הפרדת האם מהתינוק לאחר לידת בי''ח

_{ולפני שיקפצו ויעלבו - אחריות מול אשמה.}

ואני עדיין קופצת ונעלבת.

דף מעניין לא הכרתי אותו קודם, עשינו קצת קנגורו עם בתי אבל לא ידעתי מספיק על זה אז, בטוח שאם זה יקרה הפעם אני אהפוך לקנגורו אמיתית (-: במיוחד אחרי שאקרא את כל הדף
תודה מא.
בשמת, אפשר לשמוע קצת יותר על איך אפשר למנוע את זה.
יש לי מבנה רחם לא רגיל ובאיזשהו שלב פשוט לא היה מספיק מים ברחם, ניסו למשוך את זה כמה שיותר (4 שבועות של שמירת הריון והמון מים לשתות) אבל בסוף לא הייתה ברירה או שאני לא יודעת מספיק?

מתאים לי להיות שם יומיים ושיבשלו לי ויגישו לי וינקו לי את השירותים (ולא, לא יהיה לי נעים אם אמא שלי או חברה שלי יעשו את זה בשבילי)
ואחרי יומיים במלון, את מתכוונת לבשל, להגיש ולנקות את השרותים בעצמך?

לסימנים בדרך שיהיה בהצלחה ולידה קלה בכל אופן אל תתני לאף רופא נחמד או נפוח-נחיריים ככל שיהיה לבלבל אותך אם את בבית חולים, אין שום בדיקה/דקירה שהעולל שלך עובר בלי שאת מחזיקה לו את היד. אני הצגתי את עצמי מ"אלה" ואפילו ביקשתי לדבר אם האחראית על התינוקיה והוזמנתי או ניגשתי לשם רק כשהיא הייתה שם. ממש הייתי ה"זאתי" שצריכה טיפול מיוחד ומבחינתי כל עוד השגתי את מבוקשי לא עניין אותי איך רואים אותי. לא לעזוב ולו לדקה. הם יכולים להגיד נהלים. תגידי אני עכשיו מבקשת להשתחרר עם התינוקת. הם לא ממהרים לשחרר ומעדיפים לבדוק ולהשגיח בתנאים שלך.
כמובן שכדאי לעשות הכל בנועם ובדיפלומטיות מקסימלית וכמובן כדאי להיות ה"לא נורמלית" כי אז הכי קל לזכות ביחס מיוחד ואוהד מצד ה"ממסד" בבית חולים.

ואני עדיין קופצת ונעלבת.
למה?
האם את רוצה עוד ילדים?
האם יש לך חשש שתלדי שוב מוקדם מדי?
האם לא היית רוצה לדעת מה אפשר לעשות כדי למנוע את זה?

חוזרת, האם יש קשר בין מבנה רחם לא רגיל למיעוט מי שפיר? או שאלה היו שני דברים לא קשורים?

מקום אחד להתחיל בו מניעה של לידה מוקדמת הוא תזונה ללידת תינוק בריא.
דרך נוספת: טיפול כמו דיקור סיני אצל רופא/ה טוב/ה, מראשית ההריון, לחיזוק מתמיד ול"יד על הדופק".
דרך נוספת: למצוא שיטת טיפול אלטרנטיבית אמינה, שתאמת איתך את הסיבות והגורמים השונים ללידה המוקדמת הקודמת, לבדוק אם יש דברים שאפשר לעשות.
ואם מיכל שץ מוכנה לספר איך היא שינתה את הגורל הזה, זה יהיה נהדר (רק אם את מוכנה, מיכל).
אני עשיתי את זה בעזרת מאמצים מיוחדים בסוף ההריון בנושא התזונה, בעזרת דיקור סיני (אצלי בבית), בעזרת דימיון מודרך, מדיטציה, טיפות ויבורנום, טיפול מהמיילדת שלי (שמטפלת בשיטת קול הרוח, כמדומתני) ואני לא זוכרת מה עוד.

ואני עדיין קופצת ונעלבת.
טוב, אני לא נרגעת מזה.
זה משגע אותי.
באמת!
אני ילדתי את הבכורה שלי מוקדם מדי. למרבה המזל, כן עשיתי מה שהרופא אמר לי, ולכן היא נולדה מוקדם מדי אבל לא פגית.
לכן, בהריון השני הבנתי שיש לי סיכון כזה, ועשיתי כמיטב יכולתי למנוע. ואכן מנעתי.
וגם אם לא הייתי בעצמי אחת שעברה משהו כזה, ושהיא "נאה דורש נאה מקיים" - אז מה? זה מוריד מהערך של המידע, שחלק מהלידות המוקדמות ניתנות למניעה?

אני לא מבינה מה את אומרת בזה שאת "קופצת ונעלבת".
מה? שהמחשבה שאולי אפשר למנוע לידת פג כל כך נוראה בעינייך, שאת לא רוצה שידברו על זה כי זה יגדיל לך את רגשי האשמה על מה שכבר קרה ואי אפשר למנוע?
אני קוראת את הגישה הזאת שוב ושוב, ובחיי, היא משגעת אותי. משגעת אותי!
כי היא לא רציונלית.
כי היא שולחת אצבע מאשימה למקום הלא נכון (את כאילו מאשימה אותי שאני מעליבה אותך!).

עברת משהו קשה.
מישהו מספר לך אחר כך, שאולי אפשר למנוע כאלה דברים.
איזה סוג של בן אדם לא רוצה לשמוע? איזה סוג של בן אדם לא רוצה שיצילו את עצמו ואחרים מאותו גורל מר, אם רק אפשר? מה עובר בראש של בן אדם כזה, כשהוא מהין "להיעלב" מאיזכור האפשרות שאפשר להציל? מה, את מאחלת לעצמך ולאחרות לעבור את זה שוב, העיקר שבשמת לא תכתוב דברים מחרידים ומזעזעים כאלה? )-:

זה מוסרי בכלל להציג אותי ואת דברי כמעליבים? S-:
זה הוגן?
אני מצטערת, אני נתקלת שוב ושוב בתופעה הזאת, ואת יודעת מה?
אני, אני קופצת ונעלבת!
את מעליבה אותי, באופן אישי.

בדף הזה מדברים על הפרדת האם מהתינוק.
מדברים בגלוי על הזוועה שבנוהג הזה. על מה שזה מעולל לאם, על מה שזה מעולל לתינוק.
אמהות מצטערות על מה שעבר עליהן, כשעשינו מה שהצוות הרפואי אמר לנו ונתנו לאחיות התינוקייה לקחת לנו את התינוקת (הייתי צייתנית וממושמעת, חטאתי, אשמתי, בגדתי )-: ).
גם על זה אסור לדבר? כי אמהות שעשו את זה "יקפצו וייעלבו" מעצם הרעיון שאפשר למנוע את הגורל המר של הפרדת האם מהתינוק לאחר לידת בי"ח? איזו מין אישיות היא שתיעלב מהרעיון? ומה היא רוצה, אישיות כזאת? שלא נספר כאן כמה זה מזעזע, מיותר ואכזרי לתינוק? שלא ניתן לאמהות עצות איך למנוע את זה?

בשמת תודה על העצות הנפלאות אני בהחלט אתחיל לבדוק את זה כשאגיע לארץ
יש הרבה סיכוי שיש קשר כי יש פחות מקום ברחם בגלל המבנה ( חצוי לשניים)
מצטערת אם נגעתי פה בנושא רגיש אבל זה נראה לי באמת נושא חשוב, תודה לבשמת על השיתוף!!!!

בשמת, נדמה לי ששוכנת כתבה את דבריה במודעות עצמית.
כלומר, אני הבנתי שהיא חושבת כמוך ועם זאת היא מצרה על כך שלמרות זאת היא עדיין קופצת ונעלבת וחשה אשמה (ומואשמת) אף אל מול מידע בעל אופי רציונלי-מעשי.

אני לא מבינה מה את אומרת בזה שאת "קופצת ונעלבת".
אני לא יודעת למה שוכנת הצוק נעלבת. אני יכולה להגיד למה אני טיפה נעלבת. אולי כי אופן הניסוח שלך נחרץ מדי לטעמי, ובייחוד בנושא רגיש כל כך. אולי כי לדעתי ראוי היה להוסיף את לדעתי להודעה הראשונה שלך בנושא. ואולי אולי לא כל מי שילדה פג מאמינה שתזונה, דיקור ועוד שלל טיפולים אלטרנטיביים הם מה שהיה באמת משנה.
אני מקווה שאת לא קופצת ונעלבת!
מה שאני מנסה להגיד זה, שלפעמים אנחנו שוכחים שהאמת שלנו היא שלנו, ולא כולם חושבים בדיוק כמוני.

בשמת, אני לא ילדתי מוקדם, אבל בכ"ז נולדה לי תינוקת זעירה, קטנה לשבוע ההריון הבשל (לפעמים תיארוך גיל מדוייק - כן חשוב).
לא עשיתי שום דבר בהריון שיכול היה לסכן אותה. על קצה המזלג: הפסקתי גלולות זמן ארוך יותר מהמומלץ לפני שניסינו (והצלחנו) להרות; נטלתי חומצה פולית חודשים לפני ובזמן ההריון; הקפדתי לשתות מים מינרליים הכי טהורים שהשגנו; נמנעתי מחומרים מזיקים ככל יכולתי, כולל בתזונה; עשיתי יוגה להריון; קראתי והתכוננתי, והתרכזתי פנימה לשדר לה שהיא רצויה ואהובה ואנחנו סקרנים ומצפים לפגוש אותה; בנזוגי ואני שרנו לה שירים. בזמן ההריון היא ואני היינו מוקפות אהבה וציפייה וקבלה.
אני לא חושבת שיש ידע כלשהו, או שיפוט כלשהו, שיהיה רלוונטי לגביי. הסיבה הייתה ככל הנראה מאפיין מסויים של הדם שלי, שאיתו נולדתי ואיתו אני חיה, שבמקרה משפיע לרעה על אספקת הדם לעובר. מצטערת, אבל זה מחוץ לטווח השליטה שלי, ולכן גם מחוץ לטווח האחריות או האשמה שלי.
ובאמת שאפחד לא צריך להיעלב מההעלבויות שלי. זה אפילו קצת מקומם. מה, אסור לבנאדם לקפוץ ולהעלב בלי תגובת דומינו?

ובאמת שאפחד לא צריך להיעלב מההעלבויות שלי. זה אפילו קצת מקומם. מה, אסור לבנאדם לקפוץ ולהעלב בלי תגובת דומינו?
אפחד גם לא נעלב מהעלבויות שלך. או שיש פה מונופול גם על העלבון?

מיטל מ , הנה תקציר השתלשלות העניינים הטפלים לנושא הראשי של הדף:

_בשמת א (26.04.2007 19:46):
ואני אגיד פה בקטן, שיש גם אפשרות למנוע לידת פג.
לא תמיד זו "גזירת גורל" בלתי נמנעת. למעשה, ברוב המקרים היא נמנעת.

תבשיל קדרה (26.04.2007 20:02):
ולפני שיקפצו ויעלבו - אחריות מול אשמה.

שוכנת הצוק (26.04.2007 21:30):
ואני עדיין קופצת ונעלבת._

ואחר-כך בשמת כתבה:
_זה מוסרי בכלל להציג אותי ואת דברי כמעליבים?
זה הוגן?
אני מצטערת, אני נתקלת שוב ושוב בתופעה הזאת, ואת יודעת מה?
אני, אני קופצת ונעלבת!
את מעליבה אותי, באופן אישי._

לכן כתבתי
ובאמת שאפחד לא צריך להיעלב מההעלבויות שלי. זה אפילו קצת מקומם. מה, אסור לבנאדם לקפוץ ולהעלב בלי תגובת דומינו?
והוספתי חיוך עם קריצה כדי לסגור את הוויכוח המטופש.

תודה על תקציר העלילה.
הוויכוח הזה באמת מטופש, ואין לו מטרה כויכוח.
אמרתי אני לא יודעת למה שוכנת הצוק נעלבת. ,אז כך שנראה לי ברור שאין קשר לדבריך, אבל אני יודעת למה זה מעט הפריע לי. כנראה שההודעה שלי לא ברורה דיה, ואני שוקלת אם לפרשה.

רצוי לקרוא את התגובה שלי פשוטה כמשמעה. כל פירושי הרשי להודעה בת 5 שורות, מנפחים תגובה שלא היתה אמורה להיות מטלטת. כותבת אחת הביעה דעתה, וכותבת אחרת אמרה שהיא לא מסכימם עמה. ממש אין צורך (לדעתי) לאף אחד להעלב.
כל הוויכוח המטופש._ באמת נשמע מטופש, ועל אחת כמה כשיש לדוש ולפרקו לגורמים. מקווה שאפשר לזנוח השתלשלות העניינים הטפלים לנושא הראשי של הדף: ולהמשיך לקרוא את העיקר.@}

מאשרת מבחינתי למחוק את כל ההשתלשלות (לא רק מה שכתבתי).

מאשרת מבחינתי למחוק את כל ההשתלשלות (לא רק מה שכתבתי).
מבחינתי גם אפשר למחוק. את מוזמנת.

גם בשמת צריכה לאשר. בד"כ לא אמחק דברים שמישהו אחר כתב בלי רשות.

רגע לפני שמוחקים אני רוצה לומר משהו
בשמת כתבה:
_עברת משהו קשה.
מישהו מספר לך אחר כך, שאולי אפשר למנוע כאלה דברים.
איזה סוג של בן אדם לא רוצה לשמוע?_
אני חושבת שאילו מישהו היה אומר לי בטווח של פחות מחצי שנה (נגיד) מהלידה שלי שהניתוח הקיסרי שלי היה מיותר ו{{}}הפרדת האם מהתינוק לאחר לידת בי''ח שלי היתה מיותרת, הוא היה גורם לי לפגיעה, אולי אפילו קשה, וזה אע"פ שאני א. יודעת שזה נכון ב. אשה מודעת שמאמינה באחריות אישית ועוסקת בעבודה פנימית ג. יודעת את ההבדל בין אחריות לאשמה. עדיין, לפעמים דברים כאלה הם כל-כך רגישים, במיוחד כשהם טריים, שכל נגיעה בהם יכולה לגרום לייסורים ואפילו להקשות על ההתגברות על דיכאון אחרי לידה (דבר שכיח למדי אחרי הפרדת האם מהתינוק לאחר לידת בי''ח).

_לא עשיתי שום דבר בהריון שיכול היה לסכן אותה. על קצה המזלג: הפסקתי גלולות זמן ארוך יותר מהמומלץ לפני שניסינו (והצלחנו) להרות; נטלתי חומצה פולית חודשים לפני ובזמן ההריון; הקפדתי לשתות מים מינרליים הכי טהורים שהשגנו; נמנעתי מחומרים מזיקים ככל יכולתי, כולל בתזונה; עשיתי יוגה להריון; קראתי והתכוננתי, והתרכזתי פנימה לשדר לה שהיא רצויה ואהובה ואנחנו סקרנים ומצפים לפגוש אותה; בנזוגי ואני שרנו לה שירים. בזמן ההריון היא ואני היינו מוקפות אהבה וציפייה וקבלה.
אני לא חושבת שיש ידע כלשהו, או שיפוט כלשהו, שיהיה רלוונטי לגביי. הסיבה הייתה ככל הנראה מאפיין מסויים של הדם שלי, שאיתו נולדתי ואיתו אני חיה, שבמקרה משפיע לרעה על אספקת הדם לעובר. מצטערת, אבל זה מחוץ לטווח השליטה שלי, ולכן גם מחוץ לטווח האחריות או האשמה שלי._
אתייחס עניינית:

א. אם זה מחוץ לטווח האחריות או האשמה שלך, מה יש לך לקפוץ ולהיעלב? מסקנה רלבנטית מדברי בשבילך תהיה: המידע הזה לא רלבנטי לי, הוא בשביל מישהי אחרת.

ב. אני כתבתי, שרק חלק מלידות הפגים יכולות להימנע. מה שהפריע לי זו הגישה, כאילו "לידת פג" באופן כללי היא "גזירת גורל". כך השתמע מהעצות שניתנו כאן למקרה שמישהי יולדת פג. אז לא. לפעמים אפשר למנוע. חשוב שמי שזה כן רלבנטי לה, תדע.

ג. אין לי מושג מה המקרה שלך הספציפי, ואני לא יודעת מספיק לגבי השפעות של סוג הדם על גודל העובר. ייתכן שיש מה אפשר לעשות בעתיד, וייתכן שלא. לא אני המומחית לעניין זה, אבל לו אני הייתי במקומך, הייתי מחפשת מידע נוסף, רק בשביל להיות בטוחה שאת לא עוד אחד מהמקרים שבהם הרפואה הממוסדת פשוט לא יודעת שיש משהו שאת יכולה לעשות. שרה ק היא למשל אדם עם מקורות טובים לנושאים כאלה.

ד. יפה כל מה שאת מתארת:

הגלולות - אכן מומלץ להפסיק. אני הייתי אומרת, שעדיף לא לגעת בכלל בגלולות, אבל זו כמובן דעה קיצונית.
חומצה פולית - אכן מומלץ. אם כי יש דיעות שסבורות שיש בעיה מסוימת בנטילת כדורים, כי הם נספגים אולי אחרת מאשר החומרים האלה מהמזון. סימן שאלה.
מים נקיים - אכן מומלץ.
יוגה להריון - אכן מומלץ.
שירים - אכן מומלץ, במיוחד הימנעות ממוסיקה אלקטרונית, ושימוש רב בקול הטבעי, כדי שהתינוק יתמקם היטב באגן עם הראש כלפי מטה.
אהבה וכל זה - תמיד מומלץ, כמובן. יש מקרים שבהם דיבור אל התינוק ודימיון מודרך יכול לעצור צירים מוקדמים, וזו תוספת לסעיף שלך. אם כי, לפי מה שאת אומרת, לא היתה לך לידה מוקדמת או צירים מוקדמים, אלא לידה במועד עם תינוקת קטנה לגיל ההריון. זה מקרה קצת אחר מזה שהתייחסתי אליו.
התזונה: זה נושא שרלבנטי ישירות לנושא הדם, לנושא אספקת הדם לעובר, לנושא גדילת העובר ברחם, ויש עליו מחקרים.

בנושא הזה לא פירטת, אלא כתבת:
נמנעתי מחומרים מזיקים ככל יכולתי, כולל בתזונה
לגבי הנושא הזה, אני ממליצה על הדף תזונה ללידת תינוק בריא ועל הקישורים ממנו. זה נושא, שרוב האנשים טועים בו, ולא מעריכים נכונה גם את כמות הרעלים המסוכנים שבמזון שלנו, וגם את סוגי המזון המזיק.
למשל, רובנו חושבים שהשומן הוא האוייב, בעוד שהשומן הבריא (שמן זית, חמאה, אבוקדו, אגוזים ושקדים, זרעונים) חיוני לבריאותנו. או למשל, רובנו חושבים שדגנים מאוד בריאים לנו, בעוד שברוב המקרים זו טעות, ובמיוחד כשמדובר בחיטה.
או למשל, רובנו חושבים שיש "כמות סבירה של סוכר וממתקים", בעוד שהאמת היא שכל כמות של סוכר לבן, קמח לבן, אורז לבן וממתקים מזיקה לנו, קודם כל מפני שהם תופסים מקום של תזונה עם ויטמינים, אחר כך מפני שאכילתם גורמת להפסד ויטמינים ומינרלים, ולבסוף מפני שאר ההשפעות הרעות שלהם.
או למשל, רובנו לא מודעים לחשיבות הקריטית של אומגה 3 ולאיזון בין אומגה 3 לאומגה 6 בתזונתנו.
ורובנו לא מודעים לכמויות הרעלים והכימיקלים שיש במוצרים מן החי, ובכל מוצר שאיננו אורגני.
סתם דוגמאות.
הנושאים האלה הופכים להיות משמעותיים במיוחד בהריון. כל חסר, עובר לעובר ומשפיע.

יעלי לה, אגב רגשי אשמה, אני גיליתי זמן מאוד קצר אחרי הלידה את הנזק שעשתה אי הידיעה שלי בנושא לתינוקות שלי.
זה כנראה עניין של אופי.
זה לא שאין לי רגשי אשמה בעניין. מאוד צר לי על מה שכבר לא אוכל לשנות.
אבל במקום לטבול בהם, אני כותבת על זה ומנסה להציל אמהות אחרות, עוברים אחרים.

אבל במקום לטבול בהם, אני כותבת על זה ומנסה להציל אמהות אחרות, עוברים אחרים
נפלא בשבילך ונפלא מצדך, ו{{}}עדיין לפעמים דברים כאלה הם כל-כך רגישים, במיוחד כשהם טריים, שכל נגיעה בהם יכולה לגרום לייסורים לנשים אחרות, שונות ממך.

קטנה לשבוע ההריון הבשל (לפעמים תיארוך גיל מדוייק - כן חשוב).
בשביל לזהות שתינוק קטן לגיל ההריון, לא צריך תיארוך. יש להם מאפיינים שונים מפגים (כמו גם מאפיינים דומים).
יש גם מה לעשות, בחלק מהמקרים, למניעת מצב של תינוק קטן לגיל ההריון.

אוףףףף. מה שאת אומרת זה באמת לא חוכמה גדולה. החוכמה לדעת אם אפשר ליילד עובר במצוקה בלי שייוולד פג.
ובזאת אני מתכוונת לעצור. פשוט תצטרכו את ובשמת לסמוך עלי ועל עוד כמה אמהות והריוניות שנדע להבחין בין מצבים שניתן למנוע, לבין כאלו שלא.
_{(ודרך אגב, בשמת, מצטערת מראש על הנימה העוקצנית, אבל לא עשיתי את כל הדברים האלה בשביל לקבל הערכה, ולא מניתי אותם כדי לקבל ממך או מכל גורם חיצוני ציון "עוֹבר").}

אבל לא עשיתי את כל הדברים האלה בשביל לקבל הערכה
לא התייחסתי אליהם כאל משהו לקבל הערכה.
התייחסתי לזה כאל רשימת כל הדברים שנראו לך - במלוא הרצינות - חשובים וחיוניים להריון ולידה תקינים.
בתגובתי, הסכמתי עם רוב מחשבותייך,
אם כי הוספתי סימני שאלה ליד חלק מהם, וכן הוספתי עוד גורמים.
אלה לא היו ציונים, זו היתה תגובה עיונית עם מידע.
אני מצטערת ומתנצלת אם היא נקראה לא בטון הנכון.

יעלי לה, מי שרגישה - שתדלג. שתקרא בעוד שנה, או בהריון הבא שלה.
אני לא רואה בזה סיבה למנוע מידע ממי שזה יכול לעזור לה! זו הנקודה שלי.
אני לא כותבת פה למישהי אישית.
כשהיה לי "עסק" אישי עם אמהות, מנעתי מהן מידע ואני עדיין מונעת מהן מידע שאני יודעת בביטחון גמור שלא יכלו לשמוע אותו (כי וידאתי והן אמרו לי).
פה זה דף ציבורי. זה אינטרנט.
מי שבמצב רגיש, שלא תקרא. זה טקסט! זה לא אישי! אף אחד לא מכריח פה מישהי לקרוא.
או שתהיה בה ההגינות המינימלית להבין שהרגישות שלה היא בעיה שלה ולא סיבה למנוע את המידע הזה מאמהות אחרות. לא למנוע את זכות הבחירה של אמא אחרת בשם הרגישות הזאת.
במלים אחרות, אני לא מתכחשת לרגישות שיכולה להיות לאמהות.
אני אומרת שזו האחריות של הרגישה לטפל ברגישות שלה ולא להפיל את זה על השליח של המידע, בדיון ציבורי.
האם מובן הטיעון שלי?

האם מובן הטיעון שלי?
מובן ואף מוסכם. חס וחלילה למנוע מידע! אין לי טענות כלפייך בכלל, וגם דבריי המקוריים לא כללו טענה כלפייך - את יכולה לקרוא אותם שוב ולהיווכח בזה. מצד שני אני חושבת שכדאי לזכור את זה (שיש מי שרגיש/ה לאמירות כאלה) ב"מאחורה של הראש", במיוחד שרגילים לכתוב בטון חדמשמעי ונחרץ וניצַח (יש בכלל מילה כזאת בזכר?).
@}

בטון חדמשמעי
דווקא לא כתבתי בטון חד משמעי.
כתבתי במפורש, שבחלק מהמקרים יש אפשרות למנוע.
זה אומר במפורש:
יש מקרים שאין מה לעשות.
שכל אחת תסווג את עצמה בקטגוריה שמתאימה לה, והכל יבוא על מקומו בשלום.

_פה זה דף ציבורי. זה אינטרנט.
מי שבמצב רגיש, שלא תקרא. זה טקסט! זה לא אישי! אף אחד לא מכריח פה מישהי לקרוא._

אוי....
זה דף ציבורי. פומבי. זה אינטרנט. ויחד עם זאת זה אישי מאוד. אנחנו מביאים לדף הזה את עצמנו. והאתר הזה בייחוד נוטה להיות אישי מאוד. אנושי מאוד. ולהזמין חשיפה עצמית, ונבירה אישית, וסיפורים אישיים, והמון המון רגשות. המון המון רגשות.
ואנשים מביאים לפה את עצמם, בעוצמות גדולות.
עם כל היבלות והרגישויות והפצעים שלא התרפאו.

אז מה עושים? אני מאוד אהבתי את מה שכתבת באיזה דף אחר, משהו בסגנון:
"פלונית אלמונית, אני מניחה שאת כבר החלטת מה לעשות בנושא, ואין טעם להציע לך אופצייה אחרת בשלב הזה, אבל למען כל ההריוניות האחרות שקוראות פה אני רוצה להגיד כמה דברים:........"
ואז אמרת את זה.
ושם עשית חציצה מאוד יפה בין הדברים שנכתבו בתגובה לאשה מאוד מאוד ספציפית, לבין ההשלכה שלהם והפנייה שלהם לכלל ציבור הקוראות.

שלום
התחלתי לקרוא את הדיון והתמלאתי חרדה, אני בחודש חמישי, ואין לי שום כוונה לעזוב את הבן שלי לאחר שילדתי אותו.
בסיפורים משנת 2004 היה נראה שהמצב מבחינת "ביות מלא" (למדתי מושג חדש...) לא טוב ועד שנת 2007 הדיון סטה לכיוון אחר ונואשתי להבין אותו.
הייתי שמחה אם נוכל להחזיר את הדיון לנושא המקורי: "הפרדת האם מתינוקה לאחר הלידה". מה המצב היום בבתי החולים? האם מפרידים? ואם יש לי עוד דרישות מוזרות כמו לא לחתוך מיד את חבל הטבור? האם אני אוכל להישאר בחדר עם התינוק, מבלי שיקחו לי אותו אפילו לעשר דקות? יש לי המון שאלות ופתאום קצת חרדות (שלא היו לי עד היום) אז אשמח למעט עצות ממי שילד לאחרונה.
תודה

שליחה על ידי אחת* » 12 מאי 2007, 17:51

מנסיוני בלידה טבעית בבי"ח, בחדר לא טבעי:
אפשרי, אבל צריך להיות מאד מאד אסרטיביים וזה קשה.
בכלל, ובפרט אחרי לידה.
דברים שעשויים להקל: לידה בחדר טבעי
(בעיקר בעניין
דרישות מוזרות כמו לא לחתוך מיד את חבל הטבור )
ואם יש לך כסף למלונית סטייל תל השומר (לי לא היה), או שחרור מוקדם מבי"ח, שאיני בקיאה בו אך בהחלט מתכוונת לנסות פעם הבאה.
לידה קלה שתהיה

ואם יש לי עוד דרישות מוזרות כמו לא לחתוך מיד את חבל הטבור?

צריך להיות ממש עם האצבע על הדופק (בכל המובנים...) כי יש מיילדות שיגידו לך שהן לא חותכות ו... ישימו קליפס על הטבור

(מה שכמובן מפסיק את הפעימות באותה מידה כמו חיתוך חבל הטבור)

האם אני אוכל להישאר בחדר עם התינוק, מבלי שיקחו לי אותו אפילו לעשר דקות?
כן, אם תהיי מאוד אסרטיבית. שיבינו שאין מצב, שזה בחיים לא יקרה, ושחבל להתווכח איתך. תחזרי ותגידי שצריך למצוא פיתרון.

ושוב, חשוב לי להזכיר: לפעמים לא מדובר במלחמה או באסרטיביות מיוחדת. אני אמרתי שאני רוצה ביות מלא, הופניתי לחדרי הביות המלא (ריקים רוב הזמן

), תודרכתי לגבי כמה דברים (לא לעזוב את התינוק לבד בחדר, כאילו דה). זהו.
בני היה בתינוקיה רק כשהלכתי לשירותים ובמקרה לא היה אצלי אף אחד שהיה יכול להישאר איתו. זה לא לקח יותר משבע דקות. ההבדל בינו לבין דרי התינוקיה הקבועים היה בולט עד כאב -- הם כל הזמן צרחו. הוא ישן. אגב, הוא נולד ב 2005.
בכל מקרה, זו סוגייה שכדאי לברר בסיור המקדים בביה"ח, ולעומק (לא להסתפק ב"כן" סתמי). אחרי לידה זה ממש לא זמן להתחיל להתווכח ולהיאבק, ובהחלט ייתכן שתוכלי למצוא בית חולים שבו לא יהיה צורך לעשות את אלה.
לגבי שאר הדרישות -- צריך להיות עם עיניים פקוחות (ועם תוכנית לידה, רצוי), כמו שכתבו לך. זה לא פשוט, אבל אפשרי.

כל מה ש סמדר נ כתבה.

לבוא עם תוכנית לידה, ותוכנית לאחרי (טיפול בתינוק) הכל כתוב וברור. להציג למיילדות לפני הלידה.

אני ילדתי לידה מדהימה בבי"ח זיו בצפת, לא הופרדנו לשניה, אחרי הלידה ביקשו לקחת אותו לכמה דקות, אמרתי בפשטות "אין מצב שבעולם" וזהו , לא ניגשו אליי יותר.
היינו בביות מלא לחלוטין ,יום. ולמחורת חתמתי סירוב והלכנו הביתה. אבל זה תלוי בהרגשה הפרטית שלך, אני הרגשתי מצויין, לא היו לי תפרים ולא חתכים, והתינוק היה בריא ומושלם ככה שלא היתה שום סיבה שבעולם להתעכב שם דקה מיותרת.

ממליצה בחום ללכת לסיור ולשאול בלי בושה את כל השאלות.

הנה רק לפני שבועיים חברה הלכה לסיור בבי"ח נהריה ,והמיילדת התחילה להגיד לה שלא כדאי ביות מלא שתנוח והם יתנו לו בקבוק.
ובאמת שבוע שעבר היא ילדה, בסוף בקיסרי, והאחיות לא הפסיקו ללחוץ עליה לשים אותו בתינוקיה ולתת לו בקבוק ל"תוספת".

הדברים הקטנים כביכול שעולים בסיור יהפכו לדברים גדולים מאוד אחרי הלידה.

לידה מדהימה ומעצימה שתהיה לך @}

תודה, תודה, תודה, די הרגעתן אותי. אם יש לכן עוד הצעות, סיפורים וטיפים אני אשמח לשמוע.
מה זה בדיוק תוכנית לידה? לכתוב מה אני רוצה שיעשו במידה ו... ולמי לתת את התוכנית, צריך להגיע לבית החולים מראש, מבחינה פיסית אני לא כ"כ יודעת היכן אני אהיה לפני הלידה? ומה בעצם זה במידה ו...?

רק שני דברים:

לפני שילדתי (ואני לא כזו ותיקה בזה), לא האמנתי ש אני אהיה שם, בלידה. כלומר, תיארתי לעצמי שהגוף שלי יעבור את זה, והרגש ייגרר איתו איכשהו, אבל לא האמנתי שהמודעות, הטעם שלי, ההומור שלי יהיו אתי שם. אז זהו - שכן. את, כל-כולך תהיי שם (או כמו בסגנון של צפריר "מי שאת היא תהיה שם"). ואת יכולה לבנות עלייך. את יכולה לעשות רשימת דברים שחשובים לך בכתב או בע"פ - כי גם הזיכרון שלך והערכים שלך יהיו איתך שם, ואם תעבדי על אסרטיביות ועל בשום פנים ואופן לא להתבייש, גם זה יעזור. גם כישורי השפה שלך ילוו אותך, ואת גם תוכלי לדבר . לכן כל הכנה והתכוננות עוזרת.

חשוב מאוד לבחור בית חולים. אם יש לך ספק, תחליפי בי"ח. לדעתי ומניסיוני, קורס הכנה ללידה בביה"ח שבו את מתכוונת ללדת הוא הזדמנות לחקור יותר לעומק את המערכת, נהליה ואנשיה - להכיר את הנפשות הפועלות - לרחרח לגבי שמות רופאים, מיילדות, ותיקות וחדשות, וכו'. וגם לשאול שאלות לא-מיינסטרימיות - זו הזדמנות נהדרת, לשמוע ולהשמיע עוד אפשרויות (אני שמעתי כך על אפי-נו ממקור ראשון למשל, ועל עוד דברים, כמו תה פטל אדום). למען ההגינות אציין שיש א/נשים באתר שיחלקו על העצה הזו, ושזו דעתי האישית (שאני מוכנה לפרט עליה עוד אם יעזור למישהי).

תהיי מוכנה לשאוג, ותאמני גם את בן הזוג לשאוג, ואולי אפילו תתאמנו על משפטי מחץ (יש כמה דוגמאות טובות באתר). בבית החולים שבו אני ילדתי, אפילו לא מעזים לתת ויטמין K ליילוד בלי שהוריו חתמו, כי ההורים הם האפוטרופסים החוקיים של הילד, ואי אפשר לעשות לו שומדבר בלי רשותם. אפשר וצריך להזכיר זאת למערכת מדי פעם.
מאחלת לך לידה מעצימה והרבה בריאות ואושר עם היילוד/ה.

מה זה בדיוק תוכנית לידה?

תוכנית לידה היא מסמך שאת מגישה לצוות הרפואי שמטפל בך בבי"ח. בתוכנית את מתארת איך את רוצה שהלידה תתנהל,ציפיות שלך מהצוות הרפואי, איזה בדיקות את לא מוכנה שיבצעו לך או לתינוק וכו'..יש באתר, במדור לידה , דפים שמסבירים יותר על תוכנית לידה ואפילו דוגמאות לתכניות, מומלץ לקרוא..

שליחה על ידי נהר* » 13 מאי 2007, 19:07

אני ילדתי בבית חולים בשנת 98 , לקראת סוף ההריון הגעתי לבית החולים המיועד ווידאתי עם האחות האחראית שחבל הטבור לא יחתך עד שאסכים לכך, שהתינוקת תשאר איתי ושאני אוכל להשתחרר כמה שיותר מהר אחרי הלידה וכך היה.
אז ההמלצה שלי היא לקבל הבטחה, אולי אפילו בכתב. בהצלחה

לבוא עם תוכנית לידה, ותוכנית לאחרי (טיפול בתינוק) הכל כתוב וברור. להציג למיילדות לפני הלידה.
בהחלט. אבל לא תמיד התוכנית רלוונטית. במקרה שלידה מתחילה בזירוז, או בירידת מים מקוניאליים, או כל תסריט חצי-חירומי אחר, חצי מסעיפי התוכנית כבר לא רלוונטיים, או שהצוות כבר שכח מהם.
לכן כדאי להזכיר למלווה בלידה מראש מה הסעיפים הכי קריטיים במצבים כאלה - למשל, אולי פחות קריטי שלא יעשו חתך חייץ, אבל יותר קריטי שלא יעשו מוניטור עוברי. או שלא נורא אם ירחצו את התינוק, אבל שבכל מחיר לא ייתנו לו בקבוק או מוצץ או חיסון צהבת. ובעיקר, אם היולדת לא "כשירה" בתום הלידה, שהמלווה לא יעזוב את התינוק לרגע.

ההמלצה שלי: מלווה אסרטיבי מאד בלידה, שיודע/ת כמובן מה את רוצה
ומוכן להפוך שולחנות במידת הצורך.
משאיר אותך פנויה - פיזית ורגשית - ללדת.
לידה קלה ושפע חלב

אבל לא תמיד התוכנית רלוונטית

נכון. בגלל זה כדאי לדעת הכול על ההתערבויות הרפואיות שעלולים להציע, ואם זה לא חירום, להתעקש לבחור מביניהן את הרע במיעוטו. לבוא עם ידע ואסרטיביות, ותעוזה לדבר עם הרופאים בשפתם, במונחים הרפואיים. (פעל במקרה שלי - התעקשותי חסכה לי התערבויות מסויימות שמאוד לא רציתי.. _{יומחד אולי אספר פה את סיפור הלידה שלי ואפרט} ).

אם יש לכן עוד הצעות, סיפורים וטיפים אני אשמח לשמוע.

חשוב מאוד לדעתי לעשות קורס הכנה ללידה בגישה שמתאימה לך וכך לדעת הרבה יותר על מה שמתרחש בבתי החולים וכיצד ניתן להתמודד עם זה.

שלום לכולן
השבת חשבתי לפתוח דף בנושא הזה-של הפרדת התינוק מהאם לאחר הלידה בגלל מה שעברתי לפני שנה(וואו!עברה שנה!) חיפשתי אם לא חשבו על זה כבר לפני והינה-דף ארוך ומלא בסיפורים רבים. ואני חשבתי שאני לבד... באמת! זה כ"כ עוזר לי לקרוא ולדעת שאני לא מוזרה ומגזימה. אני בוכה עכשיו.
כבר שנה עברה מלידת בתי הראשונה וכשאני נזכרת במה שעבר עלי לאחר הלידה זה כואב כאילו זה קורה לי עכשיו. בעצם, זה כואב הרבה יותר. כי אחרי הלידה הייתי מותשת ובכלל לא חשבתי על האפשרות שייקחו אותה ממני. (אולי אספר את הסיפור שלי בהמשך...) ובכלל-לא ידעתי להסביר אז, למה הרגשתי כ"כ נורא פשוט נ ו ר א
כשהייתי אמורה להיות שיא המאושרת שילדתי בשלום בת בריאה ומתוקה. בעצם, הייתי מאושרת. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי והעצובים בחיי גם יחד.
מה שעוד נורא הוא שחברות שלי(כאלו שלא ילדו וגם כאלה שכן)/אמא שלי /אחותי ואפילו בעלי - אף אחד לא הבין ולא מבין עד היום כמה זה כאב. כאילו חתכו חלק ממני, מהגוף והנשמה שלי והפרידו. הרחיקו ממני את בתי ברגעים שהייתי זקוקה לה כ"כ כמו שהיא היתה זקוקה לי...
לפעמים כשעוברים חוויה קשה בחיים זה עוזר מאד מאד שיש מישהו שמבין אותך. שהיה שם, שהרגיש כמוך. ועד היום-עד שקראתי את הדף הזה(האמת, עוד לא קראתי הכל) לא הרגשתי שמישהו מבין אותי בכלל אפילו אמא שלי, אחותי ובעלי שקרובים אלי מאד (מהנהנים, שותקים, חושבים שאת מגזימה, " הינה, יש לך ילדה שמחה ורגועה, לא קרה לה כלום")אפילו הם לא מבינים. בקיצור-אבן נגולה (כמעט) מלבי. שיש עוד כמוני. שאני לא מגזימה והנשים האחרות הן שמוזרות.
אז תודה ל"באופן טבעי". (איזה חוויות יש באינטרנט. ואני עוד התנגדתי לחיבור לאינטרנט לפני כמה שנים, כשבעלי רצה...)
אשמח לתגובות. ובהמשך, אולי אכתוב את הסיפור שלי.
תודה על ההקשבה וההבנה. מסתבר שהן שוות המון.

שליחה על ידי עירית* » 17 מרץ 2008, 21:59

מלים טובות לבי"ח מאיר: כפי שציינה אחת הכותבות אי שם במעלה הדף, חשוב לי לספר על חוויה חיובית בעניין הביות המלא בלידת בית חולים: אני ילדתי את בתי לפני שנה וארבעה חודשים (מה כל כך מהר עבר?..) במאיר. הלידה היתה ארוכה ולאחר 25 שעות בלי התקדמות ופתיחה של 3 ביקשתי וקיבלתי אפידורל (שלא עבד ואז הכניסו שוב מחדש) אמנם חלק מהמיילדות והרופאים היו לחוצים על זירוז, פקיעת מי שפיר ועוד הפתעות, אבל אסרטיביות שלי בראשית הלידה ושל בעלי בהמשך, (כשאני הייתי זומבי כאובה ועייפה) הספיקו. אחרי שעתיים שינה שכולנו (אני, בעלי והדולה) היינו זקוקים לה הסכמתי לפקיעת המים ולפיטוצין. תוך שעה היתה פתיחה מלאה, האפידורל הפסיק להשפיע ויכולתי לשתף פעולה ולדחוף, ותוך 3 לחיצות ליה היתה בחוץ עלי, חלקלקה מושלמת ורודה ומדהימה. החדר היה חשוך כמעט לגמרי. המיילדת השתמשה במנורה קטנה ניידת כדי לבדוק שהשליה שלמה. מיד ניסיתי להניק, ליה שיתפה פעולה... (הקשיים באו אחרי יומיים) אחרי כשעתיים (ככה מספרים לי) הועברתי כלאחר כבוד למחלקה. ביקשתי ביות מלא. בעלי בא עם ליה אלי (אחרי בדיקת רופא בנוכחותו) ושתינו הלכנו לישון. הייתי שלישית בחדר, כאשר אחת היתה גם כן עם בביות מלא והשניה לעומת זאת היתה בדיוק להפך: כדורים לייבוש חלב, תינוקיה וכו'. לפנות בוקר הרגשתי שמשהו לא כ"כ בסדר אצלי, קראתי לאחות שתלווה אותי לשירותים. למזלי סמכתי על החושים שלי, כי עד שהגעתי לשירותים (בערך 10 מטר מהמיטה) האחות כבר המליצה לי להיכנס למקלחת במקום - היה לי דימום מטורף ופשוט התעלפתי ונחתתי על הרצפה ליד המקלחת. מיד הזעיקו את כל הצוות שהיה שם, הזריקו לי תואם פיטוצין לכיווץ הרחם והביאו לי תה מתוק ועוד תה מתוק ומשהו לאכול. הרגשתי כאילו אמא שלי דואגת לי. זה היה מפתיע מבחינת תשומת הלב והגישה הנעימה שלהם אלי מעבר לטיפול רפואי. אח"כ הייתי מחוברת לאינפוזיה ליממה שלמה. בכל הזמן הזה ליה היתה לצידי. ישנה במתיקות ושלווה בקופסה בסמוך למיטתי. הרמתי אותי אלי להנקות כאשר ביקשה וגם חיבוקים בלי קשר לאוכל. אף אחד לא ניסה להניא אותי מזה, אלא הציעו עזרה אם צריך. למחרת נותרנו בחדר שתיים בלבד, אני והאישה שלא היניקה ולא היתה בביות מלא. עכשיו כשאני משחזרת, היא זו שהשגיחה על ליה כשהלכתי לשירותים... מדי יום הגיעה אחות ושאלה על ליה: אוכל, קקי, הנקה וכו'. פעם אחת הלכנו לתינוקיה לבדיקת רופא בנוכחותנו. לצערי היינו צריכים לעשות לה פעמיים בדיקת דם, אז הצוות הרפואי הציע שנדחה את הבדיקה למחרת כדי שבאותה הזדמנות יקחו את הדגימה ל-PKU ונחסוך ממנה כאב מיותר. את הבדיקה הראשונה עשה רופא בתינוקיה וביקש שנמתין בחוץ. כאן משום מה לא הצלחתי לעמוד על שלי וחיכיתי בבכי מחוץ לדלת. את הבדיקה השניה לקחה אחות מקסימה (אימאן) בחדר בו שהינו, כשהיא מבקשת מבעלי שיחזיק את ליה ויתן לה למצוץ את קצה האצבע שלו (היא הראתה לו איך לעשות זאת כך שירגיע את ליה) אני לא יכולתי להסתכל, הייתי בטראומה מהבדיקה הקודמת. תוך דקה נפתח הוילון ואני אמרתי- מה לא עשיתם את הבדיקה? האחות היתה כ"כ מיומנת וזריזה, שיתפה את ארז בביצוע הבדיקה וליה לא צייצה (בחיי!!) להראות לנו- הנה אפשר גם אחרת... אמרתי לעצמי- בפעם הבאה לבקש מהתחלה שרק אימאן תיקח דם!!! יצאנו הביתה לאחר קבלת הנחיות מהאחיות בחדר, מבלי להגיע בכלל לתינוקיה. גם השחרור נעשה ליד המיטה (כולם באים אלייך- משרד הפנים, רופאים, אחיות וכו'). בקיצור- חוויה טובה. מבחינת מתן האפשרות לביות מלא- רק מלים טובות!!

בימים אלו אני מלווה מקרוב תינוק שנולד. יש לי הכבוד להכנס ולצאת אל ומהתינוקיה. כיוון שלא אני היולדת (בפעם הזאת), יש לי אנרגיות להביע קצת את מחשבותי. תהיתי מתי יפסק הנוהג חסר ההגיון וחסר ההבנה הבסיסית לצרכים של תינוקות. איך לכל הרוחות התפתחה השיטה הלא נורמלית של הפרדת תינוקות מאימהות לאחר לידה. מצד שני רוב האימהות (וגם האבות), זקוקים לאפשרות של עזרה זמינה עבורם. לא מעט הורים מתקשים לגייס עזרה הנדרשת להם לאחר הלידה (בוודאי הראשונה וגם אח"כ). האופציות של תינוקיה או להסתדר לבד ממש לא מוצלחת... .

האמא של התינוק לא יכלה לטפל בו לאחר הניתוח, ואני ליוויתי את התינוק. הדהימה אותי היצירתיות של האחיות בנסיון לשכנע אותי לא להרימו וכך לחממו גוף בגוף (זה לא מספיק מחמם... צריך מהמכשיר...מותר רק לאם...). תינוקות צורחים לאלוהים. וזה ברור שהאחיות עובדות ללא הפסקה. הן חרוצות ויעילות. כנראה מנותקות פה ושם, אחרת איך אפשר להסביר את ההתמודדות מדי משמרת עם מצוקה של תינוקות, שלא מקבלת מענה בשל מצוקה של כ"א.

אגב, מי הכניס לשימוש את המושג ביות ? נראה לי שבמידה מסויימת עצם השימוש במונח זה משקף משהוא מהעיוות הקיים. אם אני מבינה נכון, גם המונח rooming in הוא לא ממש אוצר בהקשר זה.

עולה הרושם שההפרדה הרפואית מיסדת ומבססת בו זמנית את הפרידה בין האם לתינוק (קשור גם לכך שהתינוקיה שייכת למחלקת ילדים והטיפול באם באחריות מחלקת נשים...), ולכן אמירה בנוסח 'אנחנו מעודדים ביות והאמהות לא רוצות', רק מלמדת עד כמה חשובה חשיבה מערכתית והתנהלות בריאה.

הלוואי שיהיה לי כח לעשות דבר מה בעניין זה.

כרמלית, את כל כך צודקת שזה נורא.

אני "ביליתי" בבית חולים 3 חודשים לפני הלידה, התינוקיה מוכרת לי היטב. ילדיי לא שהו שם אפילו לא דקה בלעדיי וגם זה "רק" בשביל בדיקות רופא שניסה בכל כוחו לשכנע אותי שמוטב שהתינוק שלי יישאר שם ואני אלך לשכב בחדר (חה חה). שתביני בלידה השניה באותו בית חולים, הם כבר ידעו עם מי יש להם עסק ונתנו רק לאחות הראשית של התינוקיה לטפל בי.
בשתי הלידות הצלחתי להיות בביות מלא, למרות שבלידה הראשונה זה עוד לא היה שם וקצרה היריעה, פה (אולי אפתח יום אחד דף על זה, מי יודע) בכל אופן:

לגבי התנהגות האחיות כלפי האמהות הטריות, האמירה שהאמהות מבקשות את זה היא אמירה חלקית. לדעתי הן רוצות לשמר את המצב אחרת תרגשנה מיותרות. אני מזהה שיש אותה בעיה במערכת החינוך ואולי בכל מערכת. מפחדים משינוי כי אולי אז כבר לא יהיה צריך אותנו.

יש מקום לאחיות התינוקיה ולא בשביל לשבת לצד תינוקות צורחים ולא לעמוד בעומס..אלא בשביל ללוות את האם חסרת הנסיון: לעזור לה ללמוד לאחוז בו, להניק אותו, לרחוץ אותו וכולי. יש להן באמת תפקיד סופר חשוב וחיוני.

הלוואי שיהיה לי כח לעשות דבר מה בעניין זה.
אולי בתור התחלה, צריך לנסח מכתב, שיהיה כזה שלא מעורר אנטגוניזם ולכן גם לא כזה שנוזף ומטיף ולשלוח לכל מנהלי התינוקיות, אחיות ראשיות, מנהלי מחלקת יולדות בבתי חולים. בשלב שני לנסח מייל מעניין ואיכותי ולהתחיל להעביר.

אולי אשמח להירתם למבצע כזה אך לא בחודשים הקרובים. אני טרודה מידי במרוץ החיים ונמצאת בצומת דרכים, אשמח בהמשך לבשר על פניותי אם תרצי לשתף פעולה (-:

חולק קצת מידע בנושא, בעקבות בירורים שעשינו לקראת לידה במאי 2009:

תל השומר בסיור המקדים שעשינו, המיילדת ציינה כלאחר יד שהתינוק מופרד מהיולדת לשש שעות (!) אחרי הלידה, שכוללות איזה שעתיים על פלטה חשמלית, מחובר למוניטור מרכזי בהשגחת אחות. הפרוצדורה הקרה הזאת נראית להם כנראה יותר בטוחה מהשגחה של האמא על תינוקה. מכל הזוגות שהיו בסיור, אנחנו היחידים שהרימו גבה. כששאלתי איך אפשר לבטל את רוע הגזירה, נאמר לי שמדובר בהוראה של משרד הבריאות או משהו כזה, ונשלחתי למרדף אחרי הרוח בעקבות ההיררכיה של ביה"ח, עד שהבנתי שאף אחד לא מתכונן לתת לי פטור מהטירוף הזה (6 שעות! זה כמו יום לימודים מלא בכיתה ג'...). בקושי התייחסו אלי, למען האמת.

אסף הרופא הפעם הרמתי טלפון לפני שבאנו לסיור, וגם שם דיברו על איזשהו פרק-זמן (3 שעות?) על הפלטה החשמלית חובה.

איכילוב בסופו של דבר הרחקנו ונסענו עד איכילוב (שם ילדנו גם בפעם הראשונה), אחרי שהבטיחו לי טלפונית שלא מפרידים אצלם ילוד מיולדתו אם אין כורח רפואי. עכשיו, אני יודע של"איכסילוב" יצא שם רע, וגם אנחנו קצת סבלנו שם בלידה הראשונה (בעיקר בגלל מיילדת שחוקה ואטומה), אבל לפחות אף אחד שם לא הפריע למרמיטה לעשות ביות מלא, וגם לא להשתחרר יום לפני ה"זמן".
מה שכן, גם שם התינוקות שוכבים קצת על הפלטה בהמתנה לבדיקת הרופא. מזה אין מנוס, כנראה, אלא אם כן משלמים עוד כסף (למלונית/מיילדת צמודה/פריבילגיה אחרת).

מה שכן, גם שם התינוקות שוכבים קצת על הפלטה בהמתנה לבדיקת הרופא. מזה אין מנוס, כנראה, אלא אם כן משלמים עוד כסף (למלונית/מיילדת צמודה/פריבילגיה אחרת).
מה זאת אומרת? מה הכוונה "אין מנוס" , יכריחו אותי להניח אותו על פלטה ולחכות לרופא?
מה הקטע של הפלטה הזאת?

מישהו יודע מה המדיניות במאיר?

בעקבות, מרמיט, גם אני אחלוק בנושא-
אני ילדתי ב- הדסה עין כרם. היתה לי לידה קשה (סיפור הלידה של יואב) שהסתיימה בקיסרי ובאופן מפתיע אני לא מרגישה שהופרדתי ממנו כמעט בכלל בזכות הגישה וההבנה בבית החולים. הבן שלי היה צמוד לבעלי אחרי הניתוח - הוא ישב איתו בתינוקיה, שם אותו על החזה והם חיכו לי שם. כל הבדיקות (והיו הרבה לצערי בגלל הלידה) נעשו מול בעלי והם בכלל לא הופרדו. אחרי מעט שעות בהתאוששות חברנו שלושתנו יחד ושהינו חמישה ימים בביות מלא - והכוונה היא למלא מלא. הבן שלי היה צמוד אלי כל הזמן ובעלי היה צמוד אלינו גם, אפילו נתנו מזרון לשינה לידי על הרצפה. אני מודה שהסתכלו עלי קצת מוזר כי הייתי מאוד חד משמעית ועקשנית בכל מה שקשור לביות וההנקה אבל אין לי כמעט מילה אחת רעה לומר על המחלקה הזו. למעט הזמן שבו הוא שכב על החזה של בעלי, הבן שלי כלל לא היה בתינוקיה.

מזה אין מנוס, כנראה
כמובן שלא חייבים להסכים לשום טיפול רפואי שמוצע לתינוק שלכם, בעיקר כשהוא בלי סיבה ממשית. צריך רק לסרב בנימוס נחוש.
אם בכל זאת מישהו לוקח ממך את הילד כנגד הסכמתך, עלייך להתקשר למשטרה לדווח על חטיפה @}

עלייך להתקשר למשטרה לדווח על חטיפה
זה עובד?

באתי לעדכן לגבי הדסה עין כרם . ילדתי באמצע ינואר השנה. מיד אחרי שהתינוק יצא המיילדת נתנה לי אותו שיהיה עלי, ערום (ושגם אני אהיה ערומה), כי לדבריה -החום של הגוף שלי זה מ שהוא צריך ומה שהוא רגיל אליו, וזה גם יעודד אותו לינוק. הא גם הסכימה שהתינוק יהיה עלי כשתפרו אותי.
מי שמבקשת ביות מלא לא נפרדת מהתינוק שלה בכלל, גם לא בבדיקת הרופא של היילודים. מי שנמצאת במחלקה ללא ביות (א' ו-ב'), התינוק שלה נמצא בתינוקיה בלילה. לצערי לא היה לי מקום במחלקה של הביות ולכן נשארנו בעלי ואני עם התינוק בחדר ההנקה ועשינו אתו משמרות במשך הלילה. היתה לי לידה קלה ומהירה ולכן היו לי כוחות לזה.

ילדנו בלניאדו לפני שלושה וחצי חודשים, הלידה היתה כרוכה במאבקים עם המיילדת (רציתי על הצד או בכריעה והיא הפכה אותי כל פעם על הגב והתנגדתי אבל לא באסרטיביות אלא בבכינות- אבל זה סיפור אחר

)
אבל במחלקה- היה מצוין, שום אחות לא אמרה לי מילה על הביות המלא, אפילו ששתי הנשים האחרות היו בביות חלקי בלבד, להיפך- נתנו הרגשה של תמיכה ושזה טבעי לחלוטין שהוא איתי בחדר. (מה שנכון...)
לדיקות שלאחר הלידה (אחרי שלוש שעות קסומות יחד בחדר הלידה) בעלי לקח אותו, והן נמשכו בערך שעה וחצי.
כל בוקר צריך להביא את התינוק לתינוקיה בין שבע לתשע, אני הבאתי אותו לשם רק לאחר שהגיעה אחות לקרוא לנו במיוחד, בסביבות שמונה וחצי, כשהוא שבע וישן, ואספתי אותו בתשע כשהוא באותו המצב (ישן שנת ישרים, כשכל השאר צורחים) זה היה זמן המספיק בדיוק לשירותים ושטיפה של התפרים, כי בעלי יכל להגיע בבקרים רק בעשר.
הקפדתי לאסוף אותו משם כמה דקות לפני תשע, כדי שלא יגררו אותו בצורה מזעזעת במסדרון, (כן, כן, כל אחות לוקחת שתי עריסות ונוסעת איתן, ברעש נוראי, תוך כדי התקלויות בדלתות/ קירות וכו' ואני הולכת איתו לאט לאט מכסה את העריסה מעל הראש בשמיכה יפה מסבתא כדי שלא יסונוור מהאורות) כדי להביא לאמהות להנקה.

אני ילדתי פעמיים בכרמל. בלידה הראשונה לא היה ביות ובשניה כן.
עדיין רצו מיד אחרי הלידה את תינוקי בחדר תינוקות ל "טיפול ראשוני" לבד. אלה היו השעתיים היחידות שהוא היה בלעדיי ורק בגלל שאני הייתי אחרי ניתוח. מאותו רגע עם שניהם (בראשונה עברתי אפילו ניתוח בהרדמה מלאה), לא נפרדנו לרגע.
בנזוגי לקח חופש בלידה הראשונה והיה צמוד אלי ובלידה השניה אחותי ואמא שלי היו איתי בתורנות.
מכורח הנסיבות קמתי מאוד מהר מהניתוח, הנקתי את שניהם עם כל הכאבים והקושי. לא הרגשתי עייפות כי הייתי מלאה באדרנלין והתרגשות והורמונים.
אין שום סיבה שבעולם לוותר בעניין הזה. להיות עם התינוק כל הזמן ובעיקר כשרופא או אחות בודקים אותו. גם מקלחות התעקשתי לעשות לבד בתינוקיה (בלי הרבה נסיון...והם רכבו על זה שלא תחשבו).
האחיות בתינוקיה היו מאוד מאוד מעצבנות ומרגישות לא טוב כי אני לא סומכת עליהם עלק. מי צריך לסמוך עליהם.
איזה אמא בטבע משאירה את הוולד לטיפולם של אחרים???
תתעקשו ותהיו אסרטביים (גם בני המשפחה המלווים).
לתינוקות בתינוקיה לא טוב! הם מטופלים בידי אנשים שעושים את זה כל הזמן קצת כמו מכונות ומעבר למקצועיותם , זה לא זה. כהרופא בודק את התינוק הוא בדר"כ צורח. עדיף להיות שם לידו להחזיק לו את היד בשביל המגע ומיד אחרי הבדיקה לקחת אותו על הידיים. אפשר לעשות את זה גם אחרי ניתוח. בדוק.
גם התזמונים של הבדיקות יכולים להיות לפי הנוחיות שלכן בנות במיוחד כשמדובר באם שעברה ניתוח קיסרי.

אני בלניאדו בכלל לא ניפרדתי ממנה גם כשהיא הלכה לבדיקה בבוקר באתי איתה
וכל הבדיקות נעשו בנוכחותי
אבל יש להם מין נוהל מוזר שכדי להשתחרר צריך ללכת למחלקה אלף למשרד הפנים ואסור לקחת לשם את התינוק
אבל אני לקחתי

אוי עכשיו נזכרתי שהתקלחתי עם העריסה איתי בחדר אמבטיה

דווקא השם הזה יותר מבהיר את תוכן הדף

שמחה על התחדשות הדף הזה.

זה נראה ממש רעיון מצויין לחלוק אינפורמציה לגבי תינוקיות. הנה תרומתי: בבני ציון בחיפה, תנוקיה ידודתית במובן הזה שכמעט ולא נדרשים מאבקים כדי לטפל בתינוק באופן מלא.( אפילו בקשה לא לחסן או לא לשים משחת עיניים נרשמת בנוסח: ההורים מבקשים או מעדיפים ללא שימוש במינוח מסרבים ל...).

במקביל הייתי שמחה אילו נצליח לחשוב ולהעלות על הכתב, מחשבות נוספות והבנות לגבי התהוות הפונקציה הזו הקרויה תינוקויות. האם למשהוא יש מושג לגבי ההסטוריה בכלל ולגבי ההסטוריה בארץ ?

כפי שכבר כתבתי, הייתי שמחה לברר :

אגב, מי הכניס לשימוש את המושג ביות ? נראה לי שבמידה מסויימת עצם השימוש במונח זה משקף משהוא מהעיוות הקיים. אם אני מבינה נכון, גם המונח rooming in הוא לא ממש אוצר בהקשר זה.

נקודות ורודות אגדיות, אני מסכימהעם כל מילה לתינוקות בתינוקיה לא טוב! , פשוט לפעמים לא רואים, לא יכולים לראות , לא מצליחים לראות וכו ... .
הנה מונולוג ששמעתי במו אוזני מפי אחות בתינוקיה (אגב, אני בטוחה שלא הייתי במצב אישי הזוי... ! ). המונולג הושמע לתינוקי שזה עתה הגיע לתינוקיה ועבר רחצה, הוא בכה מאוד (הכוונה לצורח), והאחות מוסרת לו דיאלוג מפיה: "ילדים טובים לא בוכים. אצלנו יש ילדים טובים. לא לבכות". והתינוק ממשיך לבכות ובכות.

אני מקווה שאינפורמציה עכשווית תסייע לאמהות טריות לאחר לידה, ובאותה מידה, שאינפורמציה מקיפה וחשיבה משותפת תאפשר התמודדות נאותה ברמת מדיניות (ויפה יהיה, גם אם יחול שינוי בבית חולים אחד ...).

האימהות בהדחקה, או הכחשה, או שזה נראה להן תקין.
אבל כן כדאי שהמידע יהיה כאן.
אגב לגבי בני ציון שמעתי כבר לפני 5 שנים ממישהי שילדה בקיסרי (בגלל עכוז) שמיד שמו את התינוק עליה להנקה, בשניה שהוא יצא ותוך כדי שהם מטפלים בה.
אישית לא חוויתי הפרדה, כנראה שמי שמגיעה מלידת בית ומודיעה מהתחלה שתלך הביתה אחרי הלידה מסומנת כמשוגעת ומראש מתייחסים בכבוד לשגעונות שלה, שזה לא רע לפעמים (רק לא נעים מול רופאים במהלך לידה, ראו הוזהרתן). חשבתי שהיא הופרדה ממני כשלקחו לשקול אותה בחדר הצמוד לחדר לידה ולהלביש (אחותי הלבישה, למה מה שזרים יטפלו בה) והחזירו תוך דקות ספורות. זה נראה לי כמו נצח, לא רוצה לחשוב איך היו נראות שעתיים.
כשאני שומעת את כל הסיפורים האלה על הפרדה ממש קשה לי, אני חווה סוג של אבל עם כל סיפור וסיפור כזה, גם אם האחיות היו עדינות ונפלאות (מה שבטוח שחלקן), גם אם היה מספיק כוח אדם, גם אם לא היו ניאונים בתינוקיה והיה שם נעים, עדיין ההפרדה עצמה נראית לי כמו פשע כלפי האנושות ובעיקר האנושיות, בלי קשר לתנאים, בלי קשר לאחיות שבסדר או לא, בלי קשר לשום דבר אחר.

ברחובות, בקפלן, הפרידו ממני ב3 הלידות את התינוקות שלי, ל6 שעות שלמות לפחות!
בלידה הראשונה, חשבתי שזה בגלל האפידורל, ושלא ידעתי שבעלי יכול לקחת אותה.
בלידה השניה, הוא נולד פג ונלקח לאינקובטור (טראומה בפני עצמה, ששבוע שלם לא נתנו לי להחזיק אותו ולהניק אותו)
בלידה השלישית, בלי אפידורל ובלי כלום, ולא נתנו לי אותו! שלחתי את בעלי, שניסה לחטוף אותו מהתינוקיה, ולא הצליח. אז היו צעקות ובכי, אבל את התינוק קיבלנו רק אחרי שאני יכלתי לקום לפי הכללים, שזה 6 שעות.

המממ. קראו לי לפה אבל אני קוראת את הדף הזה כל הזמן, ואין לי מה להוסיף, חוץ מאשר שבלידה השניה בחרתי בלידת בית וחסכתי מעצמי מריבות-ביות...
אה, ואולי גם כדאי להזכיר את אחד המונחים הראשונים שנטבעו בבאופן: הצינוקיה.
(צדיקים, מי זוכר מי טבעה את המונח?)

אולי אביה נו? יש לי זיכרון מעומעם כזה (לא מזמן אמת, מקריאה אחרי), בכל אופן אני לא בטוחה

במקור זו היתה שגיאת הקלדה של מישהי, וכולן אימצו את המונח

במקור זו היתה שגיאת הקלדה של מישהי
נכון, והיא עלתה על זה מייד והחליטה במודע שזה מוצלח והיא תשאיר. אביה, הגיוני!

מי הכניס לשימוש את המושג ביות ? נראה לי שבמידה מסויימת עצם השימוש במונח זה משקף משהוא מהעיוות הקיים. אם אני מבינה נכון, גם המונח rooming in
בכלל רומינג אין מתרגם להחדרה אבל לא היה להם נעים אז הפכו את זה לביות

ואולי גם כדאי להזכיר את אחד המונחים הראשונים שנטבעו בבאופן: הצינוקיה.
בדיוק נכנסתי להציע מונח חלופי, יותר מתאים לדעתי. במקור שגיאת הקלדה של עצמי: ניתוקיה.

ניתוקיה
מעולה

_קראו לי לפה אבל אני קוראת את הדף הזה כל הזמן, ואין לי מה להוסיף, חוץ מאשר שבלידה השניה בחרתי בלידת בית וחסכתי מעצמי מריבות-ביות...
אה, ואולי גם כדאי להזכיר את אחד המונחים הראשונים שנטבעו בבאופן: הצינוקיה._

בשמת, ברור לי לגמרי שלידת ביית נותנת מענה מסויים. אולי קצת יומרני מצידי, אבל אני רוצה לקוות שניתן לעשות עם הנושא הזה משהוא, מעבר לכל אחת מאיתנו בנפרד. לא כל אחת בוחרת (מסיבות שונות) בלידת בית, ופשוט כאב לי לראות את המצוקה של תינוקות לא מעטים. חבל לי להתייאש ולחשוב במקרה זה שזה המצב... .

אום אל קיצקיצ, במקרה זה המונחי שהצעת, ניתוקיה, נראה כמונח אבחנתי - מדוייק. חלק מהתוצאות לתהליך הניתוקיה המתחיל בלידה עצמה, וממשיך גם אח"כ כבצינוקיה. כנראה ישנן סיבות נוספות להתהוות צינוקיות אולי יעלו רעיונות נוספים.

אילה א , מעניין מה שאת כותבת. לפני זמן שמתי לב לקשר שבין המילה חדר והחדרה. כאן נראה שהכל התבלבל ולנוכח חרדות עמוקות נבנו חדרים שונים לאמהות ולתינוקות.

אני קוראת את הדף הזה כבר יומיים וכועסת כל כך... כבר שלושה וחצי חודשים אני כועסת כל כך. אז רציתי לספר את הסיפור שלי, סתם כדי לחלוק, או להוריד את זה מעל הלב.
הייתה לי לידה ראשונה טובה ופעילה. התכוננתי היטב, והודעתי מראש לכולם שאני לא אפרד מהתינוקת לאחר הלידה.
אבל בקיצור נמרץ - היא נולדה "גדולה" (עלק גדולה. אפשר לחשוב!) - 3.890 קילו, והייתה 3 שעות בתעלת לידה (שלב שני ארוך, שזה דווקא טיפוסי ללידה ראשונה), והיו קצת מים מקוניאליים לאחר שהמים פקעו מעצמם (בערך בפתיחה 8).
לכן, אחרי שהנקתי אותה קצת, והשלייה יצאה החוצה - הרופאה הודיעה שהיא רוצה לקחת אותה לתינוקיה לבדיקות, בגלל כל העניינים הנ"ל.
ואני, למרות שהתכוננתי מראש לעניין - כנראה פספסתי. אבל אמרתי לבן זוגי שהוא הולך איתן, ולא נפרד מהתינוקת לרגע (כפי שהודרך מראש לפני כן).
אבל מה - כנראה שבבית חולים זיו עלו על נוהל חדש לחטיפת תינוקות אחרי הלידה. כי אחרי שהרופאה, התינוקת, ובן זוגי יצאו מחדר הלידה בדרכם לתינוקיה - הרופאה הודיעה לבן זוגי שהיא והתינוקת עולות מדרך אחת לתינוקיה, ואילו הוא נדרש לעלות מדרך אחרת.
הוא כמובן לא הטיפוס להתווכח, במיוחד לא אחרי הלידה. אז הוא עלה בדרך אחרת, וכמובן שכשהוא הגיע לתינוקיה (אחריהן) - הדלת הייתה סגורה, ונאמר לו לחכות בחוץ, כי אי אפשר להיכנס עכשיו.
אז, סתם שתדעו, לא כל הדרכים, מסתבר, מגיעות אל התינוקיה.

אוי, כמה שהם יודעים להשתמש בחולשתם של הגברים..ממש מעצבן.
הייתי רוצה לראות אותה אומרת את זה לי...הייתי עונה בנימןס ובהחלטיות גמורה, אבל אם הייתי מגיעה לקטע כזה שהדלתות סגורות בפניי - היא לא הייתה שוכחת אותי!
שתביני, שכל זה לנוחיותם. ככה הם לא צריכים לעשות הצגות והם יכולים לפעול כמו מכונות בנחת. והם לא ממש מסתירים את זה גם כשאת לידם.

כשעשו לתינוק שלי בדיקת pku (איזה בדיקה מזעזעת!!!!!) ולאחר שמאמציהם הכבירים לשכנע אותי שאשלח את תינוקי לבד, עלו בתוהו, הגעתי לשם איתו והיה את זו שדוקרת (ככה היא עושה כל יום כמה שעות ושומעת כל היום צרחות של תינוקות בני יומם, איזה אישיות יש לה? איזה עיוות זה מוליד?) ואני החזקתי לו את היד וכל הזמן דיברתי אליו, נישקתי אותו והנחתי יד על החזה.
הייתה שם אחת מהאחיות שהסתכלה עלי בעיינים קרות, בבוז מוחלט - על זה שאני מדברת לתינוק בן יומו.
הן בכלל כולן הסתכלו עלי כאילו שאני משוגעת (לא הזיז לי אפילו לא דקה).
התינוקיה של כרמל על הפנים ואני משערת שכך גם תינוקויות אחרות.
אל תשאירו את התינוקות בתינוקיה. אל תשאירו תינוקות בתינוקיה.
תינוק צריך להיות ליד אמא שלו ולא בתוך גיגית בתינוקיה ליד הרבה תינוקות צורחים ונשים אדישות!
גם אחרי ניתוח קיסרי זה אפשרי לחלוטין (עשיתי זאת פעמיים).
תדאגו שיהיה לידכם מישהו שדואג כל הזמן. אם אין כזו אפשרות תשכרו דולה.
אם תהיו אסרטיביים ולא תתנו בשום אופן להחליט בשבילכם - לא יחליטו בשבילכם.
זה הכל עניין של עקשנות ונחישות. אין מה לפחד מהם.

בשביל הדוגמא: בלידה הראשונה לא היה בכרמל עוד ביות (אגב, הרופאים שם נהדרים ומתחייסים נפלא לנשים) מלא.
אני הודעתי שהתינוקת שלי לא הולכת לשניה לתינוקיה, גם לא בלילה. הם הביאו לי את כל המשמרת של האחיות של התינוקיה ואת הרופא הראשי של התינוקיה ואת האחות הראשית - היא דיברה בקול מאוד סמכותי...
אמרתי לה שגם לי יש קול סמכותי והם מוזמנים להביא לי טופס וויתור. אני עוזבת את בית החולים עם הסיכות בניתוח.
מה נראה לכם שהם עשו?
הלכו כלעומת שבאו. ואפילו בן זוגי ישן לידי (גם לזה הם התנגדו).
כמה שתראו יותר מטורפות ככה פחות יתעסקו איתכם.

בתקווה שכל זה ישתנה והם יקבלו שכל.

צריך לנסח מכתב.
אני יכולה לנסות לנסח מכתב ולפרסם פה. איך עושים מכתב עצומה כזה, או איך אפשר להחתים אנשים על מכתב כזה? יש מי שיוכל לעשות זאת? (לא מבינה בזה)
את המכתב יש לשלוח לכל ראשי מחלקת יולדות בכל בתי החולים בארץ.
זה בהחלט יכול להזיז משהו לדעתי.

אמרתי לה שגם לי יש קול סמכותי והם מוזמנים להביא לי טופס וויתור. אני עוזבת את בית החולים עם הסיכות בניתוח.

חחח מזכיר לי שבלידה הראשונה, אני עם פיטוצין לווריד (שבועיים אחרי התאריך, בלי סימן לצירים...)- דיברנו עם הצוות על ביות והם אמרו שאין ביות מלא- כלומר הביות המלא לא כולל את הלילות (איזה טמטום P-:) בקיצור, אני עם העירוי והכל בצירים צורחת עליהם שיביאו את המנהל כי אם לא מבטיחים לי ביות מלא גם בלילה עכשיו אני תולשת את הצינורות והולכת ללדת במקום אחר!
ומובן שהביאו טופס ובלה בלה הפחדות שהתינוק ימות לי בלילה ואני אהיה כל כך עייפה מהלידה שאני לא אשים לב... מטומטמים!

בסוף קיבלתי חדר פרטי, של פרסונל

כי אף אחת אחרת לא עשתה ביות מלא (:-()ולא רצו שהתינוק יפריע לאחרות שצריכות לישון אחרי הלידה... ואז גם בעלי נשאר לישון איתי...

צריך לנסח מכתב.

_את המכתב יש לשלוח לכל ראשי מחלקת יולדות בכל בתי החולים בארץ.
זה בהחלט יכול להזיז משהו לדעתי._

אני בעד. אוכל גם לחשוב על ניסוח מתאים ושכמה שיותר אימהות יחתמו עליו כאן.

צריך לנסח מכתב.
צריך לא לתת להם את התינוקות אחרי הלידה וזהו. גם לא כמה שעות אחרי וגם לא רק לכמה בדיקות.
רוצים לבדוק? תעשו את זה בנוכחות האמא לידה.
לסרב בכל תוקף.
אם הרבה אמהות יעשו את זה כל הזמן הם יבינו שחייבים למצוא פיתרון הגיוני.

יוטי הי
בסדר, אבל למה לא ליצור איזה דיאלוג, או לפחות הצהרת עמדות. אולי אז השינוי יהיה כרוך בפחות מלחמות של אמהות ואבות ודולות.
צריך גם להבהיר שיש מקום לחלוטין לתינוקיות (כפי שכבר כתבתי), רק שהייעוד שלהם אמור להשתנות.
יש להם תפקיד הרבה יותר חשוב מזה שמוגדר היום.

אודליה

בסדר, אבל למה לא ליצור איזה דיאלוג, או לפחות הצהרת עמדות. אולי אז השינוי יהיה כרוך בפחות מלחמות של אמהות ואבות ודולות.
סליחה על הפסימיות. אני לא מאמינה שזה יעבוד.
למה? כי מה שקורה באמת בבתי חולים לא תואם את המכתב. בשטח אמהות ואבות מותרים תמיד כי מאמינים למה שהם אומרים להם ("זה רק לחצי שעה", "תעלה לצינוקיה מדרך אחרת", "אנחנו לא ניתן תמ"ל" וכדומה) ואז אין לבית החולים שום סיבה ממשית לשנות את המדיניות.

זה לא יעבוד לא רק בגלל בתי החולים אלא בעיקר בגלל הורים או יותר נכון אמהות שמעדיפות שתינוקות שלהן יהיו בתינוקיה

זה לא יעבוד לא רק בגלל בתי החולים אלא בעיקר בגלל הורים או יותר נכון אמהות שמעדיפות שתינוקות שלהן יהיו בתינוקיה
זה יעבוד אם אלו שלא רוצות יסרבו.
מה שקורה היום שאלו שלא רוצות פשוט מותרות כי הן חושבות שאין ברירה או אין דרך אחרת.

זה לא יעבוד לא רק בגלל בתי החולים אלא בעיקר בגלל הורים או יותר נכון אמהות שמעדיפות שתינוקות שלהן יהיו בתינוקיה
עובדה שבסורוקה זה לא ככה וזה כן עובד. אם המערכת תחליט שזה חשוב, אולי אפילו חסכוני ויעיל, זה ועוד איך יעבוד.

בקשר לאמירה שלך בשמת, גם אני בחרתי בלידת בית בלידה ראשונה ובכל זאת הגעתי לבית חולים. לשמחתי ומזלי הייתי מספיק חזקה לעמוד על שלי, להיות נוכחת בבדיקה שעשו לתינוקת לפני שהלכתי הביתה וכמובן ללכת הביתה מיד מחדר התאוששות בלי לעבור במחלקה. האמירה הזו היא אמירה בעייתית. יש נשים שלא יכולות או לא רוצות ללדת בבית.
האם המערכת צריכה להיות זוועתית בגלל זה?
כמה שאני בעד לידות בית וגם מאד אמפתית לחינוך ביתי, אני חושבת שבכל זאת הצמיחה בשימוש בשניהם קוריית כי יש בכוונה מדיניות של הפרטה שגורמת לכך שהמערכות הרגילות, הציבוריות, יהיו ברמה ירודה ככה שאנשים יעדיפו הכל פרטי ואם לידה פרטית אז אפשר בבית, ואם חינוך פרטי אז בבית זה נהדר. אז ברור שאני בעד חינוך ביתי ובעד לידות בית, רק לא בעד המדיניות שמובילה אליהם.
אני בעד מערכות ציבוריות טובות והולמות, וזה לא הוגן לנפנף למי שהופרדה בערמה או בכוח מהתינוקות שלה ב "אז תלדי בלידת בית" המציאות לא תמיד כזו פשוטה ואין שום סיבה שהמערכות הציבוריות הכלליות יהיו טובות ומספקות גם במידת האנושיות שלהן והיחס לתינוקות ולמשפחותיהם.

עובדה שבסורוקה זה לא ככה וזה כן עובד
מה קורה בסורוקה?

_אבל מה - כנראה שבבית חולים זיו עלו על נוהל חדש לחטיפת תינוקות אחרי הלידה. כי אחרי שהרופאה, התינוקת, ובן זוגי יצאו מחדר הלידה בדרכם לתינוקיה - הרופאה הודיעה לבן זוגי שהיא והתינוקת עולות מדרך אחת לתינוקיה, ואילו הוא נדרש לעלות מדרך אחרת.
הוא כמובן לא הטיפוס להתווכח, במיוחד לא אחרי הלידה. אז הוא עלה בדרך אחרת, וכמובן שכשהוא הגיע לתינוקיה (אחריהן) - הדלת הייתה סגורה, ונאמר לו לחכות בחוץ, כי אי אפשר להיכנס עכשיו.
אז, סתם שתדעו, לא כל הדרכים, מסתבר, מגיעות אל התינוקיה._
לא יאמן!!!
אותו דבר בדיוק קרה לבנזוגי (לפני כמעט 4 שנים) בבי"ח אסף הרופא (טפו).
אני לא מאמינה... אז זה פשוט טריק שלהם ולא חוסר הבנה, מה?
אצלנו הוא דווקא כן הטיפוס להתווכח ובסוף בעט בכעס בדלת של התינוקייה עד שפתחו לו.
האמת כל הכבוד לו, רק חבל שבזה נאלצנו להתעסק חצי שעה אחרי שנולדה בתנו הבכורה.
המצב ממש מייאש.

היו להם עוד כמה מעללים, בתינוקיה בזיו. אולי כדאי לפתוח דף חדש - מעללי תינוקיות. כי זה נושא מאוד אמוציונלי, כנראה שגם שנים אחרי...

אבל הכי מרגיז אותי, שיש לגיטימציה להתייחס לאם לאחר לידה כמישהי שאינה כשירה זמנית לקבלת החלטות.
אמנם ילדתי, אבל לא איבדתי את יכולת השיפוט שלי, ואם אני אומרת שאני רוצה עכשיו את התינוקת שלי - אז תביאו לי את התינוקת שלי!
ואני כותבת את זה, כי אחרי שהעלו אותי למחלקה, אחרי סאגה של דימום מאסיבי ואי התכווצות הרחם (ואני דווקא הרגשתי מצוין) -
ושלחתי את הבן זוג לתינוקיה כדי להביא לי את התינוקת (בשעה 4 בבוקר), הוא שוב נתקל בדלת סגורה, ובסירוב מוחלט להביא לי את התינוקת, כי לדבריהם: "היא בכתה נורא, אז היא קיבלה תמ"ל, ועכשיו היא ישנה והן לא מסכימות לטלטל אותה אלי, כדי שלא תקיא".

הבן זוג היה גם ככה מעורער מענייני הלידה (למרות שחוץ מסגאת הדימום הייתה לידה נפלאה) - אז שלחתי אותו הביתה לישון.
ואני נותרת למרר בבכי במיטה, כי אני רוצה את התינוקת שלי, והמפלצות מהתינוקיה לא מסכימות להביא לי אותה, בכל מיני טענות מגוחכות.

כלומר - מתייחסים אלייך כאל ילדונת בת חמש, שצריך להחליט בשבילה, ולא כמו אישה שכרגע ילדה את התינוק שלה, והדבר היחיד שהיא רוצה זה להיות איתו.

ובמחשבה שנייה, יכול להיות שבאמת הייתה לי בעיה עם חוש השיפוט, כי כרגע אני תוהה איך קרה שישבתי במיטה וייללתי בבכי, במקום לצרוח שם שאם הם לא מביאים לי את התינוקת בזה הרגע אני מטלפנת למשטרה, או ממשיכה לצעוק עד שאני מעירה את כל המחלקה (לצערי לא יכולתי לקום בגלל שאיבדתי 2.5 ליטר דם. אבל אני מודה שחלפה במוחי המחשבה לקום בכל זאת וללכת לבעוט בדלת התינוקיה).

ואם מישהי כותבת מכתב - אני הראשונה לחתום.

גם על משגב לדך(!) בזמנו שמעתי סיפורים כאלה.

האמירה הזו היא אמירה בעייתית. יש נשים שלא יכולות או לא רוצות ללדת בבית
לא נתתי מתכון ולא אמרתי לאף אחת מה לעשות.
אין לך מה להתווכח איתי.
רק אמרתי שאין לי מה להשתתף בדיון הזה כי זו היתה הבחירה שלי.
בלידה הראשונה בניתי על ביות מלא ובבית החולים לקחו לי את התינוקת ("סידרו" את האבא, כמו לעוד כמה פה), ועוד. כן, במשגב לדך.
ואני כן באתי לבית חולים אחרי לידת הבית (בשביל המענק, בדיקת הרופא והטופסיאדה), ולא זזתי מהתינוק לשניה. ובבדיקת הרופא הייתי צמודה ונגעתי בו בחלק מהגוף בזמן שהרופא בודק. האמת, אפילו לא ניסו משהו אחר. היה ברור להם מה זה יולדת בית (אסף הרופא, 2002).

ליירה, וואי וואי איזה סיפור מעצבן. אני חייבת להתיישב לנסח מכתב. מקווה לעשות זאת בהקדם. (המעט שאפשר לעשות).אבל איך מחתימים?

גם אצלי בלידה הראשונה הן ניסו לשכנע אותי לתת תמ"ל. היא בכתה בלילות ולא נתנה לי לישון ולי לא יצא הרבה חלב (זה היה קיסרי) והאמת שנתתי כמה פעמים כי חששתי שאני מרעיבה אותה.
אני עד היום לא יודעת מה נכון במקרה כזה, למרות שהמיקוניום עדיין לא יצא כך שהמעיים שלה היו מלאים והיא לא הייתה אמורה להיות נורא רעבה נכון?
רק בבוקר שיצאתי מבי"ח (ביום הרביעי - ניתוח קיסרי)- אז התמלא לי הציצי חלב. תינוק בן יומו יכול להסתדר כל כך הרבה זמן בלי כמעט חלב בציצי?

הציצי תמיד מתמלא חלב רק אחרי שלושה או ארבעה ימים. עד אז זה קולוסטרום.
שלי ינקה קצת אחרי הלידה ואז כמעט 24 שעות לא ינקה.

על חוויות מהצינוקיה יש לי הרבה מה לספר... כתבתי כבר על זהה איפשהו כאן באתר.

אבל...
אתמול קראתי, שיש תיאוריה שמתן בקבוקים בימים הראשונים הוא הגורם לריפלוקס אצל תינוקות - הזרימה צהירה, השטף גדול והכמות גדולה מאד, וזה מרופף את מערכת העיכול.
האשפוז בתינוקיה חייב אותנו לתת בקבוקים.
גם זה לא צריך להיות. אפשר למצוא דרכים לטפל בצהבת שיהיו יותר ידידותיות לתינוקות המסכנים ולהורים.
עד עכשיו חשבתי שהריפלוקס היה על בסיס רגשי - הטראומה של התינוקיה גרמה לו להקיא.
היינו יומיים רגועים בבית, והוטלנו לסערה של בכי ואומללות. טראומה לכל הנוגעים בדבר (חוץ מלמי שלא היה שם, שלא הבין מה כל כך נורא.
ועכשיו אני נזכרת והדמעות עולות: איזה חוסר אונים, שלנו של התינוק. כמה אומללות יש בלהיקרע מאמא ולשכב מתחת למנורה טפשית, עקוד עם כיסוי עיניים, בלי שום דבר חי מסביבך.

כמה הרבה צריך לעבוד אחר כך כדי לתקן משהו שלא היה אמור להתקלקל. (הוא בן שנה וארבעה חודשים, ועדיין נלחץ כל פעם שאני הולכת לחדר השני. אני בטוחה שלטראומה יש חלק גם בזה).

הסיפורים האלו... פשוט מכעיסים!
במקרה שלי ביקשו ממני לצאת, אני התווכחתי ובסוף הסכמתי לעמוד ליד הדלת- ואז דחפו אותי החוצה! ונעלו את הדלת!
ואני מבחוץ דפקתי על הדלת ובכיתי, ואף אחד לא פתח, נשארתי מחוץ לצינוקיה למרר בבכי

ואז עברה איזו מנקה, הסתכלה עלי, ואמרה "הורמונים, אהה?" (כן, ההורמונים שלי דורשים את התינוק שלי לידי וחטפו לי אותו!!!)
ביום השני כבר לא הסכמתי "לעמוד ליד הדלת" בבדיקה, ונשארתי עם התינוק והחזקתי לו את היד... וגם עם הבאים בתור.

(הלידות הבאות היו בבית, והגענו אחרי הלידה לבדיקת רופא ורישומים)

הוא בן שנה וארבעה חודשים, ועדיין נלחץ כל פעם שאני הולכת לחדר השני. אני בטוחה שלטראומה יש חלק גם בזה
זה לא חייב להיות קשור - זה הגיל של חרדת הנטישה (מתחיל בסביבות 6-7 חודשים, ואצל תינוקות יונקים אינטליגנטים, גם יותר מוקדם).

זה לא חייב להיות קשור - זה הגיל של חרדת הנטישה (מתחיל בסביבות 6-7 חודשים, ואצל תינוקות יונקים אינטליגנטים, גם יותר מוקדם).
זה מחרדות הנטישה הקשות ביותר שראיתי מסביבי, ויש הרבה תינוקות יונקים, רובם ילדים להורים אינטיליגנטים ואני מניחה שגם הם כאלו.