המסע להודו בלוג חינוך ביתי

[יוטי_בעיר*]

המסע להודו מתחיל בסן פרנסיסקו, עם ג'ט לג ופסח קרב ובא בו נחגוג את חירותינו .
הגענו לכאן מ יוטי מחנכת בבית בלונדון ואנו מתחילים פה מסע בן כמה חודשים מסביב לעולם שעיקרו יהיה בהודו.
אני אתאושש קצת מחילופי הזמנים ביום ואפרט יותר.
בנתים שיהיה חג שמח @}

דף בלוג
דף מוצנע

[אינדי_אנית*]

אוי איזה כיף לך!!!!!!!!!
בהצלחה. מחכה לשמוע.

[יהללוך_מלאכים*]

הי
אנחנו חזרנו מכמעט חודשיים בהודו עם 2 ילדים קטנים
מחכה לשמוע עוד

[יוטי_בעיר*]

יש משהו לא הגיוני כלל בחג שני של גלויות- אין שום סיבה שבעולם לחגוג אותו כיום.
הסיבה שניתנת היא שאולי בעתיד, כשיקום לו בית מקדש חדש, ייפול האינטרנט בדיוק בחגים, הטלביזיה תישבות ולעיתונים תהיה תאונה בדרכם לחנויות וכל מיני דוסלך יראי שמים לא ידעו מתי בדיוק החג נחגג בישראל, ואז, ליתר בטחון, הם יחגגו אותו גם ביום שאחרי.
ובכל זאת, סיבתו מטופשת ככל שתהיה, אנחנו חוגגים אותו.
בבית בו אני מתארחים ובקהילה סביבנו לא חוגגים חג שני, מסיבותיהם הם, אבל אנחנו בשלנו.
אין כמו לעשות דברים מגוחכים וחסרי הגיון בשביל להרגיש שאתה באמת משתדל לקיים את ההלכה.
אז הטיול בקליפורניה נפתח בכח רצון ואמונה.

א"כ אני נדהמת, כמה הכל נראה כמו בסרטים, כמה פעמים אמרתי את המשפט הזה פה מאז שהגעתי.
כמה הכל רחב ונוח, אפילו רחב מידי.
איזה ניגוד עצום זה לחיים שאנו מביאים לנו א"כ. תיכננו חודשים של פשטות בהודו ועכשיו אנחנו בארץ הבזבזנות. בארץ שמרגיש כאילו יש בה הכל.
אני פשוט נדהמת מזה, לא מאמינה שאני בתוך זה באמת ולא צופה במסך קולנוע.
נותנת לעצמי להנות, לא להיקשר לזה אלא רק להנות מהביקור פה. זה כל כך מקסים כשנהנים מהרגע.
כעבור זמן מה אני מתחילה להרגיש את הטיול, את הויברציות של המתח נרגעות ותחושת השלוה של החופשה מתפשטת לי בגוף ובמחשבות.
אנחנו בטיול, ולא משנה כמה יטחנו לי כולם בשכל שקשה לטייל עם ילדים וישאלו שוב ושוב מאיפה בא לי האומץ הזה לעשות טיול איתם, אני נהנית וטוב לי.

[ילדת_טבע*]

כולי קנאה, פחות על הארה"ב שבעניין אבל על הטיול עם הילדים, מאוד מקנאה. יומחד גם לנו זה יקרה, יומחד בטוח...
ולא משנה כמה יטחנו לי כולם בשכל שקשה לטייל עם ילדים וישאלו שוב ושוב מאיפה בא לי האומץ הזה לעשות טיול איתם, אני נהנית וטוב לי.
זה אותם אלו שלא מבינים איך אפשר להיות בבית עם ילדים? זה בטוח אותו הסוג. יש להם עוד כל מיני "קשה עם ילדים" כי להם באופן כללי "קשה עם ילדים" לא?
בכל אופן שימותו הקנאים.
<אבל לא אני>
המשך טיול מדהים.

[יוטי_בעיר*]

זה אותם אלו שלא מבינים איך אפשר להיות בבית עם ילדים? זה בטוח אותו הסוג. יש להם עוד כל מיני "קשה עם ילדים" כי להם באופן כללי "קשה עם ילדים" לא?
כן, זה בא באמת יחד.
טחנו לנו קצת את הראש על זה שהחינוך הביתי הוא בזבוז. כמה דריה מפסידה מזה, כמה היא מפסידה את כל מה שביה"ס נותן.
מזל שבעלי ואני שקולים בתורנויות , כל פעם אחד מתחמם אבל השני נשאר רגוע ומדבר לעניין,
אז כל פעם שנכנסים איתנו לדיון מהסוג הזה לפחות אחד מאיתנו מסביר הכל יפה ובהגיון.

בעלי קורא ספר על שיטות שכנוע (סתם להנאתו ) ומספר לי מידי פעם דברים מעניינים משם.
למשל על מחקר שנעשה על ילדים שהושיבו אותם בשתי קבוצות בחדרים שונים על כיסאות מול שולחנות ועל השולחנות הניחו צעצוע.
לקבוצה אחת אמרו לא לגעת בצעצוע ויצאו מהחדר ולקבוצה השניה אמרו לא לגעת בצעצוע ובטון מאיים הזהירו אותם שמשקיפים עליהם ושיזהרו. כל הילדים משתי הקבוצות לא נגעו בצעצוע.
כעבור מספר חודשים שיחקו כל הילדים משתי הקבוצות בחדר גדול מלא צעצועים שבינהם היו גם הצעצועים מהניסוי הראשון.
הילדים מהקבוצה שרק אמרו לה לא לגעת לא שיחקו בצעצוע ואילו הילדים מהקבוצה שעליה איימו כולם כאחד שיחקו בצעצוע הנ"ל.
המסקנה מהניסוי הייתה שהקבוצה הראשונה הפנימה את האיסור ואילו הקבוצה המאויימת דוקא "ניצלה" את ההזדמנות לפרוק עול.

אני יכולה לומר רק על עצמי שמאז שבעלי סיפר לי את זה הפסקתי לאיים על דריה .
אני יכולה גם לומר שזה מאד חיזק את דעתי החיובית על חינוך ביתי.
יש לי עוד מה לספר ולהוסיף על הספר המעניין שבעלי קרא ועל דעותי לגבי החינוך הביתי אבל עכשיו בוקר בקליפורניה ואני עומדת לצאת לטיול ארוך באיזה פארק מקסים , אז בפעם הבאה.

[או_רורה*]

כן, גם לנו אמרו את זה כשלקחנו את דרור בגיל שנה ושלוש לטיול במערב ארה"ב.
ואני אמרתי: מה שבאמת קשה זה להשאיר תינוק בארץ, או לחילופין לנסוע לפחות זמן...
ככה שעשיתי בעצם את הדבר הכי קל...

סן פרנסיסקו באמת מדהימה... סעו לסוסליטו, אם יש לכם זמן, יש מעבורת שמגיעה לשם בבוקר ואוספת בערב.

מעבר לזה קוראת ונהנית.

[יוטי_בעיר*]

נוסעים ליוסמטי פארק בקליפורניה.
משהו שנראה כמו ציור, שלא נראה אמיתי מרוב שהוא יפה.
נוסעים בלי עצירה כמעט, מנצלים שהילדים ישנים א"כ מאכילים אותם קרקרים למשוך עוד כמה שעות נסיעה.
ארה"ב היא ארץ שקל לטייל בה, על אחת כמה וכמה עם ילדים.
יש ויכוח קל על "מה אתה זוכר מטיולים עם ההורים שלך?" , המשפחה של בעלי מדגישה לי כל הזמן כמה ילדים גם ככה לא זוכרים כלום ושהטיולים לא באמת מעניינים אותם. אני כבר ראיתי במו עיני את הסברה הזאת מופרכת.
נסענו עם החמים שלי לשיט בן כמה ימים על התמז, דריה ואני, חודשיים לפני שהיא חגגה 3.
אז הם הרצו בפני כמה קשה לטייל עם ילדים (היה נפלא, היא מאד נהנתה) וכמה זה לא ישפיע עליה, ובכל זאת היא לא הפסיקה לדבר על השיט ועל סירות זמן רב א"כ ועוד הזכירה דברים שאפילו אני לא זכרתי.
ליום ההולדת ה-3 שלה, חודשים אחרי, היא ביקשה עוגה בצורת סירה.
אין ספק שזה עשה לה משהו.

אז מה אנחנו באמת זוכרים?
אני זוכרת נסיעות כדבר די מעיק אבל הטיול עצמו בטבע הוא נעים ונותן מקום רב לדמיון לרוץ.
הקטעים בהם מכריחים אותך להודות כמה הנוף יפה הם באמת קצת מציקים (את זה גם בעלי זוכר) אבל אם מספרים לך פה ושם על מה קרה פה או איזו ציפור זאת, זה יכול להיות מעניין.

אז אנחנו לא הכרחנו את דריה לומר שהנוף יפה וניסינו לתת לה להנות מהטיול בדרכה שלה.
אפילו לא נכנסנו לויכוח אם אכן יש גמדים ביער או לא, פשוט אמרנו שאנחנו לא יודעים אם יש או אין אבל אנחנו יודעים שיש דובים.

ביום האחרון נסענו לאגם מחוץ לשמורה ושטנו בסירת מנוע קטנטנה.
לאחר שהתרככה קצת והתרגלה לשיט הסכימה דריה לנהוג גם.
זה לא כל כך מסובך, המנוע הוא כמו של אופנוע- מין ידית שרק מסובבים, ואת אותה ידית מזיזים ימינה ושמאלה לכוון את הסירה.
אני לא יודעת אם היא תזכור את זה או לא, אבל מה שבטוח, היא תוכל תמיד לראות את זה בסרטון שצילמתי אני במצלמה הדיגיטלית ולומר בגאוה: "השטתי סירה בגיל 4 וחצי, וממש לא רע" .

ויותמי, יזכור או לא את הטיול, גדל והתפתח בצורה משמעותית.
הבגדים שלו קטנים עליו (והבאתי הרבה בגדים די גדולים, שיספיקו), יצאו לו שתי שיניים חדשות, עוד שתיים בדרך והוא התחיל לעשות כל מיני פעולות אחרנו שמקודם הוא לא עשה ולומר כמה דברים שנשמעים כמו מילים.
מה שהטיול הזה עושה לו...

http://img412.imageshack.us/img412/9153/picture101q.jpg]יוסמיטי[/img] פארק

[יוטי_בעיר*]

טסנו לבוסטון ואיתנו השמש ומזג האויר האביבי-קיצי החמים.
הנופים מדהימים!
המשפחה שלנו שאנחנו מתארחים אצלה מקסימה אותנו ועושה לנו טוב על הלב.
הילדים שלי בעננים. לדריה יש ילדים בגילה שמעסיקים אותה בלי סוף וכולם מכרכרים באהבה סביב יותם.
כמו בכל מקום חדש שהגענו אליו הוא שובת רעב ונדבק אלי לציצי כל היום. על שביתת פשפושים אין מה לדבר, אני צריכה שם אחר לזה כי זה הרבה יותר חמור (אני כבר מתגעגעת לשביתות). למרות הכל אין ספק שטוב לו פה ושהוא נהנה מחברת הילדים סביבו.

הילדים שלי סופגים וסופגים ומתפתחים יום יום.
שניהם פתאום נראים לי בוגרים הרבה יותר. היא מתנהגת אחרת, עושה דברים אחרת. לדוגמא, היא קופצת על רגל אחת, מה שניסתה והתאמנה זמן רב לעשות, עכשיו פתאום הצליחה.
זאת רק דוגמא קטנה ויש עוד...היא מדברת אחרת, משחקת אחרת... היא פתאום גדלה ככה סתם.

הוא מדבר- אומר תודה בכל פעם שהוא נותן משהו למישהו (כי זה מה שאומרים לו בד"כ באותו הרגע) או עושה לא עם הראש ואומר "לא אוסה" [לא רוצה] כשנותנים לא משהו שהוא לא רוצה בו.
מלבד זה, כל דבר שאומרים לו הוא מנסה לומר, יוצא לו משהו שנשמע כמו הד של זה אבל ברור שזה מה שהוא ניסה להגיד.
תוסיפו לשני הבלונדים האלה את השיזוף הקליפורני היפה ואת הרוגע שהם ספגו מההורים שלהם בחופשה וקבלו אותם, ילדי הפרסומת לחינוך הביתי .

<חיבת לזוז לישון, יש שיט לאוקינוס על הבקר לראות לויתנים>

[יוטי_בעיר*]

אנחנו נוסעים לראות לויתנים.
מצליחים לקום מוקדם בבקר, לארגן את הילדים ולצאת שעה ו-52 דקות לפני השיט לאוקינוס שזה איחור של 8 דקות בלבד מהזמן המתוכנן.
יש לנו קצת פקקים בדרך לבוסטון ומשם חותכים ישר לנמל.
בנמל אנחנו עולים על אניה שתפליג כשעה מחוף בוסטון אל תוך האוקינוס האטלנטי, שם מתגוררים בעונה זו להקה של לויתנים.
החברות שמקיימות את השיט הזה וחבורות הלויתנים מכירים זה את זה ושוררת ביניהם ידידות.
הם גם מזהים אותם וקוראים להם בשמותיהם שניתנו להם זה מכבר.
השיט מתחיל ומהר מאד אנחנו (ההורים, לא הילדים) חוטפים את מחלת הים של חיינו.
ירוקים כזוקוני בשל וטרי אנחנו מדדים מהסיפון האחורי אל תוך בטן האוניה לשבת על ספסלים נוחים, שם נוכל לשקול היטב את צעדינו אל עבר איזו הקאה נכבדת, אם תבוא עלינו לטובה.
לא, זה לא פשוט לחטוף בחילה וסחרחורת באמצע הים כשעוד שעות של הפלגה לפניך ושני ילדים בריאים לחלוטין.
ולא רק בריאים אלא גם נמרצים הרוצים לרוץ ולהשתולל, אלא שהאניה עולה ויורדת ומתנדנדת מצד לצד ומונעת מהם בדרכה שלה מלרוץ הרבה מבלי ליפול, ועם כל הנפילות, אנחנו ההורים, ירוקים ככל שנהיה, נדרשים פה לעזרה.
לא, לא אוכל לומר שזאת הפלגה קלה.

כעבור שעה קלה אני מגלה שעל הסיפון בחוץ ברוח הנושבת והאויר הצח, הבחילה קלה יותר.
כעבור עוד זמן קצר האניה מאיטה ואני שומעת את הברמנית מבטן האניה קוראת- "בטח הגענו ללויתן".
רגע, רגע, זה עדין לא פשוט. צריך להסתכל טוב טוב מסביב בים הרחב ולחפש...הנה הוא! שם...משפריץ מים. דריה מקפצת לידי: "איפה? איפה?" שם! שם!, נו, דריה, את לא רואה את המים שקופצים שם למעלה?
אל דאגה, עוד דקות מספר והם מתקרבים אלינו, שוחים לידינו, לפעמים צוללים ומרימים זנב, נעלמים לכמה דקות וחוזרים שוב.
כל זמן שנשהה שם הם יבואו לומר שלום.

כשעה הם מכרכרים מסביבנו, הולכים וחוזרים ושוב הולכים ושוב חוזרים. רק רואים אותם בתוך המים ומתוכם עולה זרנוק של מים קל למעלה. כשהם שוחים רואים את הגב השחור שלהם צף על פני המים וכשהם צוללים הם מקמרים את הגב מחוץ למים ואם הם מתאמצים קצת הם מניפים לבסוף את הזנב הגדול שלהם מעלה לפני שהם יורדים לעומק.
המראה מלבב, בשביל זה אפילו שווה להקיא.
לבסוף זה נגמר ואנו מסתובבים וחוזרים לבוסטון. חולים וירוקים אך מרוצים מאד.

[טליה_טקאוקה*]

@}

[יוטי_בעיר*]

עוד חזרנו לבוסטון ולקחנו ריקשה אופנים, עלינו עליה כולנו, קיפלנו את העגלה מתחת לרגלים ונסענו בחמסין שבמקרה היה לרובע האיטלקי לסיבוב.
יפה בוסטון מאד. בחורף קר שם מאד, יכול להיות אפילו 20- מעלות. שלג שיורד נשאר ונשאר ואינו נמס זמן רב בגלל הקור המתמיד. באביב, אחרי שהכל מפשיר, הכל ירוק ויפה. בעונה הזו פורחים ומלבלבים העצים בשלל צבעים והרבה מים זורמים בנהר הראשי והנחלים מסביב.
העירה בה התארחנו נמצאת ליד בוסטון ובנויה כמו בתוך יער.
זה הזמן שבו היינו וזה הזמן הכי יפה של השנה.
היינו נשארים שם עוד, באמת שהצטערנו לעזוב.
הצטערנו לעזוב את הילדים המקסימים ואת המקום היפה ובלב כבד חזרנו לסופשבוע בלונדון.
הטיול שלנו מלא בפרידות , זה חלק מהנדודים, חלק מהחיים שלנו כרגע.

[רחל_ברמן*]

איזה כיף הבלוג הזה

[יוטי_בעיר*]

בלונדון החלטנו שדי, אנחנו מפסיקים להתבעס ונהנים משהותנו כאן. זה מה שיש לנו עכשיו ונחיה עם זה בסבבה.
אנחנו מתארחים אצל נשיאת בית הכנסת שלנו ובעלה. זוג אמיד ונחמד שמכיר אותנו טוב מבית הכנסת ופתח בפנינו את דלת ביתו.
מוזר להיות תייר בלונדון. אנחנו רק מספר רחובות מהבית בו גרנו, פוגשים ברחוב אנשים מוכרים, מוזמנים לארוחות בשבת אצל חברים אצלם נהגנו לאכול בשבתות או להזמין אלינו. הכל מוכר, הכל רגיל, אפילו לחצות את הכביש ולהסתכל קודם ימינה וא"כ שמאלה מסתדר לי בטבעיות ובכל זאת- זה לא הבית. אני תיירת פה עכשיו וטוב לי עם זה. בלי דאגות לשבת או בכלל, לבית, לחיים. אני בחופשה.

אנחנו תיירים אז נסענו ל- London Eye , הגלגל הענק שעולים בו בתוך תאים שקופים שתוליים עליו וצופים על העיר מלמעלה למעלה. תיירותי מאד ומעולם לא היינו שם. מנצלים את הבקר בשביל זה, לא להפריע למארחת שלנו להתארגן לשבת. א"כ פוגשים חברים וחברים של דריה, א"כ כל מה שנשאר זה רק להתקלח ולקבל את השבת.

קצת עייפות של ג'ט לג, קצת ילדים מג'וננים, קצת חששות לפני הטיסה הארוכה ביום ראשון וקצת מחשבות לפני הודו...
תהיה שבת מעניינת. שתעבור בשלום.

[יוטי_בעיר*]

עם כל קפיצות ההתפתחות של יותם הוא החל לפתע לבקש ללכת לשירותים.
פתאום ככה, בין כל השביתות שלו וסרבנות השירותים\סיר\עמידה במקלחת\בחוץ\כל תנוחת פשפוש שקיימת בעולם הוא לוקח אותי ומושך אותי לפעמים כשהוא צריך וכמו שכשהוא מושך לי בחולצה (גם זה חדש) אני מבינה שהוא רוצה לינוק, ככה אני מבינה שהוא רוצה ללכת לשירותים, ואכן אלו כמעט הפעמים היחידות בהן הוא מוכן לשבת להתפשפש.
לא, מרפי לא מפחיד אותי, אני כבר יודעת שמה שלא יהיה זה בסוף מסתדר בחזרה וגם עכשיו הוא מבקש רק מידי פעם ורוב הזמן אנחנו בשביתה עם המון פספוסים.
טוב, מסכן קטן, הוא כבר כמעט חודש עם חד פעמי ועובר מחוזות, בתים ושעות כל הזמן. אפשר להבין אותו.

<המפושפש הקטן בן 13 חודשים>

[יוטי_בעיר*]

בבוסטון הבנתי שתחושת הבטן שלי לגבי זה שלדריה אין מספיק חברה היא נכונה.
היא מאד נהנתה עם קרובי המשפחה הצעירים שם ולמדה מהם הרבה משחקים כמו "קלאס" ו"אחת שתיים שלש דג מלוח" (שאני לתומי חשבתי שהיא קטנה מידי בשביל זה) אבל בעיקר למדה, כעבור כמה ימים, שהם לא עושים כל מה שהיא דורשת שיעשו ושעליה לותר לפעמים.
מחסור בחברה זה משהו שמפריע לי בחינוך הביתי ואני מרגישה שהוא מפריע לדריה. עם יד על הלב, אני אותר על חינוך ביתי אם תחסר לה חברה. כשנגיע לישראל אני מקוה לראות בחודשים הראשונים איך מסתדר לנו הענין החברתי ואז לשקול את מעשי בהמשך.

בנתים בביקור הזה בלונדון בכל יום היא פגשה חבר או חברה אחד לפחות.
היה לה כיף, היא אפילו סיפרה את זה לסבתות בטלפון (היא בד"כ עושה טובה כשהיא מספרת מה עובר עליה). כבר בדרך ללונדון היא אמרה לי שעוצרים רק לבקר חברים לפני הטיסה להודו. זאת גם דרך להסתכל על העצירה שלנו פה.

מחר בערב עוזבים את לונדון וממשיכים במסע.

[יוטי_בעיר*]

נחתנו בהודו, ועוד איזו נחיתה...
אני לא מאמינה שחזרתי לכאן, אני עוד יותר לא מאמינה שהבאתי את הילדים לפה!
חם ולח וההודים האלה לא מבינים מה רוצים מהחיים שלהם. לוקחים אותנו למונית בשדה תעופה ו-5 הודים מנסים להנדס ולהרכיב את המזודות שלנו כשפתאום בעלי מעיר שיש במונית רק 3 מקומות ישיבה ואילו אנחנו 4 נפשות.
טוב, אז מתחילים הכל מחדש, פותחים ספסל מאחורה ומעמיסים את המזודות על הגג. הם נראים כמו הבדיחה על 5 אנשים שמחליפים מנורה. אולי הבדיחה הזאת בכלל התחילה בתור 5 הודים שמעמיסים מזודה על גג של מכונית והתגלגלה למשהו אחר.

דלהי, עיר עמוסה, ענן מכסה אותה וצובע אותה קצת באפור, הכבישים עמוסים ולא ברור מי נוסע באיזה צד ולאיזה כיוון, אין מדרכות, הרבה דוכנים בצידי הדרכים, הרבה אבק ומונסון כל כמה שעות שמנקה אותו לקצת זמן. ריחות חריפים עומדים באויר. צריך להתרגל, זה לא משהו שמעכלים מיד.

מגיעים למלון ומתמוטטים. הטיסה והנחיתה עייפו אותנו מאד. הלחות והחום תורמים לעייפות ואנחנו נרדמים כולנו.
קמים אחה"צ בכוחות מחודשים, מארגנים לנו נסיעה לאגרה ליום למחרת ויוצאים להסתובב בעיר.
הרבה השתנה בדלהי מאד שבביקרתי בה, לפני 10 שנים והעיקרי מביניהם זה שאין פרות משוטטות חופשיות. חוץ מזה יש בתי קפה נחמדים, רכבת תחתית, אנשים עם בגדים מודרנים ברחוב- אפילו נשים בגופיות. רואים את ההבדל.
עם זאת, הרבה נראה בדיוק כמו מימים ימימה: הדוכנים בצידי הרחוב, הבלאגן ברחוב, הצפצופים ללא הפסקה מכל פינה. לבעלי זה מאד מזכיר את בני ברק ואת הילדים שלי זה מרתק. אנחנו לוקחים ריקשה לאיזור ה GREEN PALACE והם שניהם מביטים לכל עבר בעיניים פעורות לרוחה.

אחרי ארוחת ערב הודית טובה וחריפה בהתאם אנחנו חוזרים למלון וחושבים להתקלח. אין מים חמים זורמים במקלחת, אנחנו מתקשרים לקבלה וכעבור חצי שעה הם שולחים לנו דלי עם מים רותחים, רק לערבב בו מים קרים והרי לכם מקלחת של מלכים.
ברוכים הבאים להודו.

[ירושלמית_מבחירה*]

איזה כיף לשמוע שנחתתם.. מזכיר נשכחות את הנסיעה שלנו לפני שנתיים. אני חושבת שהנחיתה שלנו בדלהי היתה קצת יותר טראומטית, עם נסיעה אימתנית משדה התעופה שהזכירה את אוקטופוסי של ג'יימס בונד יותר מכל דבר אחר (ולא שעישעה אותי בכלל). בפעם השנייה שלנו בדלהי (קצת לפני החזרה ארצה) גרנו ב"מנג'ו קה טילה" הרובע הטיבטי. זה מקום מקסים, שקט, ללא דריסת רגל לפרות עם טיבטים שמגלגלים מחרוזות תפילה וקצת אויר אחר. אני מאוד ממליצה כביקור של יום או שהייה יותר ארוכה, זה דורש נסיעת ריקשה בשילוב עם נסיעה ברכבת התחתית (שהיא חוויה בפני עצמה, במיוחד למגיעים מלונדון). שתהיה התחלה טובה וקלה
ואגב מקלחות בבאקט, אנחנו פשוט היינו מכניסים את הילדים לדלי חצי חם חצי קר בתור אמבטיה (אחד אחד כמובן ודי בצפיפות) אבל הם אהבו את זה נורא
הייתי מעלה תמונה אם היה לי מושג איך..
לאן אתם ממשיכים אחרי דלהי?

ואפרופו
אני עוד יותר לא מאמינה שהבאתי את הילדים לפה!
זו מחשבה שבטח תחזור שוב ושוב בחודשים הקרובים, ועדיין יהיה מאוד כיף. זה נראה לי חלק אינהרנטי מהעניין..

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הי היוטי.
מכיוון שגם אני הייתי בהודו לפני עשור, אשמח מאוד לעדכונים, תזכורות וחוויות שוטפות..
ספרי ספרי.
<נקודות הצמאה לקצת שיכחה ורומנטיקה>

[קן_לציפור*]

מכיוון שגם אני הייתי בהודו לפני עשור, אשמח מאוד לעדכונים, תזכורות וחוויות שוטפות
גם אני, גם אני...

[נ_ע_מ_ה*]

גם אני אשמח לקרוא עוד חוויות
ו-לא,אני טרם הייתי בהודו..
מחכה להזדמנות לטיול עם הילדים,כשיגדלו מעט
ספרי.

יום נעים
נעמה

[יער_נורווגי*]

איזה כיף לכם.
טיילנו 3 חודשים עם שני בני 4 בארה"ב, וגם אותנו אפאחד לא הבין-מה תעשו איתם כל הזמן הזה? כאילו דא? מה אני בדיוק אמורה לעשות איתם? הם מטיילים/משחקים/מתעניינים/משתעממים כמו בכל מקום אחר. רק בנוף יותר יפה (אח, יוסמיטי...) ועם אבא ואמא כל הזמן (עד אז היו בעיקר איתי, אבא היה עבד הייטק. בעצם גם היום). יש לי מה לומר בעניני חברה לילדים אבל זה הבלוג שלך, לא רוצה להפריע... אני אקנא לי פה בצד בשקט...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

יא...איזה מבעס שאין פרות חופשיות...לאן הן נעלמו???
ומה זה הבתי קפה האלו???
אנחנו משתעשעים ברעיון לנסוע שוב בקיץ (לא היינו עם ילדים) ואני מה זה מפחדת להגיע לדרמסאללה ולראות שהיא הפכה לעיר!!

[הרגע_שלפני*]

יא...איזה מבעס שאין פרות חופשיות...לאן הן נעלמו???
מענין, כשהייתי לפני שנתיים דווקא כן היו בדלהי (לא בכיכר המדינה שלהם ששכחתי את שמה אבל כן בשווקים)

הרכבת התחתית באמת מגניבה. אבל היא נותנת הרגשה של מערב לכן זה טוב לסוף הטיול

[יוטי_בעיר*]

יש לי מה לומר בעניני חברה לילדים אבל זה הבלוג שלך, לא רוצה להפריע... אני אקנא לי פה בצד בשקט...
למה לא? תגידי תגידי, מעניין אותי מאד מאד.


ומה זה הבתי קפה האלו???
טוב, זה עדין הודו, את יודעת... זה כמו הקוקה קולה פה והקוקה קולה בעולם הרגיל.

אין לי זמן עכשיו, אבל בקרוב אשוב. בקרוב.

[יוטי_בעיר*]

יום אחרי שנחתנו בדלהי נסענו במונית גדולה לאגרה.
הדרך עמוסה ומלאה בסטואציות- כל הזמן קורים בה דברים והרבה.
האנגלים השאירו פה את חותמם ותיאורתית נוהגים פה בצד שמאל. אבל בשטח לא ברור מי נוסע איפה.
גם היום, כשכבר יש כבישים ראשיים עם חומת הפרדה ביניהם יכול פתאום להופיע בנתיב המהיר כלי רכב הנוסע נגד כיוון התנועה.
הכבישים המרכזיים אמנם כבר אינם מלאים בבורות אבל מדרכות עוד אין וגם הנתיבים לרוב אינם מסומנים וזאת בגלל שבשעת הצורך הם מתרחבים או מתכווצים. אם יהיה פקק, למשל, תמיד "יפתחו" עוד עמה נתיבים. בעצם, גם כשהם מסומנים הנהגים יכולים להחליט שעכשיו מתאימים 5 נתיבים למרות שמסומנים רק 3.

אחר כך יש את הריקשות, כלי הרכב הקטנים הללו שנראים כמו טוסטוס עם ספסל אחורי. חשבתם פעם כמה אנשים יכולים להיכנס בדבר כזה? תופתעו לגלות. אנחנו הופתענו כל הדרך שוב ושוב מחדש.
אפשר לדחוף כמה הודים מקדימה על יד הנהג ואז עוד כמה בספסל, כמה מולם- בינם ובין הנהג, עוד כמה מאחורה בחוץ עוד שניים עומדים כל אחד בדלת אחת לשמור על שיווי משקל ועוד שלשה על הגג. לכמה הגעתם כבר בספירה?

ההודים מצפצפים כל הזמן בכביש. הצפצוף בשבילם הוא שפה, הם אומרים "אני עוקף", "אל תפריע לי" , "הייתי פה קודם", "תודה רבה", "מה שלומך?" , "יש לי צפצפה חדשה", "כמה היא עלתה לך?" , "תכין לי צ'אי עם שני סוכר" ובטח עוד הרבה דברים שמעניינים בעיקר את ההודים (כמו כמה נגמר במשחק קריקט האחרון מול פקיסטן) אבל לא מעניין אף אחד אחר כמעט בעולם.
לכן זה לא מקרה בכלל שכל הזמן (אבל כל הזמן) הם מצפצפים בכביש.

עכשיו יש את הרוכלים בצמתים: שרשרות ועדיים, פלחי קוקוסים, בננות, שקיות מלאות מים, מברשות לכביסה ביד ומגנטים למקרר של הטאג' מאהל. מה לא נמכר בצמת? עוברים בין המכוניות שעוצרות בצמת ומוכרים את מרכולתם. כשהם מבחינים בשני הילדים ,הכל כך זרים בהודו, בוהים בהם בתימהון בעיניהם הכחולות מתוך המכונית, מקיפים אותנו המוני הרוכלים מסביב לאוטו ומנסים למכור להם את מרכולתם ולשעשע אותם בו זמנית. או שמא "גוד פרייס" זה הדבר היחיד שהם יודעים לומר באנגלית והם חושבים שילדיי ישמחו לשמוע שפה מוכרת.
ילדיי בוהים בהם בתימהון, במחזה המופלא הזה.
זה בעצם מחזה מופלא לשני הצדדים. אנחנו כמו נוסעים במכונית בספארי בג'ונגל, בוהים במראות סביב והמקומיים מביטים בנו כמו בכלוב בגן חיות.

יש עוד הרבה מה לספר על המראות בדרכים בהודו, אי אפשר לתפוס את הכל או לזכור את כל המראות, זה בכלל לא פשוט כי יש כל כך הרבה. כל כך הרבה אנשים ואנשים בכל מקום והכל כל הזמן קורה.
ואנחנו נוסעים ונוסעים לנו מדלהי לאגרה ומגיעים לקראת ערב, בדיוק לשעת דמדומים יפה לטאג' מאהל.

זאת הפעם השניה שלי שם ואני שוב נזכרת ומבינה מדוע זה אחד משבעת פלאי עולם. הסיפור כולל כרגיל, כמו בכל פלא תבל, איזה שליט אכזר ומשוגע עם אלפי אנשים שעובדים קשה והרבה יותר אנשים שמשלמים על זה, על מנת לבנות איזה מבנה גדול ומפואר.
אז זה הטאג' מאהל, קבר שהמשוגע עשה לאשתו שאהב כל כך. 22 שנים לקח לבנות אותו, כספי כל הממלכה הלכו על זה וכשהתפנה לבנות מבנה תואם, אבל שחור, מולו בשביל עצמו כלאו אותו ילדיו בחדר מול הטאג' מאהל, שם נשאר עד סוף ימיו.

את הלילה אנחנו מעבירים באגרה וא"כ עוד מעברים יומיים של נסיעה ארוכה ומתישה למקלוד גנג' שבהימליה.
להסתכל על הדרך זה כמו לצפות במשחק מחשב, אם זה לא מפחיד זה מסחרר ולהיפך.
עוצרים במסעדות מקומיות פשוטות בדרך רק כשממש צריך ומשתדלים לעצור כמה שפחות כדי שתיגמר הנסיעה הזאת כמה שיותר מהר.
לבסוף אנחנו מגיעים למחוז חפצנו ואני נופלת למשכב, מקיאה כל הלילה ולמחרת היום, קודחת מחום ותשושה כולי, אני לא יוצאת מהמיטה.
שנים עוד חלמתי בלילות על ההרים הקסומים הללו. רציתי כל כך לחזור ולבקר בהם שוב, לא בהודו עצמה כמו בהימליה. עכשיו, 11 שנים אחרי, אני שוב פה וביום הראשון שלי בהרים אני בכלל לא חושבת שאני רוצה בכלל להיות כאן ...

[קן_לציפור*]

אני שוב פה וביום הראשון שלי בהרים אני בכלל לא חושבת שאני רוצה בכלל להיות כאן
כל כך מכירה. להגיע למקום שהגעגוע והכמיהה אליו עזים.
ואז... אז מבינים שהגעגועים הם למשהו שהוא מעבר למקום. כן, גם להימאליה, גם לאויר, גם לאנשים... אבל גם למי שאני הייתי שם, בתקופה הזו...
פתאום - אני אחרת, שגדלה, עברה כמה דברים, לא בטוח שרוצה להיות במקום הזה.
נראה לי שאחרי שתתאוששי תתאהבי שוב.

או שלא. לא נורא. יש מקומות מקסימים אחרים. אולי תגורו בכפר מעל? (שכחתי את שמו, לא יאמן...)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אילו תאורים מדוייקים, תענוג @}
לגבי הכבישים ובכלל ההודים- יש משהו מעורר כבוד בסדר הכאוטי שלהם.
ביכולת שלהם להסתדר תוך הפרה מתמדת של החוקים, של הקווים, של ההגיון.
הם נותנים תחושה שהם דמוקרטים על סף האנרכיסטים - לא בדיעותיהם אלא במהותם.
וזו סיבה טובה לרצות, שאם כבר תתחלף יום אחד המעצמה העולמית שזו לא תהיה סין אלא...הודו.

אין על הודו! היא מעייפת ומחיה בו זמנית ועוד הרבה דברים בו זמנית.
אני כל הזמן הסתובבתי פעורת פה ואמרתי להודים - אתם לא יודעים, אבל אתם בגן עדן.
מחכה לשמוע ממך עוד.
תבלו @}

[יער_נורווגי*]

בקצרה ממש, כי כל רגע מישהו פה קוטע אותי לטובת שאלה אחרת, גמני נתקלתי בבעיית החברה לראשונה בטיול שלנו. בפעם הראשונה ראיתי בצורה ברורה שאכן יש צורך חברתי. אולי זה אפילו בלט לי יותר כי יש לי תאומים וראיתי כמה הם תלויים זה בזה מבחינה חברתית, כמה קשה להם כשאחד לא זמין. הם ניסו לתקשר עם ילדים אחרים אבל מחסום השפה לא איפשר זאת, וגם לא פגשנו כמעט ילדים.
כשחזרנו הביתה הם עשו קפיצה-לפחות בראייה שלי-ביכולת שלהם לשחק עם ילדים, בעיקר הבת שלי שהיתה ילדה מאד סגורה. לבן שלי היה יותר קל תמיד (אגב, היום זה הפוך. היא ילדה מאד פופולארית , זמינה, פתוחה ומתקרבת והוא מתבודד...).
טוב זה ממש על רגל אחת . המשך יבוא

[יוטי_בעיר*]

קוקה קולה תוצרת הודו מסדרת את עניניי הבטן שלי ולאט לאט במהלך השבת אני חוזרת לעצמי.
א"כ אנחנו עוברים ממקלוד גנג' לבאגסו, כפר הודי קטן ליד, ומתחילים להתרגל למקום.
לי זה מאד לא קל. זה כפר מאד מתויר ויותר ממחצית התיירים הם ישראלים. זה נוגד את התמונה היפה של שקט בהרים שציירתי לעצמי בראש לפני שבאנו לכאן.
בנוסף, קשה לנו למצוא בית שקט ונוח. הכל מלא בגסטהאוסים וכולם מלאים.
הכל בחיים הרי יחסי. יהיה מי שהודו בשבילו זה הרחק מתחומי הקידמה ויהיה מי שתכביד עליו הקידמה שהגיעה כה מהר לפינות נידחות בהודו.
כך או כך המקום כשלעצמו הוא אותו המקום רק אחד רואה בו את מה שנוח לו (או מה שמפריע לו מצד שני).

אז אני מרגישה חנוקה בתיירים בימים הראשונים, אבל במחשבה שניה, רציתי מקום עם שירותים רפואיים סבירים לילדים, אינטרנט זמין לי ולבעלי (כל אחד מאיתנו צריך את זה לעסקיו) וחברה לדריה. פה יש את כל זה, במיוחד החברה לדריה כי היא כבר התחברה עם שתי ילדות ישראליות. מכיוון שאנחנו בטוחים שזה חשוב מאד בשבילה זה סוגר כרגע את ההחלטה שלנו בנושא- אנחנו נשארים כאן.

[יוטי_בעיר*]

דריה ואני יושבות בצ'אי-שופ בהרים לאכול צהרים.
בפתח עליון בקיר מולנו קבעו זוג פשושים את ביתם. האב והאם עפים הלוך ושוב ללא הפסקה, מביאים מזון לגוזלים בקן.
אנחנו לא רואות את הגוזלים אבל שומעות את קול ציוצם.
דריה נפעמת מהמחזה.
דריה: "הם אומרים [עוברת לקול דקיק] אוכל! אוכל! אנחנו רוצים אוכל!"
חושבת כמה שניות ואז מוסיפה:
"אבל הם אומרים את זה בהודית כי הם ציפורים הודיות"

[מי_מה*]

טוב, באופן לגמרי אנוכי, אני שמחה שיש לכם אינטרנט. מבחינתי, בחרתם מצוין.
תודה שאת משתפת.

[קיקה*]

הי.
עבר הרבה זמן ולא כתבת.
מה שלומכם?
מחכה להמשך.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כניראה שיוטי עסוקה ב....לחוות (-:

[נ_ע_מ_ה*]

היי

אם במקרה במקרה את מציצה כאן
אשמח לדבר איתך במייל weiss.naama@gmail.קום

תודה

[יוטי*]

עבר הרבה זמן ולא כתבת
נכון . אני ממש מנותקת מהעולם הוירטואלי, חסרת אינטרנט וגרה רחוק מאינטרנט קפה.
כן, ככה זה עכשיו, אני גרה לי ביער. לא מבודדת אמנם אבל חסרת אמצעים בסיסיים שהיו לי כה ברורים וחלק מהחיים עד כה.
יש לי המון לספר על מה עובר עלינו בחיינו פה. אני מקוה לכתוב על כך בקרוב.
בנתים רק אכתוב שאנחנו בכפר קטן ליד מקלוד גנג', העירה הטיבטית בה מתגורר הדאלי למה ומרכז הטיבטים הגולים, על רכס ההימליה.
אנחנו חיים בגסט האוס נחמד בחדרים פשוטים. יש לנו מטבח קטן ובסיסי משלנו שנותן לנו תחושה של בית אמיתי. אנחנו מיודדים מאד עם המקומיים ועם המטיילים הכה מעניינים שבאים והולכים כל הזמן.
האיזור הזה מושך אליו אנשים מאד רוחניים או כאלה שמחפשים רוחניות בעיקר בגלל האפשרויות ללמוד פה כה הרבה מהטיבטים בודהיזם ומדיטציה או מההודים שבעקבות הביקוש פתחו מרכזיים ללימוד איור ודה ויוגה.
יש פה הרבה לטייל והרבה ללמוד. ככל שעובר הזמן אנחנו מרגישים שייכים יותר ויותר ומשילים מעצמנו שכבות של מתח מהחיים במערביים.
באמת שיש לי הרבה לספר אך עכשיו אין לי זמן, עוד קבעתי הערב עם ישראלי אחד להתאמן על בעלי במסאג' טיבטי שלמדנו.
אני באמת מקוה לכתוב עוד בקרוב.

תודה על ההתענינות, שמחה לראות שלא שכחתם אותי .

[יוטי_בעיר*]

ליותם יש דרך מעניינת להתחיל עם בחורות , כשהוא מבחין בבחורה צעירה ונאה בקרבתו הוא מתחיל לקרוא לה בקריאות "הו הו" שמתגברות ומתחזקות במידה והיא לא שמה לב אליו.
כשהיא כבר מבחינה בו הוא משתתק ואז מחייך חיוך ביישן, מטה את ראשו הצידה ולמטה מה שנותן לו מראה של תינוק נבוך ותמים.
הבחורה, כמובן, "נדלקת" עליו כשהיא רואה אותו ככה והוא מיד מקבל תשומת לב מלאה.

לשודית היפיפיה כחולת העינים עם שיערות הזהב מהגסט האוס לידנו הוא כלל לא היה צריך לעשות תרגילים. היא בכלל זו שהתחילה איתו כשהגישה לו יום אחד פרח מבעד לגדר.
הוא חייך את חיוכו הביישן ומיד א"כ רץ שמח ונלהב והטביע את הפרח בדלי הכביסה.
בתמורה הוא זרק לה מזלג, שעון מעורר, טושים של דריה ואת הסנדלים שלו בידיעה שהיא תחזיר לו את החפצים בצירוף חיוך מקסים.
תוך כמה ימים הילדים כבר יושבים איתה ועם שותפתה לטיול בחצר הגסט האוס שלהן, יותם חוקר את הצמחים והאבנים ודריה מציירת איתן או עושה מתיחות וכמה תרגילי יוגה עם מטייל ישראלי אחר.
זו הקלה עצומה לא להיות המפעיל היחיד של הילדים שלך כל היום. בניגוד למסגרת של גן או בי"ס, אתה נמצא בקרבתם במידה והם יצטרכו.
בהודו קל להגיע למצב כזה: לכולם יש זמן, אין עבודה מלחיצה, אין הרבה דברים להספיק, אפשר שעות על גבי שעות לשבת בחצר לנגן יחד ולשחק עם הילדים, לתת לאמא שלהם לכתוב קצת במחשב שלה- כמו ברגעים אלה ממש.
כולם נהנים מהסידור הזה.

ואם כבר הזכרתי גן, אז דריה הולכת לגן. לא גן הודי אלא ישראלי שהמשפחה מרובת הילדים של אלו שמחזיקים את הבית חב"ד פה יצרו בשביל הילדים הצעירים שלהם.
בכיתת הגן שלה יש שני ילדים, אח ואחות, בערך בגילה.
היא נמצאת שם 3 ימים בשבוע מה ש"מסדר" לה ימים שבהם היא נמצאת עם ילדים. זה מוריד ממני בעיקר את תחושת הכבדות שעלי לדאוג לה לחברת ילדים.
חוץ מזה, היא מכירה כבר את ילדי המשפחה וכיף לה איתם כך שהכל נעשה לפי רצונה.

בבקר יום ראשון היא שואלת אותי אם היא הולכת לגן.
"היום זה יום חופש?"
"לא, פשוט את הולכת רק בימי שלישי, רביעי וחמישי"
"אני לא הולכת לגן רק בשבת ובחופש וביום ששי" היא מסבירה לי.
אני מנסה להתחכם:
"אז ראשון ושני הם ימי חופש ושלישי, רביעי וחמישי את הולכת לגן"
"אז זהו" היא מסבירה לי בנימה מנצחת "היום זה יום חופש!"

[יוטי_בעיר*]

נארש ג'י מלמד אותי להכין ג'פטי , פיתה דקה ועגולה המזכירה פיתה בדווית רק קטנה יותר.
אני מביאה למטבח הגסט האוס אתה מחבת הג'פטי החדשה שלי שקניתי בדרמסלה, מחבת שטוחה ללא דפנות.
נארש הוא בחור הודי יפה, פיקח ורגוע. הוא למד בבי"ס קרוא וכתוב ואז הוריו הוציאו אותו על מנת שיעזור להם במשק.
הוא גר ועובד בגסט האוס כל הזמן מלבד יום בשבוע בו הוא נוסע לבקר את משפחתו.
בזמן שיותם מוריד בשיטתיות סירים, מחבתות וקערות מתכת ממדף הכלים הנמוך במטבח אל הרצפה, נארש כורע על הרצפה ליד קערה ומנפה קמח. א"כ הוא מוסיף אט אט מים ובתנועות אציליות הוא יוצר עיסה. כשיותם ניגש אליו מידי פעם לבחון את מעשיו הוא מחייך אליו בטוב לב ומרים את הקערה מהרצפה רק בכדי שלא יגע בבצק. יותם כלל לא מפריע לו, הוא שמח מכך שהוא נוכח בחדר.
לבסוף הבצק מוכן והוא ניגש להכין את הפיתות. במיומנות רבה הוא מכין אותן אחת אחת תוך כדי הסברים.
now you try
הוא אומר לי.
אנחנו לוקחים חתיכת בצק ונארש עושה ממנה עיגול מושלם. לי היא יוצאת עם כל מיני חריצים בצדדים.
א"כ בעזרת האצבעות הוא יוצר עיגול שטוח, טובל בקערת קמח ואז מניח על משטח העבודה ועם מערוך עובר ומשטח תוך כדי תנועות סיבוביות. הפיתה מסתובבת תחת המערוך ונשארת עגולה בצורה ממש מושלמת.
אני לא מצליחה ליצור את הסיבוב הזה והפיתה שלי נראית די מרובעת. נארש מחיך בחביבות ומתקן אותה.
א"כ הוא לוקח את הפיתה ומניף אותה מיד ליד. הפיתה שלו גדלה בכל פעם שהיא עוברת ליד השניה.
אני מניפה אותה מיד ליד ושום שינוי לא חל בפיתה שלי.
לבסוף הוא מעיף את הפיתה על המחבת והפיתה מתישבת עליה ישרה. כשאני כמובן עושה את זה הפיתה שלי מתקמטת על המחבת לגמרי.
נארש מצחקק בחביבות ומתקן בשלוה.
אני מוקסמת מהקלילות והשלמות בה הוא עושה את זה.
"תגיד, נארש..." אני אומרת "אתה עושה את זה מגיל 3-4?"
"לא" הוא נד את ראשו מצד לצד, תנועה הודית טיפוסית.
"11-12" הוא עונה לי בחיוך.

כעבור כמה ימים אני מנסה לעשות ג'פטי בעצמי במטבח הקטן שלנו. דריה מיד שמה לב ומתחילה להציק לי "אני גם רוצה!" היא מכריזה.
"לא, קודם כל תסתכלי מה אני עושה וא"כ אני אתן לך"
אבל היא לא מותרת וממשיכה לנדנד. עד שנופל לי האסימון, רגע, הילדה מבקשת לעשות בעצמה, זה הרי אידיאולוגית החינוך הביתי שלי, למה שאני לא אתן לה להתנסות בזה.
בהתחלה זה נראה שהיא מגושמת בתנועותיה ולא מצליחה לעשות אבל אחרי כמה נסיונות הפיתות שלה יוצאות מוצלחות למדי.
למעשה, מוצלחות ככה שאני קצת "מקנאת" שהולך לה טוב מהר כל כך, אפילו על המחבת היא מעיפה את זה נכון.
א"כ היא רוצה לטעום מהפיתות שהיא הכינה ומסימת את שיעור הכנת הג'פטי שלה להיום. היא מבחינה שגם יותם רעב, אז היא מושיבה אותו על כיסא לידה ומאכילה אותו בחתיכות ג'פטי קטנות.
מסבירה לו שהיא הכינה את זה.
הוא שמח.
היא שמחה שהוא אוהב את הג'פטי שלה.

[יוטי_בעיר*]

רקע כללי על המגורים שלנו :
אנחנו גרים בשני חדרים הצמודים זה לזה ששכרנו בגסט האוס. אחד עם מטבח ןמשמש לנו כחדר מגורים והשני בלי מטבח ומשמש חדר שינה.
מחר תתפנה דירת סטודיו יפיפיה מעלינו ונעבור אליה למרות שאנחנו שוקלים להשאיר את החדר שינה בבעלותינו, זה נוח שזה חדר נפרד וכשהילדים הולכים לישון בערב יש לנו את הפרטיות שלנו או שאנחנו לא צריכים לשמור על שקט ואפשר להזמין אלינו אורחים.
אנחנו לא גרים ליד כביש אלא רק ליד שבילים שמובילים לכל מיני מקומות בשני הכפרים שאנחנו גרים ביניהם. זה נוח כי לא צריך כל כך לשים עין על הילדים והם יכולים לצאת מהגסט האוס ליער ליד.
אנחנו כבר מכירים חלק מהשבילים לכל מיני מקומות ומתנהלים אליהם כשיותם על הגב, תיק על הצד או מקדימה ודריה צועדת בגבורה בעליות, ירידות ובין סלעים פה ושם. היא נכנסת לכושר וכבר התחילה לקבל רגלים אמיתיות של ילדה- כאלה שיש בהם הרבה שפשופים וסימני נפילה .
יותמי לפעמים מוחה על כך שהוא לא מקבל הזדמנו ללכת בעצמו או אז ניתנת לו ההזדמנות ללכת והוא מתגלה כל פעם מחדש כטייל מוכשר ונחוש הצועד במרץ בשבילי ההרים.

יותמי בלי חיתולים בשיטה הטיבטית , מה שאומר שהוא מסתובב כשהוא לבוש רק בחלק העליון של גופו בבית ועם חיתול מחוץ לבית.
זה לקחת הכל בקלות, בלי לספור פספוסים והצלחות, בלי להתעמק בתוצאות. כשנראה שהוא צריך לוקחים אותו לשירותים. פספס על הרצפה? מנקים ואומרים לו שפעם הבאה בשירותים.
לפשפש בחוץ לבית זה מאד נוח, פשוט מוצאים איזה שיח, מחזיקים לידו את יותם בתנוחה הישנה והטובה של הפשפוש ,זאת מהברכיים, ושורקים.
אם יש קקי מוצאים ברז מים קרוב לשטוף. יש כאלה בכל מקום כי אנחנו בתחום הכפרים .
ככה הטיבטים וההודים עושים פה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אם אפשר לשאול, איך קוראים לכפר שאתם נמצאים בו?
אם לא דרמקוט או בקסו אז איזה כפר יש עוד ליד מקלוד?
(קוסמת ממשיכה לפנטז על לחזור לשם...)

[רוני_ושו''ת*]

אני חשבתי שהיא כותבת על דרמקוט
(קוסמת היא לא היחידה שמפנטזת...)

[פלוני_אלמונית*]

אני חשבתי שהיא כותבת על דרמקוט
נכון. רק שהכפרים האלה כבר די מחוברים ואני במרחק ירוקה הודית עסיסית מבאגסו.

[בו_לילי*]

לא קראת י את הכל.. אבל נשמע כל כך כיף!!!!
בני כמה הילדים?
אנחנו דווקא לא המחינוך ביתי אבל כל שנה נוסעים עם הפעוטה והשנה התווסף לנו עוד קטנטן שכבובן יסע. לא מבינה בכלל את השאלה "מה??? עם הילדים?" ברור מה זאת המשפחה שלי!!!

[פלוני_אלמונית*]

אני חשבתי שהיא על השביל בין דרמקוט לבגסו.

[יוטי_בעיר*]

בני כמה הילדים?
דריה בת 4 וחצי, יותם בן 15 חודשים.

[יוטי_בעיר*]

לדריה חית מחמד חדשה , היא מצאה פרת משה רבינו והחליטה לטפל בה.
הלכה לקטוף קצת דשא מחצר הגסט האוס השכן כדי לבנות לה בית. אח"כ ביקשה קערת מים לתת לה מים ודקות ספורות אחרי זה ביקשה גרגירים שישמשו אוכל.
לא מצאנו אוכל הגון לחיפושית מלבד כמה גרגרירי שומר בקופסת התבלינים שלנו אבל דריה היתה מרוצה מזה והניחה אותם ליד המים וערימת הדשא שסידרה בכניסה לדירה שלנו.
לבסוף הודיעה שהחיפושית אכלה חצי גרגר והיא שבעה. "עכשיו אני רוצה לקחת אותה לטיול" הוסיפה.

לא לקחנו איתנו הרבה צעצועים לטיול. בובה לדריה, אחת משתי הבובות החשובות ביותר שלה, ומכונית צעצוע ליותם. בבוסטון קיבלנו במתנה שתי בובות קטנות לדריה עם סטים של בגדים להלביש להן ושני צעצועי פלסטיק ליותם, כאלה שמסובבים להם כפתור קפיץ והם הולכים. זהו בעיקרון, לא הרבה יחסית למה שהיה להם בבית בלונדון אבל לא מעט כשחושבים על כך שאנחנו בטיול.
אני תמיד הייתי בדעה שהרבה צעצועים זה טוב לילדים. אולי לא כל הפלסטיקים מושכי העיניים והמרעישים הללו, אבל אין לי בעיה עם הרבה משחקי הרכבה ובניה למיניהם.
בנתים אני מגלה שבלי שפע של משחקים קנויים הילדים שלי מסתדרים לא רע.
יותם מוצא מה להרכיב כל הזמן, אם זה פקקים של בקבוקים שהוא מנסה לסגור או מכסים וקופסאות, כוסות וקערות שהוא מרכיב אחת בתוך השניה או סוגר ופותח טושים של דריה.
הוא ממש חוטף מאיתנו דברים שהוא יוכל להרכיב או לסגור ולפתוח בעצמו.
חוץ מזה, הוא מאד אוהב לחקור צמחים ופרחים, בעיקר לפורר אותם אבל לפעמים מספיק לו סתם לחתוך אותם לחתיכות.

דריה פשוט יוצרת לעצמה צעצועים. יום אחד היא גירשה אותי ואת יותם מהחדר השינה (כשגרנו בשני חדרים קטנים סמוכים זה לזה, עכשיו אנחנו גרים בדירת סטודיו רחבה קומה מעל), יצרה מהחדר חנות בגדים בה הבובה שלה מדדה בגדים שלה ושל יותם יחד עם עוד שתי בובות שעד אותו רגע שימשו כבקבוקי מים מינרלים.
א"כ היא גם בישלה אבנים בסירים במטבח שלנו והגישה להן בצלחות.
מי צריך בכלל צלחות של בובות כשיש את הצלחות שלנו ?
עוד משחק אהוב עליה זה חיפושיות פרת משה רבינו, היא עוקבת אחריהן ומחכה שהן יוציאו את הכנפים ויעופו או מוצאת כבר איך לשחק איתן.
לזכותה יאמר שהיא מקפידה לשמור עליהן שלא ימעכו.
חוץ מזה היא מנפישה כל דבר כמעט. כבר זכיתי להיות נוכחת בויכוחים סוערים בין הטושים שלה או בין הנעלים והסנדלים. אבל הדיון המענין ביותר היה בין שני שרוכים התלויים ליופי על זוג מכנסים שלה, אחד בכה לשני שהוא רוצה להיות גדול [משמע- ארוך] כמוהו אז השרוך הארוך הציע לו להתמתח. השרוך הקצר התמתח ונאנח תוך כדי וכשזה לא הצליח הרגיע אותו השרוך הארוך ואמר לו שאם הוא יחכה כמה שנים הוא פשוט יגדל.

[יוטי_בעיר*]

שני הודים, שני ילדים ויוטי אחת עושים טרק של יום אחד לטריונד.
זה מצפה גבוה מעלינו שצופה על רכס מושלג של הרים. 3 שעות הליכה לשם למטייל ממוצע, לנו זה לקח 4.
היו כבר מי שאמרו שיש לי הרבה אומץ לעלות עם שניהם לבד למעלה, אני חושבת שאני חיה כמו מלכה כששני הודים ששכרתי עלו איתי. אחד לקח את יותמי על הגב במנשא ואחד לקח את דריה על הגב או על הכתפים לפי בקשתה.
זה לא היה קל ואפילו די מעייף. השביל אומנם רחב ומסודר, כמו בטרקים בנפאל, אבל סלעי ברובו, מה שמקשה על ההליכה, ומלא בצרכים של עזים ופרדות, מה שמקשה עוד יותר. התנאים בעצירות בדרך הם בסיסיים- יש כמה צ'אי שופס קטנים שניתן לקנות בהם צ'אי, מים וחטיפים אבל לא הרבה יותר מזה. אפילו את האוכל שמבשלים למעלה לא יכולנו לאכול מחשש שבישלו בכלים הללו עוף לא כשר, אז לקחנו איתנו הרבה אגוזים ושקדים ולמעלה הסכמנו לאכול רק לחם עם גבינה מקומית.
השירותים הם כמובן ביער או מאחורי סלעים ואני מצאתי את עצמי כמה פעמים שוטפת את הטוסיקים שלהם בטבע העצום הזה, מבינה כמה קל יותר לעשות את זה בשירותים עם מים זורמים וסבון זמין.
מה גם ש"נתקענו" למעלה בגשם חזק שמנע מאיתנו לרדת חזרה.
עם כל זה הטיול הוא חויה בפני עצמה. עלינו מכ-1900 מטר, שזה הגובה בו אנחנו גרים כרגע, לכמעט 3000 מטר.
הטבע משתנה לאט לאט ככל שעולים. העצים משתנים מיער אחד לאחר וא"כ מדלדלים יותר ויותר.
בעצירה האחרונה שלנו הציעו ההודים שמכיוון שיש רק עוד חצי שעה עליה וכנראה לי זה יקח 45 דקות, כדאי אולי שהם יעלו למעלה בקצב שלהם, ישמרו על הילדים ויחכו לי למעלה.
לפי הקצב בו הם רצו נראה לי שלקח להם הרבה פחות ואני נותרתי לבדי עם כל היופי הזה.
הסידור הזה כבר נהיה ברור מעצמו בדרך חזרה וכך יצא שחלק מהטרק הזה בכלל טילתי לבד, עוצרת ומביטה בנוף, מקשיבה לציפורים ונהנית מאויר ההרים. בראש עברו לי מחשבות כמו שיר שמתנגן: "איזה כיף לי, אני מטיילת בהימליה, אני בהרים היפים האלה, הילדים שלי איתי על ההרים האלה".... וכדומה וכדומה.
הירידה הארוכה קשה יותר בסלעים מאשר העליה. מנסיון הטרקים הראשונים שלי בהימליה למדתי שחשוב לדרוך על כפות הרגלים כשהברך לא ישרה, אחרת מגיעים למטה והברכיים יכולות שעות עוד לרעוד ולהרעיד את כל הגוף. מרגישים כמו שעון מעורר.
חזרנו הביתה מותשים ועצבניים. אילתרנו ארוחה מהירה מלחם, טחינה וסלט ירקות וטרפנו את כולה.
א"כ מילאתי דלי עם מים חמים ועשיתי לילדים מקלחת משותפת,, נתתי כד אחד לדריה לשפוך מים על עצמה ובכד אחד קילחתי אני את יותם.
שבעים ושטופים הם שקעו במהירות בשינה. אני שכבתי במיטה , עיפה מהטיול, עיפה מהודו, עיפה מההודים, עיפה מכל התירים המבולבלים סביבי שמחפשים הארה, רציתי לא לראות אף אחד כמה ימים, אני רוצה חופשה מהטיול הזה... ועם המחשבה הזאת אני נרדמת.
בלילה עוד חלמתי על עצמי מדלגת ומנסה להתחמק מקקי של בהמות בדרך סלעית.

[שרולה*]

אהההההההההההההההה
ושוב אההההההההההההההההההההההה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יא כתבת מלא איזה כיף!!
אני עכשיו משוללת זמן וכוחות לקרוא אבל מחר ב"ה ..(-:

צ'מעי - לדרמסלה הייתי עוברת עכשיו עכשיו, עם מג'יק סטיק כזה.
גם אני פגשתי שם לא מעט אנשים מיוחדים מכל העולם וטחנתי המון המון ליצ'י.
ד"ש לדלהי לאמה שיהיה בריא וימשיך לעשות חייל. אמן ואמן.

[יוטי_בעיר*]

בלילה שאחרי ירד מונסון ושטף הכל הכל. המשיך עוד ביום למחרת ונרגע רק לקראת הערב.
זה היה מרענן והחזיר אותי קצת למרכז שלי.
עכשיו אני מרגישה מצוין.

יותמי שלי לא מסתדר עם השירותים. בחדר הקודם היה לנו שירותים מערביים והוא ישב על הישבנון שלו.
בחדר הגדול החדש שלנו יש שירותים של כריעה. הם נהדרים ואפילו עם מ"ע שטיפה כמו של אסלה ששוטפת אותם נהדר, רק שיותמי לא אוהב אותם. הוא לא מוכן להתקרב אליהם. לא אליהם ולא לסיר שהבאנו איתנו מלונדון.
עד אתמול הוא התעקש לעשות קקי בעמידה, מה שסותר לגמרי את התיאוריה היפה שרק ילדים שמורגלים לחיתול נוהגים כך, הרי הוא מפושפש מגיל 3 שבועות.
בנתים אני מנסה שיטות יצירתיות כמו להניק אותו מוחזק מעל הסיר או סתם לשעשע אותו בזמן הזה.
הכל זמני, נכון? זה מתישהו יעבור לו...

[נטע_ש*]

עיפה מהטיול, עיפה מהודו, עיפה מההודים, עיפה מכל התירים המבולבלים סביבי שמחפשים הארה

אני רוצה חופשה מהטיול הזה...

תודה על הכתיבה
מבינה לליבך, המשפטים האלו נגעו לליבי, איך בהודו נופלים שדודים ואז קמים חדשים
קוראת...

[עדי_ל*]

תודה על הכתיבה
מרתק לקרוא את קורותיכם. מרחוק זה נשמע לי לא פשוט ואני בוחנת דרך כתיבתך את פחדי אל מול החלום לנסיעה משפחתית כזו.

[יוטי_בעיר*]

דריה היא חוקרת הטבע הקטנה, היא עוקבת וצופה באין ספור החרקים שבחדר שלנו. נותנת לי דו"ח בע"פ על איך הם נראים, איך הם זזים ומה הם עושים בכל רגע נתון.
אח"כ היא עורכת בהם ניסויים, למשל מניחה בפניהם מכשולים או מעמיסה עליהם דפים, חתיכות אוכל ושאר סוגי משקולות לראות איזה משקל הם יכולים לסחוב עליהם.
מחוץ לבית היא ממיינת אותם לפי סוגים: חיפושית\תולעת\כזה עם כנפים שעף, ולפי גודל: אמא\אבא\תינוק.
בין האהובים אליה הם החלזונות אבל "חלזונות יש רק אחרי גשם, הם באים רק כשרטוב".

עוד תופעה שחוקרת הטבע הקטנה שמה לב אליה והיא נוהגת להזכיר כל פעם כשאנחנו הולכים דרך הכפר ההודי בבאגסו, זה ההבדל בין היערות. יש מה שהיא מכנה "היער שלנו" שזה היער ליד הבית שלנו ואלה עצים "עם עלים דקים שנראים כמו מחט" אבל כשעוברים את הנחל במורד הבית יש את "היער עם העלים" (אקליפטוסים) ושם היא תמיד מזכירה ש"זה כבר לא היער שלנו".

אבחנות נוספות הן בסוגי הצמחים שבדרך. יש את "השיח שאני תמיד נדקרת ממנו" שזה שיח קוצני נפוץ באיזור ואת "השיח שעושה כואב" שזה סרפד. כל שיח אחר יקרא ה"שיח שלא מכאיב".
היא גם מזהה פרחים שונים ומזכירה איפה היא ראתה אותם ושבדקה כבר ואין להם ריח.

אבל האבחנה המרשימה ביותר היא סוגי הקקי בדרכים. היא טורחת לציין בפנינו כשיש קקי על השביל איזו חיה עשתה אותו.
"אמא תראי, זה קקי של עז, את רואה? זה כדורים קטנים שחורים, לא כמו של פרה שזה קקי גדוווווול [צוחקת]..."
היא גם ציינה בפני איזה יום תגלית מרעישה. "אמא!" היא קראה בקול, "אני יודעת למה יש הרבה קקי... כי יש הרבה חיות!".
היא צודקת.

יותם גם חוקר בלי הפסקה. מנסה לתפוס חיפושיות וחרקים, קוטף צמחים, טועם אבנים (זה התחביב האהוב עליו), בודק לאיזה מרחק אפשר לזרוק אותן ועוד דברים דומים שאינני זוכרת עכשיו.
רק שההסברים שלו מתומצתים ולענין. "הו הו הו" קצר וזהו!

[יוטי_בעיר*]

דריה לא הולכת לגן יותר . אני לא איכנס לפרטים למה, רק אציין שזה בגלל חילוקי דעות קלים ביננו ובין אנשי חב"ד.
במקום זה היא עשתה מהבית בי"ס, או כמו שהיא מכנה את זה "בי"ס של חוברות" ובבקר היא ויותם נוסעים לבד (בלי אמא) ברכבת (חדר המקלחת) לבי"ס ופוגשים שם את המורה (אמא).
המורה נותנת להם עבודות (בחוברות עבודה של דריה) דריה עושה אותם, יותמי מחקה את מה שהיא עושה או לועס עפרונות צבעוניים וא"כ הם חוזרים הביתה שוב ברכבת ואמא חוזרת להיות אמא.

[יוטי_בעיר*]

לפעמים החדר הופך להיות "קשקוש באלאבוש" ואנחנו "לא אנשים עכשיו, אנחנו רק קוים של צבע".

[יוטי_בעיר*]

מוצ"ש, משפחה הודית שוכרת חדר למטה, יושבים בחוץ ועושים המון רעש, מפריעים לי להרדים את יותם.
נארש מספר לנו שהם משלמים על החדר כפול מתיירים לא הודים.
אין לו כוח אליהם.
דריה משחקת איתם למטה, בעיקר עם הילד הקטן שלהם שנראה כבן שנתיים.
מלמדת אותו ואת אמא שלו "עוגה עוגה". הילד כל הזמן עוזב את המעגל והולך באמצע. דריה הולכת אחריו בכל פעם, מרימה אותו ומחזירה למעגל.
בסוף מצליחים להגיע לקטע של "לרדת-לקום" ולגמור את השיר.
נפרדים לשלום והולכים להשכיב את דריה לישון ולהוציא את השבת.

כל סופ"ש האיזור מתמלא בתיירים הודים.
הדרך למקלוד גנג' עמוסה במוניות, מקלוד גנג' והכפרים מתמלאים בחבורות חבורות שלהם.
אמנם המלונות שלהם ושל המערביים נפרדים בד"כ גם במיקום בכפר אבל לפעמים הם שוכרים חדרים בגסט האוסים של מטיילים, כמו המשפחה שהגיעה היום.
קל לזהות שהם לא מקומיים. הבגדים, התסרוקות, כמה שהם לא כפריים.
איך הם בוהים בנו, המערביים, איך הם מצטלמים בפוזות דרמטיות ליד הנוף או העצים.
כמה בלאגן ורעש הם עושים. בהודו אין הרבה מרחב פרטי ולהודים אין את הצורך בזה, הם פשוט חיים אחד בתוך השני בלי טיפת פרטיות.
כשהם פוגשים מישהו, גם אם זה תייר, הם לא מכבדים כלל את המרחב האישי שלו.
הולכים קרוב אליו, בוהים, מצביעים ומדברים עליו או מצחקקים.

על יותם ודריה הם ממש מתנפלים.
שני הזאטוטים מושכים המון תשומת לב במראה הכל כך זר שלהם.
מצלמים אותם בלי הפסקה. אם לא זיהינו תייר הולך מולנו, נזהה אותו כשישלוף את הסלולרי שלו ויצלם את הילדים.
א"כ הם רוצים להצטלם עם הילדים. לא מבקשים רשות, נעמדים לידם ומצלמים.
את דריה זה מעצבן. גם אם יבקשו ממנה יפה היא תסרב. הסיבה היחידה שהיא תסכים תהיה אם את יותם ינסו לצלם יותר ממנה.
את יותם הם פשוט מרימים, מעבירים מיד ליד וכל אחד מצטלם איתו לפי התור.
הם לא מבקשים רשות, פשוט מתנפלים עליו. צריך לפעמים לשים להם גבולות.
ההודים האלה, אין להם אלוהים, או כמו שבעלי אומר, יש להם יותר מידי.

[יוטי_בעיר*]

בקר ויותמי מעיר אותי מוקדם כבכל בקר כי הוא צריך לעשות קקי.
קמים והולכים להושיב אותו על הסיר.
א"כ הוא כבר ער לחלוטין ולאט לאט גם שאר המשפחה מתעוררת.
השמש כבר זרחה אבל רק בסביבות 7 היא תפציע מעל ההר הגבוה שמולנו.
על גגות הגסט האוסים אנשים עושים יוגה.
תרנגול קורא בקול.
פרה נשמעת מרחוק או מקרוב לסירוגין מידי פעם.
ריח טוב עולה מהבית מהצד השני של הנחל מתחת לגסט האוס שלנו. גרה שם משפחה נפאלית אשר יש לה חדר שמשמש כמאפיה.
רק לרדת קצת בשביל, לעבור את הגשר הצר מעל נחל אכזב שיתמלא בתקופת המונסונים, לעבור את החצר מלאת התרנגולות והתרנגול הרעשן והגענו.
עד 9 בבוקר עוד אפשר ללכת לקנות מאפים טריים טריים שלפני זמן קצר יצאו מהתנור: קרואסונים, עוגיות קוקוס, מאפי קינמון או תפוח וכמובן לחמים ולחמניות.
לא טעים כמו קרואסונים במערב אבל סביר בהחלט.
א"כ הכל נארז ונשלח לחנויות בבאגסו.

קמים. הילדים מצחצחים שיניים כל אחד לעצמו וא"כ מתחלפים במברשות השיניים ומצחצחים אחד לשני.
אנחנו מתלבשים ומסדרים את המיטה הרחבה של כולנו. פורסים שמיכה על כולה מתוחה ויפה ואת שאר השמיכות מקפלים ומניחים בקצה המיטה.
מטאטאים עם מטאטא הודי, זה מטאטא נמוך עשוי ענפים מיובשים אגודים יחד וקשורים בחבל. נוח לטאטא איתו בכריעה וכך אני מטאטאה את החדר מאבק שתמיד יהיה בכל פינה ורבבות חרקים שסיימו הלילה את חייהם בשיבה טובה על רצפת חדרנו.
יותם מצטרף אלי עם מטאטא נוסף שיש כאן בדיוק מהסיבה הזאת, הוא אוהב מאד ותמיד רוצה לטאטא גם.
אני ממלאת דלי במים עם קצת אבקת כביסה ומשרה בהם את חיתולי כיס של יותם מהלילה ותחתונים שלו מאתמול.
א"כ שוטפת אותם והולכת למרפסת לסחוט לתוך הדלי ולתלות על חבל הכביסה.
הילדים מצטרפים אלי.
דריה מומחית בכביסה ביד בשיטה הודית. בגסט האוס הקודם היא היתה צופה בענין רב במשפחה ההודית, בעלי המקום, איך הם מכבסים את בגדיהם בגיגית גדולה.
כבר אז היא ניסתה לכבס כמוהם ופשוט אספה בגדים וזרקה אותם לדלי מים שמילאה.
כעת היא לוקחת בגד מהדלי, מצליפה אותו ברצפה חזק חזק, ממש כמו שההודים עושים, ומתחילה לשפשף אותו עם מברשת או סתם עם היד.
א"כ שוטפת בדלי, נותנת לי לסחוט ותולה על החבל.
יותמי מוריד מהחבל ומחזיר לדלי מים, דריה מתעצבנת ונותנת לי לסחוט שוב.
הוא שוב מנסה להגיע לבגד ואנחנו מונעות ממנו. צריך להיזהר כי הוא אוהב לזרוק בגדים רטובים למטה.

גומרים עם הכביסה ודריה הולכת לומר שלום לילד ולמשפחה ההודית איתם שיחקה אתמול בערב ומזמינה באותה הזדמנות מנארש צ'אי.
יותמי זורק מהחלון אל חצר הגסט האוס את מברשת השיניים שלו ומשחת השיניים של דריה.
די, הסקוטי שגר מתחתינו, בא למלא מים במתקן הפילטר הגדול לטיהור מים שרכשנו לפני מספר שבועות בדרמסלה.
המתקן הזה חוסך לנו כסף והרבה הרבה בקבוקי פלסטיק שעומדים להישרף ע"י ההודים ולזהם את עולמנו.
אנחנו בשמחה נותנים גם לשכנים למלא מים מהמתקן וע"י כך לקנות פחות בקבוקים.
דריה לוקחת ממנו את הבקבוקים ומתעקשת למלא לו בעצמה.
מחזירה לו אותם מלאים וסגורים היטב והוא נפרד מאיתנו לשלום.
נפרדים גם מאבא שלהם שהולך לעבוד על המחשב שלו במרכז באגסו ומתארגנים ללכת בעצמנו.
דריה הוזמנה ללכת עם הילדים מארגון "לב יהודי", ארגון שפועל כאן בבאגסו לקירוב לבבות בין דתיים וחילונים (לדבריהם), למפל של באגסו ואני רוצה להביא אותה אליהם בזמן.

דריה מטיילת באיזור יותר ממני. במפל של באגסו היא כבר היתה כמה פעמים. עם אבא שלה, עם מטיילים אחרים ואפילו שבוע שעבר עם החב"דניקים לכבוד הראש חודש.
הלכו ושרו שירים בקולי קולות.
הם גם ראו פיל בדרך חזרה. ממש טיול שנתי.
יש לי מה לעשות כשהם יהיו במפל. יותמי בטח ירדם כשנחזור לחדר ואני אגמור את העבודה שלי בקורס בהסטוריה של האוניברסיטה הפתוחה.
בצהרים דריה תחזור ועד אז נרשום לזכותנו שעשינו הרבה היום. בשנטי הודי אבל הספק יפה.

[יוטי_בעיר*]

דריה ואני נוסעות לשלוח את העבודה שלי בהסטוריה לאוניברסיטה הפתוחה בישראל.
יורדות לכפר בבאגסו, ליציאה לכיוון מקלוד גנג' לקחת ריקשה.
"מקלות! מקלות!" [=מקלוד! מקלוד!] צועקת דריה כשמגיעים לחנית הריקשות ומיד ריקשה עומדת לשירותנו.

אנחנו מגיעות למקלוד גנג' ויורדות ברגל במורד אחד הרחובות הראשיים.
ראשיים ראשיים אבל עדין צרים מאד הרחובות בעיירה. אין בהם מדרכות ובכל פעם שמכונית עוברת ומצפצפת בהודית טיפוסית צריך להיצמד הצידה.
הביוב זורם בתעלות צרות לא מכוסות בצידי הכביש ויש להיזהר לא ליפול לתוכו כשעוברת מכונית. מעבר לו חנויות ודוכני רחוב של שלים חמים, גרביים טיבטיות חמות, כובעים טיבטים חמים, וחפצי נוי או תכשיטים. הכל טיבטי או הודי. דוכני מומו או לביבות טיבטיות מטוגנות הכל טרי וזול.

אנחנו מגיעות לדאר.
זהו חדר קטן, חשוך, ומחניק. חסר חלונות כמעט לגמרי וגם החלון היחיד שיש סגור.
בכדי להיכנס מהרחוב יש לעבור מעל את תעלת הביוב העמוקה כי אין גשר צר כמו לשאר החנויות ואני עוזרת לדריה לעבור בזהירות.
היא יושבת על מדרגת הכניסה ואני נעמדת בתור, מנופפת עם המעטפה שיהיה לי קצת אויר.
אני שואלת פקיד בקבלה שאיש לא עומד בתור אליו אם אני יכולה לשלוח דרכו את המכתב.
הוא מביט במכתב בעניין, לא מבין מה זה הקשקושים הללו על המעטפה. אני מראה לו שכתוב ISRAELוהוא מסמן לי לעמוד בתור כמו כולם.
12 אנשים עומדים בתור ומספר ההודים שעובדים בדאר הוא בערך כפול אבל רק פקידה אחת משרתת את כל התור.
הפקיד איתו דיברתי יושב בקבלה ומתסתכל עלינו.
בתוך הדאר שני פקידים יושבים כל אחד ליד ספר גדול, מעיינים ורושמים משהו מידי פעם.
שלשה פקידים יושבים, מדברים ושותים צ'אי.
אחת מדברת בטלפון סלולרי.
לא נראה שקורה הרבה בדאר, לא משהו שצריך להתאמץ בשבילו.
רק פקידה אחת נראית עובדת ממש, זאת שתור של 12 אנשים עומד בשבילה.
עוברות 20 דקות והיא מסימת לטפל באיש שבראש התור.
אני מתישבת על ספסל בצד ודריה נכנסת ויושבת לידי.
בלי לשים לב בכלל התרגלתי למחנק.
עוברות עוד 10 דקות והפקידה מסיימת לטפל בעוד אחד.
אותי מיאש לחשב ממוצע של 15 דקות כפול 10 אנשים בתור ואני שוב ניגשת לקבלה וקוראת בקול לכל 20 העובדים הנראים משועממים משהו, אם מישהו יכול לעזור לי לשלוח מכתב לישראל.
אחד האנשים שעומד בתור שואל אותי אם זה דרכון או משהו בעל ערך. נראה שהוא מבין קצת בנוהלי הדאר ההודי.
אני עונה בשלילה, מסבירה שאלו רק כמה דפים.
הוא מצביע על הפקיד איתו דיברתי לפני כ-30 דקות. הפקיד מתעורר מחלום בהקיץ ומסמן לי לגשת אליו.
לוקח ממני את המכתב, שוקל ומגיש לי 13 בולים להדביק.
אני ממלאת טוב טוב את המעטפה בבולים, רק שומרת שהכתובת תישאר חשופה, משלמת ודריה ואני יוצאות לרחוב המאוורר, מזיעות מאד מאד אבל מאושרות.
תמיד שווה לשאול בהודו פעם נוספת.

.

[ביצה_עלומה*]

גילו לי שיש לך בלוג. בינתיים הספקתי לקרוא רק חלק.
|L||L|

[נטע_ש*]

רק שההסברים שלו מתומצתים ולענין. "הו הו הו" קצר וזהו!
D-:

[פלונית_כרגע*]

קוראת בשקט גם בבלוג הקודם.
ההתנהלות הנינוחה הזו שלך
@}

[ב_עילום*]

יוטי .את כותבת נפלא .

עושה חשק להגיע לשם גם כן ...

[קיקה*]

נהנית מאוד לקרוא אותך.
נשמע מדהים. מעניין.
התיאורים שלך כל כך חדים.
מריחה עד לכאן את ריח המאפים.

[יוטי_בעיר*]

תודה לכולם @} .

[יוטי_בעיר*]

מונסון יורד כל יום השבוע מגיע פתאום ביום בהיר. השמים מתכסים עננים, ברקים ורעמים, גשם מתחיל לטפטף והופך לגשם חזק מאד.
כל כך חזק שלהביט דרכו זה כמו דרך עשן סמיך.
השבילים ליד הבית שלנו ביער הופכים למפלים של בוץ. הנחל הגדול במורד השביל הופך לנהר גועש של בוץ.
המראה מרהיב.
אנחנו בבית סוגרים חלונות אחרת משב רוח קל יעיף הרבה הרבה גשם יעשה שלוליות בבית.
לפעמים יש הפסקות חשמל ואז אם חשוך מידי מדליקים נרות.
אחר כך הגשם נחלש, המפל של הבוץ שב להיות שביל ורק נהר הבוץ למטה ממשיך. בסוף גם הוא נחלש עד שמפסיק ורק שלוליות יזכירו שהיה כאן פעם נחל.
זה הזמן להלביש מהר את כולם, לקחת תיק ומטריה ולצאת מהבית.
לנשום אויר נקי, לפגוש אנשים, לקנות משהו אם חסר לנו בבית ולרענן את הילדים.
עד המונסון הבא.

[ירושלמית_מבחירה*]

את דריה זה מעצבן. גם אם יבקשו ממנה יפה היא תסרב. הסיבה היחידה שהיא תסכים תהיה אם את יותם ינסו לצלם יותר ממנה
(-:

ההודים האלה, אין להם אלוהים, או כמו שבעלי אומר, יש להם יותר מידי.
(-: (-:

[מחשבות_טובות*]

את כותבת מקסים, מקסים - תודה@}

[יוטי_בעיר*]

תגובות
אני כותבת בחדר על מסמך במחשב וכשמגיעה לכפר לאיזור של האינטרנט (אנחנו שוכרים שימוש יומי מאינטרנט קפה ויושבים באחד הצ'אי שופס בקירבתו) אני שולחת את זה. האינטרנט איטי מאד ואני לא מספיקה לכתוב הרבה כשאני מחוברת וגם יש לי הרבה דברים לעשות, בעיקר משפחתיים. לכן לא יצא לי להגיב כמעט על מה שכתבו לי.

אני בוחנת דרך כתיבתך את פחדי אל מול החלום לנסיעה משפחתית כזו.
אני פגשתי בטיול הקודם בהודו ובתאילנד, לפני 10 שנים, משפחות שטיילו עם ילדים ונורא התלהבתי. אני חושבת שזה הוכיח לי שאפשר ובטח הקל על ההחלטה אם לצאת לטייל או לא.
מאד חששתי מהטיול הזה אבל עכשיו אני שמחה מאד שעשינו את זה. אני רואה איך כל אחד מאיתנו מגיב לזה נהדר מהמקום שלו.
באיזור הזה יש גם הרבה משפחות שמטיילות עם ילדים קטנים. אולי כדאי להתחיל מדרמסלה, אם באים להודו, להתרגל לאוירה של טיול בהודו ואז להמשיך הלאה אם רוצים.
אני ממליצה בחום.


ההתנהלות הנינוחה הזו שלך
הלואי...

_אהההההההההההההההה
ושוב אההההההההההההההההההההההה_
גם אני אומרת את זה כל יום מחדש .

[יוטי_בעיר*]

דריה ואני מגדלות זחל. מצאנו אותו בכרובית שלנו. שמנו אותו בצנצנת, שמנו לו עלי כרובית וחוררנו את מכסה הצנצנת שיהיה לו אויר.
הוספנו גם מקלות מכל מיני סוגים כי השכנה שלנו אמרה שהיא חושבת שהוא צריך את זה בשביל ליצור גולם.
דריה מידי פעם מוציאה אותו ומשחקת איתו. נותנת לו לזחול לה על היד.
היא קוראת לו זחלי ואומרת שעכשיו הוא התינוק שלה.
הוא משאיר בצנצנת עלים מחוררים והרבה פירורי עלים.
בעקבות הספר "הזחל הרעב" היא רצתה בהתחלה לתת לו ממתקים. התוכחה עם השכנה שלנו שזה מה שהוא רוצה לאכול.
בסוף שיכנענו אותה שרק בסיפור הזחל אוכל דברים כאלה והזחל שלנו אוהב עלים. של כרובית כנראה כי שם מצאנו אותו.
היא מתעקשת שניקח אותו לטיולים.
אנחנו מסבירים לה שטיולים בחדר זה מספיק לו ובחוץ היא אולי תאבד אותו.
היא כל הזמן שואלת אותו לשלומו. שרה לו שירים, בעיקר שירים שהיא חיברה בעצמה על פרפרים או עלי כרובית.
היא כבר אמרה לו שהיא תחפש לו פרפרה שהוא יתחתן איתה.
עכשיו רק מחכים שהוא גם יהפוך לפרפר.

---

עוד לפני זה היא מצאה שני חלזונות עם שבלולים ליד הפיצריה בבאגסו ושמה אותם בקופסת קרטון קטנה שחבורת מטיילים נתנו לה.
סיפרה לכל המטיילים שהיא פגשה שהיא תגדל אותם והוסיפה:
"ואז יהיו להם תינוקות ואחרי שיהיו להם תינוקות אני אהרוג אותם".
כשהביאה אותם לחדר הסתבר שנעלם חילזון אחד.
דריה אמרה שהוא מת בדרך ונעלם. בסוף החליטה לחוס גם על החילזון השני ושיחררה אותו לחופשי.

[מחשבות_טובות*]

איזו מתיקות (-:

[יוטי_בעיר*]

מאד קל להוריד חיתול בהודו . דבר ראשון בגלל שאנחנו בטבע, לכל מקום כמעט שאנחנו הולכים אליו זה בשביל בהרים או עם יער.
דבר שני יש גם ככה קקי של חיות בכל מקום אז קצת פיפי או קקי של תינוק בן פחות משנה ו-4 לא ישנה הרבה.
ודבר אחרון וחשוב במיוחד- אף אחד לא מתרגש מזה בהודו.
כל כך לא מתרגשים שכאשר בטרק שעשינו לטריונד כשהוא פספס ועשה קקי באמצע אחד הצ'אי שופס, אף לא אחד מחבורת התיירים ההודים, הפורטרים שלי ועובדי המקום הניד עפעף ועוד יותר מזה כאשר סיימתי לנקות את זה מיד הניחו באותו המקום על הרצפה שני ספלים של משקה לימון חם עם ג'ינגר ודבש שדריה ואני הזמנו.
הם יכולים לבהות, להיצמד, להצביע, לצחוק עליך ברחוב ומה לא? אבל למי שעושה קקי ופיפי הם לא מפריעים.
בזה הם באמת שומרים על הפרטיות.

לבינו, בעל הגסט האוס שלנו, יש תינוקת בת 9 חודשים.
כששאלתי אותו אם היא עם חיתולים הוא לא הבין בהתחלה את השאלה. אח"כ שאל אותי "פדים?" ואז עיוות את פרצופו ואמר
"לא, מה?... זה לא נוח לה"
חשב כמה שניות והוסיף: "לפעמים, בנסיעות ארוכות"
ועוד הוסיף: "אמא שלה יודעת מתי היא צריכה ולוקחת אותה החוצה. אם היא עושה על הרצפה אנחנו מסבירים לה שעושים בחוץ. ככה זה טבעי, לא?
כשסיפרתי לו שבמערב תינוקות נגמלים בגיל שנתיים וחצי בערך הוא לא הצליח להבין את זה.
למה להתעסק עם חיתולים כל כך הרבה זמן? זה מסובך.

לא פעם ולא פעמיים ראיתי הורים הודים או טיבטים מחזיקים את התינוק או את פעוט שלהם עם יד מתחת לברכיים, בתנוחת פשפוש בין לאומית, בשדה בצד או מעל הביוב הזורם בכפרים או במקלוד גנג' ומפשפשים אותם.
משמיעים קולות של פששפשש או מין שריקה.
הרגשתי בבית. זה נתן לי אומץ לפשפש את יותם בכל מקום.
תמיד אפשר למצוא איזה עץ, איזו ערמת זבל, איזו תעלה של ביוב, איזה שדה פתוח.
תמיד יש מקום נוח ואף אחד לא מגיב לזה. אף הודי עוד לא אמר על זה מילה.
כמה תשומת לב התינוק הבלונדיני הזה מושך אליו וברגע שהוא מתפשפש מתעלמים ממנו.
התגובה היחידה ששמעתי בעקיפין היתה מהפורטרים שלי שעשו איתי טרק. הם אמרו שאני כמו LOCAL PEOPLE
ואני, כמובן, לקחתי את זה בתור מחמאה גדולה.

אז כן, ההודים, כמו החיות שלהם, עושים צרכיהם בטבע. אולי האנשים רוב הזמן כן הולכים לשירותים במיוחד בשטח הכפר אבל אפשר להיתקל בהם פה ושם באיזורים הפחות בנויים יושבים ליד השביל ואפילו לא מתחבאים.
לנשים יש את השמלה ההודית הארוכה שמתחתיה הן לובשות מכנסים ועם השמלה הזאת הן מסתירות את עצמן.
השירותים הבנויים שלהם הם שירותי כריעה עם ברז קטן לידם וכד פלסטיק כדי לשטוף. הם לא משתמשים בנייר טואלט.
לתיירים מערביים הם מוכרים גלילים בודדים של נייר כזה במחיר של דולר לגליל. יחסית לשכר של האוכלוסיה הפשוטה כאן זה מחיר ממש מופקע.
אנחנו התרגלנו לשירותי הכריעה שלנו בחדר. הם שירותים נקיים עם מערכת טובה להורדת מים. יותר טובה ממערכות שיש בשירותים המערביים שלהם פה.
בחדר הקודם היו לנו שירותים מערביים. בשירותים כאלה פה בד"כ יש פתח של צינור מים בקצה האסלה שמיועד לשטיפת הטוסיק והוא מאד נוח.
אבל כמו הרבה דברים מערביים שההודים מנסים לבנות כאן, השירותים הללו לא מוצלחים במיוחד.
לי לא היתה בעיה עם שירותי כריעה בתור מישהי גמישה למדי.
ליותם הם גדולים מידי והוא עבר בלית ברירה לסיר, בדרך כלל הוא לא מוכן לשבת עליו אבל מוכן שאני אחזיק אותו מעליו.
דריה התרגלה מהר משציפיתי. זה הסתדר לה כל כך טוב שהיא התחילה לשבת בכריעה מידי פעם במהלך היום כשהיא משחקת או מציירת.
בעלי המאד לא גמיש מתרגל לאט לאט.
שנינו הסכמנו מיד שישיבת כריעה עושה טוב לגב. לכל אחד מאיתנו זה מותח את החוליות והשרירים הנכונים.
מסדר את מה שצריך.
אנחנו כבר שוקלים לסדר לנו שירותים כאלה בבית בישראל.

נזכרתי לפני כמה ימים בטיול שלי בסין לפני 8 שנים.
הרוב המוחלט של הילדים והתינוקות שפגשתי (ופגשתי הרבה כי התלמדתי בבי"ח סיני בין היתר במחלקת תינוקות וילדים) לבשו מכנסי חריץ.
אף לא אחד מהם היה מלוכלך ואותי במידה מסוימת זה הפליא. הרגלי ההגינה שם לא היו גבוהים במיוחד והפתיע אותי שהם מצליחים לשמור על המכנסים או על הגוף שלהם נקי בלי חיתול.
רק עכשיו נפל לי האסימון. הילדים כורעים כשיש להם קקי , וכך הם לא מלכלכים את שאר הגוף שלהם. מה שנשאר זה רק לנקות קצת עם מים את הטוסיק, כמו שאני שוטפת ליותם, וזהו.
בקיצור, קל לגדל ילדים בלי חיתולים בהודו או בסין.

[יוטי_בעיר*]

ואני כמובן גם לא אספר איך הולך ליותם בלי החיתולים כי מרפי גולש פה חופשי באתר .

[מי_מה*]

מקסים ומפעים. עושה חשק לטייל גם עם הילדים.

[הרגע_שלפני*]

אנחנו כבר שוקלים לסדר לנו שירותים כאלה בבית בישראל.
אני יושבת ככה על השירותים המערביים http://forums.asat.org.il/images/smilies/[po]eusa shifty[/po].gif

כיף להיזכר דרכך במקלוד והסביבה.

[נטע_ש*]

מקסים ומפעים

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הי יוטי
סיפור הדואר...כל כך אופייני לעם הזה D-:
שילוב של אדישות, שאננות, חלמאות, קודים סמויים, שאנטי, וכמובן מעצבנות (-:
תעשו חיים.
נשמע שהילדים עוברים חוויה מאוד מאוד מעצימה.

[פלוני_אלמונית*]

שלום יוטי
אני עוקבת אחרי כל מילה ומאוד נהנית!
אנחנו מתכננים נסיעה להודו עוד 3 חודשים עם 3 ילדים
מעניין אותי לדעת - הילדים שלך מחוסנים?
אודה על תשובתך
שלי

[ירושלמית_מבחירה*]

ממה שאני זוכרת מנסיעתינו לפני שנתיים - הפטיטיס A חשוב (אפשר לחסן מגיל שנה וחצי או קצת לפני). גם שעלת כדאי (חלק מהתרכיב המחומש). לגבי השאר תלוי לכמה זמן נוסעים ולאיזה אזורים. אנחנו התייעצנו בזמנו במשרד הבריאות והיינו מאוד מרוצים.

[יוטי_בעיר*]

לחיים יש תוכניות משלהם. לפעמים נראה שאנחנו יכולים לשלוט בדברים בחיינו אבל הם מתגלגלים בכיוונים אחרים.
כשהגענו להודו דאגתי הרבה לדריה, מה היא תעשה כל היום בלי המשחקים, הטלביזיה והחברים שלה. השקעתי הרבה זמן וכח לחפש לה חברת ילדים כאן. אפילו רשמתי אותה לגן חב"ד, שזו חסידות שיש לי מחלוקות רבות עם החברים בה בנושאי אמונה ותפיסת עולם.
אבל אז משהו קרה והרפתי. האמנתי שהכל יסתדר ויהיה בסדר.
מיד לאחר מכן גיליתי שדריה אכן מסתדרת יופי. אם אין ילדים בסביבתה היא מוצאת חברים מטיילים או הודים מקומיים.
אם היא לא משחקת עם אף אחד היא משחקת עם חרקים וחלזונות ביער. כשתחזור לחדר מסיבוב שעשתה בחוץ לבד לרוב יחזור איתה יצור חי כלשהו על כף היד. אם היא לא מתעסקת בזיאולוגיה היא אולי יוצרת יצירות אומנות מעלים ומקלות ואם לא את זה אז היא יוצרת עולם דמיוני שלם ומספרת לעצמה סיפור שלפעמים יותם או אנחנו, ההורים, חלק ממנו.
הדמיון שלה עשיר ואני חושבת שהשקט מגרויים בצורת משחקים בנויים, טלביזיה ומחשב מעשיר אותו עוד יותר.

כך מצאתי עצמי מרפה ונרגעת מלמצוא להם מה לעשות.
ההליכות לכפר למשל התארכו. במקום להגיע מהר לכפר בשביל לעשות מה שלא יהיה, ההליכות הפכו להרפתקה בפני עצמה.
יותם עושה אותם ברגל ומתעקש לעבור מכשולים בעצמו.
לפעמים הוא סוטה מהדרך ואז אני מתישבת ומחכה שיחליט לחזור.
דריה, שניחנה בחוש לשים לב לפרטים, מוצאת בזמן ההמתנה ליותם חרקים זעירים ומחכה לראות אם הם חיים, משמע זזים, או יוצרת שרשרת מגבעולים ועלים התלויים עליהם.
יש גם תרנגולות לומר להם שלום, דריה צועקת להם קוקוריקו ומסבירה:
"אמרתי להם קוקוריקו והם הבינו... כי ככה תרנגולים מדברים"
אח"כ רודפים אחריהם בקריאות צהלה.
יש פרות בדרך שגם להם אפשר לעשות "מו מו" ועל אותו משקל של התרנגולות הן יבינו "כי ככה פרות מדברות".
לפעמים רואים פרפרים ודריה רצה אחריהם וצועקת-מספרת להם שיש לה זחל.
לבסוף כשמגיעים למרכז הכפר, לאיזה מקום לשבת בו, הילדים כבר במצב רוח אחר, יש להם הרבה פחות לפרוק, הם יותר נינוחים.
גם אני נינוחה הרבה יותר כי הרי לא הלכתי וזירזתי אותם אלא טילתי איתם בניחותא.
הכל מתנהל אחרת כשרגועים.

לערב שבת הזמנו אנשים. חרדי לשעבר שעדין שומר מצוות וזוג חברים מהארץ שפגשנו כאן במקרה.
בלונדון עשיתי את רוב ההכנות לשבת ביום חמישי בשביל שתהיה לי פחות עבודה ביום ששי, פה זה בלתי אפשרי, אין מקרר לשמור על האוכל אז יש להכין אוכל קרוב לשבת עצמה וגם עדיף לנקות ביום ששי בגלל שתמיד מתאבק בקלות.
מצד שני, אני מכינה פחות אוכל, הכל קצת פחות חגיגי ומהודר ודורש פחות מאמץ.
חיים פשוטים דורשים פחות מאמץ.
זה לא מנע מהארוחה להיות נהדרת. האוכל היה טעים, היה יין פירות טוב ועוגות שוקולד מעולות שקנינו לקינוח. הרגיש כמו ארוחת מלכים רק בלי לחץ לפני, בלי הצורך להרשים, צורך כזה שבא תמיד כשמזמינים אורחים רק שפה זה הודו ואין ממש מה להרשים.
הכל יותר רגוע והכל מתנהל אחרת כשרגועים.

.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

נשמע ממש, אבל ממש טוב.
וואלה, אתם מוצצים מהודו את מה שאפשר וזה נהדר.
זה נשאר לכל החיים החוויות האלה.
בכלל חוויות טובות זה משהו כל כך חשוב! הן איתנו בלב גם בעיתות פחות טובים...
וכמובן שפה מדובר גם בכל כך הרבה שיעורים...
אשתדל להיזכר וללמוד מה שאפשר ממך/ממכם.@}

[יוטי_בעיר*]

אנחנו מתכננים נסיעה להודו עוד 3 חודשים עם 3 ילדים
איזה כיף!!! בהצלחה!


מעניין אותי לדעת - הילדים שלך מחוסנים?
כן.
רוב החיסונים הם חיסונים שילדים גם ככה מקבלים (אם מחסנים אותם לפי ה"ספר" ).
אנחנו חיסנו את דריה בבוסטרים. יותם כבר חוסן בגיל שנה נגד רוב הדברים בחבילה המומלצת, רק קיבל נגד צהבת A ואיזו קדחת.
האמת שהאחות בקופת חולים (בלונדון) הסתכלה על איזו טבלה לפי איזורים שנסענו אליהם. לא המליצה לחסן לצהבת B (גם לא מחסנים את זה בשגרה בבריטניה) ודלקת קרום המוח יפנית (שטוענים שזה נדיר בהודו).
טיפוס הבטן אפשר רק מגיל שנתיים אז כולנו קיבלנו את זה מלבד יותמי.

חוץ מזה, כולנו לוקחים אצידופילוס כל יום למניעת קלקולי קיבה וכולנו בריאים וחזקים

[יוטי_בעיר*]

נקודות ורודות אגדיות תודה

[רוני_ושו''ת*]

תודה על הדף והשיתוף

[יוטי_בעיר*]

אני מגשימה חלום חיים:
יושבת בצ'אי שופ על גג מול הרי הימליה יפים.
יותם נרדם על אחד המזרונים המפוזרים סביב המיועדים לישיבה לאחר שעשה קקי בשיחים וינק עד כדי שינה.
דריה משחקת עם כמה ילדים הודים בחצר מאחור ואני שותה לי מילקשייק וגולשת במחשב הנייד שלי.
אני על פסגת העולם

[פרח_הלימון*]

מדהים!!!
נהנית לקרוא אתכם מאוד

[נטע_ש*]

אמרתי להם קוקוריקו והם הבינו... כי ככה תרנגולים מדברים
מתיקות

[ב_עילום*]

יושבת בצ'אי שופ על גג מול הרי הימליה יפים

איזה כיף לכם.

[יוטי_בעיר*]

אנחנו מוסיפות למחקר המעשי של דריה בתחום החרקים את החלק התיאורתי ומתחילות לקרוא על חרקים.
זה אומר שאני פותחת במחשב שלי חלונות עם ערכים מוויקיפידיה כשאני ליד אינטרנט על כל חרק שמעניין את דריה ומקריאה לה עליו בחדר.
זה מתחיל, כמובן, עם מושית השבע, הלא פרת משה רבינו, וממשיך עם פרפרים, שפיריות, חלזונות, גחלילית (שהתמזל מזלינו וראינו ערב אחד על אחד השיחים ביער בדרך לגסט האוס שלנו) או על אטמוספירה (כחלק מתשובה שנתנו לשאלה "למה אנחנו גרים על כדור הארץ) שגרר גם פוטוסינטזה.
אני מקריאה את מה שכתוב בלי לפשט יותר מידי ובלי לקצר (ואת זה למדתי מבעלי ואני מודה לו על כך מאד) ולדריה אין שום בעיה להקשיב בעניין להכל.
לא, היא לא מאזינה בשקט, היא מנהלת איתי שיחה ענינית על כל משפט שאני אומרת ויש לה מה לומר. בתור אחת שצופה בחרקים בענין זמן רב היא יודעת על מה היא מדברת.
היא מסכימה בכל פה שפרת משה רבינו מעמידה פנים שהיא מתה כשהיא מרגישה סכנה (ולכן היא ככה בהתחלה כשצרימים אותה), נרגשת לגלות שפרת משה רבינו מתחילה בתור ביצה וא"כ היא זחל שנהפך לגולם וממנו יצאת חיפושית ומזכירה שגם פרפר עושה את זה.
א"כ כשהיא שומעת ששפירית אוכלת בזמן תעופה חרקים קטנים ממנה היא חושבת ואומרת שמכיון שחיפושית יכולה לעוף והיא קטנה משפירית אז בודאי שפירית אוכלת חיפושיות.
בפעם הראשונה שהקראתי לה היא אמרה שאני מקריאה לה סיפור. בפעמים אחרי זה היא כבר קוראת לזה "הסברים" ורואים עליה כמה היא אוהבת לשמוע אותם.
בהתחלה חשבנו לעצמנו, בעלי ואני, שלא כל כך משנה כמה היא תזכור מזה, לפחות היא תדע שאם משהו מעניין אותה היא יכולה לקרוא (בעתיד) או שיקריאו לה עליו במחשב או בספר, אבל מסתבר שיש לה זיכרון מצוין, במיוחד לדברים שמענינים אותה,
וכך אני מוצאת אותה מספרת למטיילים או ילדים אחרים שלפרת משה רבינו קוראים מושית השבע ושיש לה 8 נקודות על הכנפים למרות שרואים רק 7. מסבירה להם על זחלים וגלמים או מחפשת לידי את הפיוניות של הצמח ליד העלים.

בנתים הזחל שלנו הפך לגולם אבל כעבור כמה ימים מת.
אני לקחתי את זה הכי קשה ודריה למעשה לקחה את זה לגמרי בקלות, כמשהו שקורה וזהו.
היא מציעה שנתפוס פרת משה רבינו ונגדל בצנצנת במקום הזחל אבל אני לא מוכנה, זו התעללות לדעתי ועדיף להן להיות חופשיות.
אז היא מביאה אותן לחדר ומנסה לגדל אותן "חופשיות" רק שהן תמיד נעלמות לה.

[יוטי_בעיר*]

יותם לא לובש חיתולים כלל יותר וסוגר כבר ימים רבים שהוא יבש.
הוא מודיע לנו בבירור מתי הוא צריך (ואם לא הוא אז אחותו עושה את זה ולרוב היא צודקת), כולל בלילה שהוא טורח להעיר אותי בשביל שאני אקח אותו לסיר.
הוא משקיע הרבה מאמץ להסביר לנו לקחת אותו להתפשפש.
הוא בן שנה, 4 חודשים ושבוע.
הוא אמנם גדל בלי חיתולים חלקית והיה מחותל עם חד פעמים כמעט תמיד כשיצא מהבית ובכל זאת כשהתחלנו לפני זמן מה לומר לו שיודיע לנו כשהוא צריך הוא הבין מהר מה עליו לעשות.
לפני כמה ימים כשעשה פיפי על איזה שיח קרא בקול "איפי!".
תענוג לראות שהעמל הזה מביא כאלה תוצאות.

[פרח_הלימון*]

לפני כמה ימים כשעשה פיפי על איזה שיח קרא בקול "איפי!".
איזה מאמי