התינוק ואמא יודעים

[נמצ'וצ'ה*]

וואוווו... הרבה זמן עבר מאז ההתייחסות האחרונה בדף התינוק יודע ו- לאפשר לתינוק לבכות. השנה - 2012 ואני רוצה לספר את הסיפור האישי שלי... ילדתי את האלפחורס המתוק שלי בשבוע 35בהפתעה גמורה ומשמחת מאוד, בלידת בית הכי הכי טבעית שיש (ירידת מים, צירים, תנועה ונשימה, אווירה רגועה, צוות אוהב ומכיל ובן זוג מהמם...). את ה-60 יום הבאים, העביר המתוקי בשינה של 23 שעות ו-50 דקות וביניקות... לא נשמע קול בכי... (אפילו "הנשמות הטובות" בקיבוץ דאגו)... ואז זה קרה - כאילו נולד לי תינוק חדש!!! (אין לי ספק שאת החודשיים הראשונים שלו על פני כדור הארץ, העביר בעוברות לשמה. חשוב לציין שבכה כשהגיח לאוויר העולם... )
סימן ההיכר הבולט שלו היה - עיניים ממש נפוחות!!! כאילו משהו נבלע בתוכן (באזור העפעף ובתחתית העין).. עם מי לא התייעצנו...
אני תולעת ספרים (יותר נכון בולעת ספרים) וגם עיקרון הרצף וספרייה של דר' סולטר נבלעו על ידי... אני מטבעי שואפת לקו האמצע, לא קיצונית והתחברתי מאוד לכל הספרים שציינתי. ומה לקחתי מהם אתם שואלים??? מגע, מנשא, מיטה משפחתית, הנקה, קול, תנועה, ניענוע, ריקוד, ליטוף, חיבוק, צחוק, בכי, פיהוק, שיעול, הקשבה, כבוד ומיליון טריליון של הבעת אהבה!!!!
המסר שלי הוא פשוט ביותר - רעיון / תיאורייה הם עניין של השקפה, פרשנות וגם אם ניבדקו אמפירית, יש משקל חזק מאוד לבסיס ראייתו והשקפתו של בעל העין הבוחנת, הבודקת והאומדת. אני תרפיסטית במגע במקצועי, אמונתי היא בסינרגיה של הגוף עם הנפש ולכן באספקלריה זו, אתבונן על העולם והמתרחש בו... אני מדושנת מטבע (החל מילדותי בקיבוץ) אני מדושנת מתנועה (אתלטית ורקדנית, אני מדושנת ממגע (משפחה מורחבת חמהחמה) ומדושנת מתהלכי עבודה פנימיים, הן כמטופלת והן כמטפלת והבכי והצחוק, הצעקה והשקט בהתבוננות - הם הם חבריי הטובים, כלים יפייפים...
הספרים המדוברים, ידעו אותי עוד לפני שאני ידעתי אותם... יישמתי ואז קראתי וקיבלתי עוד אישרור לדרכי... עיניו של האלפחורס הקטנטן הולכות ונפתחות וכמעט אין זכר לנפיחות... אני מאמינה שהבכי והצחוק ועוד הרבה מאוד הבעות פנים שלא הכיר בחודשיים הראשונים, הם אלו שעושים את העבודה.
אני מרגישה פנימה פנימה, עמוק עמוק ,מתי השיחרור מבקש להיות שיחרור ואז היניקה.. או או היניקה.. איזו יניקה מתוקה ולאחרייה שינה ערבה ערבה ושלווה שלווה... לעיתים אנחנו נירדמים מיד אחרי הבכי ולעיתים תוך כדי הנקה (שלא קדם לה בכי)... אנחנו רוקדים על כ-ל החתונות!!! רוצים להנות מכ-ל העולמות... לפעמים מתקלחים ולפעמים גם לא, לפעמים מתקלח איתי ולפעמים צף לו עם עצמו. לפעמים במנשא, לפעמים עגלול, לפעמים חושפים טוכס לכמה דקות ולפעמים ממהרים לעטוף בטיטול. לפעמים אבא, לפעמים אמא, מידי פעם סבתא וסבא, חברות ודודים, לפעמים נירדם וממשיך לישון עלי ולפעמים נירדם ומונח עטוף ברכות על המזרן.. גם וגם וגם וגם... למה להגביל את עצמינו לגישה אחת? אני סמוכה ובטוחה שלכל אחת יש את הגישה שלה, שהיא אוסף של גישות.
טרי טרי מהתנור!! היום הנחתי אותו בעירסול וקפצתי איתו על הכדור... הצחוק המתגלגל שלו נולד היום ודמעות בעייני... מרוגשת ומוקסמת התקשרתי לסבתא שלו והיא על הדרך גם קילחה אותו. לפתע בכי רם ביותר.. (המקלחת הייתה מחוממת בתנור, טמפ' מים נעימה ביותר, היה שלו ודיבר בדרכו עם סבתא). עטפנו אותו ויצאנו (אל חדר מחומם מראש כמו תמיד) והבכי נסק אל על... בכה לפחות 10 דק' (סבתא לא עמדה בזה והלכה. אולי נעלבה, אבל זה כבר שלה). מעולם לא שמעתי אותו בוכה כך, כמו שלא שמעתי אותו מתגלגל מצחוק כך ואני מאמינה ששתי דרכי ההבעה האלו נולדו ביחד. החיים דואליים.. גם וגם, גם וגם... אני מזמינה אתכן ואתכם להמשיך ולהתגלגל כאן ואני מברכת את כולנו על החיים המופלאים שאנחנו מעניקים ליצירות המופת שלנו...

[רקפת*]

איזו התחלה נהדרת לדף!
@}

[אהבת_עולם*]

אשמח להמשיך לשמוע....
גם אני חוקרת את הנושא הזה.

[נמצ'וצ'ה*]

שלום וברכה לרקפת ואהבת עולם... ברוכות הנמצאות (:, אני ממש חדשה כאן בכתיבה...
המטרה של דף זה, הוא לאפשר שיתוף בדרכים הכי הכי אינטואיטיביות שלנו, ההורים, לטיפול ברכים ובאהובים שלנו.
המוטו - "אין גישה אחת לבדה" וזה כ-ל היופי!! קראתי רבות על גישות כאלה ואחרות, רשמים של הורים, ביקורות ופרשנויות ובסופו של יום הרגשתי, שהכי חשוב שנעניק את הטיפול הנכון, כל אחד ואחת, לילדם/ילדתם שלהם/הן. כולנו באותה סירה והיום (נראה שיותר מכל תקופת הורות אחרת), יש בקשה פנימית מאוד כנה - דיי לביקורת ודיי לשיפוטיות.. בואו נברך קודם כל את עצמינו שבכלל זכינו להזדמנות הזאת!!
אני בתחושה שיש מקום מאוד נכבד לאינטואיציה (על אף הביקורות מהסביבה הקרובה והרחוקה)... יש לנו "ביצים" יותר משהיה אי פעם... כהורים אנחנו היום הרבה יותר עומדים על דעתינו בעינייני בריאות וחינוך של ילדינו...
אני לא אעז לשפוט את ההורה שבוחר לגדל את ילדו בדרכו שלו, אם הוא מאמין כי כך זה נכון (להוציא אלימות בכל גוון, צבע וצורה, פגיעה והתעללות!!!!!!!!).
אני גם לא אעז לשפוט את מחברות ומחברי הספרים הנכבדים, כי אני חושבת שאם לא אמונתם הזכה והטהורה, לא היו נולדות הגישות והתיאוריות שאנחנו בוחרים / לא בוחרים ללכת על פיהן... אני אפילו מודה להן בכל ליבי שהקדישו מזמנן, כספן (לא ממש מעניין אותי אם הרוויחו מכך או לא) וחשפו אותנו לעולם הרבה יותר נרחב.
אז מה אתם אומרים? שנצא לדרך? אני כאן, ידי מושטת, ראשי פתוח ועייני נישאות אל עבר עכשיו חדש... שיהיה לכם המון לילה והמון טוב (כמו שאחותי הגדולה סיגלי מברכת)...

[נמצ'וצ'ה*]

ועוד אנקדוטה לפני החרופ... במהלך לימודיי למדתי ממיטב המרצים, שהזינו אותי בכלים/תיאוריות/גישות... לא לכולם התחברתי (גם לא לכל המרצים אפרופו)... לקחתי את מה שהתאים לי, מה ש"התיישב" בבטן נכון... זה קשור למי שהייתי אז, לתקופה ובטח לעוד הרבה מיליון דברים שאני לא מודעת להם... והיום אני פתוחה לדברים שלא קיבלתי בעבר, שוב, מאותן סיבות, מודעות ולא מודעות... אותו הדבר לגבי הספרים שאני קוראת, שיחות עם אנשים, קרובים ורחוקים וכך גם ארצה ללמד את ילדיי - אין נכון או לא נכון ואין אמת אחת. יש את כאן ועכשיו וזה כנראה מה שיעבוד... גם מה שאנחנו חושבים שהוא "זה זה!!" יכול להתברר כשטות אחת גמורה... אם לא נתנסה, לא נעשה!! ושוב, רק מתוך כבוד, אמפתיה ואהבה לאחר... יאללה, עכשיו באמת הופה חרופה...

[אהבת_עולם*]

[אורלי_נ*]

את כמו משב רוח מרענן. כמו המעבר מאנגליה ל"עולם החדש" בזמנו.
ילדים זו שמחה

[אמא_לעתיד*]

המוטו - "אין גישה אחת לבדה" וזה כ-ל היופי!!
אהבתי (-:

[נמצ'וצ'ה*]

שלום יקרים, מה שלומכם? איפה מצאתם את עצמכם היום בין טיפות הגשם?
אמא לעתיד, אני רוצה ברשותך להמשיך ולהתייחס למוטו... אנחנו, הורים לעתיד והורים כבר עכשיו, עשויים מאוסף של חוויות ילדות ובגרות וחלק נכבד מאוד מכל אלה, נציג לילדינו הרכים... בנוסף, נמשיך לחקור ולקרוא, ספרים וחומרים יגיעו אלינו ואנחנו נגיע אליהם... אנשים ידברו איתנו על ראות עייניהם את הדברים שעל פיהם הם נוהגים והכל... נכון.. כן, כן.. הכל נכון... מדוע? כי הכל מתחיל ונגמר ברצון להעניק ולאהוב - זה המכנה המשותף לכולנו...
יש בעולם מקום לכל התיאוריות והדעות: ויניקוט, סולטר, מוריס, גרשוני, פרייברג, לידלוף, גורדון, רולידר, קליין, כצנלסון ועוד ועוד... אני מאושרת ומרותקת מכל השפע הזה!!!
זו תחושה מאד עוצמתית להרכיב לעצמי תשתית הורית, הבנויה על מה שמרגיש לי כנכון. יש לי ים של חומרים וים של כלים ואג'נדה דיי מגובשת... אבל (וזה אבל גדול), יש לי ילד פיצפון אחד (כרגע) שבכל יום, מוטלת עלי האחריות, לפגוש אותו מחדש, כי אתמול הוא ביקש להירדם כך ושילשום אחרת, ומחר הוא יתעורר ב-6 ולא ב-8 ואחה"צ אולי לא יתאים לו לטייל במנשא ו.. ו.. ו... השיעור הכי משמעותי שאני לומדת כאמא טרייה, הוא שיש רק את הזמן "כאן ועכשיו" וזה סטייט אוף מיינד שמאפשר כל רגע בחינה מחודשת של ההורות. הורות היא מקצוע שאין מה להתכונן אליו, כמו לגשת אליו במודעות מאוד גבוהה להרחבה ולבחינה יומיום מחדש. אין מקום לרובוטיזם ולאוטומט, אין מקום למה יכולנו לעשות ומה כדי שנעשה, כי אז לא ניהיה בעשייה ונפספס את הקסם המיוחד שבהתבוננות ובהקשבה. הורות היא שם נוסף ליצירתיות, גמישות, שמחה ושלווה פנימית... הורות היא הכוח של הרגע הזה!
המווון לילה והמווון טוב... נמצ'ו