המשך חיינו באפריקה 3

[רסיסים_של_אור*]

אולי נייסד מעגל נשים אווירי ?
רעיון גדול !!!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

רעיון גדול !!!!
באמת רעיון גדול.
אבל איך??

[עינת_טל*]

שיחת ועידה בסקייפ ?!נדמה לי שגם במסנגר אפשר לא בדקתי עוד.
עוד לא ניסיתי לדבר עם יותר מאחד באותו זמן,שווה ניסוי.

[ציפי_נוראל*]

וכרגע אמרו לי שאפשר לעשות שיחת ועידה במסנג'ר
לא יודעת אם זה באמת אפשרי אבדוק ואגיד לך
יש לי הרבה להגיד לא בטוחה שכאן זה המקום
מחזקת אותך עם כל האהבה שיש בי אלייך

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה ציפי יקרה.
כיתבי לי במייל.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מנסה לחשוב מה לכתוב, פשוט כי אני מרגישה שהדברים תקועים, ורוצה לברר עם עצמי מה קורה.
המחלה= תחושה של חולשה וסחרחורות, נותנת לי פסק זמן מהעולם. "עכשיו אני נחה, לא יוצאת, לא מתכננת".
לוקחת גם פירחי באך בנתיים, לעזור לי להתאקלם, לשים את העבר מאחורי, ולהיפטר מהפחד שמשתק אותי ולא נותן לי להמשיך.
מנסה לא לחשווב על מחר, אבל הוא תלוי מעלי.
יש לי בנות לחשוב עליהן. צריכה לדאוג גם לצרכיהן.
הן בסדר. מעסיקות את עצמן רוב היום בבית. זה נפלא. יש להן דמיון בילתי נידלה ומופלא.
אתמול בכיתי הרבה. עד עכשיו העזתי לבכות רק בחדרי חדרים, שאף אחד לא יראה. אבל תמיד היתה אחת שניכנסה וראתה. לא אמרתי כלום.
בעצת חברה, שיתפתי אתמול את בנותיי בסיבת הבכי שלי. אמרתי להן שקשה לי לגור כאן, ושאני מאוד מתגעגעת לישראל.
אז גאיה קפצה בשמחה "אז ניסע מחר לישראל!". היסברתי לה שאנחנו יכולות לנסוע, אבל אבא לא יכול, כי העבודה שלו עכשיו היא כאן. ואז היא התחילה לבכות : "הביתה, הביתה". ולאור היו דמעות עצורות בעיניים.
אור אמרה שזה עדיין לא נראה לה כמו הבית שלנו, שנראה לה כאילו אנחנו בטיול ורק מתארחים בבית הזה.
שאלתי אותן מה נראה להן שאפשר לעשות בכדי שיהיה לנו יותר קל כאן.
אור מיד אמרה "למצוא חברים". אני יודעת שזה קשה לה מאוד שעדיין אין לה כאן חברים.
גאיה אמרה משהו על איזה אוכל שאנחנו אוהבים, חייכה את החיוך המתוק שלה וחיבקה אותי.
אני שמחה שסוף סוף דיברתי איתן. הן הרי מרגישות את הקושי גם כשאני לא מדברת. אז עדיף לפתוח את הדברים.
החלטתי לתת לאור את התמצית שאני לוקחת. היא גם עדיין קצת חיה בעבר- בניירובי, בישראל. זה יעזור לה להגיע לכאן בשלמות.
ומה עושים עכשיו?
לא יודעת. בדרך כלל הדברים פועלים מעצמם, ומגיעים פתרונות. אני מחכה. גם כי עדיין חלשה, גם כי אני עדיין בקושי הנפשי, שהתבקשתי לא לברוח ממנו, לא להדחיק ולא להתחמק. פשוט להיות.
שמתוך זה ,בסופו של דבר, יגיע האור.
אני מרגישה שאני בדרך להשלים עם העובדה שאני גרה כאן לתקופה. אני כבר יכולה לראות את זה, אבל עדיין לא מקבלת לגמרי. עדיין זורקת את זה בכל פעם מחדש בכעס ותיסכול.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני מרגישה יותר טוב.
להוכחה, עמדתי במטבח איזה שעה וחצי לבשל צהריים...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול בעלי אמר לי :מחר כבר יום חמישי. עוד מעט ניגמר השבוע".
"מה?" התפלאתי, "כבר יום חמישי??".
מרגישה כאילו הייתי ב"קומה" כל השבוע. הימים עברו לידי.
היבטחתי לבנות שנחזור לשיעורי בטניס, אבל לא מצליחה להתעורר בבוקר ולהוציא את עצמי מהמיטה, אז איך אקום מהר, בשעה היעודה, ואזרז את כולם לקום ולהתלבש מהר?
מרגישה עדיין בתחתית, מתפלשת בבוץ שנישאר למטה. בלי חשק לעשות דברים, חוץ מההכרחי. קוראת ערימות של ספרים.
מקוה שהזמן באמת יביא איתו אור.
נישמע נאיבי, בנאלי, אובר דרמטי, לוזרי?
לי זה נישמע הכל ביחד.
התלבטתי אם לכתוב. בסוף זה כאילו ניכתב מעצמו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני:"תומר, יוצא חלב מהציצי?"
תומר: "לא." ממשיכה לינוק.
אני :"לא יוצא שום דבר?"
תומר :"לא, אין בו חור" ...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שוב חוזרת. בזהירות.
עברו עלי ימים קשים של דיכאון ובדיקה עצמית.
הבנתי שאסור לי להתפשר על עצמי. או איך שחברה טובה היגדירה לי "מלכה שמחה מקרינה על כל הממלכה".
אז קודם כל להיות מלכה, כלומר לחשוב על עצמי ועל מה שטוב לי, ולהשיג אותו, ומתוך זה להיות שמחה.
פתאום הבנתי שמאז שהיסכמתי לעזוב את ישראל, שמתי את עצמי בצד, את הצרכים שלי והרצונות שלי. עד ששכחתי מי אני ומה אני באמת רוצה\צריכה.
בראש ובראשונה כי לא באמת רציתי לעזוב, ולא באמת אהבתי את צורת החיים באפריקה, והשאר הוא היסטוריה...
אבל די! היגעתי למצב של להיות או לחדול. ואני לא רוצה לחדול. אני רוצה להיות, לחיות את החיים במלואם.
שוב עלתה האופציה שאני אחזור לארץ עם הבנות ,ובעלי ישאר כאן. חשבתי על זה ממש ברצינות הפעם.
ואז הבנתי שאני באמת רוצה לנסות לתת עוד צ'אנס למקום הזה, כי לא באמת נתתי לו.
אתמול הסתובבנו קצת, הבנות ואני. נסענו שוב לשוק ההוא, הצפוף, בכדי לקנות לבנות שמלות, כי לא הספקנו למצוא בארץ.
הפעם היה באמת צפוף. הרבה קונים. אבל אין כמו אטרקציה של אשה לבנה עם בנותיה שבאות למקום שכזה.
ניכנסתי עם הנהג שלי, שהוביל (כדי שיהיה איתי מישהו מקומי...), עם עיניים מכל הכיוונים שמלוות כל צעד שלנו, מצאנו כוך עם שמלות, ואז התחילה ה"חגיגה". תוך שניות היגיעו מוכרים בכל השוק להציע את מרכולתם. ופתאום קלטתי שאנחנו "הצגת היום". הסתובבתי וראיתי שורה של אנשים פשוט עומדים ומסתכלים. זה היה מביך ומבדר כאחד.
מצאנו, קנינו, הלכנו, או יותר נכון, נדחקנו בין ההמונים החוצה.
בחוץ אמר לי הנהג שבפעם הבאה אתן לו להתמקח על המחיר, כי הוא יוכל להוציא יותר בזול. "הם באמת רוצים למכור", הוא הוסיף.
נסענו בחזרה הביתה, ראיתי שוב את העוני בצידי הכביש, את הפחונים, את המוכרים בצידי הדרך. ונשמתי.
הבנתי שאולי כאן, בניגוד למה שהירגשתי בארץ, נעים לי באמת לצאת מהבית, להתרחק קצת, לראות את המקומיים בעוניים, בפשטות שלהם, איך הם מוציאים יש מאין, איך הם חיים בתנאים שאנחנו בכלל לא יכולים לדמיין. וזה היה לי נעים יותר מלראות את כל הבתים המפוארים מאחורי החומות והשערים.
טוב, אני לא יכולה פשוט להיכנס לאיזה שכונת מצוקה ו"להתערבב" איתם, לא יודעת מה כן. רק יודעת שזה עשה לי טוב.

והיום, עוד יום. בקרוב כולם חוזרים לכאן, כי מתחילה שנת הלימודים. ומגיעים החדשים. הלואי הלואי שנמצא חברים!
הבנתי שאחד הדברים שיכול לשנות את הרגשתי בצורה משמעותית הוא חברה נעימה. חייבת למצוא משהו, לעצמי ולבנות.

אתמול תומר התקלחה בטוש, השארתי אותה שם למספר דקות, וכשחזרתי ריצפת הטוש היתה מלאה בקצף.
היא שפכה חצי מבקבוק הסבון הנוזלי שהבאתי איתי מישראל, שאני משתמשת בו במשורה בכדי שלא יגמר לי מהר, והיא שפכה חצי בקבוק!!
כל כך כעסתי. כמה מתסכל. לא מצאתי כאן סבון שנעים לי. המבחר קטן, ומה שיש לא אהבתי. לא היה לנו הרבה מקום במזוודות, אז הבאתי איתי רק בקבוק סבון אחד. והיא שפכה אותו!
כמה ימים קודם לכן היא שפכה חצי מבקבוק השמפו לילדים שהבאנו מהארץ. גם הירגיז אותו מאוד מאוד.
אין להשיג כאן דברים באיכות שכזאת. אין! פעם בשנה אני נוסעת לארץ ומביאה איתי קצת, והיא שופכת את זה.
ואל תגידו לי להסביר לה, כי עשיתי את זה. אני פשוט לא שמה לב ושוכחת להרחיק את זה ממנה כשהיא במקלחת. טיפשי מצידי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אחד הדברים שקשים לי בלהמשיך לכתוב כאן הוא העובדה שאני כותבת בשמי המלא, בעוד שרוב המשתתפים כבר מזמן לא.
נשארו יחידים כמו תבשיל קדרה, יונת שרון, מיכל שץ ו...אני.
תמיד אמרתי שאני כותבת בשמי המלא כי אינני מתביישת במה שיש לי להגיד.
אבל פתאום בא לי להתחבא מאחורי איזה ניק הזוי כמו כולם, כי אני שופכת כאן את נפשי.
אבל מה הטעם עכשיו, כשכולם כבר מכירים ?...

[ליזה_ליזה*]

לדעתי זה דווקא רעיון טוב, יכול להיות נחמד להתרענן בניק חדש, כמו בשמלה חדשה @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

נכנסנו לספריית וידאו (יותר נכון להגיד ספריית DVD ). שלא תחשבו שזה איזו אימפריה...
חדר קטן, עם מדפים ועליהם עטיפות של סירטי DVD. ממש קטן, אבל זה מה יש.
כבר מזמן אמרו לנו שיש שם גם סרטים לילדים, אבל דחיתי את זה.
היום נכנסנו.
הבנות היו מוקסמות. היה מדף אחד של סירטי ילדים מצויירים. הירגישו כמו בגן עדן. חלק מהסרטים הן מכירות וחלק לא. היה להן ממש קשה לבחור.
בסוף הן בחרו סרט אחד שראינו גם כאן בקולנוע פעם אחת.
יש להן יומיים לבהות בו. כמובן שזה מה שהן עושות עכשיו.
הייתי מעדיפה למצוא ספריית ספרים...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

דיברתי עכשיו עם חברה שהיגדירה את המקום כאן מתוך תאוריי כ"ארץ האפשרויות המוגבלות"...

[דנה*]

אורית מה בעלך עושה באפריקה?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

דנה, מה זה משנה? אני פשוט לא נוהגת לתת פרטים על בעלי ללא הסכמתו

היום הלכנו לחדר כושר. לא, לא בשבילי, בשביל הבנות.
בארץ היינו הרבה בתנועה. בקיבוץ הולכים\רצים ממקום למקום, בכל מיפגש עם חברים גם. הולכים לטיול ברחוב, הולכים לסופר ,לגן משחקים, וכולי וכדומה.
כאן, אין לאן ללכת ברחוב, רק נוסעים באוטו.
לפני שנסענו לביקור בארץ אור היתה משמתמשת בחדר הכושר שבצמוד לחוג הבלט של גאיה. בזמן החוג היא היתה "הולכת" ו"נוסעת על אופניים" ונהנתה מאוד.
זו היתה יוזמה שלה. היא ביקשה. אני היססתי, ואז חשבתי שבעצם למה לא?
הן לא הולכות לבית הספר ואין להן שעורי ספורט. אז זה כמו "שיעור ספורט", אבל יותר כיף
וגם מעביר לנו את הזמן בהנאה.
אם הייתי בארץ אני חושבת שהייתי מתחלחלת לעצם המחשבה לקחת ילד כל כך צעיר לחדר כושר. אבל כאן המציאות כל כך שונה, שזה פשוט משהו נחמד לעשות, עם בונוס של פעילות גופנית.
אור כבר חברה של כל מדריכי הכושר. הם כולם מכירים אותנו שם ושמחים כשאנחנו באים.
ואחרי "שעור הספורט", חזרנו הביתה להמשך בהייה בסרט חדש...

[גלי*]

הי אורית, בשמחה רבה אני אשלח לך בדואר אוירי חבילה
של הסבון והשמפו. ואני מתכוונת לזה במלוא הרצינות !!!!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גלי, חמודה, תודה רבה.
הבעיה היא שמאוד לא בטוח שחבילה שכזאת תגיעה ליעדה
דברים שימושיים שכאלה הרבה פעמים נישארים אצל המקומיים העובדים בדואר, שבודקים את החבילות לפנינו...

[גלי*]

אפשר לעשות ניסיון.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

את רצינית?
אנחנו מכירות?

איזה כיף האתר הזה, לקבל כאלה הצעות מאנשים זרים. |אנחה מדושנת עונג|

[גלי*]

אני אשלח לך אי מייל.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יום שקט ושיגרתי בבית..
יש לי הרגשה כאילו משהו תלוי באויר, מחכה לזמן מתאים להתממש.
נו, יללה, שיתממש כבר! 0-|

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב בשעה הזויה שכזאת.
בארץ לא הייתם תופסים אותי בחיים ערה בשלוש וחצי בלילה. אין מצב!
כאן, לצערי, שנתי נודדת לעיתים, וגם ליתושים יש יד וכנף בדבר.
קוראת דף או שניים, חושבת על לחזור למיטה, בתקווה אוכל לישון עוד קצת.
מחר עוד יום.
רוצה לחשוב שיבואו ימים טובים, נעימים.
מתגעגעת לתחושה של מלאות, של שמחה ואושר פנימי שממלאים את כולי.
פתאום הבנתי שכבר מזמן לא הרגשתי כך.
(פתאום בעלי מתעורר גם, וגם מתלונן על יתושים שהדירו שינה מעיניו...ונירדם בחזרה...)
קראתי בדף של הגמד חיוכון שכתבה שמה שהכי קשה בחיים בגולה זה החוסר במעגל חברים תומך, ועוד מישהי שכתבה לה על כך שזה הכי חסר בגולה, והכי קשה למצוא בגולה. טוב, אז לא אני המצאתי את זה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בכל לילה לפני השינה אני שולחת תפילה למלאכים, שנמצא חברים נעימים לכולנו.
בכל לילה אני משתדלת להרדם עם תקוה בלב.
בכל בוקר אני מתעוררת לעוד בוקר וחושבת איך להעביר את היום, וחושבת מתי יבוא כבר השינוי המיוחל.
ושוב מגיע הלילה, ואפשר לסמון על עוד יום שעבר.
אני מרגישה בפנים שזה קרוב. זה חייב להיות!

[דליתוש_ב*]

אני שולחת תפילה למלאכים, שנמצא חברים נעימים לכולנו.
שולחת איתך @}
לילה טוב ונטול עקיצות

[הגמד_חיוכון*]

אורית יקרה!
אני קוראת בדף שלך ודומעת... קוראת ובוכה.. אני כ"כ מבינה מה שעובר עלייך. מה שאת מתארת זה בדיוק האמצע של התקופה הקשה- השיא שלה.
לי היו כמה כאלה, כשרק הגענו, וגם אז הייתי מתפללת למלאכים... ואז אחרי עוד תקופה כשכבר התחלתי להרגיש טוב יותר והיתה מין נפילה כזאת: מה אני משלה את עצמי..? ואז שוב בזמן שעבדתי,... ובהריון- משבר אחד עמוק... אבל איכשהוא יוצאים מכל משבר כזה קצת יותר מחוזקים ועוד קצת.. ועוד קצת.. לי מאוד עזר שהיתה לי תוכנית כזו לכל בוקר- להתחיל את היום במחשבות טובות, נקיות..להודות על דברים, זה עוזר להבין שיש לי הרבה יותר מאשר אין לי... גם אני כמוך ניסיתי לתכנן את היום אבל לא בדיוק: בכל בוקר אני מתעוררת לעוד בוקר וחושבת איך להעביר את היום
אלא יותר חשבתי על המטרות של היום וחשבתי איך היום יהיה נעים, אני אעבור בנחת ממטרה למטרה... ואשלים לאט ואלמד דברים..
לפעמים המטרה היתה רק כביסה!... או בישול של משהו שרציתי מזמן אוניקוי של משהו או ציור ...או תפירת משהו. וכמובן שלא תמיד זה עבד אבלהתייחסתי לעצמי בסלחנות... וניסיתי שוב ביום הבא..בסופו של דבר זה מאוד העסיק אותי הענין של: איך להיטיב עם עצמי.. ונראה לי שאת שם גם כעת. ואת תצליחי כי את יצירתית ולא נועדת לסבול! וגם אני חיכיתי שאיזה שינוי מיוחל יגיע. ושמתי המון אנרגיה בציפיה הזו. וזה לא קרה לי כשחיכיתי, אלא להפך כשהייתי עסוקה בלעבוד, לעשות, להרים את עצמי, להתעניין בסביבה, ..ללמוד..זה נורא נורא נורא קשה ואני איתך בקשיים האלה.
שולחת לך המון חום. את לא לבדך בעולם. ואת אישה שיש לה כוח! את לא נשמעת לי עלה נידף... !
יש לך יכולות ואת לומדת המון מבנותייך. אני קוראת כאן המון על רגעים יפים של שלושתיכן..יש לכם זה את זה.. מקוה שתתחזקו אחד מהשני.
גם אני מאוד אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת. אני מאוד מזדהה ולפעמים ממש שומעת את עצמי במילותייך.
המון המון חיבוקים. |L|

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לך גמד.

לי היו כמה כאלה, כשרק הגענו, וגם אז הייתי מתפללת למלאכים
נעים לשמוע שלא אני המצאתי את זה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בואו נגיד שאמצא חברה.
מה שנישאר זו הרגשת התלישות.
איך חיים עם זה??
אחרי שחוייתי ביתר שאת תחושה של שייכות ושורשים עמוקים בביקור האחרון בארץ, אני לא יודעת איך אמשיך לחיות כאן בתחושה כל כך חזקה של חוסר שייכות. כאילו באויר, בלי אדמה.
אולי מי מכן שחיה בחו"ל, יכולה לההסביר לי איך חיים חיים ככה.
גם מרגישים איזו שייכות למקום, זה עדיין לא זה. לא יודעת.

[רסיסים_של_אור*]

אני מרגישה בפנים שזה קרוב. זה חייב להיות! נוווווווּ, שכבר יגיע !!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה רסיסים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

רוצה לכתוב, אבל המילים לא יוצאות.
יום חדש. שיעור טניס ראשון אחרי הרבה זמן. הבנות נהנו מאוד.
ושיעור אנגלית אחה"צ, וצריך לצאת לקניות....
כאילו עמוס, אבל ריק. ריק לי בפנים.
עד עכשיו כאילו עוד הייתי טעונה מהביקור בארץ. מרגישה שניגמר ה"סטוק" שהבאתי איתי.
מנסה לעשות חשבון נפש כל הזמן, מה טוב לי, מה לא טוב לי, מה אני רוצה ,איך אני רוצה, והאם אני יכולה לקבל כאן את התנאים הנ"ל.
נעשה לי שוב קשה.
אח שלי היה אמור להגיע אלינו מקניה, אבל הודיע שהשתנו תוכניותיו, והוא יסע קודם לישראל. לא היה שם כבר שנתיים. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו לבקר.
הוא מתרגש מאוד. אני שמחה בשבילו, אבל עצובה בשבילי. רציתי שהוא יבוא. זה היה משהו לצפות לו.
אלינו הוא יגיע רק בסביבות דצמבר.
מרגישה שוב שורדת. לא רוצה להרגיש שורדת! רוצה להרגיש חיה!
עוד לא אבדה תקוותי. אני עדיין מרגישה אותה במעד ענני ההישרדות.
מה שבטוח, "זה לא מקום בשביל מיונז".

[חגית*]

לאורית ולשאר המשתתפים שלום,

כתבתי לכם שאלה בדף "שאלות על אפריקה".

מאד אודה לכם אם תוכלו לענות לי.

המשך יום טוב

[רסיסים_של_אור*]

מה שבטוח, "זה לא מקום בשביל מיונז".

נכון, את צודקת, זה באמת לא מקום בשביל מיונז. אז אולי אפשר לנסות איזה רוטב אחר ? חרדל נניח, או קטשופ, או אפילו אלף האיים ?

ולמה אני מתכוונת ?
המצב לא מזהיר. זאת ממש לא הבחירה האולטמטיבית שלך, שלא לדבר על האידיאלית. ואת שם כבר כמה שנים. ונשבר לך ומכל הבחינות זה מובן אבל גם נורא מייאש. וקשה להרים את הראש מהכרית ובכלל...

וכאן נכנסת האפשרות, אולי, לחשוב על כיוון אחר. משהו אחר.
לקבל: חברה לא תהיה לך. לא החברה שאת מחפשת. לא הדבר העמוק והשורשי שהשארת כאן ומחכה לחזרתך מאד מאד.
אז נמצא משהו אחר, למלא את עצמך ואת יומך בדברים קטנטנים. ואז ההישגים גדולים, גדולים מאד.
למשל: להכין אלבום מסע, תמונות וסיפורים קטנים לידם.
למשל: לרקום / לתפור / ליצור משהו שבא לך ואת אוהבת. משהו מלא צבע וחיים.
למשל: להדפיס ולצבוע מיליון מנדאלות ועוד ועוד ועוד.

נכון, זה אולי מרגיש כמו פרוייקטים יזומים, אבל זאת לא הכוונה. סתם מתתי מניסיוני האישי, דברים קטנים שממלאים לי את היום ונותנים לי להרגיש שהנה, יש משהו שאני רוצה לעשות ואני עושה אותו...

וחוצמזה, תמשיכי לכתוב, בעיניי מתישהו תוכלי לארגן את הכל ולהוציא ספר חוויתי, מרתק ואישי...

גדול שמנסה לתת כח ותמיכה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

רסיסים יקרה, תודה.
עוד לפני שראיתי את דברייך, לפני שפתחתי את הדף, כבר חשבתי לעצמי שעכשיו אני מרגישה שאני רוצה לעשות משהו. אבל מה?
כאן ב"ארץ האפשרויות המוגבלות", אין לי מושג אפילו מה הקצת שיש, מחוץ לבית.
משהו מתהווה בתוכי. אני צריכה לתת לו עוד קצת זמן.
ככה תמיד פועלים אצלי הדברים. קודם מתהווים בתת מודע,בפנים, כאילו מעצמם, ואז רק יוצאים החוצה.
רוצה לחשוב שאכן יבואו דברים טובים.
יש לי מחשבה למצוא איזו בחורה צעירה שתעשה "בייביסיטר" לבנות פעם-פעמיים בשבוע. תיקח אותם אליה\לים\לבריכה, או שתהיה איתם בבית כשאני יוצאת למשהו. כל מוסד ה"בייביסטיר" לא ממש קיים כאן, כי לכל אחד יש מטפלת מקומית במחיר אפסי.
אבל אני רוצה מישהי לא מקומית, שתסתכל עליהם בגובה העיניים, שווה מול שווה, שתוכל להיכנס לאוטו ולנסוע איתן.אני לא צריכה מטפלת קבועה יום-יום כל היום, אלא רק לשעות מוגבלות.
מעניין אם אוכל למצוא כאן דבר כזה. אני צריכה להתחיל לבדוק.

חרדל נניח, או קטשופ, או אפילו אלף האיים ? איכס

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מדהים אותי בכל פעם מחדש איך שינוי המדינה ואיתה שינוי צורת החיים משנה אצלי את הצרכים הבסיסיים.
חשבתי שבגלל שאני בבית עם הבנות, אני אעשה ,כביכול, אותו הדבר, וצרכי לא ישתנו.
תמיד אהבתי להיות בבית בארץ, לפעמים לא ממש יצאנו במשך שבוע שלם, והירגשתי נפלא.
כאן זה לא עובד ככה עבורי.
אולי כי אין את רשת התמיכה הנעימה, את המפגשים השבועיים, את שיחות הטלפון הארוכות, את ימי ההולדת עם הקבוצה, את החגים המשותפים, טיולים מידי פעם, ועוד ועוד, שמילאו את נישמתי .
כאן נישמתי ריקה, ואני מחפשת דרך להתמלא מחדש.

[רסיסים_של_אור*]

_תמיד אהבתי להיות בבית בארץ, לפעמים לא ממש יצאנו במשך שבוע שלם, והירגשתי נפלא.
כאן זה לא עובד ככה עבורי._
אולי באמת בגלל שבארץ, היתה לך את רשת הבטחון החברתית, אפילו כשהחלטת לא לנצל אותה, ולהיות שבועות שלמים בבית, ידעת שהיא שם, שיש מי ויש מה אם רק תחפצו. ופתאם, הריק הזה, האין ברירות שהוא מציב בפניכן...

ולגבי הדבר שמתהווה, שאת מרגישה שעוד מעט יעלה על פני השטח - מאד מזדהה. היו ימים שלמים שקדחתי מרוב מחשבות של "נו, מה אני אעשה עם עצמי..." וכל פעם "נתפסתי" על משהו, זה החזיק כמה ימים והתנדף...
עכשו אני מבינה, שמדובר בתהליך הבשלה ועוד לפניו תהליך התנקות ממושך, ובסוף, יבשיל לו רעיון, מחשבה, רצון...

[איילת_לא_נפסיק_לחלום*]

אורית , גם אני מרגישה שורדת. כל כך מבינה לליבך אין לך מושג!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
חולמת על המשפחה והחברים בארץ כל לילה. מתפללת שאני אוכל להיות בישראל לפחות 4 חודשים בשנה. כרגע זה חלום לא ממש מציאותי אבל מנסיוני אם ממשיכים לחלום החלומות מתגשמים. כנראה שלכל דבר יש זמן וסבלנות זאת מעלה מאוד חשובה.
מקווה שמחר יהיה יותר טוב.
איילת שבדרום ארגנטינה

[גלי*]

יואו איזה התרגשות. זה יישמע הזוי אבל אני אתחיל מהתחלה.
אני מעבירה את הזמן אחה"צ בבית קפה בצ'לסי (ניו יורק) , מפטפטת עם הקטן.
פתאום מצטרף בחור שחור, מנסה להצטרף לשיחה בעברית איטית. מספר לי שיש לו בברוקלין הרבה חברים
ישראלים, מנסה ללמוד עברית כדי להגיע לביקור בארץ. עד כאן נשמע סביר.
לשאלה מאיפה הוא במקור הוא עונה - טנזניה !
מספר שאבא שלו דיפלומט , עובד בשביל הממשלה , הם בילו באיטליה חמש שנים ואחר כך עברו לניו יורק.
הוא עצמו נשאר ללמוד באוניבסיטה ובעצם השתקע בעיר. מתחיל לעייף אני יודעת אבל זה לא הסוף.
אני שמעתי טנזניה ואוזניי התחדדו , וחיכיתי לשניה להשחיל "מאיפה בטנזניה" (כאילו שאני מכירה משהו חוץ מדאר-א-סאלם,
ובעצם רק מהדף הזה שלך) - אז הוא עונה בלי להתבלבל - דאר-א-סאלם!!!!!!!!!!!!!!
אני כמובן מאוד התרגשתי - אמרתי לו שיש לי חברה (הרשיתי לעצמי להיסחף ברשותך ) שחיה בדאר עם משפחתה .
הוא מאוד הופתע מצירוף המקרים ומיד הציע לקשר אותך עם משפחתו - אני יודעת זה נשמע הזוי לגמרי - אבל אולי שם ינבוט איזה קצה
של משהו (לא יודעת , אולי שווה ניסיון).
אני אשלח לך באימייל את כל האימיילים שהוא נתן לי - אחיו ודודתו , לאח עצמו יש ילדים.
בינתיים הקטן שלי איבד סבלנות , מחר אני אשלח לך את המייל עם כל הפרטים.

[ליזה_ליזה*]

וחוצמזה, תמשיכי לכתוב, בעיניי מתישהו תוכלי לארגן את הכל ולהוציא ספר חוויתי, מרתק ואישי...
מסכימה. אני בטוח ארוץ לקנות...
חיבוק גדול.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איילת, תודה על ההזדהות.
ואוו, דרום ארגנטינה. גם קצת עולם שלישי, לא?
כמה זמן את כבר שם?

גלי, ואוו, איזה סיפור.
הרגשתי את ההתרגשות שלך מבעד למילים ולמרחק, והאמת, התרגשתי מאוד בעצמי, ממש עד דמעות, ולו רק מזה שאת התרגשת ממישהי שרק קראת עליה באינטרנט...
ומה, ניראה לך שאני סתם ככה אכתוב אי מייל למישהו זר? גלי, איזה משימות את מוצאת עבורי....

ולך ליזה יקרה, תודה פשוטה מהלב.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

עכשו אני מבינה, שמדובר בתהליך הבשלה ועוד לפניו תהליך התנקות ממושך, ובסוף, יבשיל לו רעיון, מחשבה, רצון
רסיסים, תודה.
לפעמים אני כבר חושבת שאני הוזה...
תודה על ההבנה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול בערב אור וגאיה ישבו ליד השולחן. אני הייתי בעיניני.
כשהן סיימו, אור ניגשה אלי והראתה לי דף שבראשו כתובות כמה אותיות בעברית, והוא מחולק לעמודות. לכל אות עמודה.
למטה כתוב "שעורי הבית של גאיה".
"אני מלמדת את גאיה לכתוב", היא אמרה לי.
איזה כיף.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אור לגאיה :"בכל יום בשעה חמש וחצי אחה"צ יהיה לך שיעור. ואת תעשי את כל שיעורי הבית שלך!"

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום הלכנו שוב לספריית הסרטים להשאיל סרטים.
לקחנו שני סרטים. כבר שבוע הן מתכננות איזה סרט יקחו הפעם.
אבל...איזו אכזבה סרט אחד ניתקע אחרי כרבע שעה, ואת השני רואים אצלנו בשחור-לבן, למרות שהוא כביכול עותק מקורי.(הרבה מהDVD בספריה הם צרובים).
גאיה רצתה לישבור את הטלויזיה...או את דיסקים...או את הספריה... זאת רמת ספריית הסרטים כאן

[גלי*]

בלהט ההתרגשות לא הבחנתי שהמשימה יכולה להיות קצת קשה , אבל אחרי שהבחנתי בזה,
פשוט שלחתי בעצמי את האימייל גישוש הראשון לאח של אוריק .סיפרתי לו קצת על המפגש שלי עם אחיו
ועל חברתי בדאר-א-סאלם ........
אם תהיה התלהבות מסוימת מיצירת הקשר אני אעביר לך את כל הפרטים.
אני יודעת שאני נוטה להתלהבות לעיתים מוקדמת מידי , אבל זה מוסיף התרגשות לחיי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גלי, אני מורידה בפנייך את הכובע. ומחכה לידיעות ממך... (בחשש מה, אני מודה... היה לי בראש דוקא התחברות עם לבנים שגרים כאן, והנה את מקשרת אותי דוקא עם משפחה מקומית. מענין.)

[איילת_לא_נפסיק_לחלום*]

גלי , את גדולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!
היי אורית, בהחלט עולם שלישי אבל מתפתח במהירות. אנחנו כאן כבר שנתיים בעיקרון. חצי שנה אחרי שהגענו והתחלנו לבנות את הגסט האוס נכנסתי להריון. שמחה ,אושר ,התרגשות ובלבול מטורף. לי היה ברור שאני נוסעת ללדת בארץ ליד אמא שלי והחברים שלי ולבעלי היה ממש קשה עם העניין מה גם שחודשיים אחרי שנודע לי שאני בהריון אנחנו אמורים לפתוח את העסק. לא וויתרתי. ובחודש חמישי נסעתי לארץ. יואב הצטרף אליי חודשיים מאוחר יותר והעסק התחיל לפעול בהצלחה גדולה בלעדינו. החבר הכי טוב שלנו נשאר פה ושלחנו את אחי שהיה בדיוק בארה"ב להגיע לארגנטינה לעזור. היה לי כל כך כיף בארץ אבל תמיד קיננה בי ההרגשה שהנה עוד מעט זה נגמר ואני חוזרת לכפר הקטן להתמודד עם האמהות בפעם הראשונה לבד. רגע , הרגשות שלי משתוללים כרגע ואני שוכחת לספר הרבה דברים בדרך. התחתנו כאן כשהייתי בחודש השלישי. ההורים של יואב ארגנטינאים ואוטומטית גם הוא לכן כדי שאני אקבל אזרחות תוך שבוע היינו צריכים להתחתן בחתונה אזרחית. את מתארת לך כמה קשה היה לי ולמשפחה שלי (ועוד משפחה תימנית )!!!!!!!!!!!!!!! אני הבת הבכורה והם כל כך ציפו לחינה ולחתונה........... נו , שוין זה לא נורא. הלידה הייתה מדהימה , לידה טבעית מלווה בהרבה יוגה שמאוד עוזרת לי בכלל בחיים ועל זה אני אכתוב לך מחר. נשארנו עוד חודשיים אחרי הלידה בבית של ההורים שלי , כי את כל הכסף שהיה לנו ולהורים שלנו השקענו בפתיחת העסק. תארי לעצמך איזה מצב , שמחה בלתי מתוארת על נכדה ראשונה ועצב גדול על כך שהיא עוד מעט נוסעת........... כמה שאני בכיתי .אמא שלי אבא שלי ושתי אחיות קטנות שלי עדיין בוכים.............
המקום שלנו מדהים ביופיו , באזור מקסים מוקף יערות ונהרות. מזג האוויר פה נוראי , החורף נמשך חצי שנה וקררררררררררר כל כך.כבר 4 חודשים שלא הרגשתי את השמש שאני כל כך אוהבת על גופי. בבוקר 5- מעלות ובמשך היום "משתפר" ל-5 מעלות. הקיץ האמיתי נמשך בסך הכל 3 חודשים ואז אביב , חורף וקיץ. שמת לב שאין סתיו? בעיקרון יש אבל 10 מעלות בשבילי זה לא סתיו זה שיא החורף.מזג האוויר פשוט נוראי בשבילי וזה נושא המריבות הגדול ביותר שלי עם יואב...........כאילו שהוא יכול לעשות משהו נגד. כבר כמה פעמים שהזמנתי כרטיס טיסה לי ולעלמה המקסימה לארץ כדי לחשוב מה אני רוצה וברגע האחרון התחרטתי. אני לא מסוגלת לחשוב על כך שעלמה תגדל בלי אבא שלה וגם אני לא רוצה להיות בלעדיו. מצב לא פשוט. התבכיינויות יבואו בהמשך.............. . חוצמיזה , מאז שהגענו (מרץ) אנחנו חיים באותו בית עם החבר שלנו , אחי ושני אחים של יואב וזה ממש לא פשוט , אבל עוד חודש גם זה נגמר. בנינו לנו בית קטן ונחמד בשטח שלנו שגודלו כ- 15 דונם , אני מקווה שזה יישפר את העניינים.
אני אמשיך לכתוב מחר על התרבות וההווי הארגנטינאי ,הלבד והביחד. עלמה הקרן שמש בחיי התחילה לאכול אוכל מוצק סופסופ ואני הולכת להכין לה פשטידת תרד. אני בהיסטריה מהעניין עם האוכל!!!!!!!!!!!!! רוצה את אמא!!!!!!!!!!
מקווה שיהיה יום טוב ושליו.
צ'או ונשיקות

[ליזה_ליזה*]

איילת, ברוכה הבאה @}
את מוזמנת לפתוח לך _דף בית אישי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איילת, ואוו, איזה סיפור מרתק!.
מצא חן בעיני הכינוי שבחרת "לא נפסיק לחלום".
נראה לי יותר מסובך אם בן הזוג בן מדינה אחרת.
אצלנו לפחות שנינו ישראלים. משם באנו ולשם נחזור,בסופו של דבר. (למרות שבעלי אומר לעיתים שישראל לא חסרה לו ).
אבל מבינה כל כך את הקושי הגדול וההתלבטות בין להיות עם בן זוגך לבין להיות במקום אליו את שייכת באמת.
לפחות את מספרת על חבר טוב, ועל אחיך שהצטרף. זה מאוד עוזר לנשמה.
אם את מחפשת חום ושמש, את מוזמנת אלינו. יש כאן הרבה מזה...(את באמת מוזמנת).
את מוזמנת לספר עוד, כמובן. ואני מצטרפת להזמנה של ליזה לפתוח לך _דף בית אישי, ולספר ולשתף אותנו בהכל.
מבטיחה להיות שם איתך.

[אמא_של_יונת*]

איילת,
מותר לשאול באיזה אזור בארגנטינה את נמצאת?

[הגמד_חיוכון*]

אוריתי היי, באמת רצים בדף שלך סיפורים מרתקים..
אני התעכבתי על ההערה שלך
שבעלי אומר לעיתים שישראל לא חסרה לו

איזה פער זה בין איך שאת מרגישה לאיך שהוא מרגיש.. גם ביני לבין אישי יש לפעמים פערים כאלה... ויש לנו רצונות שונים לגמרי..
אתם מדברים על כך לעיתים קרובות? איך הוא מסתדר עם העינין שלך כ"כ קשה בלי התמיכה והאור מהבית לעומתו?
את לא חייבת לענות, רק אם בא לך לספר. לא רוצה לשאול שאלות שחופרות לך מידי....

[ליזה_ליזה*]

אורית, אולי חלק מהסיבה שאני כל כך מתחברת לבלוג שלך היא שיש לי אחות בגולה (במנהטן, להבדיל אלף הבדלות...), והיא נשואה לגבר מקומי, כך שהסיכוי לחזרתם הולך ופוחת עם השנים...
זו האחות שהכי קרובה אליי בגיל (גדולה ממני בקצת יותר משנה וחצי), וזה עושה קצת חור בנשמה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

וזה עושה קצת חור בנשמה.
ליזה יקרה, זה עושה חור גדול בנשמה.
תודה.

גמד, אענה לך אחר כך, כשיהיה לי יותר זמן.

קטע איך שכל אחד מתחבר לבלוג הזה מכיוון אחר...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גמד, חזרתי בכדי לענות לך.
בעלי מודע לקושי שלי. אנחנו מדברים על כך כשזה עולה, מפעם לפעם. ומלבד זאת, הוא קורה באדיקות את הבלוג הזה. אף פעם לא כותב, ולרוב אף לא אומר לי מילה, אבל אני רואה אותו קורא .
פעם שאלתי אותו אם הוא מרוצה כאן, והוא אמר שפחות או יותר כן. אז שאלתי מה יעשה את זה יותר, והוא ענה שכשאני אהיה שמחה כאן.
עם זאת, הוא מדבר על לאסוף מספיק כסף בכדי לחזור לארץ ולקנות\לבנות לנו בית משלנו . זה מרגיע אותי בכל פעם.
הוא מודע לזה שאני רוצה להמשיך את חיי בישראל, ושהחיים כאן הם זמניים בלבד מבחינתי.
שאלת השאלות היא "מה זה זמני?"...

הבנה.
הבנתי שקצת מפחיד\מלחיץ אותי לנסות ולהתערות כאן בחברה.
בארץ אני מכירה את הקודים, יודעת לזהות ו"לקטלג" לעצמי את האנשים אחרי מבט אחד, יודעת מה להגיד למי ומתי, יודעת להעביר מסר במבט או נגיעה ויודעת איך זה יתקבל, יודעת לשחות בים האנושי גם אם הוא סוער.
וכאן, אין לי מושג מי נגד מי. כולם ניראים לי זרים ומנוכרים, לא מבינה את הקודים, לא יודעת "לקטלג" במבט, לא יודעת איך להתחיל ולאן זה ימשיך.
וזה מלחיץ. ואני מסתגרת לי "בין קירות בדידותי" (ברשותך,ליזה ), ותוהה מה מסתתר מאחורי כל חיוך או מנוד לשלום.
מותשת מהניסיונות הכושלים שהיו לי בניירובי, ומהזמן הרב שעבר מאז עזבנו את ישראל.
אני יודעת שעלי לצאת שוב ולנסות, לחייך חיוך מזמין, לפנות לאמא שהבת שלה מוצאת חן בעיני הבת שלי, לנסות וליצור שיחה.
אני שונאת small talk , אף פעם לא הייתי טובה בלדבר על מזג האויר.
תנו לי שיחה עמוקה על החיים וסיפורים מהלב ואני מרוצה.

[גלי*]

אולי פרחי באך יכולים לעזור בשיעור הזה.
נראה לי שזה מין שיעור בקפיצת ראש לבריכה , ידיים פשוטות קדימה ,
ראש בין הידיים, עיניים פתוחות או עצומות לבחירתך ולפי רמת המליחות וקדימה למים.......
יש לי כמה רעיונות שאולי תמצאי כמופרכים אבל מרגישה ששוה להציע :
מודעות בחדר כושר , במרכז טניס, בלוחות מודעות של הנציגויות הזרות בדאר
אולי אפילו הנציגויות מפרסמות מעין עלונים מקומיים לעובדיהם שאפשר "להתלבש" עליהם
והמודעות יכולות להיות במין נוסח ישיר של "משפחה נחמדה עם שלוש בנות בגילאים א ב ג
מחפשות חברים לפעילויות משותפות" , או לחילופין "קבוצת משחק נפתחת לילדים בגילאים .....
אצלנו בבית, בתכנית : כל מה שעולה על דעתך" וכו .
אני יודעת שזה עלול להיות לך קשה אבל עשוי להשתלם.
וכל זה מנקודת הנחה שהפוקוס כרגע הן הילדות והצורך שלהן בחברה , אולי תמצאי כתוצר לוואי
איזה סוג של רגיעה לעצמך.
שיהיה סופ שבוע טוב

[איילת_לא_נפסיק_לחלום*]

היי בנות , כמה אני שמחה שמצאתי את האתר הזה!!!!!!!!!!!!!! אני נהנית לקרוא כאן הכל. אמא של יונת , פתחתי דף בית אישי אבל ברור שמותר לשאול (בשביל זה אני כאן) אני גרה בפטגוניה , כפר שנקרא לאגו פואלו , ליד אל בולסון ,שעה וחצי מברילוצ'ה. ליזה , אני מבינה אותך כי השארתי שתי אחיות בארץ בנות 15 ו- 14שאני מאוד קשורה אליהן. הייתי שותפה מלאה בגידול שלהן. עלמה היא אחיינית ראשונה שלהן תארי לך איזה קושי זה להן , הגעגועים אליי ולעלמה אולי נכון יותר להגיד עכשיו לעלמה ואליי. בהחלט חור בנשמה ,אבל חייבים למלא אותו באהבה. אפשר לחשוב על זה כעל זכות שיש לנו משפחה שאנחנו אוהבים וקשורים אליה כל כך כי זה לא מובן מאליו.
אורית , בעלך רוצה לחזור לארץ ולקנות בית ולבנות את החיים שלכם שם , זה נהדר. התקופה הזאת תעשה לך רק טוב ותחזרי לארץ עם בטחון כלכלי , תבני לך בית מגניב ,לבנות שלך יהיו המון חוויות לספר לנכדים ועוד ועוד דברים טובים שבטח כרגע קשה לראות. סבלנות ואורך רוח משתלמים ומעצימים. מה עם לעשות יוגה? לי זה מאוד עוזר בהתמודדות היומיומית.
בעלי בכלל לא מוכן לשמוע על האפשרות הזאת הוא מין ילד טבע שכל חייו חיפש את מה שיש לנו כאן וחלום חייו הוא לגדל ילדים במקום שליו עם כמה שפחות קרבה לציוויליזציה. גם אני די כזאת אבל אני רוצה את המשפחה שלי כאן איתי. ההורים שלי ושתי אחיות שלי היו כאן חודש שלם לפני כחודש והיה לנו פשוט מדהים ביחד (אחי נמצא פה איתי והם לא ראו אותו כבר שנתיים , כי הוא טייל ועבד בארה"ב). כמה שנהנינו. למרות שהיינו סגורים בבית כל הזמן כי רוב הזמן ירד שלג נהנינו מכל שנייה ביחד. הביקור שלהם עשה לי את החלום קצת יותר מוחשי (אני נוהגת לדמיין את החלומות שלי בצורה הכי חיה שאני יכולה). בינתיים סגרנו אני ויואב (שונאת את המלה בעלי , למה אני משתמשת בה כל כך????) שאני ועלמה נבלה חודשיים בשנה בארץ וחודש אחד הוא יהיה איתנו ,אבל הוא עושה את זה רק בשבילי ואני יודעת כמה הוא יסבול שם ובכלל איך הוא לא יראה את הבת שלו חודש שלם? אין לנו בית בישראל ונצטרך לחיות אצל ההורים , ולהשתמש ברכב שלהם. כל זה בתקווה שעונת התיירות שעומדת בפתח תהיה מוצלחת ויהיה לנו כסף. בנוסף לכל "צרותיי" מאז שחזרנו עם עלמה אנחנו גרים כולנו ביחד באותו הבית - 6 מבוגרים וילדה קטנה!!!!!!!!!!!!! בכלל זה נושא כאוב , כי לי וליואב לא היה רגע אחד להיות לבד עם עלמה מאז שהיא נולדה והיא בת 7 חודשים , זה מטורף שעדיין לא הרגשנו באמת מה זה להיות משפחה. זה עומד להסתיים כי בעוד חודש אנחנו עוברים לבית מקסים מעץ שבנינו לנו מאחורי הגסט האוס. עדיין לא התחלתי לדבר על הקור ועל השעות הארוכות שאני ועלמה מבלות בתוך הבית כי אי אפשר להסתובב בחוץ. יש לי כמה חברות ארגנטינאיות והן בחורות ממש סבבה אבל מי כמוך אורית יודעת כמה חסרה חברה טובה , שמדברת בשפה שלך ובעלת מנטליות דומה.............. . מה עוד ? כל כך הרבה לספר , חבל שלא מצאתי את האתר הזה לפני חודשים............... עלמה - ילדה מקסימה ,מלאך. יש לי הרבה עזרה מיואב כי העבודה שלו היא מטר מהבית בגסט האוס. יש גם המון מריבות בינינו על כך שאנחנו כאן. הוא עושה הכל כדי להקל עליי וכדי שיהיה לי טוב אבל אני כל כך עקשנית (מזל שור) ואם קמתי עם מצב רוח רע אני אעשה הכל כדי להצדיק אותו , לא קל לחיות ככה (:. עדיין אין לנו טלפון קבוע בבית אלא סלולרי ולמרות שזה יקר מאוד כשמתקשרים אלינו אני מדברת עם ההורים שלי כל יום. אף אחד לא מבין למה אני עושה את זה ואומרים לי שזה מקשה עליי להתנתק ולהתחיל לחיות את החיים שלי כאן אבל אני לא רוצה להתנתק ולא יודעת אם אני רוצה לחיות כאן!!!!!!!!!!!!! די ,ביאסתי את עצמי , עדיף שאני אפסיק עכשיו ויכתוב מחר. נשיקות לכולכן , שיהיה יום טוב ומאושר זה תלוי רק בנו.

העתקתי את הסיפור האישי המקסים לדף בית החדש של איילת לא נפסיק לחלום

[ברונית_ב*]

אורית,

אני חושבת שההתנסות שלך מדהימה. כמי שמאמינה בגלגולי נשמות אני בטוחה שמה שאת עוברת הוא בחירה של האני העליון שלך. הזדמנות להתפתח, ליצור דפוסים חדשים של שייכות, לדעת למצוא את המקום שלך בכל מקום. לזהות חברים גם באקלים התרבותי הכי זר. בגלל השונות בין ההרגלים הישנים שלך, האהובים, ובין איך שאת חיה כרגע, אני בטוחה (כן, בטוחה!) שיש מה לעשות כדי לפתוח את שערי הזיהוי. יש לך את כל הכלים למצוא את הקו העדין, של נס. הסיפור עם הפרפרים ממחיש את זה מעולה וגם האמונה שאת מבטאת בקול בדבר נדיבותו של היקום. (את בלוג שלום מאוסטרליה קראת? שווה!!)

אני מנסה עכשיו שיטה מעניינת למגנט אלי דברים, במקרה שלי זה כסף D-: דרך ספר נפלא של סנאיה רומן בשם "יצירת כסף". התרגילים שם רלוונטיים לכל הצורות של השפע. מדיטציה ותרגול רוחני יכולים לעזור. ולו רק כדי להגיע למקום שאינו תלוי הקשר, לנוח בו, ליצור עוצמה פנימית, ולחזור ממנו לתוך היומיום. יש לה גם את הספר "לחיות מתוך שמחה".

חוץ מזה שני דברים תפסו לי את העין כשקראתי את הפרק הנוכחי של הבלוג שלך: 1) יש הרבה הודים בסביבה 2) אולי יש אפשרות להריון נוסף?

נשיקות!

[בת_של_נוסעים*]

_אחרי שחוייתי ביתר שאת תחושה של שייכות ושורשים עמוקים בביקור האחרון בארץ, אני לא יודעת איך אמשיך לחיות כאן בתחושה כל כך חזקה של חוסר שייכות. כאילו באויר, בלי אדמה.
אולי מי מכן שחיה בחו"ל, יכולה לההסביר לי איך חיים חיים ככה._

היי אורית יקרה,
איך תמיד הדשא של השכן... ואני קוראת וקוראת ותתפלאי אפילו מקנאה. כל כך צמאה לצאת מהביצה כאן. לא לתמיד רק לכמה שנים שוב. לראות, ללמוד, לחוות. כל כך אשמח להראות לילדי עולמות אחרים כמו שלי הראו. הניסיון שלי שונה משלך בהרבה אבל בכל זאת אנסה לנסות לתת קצת תמיכה מנסיון חיי הקצר וחיי משפחתי (עם הורי). לא יעבוד, לא יהיה רלוונטי תמיד תוכלי למחוק...

אז קודם כל מה שעזר לי ולמשפחתי בנסיעות זו התחושה הברורה שהשייכות שלנו היא לארץ. נקודה! אנחנו, אורחים, מבקרים, שליחים אבל ישראלים ונשארים ישראלים. אימי ואבי למדו לקחת את מה שהתאים להם ומה שלא, לא! הבית נשאר ישראלי. רבים, רבים מהישראלים בנכר עושים זאת. אומרים: באנו לכמה שנים, נעבוד, נרוויח, ננסה להנות ממנעמי החיים (ולעיתים רבות יש כאלה) אך אנחנו ישראלים וחוזרים לשם. (כן, גם אחרי מספר שנים לא מבוטל. רוב המשפחות שהכרנו היו לפחות חמש שנים בחוץ)

אחד הדברים שאימי עשתה היתה (ופה בניגוד לחלק מהישראלים "שקצת נופלים" בזה) זה להביא איתה את המנטליות של הבית הישראלי ברובו. כשהגענו לסידני באוסטרליה, הסבירו לאימא שלי למשל, שצריך לתאם עם אנשים חודש מראש ביקורים והזמנות ושתשכח מהמנטליות הישראלית של "תקפצו לקפה" ביום שישי. אימי הסתכלה עליהם כאילו נפלו על הראש, אמרה: "לא אצלי..." ואכן כך היה. תתפלאי כמה אנשים שמחו "לקפוץ לקפה" וכמה אנשים כל כך נהנו שמישהו סוף סוף יורד מהפלצנות הזו. לעיתים יש נטייה לנו לאורחים לנסות לאמץ את המנטליות המקומית בכל הכוח כדי לא לפגוע, כדי לזרום ולהתחבר אבל אנחנו לא חייבים תמיד. מותר לנו להשאיר את זהותנו ואת המנטליות שלנו. אני לא יודעת מה גודל הקהילה הישראלית אצלכם (ואם בכלל) אבל תזכרי "שהמלך הוא ערום.." צעק פעם ילד קטן... ומותר לך להיות הילד הקטן בכיף, בראש מורם ובחיוך.
אני מקווה שעזרתי טיפה במשהו, אם זה מתאים אכתוב עוד אם לא אז לא. אני חייבת לסיים עכשיו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בת של נוסעים, תודה לך.
אני חושבת שדברייך מאוד שייכים.
תודה על העידוד.

. תתפלאי כמה אנשים שמחו "לקפוץ לקפה" וכמה אנשים כל כך נהנו שמישהו סוף סוף יורד מהפלצנות הזו
הלואי וזה יעבוד גם כאן. בניירובי זה לא היצליח. נסיתי.
אבל גם אח שלי, שהיה תקופה בדרוא"פ ותקופה באנגליה, אמר לי שאני לא צריכה לאמץ את המנטליות הרווחת, אלא בהחלט יכולה להישאר כמו שאני.
בבית אנחנו כמובן ישראלים, כולל החומוס והטחינה במקרר , מדברים עברית, ומתנהגים כמו שבא לנו.
וגם ברור לנו ש"אנחנו ישראלים" וזו הרפתקה של כמה שנים.
טוב, האמת שדברייך באמת מעודדים אותי ככל שאני חושבת עליהם.
אז באמת תודה לך.

גלי, אני נעזרת בפרחי באך מפעם לפעם לפי הצורך. כמובן שזה עוזר.
ובקשר להצעות שלך, ואת מאוד יצירתית יש לציין ,לא בטוחה שזה מתאים , אבל צריכה לחשוב עוד קצת.
תודה.

שיהיה יום טוב ומאושר זה תלוי רק בנו.
תודה איילת ,על כל דברייך, ובמיוחד על המשפט האחרון המצוטט.

ברוניייייייייייית, חודשים שלא ראיתי אותך כאן!

: 1) יש הרבה הודים בסביבה 2) אולי יש אפשרות להריון נוסף?
צחקתי כשקראתי את זה.
יש באפריקה בכלל המון הודים.
ותמיד יש אולי אפשרות להריון נוסף...
תודה גם לך על העידוד.

[חמוטל_בת_חוה*]

ברור שאנחנו ישראלים

וואו, אורית, אצלינו זה כל כך מבולבל, בגלל שבעלי בכלל לונדוני אמיתי
אני רואה את הבילבול אצל תום בני הבכור
ואני מבינה שגם אצלי יש בילבול מסויים
אני אולי סתם בנאדם, ולא דווקא ישראלית
וזה לא תמיד קל
היום ארבע עשרה שנים מאז שעברתי לגור בלונדון

[בת_של_נוסעים*]

הלואי וזה יעבוד גם כאן. בניירובי זה לא היצליח. נסיתי

מנסים שוב.
אולי תיזמי קצת הזמנות אליכם? את צריכה להציב לך תאריך יעד. זה חשוב מאוד! לא משהו באוויר ולהתכוונן לזה. תמצאי תאריך. יענו סיבה למסיבה. יום הולדת, ראש השנה שמתחיל להתקרב, יום השנה לשהותכם באפריקה, יום נישואין של החתול. זה ייתן לך את "הגושפנקא הרשמית" להזמנת אנשים. ותכריזי שזה במתכונת ישראלית (תחליטי את מה זה אומר). אבל אל תשכחי לתת לאנשים את המרחב נשימה. רוצים לבוא עם המטפלות והנהגים שיבואו. (מזכיר לי את המסיבה "בחלף עם הרוח"). את יכולה לנסות "לרתום" מישהי שאת מכירה, מישהי שאת יודעת שהיא אסרטיבית ומקושרת לעזרה. ממה שכתבת על מסיבת יום ההולדת שארגנת זה נשמע שאת יודעת להרים ארועים מקסימים.
ותזכרי את הססמה ככל שתשמעי יותר לאווים כך גם יהיו יותר "כנים".

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ככל שתשמעי יותר לאווים כך גם יהיו יותר "כנים".
אמן.
תודה

בעוד שבועיים ימלאו שנה שעזיבתנו את ישראל.
קשה לי להאמין. שנתיים שהתמוססו להן בזמן.
אני צריכה להזכיר לעצמי שכאן אנחנו רק חצי שנה, ושזאת עוד התחלה חדשה במדינה חדשה, למרות שכבר שנתיים עברו מאז שעזבנו את ישראל.
חשבון נפש בהמשך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אחה"צ יצאנו לטיול ברחוב. אור היציעה שנצא קצת, ואני קפצתי על המציאה.
נעלנו את הבית ויצאנו לרחוב. היה כיף לחלץ קצת עצמות ולינשום אויר של בחוץ.
מתישהו תוך כדי הליכה, היגענו לנושא החינוך הביתי (לא זוכרת אפילו איך), ואור אמרה שלהיות בבית זה הכי טוב. אמרתי לה שאני רוצה לדעת מה באמת היא חושבת, ושלא תנסה להגיד את מה שנראה לה שאני רוצה לימשמוע. אז היא חזרה ואמרה שזה באמת מה שהיא חושבת.
"חשבתי שהיה לך כיף בבית הספר בניירובי", עניתי.
"נכון, זה היה נחמד, אבל הכי טוב בבית, בלי כל החוקים המשעממים שהיו שם... בית ספר זה נחמד בשביל להכיר חברים, אבל הכי כיף זה בבית"! חזרה ואמרה.
ואז גם גאיה הצטרפה ואמרה שלט ממש היה לה כיף בגן כבר מההתחלה, ושבבית הכי כיף.
דיברנו על זה שבישראל היה לנו יותר קל לפגוש ילדים ולהכיר חברים חדשים, וכאן זה קשה יותר, כי אין גני משחקים ולא ממש רואים ילדים ברחוב (חוץ מאותנו...).
אמרתי להן שאני שמחה שאנחנו מדברות על זה כי לפעמים אני לא בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. אז אור חזרה ואמרה שזה הדבר הכי נכון.
אה, ניזכרתי איך זה התחיל. אור פתאום אמרה שכשיהיו לה ילדים היא תרצה לגדל אותם בבית...
אני עניתי לה שכשיהיו לה ילדים, היא תחליט ביחד עם הבעל שלה איך הכי מתאים להם לגדל את ילדיהם, ושטוב שהיא יודעת שאפשר גם בבית.
וכך זה המשיך הלאה.

חזרנו הביתה ומיד רצתי לכתוב הכל בכדי שלא אשכח אף מילה

[אחיעד*]

אורית , אני מחפשת את האותיות והמילים, אף פעם לא כתבתי ככה במחשב, ואני גם מאוד מתרגשת, שמצאתי וקראתי והרגשתי אותך,לא נרדמתי הלילה ופתאום נזכרתי בבאופן טבעי, ובפגישה עם רני וחדווה בביקור האחרון בארץ,וחשבתי , שאולי כאן אני אוכל למצוא מקום להתחלק ברגשות...ופתאום הם כבר היו כתובים כאן בשמך, ובשם עוד בניכר,מילה מתאימה. אנחנו חיים בארהב ,עם ארבעה קטנים ונפלאים כבר ארבע שנים ,ועוברים משבר רציני לגבי ההמשך..עצוב לחשוב שיש עוד כאלה שמרגישים כמוני , אבל גם מנחם. אני אכתוב שוב כשאוכל..(ואחרי קצת הסברים מהילדים...יש להם יותר נסיון במחשב). תודה אורית

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אחיעד, ואוו (גדול ומתרגש)!
כמה מפתיע וכיפי לפגוש אותך כאן.
לרגע חשבתי שזאת אחותי (ששמה גם אחיעד), אבל אחרי קריאת המילים הבנתי שלא.
אני זוכרת היטב את התקופה בה עזבתם. אור שלי היתה ממש באבל...
בבקשה כיתבי לי עוד. אולי תפתחי לך דף משלך, זה יעזור לך לחזור לחיק הקהילה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שמתי לב שבזמן האחרון הדף הזה מושך אליו אנשים שגרים בכל העולם.
מעניין ומרגש לקרוא איך כל אחד חווה את חייו בניכר.
בהתחלה היו רק עיצות מישראל, ושאלות על החיים כאן, ועכשיו אנשים מכל העולם מוסיפים משלהם.
נפלאות המימד המוזר הזה.
תודה לכולכם.

היום זה יום קצת מוזר עבורי.
מתנדנדת בין אופטימיות ליאוש.
רגע אחד עומדת מתוחה וגאה, מלאת כוח ותקוה, ורגע אחר בוכה מתוך יאוש.
טוב, זו התקדמות, אבל בכל זאת...
המון שאלות אין סופיות בראשי, המון תמונות מהעבר הרחוק יותר ופחות, המון רגשות שמתחלפים במהירות של רכבת אקספרס.
איך עוצרים את הסיחרור הזה?
צריכה שמישהו ייתן לי איזו סטירת לחי
צריכה מדיטציה, שקט.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני אינני חובבת "חדשות".
גם בארץ לא קראתי עיתונים ולא היקשבתי לתכניות החדשות.
אבל עכשיו, אפילו אני מוצאת את עצמי נכנסת שוב ושוב לעידכוני החדשות באינטרנט על התקדמות פינוי גוש קטיף.
פתאום נראה לי מוזר להיות רחוקה, לא להיות בתוך הקלחת של מה שקורה. לא להיות חלק מהקושי שהמדינה כולה חווה כרגע, ואין זה משנה מה דעתי על כך באופן עקרוני.
חסרה לי השיחה על משהו כל כך עקרוני שקורה במדינה שהיא ביתי, החלפת דעות , דיון כלשהו.
כל מה שאני יכולה לעשות הוא לקרוא, להזדהות עם אלו, וגם עם אלו, להתכווץ מבפנים, ולחכות שיגמר.
הלואי וזה יביא איתו גם טוב.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

התקשרתי לאנג'לה, אותה אשה שגידלה כאן את ילדיה בחינוך ביתי.
כבר חודש אני מתכננת להתקשר אליה. רק היום מצאתי את הכוחות לזה.
היא ישר שאלה מה נשמע. אמרתי לה שבסדר, ושהבעיה היחידה שנשארה היא חברה.
היא אמרה שלצערה היא לא מכירה משפחות עם ילדים בגיל של בנותיי, אלא רק יותר גדולים (הצעירה שלה בת 14), אבל עודדה אותי להמשיך בדרכי.
אחר כך אף הירחיקה לכת ואמרה שאולי נבוא לכנסיה שלהם ,בה הם מתכנסים בימי ראשון, דרך זה יש להם ולילדיהם מעגל חברים.
"אחרי הכל", אמרה, "לכולנו אלוהים אחד, וגם ישו היה יהודי".
צחקתי ואמרתי לה שזה נשמע לי מוזר מידי. הלואי וזה היה מתאים.
ואז הוסיפה "אלוהים אוהב אותך. הוא רואה אותך ומחזק אותך בדרך שלך. כן, הוא רואה אותך ואוהב אותך".
ואני מצאתי את עצמי מזילה דמעות, ולו רק ביגלל תחושת התמיכה שקיבלתי ממנה והמילים החמות.
לאשה הזאת יש חמישה ילדים משלה+ אחד מאומץ, ועכשיו הולכת לקבל עוד אחד אימוץ, בן 13. כמה כוח יש לה. עוד סיפרה לי שהיא חוזרת לחינוך ביתי. ביתה הביולוגית בת ה 14 ושני המאומצים שלה לא יחזרו לבית הספר, אלא ישארו בבית.(השאר כבר גדולים יותר, כמובן).
ואני חשבתי שכל הכבוד לה, ואמרתי לה שהיא אמיצה. "אלוהים נותן לי כוח למשימות שהחיים מציבים לפני", היא ענתה בביטחה.
"המשיכי בדרכך", היא המשיכה,"לפעמים את צריכה לצאת החוצה קצת. אני יודעת שזה קשה, כי נוח להישאר בבית, אבל לפעמים צריך לצאת, ואולי תצטרכי גם ליזום ולהזמין אנשים אלייך הביתה".
"אני יודעת", עניתי, "אני יודעת".
הודיתי לה מאוד על השיחה ועל העידוד.
היא היזמינה אותי להתקשר שוב מתי שאני מרגישה צורך בשיחת עידוד, או סתם שיחה.

[קרן_שמש*]

מנסה לכתוב לך, לא יכולה לכתוב יותר משתי שורות. משמרות המחשב מפעילות יד חזקה.
אנחנו התמקמנו. בעלי היקר הספיק אפילו להחליף את רוב המנורות.
נשאר עוד ארגז מלא צעצועים מיותרים לחלוטין שהילדים מתקשים להפרד מהם.
אולי בערב נשוחח?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

רוצה לכתוב, אבל המילים לא באות.
כאילו מתחמקת מהדף הזה, מחלון הראוה הזה בו אני פורשת את חיי מול העולם.

ימים מוזרים.
לכאורה שיגרה. לכאורה הכל מתפקד.
אבל משהו קורה לי מבפנים.
כאילו התעוררתי פתאום לתוך המציאות. מציאות שאני מכירה, אבל הפעם אני רואה אותה מזוית אחרת.
אני רואה את הבדידות. ממש רואה אותה. היא איתי, מלווה אותי. אני לא נופלת לתוכה. אני בודקת אותה.
מנסה לראות איך יהיה בלעדיה. היא כבר כמו חברה. מלווה אותי כבר שנתיים.
אני מבינה שאני רוצה להיפרד מהבדידות. לשם אני חותרת.
בו זמנית אני דואגת לבנות לחוגים ופעילויות. עוד מעט יתחילו שוב חוגי הריקוד. הן מצפות לזה.
אולי נמצא עוד דברים.
אני צריכה לזכור להשאיר לנו גם ימים פנויים. שעות אחה"צ, שבהן מתקיימים החוגים, הן שעות נעימות בבית, וגם אלה השעות שאנחנו אובבים ללכת לבריכה או לים. נראה איך יתגלגלו העיניינים.
מנסה להסתכל קדימה בראש מורם ולשחות אל האופק.
הי, אני יודעת לשחות !

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום הלכנו לבדוק מרכז פעילות חדש.
זה מקום שנפתח בימים אלו, הכל חדש.
הופתעתי לטובה. מקום גדול יחסית, בנוי בטוב טעם, יחסית מפואר.
יש חדר כושר ענק,בשתי קומות, חדרי סקווש, בריכה יפה, ושני חדרים לשעורי אירובי, יוגה קרטה וכדומה.
מדריכת החוגים היתה שם, לקחה אותנו לסיור מודרך, היסבירה על המקום ועל החוגים שנפתחים.
הכל עדיין בהתהוות. הם מציעים מספר חוגים, אבל מוכנים לשמוע הצעות נוספות.
יש משהו נעים בלהתחיל במקום חדש שנמצא בהתהוות, שהדברים עדיין לא מקובעים, שאפשר להביע דעה ויתחשבו בה.
מכל מה שהיציע, הבנות בחרו להתחיל ולנסות עם חוג אירובי. היא אמרה שזה מאוד רך ואמור להיות בעיקר כייף.
התעניינתי גם בשיעורי שחיה. כל אחת מבנותיי ברמה אחרת (הגדולה יודעת קצת לשחות,השניה רק עם מצופים, והשלישית רק מוכנה שיחזיקו אותה על היידיים...), והמדריכה אמרה שתברר עם מדריכי השחיה ונראה במה אפשר לשלב אותם.
אני מתקדמת צעד צעד עם אופטימיות זהירה. @}

[הגמד_חיוכון*]

אורית,
איזה יופי שמצאת את המקום החדש, דברים עכשיו יכולים להראות אחרת...
כל הכבוד על האופטימיות, אולי גם היא יכולה עכשיו להיות חברה שלך..ולאט לאט לדחוק את הבדידות עד שתיעלם סופית!..
הכל באהבה ובטוב

[ליזה_ליזה*]

הי, אני יודעת לשחות !

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה גמד. אני נאחזת באופטימיות כרגע. היא קרש ההצלה שלי, קרן האור שמאירה את דרכי, מקוה שאל עבר ה"ארץ המובטחת"= הנאה מהמקום.
תודה ליזה, על התמיכה.

יום ראשון, שבתון. יום עייף, נינוח, רגוע.
עכשיו יש ציפיה מהחוג החדש.
הלואי ויהיה טוב. הלואי ויביא איתו הכרויות חדשות ונעימות, לבנות ולי.
אני חוששת לבנות הררי ציפיות, שלא יתמוטטו.
אבל מודה שיש.

[אמא_של_יונת*]

אחת שרוצה שינוי,
שאלתך הועברה לדף שאלות על אפריקה .

[ציפי_נוראל*]

הי אורית,
פתאום חשבתי מה לגבי מוזיקה, לי ולבנות היא תמיד עושה טוב על הנשמה בכל מצב רוח אם יש מוזיקה שאוהבים זה מיד משנה את הכל.
תנסי אולי להתחבר למוזיקה שעושה לך טוב על הנשמה ותראי אולי יעזור קצת......
ואם את צריכה דיסקים רק תגידי יש לי מלא במחסן...
נשיקות ציפורה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מזג האויר מתחיל להתחממם.
מרגישה את זה.
היום, כשחזרנו מקניות, הרחתי ריח של זיעה. חשבתי שזה מהעוזרת, אבל אחרי כמה שניות הבנתי שזה ממני...
להראות לי שהעונה הנעימה מתחילה להגיעה לסיומה, ובקרוב מאוד שוב נזיע כאן למוות, שוב יהיה סיוט לבשל במטבח המחניק, שוב אי אפשר יהיה להוציא את האף מהבית לפני השעה ארבע אחה"צ מבלי להרטב כליל (ולא מגשם...), שוב המזגנים יעבדו ללא הפסקה, והעייניים יצרבו לי מהם ואתחיל למצמץ.
מצד שני, נוכל ללכת יותר לבריכה ולים

היום, כשנסענו באוטו, הסתכלתי על הרחוב, וחשבתי לעצמי שאני אוהבת את המראות כאן, את הבאסטות הדלות בצידי הכבישים- של בגדים משומשים, של פירות וירקות, את הרוכלים שניגשים למכוניות בצמתים למכור מכל הבא ליד, את הבאסטה-חנות הירקות שאני נוהגת לקנות בה- שם כבר מכירים אותי, מברכים אותי לשלום, עוזרים לבחור ירקות טובים, עושים הנחה קטנה עם חיוך ומגישים קלמנטינות לבנות, את המוכרים שמחכים מחוץ לחנות הירקות, למכור פרחים\פירות יער\DVD \משקפי שמש\ מוצרי קוסמטיקה ועוד ועוד. מוכר הפרחים כבר מכיר אותי, אורב לי בחוץ, ומיד כשאני מגיחה מהדלת, מראה לי את זרי הורדים, "kabisa ", כלומר טובים, ו "freshi" , כלומר טרי, ומראה לי את קצוות הגיבעולים, ואני מחייכת, ומוציאה את הארנק. על המחיר היסכמנו כבר בפעם קודמת.
יש משהו נעים בשירות עם חיוך, אפילו שאני יודעת שהמחירים הם מחירים ללבנים, כלומר, קצת גבוהים ממחיר שמקומי יקבל.

מחר מתחיל החוג החדש של הבנות. נראה איך יהיה.

[הגמד_חיוכון*]

שיהיה כיף ונעים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

טוב, אז היה כיף.
החוג החדש של הבנות,אני מתכוונת.אמנם זה היה קצת כמו שיעור פרטי, כי רק היגיעו, אבל זה נתן קצת "זמן איכות" עם המורה, שהיתה מאוד נעימה, ונתן להן להרגיש אם הן רוצות את מה שהחוג מציאה, בלי הפרעות.
זה חוג אירובי לילדים. אירובי רך, מותאם לילדים, עם מורה רגישה לילדים.
בשבוע הבא נרשמים לחוגי המחול המוכרים.
לאט לאט יתמלא לנו השבוע.

היום כולם רגועים, הבנות משחקות ביחד.
אני עם עצמי, מנסה לראות שוב איפה אני בין כל החוגים שלהן, בין ההסעות לכאן ולשם, הבישולים, הדאגה לרווחתן.

[דליתוש_ב*]

טוב, אז היה כיף.

יופי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

סוף סוף הלכנו לבריכה.
כבר לפחות שבוע אני מתכננת ללכת לבריכה. אבל כל יום אחה"צ או שכואב לי הראש, או שאני מתמוטטת מעייפות.
היום פשוט נשארתי במיטה עד 11. איזה כיף שיש ילדים גדולים שיכולים לעזור לקטנים.אפילו לא הידליקו טלויזיה. פשוט שיחקו.
אחר כך קמתי, אכלנו ארוחת בוקר, חשבתי שניסע לקניות, אבל האוטו ניתקע במוסך, אז החלטתי פשוט ללכת לבריכה (מרחק שתי דקות הליכה מהבית), אפילו לפני ארוחת הצהריים.
היה כל כך כיף! שוב, הגדולות עזרו לקטנה, ואני לקחתי משקפת ושחיתי.
ניזכרתי כמה אהבתי לשחות בבריכה.
גדלתי בבריכה, כל קיץ כל הקיץ. אבל שנים מאז ששחיתי ממש. שנים מאז הפעם האחרונה שהכנסתי את הראש למים.תמיד הייתי נשארת עם הראש מחוץ למים, כי הייתי עסוקה בלשמור על הקטנות.
ופתאום יש גם גדולות, שהן די עצמאיות, ויכולות בעצמן לשמור על הקטנה, ופתאום אני חופשיה לשחות באמת, להכניס את הראש למים, לצלול. הנאה צרופה. שחיתי הלוך וחזור, הלוך חזור. כמה זמן כבר לא הנעתי את השרירים המנוונים שלי.
היינו שם שעתיים. חזרנו עייפים, רעבים ורגועים.

הגדולה ניסתה להתיישב על הגלגל של הקטנה.
פתאום זה זרק אותי אחורה, לשייט אבובים בבניאס, או בחצבאני.
כל קיץ היינו עושים שייט אבובים. לוקחים אבובים מהמוסך של המחצבה, מעמיסים על המשאית, ויללה.
מגיעים, המים קרים קרים, כל אחד מתיישב על אבוב, ושטים.
הכי מפחיד היה האשדים הגועשים. הנשימה היתה נעצרת לי עד שעברתי.
אני לא בטוחה אם ממש אהבתי את זה אז, אבל עכשיו
אני נזכרת בזה בגעגועים.
אני מוכנה היום לעלות על אבוב בחצבאני או בבניאס, ולצאת לשיט שכזה.
>נוסטלגיה+געגועים<

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום לא היה לי רגע דל.
בבוקר , עד שקמנו היה כבר אחרי תשע.
ארוחת בוקר, קניות, אחר כך נסענו למרכז החדש לשיעור הכרות עם המורה לשחיה. הבנות נהנו מאוד. נראה לי שיהיה להן כיף ובנוסף ילמדו לשחות טוב יותר. אפילו לקטנה נעשה שיעור קצר, לביטחון במים.
חזרנו, ארוחת צהריים מאולתרת, הכנת שיעורים באנגלית, כי מחר שוב שיעור, ואז גאיה החליטה שהיא עושה הצגה עם תומר, ומפה לשם, כבר ערב.
בעוד כשבוע יתחילו כל החוגים להתקיים, ויהיה לבנות שבוע מלא פעילות.
אני עוד אתגעגע לחופש...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אחרי כמה דקות ריפרוף על כמה דפים אחרים באתר,חזרתי שוב לכאן.
עלי להודות שזה גם קצת מרגש, כל ההתחלות החדשות, חוגים חדשים, אולי אנשים חדשים, חברות במועדון היאכטות- שיקנה לנו גישה לחוף הקרוב ולעוד פעילויות, שזה שוב, גם מפגשים עם אנשים חדשים.
בעלי ואני בדרך כלל לא אוהבים המון, אוהבים שקט, קומץ אנשים. אבל זאת הדרך היחדיה לראות אנשים אחרים. ואם אנחנו רוצים למצוא חברים לבנות ולעצמנו, אנחנו חייבים לראות ולהראות.
בקיצור, התרגשות מהולה בחשש. והזמן לא חס, ועוד מעט "קופצים למים" של ים הפעילויות.
אני שולחת תפילה שהזמן יביא איתו טוב.

[הגמד_חיוכון*]

מצטרפת אלייך בתפילה(())

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לך גמד.

[יונת_שרון*]

אני מוכנה היום לעלות על אבוב בחצבאני או בבניאס, ולצאת לשיט שכזה.
רושמת אותך לביקור הבא בארץ.

[ליזה_ליזה*]

מצטרפת אלייך בתפילה

[יעל_נוי*]

אורית בוקר טוב ושבת שלום,
קראתי קצת בדף שלך (מודה שלא עד הסוף) וראיתי שרסיסים של אור המליצה לך על הספר הקפות ביער של דלין מתיה.
זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי וגם יש לי אותו בבית.
אשמח לשלוח לך אותו (אם תבטיחי להחזיר).
ובכלל מקוה שאת בטוב, נזכרת מידי פעם בפגישה הקצרה שלנו ביער.
כיתבי לי אם את רוצה שאשלח לך את הספר [email protected]
שיהיה שבוע טוב לך ולבנות
יעל

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שוב שבת.
בחיי שהזמן רץ.
מוזר, הזמן הזה. לפעמים ניראה כאילו עומד מלכת, ולעיתים כאילו אין מספיק ממנו, ואז, כשרוצים שהוא יעמוד לרגע, הוא צוחק לנו בפנים.
שוב ההרגשה כאילו הזמן בורח לי כמו חול בין הידיים.
והאמת, אני לא בטוחה למה אני מרגישה כך.
אני עם הבנות, רואה אותן גדלות, מתפתחות, לומדות, חיות את הרגע, נהנות מדברים קטנים, יורדות לפרטים, רואות מעבר לנראה לעין. וזה ממלא אותי באושר גדול, בגאוה אימהית, בשמחה גדולה.
אז מה מרגיש לי מפוספס?
אני צריכה עוד לחשוב על זה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה ליזה.
יעל, שלחתי לך מייל. תודה.