נראה לי שהוא מתחיל להפנים את מה שעובר עלי. ומקשיב לי כשאנחנו מדברים על זה.
ואני מקשיבה לו. אבל שנינו מאוד במצב מאוד עגום כרגע, בעיקר כי הבנו שיש ביננו בעיית תקשורת (במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכבר לפני שנה הרגשתי משהו כזה. ובדיוק בגלל בעיית התקשורת, לא דיברנו על זה, כי אנחנו לא יודעים להפתח אחד לשני. דווקא עניין הברית, חוץ מהריב עצמו, העלה את זה וכשאנחנו כן מדברים לעומק, נראה שזה משתפר), ואנחנו מחכים לתור שלנו לייעוץ (עוד שבועיים בערך).
אני לא רוצה לתלות תקוות בייעוץ ולייחל שהכל יסתדר מיד אחרי שנתחיל בתהליך, או שלפחות ישתפר באופן משמעותי, אבל נדמה לי שלזה אנחנו מחכים עכשיו. מזלינו שיש עוד זמן עד הלידה.
ובינתיים פגשתי בחורה צעירה עם תינוק בן חודשיים שהיה לה סיפור מאוד דומה לסיפור של טדליק (מוהל רופא בעל שם מצוין פה, פגע בכלי דם, דימום מתמשך... ובסיפור הזה הם לא הלכו לבי"ח (הלואי והייתי מבינה למה לא) אלא אליו והיחס שהם קיבלו היה מחפיר). ואני שוב מזועזעת ונרעשת כולי.
(())(())(())(())(())
את מוזמנת להתעלם בחינניות>
מוח גבינה שוויצרית) ורוצה להרגיש שהילד גם שלו. לא רק שלו, גם שלו. לי תמיד היתה תחושה, והתחזקה עם הבת ועם הבן, שאמהות ובנות זה משהו שמחובר דרך הבטן לשושלת אדירה של נשים. והגברים עוזבים את בית האבות והאמהות ומתחברים לאיזו שושלת כזו בנישואין. ושהצורך הזה להתחבר לשושלת גברית הוא מאד חזק. עד כדי הצורך להטביע ממש חותם פיזי על רך נולד ולהגיד "זה שלי. זה אני. זה בשר מבשרי."
