המלאך שלי בן 11

המלאך שלי כבר בן 11. הוא גדול בשנה מהגדולים בכיתתו, בשנתיים כמעט מהקטנים. הוא גם חכם יותר מרובם, ובעל יכולות שאחרים לא מעיזים לחלום עליהן אפילו. למרות זאת, רוב מי שפוגש אותו חושב שהוא מפגר.

שלום עלמה,
אשמח לשמוע עוד על המלאכון... טוב שבאת לכתוב

היתה אספת הורים. הוא נכנס למתחם, רואה ילדים אחרים, רואה ולא רואה. לא ניגש, לא אומר שלום הי מה קורה, מסתובב סביב עצמו. הילדים מסביב לא מתאמצים גם, הוא שקוף בעיניהם. ואני אתו. שקופה בין האמהות. הן מסיטות מבט, חומקות בין עצמן, רואות לא רואות. במפגשי הורים עם האחים שלו אני מחוזרת ואהודה, מעלותי פורצות החוצה וחוברות לאלו שלהם. אבל אתו, עם המלאך שלי... הוא ואני ביחד. נפרדים מן השאר.

מה קורה בסיטואציות של אחד על אחד?

תלוי מי האחד השני. הוא חבר נהדר, אבל החברות שלו ייחודית בדרכה.

יכול להיות שקשה לו לעמוד בבליל הקולות של קבוצה גדולה? קשה לו לנווט בין הרבה אנשים? אולי ״הבעיה היא הפתרון״ וכשהוא הולך הצידה הוא פותר את בעיית עומס הגירויים?

הוא רגיש כל כך, המלאך שלי. הוא עדין ופגיע, ותמים כל כך, וקל כל כך לקצוץ את כנפיו. אין גבול להגנה שהילד הזה זקוק לה, ולא תמיד אני יכולה לספק אותה במלואה.

הוא יודע המון דברים. הוא שואל המון, בבת אחת כמעט, על נושאים לגמרי לא קשורים. יורה שתיים שלוש חמש שאלות על נושא אחד, מפנים את התשובות בלי להתעכב לרגע, ומיד יורה לכיוון אחר. מה יותר גדול, קו המשוה או קו גריניץ'? איך מאלפים פילים שיעמדו על שתיים? למה חרב הסמבוק לא נשמעה לדראקו מאלפוי? איזה סרט זה, קומדיה או רומנטי או מתח או משהו אחר? כן, הוא יכול לראות סרט עד סופו ממש, ולראות אם יש נשיקות או יריות למשל, אם יש צחוקים ברקע או מוזיקה דרמטית או אנשים מתבוססים בדם, אבל עד שלא יגידו לו במפורש איזה סוג של סרט זה, הוא לא יהיה בטוח שהבין לבד.

וככל שהוא לומד יותר דברים, הילד שלי, וככל שהידע שלו הופך לרב ומופרך ומרשים יותר, כך בולט הפער מול הדברים שהוא לא יודע. כי הוא לא יודע מה שלא הסבירו לו, ואי אפשר להסביר את הכל. הוא לא ידע לעלות במדרגות רגל רגל, עד שלא הסבירו לו. הוא לא ידע מה עושים עם הרגליים באופניים, עד שלא הסבירו לו. וזה היה מאתגר במיוחד, להסביר לו, ולקח קרוב לשנה. הוא לא ידע לאן להסתכל כשעוברים מעבר חציה עד שהסברנו לו, ואז גילינו שהוא אכן מזיז את הראש שמאל ימין שמאל, אבל לא יודע על מה להסתכל. היה צריך להסביר לו שגם צריך להזיז את הראש, וגם לבדוק אם מכונית מגיעה, וגם לא לחצות אם המכונית מגיעה, והכי מסובך לזכור - לא לחצות אחר כך אלא לבדוק מחדש אם לא מגיעה מכונית נוספת, ואחר כך שוב. ועדין אני לא שקטה כשהוא לבד שם בחוץ, האם יזכור את כל השלבים. וזה מסובך, כי מכוניות זזות מהר, ואנשים פתאום מדברים, וכל מיני דברים לא צפויים יכולים לבלבל ולהסית. אבל דברים צפויים וברורים, לעומת זאת, זה קלי קלותה. להרכיב פאזל זה פיס אוף קייק, ולשחק שחמט הוא למד בהנף שבועיים. הוא אשף המשחקים, העולם הנפלא והמתוק הזה בו כל הכללים ברורים והרשות נתונה. הוא לא גאון, הוא לא מכני, הוא משחק משחקים כמו כל ילד רגיל ושמח, מצליח וטועה ושמח ומתוסכל וכל הטווח המלא והעשיר כל כך, כמה נפלא. אני לא מצליחה להסביר לו איך ניגשים לילד אחר, איך פותחים בשיחה. הוא מוכן להמשיך בשיחה, גם לא תמיד. אבל איך מסבירים לילד איך לגשת לילד אחר?

בוקר טוב! אבל למה גרשו את כל החיות מגן עדן? הילד פוקח את העיניים ונזכר בשיחה האחרונה מאתמול, על חוה והנחש. ואני, פתאום וכמו פעמים רבות אחרות, לא מוצאת לו תשובה. או שהוא עובר מנושא לנושא במהירות האור, הוא שהוא מוטרד מנושא אחד לילה שלם. בוקר טוב.

אבל איך מסבירים לילד איך לגשת לילד אחר?

אפשר להתחיל עם לגשת למבוגרים או לפעוטות, זה יכול להיות קל יותר בשבילו.

הי עלמה,
הוא יודע לחפש מידע לבד דרך המחשב?
אני לא יודעת אם המחשב רצוי בעינייך, אבל יש משהו בחיפושי מחשב שמוביל מדבר לדבר לפעמים בצורה יותר אסוציאטיבית. זה מעלה את ההוא שמוביל לאחד אחר ובין כולם יש איזשהו קשר, גם אם קלוש.
מצד שני, ברור שענייני המידע שלו הם לא מה שמטריד אותך. פשוט חשבתי על זה אז העליתי.

ובשביל למידה איך לגשת לאחרים אפשר לרתום אחים ואחיות שלא נבוכים לשתף פעולה במשחקי תפקידים ולפרק ביחד איתם את הסיטואציה כך שיהיו לה כללי בסיס שאפשר לשנן כמו בחציית כביש. הרי יש במצבים האלה דברים שאי אפשר ללמד ודברים שכן אפשר ללמד.
אגב, הוא מביע רצון ללמוד איך לעשות את הדבר הזה?

ואני גם בעד הרעיון של יונת. זה משהו שנכון להמון ילדים באשר הם ומזכיר לי גם את מה שנכתב בדף גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית
העולם יצר לנו סטנדרט שבו מצופה מילדים לגשת ולהתחבר עם בני גילם בסיטואציות לא נורמליות. לך יש ילד שזה לא מתאים לו, בשעה שרוב הילדים מצייתים לרעיון הזה ומשתפים איתו פעולה (חלקם תחת מחאה של ממש, חלקם בגמלוניות רבה).
אני חושבת שמועיל לזכור שזה לא נורמלי, שזה סטנדרט בכלל לא סביר, שזה קשה אובייקטיבית.

ובכלל... חיבוק חם.

הי, חמודות אתן.
הגישה לילדים, כמוה כגישה לפעוטות, כמוה למבוגרים. כדי לעמוד בה יש צורך להיות מסונכרן עם הצד השני. הרי הצד השני לא צפוי, אי אפשר לשנן צעדים מראש. ואלף שנה יעברו לפני שאהין ללמד את הילד הזה לעשות דברים מכניים, כמו לדקלם שלום מה נשמע בלי שזה בא מבפנים (לא שאם הייתי מנסה היו לזה תוצאות, לדעתי. נהפוכו). הילד שלי מתקשה, כנראה, לקלוט בזמן אמת את כל הנתונים, להבין אותם, לעבד אותם, לבחור מתוך האינסוף את התגובה המתאימה ביותר, לשלוף אותה, לצפות לתגובה לה, להגיב גם עליה, שלא לדבר על להפיק איזו הנאה מכל התהליך. ואם צריך באותו הזמן גם לתכנן מה לעשות עם שאר הגוף, אז בכלל. הרי זה לא נתפס בכלל כמה פעולות קשורות בו זמנית לדבר הבסיסי ביותר, הדבר שהקטן שלי למשל עשה לפני כמה דקות בלי למצמץ, בהמון הנאה - הגיע לקבוצה של ילדים שהמתינו למשהו, זיהה כמה פרצופים מוכרים, יזם משחק שמח, ותוך שניות נוצר שם מרדף קולני ורב משתתפים, שהקטן הזה ניהל בעצמו ברגל קלה ובצחוק מתגלגל.

הילד שלי כל כך מרוכז כשהוא מדבר, כל כך מנותק מכל דבר אחר כשהוא עמוק במאמץ, שאין לו שום יכולת לערב בפנים גם פניות לאחר. הוא יכול להיות פנוי לאחר לגמרי כשאין לו משהו אחר להתרכז בו, אבל נו, כמה פעמים דבר כזה כבר יכול לקרות. אולי בסרט. אולי בגלל זה נוח לו כל כך בתקשורת השאלות - הוא שואל, מקבל תשובה מכוונת, שואל משהו נוסף על אותו כיוון, או שלא. אם יש איזה דין ודברים כאן, זו רק שאלה שמציתה שאלה. מעבר לכך, השפה שלו היא לעולם לא ספונטית. אין לו בכלל ביטויי אויר כמו "אל תשאלי מה היה היום" או "וואו את לא מאמינה" או רק "וואו". על כל מילה ומשפט הוא צריך לחשוב, ומי שחושב לא מגיע למילה סתמית כמו וואו. ואל החשיבה הזו הוא מכוון גם רק כששואלים אותו שאלות מכוונות. ובכיתה, המורה מספרת, לעתים הוא מצביע ומתעניין. וככל יכולתה היא נותנת לו לדבר מיד כשהוא מצביע. ועדין, ההערה שלו לעולם נוגעת לנושא שעזבו כבר לפני כמה דקות, והזמן שלוקח לו לבטא אותה, והמאמץ, ומאין שתהיה לילד אחר הסבלנות והנאורות להבין אותו?

בבית הוא מדבר לא מעט, על ספרים שהוא קורא, על דברים שהוא מתעניין בם, על דברים שהוא לא מבין ומרגיש צורך לשאול. הקול שלו לא רגיל, אבל בבית זה הכי רגיל שיש. ואני יודעת שכשהוא מדבר, ופתאום משהו נופל לידו והוא לא שם לב, זה לא בגלל שהוא אדיש. זה בגלל שהמאמץ העצום שבארגון הדיבור גורע מהנוכחות שלו, הרי איך אפשר אחרת. ואם אצליח היום לקרב אותו לילד אחר, להנגיש אותו וללמד אותו איך מצרפים או מצטרפים למשחק ספונטני, אז מה הוא יעשה בדיוק במשחק הזה. מאין לו מה לעשות, מאין לו למה לצפות, מה יעזור לו למשל להושיט ידיים לכדור כמה שניות אחרי שהוא פוגע. מוטב להמנע מראש, כתב הילד הזה לעצמו על המצח, והתחבא בחולצה של אמא שלו. מגיל כלום.

שליחה על ידי טלי* » 27 אפריל 2014, 18:01

הוא עבר איבחון? אספרגר, חלילה?

איך מסבירים לילד איך לגשת לילד אחר?
אולי לא מסבירים?
נוכח מה שכתבת עולה בי שאלה אמיתית, ואני מקווה שלא מעצבנת. אולי אין מנוס אלא לשחרר לחופשי את ההשוואות לילדים אחרים (כולל אלו שלך) או למה שמקובל ופשוט להניח לו לחיות את חייו הכי טוב שהוא יכול בלי שזה ידרוש מאמצים מטורפים כאלה?
זו אפשרות מבחינתך? מה זה ידרוש ממך?

מי שחושב לא מגיע למילה סתמית כמו וואו
כמה נכון...

כשהוא מדבר, ופתאום משהו נופל לידו והוא לא שם לב, זה לא בגלל שהוא אדיש. זה בגלל שהמאמץ העצום שבארגון הדיבור גורע מהנוכחות שלו, הרי איך אפשר אחרת
מתפעלת בשקט מהיכולת שלך להבין אותו ולראות את הדברים כפי שהם. תוהה אם אני הייתי תופשת את זה בכלל וזה מעורר בי מחשבה לגבי המון דברים אחרים.
תודה על זה.

טלי, בימים הרחוקים ההם, שהאמנתי שיש דבר כזה לאבחן ילדים, הוא עבר אין סוף אבחונים. סותרים. למזלי ולמזלו אנחנו כבר לא שם.

ציל, אני רוצה שהוא יהיה בטוח. אני רוצה שהוא לא ייפגע, שלא יציקו לו, שלא יפחיתו בכבודו ובנפשו ובבריאותו. אם הייתי יכולה לשמור אותו אצלי בידיים עד עכשיו, הייתי שומרת. אבל הוא מתחיל לפרוש כנפיים, המלאך הזה, ומעניק לי בכך את ההנאה המתוקה שבתקוה שגם הוא יהיה יום אחד מבוגר עצמאי, ויעמוד בזכות עצמו, ואולי אפילו יעמדו אחרים מאחוריו. ואני לא רוצה שיתקל בקירות עד שזה יקרה, וזה דורש ממני מאמצים. אין מניעה מכך. והמטורפים שבמאמצים, כמו שאת ודאי מתארת לך, הם פשוט להניח לו לחיות את חייו

ועדין להיות שם עם כל מעידה, עם כל קושי וכל צורך בהכוונה, להיות שם תמיד, לשמור עליו. יש לי את היסוד לחשוד שאם לא היינו מתאמצים מסביבו כמו שהתאמצנו עד היום, הילד היה היום במקום שונה היום, קרוב יותר לסיעודי.

וחוץ מזה. לפעמים עם העזרה הנכונה הוא מצליח לעשות דברים (או ליצור קשרים) שלא האמין על עצמו שיצליח. והשמחה שלו בהם, השמחה הטהורה והקדושה הזו, שמשמרת את ההישג החדש לתמיד ומעכשיו והלאה הוא יכול לעשות את אותם הדברים כבר בלי עזרה, ולהאמין בעצמו - לפעמים אני זוכה בהרגשה שהם שווים את המאמצים שלי. לעתים קרובות מדי אני חושבת - מה זה הכל? רק עד כאן הגענו? אבל לפעמים אני שמחה ממש. אתו.

פלונית - היה משהו, לא זוכרת את השם, זוכרת כל מילה יקרה בפנים. זה היה בעידן אחר, כשהעולםנראה אחרת. אנא סמני כשקראת, ואמחק. אין דף לכתוב לך.

היה יומולדת בכיתה. סמלי כזה, כנהוג, בכמה דקות אחרונות של היום. אני הגעתי עם עוגה, המורה קראה לעלם שלי שיעמוד מול כולם כששרים לו יומולדת שמח, עמדה מאחוריו, חיבקה אותו בכתפיים וברכה אותו בברכות הרגילות. ברכה אחת כוונה לכך שיהיו לו הרבה חברים. ברכה אחרת היתה - שהילדים בכיתה יזכו להכיר עלם אחר. והברכה הזו, עם כל הכוונות הטובות שמאחוריה, הפכה לי את הקרביים.

מתפעלת בשקט מהיכולת שלך להבין אותו ולראות את הדברים כפי שהם.

ציל, אני חוששת שיותר פעמים ממה שהייתי רוצה להודות - אין מה להתפעל ממני בכלל. למשל, בענין הזה בדיוק. בשבוע שעבר יצאנו לטיול, והיה נעים ונחמד, והילד הלך לידי בשביל וסיפר לי מה קורה בספר שהוא קורא עכשיו. ולא קל להבין אותו, ולא קל להקשיב לו, ואני נדרשת לריכוז מוחלט כדי לעקוב אחר דבריו, והוא לא עוצר כדי לוודא הבנה או ענין או כלום. פתאום האח הקטן שלו טיפס למקום מסוכן, ואני נלחצתי מאד. בקשתי ממישהו שהיה קרוב אליו לעצור אותו, המישהו התחיל להתווכח אתי שאני מדמיינת וזה לא מסוכן. כעסתי עליו, רצתי בעצמי אחרי הקטן לשלוף אותו משם, והקטן עושה סצינה ולא מקשיב לי, והכעס על המישהו הגדול לא מרפה ממני, מישהו אחר מכוון אלינו מצלמה חקרנית ואני שונאת מצלמות, וכולי הופכת לפקעת של תסכול וכעס ופחד וחוסר סבלנות, ותוך כדי הכל העלם שלי לא מבחין בכלום וממשיך לקדוח (כמה נורא לכתוב את המילה הזו). ובבת אחת אני מסתובבת אליו ויורה בקול מצמית - "שקט כבר!" והוא משתתק המום, וסוף סוף מפסיק הזמזום הטורדני הזה באוזן שלי ואני מתמסרת לרגשות השליליים שלי, ורק אחרי זמן ארוך מדי קולטת את המלאך שלי מתבוסס בדמעותיו, המום, לא יודע למה דיברתי ככה, לא יכול להבין. ואני יודעת, כל כך כואבת, ששוב פגעתי בו.

יש לי את היסוד לחשוד שאם לא היינו מתאמצים מסביבו כמו שהתאמצנו עד היום, הילד היה היום במקום שונה היום, קרוב יותר לסיעודי.
אני בטוחה שאת צודקת. והנה ראיה, למקרה שאת עצמך לא תמיד בטוחה בזה -
לפעמים עם העזרה הנכונה הוא מצליח לעשות דברים (או ליצור קשרים) שלא האמין על עצמו שיצליח
אז תמשיכי. תמשיכי בדרך שלך. ואם את נתקלת בקיר שאת לא רואה את הדלת שלו כרגע פשוט הניחי שהיא תימצא לך. לפעמים לא רואים אותה בעין אבל גישוש ביד רכה מוביל אליה.

הברכה הזו, עם כל הכוונות הטובות שמאחוריה, הפכה לי את הקרביים.
כל כך קשה לדייק כשלא נמצאים בנעליים האלה...
המורה אולי חושבת שהיא כן בנעליים האלה כי היא רואה אותו יום יום. אבל היא לא. היא לא אמא. איך היא תדע?

אני חוששת שיותר פעמים ממה שהייתי רוצה להודות - אין מה להתפעל ממני בכלל
אני יודעת. אז את תחששי ואני אמשיך להתפעל, ברשותך.

אני יודעת, כל כך כואבת, שצריך היה להיות אחרת
מה קורה כאשר מסבירים לו בדיעבד? משהו מזה נוגע בו?
כי הסיטואציה עצמה לא זרה לרוב ההורים. השאלה היא מה ממנה נשאר אחר כך ומה אפשר פשוט להסביר וזה יתקבל בסוג של הבנה.

מה יעזור לו למשל להושיט ידיים לכדור כמה שניות אחרי שהוא פוגע. מוטב להמנע מראש, כתב הילד הזה לעצמו על המצח, והתחבא בחולצה של אמא שלו. מגיל כלום.
המשפט הזה הוא פואטיקה צרופה של רגש. נגעת לי ללב.
בהצלחה עם הדרך היפה שלכם.

כתבתי למעלה על ההורים בכיתה של הילד שנמנעים ממני, וההורים בכיתה של אחיו שמבקשים את קרבתי. ובכן, יש אמא אחת שיש לה ילד אחד בכיתה של זה, וילד שני בכיתה של השני. מה תעשה? רצה המקרה, והקטן שלה ביקש להפגש עם הקטן שלי. היא לא הסכימה לו. בעקיפין כזה, אתם מבינים.

קרן, תודה יקרה. ציל, הסיטואציה אמנם לא זרה להורים אחרים, וגם לי כמובן עם ילדי האחרים. אבל הילד הזה, תארי לך. הוא הולך לצדי, מפטפט בחדוה וכולי נמסה מולו במבט אוהב, ופתאום בבת אחת אני כועסת ומעליבה. מאין זה בא? מה זה משנה מה אסביר אחרי זה? ריבונו של עולם, אני מתמלאת חרדות רק מלחשוב מה עובר עליו, מי יודע מה זה להיות הוא.

הי עלמה, ראיתי את תשובתך. תודה לך! את יכולה למחוק אותה וגם את תגובתי זו. אציין שאני מתפעלת ולומדת ממך וממנו. מקווה שתוסיפי לכתוב פה ( בדף ובאתר).

אתמול הוא חזר מבית הספר, אחרי טקס יום השואה, קרב שני אגרופים מסתובבים מתחת לעיניים ועשה תנועה וקול של בוכה, כי זה יום עצוב. זה כל כך נורא בעיני, התנועות המכניות האלו. פעם הסתנן איזה מטפל מעבר להכרה שלי והסביר לו איך עושים כשבוכים ואיך עושים כשחושבים (אצבע על המצח), עד שהבנתי מה קורה ועצרתי את זה. אני לא שופטת את הרבבות שמאמינים בשיטה הזו, אולי היא עוזרת לאחרים, אבל אני מצרה על כל רגע שמישהו כזה קרב את אמונותיו אל הילד שלי. היום בבוקר הלכנו ליד איזו חנות, והיה שם שעון קיר עם בובה כזו קופצת שעושה שלום. הילד נדלק וקרא בחדוה - יאו אמא בואי, תראי איזה מגניב! ואני חשבתי, הרי תמיד ידעתי. הוא ילד רגיל, הוא ילד בכל הוויתו, הוא המלאך שלי, אני כל כך אוהבת אותו.

אני מצרה על כל רגע שמישהו כזה קרב את אמונותיו אל הילד שלי
אני איתך.

הוא המלאך שלי, אני כל כך אוהבת אותו
חסר לי אייקון. של התרגשות.

שליחה על ידי עלמה* » 02 מאי 2014, 15:01

חבר נמצא כאן. ילד שקט ומקסים מהכיתה, שהתפתחה ביניהם חברות הדדית, ספונטנית ומרגשת. אני שוכבת על הגב במיטה, שקט מבורך של ששי בצהרים, וקולות הצחוק שלהם עולים מהגינה, מקשטים את האויר, מנגנים לי בנשמה. העלם שלי רגוע, שמח, זורם ומפטפט בהנאה. השני שקט יותר, אבל אני שומעת שגם בכיתה הוא מחפש את חברתו של בני, שמח בה. וחוט החיבור ביניהם עדין כל כך, רועד בלבי אל מול גמלוניותו החברתית המוחלטת של בני, בכל רגע יכול להתפוגג. ועדין, עכשיו זה עכשיו, ועכשיו יש יחד, והיחד הזה שלהם כל כך נעים לי מבפנים. ואני חושבת, לפעמים, לו היתה ניתנת לי הבחירה, האם הייתי בוחרת בעצמי בילד כזה, אשר יחדד את חושי לרמה כזו ששיחת בנים פשוטה בגינה יכולה להביא אותי לפסגות של אושר? וגם עם ילדי האחרים, הרי, אני שמחה כל כך בקשרים שהם יוצאים, בהצלחות הקטנות שלהם. שמחה כי למדתי לשמוח, להעריך, לברך, למדתי מהילד הזה. אז מה הייתי עושה לו יכולה הייתי לבחור? ובכן, אינני יודעת. גם מנת הקשיים בחיי גדלה והתעצמה, וגם בצד הזה נגעתי בתהומות לא פעם, וודאי עוד אשוב. עם הילד הזה למדתי להרגיש, אני חושבת, מאד מאד חזק. אולי התשובה היא שהייתי בוחרת בילד בריא, ושכל יופיה של נפשי תחכה לי במקום אחר רגע. אני חושבת שהייתי בוחרת לא לדאוג לו כל כך. ושלא יסבול. אף פעם. אם רק היה אפשר.

שליחה על ידי עלמה* » 03 מאי 2014, 09:04

היתה ידיעה בחדשות על כך שהמציאו (מחדש) איזה מכשיר למציאות מדומה. חובשים אותו כמו משקפיים ענקיות, והוא גורם לכך שהראיה טיפה מתעכבת אחרי השמיעה. והחויה אמורה להיות מיוחדת. כאילו... דא? אנשים באמת מוכנים להכנס מרצונם לקושי ההזוי הזה? צילמו אותם איך הם נראים תוך כדי, הולכים כמו שיכורים מבועתים, נופלים ורועדים, לא מצליחים להתאים שום תנועה לשום מצב וגם מתקשים לחזור לעצמם כשהמשקפיים יורדים.

שמחה כי למדתי לשמוח, להעריך, לברך, למדתי מהילד הזה... עם הילד הזה למדתי להרגיש, אני חושבת, מאד מאד חזק
עושה חם בלב.

שליחה על ידי עלמה* » 05 מאי 2014, 08:45

ערב יום הזכרון. שוב יום עצוב שצריך להתיישר אליו, בהפרש של שבוע בלבד מהיום הקודם. ועם שתי צפירות הפעם. הילד יוצא לפעולה מיוחדת בצופים, בסופה השבט כולו יעבור לרחבה הגדולה ויתמזג עם מאות הצופים האחרים בטקס של כניסת יום הזכרון. אני לא כל כך חוששת מהפעולה, היא צפויה לעבור באופן חוויתי והילד ודאי יישאב לתוכה. גם המדריכה נהדרת, ילדה בעצמה עם נפש גדולה וחיוך גדול, שמקבלת אותו בטבעיות מוחלטת. הטקס הגדול הוא שמטריד אותי, החשש שההתנהגות שלו לא תותאם לנסיבות. אני שולחת אותו בכל אופן, אבל לקראת הטקס מאתרת את הקבוצה שלו בתוך הרחבה, עומדת מאחורי הגדר המקיפה ושומרת עליו (ועלי?) משם, מוכנה בכל רגע לבוא לעזרתו - או לעזרת הקהל הגדול מסביב, שראוי לכבוד של הטקס הזה. הוא לא יודע שאני שם, הוא לא יודע שאין סוף שעות בשנים האחרונות התחבאתי וצפיתי בו כשהתערבב בחוץ, מוכנה לעזור. איך אומרים בצופים? הייה נכון נכון תמיד? בכל אופן.

מתחילה הצפירה. מתורגלת ומסוגלת כהלכה, אני מניחה לצפירה לקרוע את לבי, מתמלאת כולי במחשבות עצובות ובחרדות מצמיתות, מריצה מלחמות ואסונות מול עיני. דום זקוף, אבל עין אחת נתונה על גב הילד, שלרווחתי עומד זקוף ויציב אף הוא. לידי עומד איש אחד, לצדו ילדה קטנה. בחצי גוף הוא עומד זקוף, אבל מהחצי השני אני מרגישה פתאום, בבת אחת, מצלמה פולשנית חורכת את פני. העצב של היום הזה, הפחד על הילד שעכשיו, הפחד על הילד שיהיה כשיגדל ויילחם בעצמו, הצפירה באוזניים והמסך עם תמונות המתים בעיניים, לפיד הזכרון, הצביעות של האיש, המצלמה בפנים שלי... שוב אני מוצפת. נכון, אני אמא של הילד הזה, ואני כולי בתוך קשייו ומצוקותיו, אבל יש לי גם כמה קשיים מקוריים משלי, שנולדו לפניו. ואני מוצפת, והגוף כולו צועק, והצפירה ממשיכה, ואני מפנה מבט זועם אל האיש הצבוע אבל הוא לא רואה, הוא כבר עסוק בלחרוך פנים של אחרים, הוא מסריט, מסתבר. תהיי רגועה, אני אומרת לעצמי מבפנים, תהיי רגועה, לא קרה כלום, תהיי רגועה, תהיי רגועה, תהיי רגועה.

שליחה על ידי מרב* » 05 מאי 2014, 09:20

הטקס הגדול הוא שמטריד אותי, החשש שההתנהגות שלו לא תותאם לנסיבות. אני שולחת אותו בכל אופן
את מעוררת השראה, ממש גיבורה בעיני. מצליחה להתמודד עם הקשיים שלו, ושלך, ולא מתעלמת או מונעת ממנו.
אני במקום קצת דומה, ומאוד מתקשה לתת לו להיות מי שהוא. מפחדת. ממה יקרה לו, ממה שיחשבו ויעשו לו. רוצה לקבל כוח ממה שקוראת כאן.
הוא לא יודע שאני שם, הוא לא יודע שאין סוף שעות בשנים האחרונות התחבאתי וצפיתי בו כשהתערבב בחוץ, מוכנה לעזור
מה קל לך יותר, לצפות בו מרחוק, או להשאר בבית ולנסות דמיין מי יודע מה קורה לו עכשיו?

שליחה על ידי עלמה* » 05 מאי 2014, 10:48

מרב, תודה לך. בן כמה בנך? (די, יצא לי בצהוב למעלה - כל גיל והשמחה שלו

)
השאלה אם קל יותר להיות בבית לא היתה רלוונטית זמן רב, כי התערבותי אכן נדרשה פה ושם למען בטיחותו. חוץ מזה, גם בטרם נולד לא הייתי חזקה במיוחד בלשחרר את ילדי אל מעבר לטווח ראייתי. ובכל אופן לשאלתך - כשאני בבית לפעמים אני עושה דברים אחרים ולא חושבת עליו. כשאני רואה אותו אני חושבת עליו כולי. אז אולי להיות בבית קל יותר, אבל רק עם הידיעה שהוא קרוב, שאני יודעת בדיוק היכן הוא, שאני סומכת על כך שיש מי שיזעיק אותי במקרה הצורך, ושבכל רגע ורגע של חשש אוכל לצאת ולצפות בו. לפני חצי שנה או שנה הייתי עונה כנראה אחרת.

תהיי רגועה, אני אומרת לעצמי מבפנים, תהיי רגועה, לא קרה כלום, תהיי רגועה, תהיי רגועה, תהיי רגועה.
מצד אחד - אני בעד.
מצד שני - כן קרה כלום. אז אולי אם אפשר יהיה להכיר בזה יהיה גם קל יותר להירגע באמת.

שליחה על ידי מרב* » 05 מאי 2014, 18:05

גם הוא בתחילת שנות העשרה. ואם הייתי מספרת עליו, חלק ממה שהייתי כותבת היה מאוד דומה למה שאת כתבת, וחלק- לא.
מה הייתי מספרת עלי, מה אוכל לבטא בפני אחרים ובפני עצמי- זה סיפור אחר, ולכן אני לא כותבת. אבל קוראת אותך, ומנסה לשמוע מה שאת אומרת.
אצלי בצהוב "מותר לכעוס". באמת מותר לכעוס? עליו? על עצמי?

שליחה על ידי עלמה* » 06 מאי 2014, 00:45

מה הייתי מספרת עלי, מה אוכל לבטא בפני אחרים ובפני עצמי- זה סיפור אחר

זה באמת מרגיש מורכב. אני כותבת כאן, שולחת מילים קדימה, אין לי מושג מי קורא, מה חושב. איך עובר הילד שלי מבין השורות, איך עוברת אני? היה ויש כאן קוראים מעבר למעטים שכתבו, והיה והם מוצאים לדמיין את הסיטואציות שאני מתארת, אני מדמיינת שיש כאלו שמצקצקים בבהלה 'לא עלינו', ויש כאלו שמידה של חמלה עוברת מהם, או ביקורת על מי שאני כותבת עליהם, או אולי ביקורת עלי. לעתים קרובות אני נתקלת בביקורת עלי, בחיים האמיתיים, וגם ההכרה הכמעט ודאית שהמבקרים לא מבינים על איזה ילד אני מגוננת, לא תמיד עוזרת להתנחם ולהתחזק מולם. אני מנסה להתעלם מהמחשבות על מי שנמצא בצד השני, ולהקשיב למילים של עצמי. לראות אם הכתיבה תורמת לי באיזו צורה, דוקא ככה בפומבי, עירומה מול כולם.

גיל עשרה' שמח לאפרוח שלך.

צילצול, אני חושבת שאני כן מכירה באותו כלום, בהתעצמות שלו בתוך החויה הסובייקטיבית שלי, אבל בכל אופן לקח לי זמן להרגע. אחשוב על זה עוד...

אם הייתי יכולה לשמור אותו אצלי בידיים עד עכשיו, הייתי שומרת. אבל הוא מתחיל לפרוש כנפיים, המלאך הזה, ומעניק לי בכך את ההנאה המתוקה שבתקוה שגם הוא יהיה יום אחד מבוגר עצמאי, ויעמוד בזכות עצמו, ואולי אפילו יעמדו אחרים מאחוריו.
המסת את ליבי ברגע.
יש לי תחושה, שהרבה אנשים אוהבים את המלאך הזה ויעמדו מאחוריו. ויש לו אותך.
ויש הרבה זמן.

מה הוא חושב על הקושי הזה?
האם הוא זקוק לחברת ילדים אחרים?
איך הוא מביע רגשות?
אני חוששת שיותר פעמים ממה שהייתי רוצה להודות - אין מה להתפעל ממני בכלל
יש לי את היסוד לחשוד שאם לא היינו מתאמצים מסביבו כמו שהתאמצנו עד היום, הילד היה היום במקום שונה היום, קרוב יותר לסיעודי.
ברור שלהתפעל. להתפעל וללמוד.
המלאך שלי מתבוסס בדמעותיו, המום, לא יודע למה דיברתי ככה, לא יכול להבין. ואני יודעת, כל כך כואבת, ששוב פגעתי בו.
אין לי ספק שהוא נפגע. שכאב לו. אבל עצם זה שהוא בוכה, עצם זה שהוא מגיב בקלות רבה כל כך לעלבון זה סימן נפלא. סימן שהוא לא בורח ומתנתק, שהוא לא ממוגן מפני פגיעות, שהצלחתם לשמור על הלב שלו חם ורך ונגיש. סימן של נכונות וזמינות לתקשורת הדדית.
יאו אמא בואי, תראי איזה מגניב!

לפני חצי שנה או שנה הייתי עונה כנראה אחרת.
לכן אני מרגישה שיש זמן. הרבה זמן.

איך אפשר לשפוט אותך?
את מעוררת בי תקווה, שישנן אימהות כל כך קשובות, כל כך מסורות ואוהבות, שהן מסלקות מדרכם של ילדיהן מכשולים עצומים בלי שאף אחד בכלל ישים לב לכך.
את יודעת, שאלת אם יש כאן קוראים נוספים, מה הם אולי חושבים. אז אני מרגישה שאיכשהו הדברים ממש בסדר. כי לא תארת ילד עצוב, ולא תיארת ילד כועס. תיארת קשיים שלו וחששות שלך והתמודדות נפלאה ומעוררת השראה.
זה בקלות היה יכול להתבטא באופנים אחרים.
אני נזהרת במילים, אני לא יודעת כלום, אבל נראה לי שבזכותך המלאך שלך מתמודד אך ורק עם הקושי המסוים שהוא נולד איתו ולא עם התבטאויות אחרות שמופיעות לעיתים קרובות יחד עם הקושי הזה, וזה מה שמאוד מבלבל בו.
אני ממש מורידה בפניך את הכובע.

שליחה על ידי עלמה* » 07 מאי 2014, 06:55

אורלי יקרה, תודה לך מאד על המילים החמות.

עלמה, תמשיכי לספר

אני חושבת שאני כן מכירה באותו כלום, בהתעצמות שלו בתוך החויה הסובייקטיבית שלי
אני שמחה לשמוע ובטוחה שזה ממש ממש חשוב להכיר בו.
הגבתי ל"לא קרה כלום" שכתבת, ובאופן אישי מקפיץ אותי כי יש לי עניין איתו

_לא תארת ילד עצוב, ולא תיארת ילד כועס. תיארת קשיים שלו וחששות שלך והתמודדות נפלאה ומעוררת השראה.
זה בקלות היה יכול להתבטא באופנים אחרים._
מסכימה עם כל מילה של אורלי. וגם עם זה

עלמה, תמשיכי לספר

שליחה על ידי עלמה* » 10 מאי 2014, 08:21

למה אני זקוקה כדי לחוות אושר? פעם, אם היו שואלים אותי, הייתי מגיבה בפריסת רשימות. היו כמה דברים גדולים ש"אם לא זה אז אף פעם" , ובאופן כללי שמחת יתר מעולם לא היתה הצד החזק שלי. זה השתנה קצת עם האהבה, זה השתנה עוד עם הילדים, וכבר כן זכיתי לגיחות קצרות של אושר מפה ומשם, אבל לא בכאלו עוצמות. וגם עכשיו, יש דברים שממש לא בסדר בחיים שלי, והמשקל עולה על גדותיו, והבריאות מזגזגת, והעבודה והפה והשם, אבל פתאום. השכבתי אמש את הקטן לקראת הלילה, מתכרבלת אתו בחושך בשמיכה ונכנסת אל השקט, האיש לא בבית, השבת כן, והגדולים גדלים בסלון, משתוללים ומסתודדים, נהנים כל כך מחברתם המשותפת. ואז עלם שלי, פתאום הוא מתחיל לרכל על הקטן. הקטן הזה שכבר חצי ישן בידיים שלי. והם צוחקים ושמחים, וזה לא יפה לרכל, למי אכפת, הוא עושה את זה בכזה חן ובכזו ילדותיות טבעית ושוקקת חיים, כולו אהבה לאחיו הקטן, ועדין מותר לצחוק לפעמים, ואני זורקת את הראש לאחור ופתאום בלי הכנה עוטף אותי גל נעים, אני מוצפת באושר, וכל הדברים האחרים בחיים שלי שיחכו רגע בצד, אני מתמסרת כולי וכמעט עפה באויר מהעוצמה, ולא משנה למה, ולא משנה מה היה ומה יהיה וכל הדקויות והעיבויים, אני בהיי. ואני יודעת שפעם לא הייתי מסוגלת לדברים כאלו, ואני כותבת את זה כאן כדי להזכיר לעצמי, כדי לשוב ולקרוא, כי לפעמים אני לא זוכרת שיש רגעים כאלו, ולפעמים, תקופות ארוכות, הם בכלל בכלל לא שם.

שבת שלום עלמה

כמה יפה את כותבת. כמה מרגש. זה פשוט אושר בפני עצמו לקרוא אותך.

שליחה על ידי עלמה* » 10 מאי 2014, 12:46

תודה לכן, זוג קוראותי היקרות

הי עלמה, שבת שלום