הצילו תינוקת צועקת

[שירלי*]

מבקשת את עזרתכם. אני אימא לתינוקת קרוב לשנה. ילדה שניה במשפחה. תינוקת מתוקה אך דעתנית מאוד (!)
ההתפתחות שלה תקינה לגמרי, היא יונקת, אוכלת, משחקת, זוחלת, עומדת בתמיכה, הולכת בתמיכה וכו'
בזמן האחרון היא פיתחה לעצמה הרגל כזה לצעוק, כמעט בכל סיטואציה. כמובן שיש מלחמה על צעצועים עם הבת הגדולה, אז היא מביעה את מחאתה בצעקות רמות (כמעט ולא בכי , אגב!)
אבל גם סתם ככה, היא כאילו מביעה את עצמה כל הזמן בצעקות. זה מתגבר במיוחד כשמתקרבת שעת השינה שלה (ויש לפחות שלוש כאלה במהלך היום) , זה קורה גם באמצע האוכל
כשמשהו לא מוצא חן בעיניה, היא מיד פונה לצעקות
הדבר הפך מתיש מאוד בעבורי בימים האחרונים כשכאב ראש טורדני החל מלווה אותי משעות הבוקר, רק בגלל הצעקות האלה
וכמובן שקשה מאוד להתנהל בבית כשכל הזמן ברקע צעקות (ויש לה יכולות שתהיה בריאה !)

אז מייד עברתי להתבונן בעצמי, בעצמנו ולבדוק האם אנחנו צועקים והיא רק מחקה אותנו
אז לפעמים כמובן שיש הרמות קול אבל באופן כללי אני לא חושבת שאנחנו צעקנים בצורה יוצאת דופן

אולי היא פשוט ילדה כזו שמאוד רוצה לדבר וקשה לה שאין לה אפשרות להסביר את עצמה ולהתבטא
האם למישהו פה היה ילד כזה ?
ובעיקר, מה עושים ? איך מפסיקים את הצעקות האלה ? העצבים שלי רופפים...

[אינדי_אנית*]

נראה לי שפשוט לבקש בחיוך לא לצעוק וזה יעבור תוך כמה זמן.
גם אצלנו היה שלב כזה וזה פשוט עבר אחרי כמה זמן.
אז לא להתרגז ולכעוס כדי שזה לא יהפוך לדווקא, אבל כן אפשר להגיד שזה לא נעים לכם.

[פולנית*]

לצעוק גם כשזה קורה, משחרר את נמתח שזה יוצר אצלך....

[תמרוש_רוש]

הילד שלי, היתה לו תקופה של צעקות, בצליל נורא נורא גבוה, שלפעמים פשוט חדר לי מאוזן לאוזן דרך השכל.
לפעמים זה היה על רקע עייפות ולחץ כללי במשפחה, אבל חלק מזה היה גם ביטוי עצמי וגילוי עצמי...

אז כל עד זה לא כאב לי ולא הפריע לי - חייתי עם זה ולא עשיתי כלום.
ברגע שזה כאב לי באוזן, הייתי מבקשת ממנו להפסיק. לא עזר פעם אחת - הייתי אומרת "או.קיי, זה לא מקובל עלי" קמה והולכת לחדר אחר. וזהו. זה עזר מאוד והוא הפסיק לעבור את גבול הכאב.
אחרי כמה חודשים זה חזר שוב, ואז היו מצבים שלא יכולתי לקום וללכת. למשל באמצ האוכל. ואז פשוט הייתי לוקחת אותו ומעבירה אותו לחדר אחר. אתה רוצה לצעוק? סבבה, אבל לא ליד האזניים שלי.
כמובן שהוא היה פיצקי, אז אף פעם לא סדרתי עליו את הדלת, להעביר אותו היה מספיק, הוא היה רץ אחרי מאוד נעלב, חוזר אתי למטבח מיד, אבל שומר על שיח שקט יותר. ו(כמעט תמיד) זה לא נעשה בכעס. כלומר, הפעם הראשונה שעשיתי את זה חיכיתי יותר מדי ואז באמת כעסתי, בפעמים הבאות הוצאתי אותו עוד לפני שהוא עבר את הגבול, ובלי כעס, אלא כעובדה פשוטה.

בזמנים אחרים, כשהוא מתחיל להתלהב ממשהו ומביע את זה בקול רם מדי, אני מזכירה לו, בקול שקט: "שששש.... אנחנו מדברים בשקט" ודברים כאלה.

פעם אחת עשיתי את זה עם ילדה של חברה, הייתי אצלה, והילדה שלה (בת שלוש) התחילה לבוא כל פעם מהסלון למטבח, איפה שאנחנו (המבוגרים) ישבנו, והיתה צורחת. ההורים לא היו מבסוטים מזה, אבל העבירו את זה, ואני חייתי עם זה ולא אמרתי עלום, עד שהיא עברה את גבול הכאב שלי. אז בלי לחשוב בכלל קמתי, לקחתי אותה על הידיים, אמרתי לה: "אנחנו מדברים בשקט ובנעימות. אם את רוצה לצעוק תצעקי כאן [אז כבר הגעתי אתה בחזרה לסלון] ופה אף אחד לא יפריע לך". זה עבר נפלא.

[תמרוש_רוש]

שורה תחתונה: כמו שאני לא מניחה לתינוק שלי לנשוך אותי בהנקה, למשוך בשערות או לתקוע לי אצבעות בעיניים, כך אני לא אניח לו להכאיב לי באמצעות צעקות. קודם להציב את הגבול החיוני הזה - ואז אפשר לשבת בשקט (תרתי משמע) ובנחת ולחשוב על הסיבות היותר עמוקות, ואיך ליצור מצב שיענה על הצרכים שלה שמבוטאים דרך צעקות, וכולי וכולי. במקרה שלה, אני הייתי חושבת על שפת סימנים לתינוקות. גם את זה ניסיתי עם הבן שלי בדיוק באותו גיל של הילדה שלך, וזה היה נפלא לשנינו

[סאלי_תדמור*]

אני הייתי חושבת על שפת סימנים לתינוקות. גם את זה ניסיתי עם הבן שלי

הוצאת לי את המילים מהמקלדת!

הילדים שלי עד היום (7,4) אוהבים לתקשר איתי בסימנים... נותן להם (בגיל הקטן) יכולת נפלאה.
לא יודעת אם זה יפתור את העניין, אבל בכל מקרה זה מאוד כיף לה ולך - התקשורת שלכם מאוד תתעשר.