הנשמות הטובות

[סיגל_ב*]

חשוב לומר שלפעמים מדובר באמת בנשמות טובות - אנשים טובים סה"כ, שנפלטים להם משפטים של "נשמות טובות". לפעמים אלה נשמות טובות אורגינליות עם תו תקן ממכון התקנים...
להלן מבחר משפטי מפתח שנשמות טובות יאמרו להריונית ראשונה, כמוני:
"תישני, תישני עכשיו, כי אח"כ לא יהיה לך כוח לכלום"
"את עוד תראי איך תתרחבי כשתגיעי לחודש תשיעי"
"תהני עכשיו כל עוד את יכולה, אחרי הלידה, את כבר לא תוכלי!" (מה - להנות???)
"חכו חכו - מה שמחכה לכם!" (בכלל כל משפט שנפתח ב-חכו חכו גורם לי לאלרגיה מיידית)
"חכו ותראו מה זה יעשה לזוגיות שלכם! אין זוג שלא עבר משבר בשנה הראשונה של הילד!"
"חכו ותראו מה זה יעשה ליחסי המין שלכם"

ב ק י צ ו ר (וזה התרגום בעיניי של מה שהם בעצם אומרים):
אם אנחנו סבלנו בגידול הילדים שלנו - תסבלו גם אתם. אם אנחנו היינו עייפים וחסרי אנרגיה - חסר לכם שלא תחוו את זה בדיוק כמונו. אם לנו היה משבר - אין סיכוי שלכם לא יהיה - ולו רק כדי להראות שזה לא בעיה אישית שלנו. שזה קורה לכולם. ובמיוחד לכם. לא ייתכן מבחינתנו, שלכם יעבור הריון נעים, רגוע ויפה, וודאי לא ייתכן שההורות שלכם תתפקד טוב משלנו - ושעוד תהנו??? מה השתגעתם? אצלנו הפולנים אין מקום לזה! ברור?!

אני מרגישה שזה הכל מגיע אצלם (אצל הטובים - אלה שרק מועדים לעיתים, ולא אלה שזו משנתם הסדורה לחיים) ממגננות שלהם. כי אם אצל החברה הטובה זה הולך טוב - מה זה אומר עליי שאצלי היה משבר? אם חבריי בוחרים בעקרון הרצף - מה זה אומר על איך שאני גידלתי את הילדים שלי? שאני אמא לא טובה? כולם כל היום מתגוננים סביבי במקום פשוט להנות מהטוב שלהם, ולקבל את השונה אצלי מבלי להרגיש מבוקרים.

ולקינוח (כי יש לי עוד המון מה לומר - אבל יש גבול!) - משפט שאמרה לנו מוכרת גאונה בחנות לדברי תינוקות, כשקנינו השבוע תיק החתלה.
היא מייד הסבירה איך הוא מתלבש נהדר על העגלה. אמרנו לה שכנראה לא תהיה לנו עגלה ושהאפרסקית תהיה במנשא. "אההה!", אמרה המוכרת, " אתם מהחכמים האלה! טוב, חכו ותראו. אתם עוד תודו לי כשתקנו את העגלה!" (תרגום: אתם הטפשים המטומטמים האלה שחושבים שהם יודעים יותר טוב ממני - מוכרת מדופלמת(!!!) מה טוב לילדה שלכם! נו, באמת!)

[עוף_החול*]

אני ממש מבינה אותך. המשפטים האלה באמת מעצבנים אבל............................................. נכונים.
אמנם הכל ענין של פרשנות אבל באמת החוויה של לידת ילד ראשון היא לא קלה ולא פשוטה. השינוי בחיים שלכם צפוי להיות מאד משמעותי. את אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין עד כמה (באמת). והזוגיות שלכם באמת עומדת לעבור שינוי גדול וכדרכם של שינויים כאלה זה יהיה כרוך באכזבות ועימותים. ובאמת בקרוב לא יהיה לך זמן לעצמך, כן אפילו לא להנות! זה נשמע לך אידיוטי? חכי ותראי. העייפות והבילבול לפעמים מעלימים את כל שמחת החיים לתקופת מה. ושינה? מזל שזה זמני.... כי באמת לא תשני כמעט בחודשים הבאים.

מה אני יכולה להגיד לך שיעודד אותך?
שזה רק לזמן מוגבל.
שזה רק בילד הראשון.
שזה בדרך כלל עובר אחרי שנה.
שזה לא ימנע ממך ללדת עוד ילדים.
שזה שווה את הכל.

ושיהיה לך בהצלחה למרות כל הקושי הצפוי לך.
והכי חשוב, שאת ממש לא חייבת להקשיב לכל הדברים האלה כי זה לא יעזור לך בגרוש. יש דברים שחייבים לחוות לבד. אז עזבי אותך מזה.

[סיגל_ב*]

אני מסכימה אתך בקי, לגבי זה שזה לא יעזור לי בגרוש. כי אי אפשר להתכונן באמת לשום דבר ממה שצפוי לי. ולכן - אני חושבת שהמשפטים האלה לא רק מעצבנים - אלא גם מיותרים! (וכאן באמת המקום לאמץ את מנגנון השמיעה הסלקטיבית כמו שהצעת).
הרי אותם אנשים לא נוהגים - כמוך למשל - לומר : אבל זה יהיה כ"כ שווה את זה שלמי אכפת שיהיה קשה! ובכלל, אני מאמינה שלכל אחד יש את החוויות שלו ואת הדרך שלו לחוות את העולם. את אותו דבר בדיוק - נגיד: חוסר שינה - יכולים שני אנשים שונים לחוות אחרת לגמרי (ואני לא מדברת מבחינה פיסית, אלא פשוט איך שהם לוקחים את זה!)
אנחנו לא חיים את אותם חיים. אנחנו אנשים שונים, עם מטענים שונים, עם דרכי התמודדות שונות.
מעבר לזה: אני פשוט תוהה תמיד מה המוטיבציה של אותן נשמות לומר את מה שהן אומרות: הרי הצורך שלי בהריון, זה שיתחברו אליי להווה המופלא שאני חווה אותו עכשיו! לא לעתיד הלא ידוע (והקשה לתפיסתם) שצפוי לי. ואותן נשמות, במקום להנות איתי מה-עכשיו המסעיר, מרגש, מדהים בעוצמתו - עוברים לדבר איתי על כמה ומה יהיה.
אני באמת משתדלת ככל יכולתי להשאיר את כל זה אצלם. ולהיות אני ממוקדת בהווה הקסום שלי.
משתדלת זה טוב. אפילו מאוד.
לפעמים, משהו מבחוץ בכל זאת מצליח להתגנב... הממזר...
אבל יש מספיק כוח להתמודד גם עם זה וזה מה שחשוב.

[עוף_החול*]

לשאלה שלך למה אנשים מספרים לך את כל זה אני יכולה להפנות אותך לדף רוב האנשים אינם חושבים .
פשוט מה שעכשיו מעצבן אותך (ובצדק) יצחיק אותך בהריון הבא. פשוט למי שכבר עבר את זה יש מן שותפות גורל כזו עם הורים אחרים. בדיחות משותפות על לילות ללא שינה ועל עצבים על הבעל שמעיז ברוב חוצפתו לנשום לידך.
זה לא מרוע. זה מחוסר הבנה או תשומת לב למצבך הנוכחי. אל תכעסי עלינו, פשוט כבר שכחנו איך זה להיות אמא בפעם הראשונה. אבל עכשיו כשאת משתפת אותנו פה זה מעלה בי המון זיכרונות נפלאים.

<בקי מחכה שכבר תלדי ואז אפשר יהיה לצחוק איתך על ההריון, צירים וחדרי לידה>

[סיגל_ב*]

[עדי_יותם*]

אני ממש לא מסכימה שזה חייב להיות ככה. זה לא איך שאני זוכרת את השנה הראשונה אחרי לידת הבכורה. חלק מהמשפטים האלה התממשו, אבל ממש לא כולם. הקשיים הגדולים התחילו אח"כ, כשההתלהבות הראשונית שככה (-:
לי אמרו את הדברים האלה על הטלוויזיה, הג'אנק פוד ובמיוחד הממתקים. הסלחנים היו אומרים, "עם ילד ראשון עוד אפשר..." והנה, יש ילד שני ועדיין יש אצלנו מגבלות על הטלוויזיה, עדיין לא מחזיקים ממתקים בבית, וכו'. משהו מדגדג לי בזכרןו עם ה"אתם עוד תודו לי" אבל אני לא מצליחה להיזכר מה זה היה... מה שבטוח הוא שבסופו של דבר לא קנינו ולא הודינו. בקיצור, אפרסקים, חזקי ואמצי.

[תבשיל_קדרה*]

נו, זה כמו שכשרציתי לקנות טיולון יחיד לתאומים, התעקשה להראות לי המוכרת טיולוני תאומים.
בסוף לא קניתי בכלל.

[עוף_החול*]

לי תמיד היה טיולון בבגאג'. למיקרה שהפרחח ירדם לי באמצע הסידורים והנסיעות מפה לשם או במקרה שאני הולכת יחד איתו לקנות בגדים. הרבה יותר נח לשים תינוק ישן בטיולון שכיבה מאשר לדחוס אותו למנשא.

[בשמת_א*]

אלא גם מיותרים!
לא כולם מיותרים, רק הניסוח שלהם גועלי ומעצבן.

אפשר להעביר לך את אותו המידע בצורה תומכת, מעצימה, משתתפת ונעימה. רק מה שהוא מידע.
הקטע עם העגלה הוא לא מידע.
הקטע על העייפות הוא מידע.
המידע עצמו כן חשוב, כי הרבה מאוד אמהות מתלוננות אחרי הלידה "למה אף אחד לא סיפר לי איך זה באמת אחרי הלידה". הן ציפו לאיזו אידיליה ורודה מהפרסומות, וקיבלו בכי, לילות ללא שינה, דאגות, גזים, פליטות, חיתולים, עייפות, עייפות, חוסר חשק למין ועוד כאלה דברים נחמדים.

אגב, יש לי תיאוריה שחלק לא קטן מהבעיות האלה קשורות במחסור בויטמינים אצל האם.
אפשר למנוע אותן על ידי כמות נכבדת של מזון טרי וחי ומגוון והימנעות מקמח לבן, סוכר לבן, שמנים צמחיים שאינם שמן זית, שמנים מוקשים (בכל המזונות המעובדים).
האחרונים גורמים לעייפות, לדיכאון, לעצבנות, לחוסר סבלנות, תופסים בבטן מקום של מזון "אמיתי", מכניסים לסיחרור של כמיהה למתוק, מפריעים לשינה בלילה ועוד ועוד. לא ייאמן כמה.

[סיגל_ב*]

אני מבינה מה את אומרת בשמת לגבי הצורך בהעברת מידע.
יחד עם זה, אני חייבת לתהות בקול רם (מעבר לזה שכל המידע הזה די נפוץ ונגיש וקשה לי להאמין שיש מישהי שעדיין חושבת שזה הולך להיות כמו בסרטים), ואם יאמרו לי: את לא תשני אחרי הלידה. את תהיי עייפה - במה זה יעזור לי? זה לא משהו שאפשר להתכונן אליו, הרי זה לא אפשרי למלא את מצברי השינה מראש כדי שאח"כ יהיה קל יותר... בניגוד למשל לעצות טובות כמו: כדאי לך לעשות עיסוי חייץ, זה יכול להקטין את הסיכוי לחתך - בעניין השינה זה מידע שהוא די חסר ערך בעיניי.
מה גם, שכמו שהמסעדה הניידת כתבה - חלק מאותם משפטים פשוט לא מתממשים אצל כולם! זה כמו שאמרו לי - חכי איך תתרחבי בהריון, והיום ממרומי השבוע ה-39 אני יכולה לומר- סליחה אבל לא התרחבתי... או כמו שאמרו לי: חכי, עכשיו את נהנית מההריון (בחודשים 5-6) אבל חכי שתגיעי לחודש 9, את כל כך תרצי שזה יסתיים. - נו, ומה לעשות (אמרה כמעט בהתנצלות), אני לא מרגישה ככה בכלל!
לכן אני רואה את המשפטים האלה כמיותרים.
אגב, אם מישהו רוצה להוציא קיטור בנוכחותי על קשיים שיש לו - בשמחה! אני אשמח לשתף פעולה כחברה תומכת. אבל להטפות על איך העתיד שלי הולך להראות ("כי זה ככה אצל כולם") - אין לי עצבים, והאמת שזה גם לא לגיטימי בעיניי (כשאני הוא נושא השיחה...)

[סיגל_ב*]

דרך אגב, מה שכתבת לגבי התזונה נשמע לי טוב ונכון... (אפרופו מידע שהוא כן בעל ערך... )

[טלי*]

מאד מעניין מה שאמתם לגבי תזונה, איך אפשר לקבל המלצה ספציפית על תזונה כזו מתאימה? המכילה את כל מה שצריך?

לגבי עצות: אני התעצבנתי מהכיוון ההפוך דווקא.... היה לי מאד קשה בהריון ועצבן אותי כל הנשים שטרחו לשתף אותי שזו היתה התקופה היפה בחיהם, שהן פרחו בהריון ושזה מוזר שאני לא מרגישה טוב (ומקיאה עד השליש האחרון....)
אפשר אולי להכליל ולהגיד שזה מעצבן שאנשים משתפים בחוויה שלהם מבלי שנתבקשו במקום לתמוך או לשתוק:-)

[אביב_חדש*]

לגבי השינה, נכון שאי אפשר לאחסן במקפיא שעות שינה, ולכן עצה כזו אינה מועילה. אבל העצה הזו, כן יכולה להועיל: "אחרי הלידה, כשהתינוק שלך יישן, כדאי לך לישון יחד איתו בכל רגע".

[סיגל_ב*]

אני איתך טלי.
אני חושבת שבאופן כללי אנשים נוטים להתרכז בעצמם בחוויות האישיות שלהם - במקום להיות באותו רגע מחובר לצד השני (אלינו במקרה הזה) ובמה שהוא צריך עכשיו ואל מה שהוא חווה עכשיו. כולנו מכירים (וכנראה גם מנהלים) את השיחות שבהן משהו מספר על חוויה שלו ומייד זה מעלה אצלנו את החוויות הרלוונטיות שלנו לסיפור... בסגנון: "בטח שאני מבינה אותך, לי עצמי קרה אותו דבר רק קצת אחרת כש... בלה בלה בלה" ומייד הפוקוס עובר לסיפור שלנו. כנראה שמה שאנחנו בעצם מבקשות זה הקשבה אמיתית מתוך חיבור אלינו (ונשמח כמובן לתת את אותו "טיפול" לצד השני...)

[סיגל_ב*]

מסכימה ולוקחת, אביב. תודה. @}

[ענת_גביש*]

תישני, תישני עכשיו. ....תפסתי את עצמי אומרת את זה להריונית לא מזמן. זה נשלף עמוק מתוך המצוקה שלי, אבל אחרי שהיא אמרה בזעף ואכזבה "נו, שאת תגידי לי את זה!" הבנתי לגמרי איך אנשים אומרים את זה.

משהו מדגדג לי בזכרון עם ה"אתם עוד תודו לי" אבל אני לא מצליחה להיזכר מה זה היה...
זה היה "תרגילו אותה עכשיו לא על הידיים, תעבירו אותה עכשיו למיטה משלה...אתם עוד תודו לי!! "

ואם יאמרו לי: את לא תשני אחרי הלידה. את תהיי עייפה - במה זה יעזור לי? זה לא משהו שאפשר להתכונן אליו, - זהו שזה דווקא כן- להתכונן נפשית . לא לחשוב כשזה מגיע שמשהו לא בסדר אצלך, שאת עושה משהו לא נכון. הסלחנות כלפי המצב והקבלה שלו כנורמלי וטבעי יכולה להקל מאד.


אבל להטפות על איך העתיד שלי הולך להראות ("כי זה ככה אצל כולם") - אין לי עצבים, והאמת שזה גם לא לגיטימי בעיניי (כשאני הוא נושא השיחה...)
כן, זה מדהים הקטע הזה ואת עוד תראי, עוד תראי, שאחרי הלידה זה מתחזק. (ועוד תודי לי!!), כי הולדת תינוק מרגשת כל כך את הזולת, שהם משתתפים בשמחה, בלי הזמנה ולפעמים בלי לשים לב. זה מוציא מהם פרץ של רגשות כל כך חזקים, שהדרך היחידה לבטא את זה זה בלספר לך איך הם עשו ולמה זה הכי נכון. וגם להושיט ידיים אל התינוק, להרים אותו לפעמים, לנשק, למשש ולהגיד לך במבט זועף "קר לו !! אין לך משהו בשבילו?."
הם פשוט רוצים להיות שם במקומך, והרצון הזה מכה אותם בטירוף רגעי מתוק. ככה זה. אתם עוד תראו. (-:

[ענת_גיגר*]

זה מזכיר לי, כשהייתי מדריכת טיולים, והיינו עוברים במסלול קבוצה שבאה מהכיוון ההפוך, הילדים תמיד אמרו לאלה מהקבוצה השניה "ואי ואי ואי, איזה עלייה מחכה לכם..."
בדרך כלל הם צדקו (גם אלה וגם אלה), אבל זה עדיין מעצבן, וישראלי מאוד...
וכמו שאמרת, אפרסקים, מה המידע הזה אמור לתרום? שום דבר, פרט לזה שהוא נותן למי שמוסר אותו תחושה של ידע, ביטחון וכוח, על חשבון האחר.
וגם אני חוטאת בזה לפעמים, עם הורים טריים יותר ממני או עם נשים בהריון. אני כביכול "היודעת"... יוהרה.

[אמא_של_יונת*]

"אחרי הלידה, כשהתינוק שלך יישן, כדאי לך לישון יחד איתו בכל רגע".
אביב,
כמה נכון!
זאת העצה היחידה ש אני נותנת ליולדת טרייה (גם בלי שנשאלתי).
יחד עם זאת כדאי לדעת, שכאם לתינוק את מסוגלת לאורח חיים שלפני הלידה לא היית מעלה בדעתך שתוכלי לשרוד בו - ואת שורדת ואפילו מתפקדת לא רע. לכן, למרות שכל התיאורים שבשמת תיארה הם נכונים, זהו רק צד אחד של התמונה. הצד השני הוא שאת מגלה בתוכך יכולות שלא ידעת עליהן, והקשר שלך לתינוק שנולד הוא בעוצמה כזאת שהוא משנה את כל התמונה.

[סוף_מעגל*]

הקטנצ'יק שלי בן שנתיים ואחד התחביבים הגדולים שלו זה לעמוד על המושב של עגלת הסופר. יש לי דיאלוג שבועי עם קופאית זו או אחרת שאומרת לי : "תזהרי שלא יפול", עם ממש חרדה בעיניים. אגב הנשמות הטובות בסופר אינן רק קופאיות אלא גם קונות אחרות (בעיקר סבתות) וזה לא רק בסופר - היום זה קרה לי בבית מרקחת עם הרוקחת, כשהושבתי אותו על הדלפק. וכמובן שזה קרה לי (ההערות) אלפי פעמים בגן משחקים כשהוא משתולל חופשי במגלשות ובנדנדות. שיהיה ברור לכל הפולניות הגולשות פה - הילד יציב, יודע להחזיק את עצמו, זחל כתינוק במדרגות בתוך הבית הרבה לפני שלמד ללכת. הקטע עם הנשמות הטובות הוא - מה הן כבר חושבות לעצמן, שאכפת להן מהילד שלי יותר ממני ? הפתטי בכל העניין הוא שהנשמות הטובות באמת ובתמים מנסות לדעתי לעזור.
אז סיגלתי לי תשובה קבועה שמצחיקה אותי ומעוררת את זעמן של הנשמות הטובות : "לא נורא, אם הוא יפול נעשה חדש".
ובא לציון גואל. מומלץ.

[סיגל_ב*]

ענת גיגר - אני מסכימה שכולנו (כולל אותי) חוטאים בזה לעיתים. זה באמת מאוד ישראלי, פולני ומחניף לאגו שלנו... כנראה שזה גם די אנושי...

ענת גביש - מאוד הצחקת אותי - ואני מודה גם מודה כבר עכשיו!
האמת שבעקבות כל מה שכתבתן כאן, די מדגדג לפתוח דף: אתם עוד תודו לי שיוקדש באהבה לכל הנשמות הטובות באשר הן...

[אביב_חדש*]

מה הן כבר חושבות לעצמן, שאכפת להן מהילד שלי יותר ממני ?
כשהבכור היה בן שנה בערך, נסענו לבקר קרובת משפחה שאמא שלה באה לביקור בארץ. בבית דלק קמין. חם מאוד כמובן. האמא היתה היסטרית לחלוטין והבכור שלי, היה רגיל להיזהר מאוד מדברים חמים. בבית היה לנו רדיאטור שחימם את הבית ואחד הדברים הראשונים שהילדים שלי (כולם) לומדים להגיד לפני שהם מדברים ממש, ואולי אפילו לפני "אבא" זה: "חם". אני מזהירה ומזכירה וזהו.
התחושה שלי היתה באותו רגע כשהאמא היתה היסטרית ש"מה היא חושבת לעצמה, שהילד שלי מופקר לחלוטין כאשר היא לא נמצאת בסביבה?"

[יוחננית*]

שמעתי כבר מכמה אנשים - אחרי שאני אומרת שאני כבר מחכה שהילד יוולד - את המשפט המאוד מעצבן והלא כל-כך ברור:
אחרי שהוא יוולד, תרצי שהוא יחזור חזרה לבטן.

יש בזה משהו? זה נכון? קשה לי להאמין שאפילו ברגעים הכי קשים ומתסכלים, שאני אצטער שהוא נולד.

ועוד משפט מעצבן: חכי, סבלנות. למה להגיד את זה? זה בערך כמו להגיד לאשה עצבנית להירגע. למה אי-אפשר להגיד, מאוד טבעי שאת רוצה שהילד כבר יוולד?

[סיגל_ב*]

אחרי שהוא יוולד, תרצי שהוא יחזור חזרה לבטן.
וואו יוחננית, כזה משפט נוראי עוד לא שמעתי. זה בדיוק הרגע לפתח שמיעה מאוד מאוד מאוד מאוד (ועוד הרבה מאוד) סלקטיבית. אי אפשר להאמין לפעמים מה יכול לצאת לאנשים מהפה.

[אמא_מתחדשת*]

אחרי שהוא יוולד, תרצי שהוא יחזור חזרה לבטן.
אומנם עוד לא עברו אפילו 11 חודשים, אבל בחיים!!!!! לא עלה על דעתי המשפט הזה. לא נראה לי שזה יקרה בעתיד.

מה שכן, אפרופו זה בערך כמו להגיד לאשה עצבנית להירגע, כשבוע אחרי הלידה עם כל התרגשות, הלחץ וההורמונים מצב הרוח שלי היה בלתי יציב בעליל. הקטני שלי, הגיב לזה מידית - כשהייתי לא רגועה ועצבנית הוא הצטרף אלי בבכי לא שקט. היה לי ברור שזה בגלל שאני עצבנית ושאני "בסה"כ" צריכה להרגע - אבל כשהאיש שלי אמר את המשפט הזה כפתרון לבכי של התינוק התחלתי לבכות יחד איתו ולכעוס על האיש כ"כ. (הוא לא חזר על הטעות הזאת עוד פעם).

[עוברת_אורח*]

נדמה לי שכמו הרבה דברים אחרים, יש כאן ניסיון לתקן את הרע באמצעות רע אחר.

הרי מה היה לנו? איבדנו את השבט, שכחנו איך מגדלים ילדים, וכל אחת שילדה הרגישה שהיא לבד בעולם עם הקשיים, התהיות, השינויים והבלבול.

מסביב המשיכו (מסיבות צרכניות בעיקר, אני משערת) למכור לנו את התמונה הורודה של תינוק מנמנם לו, צח וטהור, בעגלה הנדחפת ע"י אמו החטובה והמאופרת, והמוני נשים לא הבינו מה לא בסדר אתן, ולמה רק להן קשה ורע ובודד.

ואז התחילו הפורומים באינטרנט, וגם בהם לקח זמן עד שחלק מהאמהות העזו לומר את כל הדברים הלא נעימים (כי לתמונה הורודה יש כוחות עצומים עלינו, גם כשאנחנו בעילום שם מול הצג בחדרנו הפרטי).

ואז זה הפך לטרנד, לקטר ולהתלונן ולספר רק את מה שרע. אני יודעת, כי הייתי שם. נדמה לי שמי שהכיר אותי אחרי שהבכור שלי נולד השתכנע שאין טעות גדולה יותר מאשר להביא ילדים לעולם. פשוט הרגשתי חתרנית, נועזת וקצבית סדרתית של פרות קדושות. קולית שחבל על הזמן, ומורדת בכל האמהות האידאליות עם פרצוף המדונה (זאתי של ישו).

לי זה עבר, נקווה שמתישהו גם לשאר האנשים. לא רק לגבי ילדים, באופן כללי לגבי לראות את הצד המואר של החיים.

[ענת_גביש*]

_אחרי שהוא יוולד, תרצי שהוא יחזור חזרה לבטן.
יש בזה משהו? זה נכון?_
אוי. לא ייאמן, גם אני שמעתי את זה לא פעם. לא. זה לא נכון.

[תמר_ס*]

יוחננית, לא רק שזה לא נכון, אלא שבשניה שתראי אותו תרצי עוד אחד.
לא זכור לי שביב של מחשבה דומה.

[עוף_החול*]

עם כל הכבוד....
אני שקלתי לא פעם לזרוק את הילדים שלי מהחלון.
למזלם אנחנו גרים בקומת קרקע.

[טלי*]

אתמול הלכתי עם השובב לדואר. הושבתי אותו על הדלפק ונצמדתי אליו , כך שהיינו חבוקים. (כמה נחמד, אגב) הפקידה אמרה בהסטריה:"תזהרי שלא ייפול"!
פעם שמעתי הסבר מהיכן האמירות הללו מגיעות
יש בנו הטבעה גנטית של רצון להגן על תינוקות. ברגע שהנשמה הטובה רואה משהו שלא מוצא חן בעיניה היא נכנסת למצוקה וחרדה, ולכן חייבת להוציא את זה; המצוקה שלה ממש גדולה ואמיתית.
יש פעמים שגם לי בא להיות נשמה טובה. כשאני רואה ילדים לא חגורים או לא בכסא באוטו.

[סוף_מעגל*]

אני חולקת עליך, טלי. לדעתי להיות נשמה טובה כמו פקידת הדואר שלך זה עניין תרבותי ולא גנטי. אני לא רוצה להשמע דרמתית אבל לדעתי זו אחת הסטיות החמורות ביותר מעקרון הרצף - חוסר היכולות שלנו, המערביים, לסמוך על החושים של ילדינו ועל נטייתם לשרוד.
את נושא האוטו הייתי מוציאה מהדיון משום שזוהי סביבה ממש לא טבעית - נדמה לי שפעם קראתי פה באתר המלצה למישהי לקיים את עקרון הרצף לפני ולאחר, אך לא בזמן נסיעה ברכב, משום שזה בלתי אפשרי. לעומת זאת, עגלות בסופר, מתקנים בגן משחקים, דלפק דואר, כל אלא נמצאים במרחב שגם בטבע ילדים עשויים להגיע אליו (מבחינת הגובה למשל, או המהירות).
אני אמא לבן בן שנתיים, ולפני שהוא נולד לא היו לי יומרות חינוכיות גדולות. אבל לאורך הדרך הקצרה שהספקתי לעבור כאם למדתי מהבן שלי שהוא (ואולי ילדים באשר הם ?) יודע מה טוב עבורו. צריך רק להקשיב.

[נועה*]

היום מישהי אמרה לי "חכי חכי בילד השני את כבר לא תעשי את זה"
השיחה היתה בעניין העובדה שילדי עדיין, ברוב חוצפתו מתעורר בלילה לינוק (שנה ו-3), ושאני לא מוכנה לתת לו שיבכה.

[סיגל_ב*]

[יוחננית*]

בקי, הרסת אותי מצחוק D-:

כל היום חיכיתי לחזור הביתה לדף הזה! הגעתי היום לבית הספר (כן, כן, אני מורה) בשיא ההתרגשות: אני בשבוע 38, חודש תשיעי, כבר הגיע חודש מרץ, הבטן קצת ירדה, התחילו קצת צירים! הייתי באקסטזה קלה, וכולן כל-כך פירגנו לי - היה נפלא.
ואז הופיעה נשמה טובה, שלא שאלתי לדעתה, והיא אמרה "זה צירים מדומים". הרגשתי שהיא לקחה סיכה וניפצה את הבלון שלי /-:
במקום להפעיל את כפתור ה"שמיעה הסלקטיבית" (פשוט עוד לא מצאתי אותו), המשכתי איתה בשיחה (טעות) ואמרתי שהרופא לא אמר שזה צירים מדומים. "זה הופיע במוניטור?" היא שאלה. כן, עניתי. "לא, זה צירים מדומים" היא הסבירה לי.

HELLO!!! או שתפרגני לי או שתשתקי!

[אביב_חדש*]

יוחננית. תפרגני לעצמך ותסנני אותה! נו, באמת!

[אמא_אינקובטור*]

אחרי שהוא יוולד, תרצי שהוא יחזור חזרה לבטן.
בהחלט רציתי. אבל זה כי היא נולדה בשבוע 26.

[אמא_נמרה*]

כשנשמה טובה הייתה אומרת לי משהו 'טוב' או 'מועיל' שעליי לדעת, בנוסח ההערות שצוטטו כאן, הייתי מעמידה פנים תמימות ובחיוך גדול הייתי אומרת, אולי אצלך היה ככה, אצלי זה יהיה אחרת (אי לא ארצה להכניס את הילד שלי בחזרה לבטן, הוא לא יהפך לג'לי דביק אם אחזיק אותו על הידיים, אני לא אמעך אותו במיטה, אני לא אקלל את בעלי ואת הרגע שפגשתי אותו בחדר לידה).

שילוב של אסרטיביות עם נאיביות מזויפת (מאד הצחיק אותי לעשות את זה בכל פעם מחדש), גרמו לנשמה הטובה להשתתק ולרחם עלי, שאיני יודעת מה מצפה לי. לא אכפת לי העיקר שהיא השתתקה והפסיקה להרעיל אותי בנבואות זעם.

דרך אגב, ככה גם הסברתי שאני מתכננת לידה טבעית, למי שניסתה להפחיד אותי. זה גרם לה לחשוב שיש איזה סוד בקשר ללידה, שהיא לא יודעת!! (ובאמת היא לא ידעה שיש פטנט כזה-דולה).

[יוחננית*]

אולי אצלך היה ככה, אצלי זה יהיה אחרת
משפט נפלא!

אין ספק שיש מידע חשוב שאפשר לקבל מחברות שכבר ילדו, העניין הוא כיצד ומתי אומרים את הדברים.
אפשר פשוט לפרגן, אפשר פשוט לשמוח איתנו ולהתרגש איתנו. במקום זאת, יש מעין "צורך" לעשות בדיוק להיפך - כאילו כולם יודעים יותר טוב מאיתנו ולא משאירים לנו מקום לחוויה משלנו. ויותר מזה, יש הבדל בין עצות מחברים לבין עצות מאנשים סתם "באמצע הדרך" שגם הם יודעים מה טוב בשבילי.

שלשלום חברה אמרה לי, תשמעי, כ-ו-ל-ם יתנו לך עצות. את תקחי רק את מה שנראה לך. אפילו שזה ילד ראשון. מה שנכון לאחד לאו דווקא נכון לגביך. מאוד אהבתי את המשפט הזה.

[סיגל_ב*]

יוחננית, בעניין עצות מחברים חברה הציעה לי להחליט מראש על 2-3 אנשים/חברות שאיתן ארצה להתייעץ בענייני הריון/הורות, ואת השאר פשוט לא לשתף! היא אמרה כי היא כ"כ התבלבלה בזמנו מעודף הדעות/הצעות/המלצות/נבואות שהיא הצטערה בכלל שהיא שתפה מלכתחילה...
האמת ששמתי לב במהלך ההריון שלי שאכן יש נושאים - ואנשים (כולל במעגלים הקרובים) שעדיף פשוט לבחור בנושא שיחה אחר. אחרת - לא יוצאים מזה...

[עוף_החול*]

אני דווקא אהבתי להקשיב לאנשים. לפעמים הם אומרים שטויות ולפעמים אפשר לקבל טיפים נפלאים או הארות מהאנשים הכי לא צפויים.
הרי דרוש כפר שלם על מנת לגדל ילד. והאנשים האלו הם "הכפר" שלנו אז למה לשלול מראש? אנחנו לא המצאנו את הגלגל. היו אנשים שגידלו ילדים לפנינו ורובם עשו את זה לא רע בכלל. אני לא אוהבת את איך שהדף הזה מתחיל להישמע.
זה מתחיל שוב להישמע כמו "הם ואנחנו".

לאמא צעירה שעומדת לפני לידת ילד ראשון יש המון מה ללמוד. ולא יקרה כלום אם היא תישמע כמה עיצות טיפשיות.
אולי העיצה לקנות עלגה נשמעת לא לענין כי ההורים החליטו לנסות בלי עגלה, אבל עגלה היא לא המצאה של השטן והיא דווקא נוחה מאד במקרים מסויימים. אז למה לשלול? מאיפה יודעת אותה אשה אם יהיה לה נח או לא? בגלל שכתוב בספר? בגלל שמישהי אחרת אמרה שזו התעללות בילדים? היא הרי לא באמת יודעת. היא משערת, היא קרה ספרים ואתרים באינטרנט וחושבת שהיא יודעת מה היא מעדיפה. אבל כולנו בלי יוצא מן הכלל למדנו על בשרנו שההחלטות הכי נפלאות שלנו לפעמים קורסות מול המציאות, ובוודאי שהן קורסות מול משימה מורכבת כמו גידול ילדים.
לדעתי טוב מאד לשמוע כל מיני אמירות. גם האמירה שהלואי ואפשר היה להכניס את התינוק חזרה לבטן היא לא נוראית כשמתחשבים בעובדה שאותה אמא מתחילה תתיקל בקרוב במצבים מייאשים ותעמוד מולם חסרת אונים ותחשוב מחשבות מגעילות על התינוק שלה (ומי שאומרת שזה לא קרה לה מעולם משקרת!) ואז היא תיזכר באמירה הזו ואולי תצליח לסלוח לעצמה על המחשבות האלו ולא תרגיש כאילו היא האמא הכי גרועה שיש כי בעולם הוירטואלי ובספרים כל האימהות מכילות ומקבלות ובמציאות (ושוב תסלחו לי כל המלאכיות) כולנו שונאות קצת לפעמים את התינוקות שלנו שהגיעו פתאום וחירבו לנו את החיים.

אולי במקום תשובות מתחכמות אפשר פשוט לחייך ולאמר "אני אזכור את זה." או "אני אחשוב על זה".

<בקי שוב מעירה אריות מריבצם>

[שיר*]

כמי שחוותה הריון נטול תסמינים מוכרים, למדתי שלא להקשיב לדברים הברורים מעליהם שאומרים על היריון, לידה ומה שבא אחרי, כי כל אחת עם הנתונים ועם ההתמודדויות שלה; א ב ל בדיעבד אני שמחה על דברים ששמעתי כמו "החיים שלכם עומדים להשתנות לגמרי" כי דברנו על זה הרבה בעלי ואני. אחרי הלידה התרכזנו במציאות ובמה שהיא זימנה לנו (דרך אגב, זה היה אחד השיעורים הגדולים שלי בלחוות את הרגע ולא לחשוב מעבר לכך, הרגשתי כוח ושלווה גדולים שהתגברו על כאבי הגוף לאחר הלידה). נדמה לי שברקע היתה תמיד המודעות וההדהוד לדברים ששמענו וההתמודדות עם השינויים היתה קלה יותר.
לדעתי, מידת ההשפעה שיש לדברי האנשים תלויה בביטחון שלנו באותו שלב, כי היום עם ההתלבטויות בשאלות האם דרכי הזו נכונה? הרי בחרתי בדרך מסוימת ואין לי ניסיון קודם, וכשהבת שלי מסרבת להיפרד ממני לזמן מה ובוכה, אני מוצאת את עצמי מושפעת יותר ומהורהרת/ מעורערת מהדברים סביבי. ושואלת את עצמי האם בגידולה לרוב על פי הרצף לא לקחתי סיכון גדול מדי?
אשמח לתגובות.

[גיא*]

מידת ההשפעה שיש לדברי האנשים תלויה בביטחון שלנו באותו שלב
לעניות דעתי זה אחד ממשפטי המפתח בדיון. בנושאים שאני סמוך ובטוח שההחלטה שלקחתי נכונה, גם "נשמה מצטיינת" לא תזיז אותי. אבל ככל שתחושת הבטחון חלשה יותר כך יש יותר מקום להשפעות מהסובבים.
בסופו של דבר העניין הוא לא לתקן את העולם ולסתום לאנשים את הפה - זו כנראה משימה קצת גדולה מדי (לפחות עלי...). מה שמשנה זה איך אני מתמודד עם דעות שונות, עצות למיניהן ואמירות מטופשות.
כשאמירה או הערה לא מתאימה לי ואין לי שום רצון להמשיך לחשוב עליה, אני מזכיר לעצמי שהיא כנראה נובעת מהעובדה ש רוב האנשים אינם חושבים

[שרית*]

מדהים!! כמעט פתחתי דף באותו עניין. חכו חכו, הוא מילת הקוד בבית לנשמות הטובות. (כמו גם "תישנו תישנו" - הכפילויות - כמובן במקור).
אז זהו. שחיכינו וחיכינו, והאסון לא הגיע. ולא שלא הכינו אותנו בכל הזדמנות. עד היום, כמעט שנתיים אחרי + 9 חודשי אזהרה על כל שלבי ההריון, אנחנו נהנים ומאותגרים ומאוהבים בו לגמרי.
ורק חברה אחת, בכל מחול ה"פירגונים" המטורף הזה, תמיד טרחה להגיד לי כמה כיף זה יהיה. וזה כך.
ולא קשה לפעמים? קשה. אז מה - לפני התינוק הכל היה קל?

[יוחננית*]

בקי, נכון, יהיה לי קשה - אני אהיה עייפה, התינוק יבכה, אני לא אדע מה לעשות, אני אהיה עצבנית, אתגעגע לימים שהייתי צריכה לדאוג רק לעצמי...
אבל זה עדיין לא מצדיק את העצות המעצבנות של אנשים. לא חייבים כל הזמן להגיד את כל מה שחושבים. באמת שלא.
זה שיהיה לי קשה אחרי הלידה לא שולל ממני את הזכות להנות מההריון ולצפות ללידה! ולכן לא כל פעם שאני אומרת שאני לא יכולה לחכות, צריך להגיב בכמה קשה הולך להיות לי אחר-כך וכו'.
גם אם הצירים שלי לא אמיתיים - אותי הם מרגשים עד השמיים. אז למה לקחת לי את זה?

[בשמת_א*]

"חכי חכי בילד השני את כבר לא תעשי את זה"
כן, את זה אמרו גם לי. "נו, טוב, זו ילדה ראשונה" היו אומרים לי בסלחנות על כל דבר "חריג" שעשיתי איתה: נגיד, ההנקה, המנשא, הצמידות, הגן רק בגיל 4 וכן הלאה.
וצדקו! צדקו!
הוא עוד יותר במנשא, הוא עוד יותר צמוד (איתה עוד עבדתי, איתו לקחתי חל"ת ארוך), והוא לא יילך בכלל לגן...

[בשמת_א*]

יוחננית, בטח שהם אמיתיים!
נכון שאי אפשר להבטיח לך שזו התחלת הלידה שתתרחש תוך 24 שעות, מבחינה זו לא - אבל בטח שהם אמיתיים! הרחם "משמיע קולות" של לידה! הוא מתחיל להתכונן להזזת העניינים! מאיפה ל"נשמה הטובה" לדעת בביטחון כזה שאת לא תיכף יולדת? איזו שטות...
אגב, כשאני הייתי בהריון ראשון היו לי צירים רבים מאוד בשבועות 35-36. ואז ילדתי ב-36+6. הייתי לגמרי לא מוכנה לזה. ממש בהלם כמה שזה הקדים. הייתי בטוחה שהלידה שלי תתאחר, וזה נפל עלי כרעם ביום בהיר.
בדיעבד סיפרה לי מזכירת המחלקה שלנו שהיא ראתה אותי וידעה שאני אלד מוקדם. אבל היא לא פולנייה - היא שמרה את מחשבותיה לעצמה. ודווקא במקרה הזה היה יכול להועיל לי אילו היתה אומרת לי: "את יודעת, איך שהצירים שלך מתנהגים, יש לך סיכוי גבוה שתלדי מוקדם מהתאריך שלך". אבל זה לא "חכי, חכי".

[סיגל_ב*]

אז זהו, שצריך להפריד בין "חכי חכי" לבין עצות או מידע שניתנים באופן הולם.
ב-הולם אני מתכוונת לזה שכשאנשים תחת ה"חכי חכי" - הם מבטלים בעצם כל מה שאנחנו חשות (והצירים שלך אמיתיים לחלוטין, יוחננית, ואנחנו כאן נעשה לך חוויה מתקנת ל"נשמה הצחורה" הפולניה המעצבנת ההיא!). כשמישהו אומר לי "חכי תראי כמה יהיה לך קשה" - לא רק שהוא מנסה לבטל כל תחושה חיובית שיש לי עכשיו - בהווה - אלא יש כאן חוסר כבוד מוחלט אליי, ואטימות משוועת לכך ש - לא, לא בטוח בכלל שנחווה אותו דבר את חווית ההורות. למעשה: די בטוח שלא (פשוט כי אנחנו בנויים אחרת, נגיד?!). כפי שציינה ברוב טובה קודם שרית, לה דווקא נפלא! למה שלנו לא יהיה ככה יוחננית?
חוץ מזה, הכל עניין של איך לוקחים דברים. יש אנשים שישתגעו ממשהו ויש אנשים שזה לא יזיז להם. איך אפשר להכליל את כולנו באותו סד תגובות צפויות?
ובאשר למה שכתבת בקי (והאריות אכן נעורו), תמיד יש מה ללמוד. אבל די בטוח שאף אחד לא ילמד אם הוא לא רוצה ללמוד. אם יש עצה טובה שרוצים לתת לחבר/ה - ואנחנו הרי תמיד בטוחים שהדרך שלנו היא הנכונה - היא בחיים לא "תלמד" או תפנים מתוך מגננה. היא צריכה לרצות את זה. ואם היא לא רוצה, אז היא תלמד בתוך ניסיונה - וזה זכותה. כך או כך, גם כשאנחנו רוצים לתת עצות או לתרום משהו מהניסיון שלנו: יש דרך - והיא לחייבת לכלול כבוד לצד השני ולבחירות שלו. ואת זה הנשמות הטהורות - נכשלות לעשות ובגדול.

[סיגל_ב*]

נזכרתי בעוד משהו שרציתי לומר כשקראתי אותך בקי (ממש הערת כאן את הדיון ) . לאף אחד, אין הרי מונופול על על אמת אחת מוחלטת. גם לא בגידול ילדים - תהיה זו משימה מורכבת ככל שתהיה. יש משהו שצרם לי במשפט:
אז למה לשלול? מאיפה יודעת אותה אשה אם יהיה לה נח או לא? בגלל שכתוב בספר? בגלל שמישהי אחרת אמרה שזו התעללות בילדים? היא הרי לא באמת יודעת. היא משערת, היא קרה ספרים ואתרים באינטרנט וחושבת שהיא יודעת מה היא מעדיפה.
מה בעצם את אומרת, שכל רגש או חיבור שאני חווה כרגע למה שאני מדמיינת כחווית הורות - הוא בטל בגלל שלמישהי עם ניסיון משלה יש השקפה אחרת? בגלל שקראתי ספר ורבע וקצת שוטטתי באינטרנט - החיבור שלי להחלטות שלי הוא פחות אמיתי? הרי אם אני אשנה את דעתי בעוד X זמן - יופי. מה זה משנה? למה מראש לא לכבד את הבחירה שלי - גם אם היא כרגע שלילת עגלה תמימה ונאה למראה?
ובכלל, כדי לתת תמיכה לאמהות צעירות שעלולות לחוש כעס או תסכול כלפי הילדים שלהם, יש אלף דרכים יותר טובות לעשות את זה מאשר למחוק להריונית מאושרת את החיוך מעל הפנים. אפשר למשל לחכות לזמן אמת ולראות איך היא מתמודדת, ואז - ורק אז- אם מזהים קושי, אפשר לומר שזה בסדר להרגיש כך ושזה נורמלי. או לחילופין, אם רוצים להזהיר מראש - אבל באופן אפקטיבי, אפשר פשוט לדבר מהניסיון האישי! במקום לומר: "חכי תראי מה יהיה לך ואיך תרגישי!" אפשר לומר: "לי היה קשה לפעמים, לעיתים הרגשתי כך וכך, אך תמיד השתדלתי לזכור שזה נורמלי ולגיטימי". משפט כזה, קשה לי לדמיין שיעורר אנטגוניזם. לא ממני בכל אופן.

[עוף_החול*]

התכוונתי שההחלטות שאנחנו לוקחים על סמך קריאה או שיחה עם אנשים אחרים הן החלטות שעדיין דורשות הוכחה. גם אם נדמה לי שמשהו הוא האמת החת והיחידה עדיין קיימת האפשרות שהוא לא יתאים לי במציאות. ויותר מזהץ משהו שמתאים לי בשלב אחד עשוי לא להתאים לי בשלב אחר של החיים ושל גידול הילדים.
לגבי העינין השני. אני בהחלט מחזקת את דעתך. ביקורת תמיד כדאי להעביר בצורה חיובית.
העינין הוא שהרבה פעמים (במיוחד אצל אנשים צעירים) קשה להגיב במתינות כי התגובות הן קיצוניות ולא קשובות. ואז עשוי להגיע ה חכי, חכי...

<בקי ראתה היום מישהי צעירה שילדה לפני שתי דקות בערך רצה עם עגלת ריצה ושני כלבים בבוקר. עושה כושר וניראת פיצוץ וניזכרה בימי ההורות הראשונים שלה כשכל מה שהיא היתה מסוגלת לעשות היה לשבת ולבהות בפלא. למה לדבר בזמן עבר? גם היום כבר 7 וחצי שנים אני עדיין יושבת ובוהה בהם בהערצה>

[סיגל_ב*]

[יוחננית*]

לי הדף הזה עושה ממש טוב, תודה (כי בבוקר קמתי עדיין מבואסת מאוד מההיא אתמול)

בקי, אני חושבת שכמו ששיר כתבה, הרגישות שלנו למה שאומרים לנו קשורה מאוד לבטחון העצמי - וזה לא הצד החזק שלי. את לעומת זאת כותבת שאת דווקא אהבת להקשיב וכנראה שהשטויות שנאמרו לא ממש הפריעו לך, ונשמע שאת מצליחה יפה לעשות סינון בלי להתרגש. אני אחשוב עליך בפעם הבאה שיעצבנו אותי עם "עצות" - אולי גם אני אלמד לסנן.

[עוף_החול*]

הווו לא, את מייחסת לי תכונות שלצערי אין לי.
היתרון היחידי שיש לי על פנייך הוא ותק.
את ההריון הראשון שלי עברתי בגיל 24 וכמות השטויות ששמעתי היא בלתי נסבלת. הרבה מהעצות הטיפשיות האלו עברו דרכי ולא מעלי או מסביבי.
כל העצות שלי היום ניתנות ממרום ותק ההורות שלי (גם כן ותק). אל תקחי ללב, אין מה לעשות יש דברים שרק הזמן הוא התשובה להם.

בכל מקרה, בהצלחה לך בכל
ובקשר לפוסטמה הזו עם הצירים... תתעלמי. יש אנשים שכואב להם לפרגן.

[לילי*]

תודה לכל הנשים הנפלאות על הדיבור הזה. הוא מאוד עוזר. רק לפני שבוע הגיבה מכרה שלי לכך שאנו לא נותנים תרופות לתינוק :"חכי תראי שהוא יהיה חולה, לא תהיה לך בררה", או "את יודעת שזה מאוד מסוכן, שמעתי שיש אתרים שלמים באינטרנט על זה וזה באמת נשמע מאוד משכנע" - רוצה לומר: משכנע אבל לא נכון.
אבל יש לי שאלה, תגידו היחסים שלכם עם הסביבה לא התערערו מאז שיש לכם תינוקות? אני מרגישה שעד היום היחסים שלי עם כ"כ הרבה אנשים השתנו מאז הלידה על רקע אי קבלת גזירות הציבור בנושאים שונים: חיסונים, תוספות מזון, היקף חזרה לעבודה ועוד.

[ענת_גביש*]

בטח שהשתנו. אני מודה שידידות קרובה עם הורים שעושים לגמרי אחרת מאיתנו הפכה להיות מסורבלת ומביכה.
היה על זה דף חברים במיין סטרים .

[חוה_ש*]

כשאת לא בהריון אז זה: "חכי, עוד אין לך ילדים."
כשאת בהריון: "חכי עוד לא הגעת לחודשים הקשים באמת." וגם: חכי "עוד לא עברת לידה, את לא יודעת מה זה."
אחרי שילדת - הפוגה קצרה ברוטינת החכי (את עכשיו בקטע שהכי קשה) אבל איך שקצת מתארגנים על עצמנו זה מייד חוזר: "חכי היא עוד לא זוחלת, אז תראי מה זה." אחריו יש שורה ארוכה של "חכי" מסוג דומה של היא עוד לא... ואז מגיע תור ה"חכי שיהיה לך ילד שני." אז אני מחכה.
ואם להיות רגע רציניים, כשהורים סגורים על עצמם, יודעים מה הם רוצים ואיך, אז זה לא באמת משנה מה אנשים אחרים מבטיחים לך בנבואות השחורות. אנחנו עכשיו ארבעה חודשים אחרי אז הכל עוד מאוד טרי, כמעט שום דבר ממה שהבטיחו לנו לא התקיים (אני מתכוונת לקושי) היו לנו שפע של קשיים אחרים בלתי צפויים לחלוטין שאף אחד לא סיפר לנו עליהם בעיקר בגלל שמעט אנשים חוו כאלה. לעומת זאת יש כמה נשמות טובות באמת שאמרו לנו: "כן זה נורא קשה, אבל אחר כך הדבר הקטן והצווח הזה מתחיל לחייך אליך ואתה פשוט נמס, וזה שווה את הכל". ומה אני יכולה להגיד, כל מילה בסלע.

[ציירת_הקומיקס*]

אחרי הלידה, כשהתינוק שלך יישן, כדאי לך לישון יחד איתו בכל רגע".

מעניין שהרבה פעמים העצה הזאת נאמרת על ידי מי שתופס/ת אותך בטלפון שעות כשהתינוק ישן.

ובנוסף- גם "העיצה" הזאת יש בה משהו מעצבן, כי לפי זה אז ליולדת טריה יש המווווון זמן לישון- כי תינוקות הרי ישנים הרבה.
אבל מה לעשות שהרבה פעמים את לא מצליחה להרדם ב- 11 בבוקר. ואם הצלחת אז אחרי 10 דקות הוא העיר אותך... ושוב נרדם, ולך השינה כבר אבודה.
שלא לדבר על כך שיש כל כך הרבה דברים לעשות בזמן השינה שלו- שרותים מקלחת אוכל- והופ- הוא שוב התעורר.

[אמא_של_יונת*]

ציירת הקומיקס,
אחרי הלידה הראשונה ניצלתי את הזמן שהתינוק ישן כדי לעשות את המון הדברים שיש לעשות, לא רק את ההכרחי - שרותים-מקלחת-אוכל - אלא כל מיני סידורים אחרים. או שחשבתי "הוא כבר ישן שלוש שעות אז סביר שהוא תכף יתעורר, כדאי שאני אחכה אפילו אם אני עייפה". ואז הוא ישן עוד שעתיים שלוש, שבהן אני חיכיתי שיתעורר... ואחר-כך הוא התעורר כל שעה וחצי, וכבר לא ישנתי. בתקופה זו סבלתי מעייפות באופן קבוע.
אצל הילד השני נהגתי אחרת.כשהוא נרדם - הלכתי לישון יחד אתו. אז נכון. לא בכל פעם שהוא ישן גם אני ישנתי (בכל זאת יש כמה דברים הכרחיים שצריך לעשות), אבל למדתי לישון גם שינות קצרות (חצי-שעה, שלושת-רבעי שעה) - דבר שלא עלה בדעתי קודם. בסיכום - אחרי הלידה השניה ואלו שבאו אחריה הייתי הרבה פחות עייפה.
ואשר לתינוקות שישנים הרבה - תלוי. אצלי כל התינוקות היו ערים שעות במשך היום, מסתכלים על העולם ומשחקים. בזמן הזה אפשר היה לאכול, למשל.
אבל, כמובן, יש דברים שלומדים רק מהנסיון העצמי ולא מנסיונם של אחרים.

[עוברת_אורח*]

תודה בקי, שאמרת מה שאני חושבת כבר הרבה זמן ולא מוצאת דרך טובה לנסח -

הרי על פי עקרון הרצף (לפחות כפי שהבנתי אותו וכפי שאני זוככת, הספר שלי אצל חברה) אנחנו באמת אמורים לתת לכפר שלם לגדל את הילדים שלנו, וזה אומר לשחרר קצת את האחיזה בהם כ"שלנו". זה אומר - אני חושבת - לקבל את העובדה שאנשים אחרים, שבאמת רוצים רק את טובתם, יעשו דברים אחרת מאיך שאנחנו מבינים, ושזה בסדר.

זה נראה לי חשוב, כי נתקלתי כאן, מצד אחד, בהמון התבטאויות של כמה קשה לקיים את עקרון הרצף בסיטואציה של תא משפחתי מצומצם נטו, בלי החמולה או הכפר, ומצד שני בחוסר יכולת לקבל התנהגויות של סבים/סבתות/דודים וכו' כלפי הילדים כי זה סוטה מכל מיני אמונות שיש לנו לגבי הדרך הנכונה לגידולם. ואני מאד מבינה את זה (גם אני מתעצבנת כשאני רואה איך אמא שלי מדברת לילדים...) אבל משוכנעת שיש כאן כשל עקרוני.

הממממ, קצת סטיתי מנושא הדיון, הא? סליחה.

[בשמת_א*]

לקבל את העובדה שאנשים אחרים, שבאמת רוצים רק את טובתם, יעשו דברים אחרת מאיך שאנחנו מבינים
ממש לא:
בחברות שחיות לפי עקרון הרצף כל הכפר עושה אותו הדבר ואין גם פער בין דורי. להיפך. זה הכשל.

לנו יש הורים/סבים/דודים/חברים וכו' שיחסם לתינוקות הוא פרי של תרבות שונאת ילדים ושאר מרעין בישין.
לזה אין שום קשר לעקרון הרצף.
מנוגד לגמרי לרצף.

[טלי*]

בשמת, התרבות אינה שונאת ילדים , התרבות מתייחסת אליהם כאל מוצר כמו כל מוצר אחר. לא מתוך שנאה אלא מתוך אורח חיים מטורף. חלק ממנו זה נושא הפמיניזםם והמודרניזציה: אנשים חיים בעיר מנותקים מקרוביהם , כל ילד נשלח למסגרת "מתאימה" לגילו. כדי שהילדים יתאימו למשבצות יש צורך בקונפורמיזם ששונה מזה השיבטי.
מעניין שהרבה פעמים העצה הזאת נאמרת על ידי מי שתופס/ת אותך בטלפון שעות כשהתינוק ישן
מעניין שזה בדיוק מה שחשבתי:-D חמותי היתה אומרת לי את זה ובה בעת נעלבת מכך שאני לא עונה לעשרות הטלפונים שלה ביום.

[ע_החדשה*]

טלי, התרבות שלנו אולי לא שונאת ילדים - אבל היא רואה בהם מטרד. כזה שצריך לסבול עד שיגיעו לגיל בו יוכלו להסתדר בעצמם.
בדורות הקודמים זה היה גרוע יותר (ע"ע לינה משותפת בקיבוצים) וריקושטים אנחנו חוטפים עד היום, כל הזמן.

[ע_החדשה*]

ולעניין הנשמות הטובות - חמותי, היא דוגמא לאחת שיש לה את כל הרצון הטוב שבעולם ושום יכולת להגיד את הדברים בצורה הנכונה.
כשהייתי בהריון: "נו, ולמה את לא מורחת קרם על הבטן?" (מי אמר שאני לא מורחת, למה ישר לתקוף?) היום כשהיא מדברת על ענייני גידול הילדה זה תמיד מתחיל ב"מה אומרים?". "מה אומרים, מותר לה כבר לאכול ביצה?" או "נו, מה אומרים, היא עולה טוב במשקל?". אני תמיד שואלת אותה מי זה אומרים? והתשובה - טיפת חלב.

[עוף_החול*]

אני גונבת ממקום אחר....
טיפשת-חלב

[אמא_מתחדשת*]

אני תמיד שואלת אותה מי זה אומרים? והתשובה - טיפת חלב.
אי דווקא משתמשת בשם המפורש (טיפת חלב ) מלכתחילה, לדוגמא:
חמותי: בו קטני, תאכל לחם.
אני: לא אסור לא, טיפת חלב אומרים ש.....

חמותי: אוי, מתי כבר נקנה לך נעליים
אני: רופא טיפת חלב אומר שעדיף ללכת יחפים

וכן הלאה ווכן הלאה, ככה אני נמנעת מאימותים וויכוחים.

(חבל שזה לא נשמע אמין להגיד לה שטיפת חלב אוסרת מקדונלד'ס וג'אנק דומה שביר כבר "מתה" לקחת את קטני לאכול )

[אמא_אדמה*]

אמא מתחדשת, אהבתי את הגישה.

[איבי*]

ואמא שלי הנשמה הטובה הוציאה מפיה היום את הפנינה: "נו, מה חשבת, שיהיה קל?"

[טלי*]

אפרופו להפריע בזמן השינה עם התינוק.........הלכנו לישון עם התינוק בצריים היום ושמענו טלפון. התעלמנו ואז צלצלו שני הסלולרים זה אחר זה. התעלמנו (כיבינו כדי שלא יתעורר אף אחד....) כיוון שלא ענינו לטלפון חצי שעה חמי וחמותי הופיעו אצלינו בבית ופתחו את הדלת........
המראה של בעלי בתחתונים עם עיניים טרוטות גרם להם להתנצל ולעוף משם, אבל תודו שזה מרגיז.......

[מור_וקנמון*]

איבי, אולי אמא שלך אומרת את זה מתוך חוסר האונים שלה לנוכח הקשיים שלך....
כשאני מספרת לאמא שלי בטלפון שהם חולים\לא ישנים בלילה\מתקשים בחברה\משתינים במיטה... (לא משנה המקרה הספציפי) אז היא ישר ותמיד אומרת:תלכי לרופא\תתייעצי\אולי הגיע הזמן לגמול וכו'....
באיזשהו שלב הבנתי שהיא מרגישה שאינה יכולה לעזור לי גם בגלל שהיא גרה רחוק גם בגלל שהגישות שלנו כ"כ שונות, אז ככה היא מתמודדת עם זה, באמירות כאלה....
לפעמים אני מספרת לה רק כדי לשתף, לפרוק כדי "לתת לה חלק" והיא מגיבה בכלל מהקושי שלה....
וזה גם מוביל אותי לעניין שכבר כתבתי עליו איפשהו (אולי בדף אמא שלי ?) שכל זה יוצר אצלי צורך להיות בפאסון כל הזמן.... הכל בסדר,אנחנו מתמודדים, אנחנו בטוחים בעצמנו, אין חשש....
כי בגלל שדרכנו קצת אחרת אנחנו צריכים להביא הוכחות, לתת קבלות שהכל דופק בסדר....
כדי שלא נשמע את ה"אמרנו לכם"\"זה בגלל...." וכו'

ומן הצד שני- להציג פאסון גם כי לפעמים מי שמולנו לא יודע איך לעזור דוקא בגלל שהוא מכבד את דרכנו ובחירותינו אבל הוא בעצמו חושב\גידל ילדים אחרת.....(במקרה של אמא שלי)

בקיצור- זה נכון שאין לאנשים הרבה רגישות בכל מה שקשור ללידה\הריון\גידול ילדים... זה בערך הנושא הכי מדובר,לעוס,נגוס,נפוץ,טריויאלי (...) כזה שלכל אחד יש מה להגיד עליו
אולי אם נזכור, כמו שכתבה אפרסקים, שאנשים מגיבים מהקשיים שלהם והרגישויות והעולם שלהם ולא ניקח את זה על עצמנו (כי זה הם ואין לזה שום קשר אלינו)- יהיה לנו יותר קל!

אז בהצלחה לכולם! וגם לי.... כי זה מה-זה קשה :-\

[אמא_אינקובטור*]

וזה גם מוביל אותי לעניין שכבר כתבתי עליו איפשהו (אולי בדף אמא שלי ?) שכל זה יוצר אצלי צורך להיות בפאסון כל הזמן.... הכל בסדר,אנחנו מתמודדים, אנחנו בטוחים בעצמנו, אין חשש....

בדיוק, בדיוק כך גם אצלי. העצות של אמא שלי כל כך מבוהלות ("מה שלומכם?" "בסדר, לילדה יש קצת חום". "למה את מחכה? קחי אותה לרופאה! אין עכשיו רופאה? אז תסעי למוקד!") ודורשות ממני כמויות של אנרגיה כדי להדוף אותן, ולכן אני פשוט לא מספרת. שלא לדבר על ההאשמות הסמויות והגלויות שלי במחלות של הילדות. ("היא חייבת ללבוש אפודה סרוגה מצמר שלא תתקרר").

[אמא_ל_5*]

ודורשות ממני כמויות של אנרגיה כדי להדוף אותן, ולכן אני פשוט לא מספרת
ממש מזדהה. הגעתי כבר למצב שהייתי מאושפזת בבית חולים עקב סינוסיטיס קשה שהסתבכה, ואמא שלי לא ידעה כלום. הילדים כבר יודעים שלסבתא לא אומרים כשמישהו חולה. אסור אפילו להגיד לידה שכואב הראש, או הבטן - מיד פאניקה. מסתבר שזה ממש דורש המון כוחות נפש לעמוד מול הדברים, וכבר יותר פשוט לא לספר כלום. מצד שני האמא המסכנה שלי כבר מפחדת לומר כל דבר, כי היא יודעת מה אני אגיד, וגם בגלל שאני רופאה - אז כאילו אני אמורה לדעת את הכל, ואסור לה להגיד כלום. וזה מציב אותה במצב בילתי אפשרי - היא באמת בחרדות נוראיות, ובאמת דואגת, ובאמת חושבת שהיא יודעת יותר טוב איך לחנך ילדים, ומצד שני לרוב לא מעיזה להגיד כלום. וזה יוצר מתחים קשים מאד. לעיתים יש ממש שתיקות בשיחות בינינו.
למרות שהנשמות הטובות מעצבנות, ואין כמוני להתעצבן על אמא שלי, הרי לעיתים אני גם מרחמת עליה - היא לא מעיזה לדבר, וצריכה לשמור בבטן. גם לה קשה...

[איבי*]

מור וקנמון

מסכימה לגמרי. אצל אמא שלי נראה לי לפעמים שהיא ממש שמחה אם לי קשה, שאני אבין כמה לה היה קשה או משהו כזה.
משהו שקשור גם לרגשי אשמה, כך נראה לי.

[מור_וקנמון*]

תיכף יאשימו אותנו שאנחנו לא בדף הנכון...
אז להבהיר: מה שכתבתי מתייחס לכל הנשמות הטובות....

אמא אנקובטור ואמא ל-5
היא לא בהיסטריה בכלל... זאת פשוט העצה שהיא תמיד נותנת, למשל- לכו לרופא, וזאת למרות שהיא יודעת טוב מאד שאנחנו לא רצים לרופא ומחכים ומטפלים בשיטות אחרות אם יש צורך ונמנעים כמעט ממתן תרופות....
זאת פשוט הדרך שלה להתמודד עם מה שאני מספרת לה.... כשהבנתי את זה נהיה לי יותר קל איתה....
אמא ל 5, אני מזדה עם מה שכתבת שקשה להן (לאימותינו, או בכלל לדורשי טובתנו) כי הן רוצות לעזור, לקחת חלק ובגלל פערי הגישות ודרך החיים כ"כ לא יודעות איך וצריכות כל הזמן נורא להזהר.... כי אנחנו מה-זה מפחידים...
(לפעמים אני תוהה מה אני הייתי עושה עם בת כמוני... :-\)

איבי, לי זה נשמע יותר כמו המקום ההוא שדיברתי עליו של חוסר יכולת הכלה או התמודדות עם הקשיים שלך... אבל אני, כמובן ,לא מכירה את אימך...(וגם לא אותך)

[סיגל_ב*]

פנינה חדשה:
אני עמוק בשבוע ה-40 ופגשנו בשכן בהמי (מלשון בהמה) שגר ברחוב שלנו.
הוא ראה אותי (וכרסי בין שיניי) ופלט בטון בהמי (חייבים לדמיין את הטון הדוחה):
נו... לא נמאס לך כבר???!

מדהים. אני תוהה אולי לו נמאס....?

עניתי לו בחיוך גדול: לא.
(מבטי ההלם שלו לא הותירו מקום לספק שדפקתי לו התאוריה. הוא מייד יידע אותי שכשיימאס לי, אז אלד. באמת מזל שפגשנו אותו...)

[קטרין*]

ואו מגניב, נזכרתי בכל מה שנאמר לי עד היום וכל הפעמים שגרמתי לאנשים אי נוחות מדרך חיי.
נזכרתי בקטע שמצחיק אותי עד היום, כשילדתי את בני בכורי בקריה בשבוע האחרון לפני המעבר שלו, לא ראיתי את בני הרבה והייתי חסרת ביטחון בעצמי וביכולות שלי כאמא.
הגעתי הביתה עם בני פתחתי את החיתול ואופס חשבתי לעצמי שפרה באה לבקר שם , פשוט לא הצלחתי להבין איך תינוק כל כך קטן עושה קקי כל כך גדול וירוק, קצת נלחצתי, האחיות שלי היו איתי תכף לקחו פיקוד הסבירו לי על הקקי הראשון ניקו אותו והחזירו לי ילד נקי וריחני, (פחדתי להרים אותו ולנקות) שלא יפול לי מהידים. אחרי שראיתי את אחותי בפעולה עבר לי הפחד.
יש לציין שאם שני בניי הנוספים לא חזר הסיפור עם הקיקי "הענקי" כניראה שזה תוצר לוואי של מה שדוחפים לתינוק בבית החולים כשהוא לא אם האמא.
הגעתי למסקנה שאין לי מה להתווכח אם אף אחד, אני חיה את חיי בדרכי והבנתי סוף סוף שדרכי בהיותה שונה לפעמים גורמת לאנשים אי נוחות וזו הבעיה שלהם לא שלי.
אני מסכימה עם כל מילה של בקי לוין ההחלטות שלנו לפעמים משתנות.
כשילדתי היה לי ברור ילדי במיטה משלו ואני במיטה משלי לבסוף מיטת התינוק לא הייתה בשימוש בשנה הראשונה חוץ מכמה ימים.
עם בני השני עדיין לא למדתי לקח וקנתי עריסה מקסימה, היא שימשה כסל כביסה בני ראה אותה אולי פעמיים.
אני אוהבת לקרא ולשמוע חויות של אנשים אחרים ולבסוף לקחת מה שמתאים לי.
וכן המשפט הכי מעצבן הוא "חכי חכי" מקווה שלא אמרתי אותו לאף אחד ואם כן איתו הסליחה.
לגבי עצות זה תלוי בכל אחד והאישיות שלו , אני אישית אמצתי את "שני כשהתינוק ישן" זו הדרך היחידה בה יכולתי לתפקד, הבית לא עניין אותי כלל.
כל אחד לוקח מה שנכון לו. וטוב שכך.

[ענת_גביש*]

(חייבים לדמיין את הטון הדוחה):
ישר דימיינתי את טנצר המניאק.

[אלמונית_פרחונית*]

תמשיכו, תמשיכו אני מתעודדת עם כל מילה של כ-ו-ל-ן.

[תבשיל_קדרה*]

כיוון שלא ענינו לטלפון חצי שעה חמי וחמותי הופיעו אצלינו בבית ופתחו את הדלת
כשאני שומעת סיפורים כאלה, אני כ"כ שמחה שאנחנו גרים 40 דקות נסיעה מההורים הקרובים יותר!
(יש, יש לזה גם הרבה חסרונות.)

[תבשיל_קדרה*]

כשאני מספרת לאמא שלי בטלפון שהם חולים\לא ישנים בלילה\מתקשים בחברה\משתינים במיטה... (לא משנה המקרה הספציפי) אז היא ישר ותמיד אומרת:תלכי לרופא\תתייעצי\אולי הגיע הזמן לגמול וכו'....
אוף. אני קולטת שזה מה שעשיתי הבוקר לאמא שלי בטלפון. /-:
(שלא לדבר על זה שהערתי אותה. תמיד תמיד היא קמה לפני, אז אני אפילו לא מסתכלת על השעון כשאני מטלפנת אליהם בבוקר).

[עוברת_אורח*]

_לנו יש הורים/סבים/דודים/חברים וכו' שיחסם לתינוקות הוא פרי של תרבות שונאת ילדים ושאר מרעין בישין.
לזה אין שום קשר לעקרון הרצף.
מנוגד לגמרי לרצף._

אבל זה לא פותר את הדילמה שהעליתי. הרי אנחנו מנסים לחיות לפי עקרון הרצף כאן ועכשיו, והנושא של חיים בתוך מסגרת יותר גדולה הוא עקרוני, לא? יותר מזה - סביר שגם אם היינו חיים ב כפר באופן טבעי היו הבדלים בין הגישות של האנשים. אז מה, לוותר ולחיות בתא משפחתי קטן? נראה לי שעדיף להתפשר קצת על העקרונות (כמה זה "קצת" כל אחד יחליט בעצמו) לטובת החיים עם סבים וסבתות, דודים ודודות ושאר נספחים לחמולה.

[בשמת_א*]

D-:
למען האמת, התיכנון שלי הוא לחיות עם אלה מבין הסבתות והקרובים שמתאימים לי ולילדי (למרות שאינם בגישה שלי בכלל) וממש לא לחיות קרוב ל"נשמות טובות"...

[אלמונית_פרחונית*]

כשרני מדברת על נשיאה במנשא..(עוד אין לי ילדים..)
אני שומעת ויותר מפעם אחת חכי חכי תראי מה יקרא כשהיהו לך ילדים והם מתכוונים בהקשר של ידיים על כך שילד יצא מפונק..
האמת כבר חשבתי שאנשים לא חושבים ככה ..

<כמה תמים מצדידי>

[יעל*]

נו... לא נמאס לך כבר???!
תשובה אפשרית: "כן, מאנשים טפשים ומהערותיהם האויליות."

"נו, טוב, זו ילדה ראשונה" היו אומרים לי בסלחנות על כל דבר "חריג" שעשיתי איתה
תשובה אפשרית (הפעם בחיוך): "מנסיוני, מי שאומר את המשפט הזה, לא התנהג כך גם עם ילדו הראשון" (וזה מוכח, אגב וגם גורם להלם קל ולמבוכה אצל הנשמה, ואף לאמירת "נכון" בקול ענות חלושה, וגם זה מנסיון).

ואם כבר במשפטים רגישים ואינטלגנטים עסקינן, להלן שניים העונים לקריטריונים, מפי חמותי שתחיה, בעת ביקור בביה"ח, יומיים לאחר ניתוח קיסרי מזעזע :
"תגידי, את בטוחה שילדת? " (תוך נעיצת מבט בכרסי הנפוחה עדיין)
"התחלת כבר לעשות תרגילי בטן?" (יומיים לאחר ניתוח קיסרי, כזכור).

ובהזדמנות זו אני מצטרפת לסברה, ששאלות הקיטבג, כמו גם ההערות חסרות הרגישות, נובעות מגודל הארוע (הריון, לידה) ומהצורך הכל - כך ישראלי לדעתי,
פשוט "להגיד משהו", טפשי וחסר טעם ככל שישמע.

[טרה_רוסה*]

"תגידי, את בטוחה שילדת? "

OH MY GOD!!!

[רייצ'ל*]

ואפרופו סיפורי שכנים:
האיש שלי סיפר לי שהוא פגש בחדר המדרגות את השכנה שחולקת איתנו את קיר חדר השינה. השכנה (רווקה חמוצה בשנות ה 40 לחייה) שאלה אותו בטון הכי פולני: 'נו, נו? מתי הלידה?'
לאור העובדה שנלד בבית הוא ענה לה 'אל תדאגי, את תהיי הראשונה לדעת.'
היא בטח חשבה שהוא מסתלבט עליה...

[בדרך*]

ואותי שאלו היום: "מתי את מתפוצצת?"
התפוצצתי. מכעס.

[סיגל_ב*]

המקום: מיון יולדות
העיתוי: סוף שבוע 40. עושים מוניטור.
המיילדת החביבה (לאחר שראתה את תוצאות המוניטור): נו יופי, התינוק מרגיש טוב.
אני (בחיוך): זו תינוקת!
המיילדת החביבה: זה תינוק עד שהוא יוכיח לנו אחרת...!
( ס ל י ח ה ? ? ? )

[סיגל_ב*]

אויש הדף הזה זה אחלה תרפיה

[עדי_יותם*]

נו, מה אני אגיד לכן. אני קוראת את הדף הזה ופתאום נזכרת בחבר שלנו, שאשתו ההריונית ביקשה ממנו כוס מים עם קרח. הוא חזר עם כוס עם שלוש קוביות. היא הסתכלה בו במבט זועם ושאלה, "למה שלוש?"

[סיגל_ב*]

טוב זה כבר מוביל לבדיחה על החותנת הפולניה (ואיזה נשמה טובה יותר ממנה יש, הלא...) שקנתה לחתנה שתי עניבות. מגיע יום שישי בערב ועימו הארוחה המשפחתית, לובש החתן את אחת העניבות ובחיוך מרצה מגיע עם אשתו לבית החמות. פותחת החמות את הדלת ומסננת: מה יש, העניבה השנייה לא טובה?

[א_גרויסע_מויש*]

הנה עוד נשמה טובה:
איזו גברת חמוצי אחת ברחוב עושה פוצי מוצי לקטנה במנשא, והיא בתגובה מתעלמת ממנה.
הגברת: היא לא חייכנית, הא?
אני: כן, היא אנטיפתית.
הגברת (באסוציאציה פרועה): תגידי, זה בכלל נוח לה הדבר הזה? (תרגום: אולי היא כ"כ סובלת עד שאיבדה את שמחת החיים, המסכנה)

הסיטואציה ההזויה משאירה אותי ללא מילים, דבר לא שכיח כשלעצמו, למרות תשובות מוכנות שהכינותי מראש למקרים כאלה ממש.

<מויש מתנחמת בזה שהבעת הפנים שלה כנראה לא השאירה מקום לניחושים>

[טלי*]

הנשמות הטובות מאבדות את הצפון בכל מה שקשור למנשא.. אני מודה שלפני שהיו לי ילדים גם חשבתי שזה מוזר לשאת את הילד במנשא בד, זה היה נראה לי לא יציב.