית ומתלוננת "זה לא נוח". רייצ'ל אומרת שחייבים עשרים דקות מוניטור. אני אומרת שאני רוצה לזוז. אין בעיה, היא אומרת, את יכולה לזוז, זה חוט ארוך מאד. וירג'יניה מזכיר לי לתת לה את תוכנית הלידה, ומשם באמת יש בינינו יותר הבנה. הצירים מתחזקים. אני עוצמת עיניים, נושמת פנימה והחוצה עם הציר, לקראת השיא אני עושה "שין ארוך" כמו בשיטת פאולה. הידים שלי נפתחות ונסגרות עם הנשימה, אני מרפה את הכתפיים ונאנחת, מחייכת. עוד שתי שניות, פוקחת עיניים. ככה יעברו הצירים הבאים שילכו ויתחזקו.

אחרי רבע שעה בערך אני מבקשת שחרור מהמוניטור ורייצ'ל משחררת אותי. היא צריכה לבדוק פתיחה. אני מסכימה כי אני רוצה לדעת. יש רק בעיה קטנה - ממש לא מתחשק לי לשכב, וריצצ'ל מודה שהיא לא מנוסה לבדוק בעמידה. מיד כשציר נגמר אני נשכבת ורייצ'ל בודקת, פתיחה של שבע. היא נדהמת. גם אני וגם הדולה. כבר שבע? אני מרגישה שרק התחלנו.

[סמדר_נ*]

נו, ו...?
>מי התחיל את המסורת הזו של סיפורי לידה בהמשכים?<
_{>אני, כנראה?<}

[אמא_של_יונת*]

>מי התחיל את המסורת הזו של סיפורי לידה בהמשכים?<
מקפית, אני חושבת.

[אמא_נמרה*]

הי,
סליחה, לא התכוונתי שיהיה בהמשכים, אבל אני מעדיפה לישון כשאפשר.

[מיכל_בר*]

נו באמת.

[סמדר_נ*]

אבל אני מעדיפה לישון כשאפשר.
שני, שני.
>אני מקווה שלא נחשדתי לרגע כמי שמתכוונת לגזול ממך שעות שינה.<

[פלוני_אלמונית*]

את עוד ישנה?

[לוטם_מרווני*]

את בטח ישנה...
זה בסדר, הסיפור נשאר ואנחנו נשב ונחכה בסבלנות...<חוץ מזה שבעצם אני מכירה כבר את הסיפור אך מתענגת על הכתיבה המופלאה שלך>

[אמא_נמרה*]

חזרתי, עד שהמרק ירתח

אני חוזרת אחורה, משהו ששכחתי והוא חשוב. בהתחלה אבא נמר היה אתי בחדר ועזר לארגן דברים, להכין תה, להוציא חטיפי בריאות, לשים את המנטרות שהכנתי במקום נגיש, לחבר סקייפ (?!), לשים מוזיקה. ביקשתי שיצא. הוא יודע שאני חושבת שלידה זה עסק של בנות ולכן בנים-החוצה. הוא לא היה מופתע.
איך שהוא יצא התחיל הפיוט "אנעים זמירות ושירים אערוג" בביצוע של אשה (לא יודעת מי, לצערי). חיבקתי את וירג'יניה והתחלתי לבכות, ובכיתי ובכיתי. ווי'רג'יניה אמרה "יופי, זה בסדר, זה מרגש". ואני בכיתי מרוב התרגשות שהגעתי עד לכאן, לחדר הלידה, ובכיתי בגלל היופי והשמחה והכאב (כמו בשיר), וזה היה כל-כך טוב.

---

פתיחה שבע. רייצ'ל מתפלאה שאני לא מרגישה אי נוחות מהבדיקה, אבל איך שהיא מסיימת אני מזנקת מהמיטה.
הגיע הזמן לעירוי אנטיביוטיקה. אחרי ברורים של כמה חודשים וגילוי נוכחות של GBS , השלמתי עם העובדה שיהיה לי עירוי ופתיחת וריד וכל מה שלא רציתי. אבל ידעתי שזה יהיה ובאתי מוכנה. אני אומרת לרייצ'ל, "אני קצת מפחדת מהעירוי, אז תהיי הכי עדינה שאת יכולה, ואני סומכת עליך שאת תעשי את זה הכי טוב ועדין שאפשר". אני מחיכת אליה, היא מחייכת אלי. בזמן שהיא מתקינה את העירוי על גב כף היד שלי, אני מחבקת את וירג'יניה ביד השניה ומניחה עליה את הראש וממלמלת בעברית "שיהיה לי עסק זה לרפואה" זה לא כואב" "זה טוב" "זה עוזר".

באים עוד צירים, הם מתחזקים, ואני מתחילה לעשות "שין ארוך" יותר ויותר אינטנסיבי, התנועות שלי יותר רחבות, אני עצומת עיניים, אבל אני מרגישה שאני תופסת חלל גדול. יד שמאל עם העירוי מונחת על המיטה, יד ימין נפתחת הצדה עם השאיפה, אוספת כוח וטוהר מהיקום וחוזרת לנוח ברכות על החזה שלי עם הנשיפה. היד גם רועדת קצת תוך כדי, ואני מרגישה את האצבעות נפשקות ומתרפות (זה עוד תרגיל של פאולה). הגוף שלי פועל באופן המדויק בשבילו.

---

האחות סלואן ומפל התערבויות שכמעט התחיל

אני יושבת על הכדור ומקבלת צירים עם וירג'יניה. בשיא הציר אני מרגישה קור עז וחותך בגב התחתון ובמתניים. אני לא יודעת איך וירג'יניה הבינה את זה, אבל היא מחבקת אותי עם הידיים בדיוק היכן שצריך ומחממת אותי, כך שהכאב נסבל ולא משגע אותי.
האחות סלואן שמחליפה את ריצ'ל החמודה נכנסת לחדר ומקלידה על המחשב בלי סוף. אחרי כמה דקות היא מסתובבת ומכריזה שהגיע הזמן למוניטור נוסף. היא קצת מתפלאה שאין עלי את החגורה האלסטית הלא-נוחה (הסרתי אותה איפשהו בהתחלה) ומביאה חגורה אחרת, יותר נוחה ומחברת אותי למוניטור כשאני על הכדור. לא מפריע לי. אחרי כמה דקות אני רואה שהיא מתחילה לשחק עם המוניטור, עם האלקטרודות (?! זה השם?) מזיזה, מסדרת. היא מחליטה שהיא לא בטוחה שהעובר מתאושש יפה מהצירים. גם אני לא בטוחה ששומעים אותו ברור כמו קודם, אבל זה נראה לי הגיוני, כי אני מרגישה שהוא זז כל הזמן ומשנה את המיקום. חוץ מזה שאני כל הזמן זזה, אז אולי המוניטור לא קורא טוב.
אבל האחות סלואן מסתכלת על המספרים של המוניטור ולא מרוצה. היא אומרת בקול דואג ומדאיג "אני רוצה שתשכבי על המיטה על צד שמאל ונשמע את העובר".
טוב, נראה לי שיהיה אחראי לעשות מה שהיא אומרת, רק שלשכב על המיטה זה ממש לא תנוחה מוצלחת מבחינת ההתמודדות עם הצירים.
אל אני נמרה, אני מסוגלת. אני נשכבת על המיטה בין הצירים. מגיע ציר, וזה נורא, פשוט נורא. אני עושה את כל הנשימות, את התנועות, אבל עלבשכיבה על הצד זה נורא כואב, איך אפשר??
אני רוצה לקום. האחות סלואן מאד מודאגת. משהו מתחיל לחלחל אלי (וזה חלק מסוכן, לדעתי). האחות סלואן לא אומרת כלום. בא עוד ציר, ועוד ציר, וזה נורא נורא כואב. אני יודעת שאם לא הייתי שוכבת זה היה פחות כואב. אני שומרת על קצב הנשימות, אני מרגיעה את עצמי שזה זמני.
אבל כשעוברים ארבעה צירים והאחות סלואן רק משדרת עוד דאגה, אני מתחילה לדאוג. ואולי משהו באמת לא בסדר (אבל בתוכי אני יודע שזה בסדר), ואולי התינוק נכנס למצוקה (ובתוכי אני יודעת שאין מצוקה). זו רק קריאה לא נכונה של המוניטור, אני יודעת. האחות סלואן לא רגילה לקרוא מוניטור של יולדת פעילה, אבל עכשיו זה לא מקום לדיונים. יש כאן אחות שמשדרת דאגה, היא מתחילה להדאיג אותי, זה לא טוב, לי אסור להילחץ, אני צריכה להישאר ממוקדת בלידה, לא לעורר חרדות. אני מרגישה שהיא עומדת לקרוא לרופא. אז אני מתחילה להתפלל, בעברית, בלחש, לא טורחת לספר לוירג'יניה מה אני אומרת. רק מתפללת לקב"ה שיתן לי כוח, שישמור על התינוק, שירגיע את האחות סלואן.
וירג'יניה מבינה מה קורה. היא לוחשת לי באוזן שקיבלנו את האחות הכי לחוצה במחלקה, שרואה בכל דבר את הסכנה הכי גדולה. היא לוחשת לי שאני לא אשים לב אל סלואן, שאני לא אתן לה להלחיץ אותי. עוד ציר וגם המוניטור מראה שהעובר מתאושש לשביעות רצונה של האחות סלואן. עברנו את המשוכה הזו.

אני יורדת מהמיטה ומוחקת את הדקות האחרונות. אני יודעת שאם הייתי טיפוס קצת אחר, או עם הכנה פחות טובה, עם פחות ביטחון בעצמי ובתהליך האחות סלואן היתה עלולה להלחיץ אותי באמת ולתקוע את הלידה ומי יודע כיצד היתה מסתימת. אני מעדיפה לא לחשוב על זה. אבל אני רוצה לזכור את זה לפעם הבאה, אם בכלל אתלבט אם ללכת לבית חולים או לא.

---

הצירים נעשים תכופים ואני כבר לא פוקחת את העיניים ביניהם. הכאב מתגבר ואני מתחילה להאנח. בראש חולפת המחשבה..."עד מתי". השכל יודע שזה שלב מעבר, אבל המהלך הטבעי של קצת נמאס-קצת מייאש-קצת יותר מידי כואב לי מגיע. אני לא רוצה לומר בקול שכואב מידי, אז אני מתחילה להיאנח. וירג'יניה נאנחת אתי. מזכירה לי להישאר עם קולות נמוכים. האחות סלואן אומרת לאחות אחרת לקרוא לרופא. אני שומעת את זה ממרחקים ומבינה שלדעתם הלידה קרובה. אני נאנחת בקול, יותר ויותר בקול במקום לעשות "שין ארוך", אני חצי יושבת על המיטה אני עומדת (זו מיטה מאד גבוהה).
אני שומעת קול של גבר. אני יודעת שזה הרופא.
הוא רוצה לבדוק פתיחה..חה..חה..חה...חה אני לא מסוגלת לזוז. הוא חיב.
אני לא ממש מחוברת, אבל יש בי חלק שצופה (בעיניים עצומות) ויודע שיש דברים שהם בנפשו של הרופא כאן, ואם אני רוצה שהוא יעזור לי, אני חיבת לשתף פעולה. אני מסכימה לבדיקה בין הצירים. נשכבת לרגע על המיטה. דר' רפאל בודק ומיד מכריז "פתיחה מלאה".
מגיע עוד ציר ואני מזנקת לעמידה תוך הדיפת הרופא ממני. כולם קצת המומים, אבל אני בקושי שמה לב. בתוך האנחות הבאות אני מתחילה לומר באנגלית "ללחוץ" "יש לחץ", מקמצת במילים, אני מתרכזת פנימה. זה מאד מאד כואב עכשיו. אני מופתעת. בלידות הקודמות הלחיצות לא כאבו בכלל.

במצב שאני נמצאת התינוק לא יכול לצאת, אני חייבת לקום מהישענות על המיטה. האחות סלואן שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, אונרת לי תשכבי על המיטה על צד שמאל. יענו עושה לי ג'סטה שהיא מציעה לי מיד את התנוחה המתקדמת בתפריט. אני לא טורחת לומר כלום ונעמדת על ארבע על המיטה. דר' רפאל אומר" נאי לא יכול ככה" בעזרת וירג'יניה אני מסתובבת מחבקת את ראש המיטה ועומדת על הברכיים. מצד ימין שלי האחות סלואן מצד שמאל וירג'יניה. אני צריכה ללחוץ, אבל אני פוחדת, זה מאד כואב.
האחות סלואן: תכרעי (עד כאן הכל בסדר), תקחי נשימה עמוקה, תעצרי את הנשימה, תכופפי את הסנטר ותלחצי חזק (בחיים לא!).
וירג'יניה: תמשיכי עם הזרם, תנשמי יופי.

דר' רפאל בעברית (!!) : תלחצי, נמרה, את יכולה, הנה הוא קרוב, יופי, את בסדר, את יכולה, תלחצי".

אני מרגישה שהחדר מלא באנשים, אנשים שעוזרים לי, אנשים שנותנים לי גיבוי, נבחרת מעודדת (באמת לא היו עוד אנשים).

[אמא_נמרה*]

כולם: עוד קצת, נמרה, הנה הוא בא, רוצה להרגיש את הראש.
נמרה: לא!

אני רוצה שהוא יצא, אבל כשהוא יצא זה יהה כמו חלום שהתגשם, זה יהיה גדול, זה יהיה אמיתי, הכל ישתנה, הכל יהיה אחרת, ככה אומרים, החיים יהיו עוד יותר משמעותיים, עוד יורת מרגשים, עם יותר אתגרים, אני פוחדת, איזה ילד יהיה לי, עכשיו אני יודעת שילד זה הרבה הרבה השקעה, שילד זה הרבה שמחה, שילד זה עוד חיים שלמים, זה עוד אני שנוסף, אני צריכה להצטמצם, אני צריכה להתרחב, אני צריכה לתת מקום, יותר מיד "אני".

כבר החלטתי, כבר בחרתי, אני כאן, אני בכאן ועכשיו, אני יולדת, אני עדין קצת מפחדת. וירג'יניה לוחשת לי באנגלית "כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר- לא לפחד כלל".

הצטמצמות, התרחבות, כולי חלל אחד, עכשיו אני מבינה למה אומרים שאלוהים עוברת דרכי, אני הכל, אני כלי, אני לוחצת באמת, אני נוהמת, התינוק שלי יוצא.

---

המרק רתח כבר פעמיים. אני הולכת לטרוף משהו. אחרי שאני אגמור לבכות (מרגש לכתוב).