התלבטות בנוגע לחינוך ביתי לילד עם תסמונת odd

[מיכלי*]

הפרעה מרדנית מתנגדת -odd

סיימנו כיתה א', התחיל החופש הגדול. המורה אמרה שהיא מתלבטת האם בכלל הילד מתאים לעלות לכתה ב'. לבן שלי יש הרבה קשיים בתוך המסגרת. חלק מהבעיות נובעות מהנטייה שלו למרוד, לא לקבל סמכות.
אני חוששת ממעבר לחינוך ביתי. איך אני ארגיש להיות אתו ימים שלמים לבד בבית? יש ימים שהוא מדבר בלי הפסקה ומתיש אותי, יש ימים שלא משחק בכלל עם עצמו. אין לו אחים, עם מי הוא ישחק?
כל כך הרבה שאלות..

[לילך_רוכל*]

תמשיכי לכתוב
מותר להתלבט
תשמעי ותבחני
שואלת: אולי "ההפרעה המרדנית" היא התנהגות שרידותית כנגד סביבה פוגענית עבורו?
ומרשה לעצמי להעז\להציע: תאמיני בילד שלך. הוא כולו לטובה

[למה*]

למה את מכנה חלק מההתנהגויות של הילד שלך הפרעה?
מה גם שלי אישית זו נראית התנהגות שמעידה על אינטיליגנציה בסיסית - אי אמון בסמכות.
דבר ראשון הייתי ממליצה לך ללמוד מילד כל כך חכם שהתמזל מזלך לגדל, ולהתחיל גם את למרוד בסמכויות:
למשל המורה שלו, למשל הרשויות (הפסיכיאטריות?!) הערטילאיות שממדרות תעוזה, ייחודיות, חשיבה מחוץ לקופסא ועוד התנהגויות מלבבות כסוגי הפרעות, באופן ששכנע אותך לאבחן את בנך כנושא הפרעה.
לגבי הדיבור המציף בבית: כשנמצאים כל היום בבית זה לא כך כל הזמן (מניסיון) שכן נוצר אמון בסיסי בכך שההורה יישאר בסביבה, אז אין צורך לאשרר זאת כל שנייה.
מצד שני, הישארות בבית דורשת היערכות נפשית מסוימת וקבלה של נוכחות 24/7 של אדם נוסף, בעל צרכים משלו, שיכולים להתבטא גם ברצון עז לקרבה. יש לזה מחיר מסוים ותגמול מצד שני, שלדעתי מפתיע בעוצמתו
בהצלחה רבה לך

[נועה_ברוך*]

_אני חוששת ממעבר לחינוך ביתי. איך אני ארגיש להיות אתו ימים שלמים לבד בבית? יש ימים שהוא מדבר בלי הפסקה ומתיש אותי, יש ימים שלא משחק בכלל עם עצמו. אין לו אחים, עם מי הוא ישחק?
כל כך הרבה שאלות._
החופש הוא חינוך ביתי, או את חושבת על חינוך ביתי?
מה עם חברים, תכנית שתבנו, מה הוא אוהב לעשות?

[פלוני_אלמונית*]

תוכלי לפרט יותר מה הבעיות?
אולי הבעיה היא באמת חיצונית- רק במערכת, אבל אולי יש דברים שבאים מבפנים שמקשים עליו להתמודד.
חשוב בעיני להבין את זה מכיוון שאז ההתיחסות לסיטואציה מאוד משתנה.
אם המצב הגיע למה שאת מתארת, אולי יש לו קושי אמיתי ולשנות את התפאורה סביבו אולי ירגיע קצת אבל יחזור בהמשך.
אולי תצטרכי לשלב גם וגם. גם שינוי בחוויה היומיומית בית ספר/חינוך ביתי, ובמקביל טיפול שיעזור לו להתמודד.
אולי אם הוא יקבל טיפול אמיתי וטוב, פתאום הוא ישתלב הרבה יותר בקלות בכל סיטואציה שיבחר.
הרי היופי באדם בריא זה גם החופש שלו להיות מסוגל להתמודד עם סיטואציות שונות ומגוונות ולא להיות מוגבל לא לעשות כך וכך דברים כי הם יותר מדי עבורו.
לא לעשות משהו (כמו לא ללכת לבית ספר) יכול להיות מצויין כל עוד זה בא ממקום של חופש בחירה אמיתי, אם זה בא מחוסר יכולת להתמודד זה סימן לכך שיש כאן משהו שצריך לטפל בו בכל מקרה. בלי קשר לאיפה לומדים.
מקווה שהסברתי את עצמי בברור....

[יונת_שרון*]

איך ההפרעה המרדנית מתבטאת? באיזה מצבים?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

רוצה לספר לך על השכן שלנו.
ילד בן 13, מקסים, עדין ושקט שמגיע עם אחותו לכאן הרבה.
הוא כמו אח גדול של הבנות שלי, עושה איתן קיפולי נייר . הן אוהבות אותו מאוד.
לפני כמה שבועות הייתי בשוק כשאחותו סיפרה לי שבבית ספר הוא נחשב מופרע. מעיף כיסאות ומקלל את המורים!
לא האמנתי שזה אותו ילד!
ויש לי טביעת עין מאוד מאוד חדה. כשדיברנו על זה הסתבר שבבית ספר הוא מרגיש כישלון ואצלנו
יש לו תחושת משמעותכשהוא עוזר לי עם הילדים...
כך שמקומות ומצבים שונים מוציאים מתוכנו חלקים שונים.

[אלה_לי_לה*]

קוסמת - זה יופי של אזכור!

אחד הדברים שאהבתי בתור מדריכת טיולים זה לקחת קבוצות לשלושה ימים ולראות איך אנשים יכולים להתנהג אחרת כשמאמינים בהם.
נשארה בי התקווה שאולי המורה תכיר בשוני ותזכור אותו גם בבית הספר

[פלוני_אלמונית*]

כך שמקומות ומצבים שונים מוציאים מתוכנו חלקים שונים.
אולי חלקים שונים אבל עדיין קיימים ובאותו אדם.
לדעתי ילד שמגיע למצב של כאלו תיסכולים ואגרסיות, צריך עזרה כנראה...

[בשמת_א*]

<מפנה בעדינות את תשומת לבכם לכך ש"מיכלי" פתחה דף עם שם פרובוקטיבי, כתבה, ונעלמה>

[פלוני_אלמונית*]

וואלה...הבנתי את הרמז. אבל אף פעם לא הצלחתי להבין, מה הקטע הזה?

[מיכלי*]

וואו, כמה תגובות!. אני יושבת וקוראת, לאט לאט. הרבה אנשים, כל אחד מביא את עולמו ואת מה שהוא מכיר.
בימים האחרונים עברתי בין מצבי רוח שונים- שלווה וקבלה של המצב, למול פאניקה והיסטריה, חוסר יכולת להתמודד.
יש כאן המון דברים מעניינים שכתבתם לי, תודה! יקח לי קצת זמן לקרוא ולענות, מקווה שזה בסדר.

[מיכלי*]

אני רוצה להסביר משהו חשוב לגבי "הפרעה מרדנית".
זו בעיה שאנחנו חווים גם בבית. לפעמים הוא לא ישתף פעולה מתוך מרדנות, לפעמים זה נראה שכאילו הוא כן רוצה אבל אין לו שליטה על זה.
מה שאני מנסה לומר, הבעיה שלו היא לא רק בבית ספר. היא גם בבית. וזה משהו שהיה תמיד אתנו, גם לפני בית הספר, בגן. וזה היה גן דמוקרטי, מאוד פתוח ללא מסגרת כמעט.

[מיכלי*]

עוד מעט הדלקת נרות.. אני אנסה בזמן שנותר לכתוב עוד משהו.
אני מאוד סקרנית אם אתן מכירות משפחות חנ"ב עם ילד אחד. זה נשמע הגיוני?
מטריד אותי עם מי הוא ישחק. הרי לא הולכים כל יום למפגשים. לא כל יום נוסעים לחברים.
מטריד אותי מאוד גם איך אפשר להשאר אתו בבית, לפעמים הדבור הבלתי פוסק מוציא אותי מדעתי.
מצד שני- לפעמים מאוד מאוד נעים בחברתו, הוא יודע להיות ילד מקסים וטוב לב. יש לו הרבה תחביבים, רק שהוא לא כל כך אוהב לשחק לבד,
הוא מצפה ממני שאני אשחק אתו. היום למשל שחקנו בבוקר מטקות בחצר, אח"כ שחקנו "ביער המופלא".

[מיכלי*]

קרה משהו מוזר- כל התגובות נעלמו. אם מישהו יודע איך לסדר אני אשמח !

[עורכת_קהילתית*]

קרה משהו מוזר- כל התגובות נעלמו. אם מישהו יודע איך לסדר אני אשמח !
תיקנתי את שם הדף. הוא נוסח בעברית שגויה.

[פלוני_אלמונית*]

אני מכירה כמה משפחות עם ילד אחד בחנ"ב. במובנים מסויימים זה קשה יותר, אבל במובנים אחרים קל יותר. קל יותר להתארגן ליציאות למפגש, להליכה לחברים, לנסיעות. לא צריך להתחשב בצרכים השונים של שני ילדים. יכול להיות קל יותר לארגן דברים בעצמך, כי אין לך את הקושי של עוד פעוט.
לגבי המרדנות, גם אני וגם אחד מילדי נוטים למרדנות. אני חושבת שאצלנו זה נובע מקושי בויסות חושי, משולב עם הפרעת קשב קלה. מסגרות מעבירות אותי על דעתי, כי קשה יותר לסנן בהמולה וקשה יותר להיות אני עצמי כשצריך להתאים את עצמי לכולם. הילד שלי עם הזמן והאין מסגרת לומד להעסיק את עצמו לבד, ומוצא את מקומו. גם אני לומדת לשלב אותו בדברים שלי. לא יכולה להגיד שזה קל

[שגית_רי*]

בתור מרדנית, מודה שקצת קשה לי עם שם הדף..
קשה כי המרדנות כתכונה מופיעה בה בהקשר שלילי, וקשה כי המילה 'הפרעה' היא מילה מאד שיפוטית ומתייגת. אני מפרשת אותה ככה: "קבעתי, החלטתי, קיבעתי את איך שהדברים צריכים להתנהל והקלקול הזה מפריע לי ולכן צריך להעלם. אין שום אפשרות אחרת."
אצלי 'מרדנות' (שהיא בהחלט תכונת אופי שלא תמיד קל להתמודד איתה, בעיקר כשאתה 'הסמכות' אבל גם כשאתה המורד..) מתקשרת גם לאומץ, לנאמנות לעצמך, לחשיבה עצמאית, לחוסר כניעה למוסכמות רק כי הן 'המוסכמות' למציאת הדרך שלך, ליחודיות..

אבל אני חוזרת כאן על מה ששאלה יונת שרון :
איך ההפרעה המרדנית מתבטאת? באיזה מצבים?

אם מתחילים לפרק ולפרוט את הקושי המוגדר והגדול הזה, 'הפרעה מרדנית', לפרטים ומצבים, נפתחים מקום ואפשרויות לדרכים ופתרונות...

אני אמא בחינוך ביתי לשלושה ילדים אז אין לי ניסיון בהורות לילד יחיד אבל גם הילדים שלי לפעמים מתנגדים לי ועושים ההפך ואפילו 'דווקא', ולפעמים אפילו כשזה פוגע בעיקר בהם, לדעתי (וזה חשוב כי יש הבדל בין איך שאני רואה את הדברים לבין איך שהם רואים אותם )

ושניים מהם היו דברנים בלתי נלאים. כלומר אחד היה ומתישהו, סביב גיל שמונה, אני חושבת, זה עבר לו והשני, בן שש, הוא עדיין דברן גדול.
כשאני יכולה, אני מקשיבה בעיון. לפעמים אני רק זוג אוזניים שאליהם הוא יכול להפנות את זרם המחשבות המדוברות שלו, בלי שאני אצטרך ממש להקשיב ולהגיב ולפעמים כשאני עסוקה או מרוכזת במשהו אחר או עייפה מידי אני פשוט אומרת לו שאני לא פנויה כרגע להקשיב ואח"כ, כשאני אתפנה. וכן, לפעמים זה גם מתיש אותי.

ודבר אחרון - ההחלטה על חינוך ביתי, יכולים להיות לה הרבה הרבה גורמים וסיבות, כל בית וסיבותיו. יש לך עכשיו זמן חופש לחשוב, לבחון, לבדוק מה את רוצה לעשות, מה נראה לך הכי מתאים לך, לבן שלך, לכם... נסי לא להחליט מתוך פחד ופאניקה...

[ב_עילום*]

כשאני יכולה, אני מקשיבה בעיון. לפעמים אני רק זוג אוזניים שאליהם הוא יכול להפנות את זרם המחשבות המדוברות שלו,

גריינתי @}

[פלונית_עכשיו*]

קשה כי המרדנות כתכונה מופיעה בה בהקשר שלילי, וקשה כי המילה 'הפרעה' היא מילה מאד שיפוטית ומתייגת
כאמא לילדה מופלאה שכזו יכולה להגיד שאני מנסה להימנע מלהגדיר כהפרעה אבל העובדה היא שהנטייה הזו מאוד מפריעה לילדה... היא לא מורדת רק כשבא לה, היא מסרבת ומורדת גם כשדווקא הייתה רוצה בכל מאודה לשתף פעולה ולהסכים. זה חזק ממנה. ועל כן זוהי הפרעה (ואני אפילו לא מדברת על ההפרעה לסביבה, זה כרגע לא רלוונטי...)


כשאני יכולה, אני מקשיבה בעיון. לפעמים אני רק זוג אוזניים שאליהם הוא יכול להפנות את זרם המחשבות המדוברות שלו
והוא מסכים? כי שלי (עוד רגע בת שמונה) משתגעת אם נדמה לה שלא הקשבתי רוב קשב ואם אין לי תגובות מיידיות שמוכיחות ש"אכפת לי"...

[אחת_העם*]

אני מרדנית מאין מכמוני, וכך גם בתי.
גם אנחנו לפעמים אומרות לא כשרוצות כן. היא לדוגמה יכולה לסרב לאוכל תוך שהיא מזילה ריר מתיאבון.
ככזאת שם הדף מקומם אותי ומוציא ממני את כל ההתרסה והמרדנות האצורות בי, בכל פעם שרואה אותו במה חדש
איך זאת הפרעה בדיוק?
הכי כיף להיות מרדן/ית! כי אנחנו כל הזמן מאתגרים את עצמנו ואת הסביבה ולא לוקחים דבר כמובן מאליו.
אני שומעת ערימות של תלונות על החיים משלל חברותי הלא מרדניות, ופשוט תמהה איך הן בכלל מצליחות להעביר ולו יום בתלם.
נשמע לי ממש כמו הפרעה, אפשר אולי לכנות אותה הלך רוח כנוע, אבל היא בעצם סל של הפרעות:
כיבוי החשיבה, ריצוי הסביבה, קבלת תכתיבים ללא בדיקתם, ועוד
סליחה שאין לי יכולת לענות לך קונקרטית כביכול לדילמה, אבל היא מנוסחת בצורה ששמה את האצבע לא במקום האמיתי בעיניי
הפרעה מרדנית יש רק ל"מערכת". עבורה זו הפרעה
לילד עצמו ולמשפחתו זו תכונה, קו אופי שיש לו מעלות וחסרונות כמו לכל קו אופי אחר, למשל לטוב לב
בעיניי אפשר לומר באותה מידה הילד שלי טוב לב מדי! יש לו הפרעת טוב לב! כי הוא לוקח דברים ששייכים לו ומעניק אותם לחברים כל הזמן, וזו הפרעה כיוון שאני נאלצת לקנות לו חפצים חדשים כל הזמן!
סתם דוגמה, כדי להמחיש לאיזה עיוות לוקחת את המצב המילה הפרעה
אז אכן, אם הילד שלי מחלק מתנות, יש עם מה להתמודד, אבל זה לא הופך אותו לבעל הפרעת אישיות
גם אם הוא מטפס לגבהים מפחידים שאני לא מגיעה אליהם - הפרעת ורטיגו נגיד? כי זה לא נוח לי?
או אם הוא אומר את האמת תמיד, חלילה... הפרעת כנות?
כל זה כדי להציע לבדוק איפה ושל מי הבעיה המדויקת. למקד

[בשמת_א*]

מוכרחה להגיד שמאוד מאוד הזדהיתי עם דבריה של אחת העם (-:

[בשמת_א*]

ואני בכלל לא מרדנית, אגב. אני ממש ילדה טובה.

[אום_אל_קיצקיצ*]

כשנמצאים כל היום בבית זה לא כך כל הזמן (מניסיון) שכן נוצר אמון בסיסי בכך שההורה יישאר בסביבה, אז אין צורך לאשרר זאת כל שנייה.
הייתי נזהרת מההבטחה הזאת.
מהניסיון שלי עם ילדה בחינוך ביתי יש גם יש דיבור בלתי פוסק. ודוקא יש לה אחות, שלפעמים היא אפילו משתיקה אותה כשהשניה מנסה להשחיל מילה: "שקט, עכשו אני מדברת". כשאני מגיעה לרוויה (מתישהו אחה"צ) אני פשוט מבקשת עכשו לא לדבר איתי ולתת לי קצת זמן שקט.

[טול_טול*]

"הפרעת מרדנות" זה Conduct syndrome ?
כמה שאני מבינה זה ,%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%A1%D7%94[/u]%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA]ODD

[שגית_רי*]

היא לא מורדת רק כשבא לה, היא מסרבת ומורדת גם כשדווקא הייתה רוצה בכל מאודה לשתף פעולה ולהסכים. זה חזק ממנה. ועל כן זוהי הפרעה

אני רואה את זה ככה: לפעמים אנחנו מסתבכים עם רגשות ורצונות סותרים. מה לעשות, החיים מורכבים.
לפעמים אני גם רוצה להגיד לא, כי מכעיס אותי לעשות בדיוק מה שאומרים לי, אני מפחדת לאבד את עצמי ככה, וגם רוצה לרצות את אמא שלי, להיות ילדה טובה בעיניה.. (וזה היה "היום בבוקר"..לא רק כשהייתי בת 8, שלא לדבר על 15..)
נכון שזה מפריע, מאתגר וקשה לפעמים אבל בעיניי זו האופציה הטובה יותר מבין שני הקצוות של הסקאלה הזו - לעשות רק מה שאומרים לי ולשכוח מעצמי או לעשות רק ההפך ו'דווקא' ולשכוח מעצמי...
ילדים לומדים מה שגם כמבוגרים אנחנו מתקשים איתו - למצוא את האיזון בין מי שאנחנו ומה שאנחנו רוצים לבין מה שמצופה מאיתנו ומה שהסביבה רוצה בשבילנו. וזה מתחיל בדברים הכי פשוטים כמו להגיד לא לחביתה כי זה מה שאמרו לי שיש למרות שזו אפשרות לא רעה ואני בסה"כ די רעבה....

חוץ מזה שהם עוד לומדים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים - מה הכי טוב בשבילם.
צריך לזכור תמיד שגם אנחנו רואים את הדברים מהניסיון המוגבל שלנו ומתוך ה'שריטות' שלנו...לא תמיד הדרך שלנו ומה שאנחנו יודעים זה הטוב ביותר..



והוא מסכים? כי שלי (עוד רגע בת שמונה) משתגעת אם נדמה לה שלא הקשבתי רוב קשב ואם אין לי תגובות מיידיות שמוכיחות ש"אכפת לי"...

לפעמים כן ולפעמים לא.
לפעמים הוא מבקש שאני אעצור הכל ואתרכז רק בו ולפעמים הוא יכול ללכת אחרי בבית, הוא מסביר לי משהו ואני מסדרת את הבית, עושה כלים, מכינה צהרים, מנמנמת...
והגדול כבר למד לשאול לפני אם אני פנויה להקשיב ואם נראה לו שלא למרות שאמרתי כן אז הוא גם יודע להגיד בטון המתאים " טוב, אני רואה שאין לך זמן עכשיו בשבילי, לא צריך......" ילד מוצלח שלי.

[מיכלי*]

הפרעה מרדנית מתנגדת – odd
לבן שלי יש מאפיינים בולטים של ההפרעה הזו, + גם מאפיינים קלים של בעיית קשב וריכוז+ מאפיינים של בעיית ויסות חושי.
מה זה הפרעה מרדנית מתנגדת? יש לזה המון מאפיינים. הוא המון מתעקש סתם, על דברים מיותרים שאולי הוא בעצמו דווקא כן רוצה. מתמרד , לא משתף פעולה. התפרצויות זעם , נעלב מאוד מהר. אחרי שהוא נעלב הוא מחליט לעשות לי עונש- ובשילוב עם התפרצות זעם יכול לעבור בכל הבית עם טוש שחור על הקירות והרהיטים.
לגבי קשב וריכוז, אין לו לקות למידה הוא קורא וכותב. אבל כן מתקשה לעיתים להתרכז. בבית הוא לעיתים עובר מעניין לעניין בלי יכולת להתעכב ולהינות מאותו משחק על ידי התעמקות.
לגבי ויסות חושי – עוד אין לנו אבחון מדוייק. ועוד רציתי להגיד, כל המכלול הזה של בעיות שאני כותבת כאן, זה הכל מאוד חדש לי, משהו כמו בקושי חודשים. עוד לא עיכלתי כמה בעיות התגלו אצלנו. אני נמצאת בשלב של למידה והפנמה שמדובר בתהליכים ארוכים ועבודה קשה. אני כן שמחה שהלכנו לאבחון ושיש לכל דבר "שם" כי אני כבר כמה שנים מרגישה שמאוד קשה לי לגדל את הילד שלי שאני כל כך אוהבת, והייתי מאוד מתוסכלת מהקושי הזה, ראיתי כמה אמהות אחרות נהנות מהילדים שלהן ואני לא ומאוד קנאתי. היום אחרי האבחון התחלנו קצת לעבוד אתו בבית וכבר יש שיפור.

עכשיו אני רוצה להתחיל לעבור ולענות לכל מה שכתבתן לי (שוב תודה!)
לא לעשות משהו (כמו לא ללכת לבית ספר) יכול להיות מצויין כל עוד זה בא ממקום של חופש בחירה אמיתי, אם זה בא מחוסר יכולת להתמודד זה סימן לכך שיש כאן משהו שצריך לטפל בו בכל מקרה. בלי קשר לאיפה לומדים.
מקווה שהסברתי את עצמי בברור....
פלוני- אלמונית, אני חושבת שאת קולעת בול. כן/לא בית ספר צריך לבוא ממקום של בחירה. אם נברח מבית הספר כי "נכשלנו" זה גם יכול ליצור אצל הילד תחושת ערך עצמי נמוכה. לא מכון בעיני לבחור בחינוך ביתי משנאת המן. צריך לבחור בו מאהבת מרדכי. יש על זה דף מעניין כאן באתר שנפתח לפני מספר שנים.
אם באמת נחליט שבית הספר הוא מקום גרוע שרק מכשיל אותנו ומפריע , אז כמובן שלא נלך לשם. עצם המחשבה על חינוך ביתי באה כי יש לי חברות שעושות חנוך ביתי והילד הבכור כבר בן 10 ויותר. אני מכירה גם את היתרונות של החינוך הביתי. הבן שלי לא הלך למשפחתון בגיל שנה, הוא היה איתי בבית עד לגיל שהוא הלך ודבר, היה גמול, הביע את עצמו ואת צרכיו ורק אז הרגשתי שנכון לי לשחרר אותו ליציאה מהבית.

[מיכלי*]

אני מכירה כמה משפחות עם ילד אחד בחנ"ב. במובנים מסויימים זה קשה יותר, אבל במובנים אחרים קל יותר. קל יותר להתארגן ליציאות למפגש, להליכה לחברים, לנסיעות. לא צריך להתחשב בצרכים השונים של שני ילדים. יכול להיות קל יותר לארגן דברים בעצמך, כי אין לך את הקושי של עוד פעוט.
נכון שקל יותר להתארגן, אבל מפחיד אותי שהילד תלוי בי לגמרי בכל החיים החברתיים שלו.. ואם "לא בא לי" לנסוע למשפחה X רק כדי שהוא ישחק עם חבר? בחינוך ביתי יש המון נסיעות רחוקות. הקבוצות מורכבות ממשפחות שכל אחד גר בישוב אחר.

[נועה*]

הוא המון מתעקש סתם, על דברים מיותרים שאולי הוא בעצמו דווקא כן רוצה. מתמרד , לא משתף פעולה. התפרצויות זעם ,
גם הבכור שלי היה כזה. עד שהלכתי איתו לטיפול הומאפטי (בערך בגיל 4 אולי קצת קודם).
הכל היה קשה איתו, כל תנועה שלי היתה נמדדת, שרק לא יתחיל לצרוח.
גם היום הוא מתעקש ואומר לא, אפילו לפני שהוא באמת בודק עם עצמו מה הוא רוצה. ובכל זאת הכל מעודן יותר, מרוכך יותר.

[פלוני_אלמונית*]

_כאמא לילדה מופלאה שכזו יכולה להגיד שאני מנסה להימנע מלהגדיר כהפרעה אבל העובדה היא שהנטייה הזו מאוד מפריעה לילדה... היא לא מורדת רק כשבא לה, היא מסרבת ומורדת גם כשדווקא הייתה רוצה בכל מאודה לשתף פעולה ולהסכים. זה חזק ממנה. ועל כן זוהי הפרעה (ואני אפילו לא מדברת על ההפרעה לסביבה, זה כרגע לא רלוונטי...)
כשאני יכולה, אני מקשיבה בעיון. לפעמים אני רק זוג אוזניים שאליהם הוא יכול להפנות את זרם המחשבות המדוברות שלו
והוא מסכים? כי שלי (עוד רגע בת שמונה) משתגעת אם נדמה לה שלא הקשבתי רוב קשב ואם אין לי תגובות מיידיות שמוכיחות ש"אכפת לי"..._


פלונית עכשיו- כל מילה זהב...
אני מפסיקה את זרם הדיבור לפני שאני מאבדת סבלנות, ואז אני אומרת : עכשיו די עם דיבורים, בוא נקשיב למוסיקה" וזה די עוזר .

[נועה*]

ואם "לא בא לי" לנסוע למשפחה X רק כדי שהוא ישחק עם חבר
אז את יכולה רק להקפיץ אותו אל החברים ולחזור לאסוף אותו.
לעיתים זה אפשרי

[מיכלי*]

_הוא המון מתעקש סתם, על דברים מיותרים שאולי הוא בעצמו דווקא כן רוצה. מתמרד , לא משתף פעולה. התפרצויות זעם ,
גם הבכור שלי היה כזה. עד שהלכתי איתו לטיפול הומאפטי (בערך בגיל 4 אולי קצת קודם)._

אנחנו התחלנו טיפול הומאופתי לפני כחודש, בינתיים לא ראיתי שינוי גדול אבל מבינה שזה לוקח זמן.

[מיכלי*]

פלוני אלמונית שתי הודעות למעלה זאת אני, עברתי לגלשן אקספלורר מגלשן כרום.

[מיכלי*]

_ואם "לא בא לי" לנסוע למשפחה X רק כדי שהוא ישחק עם חבר
אז את יכולה רק להקפיץ אותו אל החברים ולחזור לאסוף אותו.
לעיתים זה אפשרי_
נועה- ברור לי שיש פתרונות טכנים לכל דבר. העניין הוא שאני בודקת עם עצמי וגם אתכן בתור אמהות שכבר נמצאות בחינוך ביתי, מה הקשיים ומה היתרונות.
ושוב, כדי לחדד את הסוגיה החברתית, אם כדי "להקפיץ" אני צריכה לנהוג 25 דקות לכל כיוון, אז זה כבר לא כל כך פשוט.
וזה מזכיר לי עוד בעיה - יכול להיות שבאזור שלי לא יהיו בדיוק ילדים מהגיל שלו. ובעיה נוספת שקיימת בחינוך בייתי ולא כל כך מדברים עליה:
מי שעושה חינוך בייתי הרבה שנים, יש לו סדר יום קבוע. בראשון בבוקר אנחנו עם הפרידמנים. בשני אנחנו במפגש הגינה, אחרי הצהרים זה היום הקבוע של משפחת דור. ברביעי בוקר אנחנו בסיורים של טל . רביעי אחהצ חוג אוריגמי . חמישי בוקר יוגה...
לא כל כך פשוט להגיע עם ילד גדול יחסית ולמצוא חברה, ולמצוא משפחות שנוכל להיפגש אתן באופן קבוע, כי ילדים בחינוך ביתי הרבה יותר עסוקים מילדים של בית ספר.
ולכן אני בקושי מצליחה להפגש עם החברות שלי שעושות חינוך ביתי.

[מיכלי*]

אני רוצה שוב להודות לכל מי שכתבה בדף, לא תמיד עניתי לכולן כי לא תמיד היה לי משהו ענייני לענות אבל - באמת- קראתי והשכלתי מאוד מכל מה שכתבן, אז- תודה!

[נועה*]

אם כדי "להקפיץ" אני צריכה לנהוג 25 דקות לכל כיוון, אז זה כבר לא כל כך פשוט.
כן אני יודעת. מה שניסיתי לומר הוא, שלא צריך לצור בעיה איפה שעדיין אין. כלומר, אתם עדיין לא ביחנוך ביתי וכבר החבר שאולי יהיה נמצא במרחק חצי שעה נסיעה.
אולי הוא דווקא יהיה קרוב. (הכל בחיוך, כי זה אולי נשמע קצת ביקורתי).

לא כל כך פשוט להגיע עם ילד גדול יחסית ולמצוא חברה
יש לי 3 ילדים, האחד לא מוצא חברים. נקודה. לא במפגשים גדולים / קטנים, לא באחד על אחד ולא בכלל. וכנראה שהוא פשוט כזה וזהו.
האמצעית, אשת חברה לתפארת. בכל מקום היא מתחברת - במפגשים גדולים, בחוגים, באחד על אחד. זה פשוט זורם לה.
והשלישית, קטנה מדי לומר על איפה היא בסקלה.

[מיכלי*]

יש לי 3 ילדים, האחד לא מוצא חברים. נקודה. לא במפגשים גדולים / קטנים, לא באחד על אחד ולא בכלל. וכנראה שהוא פשוט כזה וזהו
אני בהחלט מסכימה שכל ילד מביא את עצמו ואת מי שהוא לחברה. לא משנה אם זה בית ספר או בבית , אותה האישיות תלך אתו לכל מקום.
אם הבן שלי מתמודד עם קשיים מסויימים, זה בהחלט ילווה אותו בכל מקום. אני בסך הכל יכולה ללוות אותו ולעזור לו למצוא את המקום הטוב ביותר עבורו.

[חבקנית_עצים*]

תמיד כשאני קוראת דפים כאלו על כל מיני תיוגים חברתיים אלו או אחרים אני מגלה קצת מעצמי וקצת מילדי בהם, לפעמים אפילו הרבה.
בדף הזה אני מוצאת כל כך הרבה נקודות הזדהות.
ילדי לא הולכים למסגרת, ביתי היתה בפעוטון ארבעה חודשים מגיל שבעה חודשים, סמלי, לא הספיקו לתייג אותה.
בחינוך הביתי התיוגים האלו לא רלוונטים כי אין מסגרת שצריך להתאים אליה, המסגרת מתאימה את עצמה לילדים, הילדים בונים אותה בעצמם בדיוק כמו שטוב להם.
למשל, ביתי מתחרפנת בכל מידה מקובלת, אם היא לא מתעוררת יקיצה טבעית ולוקחת לעצמה כמה זמן שהיא צריכה להתאפס בבוקר במיטה, לפעמים זה יכול לקחת חמש דקות ולפעמים שעתיים. במידה ולא נותנים לה את זה (וזה קורה לפעמים כי צריך לעשות כל מיני דברים) מתישהו במהלך היום יגיע התקף זעם מהמאדים. אם היתה במערכת זה לא היה מתאפשר לה באופן קבוע ואני לא רוצה בכלל לחשוב על איזה תייוגים היו מלבישים עליה.
הבן שלי, לדוגמא, מעדיף ללמוד לספור תוך כדי קפיצות בטרמפולינה. בכלל הוא התחיל לדבר רק בגיל רבע לשלוש (היום שלוש וחצי) וצריך המון המון הוצאת אנרגיות ואתגרים פיזיים כדי שיוכל להיות יותר מרוכז (מממ.... ברור איזה תיוג עולה כשחושבים על זה...).
מבחינתי זו המעלה בחינוך הביתי. כל ילד יכול לקבל באופן פרטני בול את מה שהוא צריך.

כמו שאמרו לך עם ילד אחד זה יכול להיות גם הרבה יותר קל כי באמת תוכלי להתאים לו בדיוק את מה שהוא צריך בלי פשרות והוא יעוף. הבלעדיות והבדידות היא באמת אישיו אבל לדעתי זה קיים גם אם יש שני ילדים או שלושה, את עדיין הדמות שהם איתה רוב היום. אולי במשפחות מרובות ילדים זה אחרת. לא הולכת לנסות את זה.

אנחנו גרים בקהילה שבה יש הרבה משפחות בחינוך הביתי במרחק יריקה, הילדים נמצאים המון עם חברים, בעצם בדיוק במינון המתאים להם. עברנו לכאן בדיוק בגלל העניין הזה.
לא התאימו לנו מפגשי החינוך הביתי שמתרחשים בשעה קבועה בזמן קבוע ואינם גמישים כמו החשקים של הילדים שלי. מצאנו את עצמנו מפספסים מפגשים וצמאים לחברה שלא יכולה להתקיים מחוץ למפגשים כי הילדים האחרים עסוקים מעבר לשעות המפגשים. המסגרת הזו היתה נוקשה לנו כמו מסגרת חינוכית ממוסדת בערך.
לא ברור לי איך אפשר לעשות את זה אחרת ולכן אנחנו כאן. זה מתאים לנו בול.

אולי לשקול מעבר למקום עם עוד משפחות בחינוך הביתי?
אולי לדאוג שאחר הצהריים הוא יפגש עם חברים ותיקים מבית הספר, כך שלפחות אחר הצהריים לא תהיא לבד איתו והוא יזכה לחברה מגוונת בנוסף על המפגשים בבקרים?
אולי חוגים שמתאימים לו?

ילדים בחינוך ביתי הרבה יותר עסוקים מילדים של בית ספר.
גם אמא שלי אומרת את זה על הילדים שלי... והם לא הולכים לשום חוג...

[מיכלי*]

חינוך הביתי התיוגים האלו לא רלוונטים כי אין מסגרת שצריך להתאים אליה, המסגרת מתאימה את עצמה לילדים, הילדים בונים אותה בעצמם בדיוק כמו שטוב להם.
אבל אם הבנתי נכון את דבריך, כנראה שלא קראת את כל הדף, ואת כל מה שרשמתי. ה"תיוג" זה בסך הכל שם פורמלי לאוסף של התנהגויות, אוסף שגם בבית מרגישים אותו וקשה להסתדר איתו.
זה לא משהו שהמורה המציאה כדי למרר את חיינו. זה משהו שהיה אתנו גם בעבר, כשהיינו במסגרת מאוד פתוחה וקלילה. ועל כן, גם אם היינו עכשיו בחינוך ביתי, גם אז היינו מרגישים את אוסף ההתנהגויות.

אנחנו גרים בקהילה שבה יש הרבה משפחות בחינוך הביתי במרחק יריקה, הילדים נמצאים המון עם חברים, בעצם בדיוק במינון המתאים להם. עברנו לכאן בדיוק בגלל העניין הזה.
אני תמיד מאוד סקרנית לשמוע על קהילות, כי יש לי חלום לגור במקום שבו הקהילה יותר מורגשת ויש שיתוף והדדיות.

[אלינור_בבית*]

חבקנית,
אשמח לשמוע גם על המקום אם תוכלי לפרט ולספר אודותיו

[חבקנית_עצים*]

אבל אם הבנתי נכון את דבריך, כנראה שלא קראת את כל הדף
דווקא קראתי ומה שאני אומרת שזה בכלל לא רלוונטי בבית כי אין מסגרת שצריך להתאים אליה ואתם יכולים "לחנך לילד על פי דרכו" ואז אוסף ההתנהגויות האלו מתגמד ונעלם. האמת, שכשקאתי את הדף ראיתי לנגד עיני את ביתי (הדברנית) ויכולתי לאמר בשקט שקרוב לודאי שזה מה שהיו "מעניקים" גם לה אם היה מי "שיעניק" אבל בגלל שאנחנו בבית שמעתי על הכינוי הזה רק מהדף שלך והאמת שלקרוא לזה בשמו ממש לא מעניין אותי. אנחנו מצליחים להתמודד עם כל אוסף ההתנהגויות שלה בדרכים שונות ויצירתיות וזה עובד אבל זה משהו שאפשר באמת לעשות רק בבית.

באשר לקהילה, יש רק אחת כזו (לפי מיטב ידיעתי) וכבר יש לה דף בבאופן.
זו היתה כוונת המשוררת.

[פלוני_אלמונית*]

הילד מטופל? אם יש בעיה ואתם אפילו יודעים איך קוראים לה אולי כדאי למצוא מטפלים טובים.
בעיני השאלה היא לא אם בבית או לא אלא איפה הוא יקבל את הכי טוב בשבילו.
אצלנו בבית יש ילדים בביתוילדה אחת בחינוך מיוחד. לנו ברור ששם הכי טוב ונכון לה [והשנה האחרונה הוכיחה את זה בגדול] וברור לנו שלהיות בחינוך ביתי עם כל החופש ואפשרויות הבחירה הלא נגמרות לא נכון לה.
זה בדיוק מה שלא טוב לה - מסגרת, מובנות ידיעה ברורה של מה קורה מתי ומה יקרה אחר כך זה בדיוק מה שטוב ונכון לה.
בבית לא היינו מצליחים לתת לה את כל מה שהיא צריכה גם לא בעזרת מטפלים חיצוניים [אלא אם היה לנו תקציב בלתי נגמר בערך להקיף אותה בטיפול אינטנסיבי כמו בגן] ולכן היא במסגרת.
והיא שמחה שם מאד ומתקדמת שם נהדר. ולאחיה טוב בבית. והם נשארים בבית.

[מיכלי*]

דווקא קראתי ומה שאני אומרת שזה בכלל לא רלוונטי בבית כי אין מסגרת שצריך להתאים אליה ואתם יכולים "לחנך לילד על פי דרכו" ואז אוסף ההתנהגויות האלו מתגמד ונעלם
חבקנית, היינו בבית לפני בית הספר, היינו בגן דמוקרטי וחלק מהשבוע היינו בבית. אני יודעת בדיוק איך זה להיות אתו בבית, ואוסף ההתנהגויות שלו לא נעלם כשהוא בבית. נכון שלפעמים קצת קל יותר כי אין התנגשויות עם המסגרת אבל כל ההתנהגויות קיימות וקשה איתן.
לפעמים מסגרות יכולות לעזור גם לילד וגם למשפחה.

באשר לקהילה, יש רק אחת כזו (לפי מיטב ידיעתי) וכבר יש לה דף בבאופן.
מה שם הדף? מאוד מעניין אותי להכיר.

הילד מטופל? אם יש בעיה ואתם אפילו יודעים איך קוראים לה אולי כדאי למצוא מטפלים טובים.
ממש ממש עכשיו אנחנו מתחילים תהליך שבו אנחנו מקבלים ליווי מקצועי כיצד לעבוד אתו בבית.

בבית לא היינו מצליחים לתת לה את כל מה שהיא צריכה גם לא בעזרת מטפלים חיצוניים
כך גם היה אצל חברה שלי, שהייתה בחינוך בייתי עם ילד של חינוך מיוחד והיה יותר מידי קשה. היום הוא במסגרת, הוא מאושר והמשפחה כולה מאושרת.
זו בדיוק הסיבה שאני פתחתי את הדף, אני מנסה לבדוק את כל האפשרויות, הרי לאף אחד אין נוסחה לחינוך, לכל משפחה מתאים משהו אחר.

[פלוני_אלמונית*]

לכל משפחה מתאים משהו אחר.
לכל ילד. לפעמים גם לילדים שונים בתוך אותה משפחה מתאימים דברים שונים.

אני חושבת שיש לילד שלך מזל גדול שאת אמא שלו ומודעת לבעיות ולא דוחקת אותן מתחת לשטיח ובודקת מול עצמך ומול אנשי מקצוע איך לעזור לו ולכם ומה הדרך הכי טובה ונכונה עבורו ועבורכם.

[לא_בניק*]

בתור אמא לילד עם האבחנה של ODD זה פשוט משהו אחר.
חבקנית, כמה שאת אומרת כי לביתך יש קושי, היא דברנית וכו'.
ODD זה פשוט משהו אחר.
היינו שם כאשר חשבנו שהילד רק קצת יותר מקובע מאחרים, ויותר מתפרץ ויותר, ויותר ויותר במיליון תחומים.
אבל זה לא יותר, זה פשוט קושי אדיר שיושב על בעיות רגשיות.
וזה לא שאצלנו הכול בבית היה גן של שושנים ורק כשהגיע לביה"ס הכול קרה,
אין ספק שביה"ס \ הגן היווה טריגר לחלק מהדברים, אבל הבנו שאי אפשר לארגן את כול העולם עבורו. לפעמים יוצאים מהבית אפילו רק כדי לבקר את סבא וסבתא ואני לא מדברת על שכנים, חוגים וכו'.
האבחנה הנ"ל היא אבחנה פסיכיאטרית.
ההתפרצויות הן לא דבר שבשליטה, לא ניתן להסביר לו את הסיטואציה, הוא מסוגל "לשרוף את המועדון" גם על דברים שמאוד חשובים לו.
הוא אמר לנו פעם "כעסתי והכעס השתלט לי על הידיים והרגליים"
אז כן, יש לזה שם ,זה משהו שדורש טיפול זו לא תווית בתור תווית, אנשי המקצוע שאנו מטופלים אצלם לא מיהרו לאבחן ולתת שמות כי ביה"ס ביקש.
התואר לא ניתן לו כדי שיתאים למסגרת אפרופו
כי אין מסגרת שצריך להתאים אליה ואתם יכולים "לחנך לילד על פי דרכו" ואז אוסף ההתנהגויות האלו מתגמד ונעלם.
זה פשוט משהו אחר.

[מיכלי*]

ני חושבת שיש לילד שלך מזל גדול שאת אמא שלו ומודעת לבעיות ולא דוחקת אותן מתחת לשטיח ובודקת מול עצמך ומול אנשי מקצוע איך לעזור לו ולכם ומה הדרך הכי טובה ונכונה עבורו ועבורכם.
תודה, אני באמת צריכה חיזוקים. זו תקופה כל כך קשה, הקשיים שלו מגיעים בזמן האחרון לשיאים. אני מודה שברחתי מהבית כמה פעמים, פשוט המצאתי תרוץ, הזמנתי ביביסטר וברחתי. פשוט
לא הייתי מסוגלת להיות איתו בבית.
אנשים לא מתארים לעצמם כמה קשה זה יכול להיות. מישהי שעוסקת בתחום ופגשה אותנו בארוע חברתי, דברתי אתה על זה שאין לו אחים, שאני מצטערת שאין לו אחים.
היא אמרה לי: "יש לך ילד אחד, אבל לפעמים זה מרגיש כמו ארבעה". זה כל כך נכון. הוא מעסיק אותנו שעות ומתיש מתיש מתיש.

ההתפרצויות הן לא דבר שבשליטה, לא ניתן להסביר לו את הסיטואציה, הוא מסוגל "לשרוף את המועדון" גם על דברים שמאוד חשובים לו.
לא בניק, תודה שנכנסת. לפעמים שבאים אנשים עם אותה בעיה זה פשוט עוזר לראות שגם אנשים אחרים חווים את זה.

לפעמים כל כך כואב לי שאנחנו צועקים עליו על דברים שהוא עושה. מצד אחד זה לא תמיד בשליטה שלו, מצד שני יש דברים שאי אפשר להישאר רגועים. הוא מסוגל בהתלהבות כשהוא מחזיק משהו
חד ביד לנפנף מול הפרצוף, או לתת בעיטה בבטן. הוא "החטיף" לי הרבה פעמים. עכשיו אחרי האבחנות, אני לפחות יכולה פשוט להיזהר ממנו, כי אני מבינה שזה לא סתם חוסר אחריות.
עדיף שאני אזהר ממנו ולא שהוא יקבל צעקות בבית.
באמת מאז האבחון מפלס הכעס בבית ירד. אני נותנת הנחיות לבן זוגי , לדוגמא כשרוצים להגיד לו משהו, אף פעם אל תאמר מהצד השני של החדר. תיגש אליו, תגע בו בכתף , תיצור קשר עיין.
צריך לוודא שהוא לגמרי מקשיב לך. אתה אומר מה שרצית.
ואז אתה שואל אותו אם הוא הבין. בדרך כלל זה מספיק, לפעמים לא. לפעמים צריך לחזור על ההסבר. הוא מאבד קשב בקלות.

[פלוני_אלמונית*]

פשוט לא הייתי מסוגלת להיות איתו בבית.
זה גם סימן לזה שאת מודעת לעצמך. וזה מעולה בעיני.
אני לא מכירה אף אחד שיכול לגדל ילד לבד לגמרי.
טוב מאד שאת יודעת לבקש ולקחת עזרה.

וכן - לפעמים אי אפשר להישאר רגועים.
לפעמים זה פשוט מכעיס שיש ילד כזה.
למה הוא לא כמו כולם? למה הוא לא מקשיב? ורגוע? למה אי אפשר לדרוש ממנו ולצפות ממנו אותו דבר שמצפים מילדים אחרים בגילו?

לפעמים שבאים אנשים עם אותה בעיה זה פשוט עוזר לראות שגם אנשים אחרים חווים את זה.
לפעמים מספיק שזה אנשים עם בעיה ליד.
תיכנסי לפורומים של הורים לילדים מיוחדים אני חושבת שתמצאי הרבה דברים שיעזרו לך להרגיש פחות לבד.

[מיכלי*]

לא בניק - איך אתם מטפלים? אנחנו התחלנו עכשיו ליווי של פסיכולוגית. עושים רכיבה טיפולית ומתחילים ריפוי בעיסוק.

פלוני אלמונית - הדברים שלך כל כך חכמים ורגישים. אולי תמציאי לך ניק חמוד אפילו רק לדף הזה? אני מאוד שמחה לקרוא את דבריך, חבל לי שהם ישארו "אלמונים". (אם הגזמתי אז תשכחי מזה..)

זה גם סימן לזה שאת מודעת לעצמך. וזה מעולה בעיני
נכון, זה טוב, לצערי זה התפתחות יותר חדשה. בעבר הייתי פחות מודעת אבל כנראה תהליכים מתרחשים לאורך זמן.

_לפעמים זה פשוט מכעיס שיש ילד כזה.
למה הוא לא כמו כולם? למה הוא לא מקשיב? ורגוע? למה אי אפשר לדרוש ממנו ולצפות ממנו אותו דבר שמצפים מילדים אחרים בגילו?_
בעבר כל כך לא היינו מודעים למצב שלנו, שלא הבנתי למה אין לו הרבה חברים, הוא כל כך חכם ונחמד. לא הבנתי את הקשיים הרגשיים שלו.
ובאמת הייתי מאוכזבת שאי אפשר לדרוש ממנו דרישות כמו לבני גילו.

תיכנסי לפורומים של הורים לילדים מיוחדים אני חושבת שתמצאי הרבה דברים שיעזרו לך להרגיש פחות לבד.
נכון, כבר המליצו לי ואני מנסה. רק שקשה להתרגל לסגנון. ההודעות נעלמות מהר. אנשים זורקים משהו ונעלמים. זה גם דורש ישיבה
שעות מול המסך , הודעות נעלמות אם לא מתייחסים אליהן מייד.

[פלוני_אלמונית*]

הדברים שלך כל כך חכמים ורגישים. אולי תמציאי לך ניק חמוד אפילו רק לדף הזה? אני מאוד שמחה לקרוא את דבריך, חבל לי שהם ישארו "אלמונים". (אם הגזמתי אז תשכחי מזה..)
לא הגזמת בכלל.

תודה..
אני עוד בהתלבטויות בנושא אם לכתוב בדף שלי על בנושא או לפתוח דף חדש או בכלל לכתוב באתר אחר...
אבל תודה על המילים החמות

[מיכלי*]

אני אזרתי הרבה אומץ כדי לכתוב כאן. יש בזה אלמנט של חשיפה, הוצאת דברים אינטימים שמתרחשים בין ארבע קירות החוצה. יש דברים שאני מתביישת לכתוב.
מצד שני- אנשים זרים שולחים לי מילים חמות, לפעמים אנשים עם אותן בעיות. זה עוזר נגד הבדידות שהמצב שלנו מייצר. טוב להרגיש את הנוכחות של אנשים נוספים,
אפילו אם זה במרחב הוירטואלי.

[א*]

יש התמודדויות ויש התמודדויות.
נראה לי שהמשפחות ח"ב שבדרך כלל אני פוגשת לא מתנסות בהתנהגות כמו שאת מתארת וגם לא בעינין של להוות רשת תמיכה .אולי זה לא מתוך רוע לב או אדישות- לרוב יש אנשים מאוד רגישים ונחמדים .העינין הוא שלרובנו אין את הכלים. אין פנאי ,אין סמכות טיפולית.


אני לא רואה איך זה קורה במפגשי ח"ב במתכונת הרגילה שלהם .זה לא אומר שזה לא יכול להיות .(כתבתי לגבי זה בסוף דברי.)
את יכולה להגיע למפגשים. בדרך כלל הם מתקימים במקומות ציבורים ולאף אחד אין זכות להגיד לך מה לעשות.השאלה היא אם תהיו חלק מהקבוצה .
עם איך שתיארת אותו ,את תצטרכי ללכת אחרי הזנב שלו ולהשגיח בשבע עינים שהוא לא פוגע בילדים אחרים.

אפשר לעשות את זה חצי שעה , אבל לא מעשר בבוקר עד אחר הצהרים. בבית הוא מתיש אותך , אז סביר להניח שגם בחוץ.אולי יעשה לו טוב להיות במקום פתוח ובלי לו"ז צפוף.אולי לא. אולי דווקא סדר יום מוקפד יועיל- בטח יש לך הבנות בתחום.

אני בתור אמא בח"ב ,הייתי שמחה לו היית מתקשרת ומבקשת לשוחח עם האמהות האחרות ולהסביר להן על הילד .שזה לא יבוא להן ב'בום'.
קודם כל להסביר שאת אחראית על ההשגחה הצמודה שהוא זקוק לה - לשמור על ביטחון הילדים האחרים במפגש.ושתמיד יהיה מישהו שיהיה צמוד אליו ושמסוגל לרסן אותו לפני שהוא מגיע לרמת התלהבות שעלולה לפגוע במישהו.את כותבת שהוא בועט וכ'
אי אפשר להשגיח עליו מרחוק- כמו שבדרך כלל אנחנו עושות.ואת זה הן חייבות להבין. ולא להציע לך 'להשגיח בחצי עין' -זה אומנם נובע מטוב לב, אבל לא אחראי.
ממה שקראת פה באתר , קרוב לוודאי שהתרשמת מגישת השאנטי לחיים שהרוב סיגלו לעצמם. אני פה זה הסמן הימיני.

שנית,האמהות צריכות לשוחח עם הילדים שלהן על מה שקורה עם הילד שלך ולהיות מוכנות לפרץ של חיקוי התנהגותי מהסוג הזה.
אני ממש מצטערת לכתוב לך את זה , אבל אני יודעת שזה מה שיקרה . הוא יהיה כמו גפרור בשדה יבש.פתאום כל הילדים יתחילו עם מרדנות.כלומר, הילדים שלנו הם רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת, יש לכל אחד את ה'קטעים ' שלו. העינין הוא שאחרי שהם יפגשו את ההתנהגות שאת מתארת , יכול להיות מצב שיהיו כאלה שיגבירו את הווליום.
האמהות ורק הן לבדן יוכלו לומר לך אם הן מוכנות לספוג את זה או לא.

ועם כל זאת ,לי נראה שזו זכות גדולה לקבוצה להכיל גם ילד כזה. זו זכות כי זה שיעור. שאם מאוד מקפידים על הבטיחות של כולם ומשקיעים הרבה אנרגיה בלכוון את הסיטואציות למקום של צמיחה ,התוצאות הן לכולם.

[פלוני_אלמונית*]

מיכלי,
אני יודעת על מקרים של בעיות התנהגותיות דומות שטופלו ואוזנו בהומאופתיה.
אם תרצי המלצות למטפלים, את מוזמנת לבקש.
בהצלחה!

[מיכלי*]

ל- א': תודה על הכנות. את כותבת באומץ וכנות, דבר שלא כל אחת מסוגלת לעשות. זה טוב, זה חשוב. את פורשת את הסיטואציה בצורה ברורה. אלו הם בהחלט שיקולים הגיונים של אמהות,
אני בטוחה שלא כולם יכולים לספוג, לא כולם יעזו להגיד בצורה ישירה, כי "זה לא נעים".
ספציפית התסמונת של הבן שלי היא פחות אגרסיבית ממה שהתרשמת, אך דבריך עדיין מאוד רלוונטים. לא סתם פתחתי דף של התלבטות, רק אמהות שהולכות למפגשים וזה חלק מהחיים שלהן
יכולות לדמיין איך תתקבל המשפחה שלנו, ואם הן מספיק כנות ואמיתיות אז הן גם יבואו ויכתבו לי כאן כמו שאת כתבת ואני מאוד מאוד מעריכה אותך על כך.

פלוני אלמונית - התחלנו הומאופטיה לפני כחודש.

[פלוני_אלמונית*]

בטח עוד מוקדם לראות תוצאות אמיתיות, אבל אני שמחה לשמוע!
ספרי איך מתקדם... (-:
בהצלחה!

[פלוני_אלמונית*]

תמיד אפשר להתחיל במפגשים יותר אינטימיים - של אחד על אחד.
לא חייבים להתחיל במפגשים המוניים.
בלי קשר למהות הבעיה ואולי גם עם יש הרבה ילדים שיותר קל להם במפגשים אינטימיים ומפגשים המוניים קשים להם ולכםן גם מוציאים מהם דברים שלא יוצאים במקומות אחרים -
מהסתגרות והתרחקות מחברת הילדים ועד אגריסיביות ואלימות.
נתקלתי בכל הקשת אצל ילדים שונים במפגשים שהיינו בהם.

[הולנדי_ה*]

מיכלי שלום,
אני אמא לילד בן שלוש עם פגיעה מוחית. אמנם הממציאות שלנו מאד שונה אבל חשבתי לשתף אותך בדבר שעוזר לי להעביר את היום עם ילד שצריך טיפול 24 שעות (ואנחנו בבית מבחירה ולא בגן). אני באופן קבוע מפרסמת מודעה באוניברסיטה ככה שיש לי בממוצע שלושה סטודנטים לחינוך מיוחד שעובדים אצלי. כל סטודנט עובד משמרת של שעתיים (לפי המערכת שנוחה להם בד"כ כל סוטדנט עובד שלוש משמרות בשבוע) ואמור בזמן הזה להתרכז בהקניית כישור מסוים (למשל עזרה בדיבור, קריאה, תנועה וכ"ו) ככה שיש לי בכל יום לפחות שעתיים של חופש מהטיפול האינסופי ולפעמים גם שעתיים בבוקר ושעתיים אחה"צ. בזמן הזה אני שקטה כי אני יודעת שהסטודנטים חדורי מוטיבציה לעזור ובשבילם ההתנסות המעשית הזו היא מאד משמעותית. למזלי תשלום לסטודנטים הוא משהו שאני יכולה לעמוד בו וגם לפעמים הם נדרשים לשעות התנדבות (ואז אני חותמת להם על הטפסים וזהו). בכל אופן מאד קל להיות ערניים ורעננים כשהמשמרת שלך היא רק שעתיים ואני מוצאת שהסידור הזה מעולה. הבן שלי מקבל כך זמן איכות רציני עם מגוון של דמויות חינוכיות וכולם מתאימים עצמם לצרכים שלו ועוזרים לו להתקדם כפי יכולתו ומצבו. הזמן הזה כמובן מאפשר לי גם לנשום לרגע ולחזור אח"כ לתפקיד המאד דורשני של אמהות לילד כל כך מיוחד. מקווה שסידור כזה יוכל לעזור לך לחנך בבית בלי לקרוס תחת המעמסה.
גילוי נאות: אנחנו חיים בחו"ל ונודדים בערך כל שנה ככה שאין לנו עזרה של משפחה או קהילה ואולי לכן הפתרון הזה מתאים לנו ולא לאחרים...

[חבקנית_עצים*]

טוב, אולי עדיף שלא הייתי כותבת כלל.
מיכלי, שיהיה לך בהצלחה באיזו דרך שתבחרי, בבית בבית הספר. מה שטוב לך, רק טוב והמון ממנו.

מתנצלת אם מישהו פה נפגע מדברי, לא היתה בי כל כוונה לאמר שחינוך ביתי הוא ערך מוחלט וחובה ולא רציתי להוציא מאף אחד את הדברים שמטרידים אותו, כל מה שרציתי היה להאיר את הפאן החיובי שיש בחינוך הביתי דווקא ברמת החינוך המיוחד למי שזה מתאים לו כמובן, יכול להיות שדרכתי על יבלות אבל זו כלל לא היתה כוונתי ועמכן הסליחה. לא אתערב יותר.
דרך צלחה.

[מיכלי*]

הי חבקנית, רגע, אל תלכי! אני לא נעלבתי משום דבר שאמרת (אני מנחשת שלא בניק גם לא נעלבה אך לא יכולה לדבר במקומה). הצגת מאוד יפה את הפתרון שלך - המעבר לקהילה של חינוך ביתי. אהבתי לקרוא את ההתנהלות היומיומית שלכם בקהילה, נשמע לי מקסים. אני שמחה בשבילך שאת מרוצה מהחינוך בבית, אני בהחלט יכולה לראות שזה מתאים להרבה משפחות. אולי גם לי זה יתאים מתישהו בעתיד?
מצד שני, אני שמחה שא' נכנסה והציגה את הקשיים שיכולים להיות לי ולילד בחינוך ביתי. זה מרגיש לי ריאלי ומציאותי. כי בעולם שלנו יש תמיד כוחות מנוגדים: מינוס ופלוס, בין אור לחושך. לכל שיטת חינוך שנבחר תמיד יהיו פלוסים ומינוסים. אם נהיה מודעים לקיומם, יהיה לנו יותר קל להחליט במה אנחנו בוחרים.

הולנדי ה - אני מנסה כבר הרבה זמן להגיע לסטודנטים, זה נראה לי פתרון מעולה! כיצד מפרסמים אצלם? יש אתר או שצריך להגיע לאוניברסיטה ולתלות מודעות?

[לא_בניק*]

כתבתי הרבה אבל משום מה זה נמחק, נתחיל מהסוף

הי חבקנית, רגע, אל תלכי! אני לא נעלבתי משום דבר שאמרת (אני מנחשת שלא בניק? גם לא נעלבה אך לא יכולה לדבר במקומה).
אכן לא נעלבתי, רק ניסיתי להסביר מה זה הדבר הזה שאנו מתמודדים איתו ושלא בהכול מערכת החינוך אשמה, והכול תוויות ואיבחונים סתם. אלא שזו בעיה אמיתית ואחרת, לא סתם "יותר"

אני דווקא לא חושבת שאת צריכה להגיד לאימהות האחרות, כי זו ממש תהיה תווית.
אצלנו כמעט אף אחד מהורי החברים לא יודע בדיוק. ז"א הם בכ"ז שמעו מהילדים שלהם שבביה,ס X הרביץ, אבל הוא הולך לחברים אחה"צ , באים אלינו ואנחנו איכשהו נימצאים ברקע ושמים לב עם אופציה להתערב אם יש משהו חריג.

לגבי טיפולים ששאלת,
עוד לפני האבחנה הרישמית הרגשנו שיש בעיות והוא היה מטופל אצל רב"ע תקופה.
ושיחות יעוץ לנו, ההורים אצל פסיכולוג אח"כ עברנו שינויים שונים בחיים
והיום הוא מקבל טיפול פסיכולוגי לו עם אחד מאיתנו ופגישות זוגיות לנו עם אותה פסיכולוגית.
כחודש לאחר שהתחלנו עם הפסיכולוגית החדשה חלה התדרדרות חמורה , המון התפרצויות וחוסר פניות מוחלט שלו
והגענו לפגישה עם פסיכיאטר ואז ניתנה האבחנה של ODD
אי אפשר היה לעבוד איתו, הלהבות היו מטורפות והתחלנו טיפול תרופתי, לקח זמן עד שמצאנו את המינון, הלהבות ירדו והטיפול הפסיכולוגי הפך לאפקטיבי. הוא התחיל לדבר ועולות כ"כ הרבה חרדות שיש בו שמונעות ממנו לתפקד.
קשה לי לכתוב את זה.
הרציונל של הפסיכיאטר הוא שהתרופות לא ישארו איתו לנצח ואולי אפילו לא שנה אלא רק יאפשרו עבודה פרודקטיבית.
זהו בינתיים, אופציונלי בהמשך הידרותרפיה או רכיבה.
ושיהיו בשורות טובות לכולנו

[פלונית_אחרת*]

אני בבית עם ילד "מיוחד", שלפי מה שאת מתארת, הקשיים של הבן שלי היו כבר מההתחלה חמורים בהרבה מאלו של בנך כולל האבחנה הפסיכיאטרית שקיבל. במקרה שלנו החינוך הביתי טוב ומתאים לילד הרבה יותר מבי"ס (רגיל או מיוחד).

עם מי הילד ישחק?
לכל ילד צרכים חברתיים שונים. הרבה פעמים הם משתנים במשך השנים כך שמה שהוא צריך היום זה לא מה שהוא יהיה זקוק לו בעוד כמה שנים. האם בבי"ס היה לו עם מי לשחק? ואם כן אולי אפשר לשמור איתם על קשר גם אם יהיה בחינוך הביתי? ואם לא היו לו חברים בבי"ס -אז מבחינה חברתית אין לו מה להפסיד בחינוך הביתי, אולי דווקא יכיר חברים אחרים בחינוך הביתי או בחוגים וגם אם לא, הרי לא הפסיד שום דבר.

זה שהוא רוצה לשחק איתך ולא לבדו- בעיניי זה דבר נפלא כי דרך המשחק איתך הוא יכול לתרגל משחק חברתי ואח"כ לבוא עם יותר ידע ונסיון לפגישות עם ילדים. אני חושבת שאם תראי את המשחק המשותף שלך איתו כהזדמנות שלו ללמוד ולתרגל איך לשחק עם אחרים במקום בטוח, מכיל ומקבל, תהיה לך הרגשה יותר טובה עם זה ופחות דאגות.

מהמקום שבו אני נמצאת כיום, אני לא בטוחה שאני יכולה לתת עצות בעיקר כי כל אחד הוא שונה ומה שמתאים לילד אחד לא בהכרח מתאים לאחר. מה שכן אני יכולה רק לספר את נסיוני, ממנו נותרתי עם תחושה קשה של מצב כזה:
בהתחלה שמים לב שלילד יש קשיים וזה ברור. את אמא טובה ואחראית ולכן מגיעה איתו לטיפולים. פתאום, דווקא זמן קצר אחרי שהתחלת את הטיפול המבטיח מתרחשת נסיגה מדאיגה ורצינית בתפקודו של הילד, כולל התפרצויות ולהבות.
אז המומחים אומרים שזה בגלל הבעיה שלו ולכן ממשיכים עם עוד ועוד טיפולים ואת שומעת לעצות כמו טיפול תרופתי וגם לדברים שתמיד האמנת שאת עם הילדים שלך לא תעשי - ואז חל שיפור, לכאורה. המילה "לכאורה" היא בגלל שאני לא בטוחה שאכן חל שיפור או שזה דומה למצב שבו לדוגמא הגעת לרופא עם שריטה ברגל, נניח אפילו שריטה עמוקה יחסית שדורשת טיפול קצת יותר מהרגיל. הרופא כורת לך את הרגל ואחרי שאת לומדת להסתדר עם רגל אחת בעזרת כל מיני טיפולים כמו פיזיותרפיה הוא אומר לך שהטיפול הצליח ומצבך השתפר. בינתיים הספקת לשכוח שבעצם הגעת אליו בגלל שריטה, (כואבת מאוד, מציקה ומדממת, אבל שריטה) ומה הקשר בין שריטה לטיפול בכריתה?

"לא בניק", מה שכתבת מאוד מזכיר לי את הנסיון שלנו, מלפני כמה שנים. אני לא כותבת ממקום של "אני יודעת יותר טוב", אלא רוצה להעלות כאן כיוון חשיבה שונה מהמקובל, הנובע מהנסיון האישי שלי, שכמובן יתכן שלא יהיה נכון עבור כל אחד:

כחודש לאחר שהתחלנו עם הפסיכולוגית החדשה חלה התדרדרות חמורה , המון התפרצויות וחוסר פניות מוחלט שלו
אולי יתכן קשר בין הטיפול החדש להתדרדרות במצבו?

_והגענו לפגישה עם פסיכיאטר ואז ניתנה האבחנה של ODD
אי אפשר היה לעבוד איתו, הלהבות היו מטורפות והתחלנו טיפול תרופתי, לקח זמן עד שמצאנו את המינון, הלהבות ירדו והטיפול הפסיכולוגי הפך לאפקטיבי. הוא התחיל לדבר ועולות כ"כ הרבה חרדות שיש בו שמונעות ממנו לתפקד._
המומחים כרתו את הרגל? עכשיו אפשר להתחיל לתפקד.



הרציונל של הפסיכיאטר הוא שהתרופות לא ישארו איתו לנצח ואולי אפילו לא שנה אלא רק יאפשרו עבודה פרודקטיבית.
מהנסיון שלנו וגם מעוד כמה מקרים שאני מכירה, ככה הם אומרים בהתחלה אבל התרופות דווקא נשארות, ולמשך שנים. אצל כל מי שאני מכירה שהפסיקו תרופות כאלה, היוזמה באה מהילד או מהמשפחה ואף פעם לא מצד הפסיכיאטר שחשש מאוד והתנגד להפסקת התרופות. משום מה שכח את הרציונל שלו עם השנים.
והלוואי שאצלכם המצב יהיה שונה (לטובה).

אני באופן אישי הגעתי למסקנה שטיפול טוב באמת הוא טיפול שלא יוצר בתוכו או סביבו יותר התפרצויות ולהבות ממה שהיה קיים לפני כן. יש המון גישות ואפשרויות לטיפול ואם יש לילד התנגדות לטיפול או שהמטפל אומר שאי אפשר לעבוד איתו ככה, אני יכולה להגיד מהניסיון שלי (ויש לי נסיון עם המון טיפולים במשך שנים), שיתכן שזה לא טיפול מתאים וכדאי לבדוק אפשרויות אחרות.
סליחה מראש אם התיאור הזה ירגיז מישהו. אם יש מי שזה לא נכון בשבילו, אז סליחה מראש ואני שמחה בשבילו שהנסיון שלו היה טוב יותר.

[לא_בניק*]

טוב רואים שכתבתי באמצע הלילה.
תוהה אם לכתוב, קולטת כמה המדיום הזה -אינטרנט משטח הכול.
הרי כתבתי בנק' ציון ולא את הדרך והפיתולים.
כן התיאור מרגיז, ולא כי אני לא יכולה להיסתכל במראה אז אני מוציאה עלייך.

[נועה*]

אני בתור אמא בח"ב ,הייתי שמחה לו היית מתקשרת ומבקשת לשוחח עם האמהות האחרות ולהסביר להן על הילד
אני מבינה את ההגיון, ובכל זאת זה מעשה מאוד מאוד מתייג ולא הייתי ממהרת לעשות אותו.
המעשה אומר "יש לי ילד פרובלמטי, היזהרו!"
אם מתעוררת בעיה, את שם כדי לעזור, לפתור ולתמוך. את הרי לא משאירה אותו והולכת.

האמהות צריכות לשוחח עם הילדים שלהן על מה שקורה עם הילד שלך ולהיות מוכנות לפרץ של חיקוי התנהגותי מהסוג הזה
למה?
אם יגיע ילד שמן מאוד למפגש גם על זה צריך לדבר לפני. אולי הילדים ירצו לחקות אותו ויתחילו לאכול המון (אין לי ולו דבר נגד שמנים זה רק לצורך הדוגמא)
אם יש בילד רצון וצורך למרוד הוא כבר ימצא את הטריגר לזה.

[מיכלי*]

זה שהוא רוצה לשחק איתך ולא לבדו- בעיניי זה דבר נפלא כי דרך המשחק איתך הוא יכול לתרגל משחק חברתי ואח"כ לבוא עם יותר ידע ונסיון לפגישות עם ילדים. אני חושבת שאם תראי את המשחק המשותף שלך איתו כהזדמנות שלו ללמוד ולתרגל איך לשחק עם אחרים במקום בטוח, מכיל ומקבל, תהיה לך הרגשה יותר טובה עם זה ופחות דאגות.

הסיטואציה הזו שאין לו עם מי לשחק בבית, רק איתי, היא קשה לי. לכן ההסתכלות השונה שאת מביאה בהחלט יכולה להקל בשבילי על הסיטואציה. תודה!

המעשה אומר "יש לי ילד פרובלמטי, היזהרו!"
אני חושבת אחרת. לדעתי, המעשה אומר: " אני פונה אליכן ומשתפת אתכן. אני סומכת עליכן שתדעו לפעול בעדינות ובשיקול דעת. יש בילד שלי המון צדדים יפים שהוא מביא איתו לעולם. אחרי שעוברים את המחסומים
של הקשיים, מגלים ילד מיוחד ומרגש".

[סיגל*]

אשמח לקבל המלצות להומואופת בקשר לילד מאוד דומה...

[מיץ_פטל*]

היי מיכלי ,

יש לי שני ילדים בן ובת . לבן הגדול שלי יש ODD וגם ADHD (זה בד"כ הולך ביחד). עברנו דרך ארוכה מאוד מאוד.
אשמח לספר לך בהרחבה בהזדמנות אחרת.
בכל אופן אספר שכיום הוא לומד בבית ספר לליקויי למידה אצלנו נסיונות החנ"ב לא צלחו בעיקר בשל שלושה דברים :
1 חוסר תמיכה משפחתית ,חברתית, סבבתית,
2 חוסר במספיק כלים וידע על הטיפול, גידול, וכ' של ילדים כמוהו.
3 זה הכי הכי חשוב - החיבור ביננו. המפגש בין הצרכים שלו ליכולות שלי.

כשאני מביטה לאחור (כיום הוא בן 11 וחצי מטופל תרופתית ) ואני רואה את הדרך הקשה המפותלת והמדהימה
שעברנו כולנו כולל שאר בני המשפחה.- אני אומרת ואוו. כל הכבוד לנו.

היום אני יכולה להגיד שגם הוא וגם אני יכולים להיות בחינוך ביתי.
אלא שהוא לא בעניין לצערי הרב אז אני ובתי (בת 9וחצי) נהנות ממנו כשהוא לוקח הפסקות מבית הספר ובחופשות.

אספר לך שכיום אני עובדת בפנימיה של נוער בסיכון שלרבים מם יש ODD. והניסיון החיים הזה מביא להם הרבה מאוד תקווה.

חייבת לסיים .

[חגית*]

שלום לכולכם.
שמי חגית, אמא לארבעה ילדים. בשנת פרקטיקום במכון אדלר- הנחיית קבוצות הורים.
כמה מילדיי מאובחנים ל adha . כולל אנוכי. בני בן 6.5 סובל מadhd חזק , הפרעה בעיבוד חושי/רגשי, odd, ולאחרונה גם תסמונת טורט. הוא ילד נבון מאד , יצירתי ובעל תכונות נהדרות. בני בילה שנתיים בגן חובה רגיל , שם חווה קשיים רבים, ועכשיו לקראת כיתה א. מינקותו חווה קשיים ונאלץ להתמודד עם קשיים רבים, כמו קושי בוויסות השינה (לא ישן שנתיים וחצי), כמו התפתחות שפתית מאוחרת, כמו גמילה מאוחרת ובעיית הרטבה על בסיב גנטי ועוד..
לצערינו אינו יכול להיתרם מטיפול תרופתי, על שימוש בריטלין הוטל איסור רפואי מוחלט בשל מטבוליזם מיוחד שלא מאפשר לו להתרם מטיפול תרופתי. (הריטלין גרם לו לאילוזיות ומחשבות שוא, ביום שהפסקנו את הטיפול , נעלמו גם התופעות). כאמא לילדים עם adha , אני רוצה להדגיש כי נוכחות ה odd משנה את התמונה בכללותה , האתגר גדול הרבה יותר והקושי אינטנסיבי באופן כזה שלא מבינים ולא מתמודדים מול adhd בלבד. המעברים הקיצוניים וה"כאילו" לא מוסברים ממצב למצב. לאבליות חדה וקיצונית. נפיצות (אמהות יבינו ויתחברו לתחושת ההליכה על ביצים). חוסר יכולת לתקשר במצבים הללו. כפי ש"נדלק מהר, כך "מתקרר" כאילו לא ארע דבר. יש את הכאן ועכשיו בלבד מבחינתם. מדובר, בהתפוצצויות חריפות, של שפה לא מקובלת- קללות, אלימות, חוסר יכולת לשלוט באמוציות, קושי עצום בוויסות.
חשוב מאד להדגיש למי שממהר לשפוט ולהבין.... מדובר בבית עם גבולות מאד מובנים וברורים. בית שלא נכנע ל"טרור". בית חסר אלימות כלשהי, מכבד, מאפשר, שפה מאד נקיה . המודל בבית הוא שונה בתכלית. לא מדובר אך בילד עם נטייה מרדנית, לא מדובר בנסיון להתבלט, או להשיג דבר מה. לילדים כאלו ישנו קושי עצום בהפנמת גבולות. הפרשנות של הארועים הסביבתיים שונה. ישנו סף תסכול נמוך מאד וקושי גדול בדחיית סיפוקים. הפרעה זו אורגנית ובהחלט יכולה להתיש הורים שנגררים למאבקים חסרי סיכוי שגוררים אחריהם אוירה ביתית קשה מאד ויחסים הרוסים.
כאשר הורה מבין שההפרעה הינה אורגנית , ומצליח להיות חזק מספיק על מנת לא לקחת ולפרש את התגובות הקשות והאלימות לרובד אישי, תחושת חוסר האונים תקבל פרשנות שונה. כאשר ההורה נשבר הילד חווה עצמו כבעל עוצמה הרסנית גדולה מאד. מכיוון שאם אמא שלי "התפרקה" ממני, אני כנראה ממש נורא, והדימוי העצמי מתחזק לכיוונו השלילי וההרסני. לא פעם הילד עצמו נבהל מאד מעצמו , מתגובתו , ומהאפקט ההרסני.
אני כותבת, כי אני רוצה להציף בעיה כואבת של מסגרות חינוכיות מיוחדות. אוזלת היד של מערכת החינוך והמבנה הלקוי שאינו מציע פתרונות לילדים כאלו. נכון שמסגרת חינוכית רגילה כפי שהיא היום לא מסוגלת להתמודד עם מצב כזה, היא אינה ערוכה לכך. בועדת השמה הוחלט כי בני הינו ילד חינוך מיוחד. , אנו נמצאים שלושה שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים ועדיין נמצאים בחוסר וודאות לגבי עתידו ומקומו של בנינו בשנה הקרובה. אנו נאלצים לערער על החלטת ועדת ההשמה מכיוון שלא נמצא לו פתרון. לא נמצאה מסגרת ראויה. לא ייתכן ורבים המקרים, שילדים נשארים בבית ביום הלימודים הראשון, שאמור להיות אחד הימים המרגשים והמשמעותיים, כניסה לכיתה א' , מכיוון שאין פתרונות ראויים. זהו מחדל, זוהי בושה ואי אפשר להשלים עם מצב אבסורדי שכזה.
אם יש כאן הורים במצב דומה , או כאלה המתלבטים, אשמח לשמוע ממכם.
כל טוב לכולכם
חגית.

[מיץ_פטל*]

לילדים כאלו ישנו קושי עצום בהפנמת גבולות. הפרשנות של הארועים הסביבתיים שונה. ישנו סף תסכול נמוך מאד וקושי גדול בדחיית סיפוקים. הפרעה זו אורגנית ובהחלט יכולה להתיש הורים שנגררים למאבקים חסרי סיכוי שגוררים אחריהם אוירה ביתית קשה מאד ויחסים הרוסים.

לרוב זו אכן בעייה אורגנית שמתחילה פעמים רבות עם מקשיים היפר/היפו סנסטיבים.מקשיים בוויסות התחושתי שאח"כ הופך לקשיים בדחיית סיפוקים.


כאשר הורה מבין שההפרעה הינה אורגנית , ומצליח להיות חזק מספיק על מנת לא לקחת ולפרש את התגובות הקשות והאלימות לרובד אישי, תחושת חוסר האונים תקבל פרשנות שונה. כאשר ההורה נשבר הילד חווה עצמו כבעל עוצמה הרסנית גדולה מאד. מכיוון שאם אמא שלי "התפרקה" ממני, אני כנראה ממש נורא, והדימוי העצמי מתחזק לכיוונו השלילי וההרסני. לא פעם הילד עצמו נבהל מאד מעצמו , מתגובתו , ומהאפקט ההרסני

מסכימה מאוד מאוד.
משפחות כמונו זקוקות להמון המון תמיכה מהסביבה . יש אמנם את בעיית התיוג. אך כל מי שמתקרב רואה בברור את הקשיים. ואין מה לנסות להסתתר.
אלא להיות כמה שיותר בשקיפות ולנסות לגייס אותם לתמיכה.

חגית,גם לי היה קשה מאוד עם ועדת ההשמה. אך לאחר שעברתי תהליך ארוך עם עצמי ובחינת האפשריות שעמדו לפני החלטנו שכן.
בני לומד בבית ספר גלים שבעין המפרץ וזה אחד הדברים הכי משמעותיים שהיו לנו. זה בית ספר לילדים עם ליקויי למידה, שיש שם צוות שממש מתמחה איך לעבוד עם ילדים עם ODD. כיתות קטנות של 10 ילדים עם 2 אנשי צוות ועוד ש"ש או סטודנטים. יש שם פינת חי, גן משחקים עם נדנדות ,קרוסלות, מגלשות.
גן ירק, נגריה ומרחבי דשא גדולים.
בכל רגע ילד יכול לצאת מהכיתה להתנדנד או ללכת לפינת חי ולחזור ותמיד יהיה מי שילווה אותו.
יש המון תרפיות למינהן מותאמות לילדים ולכל ילד תוכנית לימוד מותאמת אישית. ( בני למד בתוכנית הרגילה של משרד החינוך וסיים שנתיים בהצטיינות הוא גם שולב רבות עם בתי הספר ליד).
הם מוצאים דרכים רבות לגייס את הילדים לשיתוף פעולה, מעצימים אותם ומלמדים אותם להיות במודעות למה שעובר עליהם.
החיסרון היחדי היה שהם לא עבדו איתנו ההורים ואנו פשוט התערבנו רבות ורצנו ללימוד ולקחת חלק פעיל.

[חגית*]

הי מיץ פטל,

תודה על התגובה שלך,
נהדר ומחזק לדעת שישנו לעיטים חיבור נכון בין צרכים יחודיים של ילד למערכת שבנויה עבורו. כפי שאת מתארת כך אני מדמה ברוחי את בית הספר שבני ילמד בו. לצערי באזורי אין פתרונות כאלו. אנו מתגוררים ברעננה , עיר שאין לה מה להציע בנושא החינוך המיוחד ולכן מכוונת את הילדים לערים כמו פתח תקוה, רמת גן . גם אנחנו עברנו כברת דרך תהליכית והתננו את הסכמתינו בועדה לבית ספר אלונים בפתח תקוה (למרות מגבלת המרחק והריחוק) לאחר שביקרנו בו. כל בית ספר בסביבה אינו בה בחשבון מבחינתינו, בהגדרתו ובמהותו. לא נזרוק את בנינו לברירת מחדל.
לאלונים מסיבה שאינה ברורה לא שובץ . לכן פנינו לועדת ערער. התהליכים ארוכים, לא נקיים, אינם נעשים בשקיפות ואמינות. תחושה אמיתית ומבוססת של חוסר אמון בסיסי במערכת. העיריות במאבקי תן לי אתן לך, שיקולים לא עינייניים, אינטרסינטים, הילד ומשפחתו בסולם רלוונטיות נמוך. 3 שבועות לפני יריית הפתיחה, חוסר הוודאות בלתי אפשרי ובלתי מתקבל על הדעת.
תחושה של מאבק במקום תחושה של התגייסות המערכת ותמיכתה.

באמת שמחה על הדרך, התהליך והחוויות החיוביות שחלקתם אתם עם בנך. על האור הזה והניצנים של ההשקעה. כל כך שמחה שיש מקום כזה , קשוב ונכון- המקום האמיתי והנכון לילד.
לכולנו צרכים שונים, צריך רק למצא את המענה הנכון. ואני שמחה שמצאתם אותו.
המון בהצלחה.
חגית

[מיץ_פטל*]

בואו לצפון !

[מיץ_פטל*]

בכל מקרה אני רוצה להמליץ מאוד על ספר שנקרא "ילד דינמיט" ,שמדבר בדיוק על הטיפול בילדיםמרדנים. מה שאני אוהבת שם זה את הגישה שהיא בגובה העיניים.שהיא עם שלושה שלבים עיקרים.אמפטיה, הגדרת הבעיה והזמנה. שזה מאוד מאוד דומה ל"תקשורת מקרבת".הרעיון הוא באמת איך מראש לתכנן ולצפות ל"פיצוצים" ולהיות ערוכים ומצד שני איך מראש להיות בדיאלוג שיביא להתרת הקונפליקט.
וכשזה כבר קורה אז איך להתמודד איתו.
הספר הזה ובכלל הטכניקות שב"תקשורת מקרבת" תרמו לנו רבות לאוירה בבית ולקשר עם הילדים.

אני כותבת פה כל הזמן קצת...יש לי עוד המון מה לספר ולשתף. לא יודעת אם זה מתאים לפה. אם לא אעביר /אפתח דף אחר.

[חגית*]

הכל פתוח... וכדי לשמור על שפיות one day at a time

[פלוני_אלמונית*]

מאוד ממליצה לכל האמהות עם הילדים המאובחנים באבחונים שונים משונים ויקרים עד מאוד להיכנס לאתר "מרכז שפר", ולקרוא סיפורי מקרים ולראות שיש דרך אחרת לחיות את החיים האלה מלבד תחת איום של אבחון.

[חגית*]

פלוני אלמונית,
קצת צניעות, להגיע מהמקום הלא יודע... אבחון הוא כלי דרכו מחפשים את הכלים הנכונים להתמודדות ,לסיוע, ולהעלת מודעות. ישנם כן ילדים בעלי קושי רב בתחומים רבים. קושי אורגני, מולד, שמקורו לא בהכרח בהתנהלות ביתית לא נכונה. אני מאמינה גדולה בגישה האדלריאנית, אני יוצאת מכון אדלר, ענייני הוא בהנחיית קבוצות ואני מאמינה כי הורים יכולים להיתרם רבות מהדרכה הורית, למידת עקרונות, שינוי גישה, אני מאמינה גדולה בתהליכים. אין זבנג וגמרנו.
מנחי קבוצות הורים, מיומנים ומנוסים יודעים ומבינים שקבוצה אשר מתאימה לכלל ההורים לא בהכרח תתאים להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. הורה אשר יושב בקבוצה כזו , יכול לחוש רמת תסכול גבוהה מכך שאינו מצליח ליישם את העקרונות הנלמדים , כי למשל, ילד עם odd מתקשה פי כמה וכמה להפנים גבולות מילד אחר. זו רק דוגמא אחת. ישנן סיבות רבות לכך שצרכים שונים ומיוחדים, לא יקבלו מענה מתאים ונכון משיטות שמתאימות לכלל האוכלוסייה.
את יודעת, פלונית, אחד העקרונות הבסיסיים שלומדים במכון ובגישה חינוכית זו, היא המודעות לסובייקטיביות שלנו, שמירה על "ראש פתוח" המנעות משיפוטיות, והבנה כי הפרשנות לעולם סביבנו היא אין סופית, עלינו כל פעם להרחיב את הפרשנות, להבין שאתה יותר לא יודע מיודע. צניעות היא מצרך יקר. לא נוכל להתיימר לשים עצמינו בנעליים לא לנו, ולחשוב שההבנה בידיינו.
כאמא שמכירה את האתגר מקרוב , את הכמיהה לשינוי, את הידע הפנימי העמוק שלעולם לא נוותר על ילדינו, גם כשקשה מאד, ויותר מכל, קיבלתי מתנה גדולה- כשאני מסתכלת החוצה ורואה דברים אני מבינה כי לעולם איני רואה את הכל. ברור לי שלא פעם מביטים באינטראקציה בה מעורב בני ומזועזעים מן ההתנהגות. עולה אוטומטית חשיבה שיפוטית "איזה חוסר חינוך, איזה בית חסר גבולות, איך יכול להיות שילד מתנהג כך אלא אם כן מאפשרים לו". התחסנתי, כי אני מכירה מציאות אחרת.... אני שלמה , ויודעת שעושים את המיטב הניתן.
לרוב האוכלוסיה אין שמץ של מושג מה זה odd ומה המשמעות לילד ולחיי כל המשפחה. כפי שאמרה מיץ פטל, הורים לילדים כאלה צריכים תמיכה, חייבים אוורור, הרבה הרבה אויר ונשימה עמוקה.
בוודאי שכאשר יש מצב בו הורים אינם מודעים מספיק לעצמם, ליכולת הרגשית שלהם ולהפרעה עצמה , המצב יכול להתדרדר עוד הרבה יותר. ילדים כאלו זקוקים בראש ובראשונה לכללים וגבולות מאד מאד ברורים, נחושים ועקביים, ויחד עם זאת אמפטיה , הכלה, עידוד.
בברכת צניעות מחשבתית , ויום נפלא
חגית.

[פלוני_אלמונית*]

בכל מקרה אני רוצה להמליץ מאוד על ספר שנקרא "ילד דינמיט"
מצטרפת מאד להמלצה.
ומוסיפה גם המללצה לספר של רולידר "הסמכות ההורית" יש בו לא מעט דברים מוצלחים בעיני.

[לא_בניק*]

ומוסיפה גם המללצה לספר של רולידר "הסמכות ההורית" יש בו לא מעט דברים מוצלחים בעיני.

אולי דברים מוצלחים אבל לא לילדים כאלה.

[פלוני_אלמונית*]

אבל לא לילדים כאלה.
לא מדוייק.
יש בו חלק מהדברים שמתאימים מאד גם לילדים כאלה וגם לילדים עם בעיות אחרות וגם לילדים מהחינוך המיוחד.
כמו בכל ספר צריך לבחור מה נכון ומתאים למשפחה ולילד הספציפיים.

[תמי_גלילי*]

חגית, .

[מיכלי*]

שיש דרך אחרת לחיות את החיים האלה מלבד תחת איום של אבחון.
למה האבחון נתפס בעינייך כ "איום"?
בשבילי הוא הצלה. הרבה שנים חשבתי שאני אמא גרועה.
עכשיו אני יודעת שיש לילד שלי בעיות שהוא נולד איתן. יותר מזה, אני גם יודעת שגם לי יש חלק מהבעיות שלו...

[פלונית_עכשיו*]

עולה אוטומטית חשיבה שיפוטית "איזה חוסר חינוך, איזה בית חסר גבולות, איך יכול להיות שילד מתנהג כך אלא אם כן מאפשרים לו"
אוי חגית, את לא מבינה (בעצם בטח כן...), כל השנים גננות ואנשים שונים שבהם נפגשנו לאורך הדרך ניסו לטעון שאין אצלנו בבית גבולות. לא היה לי כל סיכוי להסביר כמה גבולות הם דבר חשוב ומרכזי אצלנו...

[פלוני_אלמונית*]

למה האבחון נתפס בעינייך כ "איום"?_

האבחון שם את הילדים הנפלאים, שנולדו כנשמות כל יכולות, בשביל מאוד צר. כשאנו מתבוננים בהם על פי האבחון, הם ממשיכים להתנהג על פי האבחון. אין לנו ציפיות אחרות מהם.
אין לי שום ביקורת על האמהות המקסימות המקדישות את חייהן לילדים, ומוכנות לבדוק כל אפשרות על מנת להיטיב איתם.
אני באמת מזמינה אתכם לקרוא על מקרים של ילדים עם קשיי דיבור שפתחו את הפה, על מקרה של ילד המוגדר כתסמונת דאון שההורים החליטו להתייחס אליו כילד רגיל והוא מתפקד בצורה מדהימה, על ילד שהובחן כאספרגר ויצא מזה בזכות מודעות אחרת של ההורים. אני חשה ממש הצלת נפשות כשאני שומעת על המקרים האלה, ועוד מקרים יותר פשוטים של הורים שגילו את ילדיהם, שהשינוי היחיד שעשו בחייהם היה שינוי תודעתי- שינוי באופן ההסתכלות על הילדים.

_

[פלוני_אלמונית*]

כשאנו מתבוננים בהם על פי האבחון, הם ממשיכים להתנהג על פי האבחון. אין לנו ציפיות אחרות מהם.
זאת בחירה.
אפשר לקבל אבחון ולהמשיך להסתכל עלהילד כמי שהוא. ילד.
וכן לחלק מהקשיים שלו יש שם. אותו שם שניתן באבחון זה לא מגדיר את מי שהוא זה רק נותן שם לחלק מהקשיים.
ואותו ילד שהוגדר כילד עם תסמונת דאון עם עם אספרגר וזכו בהורים מודעים לפי השורה הזו שכתבת כבר ברור כהם אובחנו.
ואולי דווקא בגלל האיבחון זכו בטיפול שונה ממה שהיו זוכים לו ללא הטיפול.
וכן האבחון הרבה פעמים מאפשר שינוי באופן ההסתכלות על הילדים אבל זה דבר טוב.
זה מאפשר לתת להם עזרה ממוקדת לקשיים ולהקל עליהם ולקדם אותם.

ורק מילה אחת אף ילד לא מוגדר כתסמונת דאון או כאספרגר אלא כילד עם תסמונת דאון או כילד עם אספרגר.
התסמונת היא רק תסמונת היא לא מגדירה אתהילד כולו.
אין שני ילדים עם תסמונת דאון או שני ילדים עם אספרגר או אוטיזם שדומים אחד לשני בדיוק ושמתוך שם התסמונת ניתן לדעת מי ומה הם.
בדיוק כמו שהגדרת ילד כמחונן למשל או אסמתי לא מגדירה את מי ומה שהוא.

[פלוני_אלמונית*]

השם, ההגדרה היא בסך הכל מילה המאפשרת תקשורת והבנה של יותר אדם אחד באותו הנושא. לדוגמא כשילד עם טורט נכנס למקום ציבורי, במקום שהנוכחים יכעסו עליו שהוא מקלל סתם ככה, אפשר להסביר ש- יש לו "תסמונת טורט". ככה ב שתים וחצי מילים בלי להסתבך ולהגיד, יש לו מן ענין כזה שהוא מקלל בלי שליטה ועושה תנועות עם הידיים, לא, זה לא עניין של גבולו בבית וכן, אנחנו מנסים לעזור לו...
בסך הכל מילים,כאלו אנחנו, מתקשרים באמצעות מילים.
העניין של להתיחס אחרת לילד, קיים גם אם לא נותנים הגדרה.
היכולת להתיחס לילד כאל ילד ולא כאל אבחון עם הגדרה ושם, זה כבר ענין של מי שעומד ממול ושומע.

[חגית*]

אין כאן וויכוח, יש המון טרמינולוגיה שיש לה משמעויות.
אנו ההורים נתייחס לילדנו ונראה אותו בראיה רחבה במרחב פתוח ומאפשר, עם הגדרה או בלעדיה. שוב ההגדרות קיימות ככלי מארגן ומסייע להתמודדות נכונה, זיהוי הקושי, הרחבת היכולת הרגשית. ואני אסביר- הורה יכול במשך שנים לזעוף בילדו על התנהגות לא מאורגנת, שכחנית, "בלתי אחראית", וליצור מטען שלילי עודף ביחסים שיגרמו לילד לחוש לא ערכי, לא יוצלח ויבנה דימוי עצמי שלילי. בשלב מסויים ישלח הילד לאבחון ויתברר שהילד סובל מהפרעת קשב וריכוז (לדוגמא), כל פרשנותו של ההורה בנוגע להתנהגות ילדו תשתנה ובהתאם לכך גם היחס והגישה. אולי אפילו ישקיע אנרגיה נוספת בנסיון למצא כלים לעזור, ובהשתדלות אמפטית למצב. האבחון מספק ידע נוסף, יכול להרחיב פרשנות למצב ובהתאם לכך רגש שונה ותגובה אחרת. טרנספורמציה בחשיבה מ "הוא עושה את זה נגדי" "הוא עושה דווקא" "הוא סתם מפונק" וכו וכו, להבנה שהתנהגות אינה מכוונת כלפיי. הבנה שישנו קושי אובייקטיבי ומצריך חשיבה מחודשת והתנהלות שונה.
בוודאי שילד הוא עולם ומלואו, והוא הרבה מעבר לאבחון. הגדרות לא פעם חשובות בחיינו. אנו מגדירים את עצמינו, אחרים, יחסים, מצבים... אבחון מסייע להבין לא פעם מקור של קושי, מה מייצר אותו, מהיכן הוא מגיע ומה הן דרכי הסיוע האפשריים על מנת לשפר איכות חיים, בריאות נפשית ופיזית. גם אם אובחנתי חולת סרטן אני לא רק המחלה, אני לא רק סרטן . אני אדם שלם , מורכב , בעל פנים רבות. וארצה כמובן שההתייחסות אלי תהיה מעבר למחלה עצמה.
אנחנו חיים בעולם דינמי ובני אדם הם ישויות דינמיות, אנחנו משתנים וטוב שכך, אנחנו מתפתחים ללא הרף.
גמישות מחשבתית היא כזו שמבינה שגם הגדרות יכולות להשתנות בהתאם לשינוי המתהווה במציאות.

[מיכלי*]

הורה יכול במשך שנים לזעוף בילדו על התנהגות לא מאורגנת, שכחנית, "בלתי אחראית", וליצור מטען שלילי עודף ביחסים שיגרמו לילד לחוש לא ערכי, לא יוצלח ויבנה דימוי עצמי שלילי.
אני כל כך מזדהה עם זה. כעסנו עליו כל כך הרבה, לחינם. היום שדברים נשפכים והכל מתלכלך התגובה שלי אחרת לגמרי.

[שבטבט_מצוי*]

מיכלי
יש פה אנשים . באתר שהם מאד נגד הממסד באופן ששופך הכל עם המיים.
כאמא במצב דומה, אני מאד מבינה אותך והתפללתי ש מיץ פטל תכתב לך.
בסך הכל כתבת איך זה להיות בחינוך בייתי. האם ענו לך? אני חושבת שקשה לענות. אולי הילד שלך צריך מסגרת של מערכת שעות שידועה מראש. הילדים שאני מכירה עם קשיים דומים חשוב להם מאד לדעת מה יהיה בכל רגע ורגע.
אני בעד לתת טיפול תרופתי לפי הצורך. לפי התפיסה שלי המשפחה חשובה, והילד חשוב, וצריך איכשהו למצוא איזון ואם תרופות הופכות חייי משפחה לסבירים\טובים במקום זוועתיים, זה טוב. איכשהו יש לי הרגשה שאת לא פשוט מתכוונת לתת תרופות ולהזניח את הטיפול בכל שאר הדברים.
אפשר לתת ריטלין(זו דוגמא!!) לפי מפגש עם ילדים כדי שיעבור טוב ויצטברו עוד ועוד חוויות חיוביות של ביטחון עצמי.
היום, אפילו שאני אמא בעצמי, הילדים שלי גדולים, אני עובדת כמה שעות בשבוע עם ילדים שונים . תמיד האמהות מתנצלות על זה שהן קוראות לי. אז אם הן שומעות אותי, שידעו שהן לא אמהות לא טובות כי בא להם לשבת בנחת ולשתות קפה.
הן לא מבינות איך יש לי סבלנות. יש לי סבלנות ולפעמים אין לי, אני אנושית וגם את.
בקיצור, חינוך בייתי יכול לעבוד טוב, תנסי. ראית את פלפלים צהובים?הם בנו תוכנית. אהבתי מאד את הסדרה הזו ואת הדמויות. בנו תוכנית לילד. בשונה , אצלך זה ילד גדול יותר, ואפש ר מסגרת פחות נוקשה. לילד אחד שאני מכירה עושה תוכנית בהתכתבנות, יש תוכניות לימוד שונות בתחומים שמעניינים אותו, גם לילדים.
וגם חשוב איך יהיה לך?האם את בנויה לחינוך בייתי?

[מיכלי*]

הי שבטבט מצוי, אהבתי את הניק
את צודקת שיש אנשים פה באתר שהם אנטי מימסדים. ידעתי זאת מראש, ועל כן התלבטתי האם בכלל לפתוח פה דף. בסוף פתחתי, כי אני מאוד סקרנית לגבי חינוך ביתי. יש בו יתרונות לא מעטים.
רציתי מאוד לשמוע ממשפחות איך הם מתנהלים בחינוך הביתי, גם כאלו עם בעיות וגם בלי. גם כאלו עם ילד אחד וכאלו עם יותר.
היו כמה תגובות מעניינות על החוויה של חינוך בייתי, עם ובלי ילדים מיוחדים. אבל בהחלט הרבה פחות ממה שציפיתי. אני לא יודעת למה, אולי אמהות חוששות לשתף?
אין הרבה משפחות עם ילד אחד בחינוך ביתי, זה הגיוני. קודם כל, אין באוכלוסיה הרבה משפחות עם ילד אחד, ובחינוך ביתי שזו קבוצה קטנה יש בוודאי עוד פחות.
מה שכן היה, אלו תגובות מרגשות ומשתפות על התמודדות באופן כלל עם odd. זה היה מעניין והשכלתי מאוד מכל מה שנכתב, כולל המלצות על ספרים. (אני צריכה להתחיל לקנות).
מאוד התרגשתי מחלק מהתגובות והיה מאוד מעניין לקרוא. אני קוראת כאן מידי פעם, מנסה להבין את מה שכתבו לי, להפנים, לראות איך יכולה ללמוד מזה.
אפילו התגובות שבאו ממגיבים "אנטי ממסדים", גם הן היו משכילות עבורי.
כשכתבו לי שהאבחון הוא "איום", פתאום נפתח לי פתח להבין איזה דרך עצומה עשינו מאז האבחון. קרו לנו כל כך הרבה דברים טובים מאז "האבחון". איזו טעות איומה זו הייתה עבורנו שלא הבנו עד כמה אנחנו רחוקים מהנורמה, וכמה חבל שבזבזנו זמן יקר כאשר יכולנו לעזור לילד שלנו, ויכולנו לעזור לנו.
על כן אני חושבת שכל דיאלוג, גם עם מי (כמו שהגדירה כאן אחת המשתתפות) שאינם "צנועים", יכול להיות בונה ומרתק. למזלי, אני לא נעלבת בקלות, בטח שלא מאנשים שלא מכירים אותי.
דיאלוג עם מי שלא רואה אותי כמו שאני באמת, מישהו ששם עלי סטראוטיפים, שחושב שאני אמא רעה אם אני שוקלת ריטלין, דיאלוג כזה פותח את עיני להבין שאני צריכה לסלוח לעצמי.
אני סולחת לעצמי שאני נאלצת לשלוח אותו למחזור שני בקייטנה, כשהילדים של השכנים מצלצלים לפה לשאול איפוא הוא. אני לא מתביישת שהוא במחזור שני. אין לי אפשרות אחרת.
אני כותבת עם דמעות, כי באמת קשה לי אתו. קשה לי בלעדיו.
את שואלת האם אני בנויה לחינוך ביתי. כדי לענות לך ולעצמי, אני קודם כל צריכה להבין מה דורש ממני החינוך הביתי. וזה משהו שעוד לא לגמרי הבנתי.

[שבטבט_מצוי*]

להיות בחינוך בייתי זה לקחת אחריות על רב הזמן של ילדך. אם גם היום, קל בבית יותר כשהוא בקיטנה אולי אפשר לחשוב על מסגרת אחרת בשבילו מבית הספר. האם טוב לו בחברת עוד ילדים? אולי בית ספר דמוקרטי .?
בקיצור, אני מאמינה שצריך לנסות. אולי אם תלכי למפגש שיש בו ילדים גדולים(מנסיוני ילדים ODD הרבה פעמים מסתדרים טוב דווקא עם קטנים מהם ) ,תדברי עם האמהות , תוכלי לחשוב על זה.
אין מתכון אחד לחינוך בייתי.
בספר "ילד פיצוץ" (אולי זה ילד דינמיט בעברית?) יש המלצות מעולות .ספר מהטובים שפגשתי.
יש לכם CASE MANAGER? זה כל כך חשוב. יש פסיכיאטרית ילדים שאני מכירה שהיא מקסימה ורגישה .היא לא ממהרת לתת תרופות, ותפסת העולם שלה רגישה ונפלאה.
ולגבי הקיטנה- עוד משהו- למה להתבייש במשהו שעושה לשניכם טוב? כל מה שעובד לשניכם הוא נהדר, את צריכה לעמוד בסטנדרטים רק של עצמך .
אם את קוראת אנגלית אולי תחפשי חומר באנגלית, בפורומים של חינוך בייתי.
http://mamasnuthouse.blogspot.com/2007/ ... -kids.html

[א*]

אני קודם כל צריכה להבין מה דורש ממני החינוך הביתי. וזה משהו שעוד לא לגמרי הבנתי.

את לא תדעי מה זה דורש, אלא אם תקפצי ראש לתוך העסק הזה.
ולא סתם קפיצת ראש , אלא גם להתחייב להמשיך עם זה לפחות כמה חודשים.

ולמה אני אומרת את זה?- כי כמו משפחות אחרות שהילדים שלהם היו במערכת כזו או אחרת והתחילו ח"ב - היה צורך לנקות מהמערכת המשפחתית את כל תופעות המערכת . וזה לוקח תקופת הסתגלות.

תקופת ההסתגלות קשה שבעתיים מהשיגרה.
שינוי אצל ילד עלול להיות טריגר לכל פיצוץ אפשרי.
זה לא בשביל להפחיד אותך, רק להכין אותך לכך שאת צריכה גלגלי הצלה.את צריכה לדעת שבחלק מהזמן את תהיי עמוק עמוק במערבולת. אל תכנסי לפאניקה.לנשום, תכיני לך שלט בכל חדר :'לנשום'.

סליחה שלא עקבתי אחרי הדיון ביותר מדי תשומת לב, אולי ענית על השאלה בעבר:
שאלת את הילד , הצגת לו את הרעיון?
איך הוא הגיב מבחינה מילולית ולא מילולית?

[מיכלי*]

א, שלום,
תודה על דבריך, הם מעניינים ומדוייקים.
לגבי התגובה של הבן שלי לגבי חינוך ביתי: הוא מכיר ילדים שעושים חינוך ביתי. התרשמתי שהוא חושב שכיף להם, כי כל היום הם קופצים בטרמפולינה עם חברים.
נראה לי שבזוית הראיה הילדותית שלו , שנותנת חלק קטן מהתמונה, החינוך הביתי נתפס כאפשרות נוצצת ורצויה.
בעבר כשהוא שאל אותי למה אנחנו לא עושים חינוך ביתי, אמרתי לו שלא תהיה לי אפשרות להפגיש אותו עם חברים כל יום, והוא יצטרך לשחק בבית לבד עם עצמו
במשך שעות רבות.

[אילה_בשדה_הדגן*]

טוב שכתבת עליו, על מה שהוא אומר שהוא חושב על ח"ב.
אני לא יודעת אילו משפחות ח"ב את פגשת.

בטח שזה טוב להחזיק טרמפולינה ולקפוץ כמה שיותר.
זה בא בנוסף לחוזה.
אני רואה ח"ב כחוזה בין הילד והוריו.אולי לא הדפסנו ולא חתמנו, אבל יש בינינו הבנה מה אנחנו רוצים מעצמנו.וקיים דיאלוג מתמשך בעינין הזה.

לי למשל,חשוב שיהיה זמן לספורט ואחר כך זמן למטלות ביתיות וזמן לעיסוקים חברתיים וללימודים.

יש כאלו שגרים עם חברים.
יש כאלה שרק מגיעים למפגשים, או רק לפוגש חבר זה או אחר.
כל אחד מחליט על המינון שלו.

ילד צריך ללמוד שהוא צריך לתאם עם החבר, הוריו שלו והורי החבר את הביקור.לפעמים זה מתאים ולפעמים לא. התנהגות בבית של החבר צריכה להיות בהתאם לחוקי הבית , וכ'.