הרהורים על החיים ועל המוות

אנונימי

_{ראו גם: אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות / בלוג מוות / איך מתמודדים עם מושג 'מוות' / מתמודדת עם חרדת המוות / מדור אובדן ומוות}

ההלוויה היתה יפה מאוד. מבעד לעצים העבותים נשקף נוף העמק, על השדות והמטעים, ההרים במרחק, ואפילו הדרך לעין חרוד.
כולם דיברו יפה מאוד. שרו יפה מאוד. ואני ראיתי אותה בעיני רוחי ורק התחלתי לקלוט שהיא כבר לא תיראה יותר מחוץ לעיני רוחי.
ולא דיברתי עליה. ולא על המוות. ולא על הסרטן.
והתעוררתי באמצע הלילה להנקה ולמחשבות כמו, אם אפשר היה למנוע, לרפא, להציל...
ופתאום קפצה לי לראש מחשבה לא-שלי.
ציטוט מצפריר.
"הכל בתואם".
הכל היה מתאים לה. ככה היא חיה, וככה היא הלכה. כמו שמתאים לה.
"הכל בתואם".
היא היתה כל כך חזקה, כל כך עמידה, כל כך "מתגברת", שהיא העלתה על דעתה שאולי כדאי לבדוק מה קורה רק אחרי שהיו גרורות ברגליים והיא כבר לא יכלה כמעט ללכת. כי זה היה היא. כי זה היה האופי שלה.
והיא החזיקה מעמד הרבה מעבר למה שהרופאים אמרו, כי זה היה הרצון החזק שלה, לנסות לחיות.
והיא לא חיפשה בכל מיני כיוונים שאני מכירה, וגם לא שאלה את המשפחה הקצת-יותר-רחוקה (אנחנו בכלל לא ידענו כלום עד לפני חודשיים), כי ככה היא היתה, כי ככה הם היו.
"הכל בתואם".
והיא, שכל השנים תמיד עזרה לאחרים, והדריכה ותמכה וכיוונה ותיקנה והיתה חזקה - זכתה בזכות המחלה לטיפול מסור מבני משפחתה הקרובים והאוהבים, ואפילו לדעתי להתקרבות מיוחדת לבתה (רק בהלוויה קלטתי שהיא ילדה את ילדיה בגילאים שגם אני ילדתי את ילדי).
והם זכו לפרידה הדרגתית ממנה, עם הכנה ארוכה, עם הזדמנות לעזור, להיות שם בשבילה. לעומת מות נשיקה פתאומי, למשל.
"הכל בתואם".
החיים הם לא אחרת ממה שהם. הם לא כמו שהיית רוצה. הם כמו שהם מתאימים לכל אחד.

"את יולדת כמו שאת חיה". נכון.
את גם חולה וגם מתה כמו שאת חיה. הכל בתואם. הכל מתאים. הכל בהתאמה.
כל אחד, בהתאמה למה שהוא.

אנחנו לא יכולים לדעת מראש.
מוגבלים ביכולת שלנו לקבוע את הגורל, שלנו, ובוודאי של אחרים.

וזה בסדר.
לא צריך להיאבק נגד זה. ככה זה. אלה החיים. זה המוות. הכל בתואם.
ואין טעם לפחד. הרי הפחדן מת אלף מיתות. האמיץ מת רק פעם אחת.
כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל.
והכל - בתואם.

(זאת הבעיה עם צפריר הזה. מה שאני הכי מתקוממת נגדו בסוף אני מקבלת אותו)

לא צריך להיאבק נגד זה. ככה זה. אלה החיים. זה המוות
כמה קל (ונכון) לומר.
כמה קשה להרגיש ככה ממעמקי הנשמה.

בעצם אולי את לא אומרת לפני שאת לגמרי משוכנעת.
אז אולי גם קשה לך לומר...

אז אולי גם קשה לך לומר...
מאוד. מאוד.
מנוגד לכל מה שהייתי.

וואוו!
בתור מהרהרת סידרתית על החיים ועל המוות (כבר כמעט 5 שנים), נותרתי ללא מילים.
זה באמת מדהים ה"תואם" הזה. אני, שחשבתי שפיצחתי את החידה, שאני לא מפחדת יותר (מהמוות). פתאום הוא בא לי ב"בום" כזה, כאילו להוכיח לי שיש לי עוד מה ללמוד.
<מהרהרת>

הרי הפחדן מת אלף מיתות. האמיץ מת רק פעם אחת.

יש פתגם כזה?
בפועל, ה"פחדן" חושב הרבה על מוות, פוחד להתקרב לחור השחור שהוא מוות, אך אינו חווה מוות, כי מזה הוא פוחד פחד מוות.
ה"אמיץ" חווה את המוות שוב ושוב, צולל מדי פעם לתור החור השחור, וכך הוא מתיידד איתו.
אמיץ ופחדן במרכאות - כי לא בטוחה שהערכיות (או השיפוטיות (-: ) שאנחנו נוהגים להטעין תכונות האלו היא רלוונטית כאן, או בכלל? D-:

בשבוע שעבר הייתי עדה למוות שתפס אותי מאד לא מוכנה ומאד בהפתעה.
אני שליוותי רבים אל מותם, נקראתי לתמוך במשפחה שאיבדה את ילדם בן 10.
ואני דימיתי לי שאני יודעת הרבה על מוות, ועל איך זה, ועל מה חושבים ומה עושים ומה אומרים.
אני רוצה להגיד שבדרך-כלל אני מסכימה עם כל מילה שאומרת בשמת.
אבל המקרה הזה הותיר אותי כל-כך ריקה, כל-כך מבולבלת, כל-כך לא מבינה.
העמיד אותי מול הפחדים הנוראיים ביותר שלי (אפשר לראות עת]כאן לשחרר[/po] ). והשאיר אותי במלוא אפסותי מול הנעלם הגדול של החיים והמוות. יש לי בדרך-כלל הרבה הירהורים על המוות, ועל החיים לצידו, או בצילו. אבל עכשיו אני בתוך מקום ריק ולא מבין, ולא מאמין.

העמיד אותי מול הפחדים הנוראיים ביותר שלי (אפשר לראות כאן ). והשאיר אותי במלוא אפסותי מול הנעלם הגדול של החיים והמוות. יש לי בדרך-כלל הרבה הירהורים על המוות, ועל החיים לצידו, או בצילו. אבל עכשיו אני בתוך מקום ריק ולא מבין, ולא מאמין.
מאוד מזדהה.
כנראה שיש משהו במוות של ילד שהוא כל-כך מבלבל, שפתאום כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על המוות, כאילו נמחק
(ככה אני הרגשתי)

_יש פתגם כזה?
בפועל, ה"פחדן" חושב הרבה על מוות_
לזאת בדיוק הכוונה. שהפחדן עסוק בלפחד מהמוות. זה משתק אותו.
בפתגם הזה, האמיץ לא חושב על המוות. הוא פשוט חי. ואם הוא מת - אז הוא מת. הוא לא עסוק בפחד מהמוות. הוא עסוק בחיים.

שפתאום כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על המוות, כאילו נמחק
אני מעולם לא חשבתי שאני יודעת משהו על המוות.
וגם עכשיו אני לא יודעת כלום על המוות.

אני רק מפסיקה להיאבק במוות של אנשים אחרים.

מפסיקה להיאבק.
לזה הכוונה ב"הכל בתואם".
אם את רוצה, אפשר גם להגיד: יש תמונה כוללת, גם אם אני לא מבינה אותה בשום פנים ואופן.
אי אפשר להילחם על החיים של מישהו אחר (לפעמים גם לא על שלך, ולפעמים זה לא מה שנחוץ).

"הכל בתואם" פירושו גם:
לא להבין.
לקבל את זה שאני לא מבינה.
לקבל את זה שהחיים פשוט ככה. שיש מוות בחיים. כן, גם של תינוקות וגם של ילדים, וגם של צעירים באמצע החיים וגם של אנשים בגילי וגם של קצת מבוגרים שעוד לא היו צריכים למות וגם של זקנים ובכל זאת "לא בזמן".
לקבל את זה שמי קובע מה אורך החיים לכל אחד? ואיך כל אחד "צריך" למות?
מי קובע שכל אחד היה יכול להינצל ממוות "אילו רק היה עושה מה שאני חושבת שהוא היה צריך/יכול לעשות"?
"הכל בתואם" פירוש לקבל את האפשרות שיש יד מכוונת.
שיש השגחה עליונה.
שיש נשמה לבן אדם והיא קובעת לו מהלך חיים שמתאים לו גם אם אני לא מסכימה, ולא מבינה, ורוצה רק לצעוק "למה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
הכל בתואם.

גם זה שאני רוצה לצעוק "למה", ולא מקבלת את רוע הגזירה, וכועסת על האדם שהרשה לעצמו למות ועל מי שסבב אותו שלא הצליח לשכנע אותו למצוא את הדרך לחיות.

לקבל את זה שהמוות הוא חלק מהחיים והוא נמצא כאן, אין חיים בלי מוות.

לקבל את זה ש"יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע, נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה, לא צריך כל דבר, לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכל".
(שיר שמילותיו מלוות אותי כבר שנים כמין שיעור שאומר לי: אני יודע שכל מלה פה מנוגדת לאופי שלך, אבל את יודעת שאני צודק כי אני חכם, ולכן את תשני את האופי שלך עד שתפסיקי לעמוד במרייך ותשלימי עם כל המלים פה).
והכל בתואם.
פשוט לקבל.
לא להבין. פשוט לקבל את העובדות הפשוטות של המציאות.

מיכל: זה בדיוק "לאהוב את מה שיש".

את יולדת כמו שאת חיה".
רציתי לדעת של מי הציטוט הזה?

כריסטיאן נורתרופ.

אני מעתיקה מתוך סיכום כנס של נירית שפירא מאתר "נשים קוראות ללדת" (עשיתי קצת הגהה):

"את יולדת כמו שאת חיה" כותבת הרופאה ד"ר נורתרופ בספרה "גופה של אשה, תבונתה של אשה" המתארת כיצד השתנתה גישתה מאז סיימה את לימודיה ונהגה "לזרז את העניין" דרך התפתחותה הרוחנית וההבנה שכל אישה יולדת באופן שונה ובקצב שונה שיש לכבד.

לכל אשה הזכות ללדת כרצונה בסביבה חופשית ותומכת."

_לקבל את זה שהחיים פשוט ככה. שיש מוות בחיים. כן, גם של תינוקות וגם של ילדים, וגם של צעירים באמצע החיים וגם של אנשים בגילי וגם של קצת מבוגרים שעוד לא היו צריכים למות וגם של זקנים ובכל זאת "לא בזמן".
לקבל את זה שמי קובע מה אורך החיים לכל אחד? ואיך כל אחד "צריך" למות?_

זוהי ההתמסרות לחיים. אכן.

את יולדת כמו שאת חיה
את מתה כפי שאת חיה.

אני מעולם לא חשבתי שאני יודעת משהו על המוות.
בשמת, אני תלמידה של בודהיזם (טיבטי). העיסוק העיקרי הוא "התכוננות למוות" (הגדרה שטחית ובעייתית, אבל לצורך העניין)
ולכן חשבתי שאני יודעת, עד שהוא בא לפגוש אותי, כאילו להזכיר לי: "יש לך עוד הרבה מה ללמוד"

העיסוק העיקרי הוא "התכוננות למוות"
אוי זה מצמרר (כמעט כתבתי משהו מקאברי, אבל נוותר).

אוי זה מצמרר
רק בגלל שהתפיסה הפוכה לחלוטין לראיה המערבית את המוות. דווקא לא מצמרר בכלל. קצת קשה להעביר למה דרך האינטרנט.
אם תרצי אני אפנה אותך למקורות. אני עדיין תלמידה בתחילת דרכי, אז זה בעייתי לי להיות "המסבירה".
הקטע הוא להוציא את העוקץ מ"פחד המוות", כשמפסיקים לפחד ממנו, לומדים לחיות כמו האמיץ מהציטוט שלך.
ואז אפשר גם ללמוד באמת לאהוב את מה שיש.

מה שמצמרר אותי זה שמישהי שלומדת התכוננות למוות מקבלת מהחיים מוות כל כך קשה!

שמישהי שלומדת התכוננות למוות מקבלת מהחיים מוות כל כך קשה!
זה לא התכוננות. זה התכוונות.
תחשבי על זה מכיוון אחר - זהו ההתכוונות שלי בחיים כבר הרבה שנים. אז קיבלתי חידוד, קיבלתי נקודת מבט חדשה שלא יכולתי לקבל בשום דרך אחרת. אז נכון שזה כואב (נורא!), אבל היום זה כבר הרבה פחות "לא פייר". (אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני).
ולגבי ה-
מוות כל כך קשה!
את חושבת שיש הבדל ? קשה לאבד אדם בכל גיל. נראה לי שההבדל היחיד הוא מידת יכולתם של הנשארים מאחור לקבל את עובדת מותו של אדם אהוב (או מידת ההפתעה שלהם ממנו, לכן לרוב, כשסבתא מתה, זה כביכול יותר קל, כי היא היתה כבר זקנה, המוות שלה היה צפוי במידה מסויימת).

כשסבתא מתה, זה כביכול יותר קל, כי היא היתה כבר זקנה, המוות שלה היה צפוי במידה מסויימת
אח, לא, מה פתאום, להיפך: הכרתי אותה יותר זמן, אהבתי אותה כל חיי, היא היתה צפויה למות לכל הפחות עוד שלושים שנה, קשה מאוד לחיות בלעדיה. חסר לי מאוד לדבר איתה.
בקיצור: לאבד, תמיד קשה.

"את יולדת כמו שאת חיה" כותבת הרופאה ד"ר נורתרופ בספרה "גופה של אשה, תבונתה של אשה"
לדעתי גם נורתרופ מצטטת ממקום אחר. הספר לא אצלי, אז אני לא יכולה לבדוק מאיפה.

אמא שלי אומרת החיים כ"כ קצרים והמוות כ"כ ארוך.

ובאמת, אנחנו מעט מאוד זמן כאן והרבה יותר זמן לא כאן.

_כשסבתא מתה, זה כביכול יותר קל, כי היא היתה כבר זקנה, המוות שלה היה צפוי במידה מסויימת
אח, לא, מה פתאום, להיפך: הכרתי אותה יותר זמן, אהבתי אותה כל חיי, היא היתה צפויה למות לכל הפחות עוד שלושים שנה, קשה מאוד לחיות בלעדיה. חסר לי מאוד לדבר איתה.
בקיצור: לאבד, תמיד קשה._

ב---ד---י---ו---ק @}

לקבל את זה שהמוות הוא חלק מהחיים והוא נמצא כאן, אין חיים בלי מוות.

אולי החיים הם חלק מהמוות (חלק קטן כזה).

אח, לא, מה פתאום, להיפך: הכרתי אותה יותר זמן, אהבתי אותה כל חיי, היא היתה צפויה למות לכל הפחות עוד שלושים שנה, קשה מאוד לחיות בלעדיה. חסר לי מאוד לדבר איתה.
סבתא שלי מתה בגיל 93 אחרי 3 שנים של אישפוז במין בית זקנים כזה, אחרי ארוע מוחי שלמעשה לא התאוששה ממנו.
המוות שלה היה אנחת רווחה.
האח שלי אמר שהיא החזיקה בכח כ"כ הרבה שנים, כי היא חיכתה שימצאו את הבן שלה, בסוף נגמר לה הכוח והיא הלכה. נדמה לי ששנתיים אחרי זה מצאו את הצוללת, אחרי 30 וכמה שנות חיפושים, אולי אם היא היתה חיה, לא היתה נלווית למציאה הזאת כזאת תחושה של החמצה.
אני חושבת שהיא היתה הראשונה שלימדה אותי שאין מה לפחד מהמוות. הוא יבוא בזמן שלו, שהוא הכי מתאים (ב"תואם" כבר אמרנו?)
לפעמים קשה לנו לקבל את זה שהזמן שהתאים למי שהלך , לא כ"כ התאים לנו, ואנחנו כועסים עליו שהלך.
ללמוד לסלוח זה השעור הכי קשה.

סבתא שלי נפטרה לפני ארבעה חודשים ואני הייתי קשורה אליה מאוד כי היא הייתה כמו אמא שנייה בשבילי, עצם ככה היא הייתה, הייתה לי את אימי הרגילה שיהיה לה רק בריאות עושר ואושר ושתזכה עד 120 שנה, אבל הייתה לי עוד אמא וכיוון שאין לי אבא אז היא באמת הייתה כמו אמא שייה והיה לי גם סבא שהוא היה בינתייים נפלא אבל הוא נפטר לפני שנתיים כמעט- אבל את לא יודעת איזה כאב אני עוברת כול יום מאז שסבתא שלי עזבה אותי ואת אימי ואת משפחתי זה ממש כאב עצום ואין יום שאני לא חושבת עליה שהיא תשוב ואני אשמע אותה מדברת אליי ותאמר לי לבוא ולחבק אותה ולתת לה נשיקה כי הייתי עושה את זה בטיל.
אז גם אני מזדהה איתך עם בכאב ואני אומרת את זה עכשיו בדמעות , כי זה ממש קשה להתמודד עם דבר כזה ואני מבינה אותך לגמרי אבל אני מתנחמת בעובדה שלסבתא שלי כבר לא כואב והיא התאחדה עם סבא שלי.
אז גם לי קשה אבל צריך להמשיך בחיים כי אני יודעת שהקרובים שלנו לא היו רוצים שנמשיך להתאבל עליהם כול ימי חיינו ולא נחיה את החיים שלנו כי זה מה שהיה גורם להם צער אז צריך להמשיך לחיות אבל עדיין לזכור אותם ולדעת שטוב להם עכשיו בגן עדן, מקווה שעזרתי - ילדה שגם חוותה כאב זהה לשלך.

הערב נפל דבר ביישובנו, אני גר בסלעית שהוא יותר ממשפחה! וקרה לנו אסון נורא, ליאורה וניר, זוג מקסים מהיישוב נפגעו בתאונה מחרידה כאשר רכבו כדרכם על האופנוע הגדול שלהם, ומשאית פגעה בהם למוות! נותרו שלושה ילדים, שנים מהם נשואים ואחת אחרי צבא, הילדה הגדולה לפני לידה שהיתה אמורה להעניק לליאורה וניר נכד/ה ראשון/ה - כמה עצב

וכמה חבל.

הערב נפל דבר ביישובנו

עצב ללא גבול...

כבר המון המון זמן שאני חי בתודעה של לא לפחד מהמוות. "הוא יגיע" אני אומר לעצמי בחצי חשק אליו... יש משהו מפתה במוות. שלוות עולמים.
אבל.. בזמן האחרון אני מרגיש רצון כן גם לפחד מהמוות. להרגיש את החיים. יש משהו מדחיק ובורח (לדעתי\אצלי לפחות) ב'לא לפחד', בהתכוונות אליו, אל המוות. אני מרגיש שצריך להרגיש גם את חיוניות ונצרכות החיים (כאן. עכשיו).

<הרהורי שעת לילה מאוחרת>

חיים ומוות טובים לכולם

לא קראתי מהתחלה.. מבטיחה לעשות זאת עוד מעט.
שמחה שמצאתי את הדף הזה.
פעם שאלתי את עצמי, האם צריך למות כדי לחיות??
ככה ב"אמצע החיים", כשהחלטתי לעשות חשבונות נפש נוקבים עם עצמי, תהליכי סליחה, חוויות מתקנות ועוד כל מיני... החיים בקצוות התישו אותי. אחת המסקנות היתה שצריך לפרק כדי להרכיב מחדש, וזה לקח אותי ישר למקום הזה של למות כדי לחיות.
טוב, עכשיו אקרא הכל מהתחלה..

הערב נפל דבר ביישובנו,

צר כל כך!

"הכל בתואם".
החיים הם לא אחרת ממה שהם. הם לא כמו שהיית רוצה. הם כמו שהם מתאימים לכל אחד.

לא. לא. לא.
נכון - החיים הם בדיוק מה שהם. הם לא מה שהיית רוצה.
אבל - הם לא כאלה שמתאימים. ולא כאלה שמכוונים מלמעלה. ולא כאלה שיש להם הסבר, גם אם אנחנו לא מבינים.
הם לא בתואם.
לא במוות של ילד.

אבא יקר,

מניסיוני, אכן, אובדן של ילד משאיר את כל סימני השאלה פתוחים ומערער אותנו עד היסוד. נראה בלתי סביר וכל-כך כל-כך לא מתאים ובלתי אפשרי.

שולחת לך ולמשפחתך הרבה הרבה כח ואור ההסברים והתובנות יגיעו, אם בכלל, רק אחרי הרבה הרבה אבל וכאב

רסיסים יקרה,

תודה, והשתתפות בצערך שלך.
האם את אומרת שאצלך הצלחת למצוא הסבר? האם נשארת כפי שהיית? האם חזרת לעצמך?

לא, לא נשארתי כפי שהייתי, לעולם לא אהיה מי שהייתי, אך אין בי כעס או טינה על כך. האובדן הצמיח בי המון דברים, ופתח בי ערוצי כאב חדשים ורבים, שפתחו וכוונו בי המון המון דברים. האובדן שינה את כל חיינו, כמשפחה, כהורים, כאנשים, כבני אדם.
אני יודעת היום להגיד שכל מה שקורה קורה לטובה, אפילו האובדן הנורא שחוויתי וחווינו. אין לי ספק, לו הייתי יכולה, הייתי מחזירה את הגלגל לאחור, ומוותרת על כל הדרך שעברנו מאז, רק על מנת לאחוז בבתי החיה. אבל כיוון שהדבר הזה אינו אפשרי, אין לי אלא להרפות ולנסות להפיק מהאובדן הזה את המירב שאפשר, ומסתבר שאפשר.

אני לא יודעת אם החוויה שלך ושלכם טריה או לא, אבל נשמע לי שיש בך את הרצון ואולי הצורך לפתוח את הדברים ולחלוק אותם, אולי לא בהכרח במדיום הזה. אני אשמח מאד לשתף אותך באופן אישי, טלפונית, באי-מייל או פנים אל פנים ולנסות לעזור במעט, אם בכלל.

שוב, אני שולחת לך ולמשפחתך הרבה הרבה כח ואור, כי לפעמים החושך עצום כל-כך ובא רק לשקוע ולמות בתוכו, איתו.

תודה רסיסים.
לא הייתי בטוח מה אני רוצה, אבל הפנייה שלך באה ממקום טוב ואמיתי.

האימייל שלי הוא z yakov@bezeqint.net

אחותי חייתה עם מחלת הסרטן כעשר שנים ומצבה הגופני כבר היה חמור מאוד.
חרף מצבה הקשה החליטו , היא ביחד עם אחותי השניה ,להעניק לי מתנת יום הולדת - נסיעה משותפת לשלושתנו לשבוע ימים לברצלונה .
הייתי המומה . באמת היא מתכוונת לנסוע ?
עברו חודשים ולא יכולנו לממש את ה'מתנה' עקב עליות ומורדות במצבה וטיפולים קשים .
כאשר הוקל מעט הודענו על הנסיעה .
הגיעו אלינו (אלי ואל אחותי השניה) משלחות של נשים חכמות ומעולות מחברותיה של אחותינו להניא אותנו מן הנסיעה . אחת מהן אמרה גם : זה חוסר אחריות , אתן תחזרו איתה בארון .
רק הרופא שלה שבאמת ידע עד כמה גרוע המצב אמר לנו : סעו . הוא צייד את אחותי במסמכים הנחוצים ואמר שבכל בית חולים יידעו מה לעשות איתה .
כולנו ידענו היטב הכל אבל לא דברנו על המוות . (אני מצטערת על כך . )
קשה לי לתאר לך את מידת העליצות , השמחה , ההומור והצחוקים שידענו כל זמן הטיול . החזקנו משטר של מנוחה אבל לא החסרנו מעצמנו שפע חוויות .
נסענו למונסראט , היכן שיש מנזר ובו מקהלת ילדים אשר פעילה ללא הפסקה מן המאה ה-12 .(הילדים כמובן מתחלפים .. ) .
אחותי , שהייתה זמרת מקהלה רוב שנות חייה אמרה לי לא פעם שיש לה זיכרון מחיים קודמים כילד במקהלה כזאת . וכמה שנים אחר כך חזרה באוזני שוב על אותו זיכרון ודייקה שהיא חושבת שזה היה במונסראט .
נכנסנו יחד איתה . היא הייתה בכסא גלגלים . שמענו ביחד את הזימרה . ואז היא בקשה מאיתנו להישאר שם ,להיות עם עצמה. חיכינו לה בחוץ.
היא שהתה שם כמעט שעה. כשניגשתי אליה פניה היו שטופי דמעות . היא אמרה לי : עכשיו אני מסודרת .
חזרנו לארץ . אחותי חייתה עוד שנה שלמה מאז הטיול . עבדה , לימדה , גידלה את ילדיה וכמובן שרה והופיעה עם המקהלה.
למקהלה היו הופעות באבו-גוש באוגוסט . אחותי הפסיקה מדעת את הכימו מתוך הבנה שאיננה מסוגלת לכך יותר. והלכה לעולמה בספטמבר .
כאמור לא שוחחנו על המוות . במבט מאוחר , מרחוק ברור לי שהיא חייתה עם שמחת-חיים ומתה בקבלה , אך לא בשמחה .
בעקבותיה , אמי , כשהתגלה בגופה סרטן סירבה לכימותרפיה והוחזקה באמצעות דיקור וצמחי מרפא סיניים . איתה שוחחתי . היא זו שאיפשרה לי לשוחח איתה . היתה פותחת בדיון מתוך רצון לשמוע את המושגים 'מעבר ' , 'עזיבת הגוף' , 'תקשורת של מעל ומעבר ' וכד' .
תודה @}

מקשיבה לך

קוראת אותך וקוראת גם את הספר "המוות חשוב לחיים".
שולחת לך חיבוק ענק.

כאן איתך

מוכנה להרים את הכפפה. אם לא תזרקי, אזרוק משהו בעצמי בערב, כיהי לי זמן לכתוב באריכות ולחשוב לעומק.

מעניין,
במקום לרצות למחוק את המילה מוות מכל מקום שהוא מבצבץ (וכשרוצים למחוק אותו הוא פשוט מבצבץ מכל מקום אפשרי בלי הפסקה) אני אעמוד בַמָקום, אפסיק לרוץ ואסתכל לו ישר בעיניים. אוהבת את הגישה.
תמשיכי...

גם אני כאן. גם אותי מעסיק המוות ובהתאמה החיים.

יש שיר של סוזן וגה
http://www.azlyrics.com/lyrics/suzannev ... heeye.html
אני חושב גם כמו הדמות בשיר.
יש סכנות בחיים ,אבל מי שלא מפחד מהן זוכה לפחות לחיות בעודו בחיים,

http://www.fridmanbooks.co.il/ProductIn ... ZgodYHmblA
חוויה מפחידה של מוות קליני

רק רוצה להגיד תודה על כל התגובות, בהחלט לא היה צפוי.
מיד אחרי שפתחתי את הדף הזה הלך לי האינטרנט וחיברו אותי מחדש רק אתמול בלילה לכן לא יכולתי להיכנס או להמשיך.
עכשיו נכנסת השבת והחג אז אני מקווה להמשיך שבוע הבא...

גם אני פה ובינתיים חג שמח, שבת שלום

וכשרוצים למחוק אותו הוא פשוט מבצבץ מכל מקום אפשרי בלי הפסקה
הא, אבל זה הבסיס של מדיטציה. ברגע שאומרים לך לא לחשוב על משהו, ישר זה ייתקע לך במוח. המוח שלנו לא יודע מה זה לא, אם חושבים על משהו זה נישאר. לכן להגיד למוח לא לחשוב על מוות זה לא ממש אפקטיבי. ניסוי: תגידי למוח לא לחשוב על פילים ורודים, ותראי לבד כמה פילים יעברו לך בראש.

עדינה, אני רואה שאחרי התגובה האחרונה שלי נפסק הדיון. אם התגובה שלי לא הייתה בונה אלא מפריעה לדיון, תרגישי חופשי למחוק אותה.

אני קוראת כעת ספר קטן ונפלא בשם "הרשו לי לדבר איתכם על המוות" של בארי לונג שהיה מורה רוחני באוסטרליה ומת ב 2003 מסרטן.
הספר מורכב מקטעי שיחות שלו עם מבוגרים וילדים ומיומנו האישי בנושא המוות.
ובסוף הספר יש כתבים שהוא כתב תוך כדי תהליך המוות שלו עצמו.

דבר אחד שהוא כותב בספר הוא שאנחנו לא מתמודדים עם עובדת המוות בחיים. אנחנו ממעטים לדבר על זה או לגעת בנושא ואז אנחנו מגיעים למוות של עצמינו או של מישהו קרוב לנו בפחד נוראי, בהלם, בהפתעה גמורה...
אני אצטט חלק קטן-
_מאז שהיית ילד ושאלת את שאלתך הראשונה אודות המוות, החיים מנסים להראות לך שוב ושוב שזהו עולם של מוות. אבל אין ביכולתך לחדור מבעד למחסום דמיונך - מבעד להפרעה הנפשית המספרת לך שזהו עולם של תקווה. אין תקווה בעולם התקווה היחידה היא לראות זאת.
כמובן, מאחורי העולם הזה קיים עולם האלמוות של החיים שמעבר למוות - בן אלמוות כמו הדרורים שתמיד כאן. אבל עד שתבין שכל דרור מת, שכל חיית מחמד שעליה בכית כילד אינה שונה מהאדם שאתה אוהב עכשיו, לא תוכל לקחת חלק בחיי האלמוות שאינם נקטעים במוות - ולכן אין בהם אבל.
...להיות אחראי משמעו לעורר את אהוביך להתחיל לדבר בגלוי על המוות. זוהי אהבה אמיתית. שכן אם אתה באמת אוהב אותם, איך תוכל להניח להם לעבור דרך מסכת הייסורים והיגון שמותך יעורר בהם?
אל תרשה למוות להפתיע אותם. העלה את הנושא לשיחה במשפחה. דברו יחד על המוות ממש כפי שאני מדבר איתך עכשיו..._

אז אני אתחיל בזה למי שלא מכיר אותי כבר, שאמא שלי כרגע נמצאת בתהליך המוות שלה. נראה שלא נותרו לה יותר מכמה ימים, למרות שעם אמא שלי כמו בכל החיים שלה גם תהליך המוות שלה הוא יוצא דופן (כך אומרים אנשי ההוספיס לפחות) ואי אפשר לדעת כלום. היא לא אכלה כבר שלושה חודשים והיא עדיין כאן.
היא גילתה שיש לה סרטן בשד לפני כשלוש שנים. היא טיפלה בעצמה והחלימה בדרך אלטרנטיבית אבל אז הסרטן חזר ובגדול והיא עשתה כימוטרפיה ושוב החלימה בצורה שהפתיעה את כולם ואז בראש השנה (אחרי שהיא חזרה מביקור כאן בארץ שבו היא היתה בלידה של הבת שלי) היא התקשרה להודיע שמצאו סרטן במח שלה והיא לא רוצה יותר שום טיפולים.

הסיבה שהבאתי את הקטע הזה מתוך הספר של בארי לונג הוא בגלל שאני מאד מאד מזדהה עם מה שהוא אומר שם.
אני לא בטוחה אם מישהו שעדיין לא חווה מוות מקרוב יכול להבין על מה אני מדברת אבל אצלי המוות של אמא שלי מעורר אצלי חזק מאד את פחד המוות שלי.
הפחד מהמוות של עצמי ושל אילו שקרובים אלי ואהובים עלי.
עד הזמן הזה המושג "מוות" היה לגמרי טאורטי מבחינתי, משהו שקורה רק לאחרים ולא נוגע לי מחוץ למחשבות כמו - "וואו, איזוהמסכן או מסכנה הוא או היא... אני לא יודעת איך אני הייתי עוברת דבר כזה..." אבל מסתבר שלא באמת ידעתי שאני בעצמי הולכת למות יום אחד.
לא ידעתי את זה ברמה שהיום אני מבינה וחווה את זה.

הייתי בארה"ב עם אמא שלי עכשיו במשך שלושה שבועות ושם הזדמן לי להיות עדה לתהליך המוות שלה, לכליון הגוף הפיזי. לפרידה האיטית של מי שהיכרתי כאמא שלי, מהעולם הזה מהחיים האילו, ממני, כמו שרק המח הקטן שלי יכול להבין אותם.
זה היה בשבילי לעיתים קשה מנשוא, מבלבל ומפחיד.
רב הזמן רק להיכנס לחדר שלה דרש ממני כל פעם מחדש לקחת נשימה עמוקה, לאזור אומץ ורק אז לצעוד פנימה.
ועשיתי את הדרך הזאת אל תוך החדר שלה כל יום כל היום שוב ושוב ושוב וזה לא נעשה לי יותר קל.

למה המפגש הזה עם המוות הוא כל כך מפחיד?
(אולי לא לכולם, אני מנסה לברר את הדברים עם עצמי).

טוב, צריכה להפסיק כאן. הילדים קוראים...

שחף, כתבנו יחד.
הכל בסדר, פשוט אין לי הרבה זמן להגיע למחשב לאחרונה.

למה המפגש הזה עם המוות הוא כל כך מפחיד?
רק רציתי להסביר שאני מנסה להבין לעומק מה מעורר בי המוות.
איך הידיעה שהמוות הוא מציאות בדיוק כמו החיים שלי ברגע זה משפיעה על היומיום שלי?

אני ראיתי את אמא שלי הולכת לקראת המוות שלה במודע ובהכרה וראיתי כמה זה הפחיד אותה. איזו חרדה זה עורר בה וגם בי ויש בי איזה רצון אולי אובססיבי להמשיך לגעת בנושא בדבר הזה, דווקא בגלל הפחד שלי מזה. אני רוצה לדשדש בו, להסתכל לתוכו, להיות בו.
קשה לי למצוא את המילים הנכונות לזה אבל יש לי איזו תחושה שבמוות, שם שם טמון איזה מפתח לחיים.

קשה לי למצוא את המילים הנכונות לזה אבל יש לי איזו תחושה שבמוות, שם שם טמון איזה מפתח לחיים.
אני כל הזמן מרגישה שאני מגיעה למשפטים קלישאתיים ואז אני רוצה להסביר.
אני חושבת שיש כל כך הרבה במוות שאנחנו לא מבינים, שהוא נסתר שאנחנו מפחדים ממנו ודווקא אם היינו אולי מעזים לשהות שם יותר אולי היינו יכולים לחיות יותר טוב, להבין משהו על החיים שאנחנו לא מבינים עדיין.
אני לא בטוחה בשום דבר שאני כותבת אבל מאז המפגש הזה עם תהליך המוות של אמא שלי אני מרגישה כאילו נפתח בפני עולם שלם שהיה נסתר ממני עד היום ואני יודעת שהוא תיכף יסגר עם מותה ואני עלולה לחזור לחיים הרגילים שלי כמו שהם היו ולשכוח מהזמן הזה ןמעוצמת הרגשות שהם העלו בי עד שינחת עלי שוב מוות של עוד מישהו או של עצמי ושוב להיות מופתעת ולא להאמין שזה באמת קורה וכל עולמי יתהפך...

אני רוצה להבין איך החיים והמוות יכולים לחיות זה לצד זה מבלי שיהיה צורך להפריד ביניהם, להסתיר האחד את השני.

אני אתן דוגמה מוחשית.
כשהייתי עם אמא שלי עכשיו, רב הזמן היא היתה שוכבת במיטה בחדר שלה ולפעמים היא יצאה לסלון ושכבה על הספה לידינו בוהה בטלויזיה...
היא שוכבת שם וגוססת, יודעת בודאות שהמוות שלה הוא רק עניין של כמה שבועות והיא כבר לא תהיה איתנו (לא בגוף הפיזי הזה לפחות) ואנחנו הילדים שלה, האחים שלה, אבא שלה... מתנהלים כביכול כרגיל, מבשלים, מנקים, מפטפטים, אוכלים (דבר שהיא כאמור לא עשתה כבר חודשים)...
זה היה הדבר הכי מבלבל בשבילי.
לפעמים היה לי ממש לא נעים לצחוק לידה למשל.
או לשבת מול הטלויזיה יחד איתה ופתאום עולה פרסומת על גילוי מוקדם של סרטן השד יכול להציל חיים...!

זה לא שהיינו בבית החולים ששם יש אווירה של חולי, סכנה, דאגה...
אנחנו היינו בבית, כולנו יחד, אמא שלי ושבעת הילדים שלה, בית מלא חיים ועכשיו גם מלא מוות.

שליחה על ידי גלי* » 15 דצמבר 2009, 13:41

וזה עוד יותר קשה כשהמוות הוא לא צפוי, שאשה, אמא לילדים קטנים תחלה ובתוך שנה תיכחד.
כמה שזה מטלטל. ומאז הפחד לא מרפה ממני, אין יום שלא חושבת עליה ועל משפחתה.

לא היה לי זמן לקרוא הכל אבל גם ממליצה לך בחום לקרוא את הספר ""המוות חשוב לחיים". של אליזבט רוס קובלר שהיא פסיכיאטרית דרך אגב וגם מכנים אותה הכוהנת (ויש יגידו הלא שפויה..) של המוות.
זה ספר שאפשר לקרוא אותו מהר, הוא לא כבד או מסורבל. בהצלחה!

שליחה על ידי מ_י* » 15 דצמבר 2009, 13:50

אנחנו היינו בבית, כולנו יחד, אמא שלי ושבעת הילדים שלה, בית מלא חיים ועכשיו גם מלא מוות.
קוראת בדמעות.
הלוואי שאני אזכה להיות לקראת מותי בבית, כולנו יחד.
הזכיר לי את התמונה מתוך האדמה הטובה, כאשר האשה הראשונה שוכבת גוססת ומקשיבה להמולת נישואי בנה מהחדר השני, מרוצה מכך שהאירוע מתנהל כמו שצריך. אני תמיד בוכה בקטע הזה.
רציתי להעתיק לך אותו כאן אבל כמובן לא מוצאת את הספר... אם אמצא אחזור לכאן.

אני רואה את עצמי כמי שמאד מחוברת לעובדת המוות, וגם בעלי. זה מאד חזק אצלנו, הכל מרגיש זמני. זה משפיע על תחושת הבעלות, על מוטיבציות, על הרבה מאד דברים בחיים.

מרגישה שיש לי המון מה לכתוב אבל כבד לי.

מכירה את הספר "החוף הרחוק ביותר" מסדרת ארץ ים?

שליחה על ידי רתם* » 15 דצמבר 2009, 15:19

אמי נפטרה בבית לפני שנתיים. זוהי זכות אדירה למות בבית, מדברים כאן הרבה על לידת בית (אין לי נסיון בכך) אבל מוות בבית יכול להיות כ"כ שונה ממוות בבי"ח. התקופה הזאתי לפני המוות שבה ברור לגמרי לאן הדברים הולכים היתה בשבילי תקופה מכוננת. מצטערת עד היום שלא אמרתי כמה דברים לאמי, היא היתה צלולה ומדברת עד לרגע מותה. מודה כל יום על הזכות להפרד ממנה כשהיא מתה וידה בידי ברגיעה ובלי פחד. למרות שהיתה אופטימית חסרת תקנה דיברנו הרבה על המוות ו"תיכננו" אותו. תיכננו שיהיה בבית ושתהיה לנו שליטה מירבית על המתרחש ומינימום התערבות מבחוץ. בימיה האחרונים עוד ישבה בכורסה ודברה עם חברים, ראתה סרטים, והיתה מוקפת באוהביה.

עדינה יקרה, תודה על פתיחת הדף.
בתקופה האחרונה המוות מציץ אלי מכל פינה (כך לפחות בתחושה שלי). סבתא שלי מתה לפני כחודשיים וכמה תלמידים שלי (אני מלמדת קבוצה של חולי סרטן) מתו בחודשים האחרונים. אני מוצאת שזה מהדהד בתוכי בחרדה גדולה. כאילו אין לי בעיה להבין שאנשים סביבי מתים אבל אני לא מצליחה להפנים את הידיעה הזו לגבי עצמי וזה לוקח אותי לתוך לופ של חרדות ממחלות, תאונות וסכנות כאלה ואחרות. אני מנסה להתבונן במחשבות האלה בצורה נקייה ככל האפשר אבל מגלה פעם אחרי פעם שהחרדה אוחזת אותי ולא מאפשרת לי בינתיים להעמיק את ההתבוננות שלי.
אני מבינה שמשהו בי נמשך להתעסק בזה, יש לי איזו תחושה שבמוות, שם שם טמון איזה מפתח לחיים. בדיוק כפי שאת כתבת.
ברור לי שאנחנו חייבים להתמודד עם זה. דווקא מתוך הליווי של אנשים בתהליך גסיסה אני רואה את ההתנגדות והפחד. את חוסר היכולת להעלות על דל שפתיים את רעיון המוות וזה כל כך מוזר ומפתיע לפעמים שמתחשק לי לגשת לאותו אדם ובעדינות "לנער" אותו להגיד לו/לה חבוב, יש סיכוי לא קטן שתוך כמה חודשים תמות, האם אתה מרשה לעצמך לחשוב על זה?

תודה עדינה על הדף.
בתקופה האחרונה אני די חוקרת עם עצמי את נושא המוות. מדהימה אותי הטיבעיות שהילדים מקבלים את זה. עד שאנחנו "הורסים" להם את זה עם הפחדים שלנו. האמת שמשם התחילה החקירה שלי. מהשאלות שלהם והרצון שלי לתת להם את התשובות בלי הפחדים שלי. ואולי גם לעבוד על הפחד שלי מהמוות שלי.

אני זוכרת שהייתי ילדה קטנה. אהבתי לשבת עם עצמי ולחשוב מה יקרה אחרי שאמות (הרי אסור היה לי להזכיר את המילה מוות בבית. הנושא מאוד העסיק אותי ולא היה לי עם מי לדבר על זה) וכל הזמן הייתי נתקלת בתחושה ובמחשבה. מה אני לא אהיה יותר. אני לא אראה יותר כלום, אני לא אהיה קיימת. זה הדהים אותי איך זה אפשרי. אבל הייתי חושבת על זה שגם לפני שנולדתי אין לי ידיעה מודעת שהייתי או שמעתי או ראיתי...

אני מאמינה באלוהים. בתפיסה מאוד מסויימת שיש לי עליו. אני ממש אבל ממש לא מאמינה בדתות למניהם. לכן אני בחקירה עם עצמי.

החוויה הכי קרובה שהיתה לי לחוויה לאחר המוות, זו סבתא שלי שנפטרה לא מזמן. אבא שלי לקח אותה לבית החולים, היא היתה נכנסת ויוצאת הרבה מהבית חולים. הוא היה שם איתה לבד והתקשר אליי בלילה ואמר לי את המצב, ואמר לי שאין צורך שאני אבוא. אני חזרתי למיטה, והנה סבתא שלי הופיע שם בדמות צעירה שלה שלא הכרתי קודם. (בדיאבד הסתבר שהיא הופיע בדיוק בזמן שהיא נפטרה) ולא הניחה לי (כמו שרק היא יכולה לעשות) עד שיצאתי מהמיטה ונסעתי לבית חולים. הגעתי בדיוק ברגע שהרופאים הודיעו לאבא שלי. ואז הבנתי למה היא רצתה שאהיה שם. בשבילו! היא המשיכה למחרת לבקש ממני למסור מסרים לבת שלה...

רציתי להגיד בעניין המוות הוא שהוא כל כך מזעזע אותנו וזר לנו בגלל שברמה העמוקה והאמיתית,
אין דבר כזה מוות!!!
המוות לא מרגיש לנו חלק מהחיים בגלל שהנשמה לא מתה. לעולם!
היא עוזבת את הגוף ועוברת לגוף אחר או למקום אחר אבל בגלל שהיא ניצחית, לא נולדת ולא מתה,
אנחנו כל כך לא יכולים להתחבר לעניין הזה וכשזה קרוב אלינו זה שורף כמה שזה כואב...

_למה המפגש הזה עם המוות הוא כל כך מפחיד?
(אולי לא לכולם, אני מנסה לברר את הדברים עם עצמי)._
אוהו, לכולם. ועוד איך לכולם. למה? כי זה סופי ולא ידוע. פשוט, לא? אנחנו לא רוצים להיפרד מכל מה שיש לנו: חברים, משפחה, ביטחון, כל מה שצברנו בניסיון להרגיש שאנחנו שולטים בחיינו.

חבוב, יש סיכוי לא קטן שתוך כמה חודשים תמות, האם אתה מרשה לעצמך לחשוב על זה?
מהניסיון המועט שלי, הרבה אנשים מרשים לעצמם לחשוב על זה, אבל אף אחד לא מוכן לדבר איתם על זה. אם הם מתחילים לדבר על המוות מיד משתיקים אותם ואומרים להם אל תדבר שטויות, אתה תבריא והכל יהיה בסדר. והם מאוד אומללים מזה. יש אפילו סיפורים על אנשים שחיכו שכולם ייצאו מהחדר כדי למות, כי הנוכחות החרדה והלחוצה של בני משפחה לא נתנה להם למות בשקט.

אני לא יודעת אם המוות הוא מפתח לחיים, אבל הסופיות של החיים שלנו מגדירה בעצם את הכל, לא? אילו הייינו חיים לנצח, לא היתה לנו שום מוטיבציה לעשות שום דבר. לפחות לא עכשיו במקום אחר כך, נגיד. וכאשר מודעים לעובדה הזאת, זה נותן עוד דרייב, עוד תמריץ גם לעשות דברים וגם לקחת את הדברים בפרופורציות. לעשות דברים משמעותיים, בעלי ערך, כדי שנוכל למות בשלווה, ללא פחד וללא חרטה. הבודהיסטים למשל אומרים, כאשר אנשים רבים ביניהם, שזה כאילו ששתי כבשים שעומדות בתור בבית המטבחיים יתחילו לריב אחת עם השנייה. זה קצת בוטה, אבל הלוא כולנו נמות, אז למה להתחיל לריב בזמן שנותר לנו? מוטב להתרכז באהבה (סליחה בעד הקלישאה) -- רגש בעל ערך.

למרות שלא פיצחתי את זה עדיין, אחד הדברים המשמעותיים בשבילי שהבנתי בזמן האחרון היה לגבי הקשר בין חרדת מוות, לתחושה של חוסר אונים.
כשאתה יודע מה כדאי לעשות, גם אם קשה לך מאוד,
כשאתה מרגיש שאתה יכול לעשות משהו ויש לך כיוון, אז אין כל כך מקום לחרדה, יש חיים.
איפה שאתה נתקע ומרגיש שאין מה לעשות, כשאתה חי בתחושה של חוסר אונים, החרדה חוגגת.
החרדה היא לא הסחרחורת של החופש,
להפך
היא היאוש שבשעבוד
שיעבוד על ידי עצמך, השעבוד של האין מוצא, אין לי השפעה, אני לא יודע.
רובנו חיים בתחושה של חוסר אונים.

אולי להתמודד עם המוות, מוות של מישהו שמכירים, קשה לנו כל כך גם כי זה מציף איכשהו את התחושה הזו של חוסר אונים.

אה, וגם זה
אפרופו "לדבר על זה".

הקוסמת מארץ עוץ מאיפה את יודעת את זה? האם חווית את זה? או מישהו אמר לך שזה ככה ואת בוחרת להאמין לו?
פשוט אני חושבת שלהאמין לסיפורים שמישהו אמר לנו שהם נכונים, זה שוב צורת התמודדות עם פחד המוות. לא?
את רוצה לשתף אותי?

הי אסנת.
אני לא זוכרת את הרגע שבו הבנתי שהנשמה היא ניצחית. הייתי ילדה וחקרתי את עניין גלגול הנשמות.
קראתי את כל הספרים בעניין והלכתי לדבר עם כל מיני אנשים ומורים שאישרו לי את זה.
אני כיום יודעת את זה בוודאות למרות שאין לי הוכחות.
זה כלכך הגיוני שאנחנו לא באים לכאן טבולה ראסה. (מקווה שככה כותבים את זה).
הרבה פעמים חלמתי את הגלגול הקודם שלי וגם קרו לי המון דברים שהוכיחו לי. אני אספר לך מקרה אחד קטן.
אחרי שהשתחררנו מהפגיה חזרנו הביתה. אני אבי והילה נשכבנו במיטה - לראשונה ביחד.
היתה לי תחושה מוזרה שאנחנו סופסוף מתאחדים אחרי שהופרדנו בחיים אחרים. לא שיתפתי את אבי כי
הייתי בטוחה שזה לגמרי שלי.
באותו רגע גם הוא הסתכל עלי בצורה מוזרה. אמרתי לו "אתה מרגיש את מה שאני מרגישה???" והוא ענה לי "כן".
אז חקרתי אותו כמובן לפני שסיפרתי לו והוא אמר אותו דבר!!!
זו היתה תחושה חזקה שקשה להעביר למילים... והיו עוד המוןןןןןן המוןןןןן מיקרים כאלו במהלך חיי...

קטע מהספר של ביירון קייטי, שציטטתי פעם ב-בלוג מוות:

" כשהנפש חושבת על מוות היא מביטה בשום דבר ואומרת שהוא משהו, כדי להימנע מלחוות את מה שהיא – הנפש – הינה למעשה. עד שלא תדעו שמוות שווה לחיים, תמשיכו לנסות לשלוט בכל מה שקורה, וזה תמיד יכאב. עצב לא קיים ללא סיפור שמתנגד למציאות.

הפחד מהמוות הוא מסך העשן האחרון של הפחד מאהבה. אנו חושבים שאנו פוחדים מהמוות של גופנו, אף שאנחנו בעצם פוחדים מהמוות של זהותנו. באמצעות החקירה, כשאנו מבינים שהמוות הוא רק תפישה ושגם זהותנו היא תפישה, אנחנו מגיעים להכרת מהותנו. זהו סופו של הפחד.

מוות הוא רק תפישה. אובדן הוא עוד תפישה. הייתי בחדר הלידה כשנולד נכדי רייס. אהבתי אותו ממבט ראשון. אחר-כך קלטתי שהוא לא נושם. הרופא נראה מודאג ומיד החל לעשות משהו עם התינוק. האחיות קלטו שהנהלים לא מועילים וניכר היה שמתח ופאניקה משתלטים על החדר. שום דבר ממה שעשו לא הועיל – התינוק לא נשם.

ברגע מסוים רוקסן הסתכלה אל תוך עיניי, ואני חייכתי. כעבור זמן היא סיפרה לי: "נכון שיש לך חיוך כזה לפעמים, אמא? כשראיתי אותך מביטה בי כך, השתררה בתוכי שלווה. אפילו שהתינוק לא נשם, זה היה בסדר מבחינתי".
הסיפור שלי הוא שכעבור רגע נכנסה הנשימה אל הנכד שלי ושמעתי אותו בוכה.

אני מרוצה מכך שהנכד שלי לא היה חייב לנשום כדי שאוהב אותו. הנשימה שלו היא העסק של מי? לא שלי. לא היה בכוונתי להחמיץ אף רגע שלו, אם הוא נשם ואם לא. ידעתי שגם בלי אף נשימה אחת הוא חי חיים מלאים. אני אוהבת את המציאות. לא את מה שהפנטזיה מכתיבה, אלא את הדברים כמו שהם, ברגע הזה. "

מסכימה. לא הגענו לכאן "טאבולה ראסה" !

_כשאתה מרגיש שאתה יכול לעשות משהו ויש לך כיוון, אז אין כל כך מקום לחרדה, יש חיים.
איפה שאתה נתקע ומרגיש שאין מה לעשות, כשאתה חי בתחושה של חוסר אונים, החרדה חוגגת._
אני מרגישה ממש ההפך. העשייה הבלתי פוסקת מכסה על חרדה. איפה שאפשר לעזוב ולהרפות, להסתכל לחוסר האונים שלנו בעיניים, שם היא נעלמת, החרדה.

אני מנסה לנסח כאן משהו שקשור לזה ולדודה שלי שמתה מסרטן לפני כמה שנים, ולא מצליחה לעשות את זה בלי שזה יישמע כאילו אני חושבת שלמישהו יש שליטה על המחלה שלו או אשמה. אז זה לא מה שאני רוצה להגיד. אבל אני כן בתחושה שמה שנקרא המאבק או המלחמה בסרטן, או העשייה הנמרצת, או כוח החיים החזק, שאפיינו מאוד את דודה שלי, וגם מאוד עוררו את הערצתי לה, אולי הם לא התשובה.
כל פעם היא ניצחה, וכל פעם הסרטן חזר. 21 שנה, שבע פעמים. ובסוף הוא ניצח.
אז אולי, מה שנדרש הוא שינוי עמוק ומהותי של תפיסת השליטה שלנו. אולי מה שנדרש הוא דווקא הוויתור וההרפיה והקבלה והיכולת להסתכל לחוסר האונים ולחוסר השליטה שלנו בעיניים.
אבל נדרש למה? מה היה משתנה? שוב אשליה של שליטה. בעיקר אני נורא רוצה לחשוב שיש דרך להתגבר על זה, להערים על זה. ועיקר השיחה שלי עם המוות היא להבין שאין.

והאמונה בגלגולים היא בעיני פשוט עוד דרך להרגיע את הפחד. כמו גן עדן. כמו העולם הבא. כמו רוב הדרכים המקובלות על בני אדם בכל הזמנים להימנע מלהישיר מבט אל הלא כלום המצפה להם.

טוב, כתבתי עכשיו כמה זמן ובטעות מחקתי הכל.
אז פעם אחרת. בנתיים פשוט תודה לכולם, קראתי הכל ואני מאד רוצה לכתוב ולהגיב ברגע שיהיה לי שוב זמן.

תודה קוסמת על התשובה (-:
אני מחפשת את החוויה בגוף ראשון. כי לפעמים אני חושבת לעצמי שכל הספרים והאמונות הדתיות למניהם, שמדברים על החיים לאחר המוות. הם כמו ש לילה טוב ניסחה.
והאמונה בגלגולים היא בעיני פשוט עוד דרך להרגיע את הפחד. כמו גן עדן. כמו העולם הבא. כמו רוב הדרכים המקובלות על בני אדם בכל הזמנים להימנע מלהישיר מבט אל הלא כלום המצפה להם.

כי למעשה גם חיות מפחדות מהמוות. כשהן בסכנה הן פוחדות מאוד והפחד שומר עליהן. לכן נראה לי שמוות זה משהו שאנחנו אמורים לפחד ממנו, כי הפחד מהמוות משמר את החיים. ההבדל היחידי ביננו לחיות הוא שאנחנו מתעסקים במוות כל הזמן מה שמניע את חיינו כולם מפחד. מה שלא קורה אצל חיות, הן מפחדות ממוות רק כשהן בסכנה.
תודה אהבת עולם. אני מאוד אוהבת את העבודה של בירון קייטי.

רציתי להגיד תודה ל אנד לוסיה על הקטע המקסים והמרגש!

ו תודה אהבת עולם. אני מאוד אוהבת את העבודה של בירון קייטי. (מאיזה מהספרים שלה הקטע הזה לקוח?)

לא יכולה לכתוב יותר עכשיו, ילדים , חברים, בלגן...

שליחה על ידי א'* » 17 דצמבר 2009, 11:12

עדינה יקרה! אני מרגישה שהנושא הזה מעסיק אותי מגיל מאד צעיר. אני מזדהה עם מה שאת אומרת שבמוות נמצא מפתח להבנה וחויית החיים עצמם. לאחרונה יצא לי הרבה ליקרוא את רודולף שטיינר (אבי האנתרופוסופיה ) בהתייחסויות שלו למוות. ספרים כמו: " עיצוב גורל וחיים לאחר המוות" וגם "מקור הסבל, מקור הרוע, המחלה והמוות". הוא מדבר מתוך התנסויותיו וגם אם אינני חווה את זה בעצמי יש לי תחושה שאמת עמוקה נובעת מדבריו. למשל (בספר הראשון שציינתי) הוא מדבר על משמעות המוות של אדם קרוב ובאיזה אופן בעצם הקשר שלנו עמו מתחזק כאשר הוא עוזב את גופו ויוצא אל עולמות הרוח. שטיינר יצא מנקודת הנחה (שאליה הגיע מהתנסות ישירה שלו) שהאדם איננו מת באמת בשעת המוות אלא "נולד אל עולמות הרוח". הלוואי והייתי יכולה לעמוד על דיוקם של הדברים מתוך חוויה אישית. כרגע רק אמונה מחברת אותי אליהם. מה שכן ברור לי מעבר לכל ספק שידיעת עצמנו והבנה מלאה יותר של קיומנו כרוכה בהעזה להסתכל על המוות - של האחר ושל עצמי בעיניים פקוחות. להסכים לראות שיש מיתות קטנות כל הזמן. שגם תוך כדי החיים אנו נולדים ומתים לא מעט פעמים ושכן גם לנו המוות הזה ייקרה בסוף. כל כמה שקשה לתפוס את זה צריך לפי דעתי איכשהו להיות בקשר עם זה כי זה באמת מקרב אותנו אל המהות ואל השאלה "מה לא מת?" "מה הוא היסוד הנצחי בתוכי שאיננו יכול למות?"
מחזקת אותך!

אבל אני חייבת להבין. איך אפשר לחשוב שבאמת הכל חודל???
אז מה התכלית של החיים האלו? האם יכול להיות שהמכונה המופלאה הזאת שנקראת אדם הגיעה לפה במקרה?
הרי אנחנו שונים לגמרי לגמרי מחיות. להן אין תודעת זמן ועוד הרבה דברים. (ברור שגם דומים להם במובנים מסויימים).
וזה לא שאני רוצה להתנחם.
האמת, אני כל כך מחוברת לגוף ולחומר לצערי עדיין ברמה כזאת שמחשבות על מוות של מישהו אהוב משתקות
אותי מרוב אימה. יחד עם זאת ברור לי שההזדהות שלי היא יותר גדולה עם הגוף מאשר עם הנשמה
ולכן אני כל כך פוחדת.
לא בגלל שבאמת יש כיליון אחרי המוות.

. מה שכן ברור לי מעבר לכל ספק שידיעת עצמנו והבנה מלאה יותר של קיומנו כרוכה בהעזה להסתכל על המוות - של האחר ושל עצמי בעיניים פקוחות. להסכים לראות שיש מיתות קטנות כל הזמן. שגם תוך כדי החיים אנו נולדים ומתים לא מעט פעמים ושכן גם לנו המוות הזה ייקרה בסוף. כל כמה שקשה לתפוס את זה צריך לפי דעתי איכשהו להיות בקשר עם זה כי זה באמת מקרב אותנו אל המהות ואל השאלה "מה לא מת?"
כן, אני מאד מאד מתחברת לזה, המיתות הקטנות... חושבת על זה הרבה.

רתם מלמעלה כתבה על הפרידה מאמא שלה
מודה כל יום על הזכות להפרד ממנה כשהיא מתה וידה בידי ברגיעה ובלי פחד
זה מאד מרגש אותי.
אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה שהלוואי שאני אמות ללא פחד ואז נזכרת שהאמת היחידה, הישועה, היא להיות ברגע הזה, ללא עבר וללא עתיד וברגע הזה כשאני מתבוננת רק בו עד היום לפחות עוד לא מצאתי ממה לפחד.
אבל להיות ברגע הזה זה בהחלט עדיין סוג של תעלומה עבורי. כל העניין של להיות ברגע... ארוך מידי בשביל הזמן שיש לי כרגע

_אבל אני חייבת להבין. איך אפשר לחשוב שבאמת הכל חודל???
אז מה התכלית של החיים האלו? האם יכול להיות שהמכונה המופלאה הזאת שנקראת אדם הגיעה לפה במקרה?_
אני גם מרגישה ככה. במיוחד מאז שהייתי עם אמא שלי.
אם היו לי ספקות שיש משהו מעבר למה שאנחנו חווים כמציאות שלנו, היום ברור לי לחלוטין שיש עולם שלם, מציאות שלמה שנסתרת ברובה מעינינו.
וכן, זה אכן מנחם אותי אבל זה לא מבטל את הפחד שלי מהמוות וגם לא מספק את הרצון שלי לגעת במהות החיים/מוות.

אני יודעת שכל המילים האילו זה קצת משחק
ואני יודעת שיש חוויה שאותה אני כמהה לחוות כל הזמן.
טוב, כותבת שוב בחטף...

אני רואה שקשה לי קצת לכתוב על הנושא הזה כי הוא רחב אולי מידי?
המון מחשבות מתרוצצות לי בראש כל היום ואני לא מצליחה לרכז אותם לכדי ניסוח ברור בכתב.
זה כמו לנסות לתפוס מאות פרפרים שעפות מעלי.

אני קצת מרגישה שאני מנסה לתפוס עם המח משהו שהוא הרבה מעבר ליכולת ההבנה המצומצמת של השכל שלי.
מרגישה מתוסכלת.
וחוץ מזה אין לי מספיק זמן בשביל לנסות בכלל לנסח את הדברים.

לילה טוב,
התכוונתי שכדי לקבל את המוות צריך לקבל את החיים.
מבחינתי זה כמו מה שאת כתבת, לגבי ויתור על שליטה, רק מכיוון אחר.
לעדינה,
זה כמו לנסות לתפוס מאות פרפרים שעפות מעלי.
אולי את לא חייבת לתפוס
המון שנים הרגשתי כאילו המחשבה על המוות מעמידה אותי לפני בור בלי תחתית, או ברוח סוחפת שאין במה להאחז...
אני מניחה שיש הרבה שאת יכולה לקבל מההתמודדות שלך גם אם לא תתרגמי אותה למילים מדוייקות.

החוף הרחוק ביותר
בדיוק חזרתי אליו (שוב, בפעם המיליארד) השבוע. הוא מתאר בצורה יפה מאוד איך פחד המוות משתק את החיים והופך אותם לרדודים, תפלים ועקרים.
דווקא ההבנה שיש סוף לחיים (או לגלגול הזה, אם תרצו) היא שנותנת להם שלמות.

לי דווקא לא ממש היה אכפת למות - עד שנולדה לי בת.
פתאום נעשיתי חשובה באמת למישהי. עד אז הכל היה פרפראות.

אחד הדברים היפים במוות בעיני הוא היכולת שלו לשמש כמנוע - אם אני חיה כל יום כאילו הוא האחרון בחיי, אני חיה במלאות ובעוצמה, כפי שרציתי באמת ובלי חשבונות שטותיים. לא קל.

והרהור אחרון: יש כמה סיפורים יפים של ניל גיימן על אנשים בני אלמוות - או סתם שחיים מיליוני שנים, עוד מימים קדמוניים מאוד מאוד. המסקנה של כולם היא: הם רוצים להמשיך לחיות. אבל יש לזה מחיר. אהוביך מזדקנים ומתים, למשל.

נושא באמת כל כך רחב ונורא. נורא לא כל כך במובן של רע כמו במובן של מעורר יראה.

כל כך הרבה דברים חכמים נכתבו פה:

אני אוהבת את המציאות. לא את מה שהפנטזיה מכתיבה, אלא את הדברים כמו שהם, ברגע הזה. "
אהבת, איזה משפט פשוט וכל כך כל כך חזק.

הסופיות של החיים שלנו מגדירה בעצם את הכל, לא? אילו הייינו חיים לנצח, לא היתה לנו שום מוטיבציה לעשות שום דבר.
כמה פשוט כמה נכון.
מי ראתה את הסרט "מלאכים בשמי ברלין"? מי שלא ראתה - זו שירה של הקולנוע. סרט מאוד מאוד מאוד מרגש.
כדאי לנסות להשיג באוזן השלישית או בדומה (הסרט בגרמנית).

אני קוראת וקוראת וחושבת לעצמי מחשבות, איך אני בכל זה, מה כל פוסט פה מעורר בי ותוהה איך אף אחת לא כתבה ואז מגיע הפוסט האחרון, שמוערר בי הזדהות כה חזקה:

לי דווקא לא ממש היה אכפת למות - עד שנולדה לי בת.

אז אני מתארת לעצמי שאולי לא הבנתי דברים לעומקם. בכל זאת בשנים עברו, בדרכי מכפר סבא לפרדס חנה (לצורכי עבודה), הייתי עולה על אוטובוס (תקופת הפיגועים באוטובוסים), מחפשת מי נראה לי הכי חשוד ומתיישבת מאחוריו. אם הוא צריך לקחת אותי שיקח את כולי ולא חתיכות. לא פחדתי. אני זוכרת שאפילו לא דפק הלב.
אולי היה דופק אבל לא מהכוון של הפחד אלא מהכוון של החגיגיות.
אז זהו, המוות מעורר בי תחושת הוד והדר וחגיגה וסוד וריגוש וקירבה לבריאה ואפילו הקלה (נפטר...נפטר ממה?)
אבל אויה:
מאז שיש לי ילדים הכל השתנה. אני עדיין במהות הפנימית שלי קרובה לתאור פה למעלה אבל...הי
יש לי פה שני ילדים לגדל. עכשיו זה מפחיד. זה מפחיד גם מהצד שלהם וגם מהצד שלי.
אפילו קשה לי לכתוב על זה .

_מאז שיש לי ילדים הכל השתנה. אני עדיין במהות הפנימית שלי קרובה לתאור פה למעלה אבל...הי
יש לי פה שני ילדים לגדל. עכשיו זה מפחיד. זה מפחיד גם מהצד שלהם וגם מהצד שלי._
כן, חשבתי על זה בדיוק היום.
אני חושבת על זה הרבה שאילו לא היה לי מישהו חשוב שאני חושבת שצריך אותי ושאני לא רוצה לעזוב כמו הילדים או בעלי אז זה לא היה כל כך אכפת לי,
להיפך, יתכן שהייתי חוגגת את זה כמו שנקודות כתבה...
אבל זה לא כך ודווקא כאן אני אוהבת להאמין למה שקוסמת דיברה עליו, שאין סוף לשום דבר, לאף אחד והאמת היא שאני באמת מאמינה בזה, מרגישה שזאת אמת במיוחד אחרי שהייתי עם אמא שלי. השהייה שלי שם, איתה, הפכה אותי לאדם מאמין.
מאמין יותר ברור באלוהים ובעולם שלם הנסתר ברובו מעינינו.

הדבר שפתאום זיעזע אותי היום היא שהמחשבה על לעזוב ילדים לקחה אותי אחורה ונזכרתי שכאשר אמא שלי החליטה סופית שהיא לא רוצה יותר טיפולים והיא מניחה לעצמה למות שאלתי אותה במייל אם היא רוצה שאבוא (לא היה לי ברור מאליו שהיא רוצה אותנו שם משיחות הטלפון איתה) והיא ענתה לי "איך אני אגיד לך את זה... לא, אני לא רוצה שתבואי. אני רוצה שתזכרי אותי איך שהייתי, מלאת חיים ולא איך שאני הולכת להיות..."
אבל אני כנראה לא יכולתי להניח לדברים ככה והמשכנו להתכתב עד שהצלחתי להוציא ממנה שזה בסדר שאבוא.
אז חשבתי שהיא פשוט שומרת עלי_, שלא יהיה _לי קשה, ורק היום נחתה עלי ההבנה שהיא רצתה להקל על עצמה.
היא בעצם לא רצתה להיות מוקפת באנשים שהיא אוהבת וכואב לה מידי לעזוב.
רק היום הבנתי את זה מאד בבירור והעציב אותי שהקשיתי עליה (היה ברור מהשהייה שלנו שם שלא טוב לה להיות בקירבתינו. ככה הרגשנו לפחות, הילדים שלה).
אבל החיים הם מה שהם וככה היו צריכים להתגלגל הדברים ככל הנראה.

_אני אוהבת את המציאות. לא את מה שהפנטזיה מכתיבה, אלא את הדברים כמו שהם, ברגע הזה. "
אהבת, איזה משפט פשוט וכל כך כל כך חזק._
כן, וכמה מנחם ומרגיע. אפשר פשוט לנוח אל תוך המשפט הזה.
sit back and allow life to happen זה מה שיקרה בכל מקרה, נכון?

החוף הרחוק ביותר
טוב, אז אני לא מכירה אבל אני הולכת לחפש אותו.

אחד הדברים היפים במוות בעיני הוא היכולת שלו לשמש כמנוע - אם אני חיה כל יום כאילו הוא האחרון בחיי, אני חיה במלאות ובעוצמה, כפי שרציתי באמת ובלי חשבונות שטותיים. לא קל.
אז אותי לפעמים הדבר הזה קצת מבלבל. כשאני חושבת שממילא יש סוף לדברים אז הכל מרגיש לי חסר משמעות וטעם ואז מתוך המקום הזה לא בא לי לעשות כלום וזה מדכא אותי.
אני צריכה לתת לעצמי את הרשות להנות מכל רגע. או כמו שאומרים "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד."
בעצם יש לי שני מצבים בהם אני מצליחה להניע את עצמי קדימה בשמחה. האחד הוא כאשר אני מתעלמת מהידיעה שיש מוות, שיש סוף לדברים ואני חושבת על איזה עתיד מזהיר שאני מדמיינת לעצמי ואז אני מרגישה אמביציה והתלהבות.
והמצב השני הוא כאשר אני מצליחה להיות שלמה ברגע הזה. להרפות מהעבר והעתיד ולשקוע בתוך העכשיו שלי ואז מתוך זה עולה בי שמחה והעשייה קוראת כבר מעצמה ללא מאמץ.

לפני שבוע בטיפול שעשיתי של המסע עלה בי הדימוי הזה -
שאני כמו תולעת שמזדחלת לה בעיוורון בתוך האדמה הלחה באפילה.
שאני צריכה לנוע קדימה מבלי לראות את הדרך או להבין.
אני לא צריכה להבין רק לעשות.

_זה כמו לנסות לתפוס מאות פרפרים שעפות מעלי.
אולי את לא חייבת לתפוס_
לא רק שלא חייבת. אני בטוחה שיהיה לי הרבה יותר טוב אם אניח למחשבות האילו לגמרי...
אניח להם לעוף מעלי ולא אתעסק בהם.
הם כנראה בכלל לא ענייני אלא אם כן אני בוחרת להוריד אותם משם ולנכס אותם לעצמי ולהתעסק איתם.
אחרת הם פשוט מחשבות כמו אינסוף המחשבות האחרות שמסתובבות בינינו שיש להם חיים משל עצמם והם חופשיים לעוף ממקום למקום, להיכנס לפריים שלי ולצאת כמו שבאו...

עדינה,
את חייבת לראות את "מלאכים בשמי ברלין"
כל עניין המחשבות, הפרפרים, הסופיות החיים על פני האדמה והחיים שמעבר-
כל זה נמצא שם ולא בצורה של סיפור אלא בצורה של שירה, של דיבור, של צילומים, של משחק
זה באמת : פאר הקולונוע.
אחותך בתל אביב, אולי תבקשי שתברר אם זה קיים באוזן השלישית.
(סרט של 3 שעות - לראות אותו חף מילדים)

אני קוראת פה ומתעוררת בי הרגשה שאני בכלל לא מפחדת מהמוות.
צריכה לחשוב על זה.

נקודות, ראיתי את מלאכים בשמי ברלין לפני הרבה מאד שנים או יותר נכון התחלתי לראות אותו כמה וכמה פעמים ואני זוכרת שהיה לי קצת ארוך מידי...
לא יודעת איך הייתי מרגישה לגבי זה היום אבל עד שאמצא אפילו חצי שעה לראות סרט....

אני קוראת פה ומתעוררת בי הרגשה שאני בכלל לא מפחדת מהמוות.
אני רוצה להבהיר שאני לא חשה פחד מהמוות עצמו, מלהיות מתה. הפחד שלי הוא מהלפני, הידיעה שאני עומדת לקראת הסוף, מהסבל הרגשי או הפיזי שאני עשויה לחוות, מלחוות את הכליון של הגוף שלי, פרידה מהילדים שלי ובעלי...
כמובן שכל אילו הם רק ספוקלציות כי מי יודע באיזו דרך אני אעזוב את העולם הזה? אולי זה יהיה מוות פתאומי?

בכל מקרה אני מנסה לברר עם עצמי את הפחד שלי מהמוות בכלל.
למשל, שלשום נפטרה רכזת מגמת האנימציה בבצלאל משפעת החזירים בגיל 39.
זה טילטל אותי לגמרי. רק לפני שבועיים היא דיברה איתי בטלפון מהמשרד (בעלי עובד שם) ופתאום היא איננה...
ברור לי שזאת תגובה טבעית אבל אני מנסה להבין בתוכי מה זה אומר לגבי החיים שלי שיש סוף לכל דבר.
_בדיוק חזרתי אליו (שוב, בפעם המיליארד) השבוע. הוא מתאר בצורה יפה מאוד איך פחד המוות משתק את החיים והופך אותם לרדודים, תפלים ועקרים.
דווקא ההבנה שיש סוף לחיים (או לגלגול הזה, אם תרצו) היא שנותנת להם שלמות._
זה למשל מעניין אותי. זה מהדהד לי באינטואיציה כמשהו נכון.
אני לא חושבת שאפשר להתעלם מעובדת המוות ואני רוצה להאמין שלא חייבים לפחד מהמוות, מסופם של דברים.

אחד הדברים היפים במוות בעיני הוא היכולת שלו לשמש כמנוע - אם אני חיה כל יום כאילו הוא האחרון בחיי, אני חיה במלאות ובעוצמה, כפי שרציתי באמת ובלי חשבונות שטותיים. לא קל.
גם זה נראה לי חשוב ומהותי.

פעם משהו חכם אמר (אולי מישהי זוכרת מי זה) שאנחנו חיים כאילו לא נמות ואנחנו מתים כאילו לא חיינו...

אני מנסה להבין למה צריך את תחושת הנצחיות בשביל תחושת המשמעות. כמו שאמרו כאן לפניי, אולי דווקא הסופיות של החיים מעניקה להם משמעות.
בידינו הדבר, אם נחיה חיים בעלי משמעות או לא, והעובדה שיש להם סוף לא מעלה ולא מורידה בשבילי לגבי המשמעותיות שלהם.
לחיות את הרגע, גם זה כבר נאמר. לא במובן של הדקות האלה, אלא במובן של ההווה הזה. מה שאני. האם חיי בעלי משמעות או לא.
האם אני זקוקה לחיי נצח (גלגולים, עולם הבא וכו') כדי להעניק להם משמעות? אני לא מוצאת את הקשר בין הדברים.

_החוף הרחוק ביותר
טוב, אז אני לא מכירה אבל אני הולכת לחפש אותו._

קצת קשה למצוא כי הוא אזל מההוצאה,
אם תבואי לבקר אותי איזה יום כמו שכתבת לי שאת רוצה, אשמח להשאיל לך אותו (ואת הקודמים לו בסדרה)

האם אני זקוקה לחיי נצח (גלגולים, עולם הבא וכו') כדי להעניק להם משמעות? אני לא מוצאת את הקשר בין הדברים.

גם אני לא מוצאת קשר, ובכל זאת מאמינה שהחיים הם יותר מאשר הסיבוב הזה, שיש נשמה נצחית מעבר לגוף הזה.
לא בגלל שאחרת אין לחיים משמעות.
פשוט יש להם משמעות יותר רחבה.
(זה לא שהם משמעותיים יותר, או בעלי ערך יותר. המשמעות פשוט אחרת.)

אפילו מבחינה הגיונית, אם מבינים שהנשמה היתה לפני שהחיים האלה התחילו, זה מסביר כמה דברים על - למה הם דווקא כאלה.

שליחה על ידי א'* » 18 דצמבר 2009, 13:47

רוצה לצתת מילים מתוך השיר של יהודה עמיחי "חתונה מאוחרת", שמאיר אריאל הלחין ושר. אני לא יודעת למה אבל תמיד כשאני שומעת את השיר הזה (עם הלחן המדהים של אריאל) אני מקבלת תחושה של השלמה עם החיים ועם המוות שיכולה להיות רק כשפוגשים את זה באמת:
"..לחץ חיי מקרב את
תאריך הלידה
אל תאריך המוות
כמו בסיפרי ההסטוריה
שבהם לחץ ההסטוריה הצמיד את שני
המספרים האלה יחדיו ליד שם מלך מת
ורק מקף מפריד ביניהם.

אני מחזיק במקף הזה
בכל מאודי
כמו בקרש הצלה
אני חי עליו
ונדר לא להיות לבד על שפתיי
קול חתן וקול כלה וקול
מצהלות ילדים
בחוצות ירושלים
ובהרי יהודה"

כל כמה שהשיר הזה כביכול מדבר על חתונה (מאוחרת)איתי הוא מדבר על המוות, על הסוף ועל איזושהי פרופורציה שהחיים מקבלים מתוך השלמה עם סופיותם. השיר הזה מנחם אותי רבות, כי יש בו המון חמלה לבני האדם, לפחד ולהאחזות שלנו ..יש בו מבט - על של משורר מפוכח.

תודה.
הדיאלוג מרתק.

אני מזמינה אתכם לסדנא בה נחקור את הנושא לעומק בשבת הבאה.
מעברים

הכנה לקראת רגע המוות במסורת הבודהיסטית והיהודית
בהנחיית אמה שם-בה אילון ובעז עמיחי

"ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה" (בראשית ט"ו, ט"ו)

"הו בן יקר עכשיו הגיע מה שמכונה מוות. אינך היחיד שעוזב את העולם הזה. זה קורה לכולם. לכן אל תחוש תשוקה או כמיהה לחיים האלה." (ספר המתים הטיבטי, עמ' 26)

רגע המוות והמפגש עם המוות הינו נושא המעסיק את המסורות הרוחניות כולן. מה משמעותו של רגע זה? איך הוא נחווה? מה חשיבותו? מה ניתן לעשות כדי להתכונן אליו?
לעיתים נדמה כי שאלות אלו הינן שאלות תיאורטיות, פילוסופיות, שאינן אמורות להטריד אותנו כרגע, אך אם ניפתח אל השאלות הללו נלמד לחיות כל רגע בנוכחות ובערנות. נראה כיצד כל רגע הינו מעבר, מוות ולידה מחדש.

בסוף השבוע הזה נעסוק בשאלת רגע המוות וההתכוונות אליו על פי שתי מסורות רוחניות: היהדות והבודהיזם הטיבטי. בצד היהודי נישען על הטקסט הנקרא "מעבר יבק", טקסט קבלי ובו מבחר של פסוקים מהתנ"ך שנועדו לקריאה ולתפילה סמוך לרגע המוות. בצד הבודהיסטי נישען על הטקסט "הגאולה באמצעות השמיעה" או בשמו הפופולארי "ספר המתים הטיבטי" אשר נועד להקראה לתודעת האדם לאחר מיתתו.

הסדנא תכלול קריאה משותפת בקטעים נבחרים מהטקסטים, התבוננות אישית, דיונים וזמן הפנמה.

למי מיועדת הסדנא? לכל מי שהנושא מעניין אותו. לא נדרש רקע מוקדם בבודהיזם או במסורת היהודית. הדיון כולו יתקיים ברמה השווה לכל נפש.
כמה זה עולה? הסדנא תועבר על פי עקרון הדאנה, או רוחב הלב. זה לא אומר שהסדנא היא בחינם, אלא שאיננו קובעים תו מחיר עבורה, ומבקשים מכל אחד שישאיר בסוף הסדנא תרומה כמיטב רצונו ויכולתו.
מה לוח הזמנים? יום שבת 26.12.09 משעה 09:00 ועד 18:00
איפה? בסטודיו מקסים בגבעת יערים

המשתתפים מוזמנים להביא אוכל לארוחת צהריים משותפת.
על המורים: אמה שם-בה אילון: מלווה רוחנית, מנחת קבוצות ליווי רוחני.
בעז עמיחי: מתרגל ומנחה במסורת הבודהיזם הטיבטי. לומד ומלמד בודהיזם בחוג למזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.

הרשמה : אמה 050-9596868

הסופיות של החיים שלנו מגדירה בעצם את הכל, לא? אילו הייינו חיים לנצח, לא היתה לנו שום מוטיבציה לעשות שום דבר.
אני ממש לא מסכימה עם המשפט הזה.
אני לא רואה איך המוטיבציה שלי קשורה לסוף של החיים. אולי אפילו להפך: בגלל שיש כלכך הרבה אינסוף דברים שאני רוצה לעשות, ואני יודעת שלא אספיק אפילו חלקיק, זה לפעמים משתק אותי. יש מין מחשבה ש-'מה שווה בכלל להתחיל אם לא אצליח להרחיק לכת עם זה'?
בחיים הקצרים האלה - זה הכול רק בנגיעות.

יש לי מין פנטזיה לחיות לפחות 5000 שנה. וואו, מה שהייתי יכולה לעשות אז.
את כל החלומות שלי - להגשים אחד אחד. ללכת עם כל תחום שמעניין אותי - עד הסוף.

ממש לא מרגישה שידיעת המוות נותנת לי יותר מוטיבציה.

לפעמים אני אפילו חושבת על השאלה שאנשים אוהבים לשאול: אם היית יודע שאתה הולך למות בעוד חודש מה היית עושה?
נראה לי שיש אפשרות שלא הייתי מצליחה לעשות כלום.
מרוב המחשבה שחייבים לעשות משהו 'חשוב' בזמן הזה, ומה כבר אפשר להספיק - אז זה היה עשוי להכניס אותי דווקא לרפיסות.

*************

כמו כן, הנושא הנ"ל מזכיר לי גם את מה שאני נוהגת לחשוב בנוגע לסוגיות מוסר, עונשים וכו'. או כאב.
יש אנשים שטוענים שאם לא היו עונשים, אז אנשים לא היו עושים את הטוב.
ושאם לא היה כאב - אז לא היינו צומחים.

אני חושבת על שני הדברים שהם לא נכונים.
אני מאמינה שיש לנו דחף פנימי לצמיחה, לעשייה טובה, להתפתחות.

וכל ה'דרבונים' החיצוניים האלה מיותרים ורק מפריעים, ואפילו גורמים את ההפך.

העץ צומח ונותן את המקסימום שלו בחיים האלה בלי שהוא יודע שהוא ימות, ולא בגלל שהוא חווה סבל שגרם לו לצמוח, ולא בגלל שהכניסו אותו למשמעת עצמית או אמרו לו שהוא יקבל עונש אם הוא לא יצמח.

הדחף לצמוח טמון בו, הוא בטבע שלו.
ככה לדעתי גם אנחנו.

דרך אגב, אני זוכרת שקראתי באחד הספרים של שיחות עם אלוהים, שאלוהים אומר לו שאנחנו בכלל לא חייבים למות. היינו יכולים לחיות בגוף הזה לנצח, אלא שמסיבות שונות בחרנו לעזוב את גופנו.

(שמעתי ואני לא יודעת אם זה נכון שבהרי ההימליה נמצאים כמה קדושים שחיים כבר כמה מאות שנים.)