הרדמת פעוטות

אנונימי

מה עושים ערב כשהילדים מתים מעייפות אבל לא מצליחים לתרגם את זה לללכת לישון?

תלוי בגיל ובאופי... אם זה תינוק, אפשר להכניס אותו למנשא ולצאת לטיול בחוץ. אפשר אמבטיה, אפשר להשתולל בשביל "לגמור את הקפיץ", אפשר לנסות פעילות מרגיעה (שיר, סיפור, טלביזיה). ואם זה משהו קבוע, אז כדאי לנסות לחפש את הסיבות לזה.

מזתומרת סיבות? הבן שלי בן שנתיים, קצת כבד (15 קילו) עבורי. מה יכולות להיות סיבות לזה? ילדים אחרים פשוט נרדמים וזהו? הוא סקרן ותוסס. לא אוהב לוותר על אופציות לגירויים. עד היום התעקשתי איתו להיכנס למיטה ואז הוא נרדם . אם אני לא מתעקשת הוא נהייה עצבני אחרי זמן מה והרבה יותר קשה לו להרדם.

מזתומרת סיבות?
סיבות למה הוא לא רוצה ללכת לישון כשהוא עייף. האם יש פעמים בהן הוא כן רוצה ללכת לישון כשהוא עייף? האם יש לפעמים השכבות בלי מתח? מה ההבדל ביניהן לבין ההשכבות שתיארת?

הפיצי מודיע שהוא עייף, מפהק ומשפשף עיניים, אבל לא רוצה ללכת לישון\למיטה. אם אני מתעקשת הוא הולך למיטה ואז נרדם. הייתה תקופה שהוא היה מבקש ללכת למיטה שלנו והסכמנו. אז הוא היה הולך לשם ומשתולל (מיטת הורים=לונה פארק....

) זה לא נתפס אצלו כמקום לשינה, אלא רק למשחק. (אגב זה היה המצב גם כשיישן במיטה צמודה מחוברת לשלנו)
בחדר שלו הוא מאד אוהב את מיטתו , ולפעמים נכנס אליה ומשחק.
העניין הוא שכשהוא עייף הוא לא מבי ןשהמצב יפתר אם ילך לישון:-D
בערבים הקלים הוא נרדם תוך הנקה. בערבים הממוצעים אני צריכה להתעקש להיכנס למיטה, עושה לו עיסוי והוא נרדם, בערבים הקשים אני צריכה להתעקש שישאר במיטה (אחרת הוא יוצא ומסתובב עצבני ו"נודניק" ואחרי שעתיים חוזר לו המרץ

וחוזר חלילה....)
לא אכפת לי מתי ילך לישון והיכן. (במיטה שלנו אין מקום היא קטנה מאד. הוא ישן במיטה צמודה ועבר מיוזמתו לישון במיטה בחדר אחר) אבל קשה לי שהוא מסתובב עייף ואני לא אוהבת להתעקש איתו להיכנס למיטה. פעם חשבתי שאין ברירה, אבל אולי יש פתרון נסתר מעיני?

מה ע להרדים אותו כשהוא מחובק?
אם הוא ישם במיטת נוער, את יכולה, למשל, לשבת על המיטה, והוא ישען עליך.

בדיוק כרגע או נכון יותר לפני חצי שעה נתקלתי בבעיה שנדונה פה , ואנימחפשת עצות מעשיות .
הקטנה שלנו היא מאלה שהולכים לישון מאוחר , אמא שלה (אני) שמחה לגמור את היום כשעתיים לפניה .
בדרך כלל אני הולכת למיטה והיא נשארת לשחק ובאה אלי , בהתאם לערנות שלי מתפתחת דינמיקה כשבדרך כלל אני נרדמת והיא ערה בשקט על ידי עד שגם נרדמת .
קרה לנו שלוש פעמים בחודשיים האחרונים , עכשיו הייתה הפעם השלישית שהתפוצצתי עליה .
מה אני צריכה לעשות , להשאר ערה על פי השעון הביולוגי שלה ?
להשכיב אותה לפני בכוח ? (ניסיתי ללא תוצאות רצויות )
גם להסביר לה מילולית את העניין שככל שתבוא מוקדם יהיה לי יותר סבלנות קשה לה לקלוט בגילה (שנתיים וחצי )
מה אתן אומרות ?

היא ישנה בצהריים? אנחנו התחלנו בלהגביל שנת צהרים על ידי נסיעה - כשמגיעים לאן שהוא אחרי עשרים דקות, ההתעוררות היתה נעימה ולא נרגנת.

חוצמזה לנסות להרגיל : גם אם זה יעבוד "על ריק" במשך כמה שבועות: ארוחת ערב, מקלחת, ספר, פיפי, ציחצוח שיניים, בשעה קבועה, וניענוע על הברכים, ו/או יניקה אם אתן עדיין בענין. כלומר, לא לחכות שהשינה תקרה מיוזמתה, אלא ליצור טקס קבוע שמזמין אותה להתאקלם בתוכו. יש צורך בהקשבה גדולה: הנסיון ילמד אותך באיזה שעה להתחיל. אנחנו התחלנו את הטקס בשבע וחצי -שמונה וזה התברר כמאוחר מדי. הסתבר לנו ש - 6 בערב זו שעה טובה להתחיל את הפרוצדורה.... (למרות שמנקודת המבט הקודמת זה נראה בלתי מציאותי בעליל!)
וכמובן - לאפשר לה להוציא את כל עודפי האנרגיה בפעילות פיזית נמרצת אחר הצהריים - גן שעשועים, טיול בשדה, חברים.

עוד טיפ:

מקלחת לפני האוכל. כי אם הגוזל מתקלח אחרי האוכל הוא מתעורר מזה, רץ ערום בכל הבית ומתמלא אנרגיות בלתי נדלות...

אוקיי, אני מתחילה להבין. אז ככה:

ילדים אחרים פשוט נרדמים וזהו?
בני השנתיים שאני מכירה לא "פשוט נרדמים וזהו". לרוב הם נרדמים עם אמא או עם מישהו קרוב, עם או בלי טקס, בתחושת בטחון ואהבה. ובמלים בטחון ואהבה אני מדברת על דברים מאוד מוחשיים, לא משהו באויר: ידיעה ששומרים עליהם, שהם לא לבד, שהם יכולים לקרוא לעזרה, שמוכנים לתת להם עזרה. אני שומעת על המון ילדים קטנים שטקס ההליכה לישון שלהם כולל כל מיני בקשות בשביל לוודא את הנושא הזה, ורק כשהם מרגישים מספיק בטוחים ואהובים הם יכולים להרדם.

העניין הוא שכשהוא עייף הוא לא מבין שהמצב יפתר אם ילך לישון
אני לא בטוחה שהוא באמת לא מבין את זה. אני מכירה ילדים קטנים יותר שיודעים יפה מאוד לבקש שישכיבו אותם כשהם עייפים. יכול להיות שפשוט יש לו דברים חשובים יותר לעשות מאשר לישון, לפחות בעיניו (כמו שאני מעדיפה לכתוב לך כאן במקום לישון, למרות שמבחינה ביולוגית גרידא כבר הייתי צריכה ללכת לישון). הניחוש הראשון הוא שהילד פשוט רוצה לבלות איתכם, ושזה מספיק חשוב לו בשביל לוותר על שינה. יכול להיות? זה נותן לך רעיונות מה לעשות? (אולי לבלות איתו יותר בבוקר כשהוא קם?)

בכל אופן, אין לי איזשהו מרשם בדוק ואני גם לא יודעת לאבחן דרך האינטרנט. אני כותבת רק רעיונות, בתקווה שזה יתן לך כיוון איפה לחפש.

ארני, אני חושבת שעדיף להיות קצת לא נחמדים ולהתעצבן יותר ויותר בהדרגה מאשר להתפוצץ לפתע פתאום. אני פשוט "שומעת" מהניסוח שלך שניסית להיות רגועה ומבינה עד שבסוף התפוצצת, אז אולי עדיף לא להציג חזות רוגעה ומבינה כשאת לא מרגישה ככה בפנים. נראה לי שבטווח הארוך זה עדיף.

שליחה על ידי תמר_ס* » 31 מרץ 2004, 07:49

אצלנו זה תמיד בהנקה.
כשיש ימים שהוא אנרגטי בטרוף מרוב עייפות (ותמיד זה מדהים אותי שעייפות מתבטאת אצל ילדים בשיא המרץ) אנחנו פשוט עוזבים את עניין השינה, הולכים לטיול של 5 דקות. אח"כ חוזרים, מדברים קצת על מה עשינו היום, מה ראינו, מה שמענו. והוא נרגע ומסוגל להרדם.

מה ע להרדים אותו כשהוא מחובק?
בכלל לא רע! אנחנו הרבה פעמים מתחבקים או שהוא מניח עלי את הראש. אין לי בעיה עם כל צורה שהיא (חוץ מלסחוב אותו כי הוא כבד). הבעיה היא לקשר אצלו עייפות->לנסות להרדם
נכון, הוא פעלתן ומעדיף תמיד פעילויות שונות במקום לישון.

אני תמיד מניקה אותו אבל לא תמיד הוא נרדם תוך ההנקה

ארני, מתי היא קמה בבוקר ?

שליחה על ידי נועה* » 31 מרץ 2004, 09:32

הבעיה היא לקשר אצלו עייפות->לנסות להרדם
האם אתם מחשיכים את החדר לחלוטין יש ילדים שזה עוזר להם.

שהילד פשוט רוצה לבלות איתכם
זה כ"כ נכון. ילדנו בן שנה ו-4 הולך לישון בערך בשעה שמונה בערב. בימי שלישי וחמישי כשבן זוגי באימון וחוזר בערך בתשע הילד פשוט מתעורר (לפני שבן זוגי חוזר) וממש מחכה לו. הוא מת מעייפות ובכל זאת נשאר ער עד שבן זוגי נגיע משחק איתו ואז חוזר לישון. בימים אחרים זה לא קורה. (וזה לא קורה כל פעם שהוא באימון תלוי כנראה עד כמה הוא חסר לו).

גם אצלנו אותו מצב. זיו (בן שנה וחמש) מחכה לאבא שלו שיגיע בערב. אחרי ששיחק אתו מספיק הוא מסכים ללכת לישון,
הוא נרדם רק שכל הבית הולך לישון, אנחנו נכנסים כולנו למיטה הבית חשוך ואחרי דקות של תקיעת אצבעות בעניים, רגליים בפרצוף, צחוקים וגירגורים הוא נרדם. לאחרונה אני איתו P-: .

לנו יש בעיה עם שינת הצהריים דוקא. בצהריים קשה לו להרדם שכל העולם ער. הוא לא רוצה לפספס שום התרחשות, גם שהוא מגיע למצב של בכי ועצבנות על כל דבר. עצות...

אני לא מוכנה זה להיכנס יחד למיטה וללכת לישון גם. אני צריכה לבשל, לנקות וגם להיות קצת לבד וגם עם בן הזוג.
(לא בסדר חשיבות שכתבתי:-P) אצלינו לדעתי זה לא קשור לאם היה איתנו או לא. בימים שהוא איתנו כל היום הוא בד"כ לא ישן צהריים כלל ובערב בלאגן כרגיל.אפילו יותר בלאגן כי הוא יותר עייף ובכ"ז לא רוצה לישון.

מעניין אותי לדעת אם לילדים שבבית יש סדר יום קבוע (כמובן שפחות או יותר, לא משהו נוקשה, אלא התנהגות שהתהוותה במשך הזמן)

את לא חייבת ללכת לישון. האמת עד לפני שנכנסתי לשליש השלישי שהעייפות גוברת עלי. היינו קמים (בן זוגי ואני)ומבלים ערב שקט ביחד.

אצלנו אין ממש סדר יום.

הקטנה שלנו היא מאלה שהולכים לישון מאוחר , אמא שלה (אני) שמחה לגמור את היום כשעתיים לפניה
ואיפה אבא?

מעניין אותי לדעת אם לילדים שבבית יש סדר יום קבוע
כן, פחות או יותר. לא משהו לבנות עליו - כי "בצהריים ישנים" יכול להיות ב 1 או ב 4, אבל יש סדר דברים דומה, השתלשלות דומה של היום כל יום.

שליחה על ידי נועה* » 31 מרץ 2004, 15:35

אצלנו יש סדר יום קבוע (בן שנה ו-4). לעיתים רחוקות משתנה. זה משהו שקרה עם הזמן לא מיוזמתי לא משהן שאני ניסיתי ליצור. פשוט קרה עם הזמן.

שליחה על ידי יעל* » 01 אפריל 2004, 00:00

גם אצלנו (בת שנתיים ושלושה), משהו שהתהווה עם הזמן (מזמן) ועם שינויים טבעיים לפי הגיל המתקדם.
העניין בבית הוא שהסדר נוצר מתוך צרכי הילד, ולא מתוך אילוצי מסגרת חיצונית (מעון וכדומה). אין ספק שזה מספק שלווה ורוגע לכל הצדדים (אצלנו לפחות).

תודה על התגובות שלכם .
אצלנו יש סדר יום שמנסה לקחת בחשבון את צרכי הילדה ואת הצרכי ההורים (אם כי ויתרנו כבר על זמן לעצמנו דוקא בערב, כי שעת העייפות שלה הוא אחרי שעת העייפות שלי)
יש פה עוד כאלה עם שעון ביולוגי שונה להורים ולילדים , שההורים מעדיפים ללכת לישון מוקדם יותר מהילד ?
ובכל זאת לא לכפות כל הילד כניסה למיטה בשעות שהעייפות הלאה ממנו (לא שלא נייסנו אך היא הייתה נשארת ערה במיטה במשך שעתיים , שלוש .)
מעניין אותי לשמוע איך מתמודדים כשעייפים והילד מאוד ערני .
אגב הלילה כבר חזרנו לשגרה שנוחה לכולנו , אנחנו הולכות למיטה כמעט יחד , חיבוקים , סיפורים , דיבורים , מים , פיפי , אני נרדמת והיא משחקת בשקט על יד עד שנרדמת .
הכנסתי בהשפעתכן את המשפט 'אמא שומרת עלייך כל הלילה ' שבאמת בעל אפקט מרגיע .
(האבא בסלון בשעות האלה- גם הוא הולך לישון מאוחר אבל היא עדיין רוצה את אמא קרוב כשהיא נרדמת, ללא הנקה אבל עם קשר פיסי של גוף לגוף .)

ארני, מתי היא קמה בבוקר?
(שאלתי למעלה, ולא ראית...)

האבא בסלון בשעות האלה- גם הוא הולך לישון מאוחר אבל היא עדיין רוצה את אמא קרוב כשהיא נרדמת, ללא הנקה אבל עם קשר פיסי של גוף לגוף
גם אצלינו.
למה שהיא לא תהיה שעה-שעתיים עם אבא, ורק כשהיא תרצה לישון, תגיע אליך (ותעיר אותך) לצורך ההרדמה בלבד.
(זה, פחות או יותר, מה שקורה אצלינו).

אנחנו עשינו מה שאת מציעה גילה, וגילינו שבדרך הזו אנו ,בני הזוג, לא מתראים לעולם בפרטיות.
כשהפשוש נכנס לגן כל סדר היום של כולם השתנה
כולם קמים מוקדם , בעלי מאפשר לי לישון עוד קצת (וכך לסחוב יותר בערב..... אחרת אני נשפכת ב20-21.) בערב אני מכינה את הפעוט לשינה, בזמן הזה בן זוגי מתארגן (קודם זה היה לוקח לו שעות ולכן הוא היה הולך לישון הרבה אחרי) וכך יש לנו קצת זמן איכות זוגי.
במילים אחרות השקענו הרבה מחשבה אין לדאוג שלכל אחד יהיה זמן עם הילד בפרטיות וגם כולנו יחד, וגם זמן זוגי.

שוב תודה על התמיכה , כמה מסקנות שלי :
קודם כל : לא להתלחץ , יש עוד פעוטות שהולכים לישון אחרי אמהותיהם (תודה גילה !)
דבר שני לא להלחץ יש ימים שאמא עצבנית , מותר לה . (תודה יונת)
דבר שלישי , החיים חזרו לשגרה : אמא ישנה , הקטנה עם אבא, היא מגיע למיטה ,אמא שואלת אם היא באמת מתכוונת לישון , פעמיים היא אומרת שבעצם לא וחוזרת לשחק בפעם השלישית כן ואז נרדמות חבוקות .
לילה טוב , ושוב תודה .

מסתבר שאני לא מבינה כלום בהרדמת פעוטות. הוא נרדם ואז התעורר בבכי. לקחתי אותו למיטה שלי. הו א אמר שהוא רוצה לגינה, ירד מהמיטה , נשען עליה עם המרפקים והראש תוך שהוא עומד על הרצפה ו.......נרדם בעמידה

איזה יופי, ארני, את נשמעת כ"כ רגועה!

אצלינו, שנינו נכנסים איתו למיטה שלנו, ורק כשאנחנו לא משתפים פעולה עם המשחקים שלו, הוא מואיל להרדם. לפעמים הוא מתעקש להסתובב קצת בבית לפני, וצריך לשים עין. אבל אם קמים מהמיטה זה אבוד. זו לא שיטה מי יודע מה, אבל הוא לא למד להירדם במיטה שלו.

שיטה מרתקת ומוזרה שהמצאתי ברוב איוש: מנענעים את הגוף שלהם, פשוט אוחזים בטוסיק כשהם שוכבים על הבטן ומנענעים בעדינות. לא יודעת למה אבל זה גורם לו להירגע ולהיכנס למצב "טרום שינה". ומשם הוא כבר נרדם בד"כ.

מנענעים את הגוף שלהם
יש משהו בנענועים עדינים כאלה שגורם להרפות שרירים.
נתקלתי בשיטה טיפולית של ניעור כזה. בד"כ, בערות, זה נורא נורא מצחיק, ומשחרר לגמרי את כל הגוף.

אצלינו הוא מא ד חובב עיסוי. הבעיה הגדולה זה להיכנס למיטה.

איך זה עובד אצלנו:
בצהריים מבקש לערסל וישן שם בכייף (לשנינו) מגיל 0 ועד היום (כמעט שנתיים).
בערב שוכב במיטה עם שנינו, מלטף לנו את העור בזרועות(סטייה מוזרה), ורק ככה נרדם.
בדר"כ כלל יש גם שירים קבועים בטקס, אבל זה רק עד שאבא אומר שזה מפריע לילד...

שליחה על ידי מיה* » 26 אפריל 2004, 22:03

קראתי הרבה ממה שכתבו ואני רוצה להוסיף מניסיוני.יש לי בן קטן בן 1.5 והוא הולך לישון בשעה קבועה בין 19:30 ל-20:00 לאחר טקס קבוע שמתחיל בשעה 18:00 לערך,אוכל מקלחת ואח"כ קצת קפיצות וציחקוקים על המיטה הגדולה של אמא (שלי) לפעמים נעימים (צמרמורות) בכול הגוף ואז הנקה.הוא נרדם ולעיתים רחוקות (3-4 פעמים עד כה)הוא לא נרדם מיד.לאחרונה גם הפסקתי את הנקת הלילה והוא הסתגל לכך די מהר. חשוב לציין שהוא ישן צהריים לפעמים שעה ולפעמים שלוש שעות, הוא נרדם בערך בסביבות 12:30 + - וזה לא משנה כמה זמן הוא ישן צהריים, הוא נרדם די מהר בלילה. כיום הוא בגן, כשהיינו יחד בבית מעולם לא הגבלתי את שעות השינה שלו, לפעמים היו ימים שבהם ישן פעמיים ביום שעתיים,בשעות הבוקר ואחה"צ ומעולם לא היו לו בעיות שינה בערב.מעולם ווזה חוק אצלי לא השארתי אותו ער אם רצה לישון בטענה שהוא לא ישן בלילה. לפי הרפואה הסינית לכול איבר יש שעות מסויימות שבהם האיבר צובר אנרגיה, ותינוקות הם יצורים כל כך רגישים וכל כך אינסטנקטיביים שלא סתם הם רוצים ומרגישים צורך לישון בשעה מסויימת, כנראה אותו איבר זקוק למנוחה בכדי לצבור אנרגיה.ראיתי להבדיל איזה בעיות שינה יש לתינוקת של חברה שלי שלא נתנה לה לישון מתי שבא לה בטענה שהיא מפחדת שהיא לא תישן בלילה, זה עצוב ומצחיק אך היא השיגה תוצאה הפוכה לגמרי, מרוב עייפות הילדה כבר לא היתה נרדמת. כמובן שיכולות להיות סיבות רבות לבעיות שינה אצל פעוטות וילדים כי הם הרבה יותר רגישים מאיתנו לשינויים שיש בסביבה, וכמובן שלכול תינוק כושר הסתגלות אחר.

היום נפתרה חידה קטנה:מדוע הפעוט לא נרדם במיטתינו.
הזמנתי אותו למיטה שלי והוא אמר:אמא אני מפחד" (עוד לא בן שנתיים!)
"ממה??!"
"המיטה עושה רעש"

ביתי בת ה - 2 הולכת לישון בין 10:30-11:00 ביום חול. בסןף שבוע אפילו 12 ... אבל אז זה לא משנה כי היא ישנה עד מאוחר בבוקר!
היא הולכת לגן בין 8:30 ל - 4 ולהפתעתי קמה לגן בלי בעיות (אני קמה קצת לפניה וכנראה שהיא מרגישה שאני כבר לא לידה במיטה). בגן היא ישנה בין 1 - 2 שעות. קצת קשה לי כי אני לבד (בן זוגי עובד מחוץ לעיר וחוזר רק בסופי שבוע)
ניסיתי ליצור אוירת שינה בבית ע"י נרות ועמעום אורות
ניסיתי לצאת לגינה (בד"כ אנו מבלות בבית 1 על 1 כדי למלא את מחסן תשומת הלב האימהית לשם שימוש בגן ביום למחרת)
האם יש עוד דברים שאוכל לעשות?
אני משערת שזה השעון הפנימי שלה אבל הייתי שמחה להקדמת שעת השינה... אסתפק בשעה אחת
האם יש תמציות באך שיוכלו לעזור ? נראה לי שפשוט קשה לה להשאיר את היום מאחוריה ..

חסר לי קצת מידע: למה זו בעיה? האם כי היא מחסירה שעות שינה או כי את צריכה את הזמן לעצמך?

יתכן כי שינת הצהריים אינה נחוצה לה יותר והיא זו שגורמת לשינת לילה מאוחרת ?

לגבי למה זו בעיה: כן הייתי רוצה שעה לעצמי בערב
שנת צהריים עדיין נחוצה לה, היא דורשת אותה

מולי

הדרך לשנות הרגלי שינה היא שאלה שמעסיקה והעסיקה אותנו. ברוכה באה למועדון

מהנסיון שלנו הדרגתיות עבדה טוב - להשכיב אותה לישון כול יום קצת יותר מוקדם. תתחילי מ 22.30 באופן קבוע (למשך שבוע) ואז תרדי ל 22.00 למשך שבוע נוסף, ואז ל- 21.30 וכן הלאה.

אנחנו משתדלים לשמור על הטקסים של לפני השינה, ולשנות אותם בהתאם לשעת השינה.
לדוגמא: אם את מקלחת אותה ממש לפני השינה אז אפשר לקלח מוקדם יותר והגוף שלה יפרש את זה כהכנה לשינה, ארוחת ערב, סיפור וכן הלאה. למעשה אנחנו יצרנו ריטואל שינה לראשונה על מנת להרגיל אותה לישון בזמן מסויים ומאז הטקס הזה הפך לחלק ממנה ולחלק מאיתנו והוא הופך את ההליכה לישון לדבר נעים ורצוי (לפני היות הטקס זה היה ממש סיוט לכולנו).האם הבת שלך הולכת לישון בכייף?
דבר נוסף: חשוב להיות עקביים וגם להשתדל להשכיב בערב באותה שעה ( את מדברת כאן על מרווח זמן די גדול בין 22.30 לחצות), לא לוותר (כמובן בדרכי נועם) ולשדר את הבטחון שזה הדבר הנכון עבורה ללכת לישון עכשיו...

בהצלחה!

כן הייתי רוצה שעה לעצמי בערב
מולי, אם זה המצב, הייתי שוקלת שוב אם להרדים או לתת לה מה שהיא רוצה או צריכה. אם בכל זאת תחליטי ללכת על זה, הנה שני דברים שיכולים לעייף: אמבטיה ארוכה יותר מהרגיל לפני השינה, או בילוי בחיק הטבע. שניהם דברים שמעייפים מאוד את העולל שלנו. מאחלת לך בהצלחה!

דרושים רעיונות לשגרת לילה קבועה שתוביל את המשתמשים בה לשינה ערבה.
על המועמדים לספק את כל הצרכים התזונתיים, התרבותיים וההיגיניים של שני כדורי מרץ בלתי נלאים בני שנה וחצי ושלוש.
הצעות מפורטות יתקבלו בשמחה על ידי ההורים הנבוכים והשכנים הרצוצים

שגרת ערב, את בוודאי מתכוונת.
כי לשגרת לילה יש לי יופי של הצעה: כולם ישנים (-;

תודה על התיקון וההפניות, הכוונה שלי היא לא רק לשלב ההרדמות עצמה.

מתי אוכלים ארוחת ערב, לפני או אחרי מקלחת? מתי רוחצים שיניים, ומה עושים עם הנשנוש האחרון לפני השינה? מתי לובשים פיג'מה, לפני שמסדרים את החדר? ומתי הפיפי - לפני או אחרי הסיפור?

עד היום הילדים חיו בזרימה חופשית, ועשו מה שבא להם פחות או יותר. הם גם ישנים אתנו ביחד, והולכים לישון בשעות משונות מאד, רק כשהם על סף עלפון מרוב משחקים והשתוללויות, והכל פראי וספונטני. לאחרונה הוחלט שלכל הצדדים חיונית שגרה קבועה, לפחות בערב. בקרוב נעבור בית, הקטנים יקבלו לראשונה חדר משלהם ומיטות ממש, ודרושה לנו שגרה מומלצת לאמץ באותה הזדמנות

יכולה לספר על שלנו.
בשעה שש בערב נכנסים הביתה.מיד נכנסים להתקלח (אחרת הם לא מוצאים את עצמם לריב), הגדול תמיד לוקח לו "גיל" לנשנש.כשהם במקלחת, אני מסדרת את המיטות ומוציאה פג'מות.
הם יוצאים מתלבשים ואז אני פונה להכנת ארוחת ערב והם יכולים לבחור להצתרף אלי, לשחק, לשמוע סיפור דיסק,
אחרי הארוחה,מסדרים את הסלון (הגדול אחראי על השאיבה), את החדר.בזמן הזה אני מארגנת את המטבח.
הם רוחצים שיניים. ואז מגיעה פית הלילה ומספרת להם סיפור לכל אחד לפני השינה.בשעה שבע וחצי (גג שמונה ),
אני מתכרבלת איתם, מכבה את האורות , מניקה את הקטנה וכשהם נרדמים, אם לא נרדמתי בעצמי...אני גולשת לכאן!

לדעתי, להחליט פתאום על שגרה חדשה זה שינוי גדול מדי.
הייתי עושה את זה (בעצם - עשינו את זה) צעד צעד.
מוסיפה סיפור, מתחילה בארוחות ערב מסודרות, בודקת את נושא הבגדים וכו' וכו'.
בכל שלב, עם כל שינוי - בודקים אם זה באמת מתאים (למשל - האם לך נוח להיות עם שגרת ערב מורכבת ונוקשה כל כך?).

הייתי עושה את זה (בעצם - עשינו את זה) צעד צעד
מסכימה.
ארוחת ערב משותפת מכניסה הרבה סדר. אחרי כמה זמן כשזה מופנם, אפשר להוסיף עוד דברים.

מצאנו פיתרון קסם! הקץ לשיטת 5 דקות! הקץ לערבים ארוכים עם סרבנות שינה!

כשהייתי בהריון עם בני הבכור, קראתי כל מאמר שזז. בין היתר התברר שתינוקות אוהבים מאד לשמוע תינוקות אחרים וכן קולות לב. מייד רכשתי דיסק שעל עטיפתו מתנוסס תינוק מנומנם עם מוצץ ץבגודל הפרצוף, המשלב קולות תינוקיים ודפיקות לב. את התינוק ששנולד זה פחות עניין. לאחרונה נתגלגל לידי שוב הדיסק, וכן דיסק נוסף המשמיע קולות של זימת מיים.
מה אני אגיד לכם? בעלי נרדם תוך שנייה, והפעוט לפעמים בעקבותיו.....

הפעוט ה"גדול" בן שנתיים. מאז שילדתי (לפני חודש) הוא לא רוצה לישון בעיקר בצהריים. לפני הלידה היינו נכנסים יחד למיטה עד שהוא נרדם. עכשיו הוא מסרב בתוקף להכנס למיטה, ובלית ברירה הוא נרדם בסלון מול הטלוויזיה ונשאר לישון בסלון.
הבעיה שלוקח לו המון זמן להירדם - מה שאומר לפחות שעה של צפייה וגם ככה הוא לא תמיד נרדם. קם משחק עוד קצת, ניהיה שוב רעב....אוכל משהו....עד שהעייפות מכריעה אותו ובסביבות שעה שלוש הוא נרדם לשעתיים לפחות. ואז יש חגיגה בלילה עד 11 בערך.

חוץ מזה, שנתו קלה וכל רשרוש מעיר אותו. כך שצריך לשמור על שקט בסלון, אין אפשרות להעביר אותו אחרי שהוא נרדם, כי הוא מתעורר.
גם בלילה הוא לא ממש רוצה לישון (גם בלילה לוקח לו שעה להירדם), אבל בלילה קצת יותר קל.

אשמח לקבל רעיונות.

קלאסי.
נחתו עליו "דברים משמים" וללא שליטה ועולמו השתנה ברגע, הוא לא רוצה להירדם שמה יקרה עוד משהו פתאומי ויתפוס אותו לא מוכן... ישן בסלון - נשאר "לשמור" שלא יקרה כלום בהיעדרו, מתעורר מכל תזוזה = שומר נאמן!
אולי בלילה גם רוצה לנצל את חברתכם שקצת חסרה לו מאז הלידה?
לתת לו. להבין אותו הוא מתמודד עם תיק כבד בצורה מכובדת!
מזל-טוב.

מתעורר מכל תזוזה
זה תמיד היה. יש לו שינה מאד קלה בלי קשר ללידה.

הבעיה היא, שאולי לא הבהרתי, במהלך "ההירדמות" הוא בוכה המון ונכנס למעין מצבי היסטריה. לא עוזר חיבוק....
הוא מבקש דברים כשנותנים לו אותם, הוא לא רוצה וצורח ועוד כאלה.

ניסינו לא להרדים אותו, אבל הוא מאד עייף וגם מתחילות סצינות בכי מטורפות, הוא עדיין חייב את שנת הצהריים שלו.

אין לי ספק שהלידה גרמה לו לזעזוע, אבל איך אנחנו יכולים להתמודד עם זה (גם כדי להקל עליו)?

כל מה שאת מתארת הן דרכיו להביע את עצמו ומה שעובר עליו.
גם ביתי בימים אלו מתקשה לעזוב וללכת לישון ומגיעה לבכי שמאוד לא אופייני לה.
לדעתי אין פתרון קסמים אחד או מתכון ואין דרך אחרת מניסוי וטעיה.
בכל יום יכול להיות מתאים פתרון אחר. אני בגישה שצריך הרבה מאוד לדבר אליהם ולנסות לתת ביטוי לקשיים שהוא חווה ( כי לו אין את המילים להסביר, אבל שאומרים לו את זה אז זה יכול מאוד להרגיע )
אני מדברת אליה המון, מחבקת המון. בלילה הקודם עזר שנפרדנו מכל האנשים שהיא מכירה ואמרנו להם לילה טוב ( סבא, סבתא, ושות') וגם מהצעצועים שלה ( בת שנה-וחצי ), שרתי לה שיר בלי מילים כי מילים מעוררות מחשבות, ובסוף הסכימה ללכת למיטה אחרי ששכבה עלי וכמעט נרדמה.
תלוי בהרגלי השינה שלכם, לנסות לתת לו "להתפתל" ופשוט להיות שם ולהכיל עם המון סבלנות, בסוף נכנסים לריכוז שמאפשר שינה.
תחשבי בדיוק ההפך ממאבק, כל הזמן ללכת עם... ולא נגד, גם כשהוא בחיבוק או על הידיים.
( לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי כ"כ טוב ).

הוא בן שנתיים וחודשיים ומאז הלידה (לפני כחודשיים) לא רוצה לישון ונרדם מול הטלוויזיה.
נראה לי הרגל קצת מגונה (אולי אני טועה).
לפני הלידה היינו שוכבים לידו במיטה (משפחתית) עד שהוא נרדם. היום הוא לא מוכן. אם הוא נכנס למיטה עם אבא, אז הוא רוצה ללכת להיות עם אמא, עוד חיבוק חוזר למיטה ועוד ועוד....כמובן, שאם אני איתו במיטה, אז הוא רוצה לאבא.
התחלנו להרדים אותו בסלון ואח"כ להעביר אותו. אבל הוא מבקש טלוויזיה עד שהוא נרדם

גם בצהריים הוא נרדם מול הטלוויזיה.

איך יוצאים מזה??
רעיונות ועצות יתקבלו בברכה

נועה שלום.
אני מבינה שהתכוונת
ומאז הלידה (לפני כחודשיים)
שילדת ילד/ה שני/ה...
אם כך,נראה לי שהתנהגותו של בנך פשוט נובעת מקנאה בתינוק. זאת תקופה לא פשוטה בכלל. לוקח זמן
לכל הבית להתרגל לשינוי ובעיקר לילד שהיה רגיל להיות במרכז תמיד, עטוף בשניכם.
הטלוויזיה היא בשבילו מעין נחמה כרגע וגם הצורך להיות איתכם ולהשאר במרכז העניינים. תהיו חזקים ותשתדלו לעטוף אותו בכמה שיותר אהבה. נראה לי שלא כדאי למנוע ממנו כרגע את הצורך שלו בטלוויזיה, אם זה מה שמרגיע אותו. זה ירגע עם הזמן. ולמנוע, רק יגרור למאבקים מיותרים ויוסיף על הקושי שלו שכבר קיים.
אני ילדתי לפני כמעט 7 חודשים ועדיין יש קנאה אדירה מצד הגדול (בן 3.10). איך שהוא חוזר הביתה מהגן מייד רוצה קלטת ובוהה בלי שאפשר לדבר איתו בכלל. וזה רק חלק קטן מתקופה ממש ממש לא פשוטה שעוברת על כולנו.

למיה

לפי הרפואה הסינית לכול איבר יש שעות מסויימות שבהם האיבר צובר אנרגיה, ותינוקות הם יצורים כל כך רגישים וכל כך אינסטנקטיביים שלא סתם הם רוצים ומרגישים צורך לישון בשעה מסויימת, כנראה אותו איבר זקוק למנוחה בכדי לצבור אנרגיה

אפשר לקבל עוד מידע בנושא?

בני בן שנתיים ולאחרונה מסרב לישון בצהריים, לפעמים הוא נרדם בארבע-חמש אחה"צ ואח"כ לא ישן עד אחת-שתיים בלילה ולפעמים אני לא מאפשרת לו לישון בשעות כאלה, אני מרגישה שזה לא בסדר אך אם הוא נרדם אחה"צ , הוא לא הולך לישון לפני אחת-שתיים בלילה ....

יש לנו קושי מתמשך בהרדמת בן השנתיים וארבעה חודשים, ואני אשמח לעצה. קצת ארוך, תתכוננו

.
לפני שבן החצי שנה נולד, ההרדמה היתה קלי-קלות: שמנו במיטה, ישבנו לידו כמה רגעים, אמרנו לילה טוב ויצאנו. הוא נרדם לבד בצ'יק. מאד שהקטן נולד, הוא צריך שנשב לידו עד שהוא נרדם. בהתחלה זה לקח 10 דקות,שהתארכו לעשרים, לחצי שעה, לארבעים דקות, ועכשיו זה לוקח שעה-שעה וחצי עד שהוא נרדם.

לפעמים הוא פשוט מתפתל ומתפתל במיטה, לפעמים זה מלווה בבקשות: פיפי (גמול בערך חודש), קקי, מים, לשים גרביים, להוריד גרביים, ועוד ועוד. בצהריים זה יכול להוציא אותי מדעתי: אני לוקחת אותו מהגן ב - 12.30 ובד"כ שניהם צריכים ללכת לישון אז. ההרדמה של הקטן היא בקיפוצים על כדור פיזיו כשהוא במנשא, ויכול להיות מצב שהוא נרדם עליי 5 פעמים ומתעורר מזה שאני משוחחת עם הגדול, מורידה לו תחתונים בפעם המאה שיילך לעשות שתי טיפות פיפי ועוד.

אני מגיעה למקומות מאד מכוערים שלא חשבתי שאהיה בהם: נוזפת בו (לא צועקת, אבל משתמשת בקול ממש תקיף ונוקשה שהוא לא רגיל אליו בכלל), והכי נמוך, מאיימת עליו שאם הוא לא יילך לישון אני אצא מהחדר (לא שזה עוזר, כלומר זה כמובן לא גורם לו להירדם יותר מהר). פעם אחת גם יצאתי לשתי דקות. היה לי ברור שאם הוא יבכה שתי דקות ואני אחזור הוא יירדם, וזה מה שקרה, אבל זה לא משהו שאני רוצה לחזור עליו אי פעם.

הפרשנות שלי לעניין, היא שלידת הקטן גרמה לאיזה משבר אמון קטן, הוא מרגיש שמקומו לא בטוח, והוא גם צריך יותר זמן-הורים, וזו איזושהי דרך (לא מודעת כמובן) להשיג אותו. לכן זרמנו עם זה בהתחלה מתוך אמונה שזה יעבור, אבל זה רק מחמיר.

אתמול, לאחר ששוחחתי בעניין עם זוגי, דיברתי עם הגדול. הסברתי לו שקשה לנו להיות איתו בחדר כל כך הרבה זמן, ושאנחנו חושבים שיירדם מהר יותר אם נצא מהחדר. ולכן, שבהרדמה הערב נהיה יאתו כמה דקות, נלטף אותו, נשיר לו שיר ואז נצא, ואם יצטרך אותנו אנחנו בחוץ, נמשיך לשמור עליו מהסלון וכו'. הוא הקשיב לי ברצינות והסכים. אני משוכנעת שהבין כל מילה. הזכרתי לו שוב אחה"צ, ושוב כשהיינו במיטה. אחרי כמה דקות אמרתי שאני יוצאת. "עוד לא", הוא ביקש. ניסיתי לצאת כמה פעמים והוא בכל פעם ביקש שלא אעזוב. בסוף הצעתי שאני אצא לחמש דקות ואחזור. הוא הסכים. יצאתי והוא קרא לי אחרי 3 דקות, וכל פעם שניסיתי לעזוב שוב ביקש "עוד לא". הצעתי שאשב בחוץ (היתה תקופה שבה ישבנו מחוץ לדלת בטווח ראיה, זה לא לקח פחות זמן אבל לפחות ישבנו באור ויכולנו, למשל, לקרוא עד שהוא נרדם. אחרי תקופה כזו הוא ביקש שנחזור לשכב לידו). בהתחלה הוא סירב, א"כ הסכים. ממש הרגשתי שהוא מתאמץ ללכת לקראתי, שמאד קשה לו עם זה שאני יוצאת אבל הוא רוצה לעזור לי.

זוגי הציע לקצר או לבטל את שנת הצהריים שלו, לדעתו קשה לו להירדם כי הוא לא מספיק עייף. הוא ישן בצהריים בערך שעתיים, לפעמים יותר, ולכן לדעתי הוא עדיין זקוק לשינה הזו. בחופשת יום העצמאות יצא שהוא לא ישן צהריים באף יום, ובשלושה מתוך ארבעת הימים נרדם תוך 10 דקות. ביום האחרון נרדם תוך שעה וחצי. מצד שני, עדיין יש ימים שבהם הוא נרדם פתאום ב - 10 דקות, יותר בצהריים, ולי הוא בהחלט נראה עייף: משפשף עיניים, מפהק וגם אומר שהוא עייף.

העניין הוא, שאני מרגישה שאני בשום פנים ואופן לא מוכנה לפתרון שכרוך בבכי שלו. הוא טיפוס סתגלן ואני בטוחה שאם נשאיר אותו לבכות במיטה תוך יומיים הוא יירדם לבד תוך 10 דקות. זה נראה לי לא לעניין. מצד שני, קשה לי מאד עם ההרדמה של שניהם בצהריים, וקשה מאד לוותר על שעה וחצי בערב להרדמה. זה מעייף אותנו, מטשטש אותנו, ואנחנו מייחלים לזמן לעצמנו. מה דעתכם?

רציתי לדעת כמה חשוב לכם שהוא ירדם דוקא במיטה שלו? כי אם זה לא עקרוני אצלכם, אתם יכולים לתת לו להרדם אתכם בסלון ואז להעביר אותו למיטה שלו.
בני גם בן שנתיים וארבעה חודשים וככה הוא נרדם, לנו אין שום בעיה עם זה, זה פשוט נוח קל ובלי עצבים.
שני ילדיי הגדולים גם היו נרדמים על הספה, זה נמשך בערך עד גיל שלוש ואז יותר קל להרגיל אותם לישון במיטה שלהם.בהצלחה.

לא הבנתי למה לא לוותר על שנת צהריים. אנחנו פשוט זורמים עם זה - אם הוא רוצה אז הוא ישן, אחרת הוא לא. אם הוא צריך את שנת הצהריים אז הוא כבר יירדם.
אבל הנקודה היותר חשובה - מהנסיון שלנו (ילד בן שנתיים ו-9 ואח קטן בן חודשיים) וממה שאנחנו מבינים - הוא פשוט צריך יותר זמן אתנו. ההליכה לישון זה פחות או יותר הזמן היחיד במשך היום שבו מובטח לו שאחיו הקטן לא "יפריע", כך שמבחינתו זה להשלים זמן שחסר אתנו. גם אצלנו הרדמויות הלילה מתארכות (שלשום זה לקח שעה וחצי!), כשתוך כדי הזמן הזה הוא מפטפט, מספר סיפורים, שואל שאלות ועושה את כל הדברים הכי חמודים בעולם רק שאנחנו מתים מעייפות

. אתמול הוא שאל שאלות ואני עניתי לו תשובות נונסנס מתוך חצי-שינה. אנחנו, אגב, שוכבים אתו במטה מה שמקל מאוד עלינו (הרבה יותר קל לשכב שעה וחצי מאשר לשבת...)
כך שהמסקנה שלי היא שכדאי ללכת עם זה, ואם רוצים בכל זאת לקצר את התהליך אז אפשר פשוט לוותר על שנת הצהריים.

גדול!@} קראתי רק חלק מימה שכתבת כי אני אשכרה חיה את זה בזמן האחרון איזה קטע שפתחת על זה דף,גם אני לא רציתי להכביד על המערכת...
ולעינינינו(אני אתלבט איתך יחד...)טוהר בת שנתיים יש לה אחות בת שנה,לא סבלה יתר על המידה ממשבר זהות אחרי לידת אחותה, כי מאוד היתי אסופה וידעתי שלמרות שיש ילד חדש לא נחסך מימנה דבר האמנתי ופעלתי כך וזה הראה תוצאות,כלומר נטותי(לנוט) אותה לשיתוף פעולה ,עבד יופי.גם עם השינה(לרוב)
לאחרונה...כאילו משום מקום?,גם שנת צהרים וגם לילה זה סאגה.
אני מסתכלת על המצב בהתחלה כך : אכלת,שתית,כבר פעמיים,סיפור,קקי,פיפי,ישנתי איתך,מנינו מה אבא יביא לך...(כל החיות,הדברים המאכלים שהיא אוהבת,כמו עוטפים אותה כשמיכה:-) ) ועדין אין שינה כבר21:00 בלילה.

עכשו אני בוחנת לעצמי,וזה קשה אני חיבת להודות, אני בוחנת האם ההתנהגות הזו נובעת מפחד אמיתי??וגם שם עושה אלימינציה,מה שניראה לי נכון כדי למגר פחד. כמובן עם הרבה אמפטיה והקשבה,ההקשבה היא תמיד רחבה,כך אני קוראת לזה,הקשבה רחבה לשיטתי זה אם אני מנסה למגר פחד חרדה,אני מקשיבה לתגובות שבאות ולהמשך ההתנהגות. האם ההתנהגות הזו היא דרך יצירתית למשוך את תשומת ליבי עי' דאגה? או עי' כח מיצידה(צעקות צרחות טאטרליות,אני משערת שאת מבינה על מה אני מדברת ...באם זה בתחושה שלי רצון לתשומת לב עי' גרימת דאגה=אני מתעלמת מההתנהגות ולא מהילדה. אם זה רצון לצאת איתי למאבק כי גם זו דרך ניפלאה ליחס=אני לא במאבק. אני פועלת מתוך ניטרול עצמי לצאת למאבק.אמרתי את דברי,פעלתי בהחלתיות-זה מה שצריך לעבור .
לא אשלאה אותך זו פעולה יומיומית אך עיקבית ולכן היא דועכת עם הזמן.בקצרה...ליהיות קשוב,לתת את התחושה האמיתית שאני כאן כדי לעזור,אתה במקום לשתף פעולה מעדיף ל"שחק משחקי כח"=אין לך קהל!!! וההצגה לאט לאט יורדת מעל הבמה. שאני מרגישה שאני בשום פנים ואופן לא מוכנה לפתרון שכרוך בבכי שלו. הוא טיפוס סתגלן אני רק אוסיף דבר אחרון.. הילד שלך חזק הוא סתגלן. למה לך קשה עם הבכי שלו?? מה זה עושה לך?? @}אשמח לדעת אם משהו דיבר אליך? שירית, לילה טובZZZ

הי מיצי,
אני ממש מבינה לליבך, כי אני בדיוק בדיוק באותו המצב. האמת לא בדיוק הגדולה בת שנתיים וחמש ולא ארבע...

.
בקשר לשנת צהרים אין לי מה להוסיף כי היא ישנה במעון. בסופי שבוע או שהיא נרדמת (בדרך כלל מאוחר בצהריים...) או שלא
ואז אנחנו לוקחים תורות בשנ"צ של שבת בצהריים. אני בהחלט מבינה את השיקול של לא לוותר על השנ"צ כי הרבה פעמים אפ מדלגם עליה, הילדה היתה מאד עצבנית בצהריים. עכשיו כבר לא כל כך, כי היא גדולה יותר וגם נראה לי שהיא התרגלה.
בקשר ללילה, אנחנו באמת באותה מצוקה כמוכם. פעם היא לא היתה צריכה אותנו בכלל שרתי לה שיר או שניים הנחתי בלול איחלנו אחת לשניה לילה טוב והלכתי. לפעמים היינו שומעים אותה מקשקשת לעצמה אפילו חצי שעה אחר כך. אבל מעולם לא הייתי צריכה לחזור אליה.
אחר כך נולד לה אח קטן וחמוד ודודה שלה היתה אצלנו שבת כדי לעזור. בערך שבוע אחר כך היא בקשה כשהשכבתי אותה לישון לעבור למיטה של הדודה (הספפה בחדר שלה). אני קפצתי על ההזדמנות ל"גמול" אותה מהלול כמה חודשים לפני שהקטן נכנס אליו ומאז גם התחילו הצרות... בהתחלה היא אף פעם לא חשבה לרדת מהמיטה (למרות שהיא ידעה איך ולא היה שום מוט בדרך), ואז לא זוכרת איך, מצאתי את עצמי נלחמת איתה במשך שעה וחצי - שעתיים עד שתירדם (בין 7-9 כל ערב). עד שיום אחד בעלי אמר "אולי היא פשוט עדיין לא עייפה ב-7 הרי עכשיו היא גדולה יותר משהייתה פעם! בלי קשר לשנ"צ של שעתיים + במעון!" אז ערב אחר-כך השכבנו אותה לישון ב-9. ואכן נפתרה הבעיה, היא כבר היתה עייפה ונרדמה בזריזות.
אני לא אומרת שאני מאושרת מהמצב כרגע, אבל זה מה יש. במעון לא הסכימו שתישן פחות, כך שהדבר היחיד שיכולתי לעשות היה להעיר אותה כל בוקר ב7 ואז קצת הצלחנו להקדים לה את השעת שינה ל8.
למה אני מספרת לך את כל זה?
א. כי אומרים שצרת רבים חצי נחמה. תמיד נחמד לדעת שיש עוד אנשים באותה סירה כמוך ולשמוע על איך הם מתמודדים עם זה, אולי אחת השיטות תעזור לכם או לנו.
ב. יכול להיות שבאמת יש לכם אותה בעיה, הילד שלכם גדל (ומהר, כי הזמן טס כשעסוקים בעוד ילד ולהמשיך בשגרה, מנסיון, פתאום קלטתי שהפעוט כבר בן חצי שנה, והוא רק נולד...), והצרכים שלו השתנו. ייתכן מאד והוא זקוק לשנת צהריים קצרה יותר (נגיד שעה- שעה וחצי, וייתכן והוא פשוט לא עייף בשעה שהוא רגיל ללכת לישון בה ושווה לנסות לחכות עוד חצי שעה-שעה ואז להשכיבו לישון. אני יודעת שאני מנסה להשכיבה מוקדם מידי כשהיא במצב רוח עליז רוצה לקרוא מליון ספרים ואז עוד ובאופן כללי מקפצצת, כשהיא עייפה היא תאזין לספר או שניים תישכב במיטה ותלך לישון ואז בהדרגה אני אוכל לצאת, לפעמים אפילו תלך לישון לבד.
אני יודעת שזה לא פתרון אידיאלי, זה שורף את הערב לגמרי.
ג. לא תמיד להאשים את לידת האח החדש. אני יודעת שהמון פסיכולוגים מתפרנסים מזה, אבל גם הילד. אני הרגשתי חזק מאד שהבת שלי מנצלת את זה. היא בוכה ואני נכנעת ובאותו רגע היא מתאוששת מיד ונהיית שמחה, ברור שזה היה בכי מניפולטיבי... חשוב מאד לשמור על גבולות נכונים בגיל הזה (ובכל גיל) כדי שהילד לא ישתלט על העניינים. זה גם עזר לנו מאד. ובכל מקרה חשוב חשוב חשוב ביותר להיות עקביים בכל דרך שתבחרו (easier said than done)

חשוב לזכור שכל ילד הוא שונה ויש לו הרגלים שונים. אז כל עצה ודעה שניתנת לך חשוב לשקול ולראות אם היא בכלל מתאימה לכם למשל העיצה כאן לתת לילד להירדם בסלון, אבל אם אין לכם סלון אז זה לא אקטואלי...

(כמובן, תמיד חשוב לשמור על חוש הומור!)

זהו מקווה שעזרתי לך קצת, ואני בהחלט אשאר כאן כדי לראות אם מישהו יציע הצעה שתעזור גם לי....

תודה על התגובות.

אמא לשלושה - הוא לא מאלו שנרדמים תוך כדי עשייה של משהו, ואני לא מתלהבת לחשוף אותו לתכנים של הטלוויזיה בערב. ואין סיכוי שיירדם ככה בצהריים. בכל מקרה תודה על הרעיון.

איתי שרון - אצלנו אין ממש "אם ירצה הוא יישן". הוא יכול לשפשף עיניים, להיות הרוס, להגיד לי "אני עייף" ובאותה נשימה גם "אני לא רוצה לישון". גם אנחנו שוכבים איתו במיטה, וגם הגישה שלנו היתה עד לא מזמן דומה לשלכם, נראה לי שקצת עייפנו מזה. אולי כי הנחנו שזה יעבור תוך חודש-חודשיים, שתחושת הבטחון שלו תחזור מהר יותר. בכל מקרה, נראה לי שבאמת ננסה קצת לוותר על שנת הצהריים, פרט למקרים חריגים, ונראה איך זה יהיה. אולי בנזוגי צודק והעניין הוא שהוא לא מספיק עייף.

מה שמטריד אותי בוויתור על שנת הצהריים הוא התחושה שהוא זקוק לשינה הזו מחד, והידיעה שמאידך יש לו שעון ביולוגי מאד מכוונן שמעיר אותו בשש וחצי בלי קשר לשעת השינה שלו, גם לאורך זמן. כלומר, זה לא שאני יכולה להיות רגועה שהוא ישלים את השינה החסרה בבוקר. אבל ננסה.

למה לך קשה עם הבכי שלו?? מה זה עושה לך??
שירית, אני לא מרגישה ש"לאלף" אותו להירדם לבד ע"י כך שיבכה ויבכה ויקרא לנו ויראה שאנחנו לא באים הוא פתרון שמתאים לנו. זה שהוא יסתגל לזה לא הופך את זה לטוב בעיני. יש מקרים בהם "שיטת חמש דקות" כזו יכולה אולי להיות רלוונטית, זה לא מקרה כזה. אני לא מרגישה שהבכי הוא איזה כלי מניפולטיבי שהוא מפעיל עליי, נראה לי לגיטימי הרצון שלו שאהיה לידו עד שיירדם, אבל אחרי למעלה מחצי שנה של הרדמות בנות40-90 דקות, נעשה לי קשה, ואני מתרפקת על הזכרון של הרדמה בחמש דקות שהיתה לנו בעבר ורוצה לחזור לזמנים האלה...

שוב תודה על התגובות. נראה לי שעצם הכתיבה על הנושא עזרה לי קצת לשחרר ותאפשר לי לקחת את העניינים יותר בקלות למשך תקופה מסויימת לפחות, גם אם תימשך הסאגה של הרדמה ארוכה מאאאאד.

שירית, אני לא מרגישה ש"לאלף" אותו להירדם לבד ע"י כך שיבכה ויבכה ויקרא לנו ויראה שאנחנו לא באים הוא פתרון שמתאים לנו. זה שהוא יסתגל לזה לא הופך את זה לטוב בעיני. יש מקרים בהם "שיטת חמש דקות" כזו יכולה אולי להיות רלוונטית, זה לא מקרה ממש לא התכונתי לאלף אותו.רחוק מיזה,להתעלם מהיתנהגות ולא מהילד זה לא לאלף,אבל זה דיון אחר , אני רואה את הדברים בדרך שקשה לי להעביר לך דרך מיקלדת מחשב.צר לי שזה מה שהבנת. העצה היחידה שאני יכולה לתת לך -ניסיון ותהיה. תמשיכי לדבר על זה או על מה שמטריד אותך הינה ..הבאת לעצמך לבסוף קצה חוט הכי נכון לך, שיחררת @}שייהיה לכם בהצלחה.

אני מבינה את הרעיון של להתעלם מההתנהגות ולא מהילד, איך את מציעה ליישם אותו במקרה הזה?

להרחבת הקריאה בענייני אילוף:
שיטת חמש הדקות
הצד האפל של שיטת החמש דקות

מיצי,
נשמע לא קל מה שאתם מתמודדים איתו.
כמה מחשבות שעלו לי עם קריאת הדף:

אני לא מבינה בבני שנתיים. אבל נראה לי שההסבר שקשה לנו להיות איתו בחדר כל כך הרבה זמן הוא לא משהו שהוא יכול להבין. לא כמו מבוגר. יותר מזה: המסר שיש במשפט הזה הוא לא נעים לטעמי. כאילו יש בזה דחייה כלפיו: קשה לנו להיות איתך בחדר כל כך הרבה זמן. קשה להיות איתך.

יצאתי והוא קרא לי אחרי 3 דקות, וכל פעם שניסיתי לעזוב שוב ביקש "עוד לא".
מה שמתארת מתיישב היטב עם הפרשנות שלך:
הפרשנות שלי לעניין, היא שלידת הקטן גרמה לאיזה משבר אמון קטן, הוא מרגיש שמקומו לא בטוח, והוא גם צריך יותר זמן-הורים.
ובדיוק בגלל זה אני חושבת שהוא צריך לקבל יותר זמן.
וכאן אני הולכת להציע את מה שאני מאמינה שישפר משמעותית את כל נושא השינה אצלכם:
חשבתם על לישון כולם יחד ב-מיטה משפחתית?

הילד שלך חזק הוא סתגלן. למה לך קשה עם הבכי שלו??
אחיטוהר, למה התכוונת במשפט הזה?

מיצי, עוד שתי מחשבות:

ממש הרגשתי שהוא מתאמץ ללכת לקראתי, שמאד קשה לו עם זה שאני יוצאת אבל הוא רוצה לעזור לי.
זה מזכיר לי את הספר: הדרמה של הילד המחונן, מאת אליס מילר. מכירה?

האם קראת את הדף הזה - הרדמת פעוטות?

והילד הזה הוא אני - שכחתי לענות לך משום מה בסבב הקודם, מצטערת. בעניין עיכוב שעת השינה, זה לא ממש עזר. אבל כפי שכתבתי, אנחנו בהחלט ננסה לוותר לאיזה שבוע-שבועיים על שנת הצהריים ולראות מה יקרה.

סיגל ב - קודם כל, את צודקת בעניין הניסוח, ולא כך ניסחתי זאת בפניו. אם כי זו ודאי היתה פליטת מקלדת פרוידיאנית, כי בהחלט קשה לי להיות איתו שם כל כך הרבה זמן. כלומר, נמאס לי קצת. שוב, כנראה שבראש שלי זה היה משהו שהנחתי שייעלם תוך זמן מה אם אתייחס אליו באורך רוח. לכן היה לי קל להתייחס אליו באורך רוח. אבל הוא לא נעלם...

בעניין המיטה המשפחתית - כל המתואר מתרחש בתוכה... לעתים הוא בוחר לישון במיטתו שבחדרו אבל זה לא קורה הרבה (אגב, זה לא תמיד היה ככה, הוא יצא מחדרנו בגיל שנה ולפי כן ישן בחדרנו במיטה נפרדת, אבל היה לנו די ברור שעם בוא התינוק החדש שמן הסתם יישן איתנו הוא ירצה לחזור, והאמת שזה קרה הרבה יותר מאוחר ממה שחשבנו - כלומר, החזרה שלו, וכעת הקטן ישן במיטת תינוק נפרדת-צמודה והוא ישן איתנו, וזה כיף גדול).

בעניין אליס מילר - שמעתי רבות על הספר אך לא קראתיו. אני מקווה ומאמינה שאני לא הורה כזה שהיא מתארת בספר... (לפי מה ששמעתי עליו, לפחות).

בכל מקרה, אני מרגישה שהכתיבה על העניין וקבלת התגובות מכם גורמת לאיזה חידוש כוחות אצלי, או לפחות גורמת לי להבין מחדש - בלב ולא רק בראש - את "הצד שלו", ואני מקווה שההבנה הזו תביא לידי כך ששוב אוכל לקחת את הזמן הזה איתו בחדר בקלילות כפי שלקחתי עד עכשיו.

ותודה לעורך/ת המתנדב/ת שאיחד/ה את הדפים.

בעניין אליס מילר - שמעתי רבות על הספר אך לא קראתיו. אני מקווה ומאמינה שאני לא הורה כזה שהיא מתארת בספר...
אוי. ממש לא התכוונתי לרמוז משהו כזה. מצטערת אם הלקוניות שלי הובילה אותך לחוש כך. @}

בכלל מה שאני מעלה כאן זו קודם כל רק מחשבה אישית שלי, שמבוססת רק על מה שאת כותבת, ובכל מקרה אני לא שופטת אותך. כלל לא.
אני בסה"כ מציעה נקודת התבוננות - אם תרצי בה. את מוזמנת לספר לי שלא מתאים לך וזה בסדר גמור.

פשוט זו נראית לי מחשבה שאם יש בה משהו, ואם תרגישי שאת מתחברת אליה, אולי יש בה גם משהו שתוכלי לקחת איתך. משהו ללמוד ממנו.

הדבר שקפץ לי לעיניים במשפט: ממש הרגשתי שהוא מתאמץ ללכת לקראתי, שמאד קשה לו עם זה שאני יוצאת אבל הוא רוצה לעזור לי. היה העובדה שהוא מנסה לעזור לך, במשהו שנראה שקשור לאיזה צורך שלו. במילים פשוטות: הוא מתחשב בך. מתחשב - כלומר: על חשבונו. כלומר: מֵרָצֶה.
עכשיו, אני לא מנסה לומר שום דבר כולל על בנך ועל מערכת היחסים ביניכם. אני לא מכירה ולא יודעת וזה גם לא נושא השיחה. הדבר היחיד שאני מנסה לומר, זה שבסיטואציה הספציפית הזאת, נראה על פניו שהוא מתחשב, ואני באופן אישי נזהרת מאוד מהתחשבויות שכאלה.
וזה הזכיר לי את אליס מילר.

כי להתחשבויות האלה יש מחיר. ואני לא מדברת על כך שילד אף פעם לא צריך להתחשב או משהו כזה. אני מדברת על סיטואציה שבה נראה שלילד יש צורך אמיתי במשהו, ובגלל קושי שחווה ההורה - הילד מתחשב בהורה.
זה נכון שזה נורא נעים לנו התחשבויות כאלה. זה גם הופך את הכל ליותר קל. אבל לטעמי, זה לא תפקידו של הילד להתחשב בנו בסיטואציות כאלה. תפקידנו לנסות ולחפש דרך להתמודד עם הקושי באופן שזה לא יבוא על חשבונו של הילד.

זו המחשבה שלי. משהו מזה מדבר אליך?

ותודה לעורך/ת המתנדב/ת שאיחד/ה את הדפים.
בבקשה.

קושי שחווה ההורה - הילד מתחשב בהורה. אני אסביר דרך הציטוט הזה את כונתי:
מיצי החתולה מעלה בעיה שמפריעה לה בהתנהגות בנה בזמן השכבתו לישון.אני מנסה למקד את התחושה שלה ומכאן העלתי את השאלה,מה מפריע בבכי של הילד ? כשאלה אמיתית לא חלילה מתוך ביטול.
אתן דוגמא אישית, כשביתי בוכה אני מבינה שהיא רוצה להביע משהו, אך אם הרגשות שעולים בי כתוצאה מהבכי מסיחים את שמיעתי,וגורמים לי להתמקד לא בדבר האמיתי -הילדה בוכה מה אומר גוון הבכי הזה? אלה, להתמקד בתחושות שהבכי מעלה בי,תחושות סוביקטיביות שלי כלומר, אני אמא לא טובה, אני לא מבינה אותך אתה מדאיג אותי מאוד,אני מפחדת מבכי כי זה משאיר אותי חסרת אונים...ואז אני פועלת לא מתוך עזרה לילד אלה כמו איזו התגוננות מול הילד. הילד חש בזה!!! הילד חש את מה שאנו רוצים כל כך להסתיר ומנצל את הסיטואציה לטובתו,כלומר אני רוצה שאימא תשים אלי לב ולכן אני אתנהג כך שהיא תדאג כי זה מפעיל אותה ,היא יושבת לידי שעות לא הולכת לעיסוקיה ,חשובים ככול שיהיו.

כאן אני אסביר את כונתי להתעלמות מהבעיה לא מהילד -יש לקרב את הילד אלינו דרך שיתוף פעולה.

עדיין יש ימים שבהם הוא נרדם פתאום ב - 10 דקות, יותר בצהריים, ולי הוא בהחלט נראה עייף: משפשף עיניים, מפהק וגם אומר שהוא עייף. ובנוסף גם צינת שהילד סתגלן וכו'. הילד שלך לתחושתי הינו ילד חכם מבין היטב את אימו רגיש כלפיה . הוא ילד שיודע מה הוא רוצה! (האם זו תחושתך גם במיסגרות אחרות לא רק של שינה?) יש ימים ,כמו שאת מצינת שהוא בוחר לא לעשות בעיה מהלישון וירדם ויש ימים ש...כן.
לתחושתי את סומכת על בנך,את מצינת את עובדת היותו סתגלן. יתכן שאת חווה את לידת אחיו בצורה קשה יותר מימנו? ריגשות אשם לגיטימיים? ולכן את לא מוכנה שהפתרון יהיה כרוך בבכי, למרות שכתבת -
שאני מרגישה שאני בשום פנים ואופן לא מוכנה לפתרון שכרוך בבכי שלו. הוא טיפוס סתגלן ואני בטוחה שאם נשאיר אותו לבכות במיטה תוך יומיים הוא יירדם לבד תוך 10 דקות. זה נראה לי לא לעניין האם מצד אחד את סומכת על בנך ומצד שני את לא מאפשרת לו?
אם הוא סתגלן, לדעתי יש לעודד תכונה זו!!! היא תכונה מלאת ביטחון עצמי ,דברי אל הילד מתוך אמונה אמיתית וכנה ,לא..אחד בפה ואחד בלב

אימרי לו שאת סומכת עליו ושאת פה לצידו ,את לא יכולה להישאר לצידו זמן רב כי יש לך מה לעשות(האם מותר לך שיהיה לך מה לעשות????)
ואם עדין קשה לו, יתכן שבאמת שינה במיטתכם לתקופה שתיגרום לילד תחושה שרואים אותו שנותנים לו תשובות פרקטוית אמיתיות ושאין לו צורך לשגע אתכם, הוא יחוש ,להבנתי ,שאכן קשובים לו והוא בקרוב יחדל עם "...אמא עוד סיפור אחד ודי"...
ואם היתה לך סבלנות עד כאן הרבה תודה מקוה שהפעם זה ברור יותר? שירית.

אני ש-ו-נ-א-ת את שיטת ה 5 דקות שמעתי אותה ...ככה עברה לי ליד האוזן... זו שיטה(בלי ליקרוא ) כך אני מרגיש ריקה מתוכן אם ההורה סוגר תדלת אפילו 2 דקות ולא מקשיב באמת מה אומר הבכי ...ויש הרבה גוונים של בכי צריך לילמוד להקשיב מה יש מאחורי הצלילים. אז חבל על הזמן על הבכי על הדקות ועל מי שמת...@}

הי מיצי, מה יהיה אם תרדימי את הקטן בקפצוצים על הכדור, כמו תמיד. אבל אל תרדימי במקביל את הגדול. בקשי ממנו שיחכה בשקט עד שהקטן ירדם, ואז תוכלו לשחק קצת ביחד. כשאני רואה שאילי לא רוצה ללכת לישון, וזה לא קורה הרבה, אז אני אומרת לה שתחכה בשקט ותעזור לי להרדים את איתמר. ואז, או ש... היא נרדמת בזמן הזה. או שהיא מחכה בסבלנות כדי שאחר כך נשחק עוד כמה דקות ביחד בסלון. זה ממש כמה דקות שמספיקות לה כדי להרגיש ולחוות את הביחד המיוחד הזה (של שתינו ביחד, בלעדיו). ואז היא בדרך כלל הולכת לישון בכיף.

זה התחיל כשהוא היה ישן במיטה שלנו, וכשהייתי מרדימה את שניהם ובנזוגי לא היה בבית, הייתי עושה את זה במיטה שלנו. ואז היא תמיד היתה מבקשת ללכת לישון במיטה שלה. ואז הייתי מבטיחה לה שכשאיתמר ירדם, אני אעבור להרדים אותה שם. ואז - או שהיא היתה נרדמת ביחד איתו, או מחכה בסבלנות. וככה "למדתי" שהיא יכולה. ושיש לה רצון, אבל גם יכולת להבין את המוגבלות שלי בסיטואציה. אם לא להבין ממש, אז להבין שאני עוד מעט אהיה שלה ואספק גם את רצונותיה, צרכיה, מה שזה לא יהיה.

הילד חש את מה שאנו רוצים כל כך להסתיר ומנצל את הסיטואציה לטובתו,כלומר אני רוצה שאימא תשים אלי לב ולכן אני אתנהג כך שהיא תדאג כי זה מפעיל אותה ,היא יושבת לידי שעות לא הולכת לעיסוקיה ,חשובים ככול שיהיו.
לדעתי, אחיטוהר, המילים הכי חשובות במשפט הזה הן: אני רוצה שאימא תשים אלי לב.
אם ילד צריך "להפעיל" כלשונך את אימו כדי שתשים לב אליו (ואנחנו מדברות על מקרה בדיוני כרגע ולא על מיצי), סימן שתשומת ליבה חסרה לו. סימן שנוכחותה חסרה לו. סימן שיש לו צורך שזקוק לסיפוק. ואני חושבת שזה העיקר.
אני לא יורדת לסוף דעתך מה את מציעה לעשות עם זה.

יתכן שאת חווה את לידת אחיו בצורה קשה יותר מימנו? עם ריגשות אשם לגיטימיים? ולכן את לא מוכנה שהפיתרון יהיה כרוך בבכי
אני לא כל כך מבינה את הקשר. האם את אחיטוהר חושבת שלעיתים פתרון ש"כרוך בבכי" הוא מתאים?

אם הוא סתגלן ולדעתי יש לעודד תכונה זו!!!
המממ... אני לא בטוחה שאני אדע איך להתנסח כאן.
כנראה שניתן יהיה לומר בקיצור שאני לא מאמינה בעידוד תכונות אופי כלשהן. אני מאמינה (ואני מצטטת לא יודעת את מי) שהדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות למען ילדינו - זה לעשות כמה שפחות: לא לקלקל. (ואני מוסיפה: בטח לא לנסות ולעצב).
אשר לסתגלתנות - אולי אלה רק האסוציאציות שלי אבל לי זה מזכיר לי ריצוי וביטול עצמי, ע"ע אליס מילר.

יתכן שבאמת שינה במיטתכם לתקופה שתיגרום לילד תחושה שרואים אותו שנותנים לו תשובות פרקטוית אמיתיות ושאין לו צורך לשגע אתכם
אני מסכימה עימך אחיטוהר לגבי יתרונות הלינה המשותפת.
מאידך, אולי זה עניין של ניסוח ואולי זה מהותי, אני לא מאמינה שלילדים יש צורך לשגע את הוריהם. אני מאמינה שלילדים יש צורך אמיתי בחום, אהבה, קרבה, מגע ונוכחות הורית, ופעמים רבות כשהם לא מקבלים מזה מספיק, הם מביעים את הצורך בדרכים שונות ומגוונות. "הצורך לשגע" בעיני לא קיים. הצורך בחיבוק (למשל) הוא זה העומד מאחורי "השיגוע".

_אני מסכימה עימך אחיטוהר לגבי יתרונות הלינה המשותפת.
מאידך, אולי זה עניין של ניסוח ואולי זה מהותי, אני לא מאמינה שלילדים יש צורך לשגע את הוריהם. אני מאמינה שלילדים יש צורך אמיתי בחום, אהבה, קרבה, מגע ונוכחות הורית, ופעמים רבות כשהם לא מקבלים מזה מספיק, הם מביעים את הצורך בדרכים שונות ומגוונות. "הצורך לשגע" בעיני לא קיים. הצורך בחיבוק (למשל) הוא זה העומד מאחורי "השיגוע"._ מסכימה לגמרי!!!
אני אחדד את דברי,ראשית גם אני לוקחת כרגע את המיקרה הנל רק לשם השיחה ,דיון,הבעת דעה.
אני רוצה שאמא תשים לב אלי וזאת מהות הדיון בעיני,אמא תשימי לב אלי למה שאני מבקש,אני יודע איך ישנים,כל תינוק יודע איך ישנים,אני מבקש דבר אחר תשומת לב(?)יחס(?) טיבעי לחלוטין.
גם ילד שנושך ומרביץ, לאימו (מנסיון עבר)אלים ככול שיראה, מעונין בתשומת לב,זו דרכו להראות זאת,ואנחנו הרי לא נעודד זאת,נראה לו דרך אפשרית אחרת להתקרב אלינו. כאן הילד ,לפי דיברי האם סתגלן-במילים אחרות ..לא נעודד,נאפשר לו,למה לצמצם את היכולת שלו? אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו מצויים כל הכוחות והיכולות,סתגלנות, ביטחון עצמי, עצמאות, בישנות ועוד ועוד.אני רואה את תפקידי כאם כהורה, לא בלעודד תכונה זו או אחרת אלה להפך- בלאפשר לילד להעזר בכוחות המצויים בו עבורו להאמין בילד ולסמוך עליו!!
אישית אני חושבת שבכי זה כלי לחיים ודרך לביטוי ויש לתת לו מקום ולא להחרישו.גם אנו בוכים ליפעמים וחשים מצוין אחר כך !!.למה פיתרון שכרוך בבכי כה מרתיע?
אני לחלוטין מדגישה ב10 קווים מתחת אין לתת לילד לבכות לחינם,סתם כמו שאנו יודעים לזהות בכי של רעב, של אמא בואי, אמא תרימי, בתקופה של תרום דיבור. כך גם לאורך כל החיים, מה הילד מנסה לומר לי בבכי? אם אני רק עסוקה בלידאוג כי הוא בוכה? ...איפה אני עבור הילד שזקוק למענה?
למרות שאני יודעת שהוא ילד שמסוגל להתמודד ואני מאמינה ביכולותיו-אז ...גם כשלומדים ללכת נופלים וליפעמים כואב...אבל דרך ההיתמודדות אנו מוצאים שיש בנו כוחות גדולים ואנו מסוגלים,ללכת לדבר להרגיש להתעצבן להצליח,ועוד ועוד@} .
אשמח לדעת מה את חושבת,@} שירית

אין לתת לילד לבכות לחינם,סתם

אולי אני מתייחסת למשפט שלא בהקשרו , אך בהחלט יש מקום לתת מרחב לבכי של ילד , מבלי לנסות להניע אותו מכך .
לפעמים הילד צריך להתמודד בדרך שלו מבלי התערבות מוגזמת מצידנו , ההורים מלאי הכוונות הטובות .
לא כל בכי קשור אלינו , לא כל תסכול וקושי נובע מחוסר הענות מצידנו לצרכי הילד .

ילד אשר ניתנה לו הלגיטמציה לבכות , לצרוח , לצעוק , לשמוח , לצהול , לשאוג שאגות אושר , ובכלל להביע את שלל קשת הרגשות , ידע להביע עצמו ולבקש מהוריו את אשר חסר לו מבלי החשש שילעגו לו , או יבטלו דבריו .

_אולי אני מתייחסת למשפט שלא בהקשרו , אך בהחלט יש מקום לתת מרחב לבכי של ילד , מבלי לנסות להניע אותו מכך .
לפעמים הילד צריך להתמודד בדרך שלו מבלי התערבות מוגזמת מצידנו , ההורים מלאי הכוונות הטובות .
לא כל בכי קשור אלינו , לא כל תסכול וקושי נובע מחוסר הענות מצידנו לצרכי הילד . כן, גם לזה אני מסכימה

. _אישית אני חושבת שבכי זה כלי לחיים ודרך לביטוי ויש לתת לו מקום ולא להחרישו.אז הילד בוכה.גם אנו בוכים ליפעמים וחשים מצוין אחר כך !!אנו פורקים תיסכול מתנקים .למה פיתרון שכרוך בבכי כה מרתיע? אוי מקוה שזה לא מגלומני לצטט את עצמי...

אני יודע איך ישנים,כל תינוק יודע איך ישנים
כי הרי הוא לא צריך שירדימו אותו רק רופא מרדים,בשאר הזמן אנו נירדמים לבד.
ראשית, למיטב ידיעתי זה לא מדויק. תינוקות לרוב לא יודעים להירדם לבד וזקוקים לעזרתנו. היכולת להירדם לבד היא משהו נלמד. וודאי אין לצפות מפעוט בן שנתיים לדעת להירדם לבד. ככה שמעבר לדיון על חסך בנכוחות הורית, אסור לשכוח שיש גם את הקושי הזה של הפעוט, ושצריך לעזור לו גם בזה.

אני חושבת שבכי זה כלי לחיים ודרך לביטוי ויש לתת לו מקום ולא להחרישו
אני מסכימה איתך שיש לתת לבכי מקום וודאי לא להחרישו.

.למה פיתרון שכרוך בבכי כה מרתיע?
אבל כאן אני רוצה לשאול - למה מראש להגיע לבכי? למה מראש לבחור בפתרון שיביא לילד קושי עד כדי כך שהוא יבכה?
יש הבדל בעיניי בין לתת מקום לבכי, אם הוא קורה מאליו כהבעת מצוקה של הפעוט/ילד, לבין לבחור מראש בפתרון שיגרום לילד מצוקה שתביא לבכי.
אני מקווה שהצלחתי להבהיר.

וודאי אין לצפות מפעוט בן שנתיים לדעת להירדם לבד צר לי לא מסכימה:-)
במיקרה הנל הילד בוחר לעיתים להרדם לבד תוך 10 דק' כך שאני בטוחה שהוא יודע היטב איך ישנים.
לבחור בפתרון שיביא לילד קושי עד כדי כך שהוא יבכה? אנחנו בוחרים בפיתרון,הילד יבחר באים ליבכות ,לקבל לשכב על הריצפה ולימחות.
לילד יש את היכולת לבחור כל דבר ואנו ניחיה את חיינו בשיתוף עם ילדינו .אם אנו יוצאים מלחתחילה מנקד' שאנו רוצים רק בטובתו של הילד ואנו מאמינם שהילד יודע זאת! זה צריך ליהיות מובן לנו מאוד בהלך המחשבה שלנו( זהו תהליך ) אזי הילד ידע שיש בנו אמון בנו -אמון בו-הוא יכול לבחור לבכות ויכול לבחור לא.

במיקרה הנל הילד בוחר לעיתים להרדם לבד תוך 10 דק' כך שאני בטוחה שהוא יודע היטב איך ישנים.
רובנו (אם לא כולנו) נרדמים לפעמים תוך 5 דקות ולפעמים אחרי שעה. אין פה קשר לידיעה, יש פה כנראה קשר למצב נפשי בערב נתון.

אצלנו אין ממש "אם ירצה הוא יישן". הוא יכול לשפשף עיניים, להיות הרוס, להגיד לי "אני עייף" ובאותה נשימה גם "אני לא רוצה לישון".
האמת היא שגם אצלנו. בצהריים אין מצב שהוא יילך אתנו לישון אפילו אם יהיה מאוד עייף; רק במכונית הוא יירדם (קורה שאנחנו משתמשים בזה, אם ממש כלו כל הקיצין והוא מת מעייפות בצהריים או שיש לנו משהו בערב). בלילה, אם הוא עייף, הוא יירדם יחסית מהר. בכל מקרה - אם הוא לא ישן בצהריים חשוב שילך לישון מוקדם יחסית בערב (אצלנו לפחות) כי כשהוא עייף מדי הוא פשוט מאבד את הצפון וזה נגמר בבכי מה שלא נעשה... אצלנו הוא גם קם מאוחר אם הוא עייף מספיק (בשונה מאצלכם).

בכל מקרה מיצי - אם זה מנחם אותך את לא יחידה בסירה

. אחרי שקראתי שוב את מה שכתבתי חשבתי שזה נשמע קצת אידילי מדי מכיוון שגם אני מאבד לפעמים את הסבלנות, ומה שהכי עוזר אז זה שאשתי נכנסת לתמונה (או להיפך, כמובן).

הי כולם, הצטרפתי לדיון בראשיתו ולא הייתי ליד מחשב כמה ימים ועכשיו יש המונמון תגובות, והדיון התפתח לכיוונים מאד מעניינים (וגם קצת פילוסופיים). יש לי הרבה על מה להגיב ולהאיר, ואני אתחיל מהסוף... מקווה שתהיה לכם הסבלנות לקרוא...

וואו! יצא לי ממש ארוך! אני מקווה שתהיה לך, לכן סבלנות לקרוא הכל, ושגם תרגישו שהיה שווה את זה (כלומר שלא חירבשתי שטויות...) והנה צידה לדרך

וגם

שיהיה מתוק...

_כי הרי הוא לא צריך שירדימו אותו רק רופא מרדים,בשאר הזמן אנו נירדמים לבד.
ראשית, למיטב ידיעתי זה לא מדויק. תינוקות לרוב לא יודעים להירדם לבד וזקוקים לעזרתנו. היכולת להירדם לבד היא משהו נלמד. וודאי אין לצפות מפעוט בן שנתיים לדעת להירדם לבד._

אני בכלל לא מסכימה עם האמירה הזאת. יש ספר מ-ד-ה-י-ם שקראתי קצת לפני שהבכורה שלי נולדה שנקרא "הלוחשת לתינוקות". אחד העקרונות המנחים העיקריים בספר הוא שתינוקות יודעם להרדם לבד. התפקיד שלנו הוא לדאוג שהם לא יאבדו את היכולת הזו על ידי נדנודים, טלטולים הנקה וכו'. תינוק שלא יודע להרדם לבד הוא תלותי. אני לא אאריך עוד, כי היא מסבירה את זה ממש טוב בספר, ואני בטח מקלקלת את דבריה כאן. בקיצור, אני חושבת שכדאי ואף רצוי לצפות מפעוט בן שנתיים לדעת להירדם לבד.
אחרי שזה נאמר, ברור, כמו שכבר נדון כאן שהפעוט מן הסתם זקוק לחום ואהבה וקרבה ויחס. הגיוני מאד, מיצי, שבנך מנצל את הזמן הזה לזמן איכות אתך שיתן שהוא מרגיש שחסר לו במשך היום. ולכן אני מסכימה אתך שאת מרגישה שלגיטימי שהוא ירצה שתשארי איתו עד שירדם, רק מה, את לא רוצה שיקח לו 90 דקות להרדם. זה שורף לך את הערב, זה מגביל אותך, יש לך מה לעשות, וגם התינוק בדיוק רוצה לאכול. לא נעים, אבל אני אמרתי והרגשתי בדיוק אותו הדבר עד לפני זמן לא רב (עכשיו פשוט השלמתי עם המצב, לא פתרתי אותו...

). אז דבר ראשון אני שולחת לך

.
הועלו כל מיני נקודות, למשל הקטע של הבכי, הרצון שלו שתישארי אתו לאורך זמן ועוד. אני רוצה להעלות נקודה נוספת ואז להביא פתרון שאולי יעזור, בנוסף לסיבה הנוספת שאמרתי שבגללה הוא מושך אותך להשאר עוד עד שנרדם אני מרגישה ש לגיטימי שילד בן שנתיים לא ירצה להשאר לבד בחושך במיטה עד שנרדם ייתכן שהוא מפחד קצת מהחושך, בודד לו להשאר לבד בזמן שאבא ואמא (ובמקרה שלנו גם התינוק החדש) נהנים להם בסלון (הוא לא יודע שאת שוטפת כלים ואבא מסיים עבודה שהביא מהמשרד או כל דבר הזוי אחר שממש לא מרתק...) וגם (נראה לי שזה עדיין רלוונטי בגיל הזה, קראתי את זה בספר "האם והילד" של פנלופי ליץ') קשה לו הפרידה מהאם. מה שאני עושה עם הבת שלי, זה שאני יושבת איתה כמה דקות ומלטפת אותה ומדברת איתה קצת (אחרי הטקס של הסיפורים) אחר כך אני נשארת בחדר אבל אני מעסיקה את עצמי בדברים אחרים, לדוגמא מחזירה לארון את כל הבגדים שיושבים על המיטה שלה, כמובן שהיא משתפת פעולה "הנה בגד שלי, הנה בגד של אחי הקטן" אני מהנהנת בראשי ומהמהמת משהו כתגובה, אבל לא מפתחת איתה שיחה רצינית. מידי פעם אני יוצאת כדי לשים בגד בכביסה או לתלות בארון שבחדר השני, אבל אני חוזרת לחדר כדי להמשיך עם שאר הדברים. בסוף אני יוצאת ולא חוזרת. נדיר שהיא תבכה אחרי כל הטקס הזה, כי אני משדרת לה שאני נמצאת איתה, וגם חוזרת. היציאה שלי איננה סופית, ובדרך כלל היא כמעט ישנה או ישנה כשאני יוצאת סופית.

מעניין שקראתי במגזין הורות באנגלית (לא זוכרת את שמו), והיה שם קטע שבו אבות כותבים כל מיני טיפים לאבות אחרים. אחד מהקטעים היה של אב שכותב שהוא היה מתקשה להרדים את ילדיו אז פיתח שיטה שבה היה משכיב את הילדים לישון ואז היה יוצא עם העיתון והולך הלוך ושוב פנימה והחוצה מהחדר (הוא המתין כמה רגעים בחוץ כל פעם), בהתחלה הם היו בוכים כל פעם שיצא, אבל אז הפסיקו כי הם ידעו שהוא יחזור, כל פעם הוא התרחק עוד ועוד עד שלא חזר לחדר והם נרדמו. היתרון של השיטה הזאת למצבך,מיצי, הוא שהוא מפתח אמון, שזו נקודה שהעלית שהרגשת שקצת התערערה אצלו לדעתך בזמן האחרון.

גוד לאק, ותעדכני עם התפתחויות, והכי חשוב לזכור לשדר המון המון

, שירה

הלוחשת לתינוקות ועקרונותיה נידונו כבר בדף הלוחשת לתינוקות ועקרון הרצף.

אחיטוהר לנצח, קראתי את דברייך רק אחרי שהוספתי את דברי שלי, אני ממש מסכימה עם דברים רבים שאת כותבת, אז אולי אני פשוט אתן לך לכתוב במקום להלאות את כולם בדברי (תמיד יוצא לי מזה ארוך...)

גם, ממש אהבתי מה שכתבת על זה שחשוב להבין מה הילד מנסה לשדר כשהוא בוכה.

תודה והילד הזה הוא אני את רעיונות הלוחשת לתינוקות למדתי ממקום אחר ...למדתי שיש להקשיב לאנשים בוגרים מה יש מאחורי הצליל של דיבריהם, ולגבי תינוקות....זה די דומה רק בגודל מוקטן;-)

אין פה קשר לידיעה, יש פה כנראה קשר למצב נפשי בערב נתון. איתי שרון אם אפשר לחזק את דברייך...לדעתי יש להבין שילד בבסיסו יודע לישון בדיוק כמו שיש לו רפלקס יניקה( שינה היא לא פעולת חיקוי). בנוסף לזה אם יש בעיה סביב שינה אזי,לדעתי הבעיה היה אכן נפשית כמו שכתבת, אך הילד עדין יודע איך ישנים.

מה שבאתי להגיד הוא שהשימוש במילה "בחירה" הוא פשוט לא במקומו. הילד לא בוחר להרדם אחרי שעה וחצי ולא אחרי 10 דקות, בדיוק כמו שגם אנחנו, כשאנחנו נרדמים אחרי שעה וחצי ולא אחרי 10 דקות, לא עושים זאת מתוך בחירה.

טוב..אנחנו בוחרים להרפות...אפילו בצורה לא מודעת,נראה לי,אולי אני טועה...
בקשר להתנהגות של ילד סביב שינה אני רואה- כבחירה ...למשיכת תשומת לב על דרך השלילה- אם באם עולה הרגשה שלא משנה מה תעשה(?) הילד כל רגע יבקש ...לא ...עוד רגע ...עד שהיא הופכת לחסרת אונים או חסרת סבלנות, למרות שהיא מעלה אפשרויות לפיתרון עבורו,זו לדעתי בחירה של הילד להשאיר את אמא דרוכה וחושבת רק עליו...(עד שהוא יחליט שהוא כה עייף ויחדל), ילדים לפי ניסיוני הצנוע הם יצורים מקסימים קסומים ויצירתיים בדרכם למשוך את תשומת לבינו,ולדעתי יש מגיל כמה ימים ( לא זו אינה בקשה מוגזמת) לתת לילד ביטחון ואמונה בעצמו שהוא יכול לשתף איתנו פעולה כך ירגיש שייך.
הרי זה כל רצונו, להרגיש שייך וכך גם אנו -להרגיש שייכים ורצויים. ילד יבחר לגרום דאגה ,לתיסכול לכעס כל עוד אנו נאפשר לו להמשיך בדרך זו.
אם נציע לו ונאמין בכוחותיו שהוא מסוגל לבחור אחרת , שהוא אינו חסר אונים, שאנו לא מבקשים דבר מעבר לכוחותיו, בטוחה אני (מחווית הורותי) שהילד יבחר לשתף פעולה איתנו.
שלרגע לא ישמע או יובן מדברי שהופ קסם מממממש לא! זו עבודה על הסמכות ההורית שלנו! בהלך המחשבה שלנו.
ככול שאנו בונים את אמונתינו כהורים = אנו טובים לילדינו תמיד, נוכל גם להאמין בהם ...שהם יכולים לישון גם אם זה יקח כמה דקות ,שהם מסוגלים להסביר עצמם בלי להמרח על הרצפה ולצרוח עד השמיים בעוד אנו מתחננים מהם שיפסיקו(בטובם).

הוא יכול לבחור לבכות ויכול לבחור לא
שהם יכולים לישון גם אם זה יקח כמה דקות שהם מסוגלים להסביר עצמם בלי להימרח על הריצפה וליצרוח עד השמיים בעוד אנו מתחננים מהם שיפסיקו
קצת קשה לי עם האמירות האלה. אני בן אדם בוגר, ואני לא תמיד יכולה לבחור שלא לבכות, אז לצפות מילד בן שנתיים שיבחר? נראה לי דרישה קצת מוגזמת.
אחד הדברים שמופיעים בגיל שנתיים הם רצונות מוגדרים, שלא תמיד מתלווה אליהם היכולת להסביר מה רוצים במילים, או היכולת להתמודד עם התשובה כשהיא לא לרוחם. במקרים כאלה, כשהם מתוסכלים, במיוחד אם הם גם עייפים אז כן, הם יימרחו על הרצפה, ויבכו ויצעקו. תחנונים שלנו לגמרי לא רלוונטיים בשלב הזה, כי הם לא שומעים אותנו.
כשטלי (שכמעט בת שנתיים) מגיעה למצב הזה, גיליתי שהדרך הכי טובה להרגיע אותה היא לקחת אותה לחדר חשוך, להחזיק אותה ולהרגיע אותה. היא הרי לא תלך לישון כל זמן שהיא לא תהיה רגועה. לשים ילדה צורחת במיטה לא יועיל בכלל.
אני משתמשת בשיטה שאפשר לקרוא לה שיטת החמש דקות ההפוכה. זאת שבה נשארים במשך חמש דקות, ורק אז יוצאים לשנייה, וברגע שנשמע בכי, אני שוב נכנסת. ב-5 דקות האלה, אני מרגיעה אותה, שרה לה שירים, נעמדת ליד הדלת, מחשיכה את החדר. אני יוצאת מהחדר ועומדת בדיוק בצד השני של הדלת, כך שאם היא תרים את הראש אני יכולה להציץ פנימה, ולהראות לה שלא הלכתי לשום מקום. בד"כ זה עובד.

וואו, לא העליתי בדעתי שיתפתח פה דיון סוער שכזה.
יש לי הרבה מה להגיד, לא בטוח שאצליח הכל בפעם אחת, כי שני הגוזלים פה - ויתרתי על שנת צהריים לגדול לפי שעה

.

ממש לא התכוונתי לרמוז משהו כזה

סיגל ב, לרגע לא חשבתי שאת אומרת את זה מתוך כוונה רעה. ובהחלט לקחתי לתשומת לבי. אני מסכימה איתך שאני לא אמורה לצפות ממנו להתחשבות, לפחות לא בקטע הזה. מדבר אליי וכאמור, נלקח כעת בחשבון.

אחיטוהר לנצח - אני יוצאת מתוך הנחה שבני זקוק לי, זקוק לזמן אמא, כי עד לפני 6 חודשים אמא היתה כולה שלו ועכשיו הוא מתחלק בה עם אחיו הקטן. מצד שני, כנראה שבאיזשהו מקום קשה לי להכיל את זה, כשזה בא על חשבון זמן "שלי" - הזמן בו הם ישנים. לכן אני כעת מנסה לעשות את הסוויצ' במוח כדי להבין שכרגע הזמן הזה לא שלי. הוא שלו. כרגע אני לא מרגישה שהדבר הנכון לעשות הוא לתת לו לבכות, לא כי איני מסוגלת להכיל את הבכי שלו, אלא כי זה פשוט נראה לי שגוי.
בהזדמנויות אחרות שבהן הוא בוכה אין לי שום בעיה להכיל את הבכי שלו.
ובעניין הלינה המשפחתית - כאמור, היא מייושמת בביתנו בשמחה.

במבי ק - ניסיתי. בד"כ הגדול יודע לפרוש הצידה כשאני מרדימה את הקטן, אבל כשניסיתי הוא הפריע שוב ושוב - התעקש להיות מורדם ראשון - וכך הקטן התעורר שוב ושוב בכל פעם שהגדול ניגש. בקיצור, לא עבד.

_כנראה שניתן יהיה לומר בקיצור שאני לא מאמינה בעידוד תכונות אופי כלשהן. אני מאמינה (ואני מצטטת לא יודעת את מי) שהדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות למען ילדינו - זה לעשות כמה שפחות: לא לקלקל. (ואני מוסיפה: בטח לא לנסות ולעצב).
אשר לסתגלתנות - אולי אלה רק האסוציאציות שלי אבל לי זה מזכיר לי ריצוי וביטול עצמי_
סיגל ב, מסכימה איתך.

האם מעלה בעיה הילד עיף מאוד מבקש תשומת לב שאני לא עומדת בה,בשלב מסויים אני פיזית עם הילד אבל נפשית אני כבר לא קשובה לו ..אני לא מוכנה שיבכה גם לו לרגע קט,למרות שאני יודעת שהוא ילד שמסוגל להתמודד ואני מאמינה ביכולותיו
שירית, שוב, זה לא סוג התמודדות שאני חושבת שתתרום לו.

ילד אשר ניתנה לו הלגיטמציה לבכות , לצרוח , לצעוק , לשמוח , לצהול , לשאוג שאגות אושר , ובכלל להביע את שלל קשת הרגשות , ידע להביע עצמו ולבקש מהוריו את אשר חסר לו מבלי החשש שילעגו לו , או יבטלו דבריו .
נילי לי, אני מסכימה איתך. אני מתעבת את גישת ה"לא קרה כלום" כשילד פורץ בבכי או את מי שמנסה למנוע מילדו לבכות בכל מחיר. מצד שני, יש מקומות שבהם הבכי הוא לא במקום - כמו כשילד בן שנתיים לא מעוניין להישאר במיטה לבד בחושך, ואז מתפקידי למנוע אותו בכך שאהיה איתו בחדר.

שירית, אני מסכימה עם סיגל ב שאין בהכרח לצפות מילד בן שנתיים לישון לבד, ושזו אינה תכונה מולדת. לפחות אף אחד משני ילדי לא נולד עמה.

איתי שרון - נו, ואני כבר חשבתי שאצלך יש ילד שכשהוא עייף הוא הולך לישון...

ועכשיו אני חייבת להתפנות אליהם, אמשיך אחר כך.

במיקרה הנל הילד בוחר לעיתים להרדם לבד תוך 10 דק' כך שאני בטוחה שהוא יודע היטב איך ישנים.
מסכימה עם כל מילה של איתי: השימוש במילה "בחירה" הוא פשוט לא במקומו. הילד לא בוחר להרדם אחרי שעה וחצי ולא אחרי 10 דקות, בדיוק כמו שגם אנחנו, כשאנחנו נרדמים אחרי שעה וחצי ולא אחרי 10 דקות, לא עושים זאת מתוך בחירה.
בכלל בחירה היא מילה מאוד גדולה לילד בגיל מאוד קטן. ילד בגיל הזה לא בוחר לנהוג כך או אחרת. הוא נוהג כפי שהוא נוהג כשהוא מונע ע"י הצרכים שלו. כך גם בהקשר של בכי.

אנחנו בוחרים בפיתרון,הילד יבחר באים ליבכות ,לקבל לשכב על הריצפה ולימחות,לילד יש את היכולת לבחור כל דבר
אני לא יודעת איך להתחיל להסביר כמה שאני מתנגדת לאמור במשפט הזה.
אני אנסח זאת כך:
אם בחרנו בדרך מסוימת והתוצאה היא ילד בוכה - סימן שהדרך לא טובה! יש לחפש דרך אחרת. ילד לא "בוחר לבכות". הוא בוכה כי לא טוב לו. זהו. פשוט. ילד בוכה כי לא טוב לו. כדאי לזכור את המשפט הפשוט הזה. יש כל מיני ספרים שמתיימרים ללמד אותנו למה ילד בוכה וכל מיני אנשים שמנסים לתת הסברים מלומדים לבכי שנשמעים לפעמים מאוד משכנעים, בעוד שמדובר בדבר הכי בסיסי: ילד בוכה כי לא טוב לו.

יש ספר מ-ד-ה-י-ם שקראתי קצת לפני שהבכורה שלי נולדה שנקרא "הלוחשת לתינוקות".
והילד הזה הוא אני,
שלום וברוכה הבאה

אני ממליצה בחום, לפני שנמשיך בדיון, שתקראי את הלינק ש-תזמורת הים הביאה כאן: הלוחשת לתינוקות ועקרון הרצף.
בשתי מילים, הספר הזה, לדעתי, מלמד את ההורה כיצד לאלף ילדים (כן, לאלף) כך שלהורים יהיה יותר קל ונוח בחיים. ההנחות שעליהן מתבססת המחברת הן לדעתי פרי דמיונה הקודח, וזה עצוב בעיניי שהספר והמחברת זכו לכזו פופלריות. בעוד אנחנו כאן באתר מדברים על כבד את ילדיך, השיטות המתוארות בספר נגועות בחוסר כבוד בסיסי לילדים.

אחד העקרונות המנחים העיקריים בספר הוא שתינוקות יודעים להרדם לבד.
זו פשוט הנחה בסיסית שגויה לטעמי שכפי שאמרתי לא מבוססת על כלום. לראייה כל התינוקות בעולם (כמעט) לא מצליחים להירדם לבד. מה זה אומר?

התפקיד שלנו הוא לדאוג שהם לא יאבדו את היכולת הזו על ידי נדנודים, טלטולים הנקה וכו'.
תראי איזה מסר איום ונורא. (אני מתנצלת והילד הזה הוא אני אם יוצא שאני ככה מתקיפה את דברייך. חשוב לי להבחין, אני יוצאת נגד הספר והמחברת - לא נגדך

). פשוט איום ונורא. בעוד שילדנו זקוק להנקה כמזון, כהבעת אהבה, כמרגוע; בעוד שילדנו זקוק להרגעה שבמגע שלנו, ולחום גופנו - באה טרייסי הוג ואומרת - לא! כל הדברים האלה בעצם מפריעים לו! אני לא בטוחה שהצלחתי להסביר כמה מופרך מה שהיא טוענת.

אחד מהקטעים היה של אב שכותב שהוא היה מתקשה להרדים את ילדיו אז פיתח שיטה שבה היה משכיב את הילדים לישון ואז היה יוצא עם העיתון והולך הלוך ושוב פנימה והחוצה מהחדר (הוא המתין כמה רגעים בחוץ כל פעם), בהתחלה הם היו בוכים כל פעם שיצא, אבל אז הפסיקו כי הם ידעו שהוא יחזור, כל פעם הוא התרחק עוד ועוד עד שלא חזר לחדר והם נרדמו.
אני לא מבינה. למה פשוט לא להיות עם הילד עד שיירדם?

לדעתי יש להבין שילד בבסיסו יודע לישון בדיוק כמו שיש לו רפלקס יניקה (שינה היא לא פעולת חיקוי).ובנוסף לזה אם יש בעיה סביב שינה אזי,לדעתי הבעיה היה אכן נפשית כמו שכתבת,אך הילד עדין יודע איך ישנים.
ילדים לא יודעים להירדם. וזה שילד מצליח יום אחד להירדם מהר לא אומר שום דבר. זה תלוי במצב העייפות שלו, המצב הנפשי שלו וגם מה הוא אכל קודם לכן.
אני ממליצה בענייני שינה על הספר (שיש לו גם דף כאן אצלנו) הורים גם בלילה של ד"ר סירס. שם ישנן המלצות גם בתחום התזונה בשעת הערב לפני השינה.

ילד יבחר ליגרום דאגה ,לתיסכול לכעס כל עוד אנו נאפשר לו להמשיך בדרך זו ואם נציע לו ונאמין בכוחותיו שהוא מסוגל לבחור אחרת , שהוא אינו חסר אונים, שאנו לא מבקשים דבר מעבר לכוחותיו, בטוחה אני(מחוית הורותי) שהילד יבחר לשתף פעולה איתנו
קצת חוזרת על עצמי אך חשוב לי להדגיש: ילד לא בוחר לגרום לנו דאגה תסכול או כעס. ילד מביע צורך. אם הצורך לא מסופק, הוא מביע אותו בדרך אחרת. ואם עדיין הצורך לא מסופק, אז הוא יבחר דרך שלישית. המוטיבציות של הילדים אינן לגרום לנו להרגיש כך או אחרת. הם נוהגים כפי שהם נוהגים כי הם זקוקים למשהו.

מיצי,
ובעניין הלינה המשפחתית - כאמור, היא מייושמת בביתנו בשמחה.

כמה כיף!

לכן אני כעת מנסה לעשות את הסוויצ' במוח כדי להבין שכרגע הזמן הזה לא שלי. הוא שלו. כרגע אני לא מרגישה שהדבר הנכון לעשות הוא לתת לו לבכות, לא כי איני מסוגלת להכיל את הבכי שלו, אלא כי זה פשוט נראה לי שגוי.

בכלל נשמע שאת נעה למקום אחר שעושה לך יותר טוב.