המשימה לאהוב את אבא שלי

[לנשום_עמוק*]

חייבת לאהוב את אבא. עד היום, לא הצלחתי. היה לי תירוץ: הוא התחיל.
מתי הוא התחיל? משהו בין גיל 4 ל7 שלי, ואף פעם לא נפסק. הענשתי אותו המון, מיררתי את חייו בגיל ההתבגרות, בכיתי והתחננתי אליו במילים מפורשות, "תאהב אותי" אבל הוא אמר לי:"זאת את שלא אוהבת אותי, מענישה אותי" בחיי שלא שמתי לב. כל מה שהרגשתי זה את הקור ממנו, לא שמתי לב שהקור, פלוס אכזריות והתנשאות יוצא ממני אליו.
עכשיו, כשהבנתי שלא רק אותו אני לא אוהבת, אלא עוד הרבה גברים אחרים, בני גילו, וגם צעירים יותר, הבנתי.
עד שלא אלמד לאהוב אותו, לא תהיה לי זוגיות. לא אוכל לברוח מהפגיעה שפגע בי, הפצע שפצע אותי. אני צריכה לחמם את הקרחון.
אם אתן לו להכנס אלי ושוב, לא תהיה תגובה, לא יהיה פידבק אלי, אולי הפעם זה לא יהרוס אותי, אולי הפעם הוא יהיה רק איזה גבר אחד, אבא שלי.

[לנשום_עמוק*]

לאהוב מהפצע, לאהוב מהמקום הכואב.
אף גבר לא פגע בי באמת בחיי. עם כולם זה הסתיים ברגשות של כבוד והערכה, לא בגדו בי, לא זלזלו בי, הבנתי אותם כשאמרו לי "אני לא יכול" ולכל אחד היו סיבות מוצדקות.
היתה לי הקלה קטנה. שוב ברחתי, שוב ניצלתי.
הבוגד, המזלזל, אבא שלי, על זה לא אחזור שוב בימי חיי. לזה לא אחשף שוב. אנחת רווחה.
עכשיו הפצע הזה במרכז. וכל ישותי מדברת מתוכו. כל מה שחשוב נמצא בתוך הפצע ומעבר לו עולמות, שבהם לא דרכתי מעולם.

[לנשום_עמוק*]

לאהוב אותו, חייבת לאהוב אותו, ניסתי לדמיין את עצמי במצוקה ואותו, או מישהו אחר מציל אותי.
אני פשוט לא מסוגלת לסבול את ההחלטיות שבה הוא מדבר על דברים, הבטחון העצמי שלו , שמוחק כל דבר אחר.
היום , בגיל מבוגר יותר , הוא כבר קצת פאתטי. כמו ילד שלא התבגר. הוא גם לא תמיד מבין מה קורה ומצחיק אותנו תמיד בחוסר חיבור שלו למציאות. אין לו מושג כמה עולים דברים, לפי דעתי גם סובל מסוג של דיסלקציה או ליקוי אחר.
העיניים שלו שמתכווצות בנסיון להבין את מי שמדבר אליו. כמה עצוב.בגיל צעיר חשבתי שהוא יהרוג אותי. ימחוק את קיומי לחלוטין בכוחותיו האדירים. הייתי חייבת לחיות.היתי צריכה להיות חזקה ממנו. נשארתי לבד. עד היום.

[לנשום_עמוק*]

גם היום, אין לי מושג מה הוא חושב עלי. ברור שיש איזו זיקה בינו לבין כל עם הגברים. איך יודעים מה הוא חשב? איזו סוג של אהבת אב הופכת לאהבה זוגית אח"כ, הרי אין מיניות בקשר הורי אז מה יש שם? הערצה של הילד? מה בדיוק הוא מנע ממני? המרכיב הנמנע הוא אותו המרכיב שחסר, שגורם לי לוותר מראש ולבחור בגברים ש"לא יכולים" אבל נורא אוהבים. לבסוף הכל מתגלה ממרחק של שנים כבלון ריק. ואני עוד לא הייתי אשה של איש, לא עשיתי ילדים ואני מתקיימת מעברו השני של ניילון דק, אבל בלתי עביר. יא אלוהים! איזו משימה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

חייבת לאהוב את אבא. עד היום, לא הצלחתי. היה לי תירוץ: הוא התחיל.
למה את חייבת?
אולי במקום לנסות ללמוד לאהוב אותו( נראה לי פשוט בלתי אפשרי להכריח את עצמך)
תלמדי לקבל את העובדה הזאת שממנו לא תקבלי את מה שרצית. פשוט ככה.
תשקיעי בקשרים אחרים ולגביו תשחררי את הרצון לקבל.
ואם זה משהו שתקוע בעבר אולי טיפולים בדימיון מודרך שבו תשחררי אותו ואת הרצון לקבל ממנו...
מניסיון, ממש קשה כמעט בלתי אפשרי להחליט לאהוב מישהו, בטח לא מישהו שפגע בך כל כך.
מצד שני, אם תשחררי את הרצון להתקבל על ידיו...מי יודע לאיזה ניסים תחשפי...

[לנשום_עמוק*]

ההםםם...

ממנו לא תקבלי את מה שרצית
כן, אבל אני רוצה להפשיר את הקרחון. אני לפחות רוצה להפסיק לכעוס עליו.
אני רוצה להסיר את השכבות של השליליות שבניתי סביבו. לגבי הדחיה שלו אותי ולגבי הדחיה שלי אותו.

[לנשום_עמוק*]

עכשיו, לפני שעה תוך כדי מדיטציה עלתה לי מחשבה רדיקלית.
יכול להיות שאני זו שגרמתי לכל הסבל בחיי?
זאת היתה מחשבה מאד משחררת. לא מדכאת בכלל ולא מאשימה.
מעולם לא העליתי את האופציה הזאת בפני עצמי. תמיד קרבן, אף פעם לא מחוללת.
והנה, את כל הסיפור אפשר לספר בצורה אחרת לחלוטין.

[ציפ_ציף*]

תנסי את בירון קיטי
לאהוב את מה שיש

[לנשום_עמוק*]

_חקירה למחשבה אבא שלי לא אוהב אותי:
האם זאת האמת?
כן
האם אני יכולה לדעת בודאות שזו האמת?
מממ... לא, אני לא באמת יכולה לדעת מה מישהו אחר מרגיש...
איך אני מגיבה כשאני חושבת את המחשבה הזאת?
אני מרגישה לבד, חסרת ביטחון, לא נאהבת... אני מתרחקת מאבא שלי ומענישה אותו... אני חושבת שמשהו בי לא בסדר...
מי אני אהיה בלי המחשבה הזאת?
אישה שאוהבת את אבא שלה ורואה שהוא עייף/עסוק/לא יודע להפגין רגשות בצורה שאני מצפה לה...
ההיפוכים:
אני לא אוהבת את אבא שלי (למשל כשאני חושבת את המחשבות שלי ומתרחקת ממנו ולא באמת רואה אותו...)
אבא שלי כן אוהב אותי (כן,,, למשל הוא מראה את זה כשהוא עושה ככה או ככה...)
אני לא אוהבת אותי (כמה נכון... ובעיקר כשאני חושבת את המחשבה שלי...)_

ציפ ציף , האם ידעת שזאת הדוגמא שנותנים בדף?

אני אשה שאוהבת את אבא שלה ורואה שהוא עצוב. אפילו אולי דכאוני.

[גבעה_ירוקה*]

קוראת אותך ומזדהה

[ציפ_ציף*]

אז את מכירה,יפה.
הדוגמה היא עבודה שלך,או שבמקרה מצאת מישהי עם ניסיון דומה לשלך?

[לנשום_עמוק*]

ציפ ציף , זאת הדוגמא שרשומה בראש הדף העבודה של ביירון קייטי
אני רק העתקתי, במקרה או שלא במקרה....
תודה על ההזדהות גבעה ירוקה ,

רק רוצה להגיד שהייתי בעשרות טיפולים בחיי בענין הזה של אבא שלי. אבל כלום לא הביא לתזוזה כלכך רצינית כמו זאת שקורית לי עכשיו. והסיבה היחידה היא שאני לא יכולה להמשיך לנוע באותם מעגלים לנצח. אם לא אזיז את התחת שלי,(במקרה זה הלב) אני אלך ואזדקן בבדידות. האבא הפנימי שלי זקוק לשיקום סמכויות.
מי אהיה בלי המחשבה שאבא שלי לא אוהב אותי?
חופשיה . יהיה לי אויר.

[ציפ_ציף*]

מדהים...

[דליתוש_ב*]

<שעת לילה מאוחרת ואני פה. מקווה שאתרום, נשמע עמוס מה שאת עוברת>
אני קוראת את דבריך וחושבת לעצמי משהו כמו "איזה מזל שאבא שלי מת כשהייתי בת 22 וברוב שנותי הבוגרות (עכשיו אני 30) אני ניהלתי את מערכת היחסים ביננו לשביעות רצוני המלאה "
חלק מהתיאורים שלך מזכירים לי אותו.
אני גם בדיוק אחרי קריאה מעמיקה של "לבסוף מוצאים אהבה" שכתב הארוויל הנדריקס (המכונה אצלנו לעיתים ד"ר שמנדריקס, אבל זה כדי לשחרר מועקות ומאהבה והערכה לפועלו).
נשמע שאת מתמצאת בתחום , אז אני מניחה שאת מכירה את האיש וספריו?

חייבת לאהוב את אבא
אני חושבת שזה משפט חלקי. לי משהו מפורט יותר כמו "כדי לאהוב את מערכ(ו)ת היחסים הזוגי(ו)ת שלי, אני מרגישה שאני חייבת לאהוב את מערכת היחסים שלי עם אבי" היה מדוייק לי יותר.
אולי גם "כדי לאהוב אותי במערכת יחסים זוגית, אני חשה שקודם אהיה חייבת לאהוב אותי במערכת היחסים עם אבי".
אין שום סיבה מוסרית או רוחנית להרחיב את המשפט מבחינתי, מספיק שהוא נדמה לי כתוצאת לוואי של תהליך הרבה יותר קל נעים מאשר התהליך שיוביל אותי המשפט "אני חייבת לאהוב את אבא שלי"...

שולחת לך אבהי אוהב, סומך, מכבד וקשוב להוויתך בדיוק כפי שהיא כל רגע...

<המרגיעון מבקש למסור לך- "מותר לכעוס". נדמה לי שלבטא כעס במקום בטוח ותומך מידי פעם בפעם, זה מעשה אוהב וחומל מאין כמוהו>

[לנשום_עמוק*]

דליתוש, את כל כך צודקת,
בהרחבת המשפטים בצורה מדוייקת, אכן ה"חייבת" הזה הוא לא כל כך מתאים , וגם משקף קצת את הבולדוזריות בה אני חופרת בעצמי כשאני מזהה משהו שלא לשביעות רצוני.
כן, ד"ר שמנדריקס, הייתי מאד בענין שלו לפני כשנתיים, בהחלט הגיע הזמן לקרא את הספר שוב ולעשות את השאלונים שלו.
שנים שנים שנים שהרגש הזה הוא חלק מהאישיות שלי. הוא אשם וחייב לי. ופתאום אני מבינה שלטובתי עמדת ה"צודקת" שלי היא היא שמזיקה לי ורצוי שאפטר ממנה במהירות.
אני מנסה לשלוח לו אור ואנרגיות חיוביות. זה כלכך עצוב, הרגש שעולה בי.

[המית_הים*]

צעד משמעותי שאני עשיתי כדי להתמודד עם מערכת היחסים שלי עם אבי היה ליצור לו מתנה ולתת לו.
לקח לי זמן.
היצירה עצמה לקחה הרבה זמן. המתנה ניתנה בלי קשר לאירוע מסויים, ובלי ציפיות. וגם לתת אותה לקח לי זמן.
קשה לתאר את ההשפעה של זה, גם אי אפשר לומר שהמסע נגמר.

[לנשום_עמוק*]

ואו, זה רעיון מענין, לא הייתי יודעת איזו מתנה לתת לאבא שלי, מה היה משמח אותו.
את יכולה לרמוז לי מה את הכנת לאבא שלך?
ומה לגבי משהו כמו לתלות את התמונה שלו בבית שלי כצעד פנג שויאיסטי?
היום גיליתי שקצת יותר קל לי להתיחס לאחד הגברים האלה שהייתי מעדיפה תמיד לא לראות, שהייתי מתבאסת כשנכנס אל החדר. היה לי קצת יותר חיובי אתו.

[ץל*]

לאהוב אותו, חייבת לאהוב אותו
אולי לפני שאת ממהרת להציב לעצמך כמטרה, רגש ענק כמו אהבה, תנסי להתחיל ב- חמלה?
@}

(מנסה את זה כעת עם עצמי ואמי...)

[המית_הים*]

אני ציירתי לו ציור.
לא חשבתי לרגע אם זה ישמח אותו.
הרעיון הוא לתת מתנה שבאה מתוכך.
אני חושבת שאי אפשר שלא לאהוב או לקבל כזאת מתנה.
אבל גם אם הוא לא מקבל, העשיה היא העיקר, וגם הריפוי.

[לנשום_עמוק*]

תודה המית הים, זה רעיון ששוה לחשוב עליו.
ותודה ץל (מצחיק לכתוב את זה) חמלה יש לי אליו, אבל שיהיה רחוק ממני בבקשה...
מאיפה להתחיל לאהוב אותו, קיבינימט? אני יכולה לקבל את זה שיש לו הרבה תכונות טובות,
אבל התגובה שלי אליו היא הסתגרות, אני מעדיפה שהוא לא יהיה כאן.
בימים האחרונים האסימונים לא מפסיקים ליפול. מי הייתי אם לא היתי מוציאה את אבא שלי מחיי?
איך הייתי יכולה להגביר את יכולתי להתמודד עם אכזבות, דחיות? כשמישהו מרגיז אותי באמת , יש לי יכולת מופלאה למחוק אותו מהשדה שלי. אני פשוט לא סופרת אותו יותר. יכול להיות שזו יכולת שפיתחתי מול אבא שלי? בשנים האחרונות הערוץ היחיד שפתוח בינינו הוא ערוץ הכסף. ממנו אלי כמובן. לא תענוג גדול, הוא לא נתן בשמחה ואני הייתי נורא נורא זקוקה, אבל עכשיו הצורך נגמר, והוא, תמיד עייף, תמיד שותק, תמיד כואב לו הראש, לא מדבר.
אוף, אם הוא רק היה מדבר קצת, מגלה משהו ממה שהולך לא בראש ולא זורק את זה חזרה אליך בכעס, כי זה לא מתאים לו, אבל צריך לקבל את זה ש זהו. אי אפשר לצפות ממנו, או בכלל מאנשים. התשובות בתוכנו. ובגלל זה אני חייבת לפתוח את התיבה שקוראים לה אבא, לאוורר את כל הרגשות האלה, לכבס אותם ולקפל הכל חזרה.

[גבעה_ירוקה*]

ומה אם תחשבי על אבא שלך כחסר אונים? הוא לא יכול אחרת.זה מה שהוא. אולי את פה הבוגרת החזקה שיכולה להרשות לעצמה לבחון,להיכנס לתהליך ולהסכים לשינוי? והוא חסר אונים.לא יכול אחרת.
ומה אם תנסי לקבל שזה הוא.נקודה.את יכולה להסכים אולא להסכים אבל זה מה שהוא. אדם עם קושי רגשי גדול.
הכוונה שלו עבור עצמו היא חיובית,כמו כל אדם תמיד. אולי אף פעם לא תדעי מה הוא באמת מרגיש וחושב,קבלי את זה.
אולי במקום לדרוש אהבה ממנו וממך,נסי פשוט לתת תשומת לב,בקטן,בעדינות,במידה שמתאימה לך ולו,אולי בשיחת טלפון,או מה שעולה על דעתך,תני לו מקום בחייך,בלי לחשוב שאת חייבת לאהוב אותו.הרי אי אפשר לאלץ אהבה.
תסלחי לו שהוא לא האבא המושלם,זה כואב ,אני יודעת,מאד מאד כואב..
עכשיו את גדולה,לא זקוקה לו יותר כדי לשרוד,תהיי בשביל עצמך את מה שאת זקוקה לו ממנו.תאהבי אותך.
אני כותבת אלייך אבל גם אל עצמי...

[דליתוש_ב*]

הי לנשום עמוק @}
אבל צריך לקבל את זה ש זהו. אי אפשר לצפות ממנו, או בכלל מאנשים. התשובות בתוכנו.
אם התשובות בתוכך וצריך לקבל שאי אפשר לצפות בכלל מאנשים, תזכירי לי, האם את מתעניינת בזוגיות?

אוף, אם הוא רק היה מדבר קצת, מגלה משהו ממה שהולך לא בראש
דברי איתו את בראש. דברי אל הנשמה שלו ובקשי ממנה להעביר לו את המסר הבסיסי והנכון ביותר מדבריך בלבד (כך לא תחששי "למעוד" במילותיך).
הוא כנראה חש לשלדבר על עצמו זה אסור או מסוכן, אבל לך מותר ובטוח לדבר אליו ועליו ואיתו כמה שבא לך, כרגע בדמיונך...

ואם מתאים לך (ממש אך ורק), איפה אמא?

[לנשום_עמוק*]

אח דליתוש ב , דברי טעם. אין מה לדבר.
אני מאמינה בקרמה, במובן של חשבונות לא סגורים,ואני מאד מעונינת להגיע עם הנשמה שנקראת אבא שלי, לאיזשהוא איזון, ישור הדורים. אני אנסה לשלוח לו מסר לפני השינה שאני לא כועסת, אני רק לא רוצה להיות מסובכת ברגשות כלפיו אני רוצה לאחל לו כל טוב, כבעל משפחתנו, העבר כבר מאחור, ושנינו רוצים רק טוב אחד בשביל השני.אני מוכנה לשנות בשביל זה את כל ההסתכלות שלי על עצמי, על חיי, על העולם, אני רואה אותו אחרת, בתקווה שעולמו ועולמי ישתנו בעקבות השינוי הזה. מרגיש מאד טוב להצהיר את זה כאן. עכשיו יש לי עדים.

בנוגע לאמא, עשתה ועושה הכל לפצות אותי, פיתחה הזדהות מוגזמת אתי שגם ממנה אני עובדת בהצלחה לא קטנה להשתחרר לאחרונה. מן הסתם השתמשו בי אחד נגד השני בשנות נישואיהם הראשונות. אחר כך הקרב הוכרע.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ומה לגבי משהו כמו לתלות את התמונה שלו בבית שלי כצעד פנג שויאיסטי?
מממ...לא יודעת אם זה העניין.
תמונות = שאיפות...
אולי תמונה מתקופה טובה שלכם ביחד?
אם כן אז במזרח...
אני אישית לא הייתי תולה תמונה של מישהו שעדיף (לדעתי כמובן) לשחרר ציפיות ממנו...

[לנשום_עמוק*]

כוסמת, הענין הוא לא לשחרר ציפיות ממנו, אלא ממני.
אני באמת לא מצפה שיכפר על הכאב שחשתי ואני חשה.
יותר אני מקווה שאני אפסיק לכעוס . פשוט לשנות את הנרטיב.
כדי לשנות את הנרטיב, לחשוב שאולי היה אפשר לספר את הסיפור אחרת,
אני רוצה להתחבר לאי אילו רגשות סימפטיה שיש לי אליו, ולהרגיש שמותר לי לאהוב אותו, אבל לאהוב בצורה שלא מצפה, ולא כדי לקבל משהו בחזרה, ברמה הרגשית.
יותר לאהוב כדי להחליף סט רגשות שליליים בסט אחר שנמצא יותר בשלום עם עצמו.
כמו שאמרתי מקודם, לפני כמה ימים היתה לי הארה, וקיבלתי אחריות על כל הסבל בחיי.
הנסיבות לא שלי אבל הסבל באחריותי. זה לא מחשבה הגיונית אבל היא באה לי בבום ועשתה לי הרבה שקט וניקיון.
בכלל היקום מפנק אותי באסימונים בימים האחרונים.

[לנשום_עמוק*]

כמה זה קשה, אחרי שהבטחתי לעצמי לא להזדהות עם הדרמה שלי, כלכך קל לחזור להרגלים הישנים. אבל למה אני?
למה אני לא מוצאת בן זוג ומתחתנת. מה כל כך קשה פה?
הבטחתי לעצמי לא להיות קרבן, לא לתרץ תרוצים. אני יודעת, רומא לא נבנתה ביום אחד וגם אני אצטרך בעבודת נמלים
של יום אחר יום לנקות שוב ושוב את הקרבניות. אני לבד, לבד שוב ולבד עדיין. ועדיין אין לי שום תירוץ לא לתת את הלב שלי לחיים, במלואם.

[לנשום_עמוק*]

יש לי שני חלומות שחוזרים כבר שנים. האחד כולל בתוכו תינוק זכר, לא שלי, עליו אני אמורה לשמור מהתקפות חיצוניות או נסיבות קשות לרוב ללא הצלחה. להחזיק את ראשו מעל המים, למנע ממנו להפגע מהתקפת חיצים וכו'.
היום בבוקר חלמתי חלום שונה אבל מאותה סדרה: אני בסיני עם אחי הקטן, הוא בן 5 בחלום, ואני שמה אותו בחושה והולכת להיות בקמפ אחר לחלוטין. כשאני נזכרת בו עברו כמה שעות , אני חוזרת לשם והוא איננו ואף אחד לא יודע איפה הוא. ושוב אני חווה את חוסר האונים והכשלון, התינוק אבד.
שנים ניסיתי לפרש את החלום הזה ותאמינו או לא מעולם לא חשבתי על האופציה הבאה:
התינוק הוא אבא שלי, אובד ונשמט אל תוך עולמו הפנימי, ואני לא יכולה לעשות שום דבר כדי להגיע אליו.

[לנשום_עמוק*]

בחלום השני, (אולי היה לי גם אתו מזל), אני מתחתנת עם מישהו שמעולם לא ראיתי, ואני נפגשת איתו בפעם הראשונה בחתונה עצמה, אליה אני באה כמובן לא מוכנה, עם שמלה לא מתאימה וכו'. לרוב אני לא מתחתנת. לפעמים החתונה כבר היתה ואני עדיין לא יודעת עם מי התחתנתי, אין לי מושג איך הוא נראה, ומיהו בכלל.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מעניין. גם אני חולמת את החלומות האלו באופן קבוע...
את החלום על החתונה מזמן לא היה לי אבל כשהיה - תמיד
משהו לא הסתדר. בדיוק כמו אצלך.
וגם את החלום על אחיך היה לי מיליון פעמים עם אחי ושתי בנותי...

[לנשום_עמוק*]

תודה לך כוסמת שאת מתעניינת בבלוג הבלתי פופולרי בעליל הזה ( סתם, זורמים עם מה שיש)
כל היום אני מתהלכת עם ההרגשה שקפצתי כתה, נזכרתי בתחושוות, אבא קיים ונוכח אבל הכל קליפה ריקנית וכולם מנסים לשכנע אותי שזה בסדר וזה טוב.
הכעס כנראה בא בשלב הרבה יותר מאוחר וגם הצורך להעניש ולגרום לו לשלם ולו במחיר אושרי שלי. בעיקר במחיר האושר שלי. בדידותי, חוסר הכיס, הקשיים, הם אנדרטה מפוארת לאשמתו הבלתי נגמרת.
קודם היה שם רגש שכנראה עשיתי הכל כדי לא להרגיש שוב: חוסר האונים ונבגדות, ואשמה נוראית שאיכשהו לא הצלחתי להחזיק בו כאן,אתי.
אבל כל זה נגמר. והוא עדיין כאן, עם עצבותו, ומבחינה שכלית אני מבינה שהוא היה רוצה שהדברים יהיו אחרת.

[דליתוש_ב*]

הי, אני פה

התינוק הוא אבא שלי, אובד ונשמט אל תוך עולמו הפנימי,
אולי התינוק הוא הדימוי של "אבא" או חלקי אישיות שלך שקשורים בו?
אל עולמו הפנימי של אביך רק הוא יכול להגיע. כרגע נראה שהם רחוקים אבל גם אם תהיה הכרות את לא תוכלי להגיע, תוכלי רק לשמוע אותו מספר עליו.
איזה חלקים שלך אבדו ונשמטו אל תוך עולמך הפנימי? והרבה יותר קל ופשוט, איזה חלקים הכי בא לך עכשיו להוציא בעדינות לעולמך החיצוני? תבחרי אחד בתור התחלה...

[לנשום_עמוק*]

אולי התינוק הוא הדימוי של "אבא" או חלקי אישיות שלך שקשורים בו?
מן הסתם, את צודקת, גם אני מהאסכולה שמאמינה שכל דמות בחלום היא חלק מאתנו,
לכן התפלאתי כשההסבר הזה, שהתינוק הוא אבא שלי, הרגיש לי כלכך נכון .
הרמז היה שהפעם בתפקיד התינוק הופיע אחי.
החלקים בי שנשמטו עם העדרותו של אבא שלי: האמון הטוטאלי, האמון בעצמי,
ההרגשה, בפעם הראשונה, שאולי משהו לא בסדר אצלי, ההבנה שזה יכול לקרות, אהבה וקשר קרוב יכולים להגמר כך, ללא שום הסבר ולא משנה עד כמה אני לא רוצה שזה יקרה. ההרגשה שקורה תהליך שיש לי אפס שליטה עליו.
כמה הייתי רוצה להיות פגיעה באמת, לקחת סיכון, הלואי ואצליח.

[חני_בונה*]

תוכלי לנסות לדמות את התינוק? לראות מי הוא? לנהל איתו שיחה? לשאול ולחכות לתשובות?
לפני שקראתי על החלומות רציתי להציע לך לדמות את עצמך לתינוק ולהקשיב לתחושות שעולות בך אל התינוק הזה שהוא את. ואותו הדבר לעשות לגבי אביך. לדמות אותו לתינוק ולנסות להקשיב לתחושות שעולות בך לאותו תינוק.
וגם: את מדברת על פצע. אפשר לעשות עבודה על ריפוי הפצע ללא קשר למקור הפצע. לפצע יש טבע להגליד. מה שאת יכולה לעשות הוא לראות את הפצע, לדמות את האמצעי היעיל ביותר לריפוי שלו, וכל פעם לראות בדמיון איך הוא מחלים יותר ויותר.
מוזמנת לבחור לעשות מה שמתאים לך.
בהצלחה

[לנשום_עמוק*]

חני בונה, תודה.
אנסה לדבר עם התינוק הכללי הזה ולראות מה יש לו להגיד.
אדווח בקרוב.

[בשמת_א*]

בבלוג הבלתי פופולרי בעליל הזה
אל תסיקי על גודל קהל הקוראים מכמות המגיבים.
לא לכולם יש משהו ששווה לומר.