שלום,
אני והחבר שלי ביחד און אנד אוף מזה שנתיים, ברצף מהקיץ האחרון וגרים ביחד כ- 7-8 חודשים.
מתחילת הקשר היו לי התלבטויות מאוד קשות לגבי הבחור ומידת ההתאמה בינינו ולכן גם נפרדנו. בזמן שהיינו פרודים הוא מאוד התעקש על הזוגיות וביקש שננסה שוב. בקיץ האחרון במהלך צוק איתן הוא נכנס קצת לחרדות שייקרא לשירות מילואים (שירת ברצועה בשני המבצעים האחרונים והחזרה לשם די איימה עליו). רציתי להיות שם בשבילו ועל דרך התמיכה וההתקרבות חזרנו לזוגיות.
הקרבה בינינו הלכה והתעצמה וגם האהבה שלי כלפיו גברה, לא מעט מהדברים שהפריעו לי בהתחלה נראים לי פחות חשובים או שאני רואה אותם פחות.
למרות זאת, עדיין אני מתקשה להתחייב. אני מפחדת מהעובדה שעל אף שאני אוהבת אותו אני לא מאוהבת בו.
הוא איש מאוד חם ואוהב, הוא מביע את אהבתו והערכתו אליי מידי יום ביומו. אני חשובה לו וחשוב לו גם שאביע אהבה והערכה לעצמי. בסופו של דבר אני חושבת שהוא כן טוב לי.
לצד כל אלה, יש המון דברים שאני מאוד לא אוהבת וקשה לי להבין אם אלה קווים אדומים באמת או נושאים שבהם אני יכולה להתפשר.
כמה סוגיות עיקריות שמעיקות עליי:
- הוא לא הבחור הכי חכם שיצא לי להתקל בו ולפעמים זה מאוד מאכזב אותי. לא פעם אני מרגישה אשמה על כך שאני בכלל שופטת אותו על העניין אבל אני אכן עושה זאת. אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא גורע מכל התכונות הטובות שיש בו אבל זה עדיין מפריע לי.
- הוא מאוד ביקורתי ודי שתלטן (ולדעתי זה נובע מחרדה ולא בהכרח מאיזו כוונה רעה) אני שומעת ממנו המון הערות על המון דברים ולאט לאט אני מוצאת עצמי משתנה, לרוב לטובה אבל בכל זאת משתנה. למשל, כשנפגשנו הייתי מעשנת סיגריות, משהו כמו פעם- פעמיים ביום. הוא הבהיר לי שזה מאוד מפריע לו. היו לנו המון וויכוחים על זה מהתחלה הסכמתי איתו שאני צריכה ורוצה להפסיק אבל הוספתי שאני צריכה לעשות את זה כשזה יבוא ממני ובכל זאת הוא שוב ושוב העלה את הנושא. לאט לאט הפסקתי והיום אני אפילו לא יודעת להגיד אם זה כי אני רציתי או כי הוא רצה. בזמנו אמרתי לו שלדעתי תמיד יהיה משהו שנתווכח עליו ואם אני אפסיק אז יהיה נושא חדש שדחוף לו שישתנה ואכן זה קורה. היום אנחנו מתווכחים שוב ושוב על נושא התזונה - כן מלח לא מלח, חמאה זה השטן ועוד כל מיני דברים. הוא מרשה לעצמו להגיד לי מה לאכול או שהוא מכין לי אוכל לעבודה שזה מאוד חמוד אבל אז מלווה את זה באמירה שחשוב לו שאני לא אוכל שטויות. מודה אכן ירדתי במשקל מאז שאנחנו גרים ביחד וכמה שאני אוהבת את זה אני גם די שונאת את זה. כשמחמיאים לי שירדתי או משהו כזה אני מרגישה רגשות מאוד מעורבים כי זה מרגיש שהשינוי בכלל לא שלי (אם זה נשמע הגיוני?) אני אומרת לו שהוא רוצה להרזות אותי, הוא מכחיש בתוקף וטוען שהתחיל איתי ונמשך אליי גם כשהייתי יותר ושהכל ממניעים של בריאות בלבד אבל אני לא תמיד מאמינה.
[פה גילוי נאות, נושא המשקל הדיאטות והתזונה הם חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי. פעם הייתי די שמנה ובשנה-שנתיים לפני שנפגשנו ירדתי לא מעט במשקל (כ- 20 קילו). עשיתי את זה במקביל לתהליך של הרבה ספורט וחינוך לקבלה עצמית ולא דרך מותר/אסור. אני מבינה שהנושא הזה מדליק אצלי אותי וכמעט כל פעם שהוא מעלה את זה אנחנו ישר רבים, חלק מזה נובע מכך שאני מלבה ולא מפחיתה את הלהבות.]
- הנקודה הזו היא די המשך של הנקודה הקודמת אבל נראה לי חשוב לציין אותה. הוא די קמצן. שוב זה נובע מחרדה, הוא מאוד פוחד ממה יקרה אם לא יהיה לו את הרזרבות. אני לא בנאדם בזבזן ולכן בהתנהלות היום יומית לרוב זה לא מפריע לי, אני מאוד נהנית מסיבוב בפארק ולא מחפשת סמלי סטאטוס. בסופו של דבר אורח החיים החסכני שלנו די מתאים לי כי גם אני מעדיפה שלא להוציא כסף סתם. עדיין הנושא קצת מפחיד אותי. מה יקרה אם אני לא אעבוד לתקופה (פיטורין או אפילו אם סתם אאריך את חופשת הלידה), האם אז אמצא את עצמי מודרת מקבלת ההחלטות? כבר עכשיו הוא אמר כל מיני דברים, בצחוק, שעוררו בי חשש שהנושא הזה ירים את ראשו ובסוף זה יהיה עוד משהו שאני אצטרך להצדיק את עצמי בו.
רוב הזמן כשאנחנו ביחד אני שמחה וטוב לי אבל יש המון רגעים מאוד קשים. פעם היו יותר ולאט לאט אנחנו מצליחים לשפר את התקשורת ואת הדרך שבה אנחנו ניגשים לנושאים מסויימים אבל הכל כל כך קשה. מה שעובר לי בראש זה שאם עכשיו זה כל כך קשה אז מה יקרה אחרי שיהיו ילדים? או כשיהיו לנו תקופות משבר?