הלך רוח כנוע

יש למיומנות הזו מחיר נפשי כבד. התעלמות שיטתית מאי צדק ועוולות שנעשו לאחרים, אימוץ נורמות לא מוסריות (למשל, בצבא, אסור לגנוב אבל כולם "משלימים ציוד"), הפנמה של צרכי ה"אחר הקולקטיבי" - אמיתי או מזויף - ואימוצו במקום הצורך האישי האותנטי, אובדן אינסטיקט טבעי להתנהגות בזמן אמת.
נכון.
מצד שני, אני חושבת שכמעט בכל חברה יש חוקים, ואפילו חוקים מאוד נוקשים. גם בחברות מסורתיות שחיות קרוב יותר אל הטבע בכלל ואל טבע האדם...
ובכל חברה כזו או אחרת, יש לחוקים האלה מחיר. בכל קהילה, תמצא את אלה ששילמו את המחיר הזה או נפגעו ממנו.
לנו יש את הצבא ששורט אותנו, ואת ביה"ס ועוד מיני תופעות לוואי חינוכיות. במקומות אחרים, יש תופעות לוואי אחרות ושריטות אחרות. אני מניחה שגם בחינוך הבייתי הן קיימות. לכל בחירה שתבחר יהיה מחיר. השאלה כמה הוא יהיה גבוה עבורך והאם תוכל לעמוד בו.
מעבר לזה, אני חושבת שמשמעת היא לא מילה מגונה. משמעת עצמית, שליטה עצמית, אחראיות כלפי עצמך, כלפי מי שעומד מולך, כל אלה לא יכולים להתקיים מבלי היכולת להשתמש בכלי הזה, ואת זה גם חברות שבטיות שחיות אורח חיים "רוחני" יותר מיישמות. היכולת לחוש משוחרר לא יכולה להתקיים באמת לבדה בוואקום (ע.ערך כל חבורת השאנטי- באנטי שחושבים שלהיות רוחני זה ללבוד שרוואל ולשנות את שמם לדולפין אחרי שבוע בהודו (-:). היא יכולה להתקיים מתוך שליטה עצמית גבוהה.

ועל מי אנו מדברים? נשים כנועות, גברים כנועים, ילדים שלומדים להיות כנועים? עם הרוב נמנים אלה וגם אלה. המנגנונים שונים, אך התוצאה זהה. הנשים כנועות, שקטות וצייתניות ביחסי המשפחה, בין אישה ואיש (ילדות טובות) - מפלסות דרכן בעזרת הפמינזם רק כדי לגלות שגם הגברים נרמסים בשיטה דומה. הגברים כנועים וצייתנים במערכת התעשייתית צבאית. מי פרץ החוצה? אלה שחיים בשולי החברה וכבר אין להם מה להפסיד או שלא מעניין אותם מה שלחברה יש להציע ואלה שהעפילו למעמד כה גבוה (או שנולדו בו) וכבר לא מודדים את התנהגותם באותן חוקים.

אותנו (את המבוגרים) יש לרפא באיטיות ובעדינות ואת הילדים נשתדל לא לקלקל.

ככל שגדלה הודאות בפנים, מתעצמת היכולת לעמוד על שלך מבחוץ. בשקט, בחיוך פנימי קטן ובטוח, בלי קשר לאופן ביטוי הרצון כלפי חוץ.

אולי בדיון מהסוג הזה- במיוחד שהוא נעשה באינטרנט-(ואולי זו רק אני ואני לא מכירה את כולכם באופן אישי)
כדאי פחות להציג רק שאלות- ויותר לנסות גם לענות עליהם תוך כדי.
לי יש כבר סחרחורת מרוב שאלות- שהן מאוד עינייניות
וחסר לי פה הטון הלא מתפשר שממשיך את הסיפור של השאלה.
אולי כדאי לכתוב בצורה תמציתית סיפור שהוא דוגמא-
ואז להראות לפרטים מה היא מסמלת-
בלי לערב דעות בעיניין- אלא יותר בצורה עיניינית עובדתית.
כמו בבית משפט לחיים.
כל הרגשיות הזאת במקומה מונחת
אבל גם חשוב לתת לה מענה סביר.
לא די בלשפוך את הלב והכאב-
צריך להבין מזה משהו!!

ככל שגדלה הודאות בפנים, מתעצמת היכולת לעמוד על שלך מבחוץ. בשקט, בחיוך פנימי קטן ובטוח, בלי קשר לאופן ביטוי הרצון כלפי חוץ.
זה משפט מאוד יפה. (-:

ציפורדרור,
_לי יש כבר סחרחורת מרוב שאלות- שהן מאוד עינייניות
וחסר לי פה הטון הלא מתפשר שממשיך את הסיפור של השאלה_
איך אפשר לדבר על טון לא מתפשר? אילו דברים מוחלטים אפשר לומר בעניין? ('צטערת...עוד שאלות (-:)
אני חושבת שבתוך הכתיבה כאן, ניתנים הרבה פתרונות, הרבה דרכים להתמודדות. והדבר החשוב ביותר שנאמר כאן הוא שאין מוחלט. אין סימני קריאה, יש הרבה יותר סימני שאלה. ובכל מקרה, דעי לך (ואולי את כבר יודעת (-:) שהקושי והאתגר הגדול הוא קודם כל לשאול את השאלות. האנשים הדגולים ביותר לאורך ההיסטוריה בכל תחום הם אלה שידעו לשאול את השאלות ולאוו דווקא אלה שיודעים לתת תשובות נחרצות... זה יותר קל. לאוו דווקא מדוייק.
_לא די בלשפוך את הלב והכאב-
צריך להבין מזה משהו!!_
קודם כל, לדעתי, לפעמים כן די בלשפוך את הלב. עצם השפיכה הזו משחררת. משחררת החוצה כאבים, תיסכולים שעצורים בפנים. החוכמה היא באמת לדעת לשחרר אותה מהמערכת אחרי ששפכנו ולהיות משוחררים ממנה, לא להפוך אותה לתבנית נוספת.
ודבר שני, לדעתי יש פה המון המון תובנות יפות ומאירות עיניים @}

בגלל האינטרנט אנשים מפספסים הרבה מידע.
ולכן זה כה קשה.
כתבתי שאני מבינה את הרגשות ובמקומן הן מונחות-
לדעתי סתם לשפוך תלב בלי להרגיש אחר כך כלום חוץ מהתשה זו לא דרך.
ואני מותשת בגלל שאני קוראת את כל זה -ולכן מרגישה שאולי יש צדק בדברי.
יש פה תובנות.
למה לא לחדד אותן.
סימן שאלה.

אוקיי, מה למשל היית רוצה לחדד? (-:

_למה לא לחדד אותן.
סימן שאלה._

אדרבא, חדדי!

לפני שנותנים קרדיטים לשואל השאלה- אפשר לעצור- ולהבין שזה מה שאנחנו עושים ושזה חלק מתהליך הבנייה ולא המטרה.
שאלות יש להן תפקיד מוגדר- הן באות לפני התשובות. וכשניתנת תובה היא מביאה לעוד שאלה וכן הלאה וכן הלאה.
אז לא די בשאלות- לטעמי יש לעקוב אחריהן ולמען אותן לאנשהו.
מספיק תשובה?

המבנה הזה של שאלה תשובה לא תמיד עובד ככה.
מסתבר שלא במקרה הזה, אחרת, אם היו תשובות זמינות בנמצא אנשים היו שמחים לשחררן.
לפעמים משתחררת שאלה לחלל, ואנשים מתחילים לגלגל אותה, לבחון אותה, לבשל אותה. עד שמתגבשת תשובה, אם בכלל, עשוי לעבור זמן.
לפעמים יש עוד שאלות שמתעוררות, לאוו דווקא מתוך תשובה אלא במקביל לשאלה הקודמת. את יודעת זה לא תמיד קורה בפורמט הנוקשה הזה של שאלון או חידון. אם יש דברים, סוגיות, תובנות שאת חושבת שיש צורך לחדד אותן, אז בואי, תהיי הראשונה להדגים לנו למה כוונתך (-:

עלה לי רעיון ופתאום נקודת ההשקפה שלי על כל הדיון השתנתה.
ובדיוק נרשם לי בצהוב פתגם ש'לפעמים הדרך לנצח היא להכנע' - בדיוק מתאים.

כמעט כל התורות המזרחיות מדברות על הויתור על האגו. מתוך הויתור הזה צומחת ההתמזגות היותר גדולה או ההארה.
אנשים מתאמנים כל החיים בלוותר לשחרר לא לעמוד על שלהם.
הרי כל עמידה על שלך היא בהכרח התעקשות על אגו - שלי יותר גדול.

ונזכרתי בשיר הבודהיסטי הטיבטי
בספר בו קראתי אותו אמר הדלאי למה שהוא לומד את השיר הזה כל חייו
אני לא אלאה אותכם בהעתקה של כל השיר. יש בו שמונה בתים שכל אחד מהם מדבר על היבט אחר של המציאות הסובייקטיבית שלנו.
אני רק אכתוב את השורות הרלוונטיות:

_כאשר אני בקשר עם מישהו,
מי יתן ואראה את עצמי נחות מבין כולם
ומתוך מעמקי ליבי,
ביראת כבוד אראה אותם כנעלים

כאשר אראה ישויות בעלות אופי לא נעים
מדוכאות בידי שליליות וסבל,
מי יתן ויהיו יקרות לליבי משום נדירותן,
כאיו גיליתי אוצר אבני חן.

כאשר אחרי מקנאים בי,
פוגעים בי, מתעללים בי ומשמיצים אותי,
מי יתן ואקח על עצמי את התבוסה
ואציע לאחרים את הניצחון_

אני לא יכול להתהדר ולהגיד שאני שם, בויתור הזה על הדברים שמכאיבים לי.
זו רק נקודת השקפה שונה שמעוררת בי הרבה מאוד הגיון.
דווקא מתוך התרגול של ויתור על האגו צומחת הבנה עמוקה.
דווקא כשאני מוותר על 'אני צודק' נוצקת בי אמת פנימית
כשאני מוותר על האסרטיביות אני מקבל התמרכזות.

ושוב, קשה לי להגיד שאני אפילו קרוב לזה.
הלוואי

הרי כל עמידה על שלך היא בהכרח התעקשות על אגו - שלי יותר גדול.
לא מדוייק.
ושים לב שכל התורות המזרחיות מדברות לשחרר את האגו אבל בד בבד מדברות על שליטה מאוד מאוד גדולה. על ריסון פנימי. וזה כולל את כל השיטות הרוחניות שאני מכירה: יוגה, טאי צ'י, צ'י קונג, קונג פו, הינדואיזם, בודהיזם וגם הדתות המונותאיסטיות: יהדות, נצרות ואיסלם ברבדים העמוקים הרוחניים שלהם.
לשחרר הכל זה לא מספיק. אתה יכול להכנע מבחוץ אבל מבפנים לא תהיה עזיבה. כמו שאתה יכול להתנזר מסקס אבל לא להתנזר מהתשוקה לסקס. אתה יכול לא לעשות סקס ולחשוב על סקס 24 שעות, ואז קיבעת את עצמך חזק יותר בתבנית שממנה רצית להשתחרר
צריך להיות זהירים עם ההגדרות האלה (-:

יש לי שאלה שתחדד את מילותי אם תכתבו את התשובה:
לכמה ממכם- נשים וגברים.. יש מישהו בחיים- חוץ מאמא- שגם לא תמיד בטוחים שהיא "הדבר" אבל היא כן...
שגורמים לכם להרגיש טוב ככה שאתם מרגישים כוח אמיתי פועם בלב שלכם?ככה כמו אחרי שעשיתם משהו ממש חשוב שעזר למישהו.
מישהו שמחזק את ידכם.
כי זה הפיתרון האידאלי לתחושות שעולות מן הדף...בעיני.

בשמת, סחתיין על האאוטינג
שיט, זה היה בניק אחר? סליחה, תמחקי.

_אילי פאת - מאת
מה זה?_
בערבית: מה שהיה/עבר - מת. (-:

_אולי כדאי לכתוב בצורה תמציתית סיפור שהוא דוגמא-
ואז להראות לפרטים מה היא מסמלת-
בלי לערב דעות בעיניין- אלא יותר בצורה עיניינית עובדתית._
לי ציפורדרור, את מחפשת מרצה, או גורו במקרה? D-:
זה דיון.
זאת שיחה בין אנשים שווים.
יש לך סיפור שהוא דוגמא? את רוצה להראות לפרטים מה היא מסמלת? (מה זה "לפרטים"?) את רוצה לא לערב את הדיעות שלך בעניין ולכתוב בצורה עניינית ועובדתית?
בבקשה! תכתבי. אני אקרא.

להרגיש שאתם לא לבד- ולא כאן באינטרנט.
אלון- סחה על הניו אייג'יות שאתה מפגין- אבל מה באמת הטעם לכל ההתהדרות המילולית?
בכל מקרה לכל אדם יש מקום.
מה המקום שלך?מי אתה אלון? אתה לא בודהיסט זה בטוח...

לי יש אנשים כאלה בחיי.
אבל האם זה באמת הפיתרון האידאלי לתחושות שעולות מן הדף...בעיני ?
אני לא בטוחה שאני מבינה את שאלתך היטב (ואם לא, אשמח אם תבהירי), אבל האם חיזוק ידינו מבחוץ ע"י מיש אוהב אותנו ללא תנאי יעזור לנו לאהוב את עצמנו מספיק מבפנים כדי לא להכנע, כדי לעמוד על שלנו בשלווה, ללא תוקפנות?
(אני ממש מצטערת, יודעת שאת מחכה נורא לתשובות, ואיכשהו כדי להבין משהו לעומקו, אין מנוס משאלות (-:)

אלון, להסתכל על הדברים נכוחה. יש דת כזו? אם יש, מחר אני בתור להרשמה.

טוב.
אני אספר משהו.
לפני שנה וחצי הלכתי לעבוד בחומוס בשוק הפשפשים.
התחברתי עם דרי המקום- למרות שהגיעו ממצב אקונומי שונה בהרבה משלי ושפתינו היתה מבוססת על דברים שנראו לי שונים.
אחרי כמה חודשים בקירבתם- אימצו אותי לחיקם ותמכו בי מאוד מאוד.
התאהבנו.
אפילו הלכתי עם אחד מהם לדוג והיה ממש כיף...כמה פעמים...
ואז קרה שפעם אחת... כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד שם-
חזרתי הביתה והלכתי לישון. השותף שלי חזר ושכח לנעול את הדלת.
אני גרה בדרום העיר- מקום מוכה נקרא לזה פשע.
באמצע הלילה כל החתולים עלו על מיטתי ביחד והתוכים שלי צייצו בעדינות לא אופיינית.
פתחתי את העיניים ולמרות שהיה חושך כמעט מוחלט- עמד שם מישהו בדלת.
צללית שלא היתה הגיונית לי.
באותו רגע- לא חשבתי- הרמתי עליו את הטון העיראקי שלמדתי בחומוס ושאלתי- מי זה? מה עתה עושה פה?
הוא התכווץ ויצא.
והלב שלי- גם.
אילולא הייתי נחרצת- מי יודע...
הייתי יכולה לצאת מדעתי- אבל בעזרת הכוח של האנשים בעבודתי והאסרטיביות שלימדו אותי-
יצאתי מזה בזול. ולא הרגשתי פחדנית או כנועה- הרגשתי שהם עזרו לי להבין את זה- ולהם הקרדיט...

פתחתי לי דף אישי חדש אם כי אין בו עוד הרבה אז נאלצתי לשנות את שמי
אבל אני עדיין אותו אלון הישן רק בלבוש מעט שונה.

גבירה יקרה
אכן רוב הדתות והתורות המזרחיות מדברות על התמרכזות פנימית.
לא הייתי מטיל את היהדות הנצרות והאיסלם לסיפור הזה. נראה לי ששם הסיפור שונה לגמרי.
אבל זה לא הויכוח.
להבנתי השליטה החיצונית באה ביחד עם התמרכזות פנימית.
מדברייך ניתן היה להבין שהפנימיות שולטת כשבחוץ שלווה.
אני רואה את זה יותר כמו שחרור והתמרכזות

ושוב הנוצות האלה אינן שלי הלוואי והייתי יכול להגיד שהגעתי לשם.
במקום הזה 'אני רק זרע'
אני יכול לדבר על הדעות שלי והתחושות שלי
על השאיפות שלי ואולי על אימון שאני משתדל לקחת על עצמי.
ואכן להתנזר מסקס אבל להמשיך לחשוב עליו כל הזמן - זו עבדות מסוג מאוד דומה

המצב כפי שהוא היום, שישנם דברים ש"מקובלים" ו"לא מקובלים" - את מי הוא משרת?
אני חושבת שכן.
וגם - למה אנחנו כ"כ ששות לשתף עם זה פעולה אם זה לא משרת אותנו?

חוצמזה- יש לי חברה שלפני שפגשתי אותה היו לי מיליון שאלות
ואחרי שפגשתי אותה היו לי מיליון תשובות לכל השאלות-
מה שבדיעבד מחזק את ידי בכל מקום שאנחת. כי יש אחת שמבינה אותי ומבינה לליבי ואף מעבר לכך... בכל רבד ורבד.
בזכותה השאלות לא נראות כשאלות אלא כ קיק למתן תשובות ודאחקות וצחוקים וכיף ועוד מיליון דברים...
אחחח אני אוהבת אותה... אתם לא?
כשיש אדם שיש בינכם כימיה כל כך מושלמת- אח בנשמה- או אחות....אין סיבה אמיתית לפחד מדברים חסרי תקנה כמו שאתם מתארים-
כי יש תקנה להכל וצריך למצוא אותה- אבל היא שמה. בזכות מישהו קרוב...שגם אתם נותנים לו יד וגורמים לו להרגיש את הביטחון בדברים במלואם..
לא משנה עד כמה התמונה נראיית למראית עין מפוזרת ומורכבת.
ובשיא הפרדוקס כשאתם חווים אותו- אני מציעה להתנתק ולחייך. חיוך ממשי- לעצמכם. סתם כך- זה מאוד מאוד מחזק ושומר על אנרגיה טובה. ומשחרר...

יצאתי מזה בזול. ולא הרגשתי פחדנית או כנועה- הרגשתי שהם עזרו לי להבין את זה- ולהם הקרדיט...
הם אולי חשפו את זה בפנייך, אבל היכולת ליישם את זה ולהשתמש בזה בדיוק בזמן שהיית זקוקה לזה - היא שלך! לגמרי שלך.
לא בגללם היית אסרטיבית. הרי אנחנו יכולים להסתובב סביב אנשים אסרטיביים ולא ללמוד משה כלום, עד ש... אנחנו מפנימים את זה. ואת הפנמת את זה וידעת לשלוף את זה ברגע המתאים. הרי באותה מידה אם תשתמשי באסרטיביות הזו כל הזמן, זה לא יעשה לך טוב (לשאול בטון עיראקי כבד: "מי זה מה אתה עושה פה?", נגיד בנאדם חדש שבא לחומוס (-:).
מה שאני אומרת שתמיכה חיצונית תמיד עוזרת מסייעת לנו ליצור קרקע נוחה לגדול ולהתפתח אבל את העבודה האמיתית את עשית, עם עצמך, הגם שלא היית מודעת לכך. ברגע האמת, זה הוכיח את עצמו.

ועוד אחד

_מי יתן ואציע הטבות ואושר
לכל האימהות שלי, הישירות והעקיפות
מי יתן ואקח על עצמי בדממה
את כל פגיעותיהן ומכאובם של האימהות שלי_

הטיבטים רואים את גלגול הנשמות כתהליך שלא היתה לו התחלה ולא סוף.
לכן את כל היצורים בעולם אפשר לראות באמא שלך בגלגול אחר.
גם לי זה נשמע ביזרי
אבל רק כדי להבהיר את הבית הנוסף שכתבתי
ואולי לענות טיפה על השאלה של ציפור

לא הייתי מטיל את היהדות הנצרות והאיסלם לסיפור הזה. נראה לי ששם הסיפור שונה לגמרי
במקורן, אלה דרכים להתחבר עם האלוהי. זה שיש סביב זה ממסד דתי והרבה משחקי כוח ושליטה שאנשים משחקים, זה סיפור אחר.
אבל במהות, במהות הפנימית כולם מדברים על אותו הדבר בדיוק! (-:
_מדברייך ניתן היה להבין שהפנימיות שולטת כשבחוץ שלווה.
אני רואה את זה יותר כמו שחרור והתמרכזות_
מה שאני אומרת הוא שה-דבר הוא האיזון. כשיש רק שליטה וריסון, זה בעייתי, זה מחזק את האגו, מפתח נוקשות, לא מאפשר לנו מעוף, חמלה, סליחה, אהבה. מאידך, כשיש רק ריפיון או השתחררות בלי החזקה - זה גם בעייתי. אנחנו כל הזמן עפים, ללא קרקע יציבה, ללא שליטה, כמו חול ברוח. העבודה שלנו עם עצמנו מתאפשרת ובנויה על אימון אקטיבי דהיינו שליטה תוך כדי הרפיה, מציאת המקום השקט בתוכנו הלא נאבק. או כמו שההינדואיזם קורא להם בסנסקריט: אביאסה (אימון

עשיה

אקטיביות) ו-ואיירגיה (אי היצמדות

אי השתוקקות

שחרור)
חייבים את שני הקצוות האלה תמיד, אחרת הולכים לאיבוד @}

ציפורדרור,
אין לי אדם כזה. לכן אין לי ברירה אלא להפוך להיות האדם הזה עבור עצמי. זה אפשר.

אבל אני לא מחפשת קרדיט ואת נותנת לי אותו.
בחיים מיישמים. מה עוד יש לעשות?
קרדיט אני אשמח לתת לעצמי אם עזרתי למישהו שהיה צריך עזרה באותו רגע- כמו שעזרתי לסבתא מבוגרת לסחוב תיק מאוד כבד עד ביתה- סתם ככה.
דברים כאלה שאין מי שרואה ואין שומע ואלי אין עושה... וגם אז קרדיט קטן..לא צריך להגזים.
בלי האנשים האלו- בלי שיתנו לי להרגיש נוח בקירבם למרות השוני-לא הייתי לומדת הרבה דברים...חוץ ממה שלמדתי שפירטתי..
הם לא רק חשפו את זה בפני- הם גם עזרו לי להבין את המשמעות של זה- בלי כל קשר לאלימות.
אני לא משתמשת באסרטיביות רוב הזמן- בדרך כלל אפילו צוחקת עליה מסיבות שברורות לכם. אך גם לא מנסה להתחמק ממנה וליפייף את הדברים.
צריך לקחת אחריות ולפעול לפי שיקול הדעת כשהיא צלולה.
ועוד דבר:
אם הייתי את ניצן- אולי לא הייתי נותנת לאידיוט סטירה- אבל הייתי צועקת עליו מול כולם בגאווה נשית מופגנת:
"מה אתה שם עלי יד יא מפגר?" תעיף ממני את הידיים שלך- מי אתה חושב שאתה?" תחפף לי מהעיניים לפני שאני מעיפה לך סטירה" בטון עיראקי תקיף

ואם הוא לא היה עושה את זה- אז -סטירה.. כמובן.
הוא לא היה מחייך אחרי זה ואת היית מרגישה שהחזרת אותו למקומו ביחד עם שאר הגועלים שברא לנו אלוהים...ישתבח שמו...

ודרך אגב, אני ממליצה על זה. זה נפלא אם יש מישהו כזה, אבל אי אפשר לבנות על זה.

_המצב כפי שהוא היום, שישנם דברים ש"מקובלים" ו"לא מקובלים" - את מי הוא משרת?
אני חושבת שכן.
וגם - למה אנחנו כ"כ ששות לשתף עם זה פעולה אם זה לא משרת אותנו?_

מיכל,
בעיניי זה משרת אותנו , אותנו כחברה.
יש רמות שונות של ה{{}}אני.
נורמות התנהגות יש גם בלהקות זאבים,
וגם הם מוקיעים החוצה את מי ש"לא מסתדר במסגרת",
למשל תוקפן מדי.
יש יתרונות בלהיות חבר'ה

אבל יש גם מחיר...

זה לא אפשר. תמשיך לחפש. בסוף תמצא- אבל תחפש קודם

גבירה יקרה
אמן ואמן

סליחה- תחפשי- את אישה זה יהיה לך יותר קל:) לא סתם...

בחיים מיישמים. מה עוד יש לעשות?
מה יש לעשות? לא ליישם!
המון דברים שאנחנו יודעים בראש ורוצים להביא לחיינו ולא מיישמים.
ליישם, זה לא פשוט. רוב האנשים, מתקשים להבין דברים וגם אחרי שהבינו אותם - ליישם זה סיפור אחר.
את יישמת. זה לא קרדיט. אם את לא מחפשת אותו, אני בטח לא מחפשת לתת אותו. פשוט תביני, שאף אחד לא יכול להביא אותך לכדי שינוי.
ואני באמת לא רוצה להכנס להצהרות ניו אייג'יות, אבל זו עובדה. בסופו של דבר אנחנו לומדים משהו חדש ואז תוחנים אותו ולועסים אותו והופכים אותו לשלנו, וכשהוא שלנו, חלק מאיתנו אנחנו יכולים ליישם אותו ולהשתמש בו בשעת הצורך. וזה מה שאת. בלי קשר לקרדיטים. אני לא מחלקת לך ציונים. אני נותנת לך תשובה, לשם שינוי (-:

_לכמה ממכם- נשים וגברים.. יש מישהו בחיים- חוץ מאמא- שגם לא תמיד בטוחים שהיא "הדבר" אבל היא כן...
שגורמים לכם להרגיש טוב ככה שאתם מרגישים כוח אמיתי פועם בלב שלכם?_
אני לא בטוחה שהבנתי אותך.
תקני אותי אם אני טועה:
את מתכוונת, שהפיתרון ל הלך רוח כנוע הוא מישהו חיצוני שגורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו?
אם לא, תקני אותי, אם כן, תסבירי?

מה? לא הבנתי. שוב?
שתמיכה חיצונית תמיד עוזרת מסייעת לנו ליצור קרקע נוחה לגדול ולהתפתח אבל את העבודה האמיתית את עשית, עם עצמך, הגם שלא היית מודעת לכך. ברגע האמת, זה הוכיח את עצמו
איזה עבודה אמיתית? אני רק חיה.
העבודה האמיתית שלי היא לטחון חומוס.
חוצמזה תמיכה חיצונית היא כל מה שיש לנו אחרי שרומסים אותנו

גם זה מבחוץ. אנחנו מושפעים ומשפיעים. אין עצירות בדרך.

אבל יש דבר כזה חברים טובים ואנשים רעים.
גם לא אמרתי שליישם זה פשוט- אבל זה עדיין לא אומר שכך הם פני הדברים- אי יישום. וככה משתמע שאנשים עושים דברים- הם לא עושים.
או שאולי זאת אני ממשיכה את הדף של הטיול המחורבן הזה.. היהי.....

פשוט תביני, שאף אחד לא יכול להביא אותך לכדי שינוי.
מה פשוט בזה?
את משתנה כל הזמן בעקבות אחרים- את פשוט לא מבינה.
וכפי שציינתי- אנחנו לא טוחנים- את טוחנת - ואני טוחנת חומוס.
לא צריך לטחון צריך לחייך. צריך לדעת מתי להגיד די..( אני מצטטת את אופק כי אני מוצאת שזה מבדר ברמות.)

מיישמים את מה שטוב בעינינו יא מצחיקה. מי א גברת ולמה את לא מבינה?
הנה שעור בלעמוד על שלי מבלי להגרר לתוקפנות, למרות שיש בי משהו שמרגיש מותקף קצת. (-;
אני מבינה מצויין. אני אומרת לך, שליישם את מה שטוב בעינינו הוא לא ברור מאליו.
אני אומרת את זה בפעם השלישית, באופן ברור. אני לא שואלת למה את לא מבינה. כשתהיי מוכנה, תביני, אולי לא תסכימי איתי, וזה בסדר גמור.
אני אומרת שמה שאת עשית באותו לילה היה דוגמא טובה ליישום טוב. זה דבר שאינו ברור מאליו. הוא לא קורה אצל רוב האנשים רוב הזמן. ולראיה, נסי לקרוא קצת דפים באתר כדי להבין כמה יישום והפנמה הוא תהליך ארוך ולא פשוט.
לא מקובל עליך? בסדר. @}

כן- מישהו שמחזק את השקפתינו- שאנחנו לא לבד בה- שאנחנו יותר צודקים ממה שנראה לנו בעיננו מול עצמנו.
מישהו שמשלים איתנו את התמונה שלנו של מה זה הגיון- וכמובן לא רק שכלתנית.

_וכפי שציינתי- אנחנו לא טוחנים- את טוחנת - ואני טוחנת חומוס.
לא צריך לטחון צריך לחייך. צריך לדעת מתי להגיד די._
אז תחייכי וזהו (-:
את רק חיה. כמו כולם.
מה את בעצם רוצה? ולמה הטון העיראקי המאיים עכשיו? - כי הנה מקום שלא מתאים לו.
אם צריך רק לחייך, למה את מתעצבנת?

יש לנו גורו חדשה...
כשאגדל אבין.. בסדר.
מה לא מקובל עליי? מאוד מקובל עליי-תקראי מה אני אומרת בדף של הטיול ותראי אחרים כמה הם לא מיישמים.
ממש לא מיישמים אבל. נאחזים במילים יפות- את חושבת שאני לא יודעת?
אני לא מתקיפה אותך כמו שאני קצת מרגישה שאת יודעת יותר טוב ממני.
סליחה אני אתבטא בפחות אחוקיות

זה כבר לא טון עיראקי- זה סתם טון אשכנזי שמתחרה בטון הנונשאלנטי שלך.
מתי ניפגש?
אני רוצה לראות מי זאת המבינה הגדולה ושנצחק ביחד- אמרתי כבר שהמקום הזה אמורפי- את מפספת אותי ויותר מזה- אני אותך

חוצמזה תמיכה חיצונית היא כל מה שיש לנו אחרי שרומסים אותנו.

התמלאתי עצב עלייך כשקראתי את המשפט הזה.

התלבטתי אם לכתוב את זה, כי זה נשמע מתנשא, וזה לא.

את מדברת ב"אנחנו", אבל נראה לי שזה הרבה יותר את ממה שנדמה לך.

אצלי זה ממש לא כך.

רוצה לומר עוד דבר ואז יוצאת לבילוי..
למרות שגם זה ממש אחלה בילוי.
אני אומר בצורה פשוטה:
אני אוהבת אתכן בנות.
יום יבוא ניפגש ונחזיק ידיים אחרי כל הוירטואליות הזאת- ואז רק אז... נרגיש את משמעות הביחד הנכספת...
הציפורים יצייצו והדבורים שוב תזמזמנה...
העצים ירכינו אלינו ראשם והדבש ינטוף מקצוות אצבעותינו....
הנחל יזרום- הרוח תנשוף בעורפינו...
ויחדיו ליבנו יהלום בחוזקה....
ושוב נאהב.
איך אני?
לא סתם-
לא ברצינות.
סתם ברצינות-
ועכשיו ברצינות- סתם.
באמת אני אוהבת אתכן. כי אתן רציניות ומשקיעניות וזה יפה לראות.
רק תרוממו נפשותיכן יותר- ואז יש סיכוי לפתור את כל התסכול הזה. אני ממש מאמינה בזה- ואם תאמינו- זה יקרה גם לכן.
לילה מעולה שיהיה.
חיוך וירטואלי רחב

צר לי לראות שצר לך.
לי לא צר ולא צר המקום לומר שגם אותך בטוח רמסו פעם- כי כך החיים
ולתת יד לאחר- ולקבל ממנו חום ואהבה שעוזרים לצאת מכל הכאב שנגרם זו ברכה. ולזה קוראים שיתוף פעולה.
וזו לא רק אני- זה כל מי שנרמסה פה.

זה לא אפשר.
תתפלאי. אפשר וגם כדאי.
תמשיך לחפש.
תודה, אקח לתשומת ליבי. רוב הסיכויים שלא אחפש, אבל תודה בכל אופן.

ואני עדיין מציעה את הגישה האחרת: לדעת לתפוס את מקומי בלי תלות ב{{}}מישהו שמחזק את השקפתינו{{}}. ואם יהיה כזה - אפילו עוד יותר כיף, קיבלתי בונוס מהיקום.

הרי כל עמידה על שלך היא בהכרח התעקשות על אגו - שלי יותר גדול
אלון, מצטרפת לדבריה של הגבירה.
עמידה על שלי (אי-וויתור על האמת שלי)
אינה בהכרח התעקשות על אגו.
תרגלתי בודהיזם שנים רבות (יחסית) דווקא למדתי בעיקר איך להיות במקום הנכון שלי, בלי להקשר לרגשות המטרידים ובלי להקשר למה שמכונה אגו (אגו זו המצאה מערבית)
זו תחושה אחרת מאסרטיביות, תחושה אחרת מכניעה ובוודאי תחושה אחרת מתוקפנות. לא יודעת איך להסביר את זה.
אני מנחשת (ניחוש פרוע) שלזה ניצן מתכוונת - לעשות את מה שצריך ונכון בלי פחד, בלי "מה יחשבו עלי"
דווקא מהמקום שהגעתי אליו שאני מרגישה פחות נפרדת מסביבתי (ויתרתי על חלק מה"אני" שלי, חלק קטן)
אני מסוגלת הרבה יותר "לעשות את הדבר הנכון" בשלווה, בלי מאבק.

אני אנסה לתת דוגמא.
אני לא רוצה לחזור על כל סיפור הלידה שלי, אז אני אנסה להתמקד רק בנקודות החשובות ושזה יהיה ברור.
ילדתי בלידה נרתיקית אחרי שני ניתוחים קיסריים.
אילו הייתי נאחזת ב{{}}הלך רוח כנוע שלמדתי מילדותי, לא הייתי מנסה בכלל.
כל הרופאים שדיברתי איתם (גם הליברליים ביותר) היו נגד.
המסע הרוחני שלי בחיים האלה והעבודה הרבה שהתבצעה מאז האובדן שלנו ובמהלך כל ההריון הביאו אותי להבין שני דברים:

אני חייבת לשחרר את הרצון שלי ללידה כזאת או אחרת. לקבל באהבה את מה שיבוא. זה היה מאוד קשה (וכנראה שנמשך עד היום)
אני לא צריכה/חייבת/אמורה או אפילו יכולה לשכנע או להוכיח למישהו שאני יכולה ללדת. עלי לבטוח באלוהים (או כל ייצוג אחר שתרצו) שהדברים יקרו לטובתי העליונה ולטובתם העליונה של כל המעורבים בדבר.

יש פה גם וויתור על השליטה במציאות ברובד העמוק ביותר שלה.
ברגע ששיחרתי את ההצמדויות האלה יכולתי ללדת.
בעזרתן האדיבה של שתי נשים גדולות מהחיים הגעתי עם הלך הרוח הזה לבית החולים.
קצת הפריעו לי אבל בעיקר הצלחתי לשמור על מיקוד ולהיות במקום הנכון - ילדתי, בלי קשר למה שהסביבה עשתה או ניסתה לעשות.
היו מסביבי מי שאפשרו את התהליך הזה ומי ששמרו עלי (כוח עליון, שרה לה, אישי היקר)
בתכל'ס הייתי בהלך הרוח הזה שניצן מכוונת אליו: לא הייתי תוקפנית ולא התווכחתי עם אף-אחד.
כשביקשו לעשות משהו שלא התאים פשוט סרבתי או לא איפשרתי פיזית (רצו לעשות דיקור של השק ואחרי שכמעט הסכמתי והבנתי שלא כדאי - פשוט סגרתי רגליים, ביקשו לשכב כמו חיפושית הפוכה על הגב ופשוט ילדתי בתנוחה שהגוף שלי ביקש החלפתי לחלוק בית חולים כשהתאים לי ולא כשהאחות ביקשה וכו')
זה גרם לסביבה לא לריב איתי (כמעט) בחזרה, כי גם כשניסו אני לא שיתפתי פעולה והמשכתי בשלי, אז עם מי יש לריב?
המבחן היותר קשה היה כשהיא כבר היתה בחוץ וניסו להפריד ביננו וכמעט נכנעתי. בעידודה של שרה לה בסופו של דבר הצלחתי להגיד "לא" רפה ולהציע פתרונות ביניים (וגם קצת למשוך זמן)
אני חושבת שכל עוד הצלחתי לשמור בראש את התמונה שלנו ביחד בלתי נפרדות, זה הצליח - כשהתמונה של הצד השני הצליחה לחדור להכרה שלי (תינוקת בהשגחה בתינוקיה) הם גם כמעט והצליחו לשכנע אותי.
גם פה, לא צעקתי, לא בכיתי וכמעט ולא התווכחתי... האמת שהייתי קצת תכמנית, ביקשתי שיחכו שאבא שלה יחזור לפני שלוקחים אותה וסמכתי עליו שלא יוותר. הוא פשוט אמר "לא" בדרכו הצנועה לקח אותה על הידיים וסוף לסיפור.
(הגרסא שלו:
הם: אנחנו רוצים לקחת אותה להשגחה
הוא: אם אתם חושבים שהיא זקוקה להשגחה - תשגיחו עליה פה, אנחנו לא נפרדים
הם: אי אפשר!
הוא (בלי מילים): בעיה שלכם (יש לו פרצוף מיוחד לזה)
הם: טוב! אז אתה צריך לחתום על טופס כזה וכזה...
הוא: אז חתמתי..)
מאותו רגע היא לא ירדה מהידיים שלי/שלו. גם לא במסדרון. אני לא זוכרת שמישהו ניסה לבקש אפילו לשים אותה בעריסה... אולי כי ישבתי בכסא גלגלים?

אני מוסיפה פה, כי זה כבר נהיה ארוך...

מיכל שץ{{}}, סיפורך מעורר השראה. בדיוק הלך הרוח שאני שואפת אליו, גם שלך וגם של בעלך.

_כדי לשדר החוצה את רצוננו, יש קודם לברר מה הוא רצוננו,
וזהו בעצם החלק הקשה._
מסכימה!

קטקט
ממש מסכימה, עם התובנות האחרונות
ומעריצה על הסיפור האחרון...@}

http://www.midwiferytoday.com/articles/ties.asp

She didn't believe she had options, so she didn't have any. Perception is reality
(ציטוט מן המאמר לעיל של המיילדת קים ווילדנר)

<יש אנשים שכל מומחיותם זה לגרום לאנשים אחרים להרגיש שאין ברירה. אנחנו מדברות פה על זה שיש הרבה ברירות. לא רק אלימות או כניעה.>

מיכל, תודה ששיתפת.

מיכל שץ, סיפורך מעורר השראה. בדיוק הלך הרוח שאני שואפת אליו, גם שלך וגם של בעלך.
@}
הוא (בלי מילים): בעיה שלכם (יש לו פרצוף מיוחד לזה) (-:
מכירה את הפרצופים האלה. פרצופים מיוחדים שאין לטעות בהם

יש לי בעיה עם סיפורי לידה.
מצד אחד זה הופך את הדף הזה שוב לדף נשי. ואני הרי ניסיתי להפוך אותו לדף אנושי ולא רק נשי.
מצטער אבל חוויית הלידה הפיזית שאני חוויתי היתה בלידתי שלי ואז לא היה לי הרבה מה לאמר.
אמנם נכחתי והשתתפתי בלידת ילדי אבל ברור לי שיש שם משהו שאנחנו הגברים מפספסים.

אבל אולי הסיבה היותר עמוקה לזה שאני לא אוהב את ההשתפכות הזו בחוויות לידה היא שהחוויות האלה הן החריג שמעיד על הכלל.
הלידה היא ארוע בודד ומשמעותי מאוד. מה קורה בחיים. ביום יום.
לא חכמה להגיע למקום הפנימי ולבטחון העצמי בלידה. (על אגו או לא אגו יש לי מה מהגיד מאוחר יותר)
המקום הנפשי השלם נמצא בדברים הקטנים (יחד עם אלוהים). במעשים הקטנים של יום יום.
בתגובות הקטנות למה שזורם אלנו כל הזמן.

ובקשר לסיפורך קטקטית
אני תוהה איך את מגיבה כשאת שומעת על עוד מקרה של אלימות כלפי צוות רפואי.
איש דקר רופא כיוון שהוא רצה לדחות לו את הניתוח. הרופא סובב אליו את הגב ורצה לחפש את התיק שלו והאיש שלף סכין ודקר אותו בגב.
נדמה לי שהיית מאוד קרובה לזה. קיל ביל וכו...
לטעמי -
נסיון לשנות הלך רוח על ידי הליכה לתוקפנות.

לא הייתי מתגאה כל כך.
הייתי חושב שיש לי עוד הרבה מה ללמוד אחרי תגובה כזו.

ובקשר לאגו - מיכל
מה שאת מתארת זה להיות שלם עם עצמך על מה שאת רוצה וממוקדת.
אני מסכים
אני מכיר את זה בעצמי כשזה עובד ככה ומצר כשאני מגיב ממקום אחר.

אבל מה שניסיתי להוסיף לשיחה זה את הדיעה האחרת הקיצונית אולי שמדברת על העולם הזה שכולו אשלייה.
הכל טירות מעננים - אמר הבודהה.
כשאנחנו מכירים בזה יש שחרור שהוא מעבר להתמרכזות. הוא משחרר את האמת
גם את האמת שלי

אני אישית לא שם
הלוואי שהייתי

_הלידה היא ארוע בודד ומשמעותי מאוד. מה קורה בחיים. ביום יום.
לא חכמה להגיע למקום הפנימי ולבטחון העצמי בלידה. (על אגו או לא אגו יש לי מה מהגיד מאוחר יותר)
המקום הנפשי השלם נמצא בדברים הקטנים (יחד עם אלוהים). במעשים הקטנים של יום יום._

אלון, הלידה היא חלק מהחיים, לא מחוץ להם.
לא חכמה להגיע למקום הפנימי ולבטחון העצמי בלידה? תתפלא. הרי מסתבר כאן, משלל הסיפורים (ולא רק בדף הזה או אפילו באתר), שזה אחד הדברים הקשים יותר. (אולי זו נקודה שאתה מפספס: נשים מביאות לכאן כדוגמא את האסרטיביות שגייסו בלידה שלהן, דווקא כי בדרך כלל זה לא קורה בלידת בי"ח, כלומר זו דוגמה לחוויה מתקנת בהקשר הזה).
בקיצור זו חכמה גדולה. וזה לגמרי מעיד על היומיום.
אני מאמינה שאשה שאין לה את זה ביומיום לא יהיה לה את זה בלידה ולהפך, אלא אם התכוננה לזה ברצינות ביומיום שלה (בתכלס, לא רק בראש) לקראת הלידה. (ככה אני מבינה את המשפט את יולדת כמו שאת חיה)

קט, הקישור שהבאתי לא נבע מהסיפור שלך ולא היה בתגובה אליו. הגעתי מגריין של משהו שאורנה אמרה לדף תפישות שבי, שם אם פי 3 שמה את הקישור הזה, שנראה לי כל כך נוגע לנושא עליו אנחנו מדברים.
במיוחד קפץ לי לעיניים עניין הפיל שקשור עם חבל דקיק, פשוט כי הוא לא יודע שהוא מספיק חזק כדי לקרוע את החבל. (כנראה קשרו אותו כשהוא היה מספיק קטן...)
זה מזכיר לי גם את הרמאות של מגדלי תרנגולות החופש, את מכירה? סיפור נורא...
או את זה שתרנגולות יודעות לעוף, אלא שהן לא יודעות שהן יודעות לעוף.

אני בוחרת שלא להתייחס לפרובוקציות, אלא לעניין עצמו.

הופך את הדף הזה שוב לדף נשי.
למה זה הופך את הדף לנשי?
זו חוויה.
באותה מידה יכולת לומר שחוויות צבאיות הופכות את הדף לגברי.
אלה החוויות של הלך רוח כנוע (ובעצם - לא כנוע) שיש להן להציע, תציע אתה אחרות...

וגם -
לא חכמה להגיע למקום הפנימי ולבטחון העצמי בלידה.
אתה צוחק??
אולי אתה באמת צריך לקרוא קצת סיפורי לידה ותינוקיה.
אני אסכם לך:
זו חכמה גדולה מאוד ועמוקה כים. גדולה ועמוקה.
דווקא בגלל שהאירוע חד-פעמי, שלא משנה כמה לידות ילדת - את הבלתי-מנוסה והצווות הרפואי הוא יודע-הכל.
את נכנסת לרשות אחרת ולתנאים המוכתבים על-ידי אנשים שזוהי עבודתם, הם רואים אלף כמוך בשבוע ורוצים להריץ את פס ייצור התינוקות קדימה.
הם יודעים טוב יתר את כל הסיכונים, הם יודעים טוב יותר מה טוב בשבילך ועוד יותר מזה - בשביל תינוקך.
כל התנגדות להצעותיהם נתקלת באיומים על מה שיתרחש אם תסרבי לקבל אותן, מה יקרה לך ומה יקרה לעובר.
וכל זה במצב בו את בכאבים בלתי-רגילים וכל ישותך זועקת את המיקוד פנימה, והם במצב צלול וענייני, עוד יום של עבודה. מה את צועקת?
ועוד לא אמרתי כלום על "לידה בסיכון"...

נו נו, מהכתיבה ועד לשליחה... המים זורמים.
טוב, זאת הסיבה שאני לא מספיקה לכתוב, עד שאני קוראת וכותבת בחלון פתוח אחד, הכל משתנה...
מילא.

_יש לי בעיה עם סיפורי לידה.
מצד אחד זה הופך את הדף הזה שוב לדף נשי. ואני הרי ניסיתי להפוך אותו לדף אנושי ולא רק נשי._
תראה אלון, אני עצמי עוד לא חוויתי לידה, כך שגם עבורי יש דברים שאני לא מבינה בעוצמתם.
אבל כמו שאמרה יעלי לה הלידה היא חלק מהחיים, לא מחוץ להם._ גם אם חלק מהאוכלוסיה לא יכול לחוות אותה. עצם זה שחלק גדול כן, מהווה סיבה טובה להביא אותן כדוגמאות כשהן מתאימות לנושא הדף. זה עדיין לא הופך או משנה את נושא הדף. עדיין מה שיש כאן לרוב, הן דוגמאות ל _מעשים הקטנים של יום יום. בתגובות הקטנות למה שזורם אלנו כל הזמן.
תראה באותו האופן, מי מהגברים פה יכול היה להביא התמודדות שלו מול מפקד צבאי בסיטואציות שאף אחת מהנשים כאן סביר שלא חוותה, אף שכן חווינו שרות צבאי ואנחנו מסוגלות להבין את הרעיון כדי להקיש מן הפרט אל הכלל ולהבין את העיקרון. והעיקרון הוא למצוא בעצמנו את החוזק והשלווה הפנימית בכל רגע נתון, גם ברגעים טריוויאליים וגם בארועים גדולים ואינטנסיביים.
_אבל מה שניסיתי להוסיף לשיחה זה את הדיעה האחרת הקיצונית אולי שמדברת על העולם הזה שכולו אשלייה.
הכל טירות מעננים - אמר הבודהה.
כשאנחנו מכירים בזה יש שחרור שהוא מעבר להתמרכזות. הוא משחרר את האמת
גם את האמת שלי_
_אני אישית לא שם
הלוואי שהייתי_
אתה שוב נופל קצת לקלישאות. מה שהבודהה גם אמר הוא להיות כאן, ברגע הזה. למה? כי זה המרחב היחיד שבאמת מנותק מזמן - הוא לא עבר ולא עתיד והוא נצחי כי הוא תמיד הדבר היחיד שקיים בהווה. לכן הדרך להתעלות מעל הזמן היא להיות כאן. עכשיו.
כשאתה מצהיר שאתה לא שם, אתה מפספס את היכולת שלך להיות בדיוק עכשיו איפה שאתה. ומהמקום הזה להתנהל בחוסן ושלווה.
אף פעם לא נהיה שם אם נגיד אנחנו לא שם. ומצד שני אנחנו כבר שם. כלומר כאן. תמיד - רק לא ממש מודעים לזה, שקועים רוב הזמן במחשבות ותהיות על העבר והעתיד.
ובקשר למה שבודהה אמר לגבי טירות העננים. א' יש גם גישות אחרות שמביאות דרכים אחרות לגשת אל החיים, גישות לדעתי יותר ידידותיות למשתמש, שטוענות שהעולם שלנו אשליה או לא הוא מה שיש. הוא עולם היש ולו רק בגלל שאנחנו חווים אותו כיש ואיתו צריך להתמודד ביומיום, לנקות, לטהר כדי לראות בתוכו את אותו גרעין פנימי, אותה אמת שקיימת בתוכו, בכל דבר ודבר כפוטנציאל.
אני אישית מרגישה שלא עוזרת לי בחיי יומיום שלי, במיוחד בסיטואציות קשות, האמירה - שהכל אשליה ממילא. זה לא עוזר לי כי אני עדיין חווה כאב וצער, שמחה וכ'. אני נמצאת בחוויית יש גם אם כל העולם הזה ע"פ בודהה הוא אין אחד גדול.
בסופו של דבר כפי שכתבתי קודם כולם רוצים להגיע לאותו הדבר. לנקודה שבה נוכל לראות, או לבוא במגע או להתקרב אל אותה אמת שיש אינספור שמות אבל רק מהות אחת. הדרך של בודהה היא דרך אחת, ישו ניסה להתוות דרך אחרת (מה שנהיה ממנה מאוד התרחק מהמקום הזה כמובן), להינדואיזם (שממנו הבודהיזם פרש והתגבש לכדי תורה עצמאית) יש כל מיני דרכים - להגיע ממש ממש אל אותה המהות.

גם אני כתבתי בזמן שכתבו כבר (-:

קטקט, מאוד יפה הקטע הראשון של דברייך האחרונים.
אני גם חושבת שזה בעייתי השימוש הזה במילים, ההתמקדות בצורה ובשם של דבר מבלי יכולת אמיתית להבין את המהות שלהם וכן, זה מאוד נפוץ. ואגב זו אחת הסיבות לרתיעתי המדוברת בשיחתנו המתמשכת אודות "הטנטרה לאן" (-:

שני דברים.
אחד - חוויה נשית היא חוויה אנושית. חוויה גברית היא חוויה אנושית. זה שמתוארת חוויה אנושית דרך עיניים נשיות, לא מוציא את הגבר מן הכלל. לא מוציא אותו מקבוצת ההתייחסות - אדם. אדם עך הלך רוח כנוע.
שניים - הבודהה אמר. אז אמר. סלחו לי, אבל זה לא מזיז לי. מזיז לי מה שאני חושבת ואומרת ומרגישה. (סליחה גבירה.

)

קטקטית, את נתפסת אי שם למעלה למילה אסרטיביות ונראה לי שזה בעצם לא ממש משנה איך קוראים לזה (אני חושבת שהסמנטיקה לא מהותית פה) כשאני אומרת אסרטיביות (או תוקף, או פופאי, או טריניטי נגד במבינו, או שמפוחיץ..) אני מתכוונת לזה שאת יודעת שלא לוקחים ממך את התינוקת. יודעת. לא צריכה מכות קרטה, לא צריכה דמיון מודרך של איך את מחסלת את היריב, פשוט יודעת. משם, אפשר להשיג את אותן מטרות בדיוק בלי מילים, עם הגוף, בלי אלימות שמופנית הרבה פנימה.

אני מתעניינת באיזה כנס של מיילדות שהולך להיות בשנה הבאה, והגעתי ממנו לגברת אחת, מאד מעניינת שמתעסקת בניצולות תקיפה מינית במהלך הריון, לידה ופוסט פארטום. היא אומרת דברים מרתקים. בין היתר שהמוח של ניצולות תקיפה מינית בילדות משתנה. המוח מתחיל לתרגל כל מיני דברים ומגדיל איזורים שלא אמורים להיות גדולים על חשבון איזורים אחרים. אני אתעמק יותר ואתן פירוט בהמשך.

פעמים רבות תהיתי: איך החינוך לציות עיוור משפיע על החברה הישראלית? איזה סוג של אזרחים-חיילים גדל פה? מה נגזל מאיתנו כאשר דור שלם של אנשים צעירים בני 18-21, בתקופה הטבעית של ראש הפתוח לשינויים, להמצאות, להתנסות, להשטות, ליצירה נפקד מהחיים האזרחים, רק כדי להסתלק מייד אחר כך לטמטום חושים במזרח ולחזור לעול הצייתנות בעבודה ובאוניברסיטה?

דווקא הדוגמא הזו גורמת לי לפקפק במידת ההשפעה של החינוך\סביבה על האופי האישי...
הרי לשיטתך, דווקא בישראל, מדינה בה חלק גדול מהאוכלוסיה משרת בצבא ( בתקופה הטבעית של ראש הפתוח לשינויים. ) היית מצפה לאוכלוסיה צייתנית ושומרת חוק, מעבר למקובל במדינות אחרות.
אבל מצד שני כולנו מכירים את הישראלי המצוי: תחמן, מזלזל בחוקים\נהלים\כללים...
מעניין שדווקא במדינה כזו צצים להם סטארט-אפים על ימין ועל שמאל... היוזמה והחדשנות הישראלים מושכים לפה משקיעים מכל העולם המערבי.

ופעם ראשונה פוגש את המפלצת הזו (הייטק) והרושם התמידי שלי הוא שהמסדרונות מלאים באנשים חיים-מתים. אף אחד לא מתקומם כנגד החלטות מטופשות, אם מי שהחליט אותן נמצא בשרשרת המזון מעליך, אנשים מפחדים מכל מה שהוא 'הבוס' כאילו הם ילד בן שנה והבוס הוא האבא המאוד כועס.

אני לא יודע באיזו חברה אתה נמצא, אבל אני, אחרי 9 שנים ושלוש חברות שונות שעבדתי בהן, מכיר מציאות שונה.
אני מכיר מציאות שבה עובד חסר דעה שמקבל כל החלטה של המנהל שלו, נחשב לעובד גרוע ומוצא את עצמו בחוץ.
אני מכיר מציאות של ישיבות מקצועיות שהויכוחים בהן עולים לטונים גבוהים, כשאנשים עומדים על דעתם, גם מול מנהלים.

שניים - הבודהה אמר. אז אמר. סלחו לי, אבל זה לא מזיז לי. מזיז לי מה שאני חושבת ואומרת ומרגישה. (סליחה גבירה. )
על מה סליחה ? (-: זה בדיוק מה שאני חושבת.
וזה מה שכתבתי: אני אישית מרגישה שלא עוזרת לי בחיי יומיום שלי, במיוחד בסיטואציות קשות, האמירה - שהכל אשליה ממילא. זה לא עוזר לי כי אני עדיין חווה כאב וצער, שמחה וכו'. אני נמצאת בחוויית יש גם אם כל העולם הזה ע"פ בודהה הוא אין אחד גדול.
אני חושבת שהדרך הבודהיסטית היא בעייתית לאדם המערבי, כי היא פשוט מאוד נוקשה, והרבה פעמים לא נותנת פתרונות זמינים לחיים המודרניים. זה כמובן לא מוריד מהדברים החכמים שנאמרים שם, כמו בכל תורה כזו אחרת....
אז אנחנו בעצם מסכימות לגבי זה. וגם אם לא.... so what?
על זה נתנצל? (-:

משם, אפשר להשיג את אותן מטרות בדיוק בלי מילים, עם הגוף, בלי אלימות שמופנית הרבה פנימה.
קמה. ניגשת, לא רצה, לא מזנקת, ניגשת. לוקחת את התינוקת. אם יש התנגדות, מטה את הראש באלכסון, יענו "מה את עובדת עליי?" מרימה שתי כפות ידיים למעלה. כפות שאומרות גם "בחייך..." וגם "פה, פה את שמה את התינוקת הזאת. עכשיו. תודה." מול התנגדות אפשר גם להרים כף אחת בתנועת "עצור".
<גם אני יודעת לדבר יותר מאשר לעשות. אני בלמידה פה.>

נ.נ.ט,
_אני לא יודע באיזו חברה אתה נמצא, אבל אני, אחרי 9 שנים ושלוש חברות שונות שעבדתי בהן, מכיר מציאות שונה.
אני מכיר מציאות שבה עובד חסר דעה שמקבל כל החלטה של המנהל שלו, נחשב לעובד גרוע ומוצא את עצמו בחוץ.
אני מכיר מציאות של ישיבות מקצועיות שהויכוחים בהן עולים לטונים גבוהים, כשאנשים עומדים על דעתם, גם מול מנהלים._
בלי להכנס לכמה שנות נסיון ולכמה חברות אני מכירה ועבדתי בהן, אני דווקא מסכימה עם המציאות המתוארת.
ויכוחים בטונים גבוהים הם לא סימן לבטחון עצמי של המשתתפים.
עמידה על דעתך בישיבה זה מאד אחר מלעמוד על דעתך במסדרון.
ותחשוב על זה.

_אז אנחנו בעצם מסכימות לגבי זה. וגם אם לא.... so what?
על זה נתנצל? happy_
אני יודעת מה הרגישויות שלך?

יופי. אז הרגנו את הבודהה.

אני מתכוונת לזה שאת יודעת שלא לוקחים ממך את התינוקת. יודעת
הזכיר לי פתאום. אחרי הלידה האחרונה הגעתי למיון נשים. אחרי שבדקו אותי והחליטו שאני צריכה להתאשפז, הודיעו לי שאי אפשר עם התינוקת. בן זוגי הרים את הסלקל. נעצתי בו מבט כזה, שהיה ברור לו ולכולם, שאין מצב. בעיקר הוא היה כל כך נדהם המבט הזה, כי פשוט היה לי כל כך ברור שאין מצב. לא היתה שם שום תוקפנות.
כמובן שהתאשפזתי עם התינוקת. וכיוון שהייתי חולה, באמת לא היה לי כוח למאבקים. זה פשוט קרה. כל מי שהיה צריך לזוז הצדה זז וקיבלתי חדר מבודד במחלקת יולדות. עם התינוקת. וינקה. וישנה איתי במיטה. עם אינפוזיה. עם אנטיביוטיקה. ולא הלכה לשום מקום.

כמובן שרוב הזמן אני נעה בין כניעה לתוקפנות. אולי לזה אלון התכוון. לידה היא מצב קצה שלפעמים דווקא בו הצלילות הזו, הבהירות, החיות, יוצאות לאור. כי משהו מכריח אותן.

ועכשיו הדף הזה מאלץ אותי להתמודד עם התחושות הקשות שלי על טיפול שיניים שהקטנה שלי אמורה לעבור בהרדמה בקרוב. ואני כל הזמן זעה באי נוחות ממנו, ולא יודעת להגדיר למה ולכן גם לא עושה כלום אלא צועדת לקראתו כמו שה לעולה.
פתאום הבנתי. שלושה רופאים גברים. תקיפים ושמרנים. ששיכנעו אותי שאין ברירה.
הולכת להתקשר לרופאה האלטרנטיבית שרשמתי את הטלפון שלה כבר לפני חודש ולא עשיתי כלום..

_פתאום הבנתי. שלושה רופאים גברים. תקיפים ושמרנים. ששיכנעו אותי שאין ברירה.
הולכת להתקשר לרופאה האלטרנטיבית שרשמתי את הטלפון שלה כבר לפני חודש ולא עשיתי כלום.._

יישר כוחך!

החיפושית שלי משחקת במחשב. עושה טעויות בכוונה כדי לראות מה יקרה. מזכירה לי איך אני עוד בהיותי ילדה פחדתי לשגות כי לא רציתי לדעת מה יקרה...
כמה עוצמה צריך ילד קטן כדי להגיד "אבל לא נעים לי" ולהתפשט. אין לה בעיה... כמה עוצמה אכן...
היום אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נלחמת בהלך הרוח הכנוע הזה שלימדו אותי בבית הורי. ובתמורה רואה איך בן זוגי בחזית מקבל מקלחות של קקי קופים ממשפחתו (הם לא מעזים לזרוק אותו ישירות עלי...) וזה כואב. המשפחה שלי לא זורקת עלי קקי קופים, הם כבר ראו בי את הניצנים כשהייתי נערה.
זהו, נתקעתי על המשפט הזה. רציתי לשתף. ממשיכה לקרוא.
תודה.

_מיכל שץ, סיפורך מעורר השראה. בדיוק הלך הרוח שאני שואפת אליו, גם שלך וגם של בעלך.

הוא (בלי מילים): בעיה שלכם (יש לו פרצוף מיוחד לזה)_
אהבתי. מאוד.
מהדיון עלתה בי תובנה, שזה בדיוק הפרצוף שאני מתאמנת עליו כבר לפחות שנה. זה שמשדר בדיוק את זה. בלי מילים.

_זה מזכיר לי גם את הרמאות של מגדלי תרנגולות החופש, את מכירה? סיפור נורא...
או את זה שתרנגולות יודעות לעוף, אלא שהן לא יודעות שהן יודעות לעוף._
ספרי. אני לא יודעת באיזו רמאות מדובר.

לגבי זה שהתרנגולות לא יודעות לעוף: באמת השבוע בדיוק התפלאתי על זה. אני לא זוכרת איפה שמעתי, ממש לא מזמן, ממישהי שהרצתה, שתרנגולות לא יכולות לעוף. והנה השבוע היינו במפגש ושם תרנגולות, תרנגולים והאפרוחים שלהם מסתובבים חופשי כל הזמן. פתאום תרנגולת אחת רבה עם אחרת ותוך כדי, עפה לעץ! התפלאתי מאוד - חשבתי שהן לא יכולות לעוף? אבל הנה תרנגולת אמיתית הפריכה את הידע שלי...

_פתאום הבנתי. שלושה רופאים גברים. תקיפים ושמרנים. ששיכנעו אותי שאין ברירה.
הולכת להתקשר לרופאה האלטרנטיבית שרשמתי את הטלפון שלה כבר לפני חודש ולא עשיתי כלום.._
(-:
קראתי אותך והבנתי: כשלפני שנה, כלבים משתוללים הפילו את הבן שלי ושברו לו 3 שיניים, שני הרופאים במרפאה בבית החולים היו תמימי דעים שצריך לעקור. את כל השלוש. הרגשתי שאני לא סומכת (רק מפני שחששתי שמדובר ב"תקיפים ושמרנים שישכנעו אותי שאין ברירה"). אז חיפשתי המלצות והלכתי לרופאה שלישית, ממרפאה אחרת, פרטית. היא בדקה ואמרה שלצערה, גם היא חושבת אותו הדבר, והסבירה לי בצורה משכנעת. אז הייתי מוכנה. וגם, היא אמרה שהיא מבצעת את העקירה בלי אחד מחומרי ההרדמה, שלדעתה הוא יכול להסתדר בלעדיו, כי חומר ההרדמה הזה מסוכן בעיניה. ואכן, הילד עמד בגבורה בעקירה עם גז צחוק ואילחוש מקומי בלבד, עם רופאה מקסימה שלאורך כל ההליך התייחסה אליו ברגישות ובגובה העיניים, וכמובן עם נוכחות מחבקת שלנו.
עכשיו אני מבינה יותר טוב את הבחירה שלי, למה תחושת הבטן שלי הובילה אותי לבחירה הזאת.

קמה. ניגשת, לא רצה, לא מזנקת, ניגשת. לוקחת את התינוקת. אם יש התנגדות, מטה את הראש באלכסון, יענו "מה את עובדת עליי?" מרימה שתי כפות ידיים למעלה. כפות שאומרות גם "בחייך..." וגם "פה, פה את שמה את התינוקת הזאת. עכשיו. תודה." מול התנגדות אפשר גם להרים כף אחת בתנועת "עצור".
חשבתי על זה.
זה לא מתחבר לי.
כל אחת ושפת הגוף שלה, אם כי טוב להחזיק את רפרטואר התנועות כולו בגוף שלנו.
לדעתי, בסיפור של קט קטית העיקר הוא מה שהיא שידרה. הרי היא לא "עשתה" כלום.
גם זו שפת גוף.

ולגבי הטיעון של אלימות כלפי הצוות הרפואי: איזו היסחפות. אני רואה בסיפור אלימות של הצוות הרפואי. האחות מסרבת לתת תינוקת שזה עתה נולדה לאמא שלה? חוטפת אותה מתוך הנחה שהאמא חלשה וחסרת אונים?! מי פה תוקע סכין בגב של מי?

|יד1 | אבל הפעם בגלל ארוחת הבוקר (-:

חושבת גם על גנדי והשואה, מדף אחר: לפעמים, כשאתה מותקף, מהירות התגובה חשובה. אין זמן לקום בנחת.

נראה לי שיש הבדל לאן התנועה:
כאשר התנועה היא ממך והלאה (את שוכבת תפורה וכואבת, האחות כבר בדלת עם התינוקת שלך), המצב שונה מאשר כאשר התנועה היא אלייך.
נפש קרובה לי אכן השתמשה בתנועת "עצור!" כאשר התנועה היתה אליה.
הרופאה והמיילדת עמדו למשוך לה את חבל הטבור כדי להוציא בכוח את השילייה, והודות להכנה שהכנתי אותה (בזכות המידע שמסרה לי אילנה שמש, המיילדת שלי בלידה הראשונה) היא גם דיברה אליהן וגם ליוותה את דבריה בתנועת "עצור!" שממש עצרה אותן על המקום. כך היא מנעה תקיפה נוספת שלה.

לדעתי, בסיפור של קט קטית העיקר הוא מה שהיא שידרה.
גם לדעתי זה בסופו של דבר זה העניין. גם בסיפור של קטקטית וגם בשאר הסיפורים. הדרך פחות חשובה. והתגובות הן יחסיות כמו שנאמר כאן למעלה. ובסופו של דבר אחת יכולה לזנק כמו פנתר והשניה יכולה לצעוד בשקט ובתקיפות כזו שאף אחד לא ירצה להתעסק איתה.
בסופו של דבר, לדעתי מה שחשוב הוא מתוך מה פעלנו. איך זה השאיר אותנו, איתנים או כנועים מבפנים.

והודות להכנה שהכנתי אותה
אה, רוצה להדגיש את זה: כי זה לדעתי מה שהדף הזה עושה!
הוא עושה לנו הכנה מראש.
הוא מלמד אותנו לזהות את התקיפה, איך היא נראית, איך היא מרגישה (מרגישים אותה בגוף!
פתאום הבנתי. שלושה רופאים גברים. תקיפים ושמרנים. ששיכנעו אותי שאין ברירה והיא זעה באי נוחות! ),
ו - מה אפשר לעשות כשמרגישים ורואים את זה.
טכניקות וטקטיקות, שנשלוף ברגע הנכון.
ההכנה שהכנתי אותה מראש היתה, הסבר על מה שעשו לה בפעם הקודמת (גם כן תלשו את השילייה וגרמו דימום כבד ומסוכן), הסבר אנטומי ופיזיולוגי על מה שקורה שם, וחישוב מושכל שהצוות ינסה לעשות אותו הדבר מאותן הסיבות (המקרה הקודם טוייח בידי הצוות, כך שנראה היה שהסיבוך קרה בלי שום קשר למה שהצוות עשה).
כיוון שהיא כבר ציפתה וידעה מראש מה הצוות עלול לעשות, היא היתה מוכנה לקראתן כשהן תקפו. ממש כמו בג'ודו באולימפיאדה. הן ניסו לעשות לה איפון, היא שלחה יד ופתחה פה והכשילה את התנועה.

_יש לי בעיה עם סיפורי לידה.
מצד אחד זה הופך את הדף הזה שוב לדף נשי. ואני הרי ניסיתי להפוך אותו לדף אנושי ולא רק נשי._
אלון,
אני מתלבטת איך להגיב לאמירה שלך לגבי חשיבות הלידה.
האמירה שלך די מעליבה, האמת, בעיקר פה, באתר הזה.
לידה זה לא אנושי?
ת'כלס - שיקפת את מה שהמיינסטרים חושב - שלידה זה לא כזה חשוב, רגע חולף ותו-לא. בעיקר המיינסטרים הגברי, שכנראה מאויים מהעוצמה של החוויה הזאת (ולכן בוחר לסמם יולדות)
אבל כנראה שאמרת את זה כי אתה לא מבין איפה אתה נמצא. אתה לא מבין לאיזה בית נקלעת:
א. זה בית שמאכלסות אותו בעיקר נשים.
ב. זה אתר בית של קהילה שהבית והמשפחה הן בראש מעייניה. אתר על חינוך, חינוך ביתי, משפחה, אמהות גידול ילדים ולידה. הרבה לידה.
הגעת לפה דרך דפי הלקטים. טוב ויפה, עכשיו תשב קצת בשקט, תקשיב לשיחה ותבין איפה אתה נמצא. זה לא אתר שמרכזו תזונה. מעולם לא היה, אני מאוד מקווה שגם לא יהפוך לכזה.
כדי לעשות את זה ממליצה לך להתחיל ב{{}}סיור מודרך באתר. את המשך הסיור אני מזמינה אותך להתחיל בדף הבית שלי... (אולי תבין למה הבאתי דווקא את הסיפור הזה ותבין גם את מה שאמרו לפני - לידה היא אחד מהארועים שבה לאשה שבאה ללדת בבית חולים הכי קשה לעמוד על שלה).

אמנם נכחתי והשתתפתי בלידת ילדי אבל ברור לי שיש שם משהו שאנחנו הגברים מפספסים.
אז אולי יש לכם מה ללמוד? חשבת על זה? (ואגב, זה שאתם מפספסים זה בהחלט בעיה שלכם ואתם צריכים להתמודד איתה, לא לנסות לסתום לנו ת'פה)

מדוע הלידה היא ארוע כה משמעותי ליולדת?
בלידה שלי למדתי להכיר את עצמי טוב יותר מכל מה שלמדתי לפני.
הלידה מגדלת את היולדת מבפנים. עושה אותה אישה.
אם האשה אכן נוכחת וחווה את הלידה במלואה, לרוב היא תצא משם אדם שונה.
זה חלק מהותי מההתפתחות שלנו.
אני למדתי מהלידה שלי איך להיות מדוייקת במקום שלי. איך לא להתרגש ממה שאנשים אחרים אומרים.
ביום יום, בדברים הקטנים (שם זה באמת לא חוכמה) ובעיקר בדברים הקטנים פחות, כשהקושי עולה יש לי חוויה לשאוב ממנה השראה, להזכר שוב איך לעשות את זה.

ולגבי הפיוט הרוחני. הרושם שלי הוא שבאמת אתה לא שם. כנראה בגלל שהטקסטים שנחשפת אליהם הם "לא שם".
להגיע לכאן אפשר ברגע הזה ואם זה קשה אפשר לעבוד קצת. לרוב האנשים נדרשת עבודה קשה של שנים...
אני מכירה את בודהה הכרות אישית ועמוקה כבר 12 שנים. אני שייכת לנישה הצרה של הבודהיזם הטיבטי. אני פחות מכירה את התורות האחרות כי לא חיפשתי תשובה במקום אחר ולא הגעתי מעניין אינטלקטואלי.
ממליצה בחום לקרוא את כוחו של הרגע הזה של אקהרט טול.

אני רוצה להביא את סיפור האישפוז של יערה בגיל 3.5 ימים. ארוע שהיה טראומתי מאוד.
אני מתלבטת איך למקד אותו כך שיהיה רלוונטי לדף ותוהה מה אני למדתי ממנו ומה אחרים יכולים ללמוד.
היה שם ערבוב של הלך רוח כנוע מאוד עם הלך רוח מאוד ממוקד.

ת'כלס, הגענו עם תינוקת מיובשת לסנדלריה שהיה בה רופא שלא היה לו מושג איך מטפלים בדבר כזה קטן.
הוא עשה שורה של טעויות שאנחנו לא הצלחנו למנוע.
התייחסו אליה כאילו יש לה חום והיא אפטית. לא הבינו את המשמעות של נתינת שתן בתינוק בגיל הזה. לא מבינים שום דבר בהנקה.
במשך 3 שעות ישבנו במיון ילדים והתחננו ליחס. היה לשנינו ברור שהיא מעולפת כי היא לא אכלה כמעט מאז שנולדה ושכל מה שהיא זקוקה לו זה אינפוזיה.
צילו הכבד של האובדן נהיה כבד יותר ושנינו היינו במצב מאוד קשה שמאוד הקשה עלינו להיות ממוקדים.
משכו את הזמן עם מדידת חום מיותרת ואז החליטו להתחיל סדרת בדיקות מיותרת:
במהלך רוב הזמן הזה הדבר היחיד שהצלחתי להתעקש עליו היה לא להפרד ממנה.
ניסו להוציא אותי מהחדר כשהחדירו לה אינפוזיה (מה? למה?) ואח"כ ניסו שוב לשכנע כשלקחו שתן ישירות מהשלפוחית (אכן בדיקה מזעזעת!) הצליחו לשבור את רוחי רק כשהגיעו לשלב הדיקור המותני (המיותר!)
עד היום אני מצטערת שנשברתי ויצאתי מהחדר.
מכיוון שהוא לא ידע איך מטפלים בפיצים כאלה הוא לא לקח את הבדיקה כמו שצריך וזיהם אותה (נכנס לכלי דם בדופן השלפוחית) ולכן התרבית חזרה חיובית.
ואז קיבלנו חדר עם כלוב. הציפיה של הצוות היתה שהיא תהיה בכלוב. שמנו אותה שם רק לצורך החלפת חיתול (בית החולים גרם לנו לוותר על הרב-פעמי)
אני חושבת שלא התעקשו איתנו על להשכיב אותה שם, או ניסו לשכנע כי היו עסוקים במסע הפחדות ושיכנועים לתת אנטיביוטיקה.
כל ישותי התנגדה. כבר ברגע שהיא התחילה לקבל נוזלים היא התחילה להתאושש. הרציונל אמר לנו שזה לגמרי מיותר.
אבל שנינו היינו מבוהלים לחלוטין ולא הצלחנו פשוט לקחת את הרגליים וללכת משם. ההפחדות של הרופאים על רפלוקס ועל דלקת קרום המוח היו מאוד מפחידות.
בסוף, בשתיים לפנות בוקר הרופא התורן הצליח לשכנע אותנו. העיקר שבמשמרת שלו היא תקבל אנטי'...
עד היום אני לא מצליחה להבין מה עבר לי בראש ואיך ולמה נשברתי.
למה לא התעקשנו ללכת הביתה למחרת? איך הצליחו לשכנע אותנו להשאר שם שלושה ימים עם כמויות היסטריות ומיותרות לחלוטין של אנטיביוטיקה לווריד?
ידענו שהרופא טעה! היה ברור לנו שהתרבית של נוזל השדרה תחזור תקינה!
אבל האוירה וכל הרופאים האלה שמדברים מעל הראש ועונים בחצי פה כששואלים שאלה פשוט הביאו אותנו להיות במקום מאוד קטן ומפוחד.
עד היום מאוד קשה לי לחזור לחוויה הזאת. התחושה היא שעשו לי ולנו עוול נורא. ממש רמסו אותנו, את כבודנו כהורים, את כבוד האדם שלה.
אני חושבת שבגלל שחווית הלידה היתה מאוד טריה כן הצלחתי לשמור על המינימום: היא לא ירדה לנו מהיידיים, ישנו איתה במיטה של ההורים (מין ספה נפתחת מאוד לא נוחה).
התעקשנו על חדר לבד.
התעקשתי להניק אותה למרות שהצוות נורא רצה לדעת כמה היא אכלה (בשלב כלשהוא הם הבינו את הטעות שלהם אבל לא הצליחו להודות בה ופשוט לשחרר אותנו)

אופפפפפפפ! פוסט מזעזע!
תובנות בהמשך

אני רוצה להעלות כאן משהו שאני רואה. רואה גם בתוכי ומנסה להתמודד איתו.
הרבה פעמים בדפים שהנושאים שלהם טעונים ומכילים אבק שריפה, הדיונים הופכים די מהר לויכוח. הויכוחים בד"כ לא נשארים ויכוחים אינטלקטואליים אלא הופכים להיות אישיים. בשלב זה או אחר צץ מישהו עם אמירה ביקורתית ש"עוקצת" אנשים אחרים, או גורמת להם להרגיש קטנים, או מציבה מולם מראה עד כמה הם מרגישים קטנים בעיקר בגלל האופן שבו אמירות כאלה נאמרות ולא בגלל התוכן שלהן.
ואז אנשים שמוצאים עצמם נפגעים מגיבים. מגיבים מתוך עלבון, מגיבים מהאגו. אני אישית ממש גרועה בדברים האלה, ולכן מדירה רגלי מרוב הדיונים שיש בהם חומר נפץ כי אני שונאת עימותים (וזה לאוו דאווקא פועל לטובתי כי לפעמים אני נמנעת ממה שאין ממנו מנוס רק כדי לא להכנס לעימות) אבל לפעמים גם אני מוצאת את עצמי נפגעת מאמירות כאלה או אחרות ורוצה נורא להגיב ומגלה שאני לא מוצאת בי באותו הרגע דרך תגובה שלא באה מהאגו שלי, שלא כוללת את הציניות שלי ושאם אגיב אותה ואצא בהפגנת כוח, אולי אשיג את המטרה ו"אנצח" בויכוח או ברב קרב המילולי אבל בסופו של דבר אצא נפסדת כי פעלתי שוב מתוך החולשה שלי.
ודווקא הדף הזה, עזר לי נורא. כי פתאום שמתי לב שיש אנשים שאומרים שהם רוצים לנהל דיון, אבל בעצם יורים מהמותן ביקורת ארסית או זלזול, וכאלה שמכפישים בלי בעיה ואח"כ אומרים סתאאאם, הכל צחוקים, וכולנו חברים הכי טובים. לא יודעת למה זה נעשה, אולי כי משהו מאיים עליהם, אולי כי הם צריכים להקטין מישהו כדי להרגיש גדולים בעצמם, אולי מתוך פחד כזה או אחר ואולי מסיבה אחרת.
אני מבינה שאני יכולה לההתרומם על שתי רגליים אחוריות ולהשיב מלחמה, ואני יכולה אולי למצוא בי דרך לענות שלא מתוך האגו שלי אבל התובנה החדשה שלי היא שאם אני לא רוצה להיות חלק מסוג כזה של דיון (מה שברור לי שאני לא רוצה) ולא מוצאת דרך לדבר ללא האגו שלי, אני יכולה לא להגיב בכלל. וברגע שאני לא מגיבה, הוצאתי את עצמי מהמקום הזה, כי כמו שנכתב מעלי איפשהו: אם אתה לא שם, עם יש לריב? ואז אמרתי לעצמי אוקיי, אני לא רוצה לנהל כזו שיחה. יש באתר הזה המון אנשים מדהימים שאיתם אפשר לנהל דיון מבלי לספוג גשם חומצי שכזה. אם אני לא מעוניינת בסוג שיחה כזה, כל מה שאני צריכה לעשות הוא פשוט לא לקיים אותה.
ואני מרגישה שממש תוך קריאה והשתתפות בדף הזה הצלחתי ליישם את האקט הזה ולהרגיש איך אי תגובה הפעם שמרה אותי במקום הלא כנוע.
תודה על הדף הזה ולמי שכותב בו @}

תודה על הדף הזה ולמי שכותב בו
גבירה, הוצאת לי את המילים מהפה!
ממש ככה הרגשתי הבוקר וזה מה שרציתי לכתוב ולא הצלחתי להתנסח.
אז שוב תודה!
לניצן ששמה לב שזה נושא חשוב ופתחה את הדף ולכל הכותבות והכותבים.
הדף הזה גם עוזר לי להתמודד עם מה שהיה וגם עם מה שעומד להיות בעוד שלושה חודשים... (בערך, בלי נדר)

אסרטיביות, או מה שיכול להחשב בעיני כאסרטיביות, יכול להחשב אצל אחר כאלימות.
בעיקר אם עברת מהארץ לאמריקה

.
(כשהבוס האמריקני שלך בא ושואל "מה דעתך לעשות..." הוא לא שואל לדעתך, הוא נותן לך הוראה! הרבה ישראלים נפלו ונופלים על הבדלי התרבויות האלה)

יש למיומנות הזו מחיר נפשי כבד.
מחקר הראה שהגורם החשוב ביותר בתוחלת חיים הוא אם יש לך בוס או לא (ואיפה אתה במידרג). יותר מתזונה, התעמלות וגנטיקה. מאוד רלוונטי לדף הזה.

בקשר להלך רוח כנוע מול רופאים אני ממליצה שוב על הספר HOW DOCTORS THINK שיש בו כמה סיפורים מעוררי השראה.

לגבי סיפור האישפוז
אני חייבת לציין, בעיקר לעצמי שרוב ההתעקשות שלי שם נעשתה בשקט ובנועם. פשוט ידעתי שאין מצב שאני יוצאת מהחדר, וכך היה.
כשהצליחו לחדור מבחוץ ולערער את הידיעה הפנימית הצליחו גם לגרום לי לעשות מה שהם רוצים.
במצב שהייתי היה להם קל יחסית.
מאז כשאני חושבת על זה אני קצת מתחרטת שלא הרמתי את הקול, שלא התעקשתי יותר לקבל את הטיפול המתאים בזמן המתאים. שבעצם רוב הזמן הייתי כנועה והצלחתי לא להיות כנועה רק במקומות שהיה לי מאוד מאוד מאוד ברור איך הדברים צריכים להראות.

מאוד התחברתי לזה.
זוהי דרכו של העולם, הכל בסדר, יש הגיון, יש סיבה, יש התאמה
אני מרגישה שזה נכון וגם שבסופו של דבר לכל מה שקרה יש סיבה. למדנו המון, אין ספק.

_יש לי בעיה עם סיפורי לידה.
מצד אחד זה הופך את הדף הזה שוב לדף נשי. ואני הרי ניסיתי להפוך אותו לדף אנושי ולא רק נשי._
רגע, גם גברים נולדים, לא? (והצוות הרפואי חוטף אותם מאמותיהם!).

_היא הוציאה אותי מדעתי כל הלידה, אבל לא לתת לי את התינוקת אחרי הלידה!!!? big mistake.. על טעויות כאלה לפעמים משלמים ביוקר. מהזריזות שלה אני מתרשמת שיש לה ניסיון עבר עם האדרנלין של מי שלא לוקחת אפידורל וסמי הכנעה אחרים)
אני זוכרת שב"טבעי ללדת" (נדמה לי?) עוד לפני הלידה הראשונה קראתי שיש אמהות שמפגינות התנהגות אלימה כלפי מי שמפריד אותן מתינוקן, ואז חשבתי שהן ממש דפוקות. כאילו מה, לא ברור להן שזה רק הורמון? שיחזירו להן את התינוק בקרוב?
אבל בפנים זה הרגיש כל כך טבעי... הקול הפנימי עודד בשמחה: זאת הבת שלך. גשי וקחי אותה. השאר לא חשוב._
כך היה גם לי - קפצתי מהמיטה, שבכלל היתה "פתוחה" למטה, עם רגליים משותקות כמעט. אפילו עם האפידורל

רק אז נתנו לי אותו.

אני אשמח לשמוע איפה חקרו את זה
לי נראה כמו אגדה עירונית

דווקא הדף הזה, עזר לי נורא. כי פתאום שמתי לב שיש אנשים שאומרים שהם רוצים לנהל דיון, אבל בעצם יורים מהמותן ביקורת ארסית או זלזול, וכאלה שמכפישים בלי בעיה ואח"כ אומרים סתאאאם, הכל צחוקים, וכולנו חברים הכי טובים. לא יודעת למה זה נעשה, אולי כי משהו מאיים עליהם, אולי כי הם צריכים להקטין מישהו כדי להרגיש גדולים בעצמם, אולי מתוך פחד כזה או אחר ואולי מסיבה אחרת.
גבירה בחום- הייתי מצטטת הכל אבל אני לא רוצה להציף. מסכימה עם כל מילה. מדהים איך קהילה וירטואלית יכולה לגרום לי לכאלו תחושות. חוסר נעימות אמיתית מקריאה... אולי כי באמת מהצד השני עומד אדם, שאולי לא זוכר שבצד השני שלו גם עומד אדם...
כל מיני דפים באתר בזמן האחרון מרגישים לי נפיצים,כאילו שאנשים ממהרים לכתוב מבלי לקרוא ולנסות לשים את עצמם לרגע בנעלי האחר.
חזרתי לקריאה כמעט פסיבית. מחפשת דברים לקרוא שיעשירו אותי ולא יגרמו לי להרגיש באמצע מלחמה.

אלון אתה פשוט מעצבן, וההערה המיותרת שלך על אלימות נגד צוות הרופאים לא במקומה! מרגיז אותי שגבר, לא זו בלבד שלא מבין כלום בלידות, גם מעז לבוא עם הערות ליולדות! האלימות לידיעתך היא דווקא מצד הצוות והרופאים ולא מצד היולדות!!!
אני לא יודעת כמה סיפורי לידה קראת ושמעת, אבל לי יצא לקרוא ואף לחוות בעצמי לידה שהיא בעצם אונס ואלימות לשמה!

לגבי נושא הדף. אני חלוקה בדעתי. קוראת ולא מגיעה למסקנה חד משמעית. לעיתים זה נכון להיכנע או יותר נכון לקבל מרות שנובעת מהצורך לחיים מסודרים בחברה מסודרת, לעיתים זה נכון להיות תקיפים או אסרטיביים ולסרב לנהלים. דוגמא באמת מצויינת היא הנהלים של בתי חולים לעניין יולדות. בשתי הלידות שלי הצוות ניסה לכפות כל מיני דברים בשם "הנהלים" ונתקל בסירוב מוחלט. מה זה היה? למשל לא לקחת את התינוק על הידיים אלא רק בעריסה. בעלי התנגד בכל תוקף והם ניסו להסביר לו שאסור, אז הוא שאל אותם למה אסור והם הסבירו לו שני דברים - האחד שיתכן שהוא יחליק והתינוק יהיה בסכנה והשני (הכי חשוב) שבית חולים לא יכול לקחת אחריות על התינוק אם קורה לו משהו. אז בעלי ממש היה מבודח מהתשובה. הוא ענה להם שהתינוק הוא שלו והאחריות היא עליו ואין מצב שמישהו יגיד לו איך להתנהל עם התינוק שלו.
הם ביקשו להפשיט את התינוק לאחר שהלבישו אותו "כי שכחו לוודא את מינו". גם שם התנגדנו בתוקף להצקה הלא מוצדקת לאור העובדה שידענו ברגע הלידה מה מין הילוד!
וכמובן כל התנהלות התינוקיה. כל כך מקומם. אני הייתי בביות מלא וראיתי איך אחרות פשוט נותנות לצוות לעשות כרצונם בתינוק שלהן. לקחת אותו בשעות קבועות, לאסור עליהן לראות אותו. בקיצור - מקומם.
שלא לדבר על האלימות בחדר לידה.
אבל אם ניקח חוקים נניח של תחבורה, שם לא תהיה לנו התנגדות עקרונית לשמור עליהם ול"היכנע" להם כביכול, כי אנחנו מבינים שזה לטובת כולנו.
כך ש"הלך רוח כנוע" זה לא תמיד ולא בכל מצב. צריך פשוט להיות מספיק ערניים כדי לדעת מהם זכויותינו באמת. ואולי זו הבעיה. שאנשים לא יודעים מה מותר להם ומה אסור. שוב, אם ניקח את עניין הלידות. כשילדתי באו לבקר אותי דודים ושאלו בתמימות "מתי לוקחים את התינוק חזרה". אמרתי להם שמהרגע שילדתי אותו אני לא מתכוונת לתת אותו לאף אחד "בחזרה" חחחח. הם לא הבינו, חשבו שאני מתבדחת, לא קלטו איך זה שהתינוק אצלי ואף אחד לא בא בסמכותיות לקחת אותו ממני ולתת לי הוראות.
וכמובן שזה עניין של ידע ומודעות לנושא.

גבירה יקרה
רק עכשיו קראתי את מה שכתבת על התחושה שלך בדיונים כאן באתר. אני נורא מתחבר למה שאמרת. אני מרגיש הרבה פעמים שאני מתחיל לכתוב ומקבל תגובות שלא ציפיתי להן. תגובות ציניות, לפעמים פוגעות. חוסר הסכמה שלא נעשה ממקום של חמלה אלא ממקום של אני יותר צודק. אני לא אוהב את זה. אולי גם אני יותר רגיש. אבל הרבה פעמים גם בלי שיכולתי לשים את האצבע על מה לא נוח לי בדיונים אני מרגיש לא שייך ולא נעים.
דווקא היום חשבתי על זה בהקשר של דברים שנאמרו כאן בדף
אבל לפני שאני ממשיך לשפוך את ליבי יכול להיות בהחלט שאחרים מרגישים ככה על דברים שאני אומר.
בהחלט יתכן ואני אשמח אם מי מהכותבות כאן בדף נפגעה או חוותה אי נוחות מדברים שאני כתבתי תגיב.
בכל מקרה על ההרגשה שלי.
אני באמת מרגיש אי נוחות מכל סיפורי הלידה.
השתתפתי בשלוש לידות של שלושה ילדי, אחת מהן בבית. ועדיין אני לא יכול להגיד שאני ממש מרגיש מה זה. הלוואי ויכולתי ללדת. אם היתה אפשרות כזו הייתי מייד נרשם.
אבל מכיוון שאני לא יכול אני משתדל להבין ולא כל כך מצליח לפחות לא לעומק.
ברור שזו חוויה אנושית ונשית. לא היתה לי שום כוונה להגיד אחרת.
מצד שני לא נראה לי נכון לשתף חוויות 'גבריות' מובהקות (כמו להשתין בעמידה ולהשפריץ מסביב). אני חושב שצריך להתאים את השיחה גם לשומעים.
החוויה של הלידה היא חווייה ייחודית ויוצאת דופן.
לטעמי לא תמיד היא מעידה על החיים מחוץ לחדר הלידה. מכל מיני סיבות - ההתכוננות הארוכה ללידה, התאור המדוייק של מה אני רוצה שיהיה שם ואיך. וגם - בעיקר הלחץ.
לכן ביקשתי. נראה שאיש (אישה) לא שעה לבקשתי.

בכל אופן תודה שכתבת

_אלון אתה פשוט מעצבן, וההערה המיותרת שלך על אלימות נגד צוות הרופאים לא במקומה! מרגיז אותי שגבר, לא זו בלבד שלא מבין כלום בלידות, גם מעז לבוא עם הערות ליולדות! האלימות לידיעתך היא דווקא מצד הצוות והרופאים ולא מצד היולדות!!!
אני לא יודעת כמה סיפורי לידה קראת ושמעת, אבל לי יצא לקרוא ואף לחוות בעצמי לידה שהיא בעצם אונס ואלימות לשמה!_

ניק זמני יקרה
אני אגיד לך מה פוגע בי במה שאמרת
א. שאת לא מזדהה בשמך ומתקיפה מאחורי הגנה של אנונימיות
ב. אישית נראה לי שההשוואה מאוד במקומה. על פי הסיפור האגרוף כבר היה מוכן (קיל ביל וכדו) לכיוון המיילדת. ההשוואה אפילו לא קשה למקרים אחרים של אלימות כנגד צוותים רפואיים.
ג. מרגיז אותך שגבר ... - אולי מה שמרגיז אותך שגבר מביע עמדה או דעה על משהו שהוא נשי באתר שהוא נשי. אני יכול להבין את זה אם כי חשבתי שאני אתקבל כאן יותר באהדה.
ד. האלימות היא מצד הרופאים. לכל צד יש את האמת שלו. מן הסתם הם יגידו עלייך דברים דומים. העניין הוא שאלימות היא מחוץ למשחק. לפחות לגבי. ולא לשכוח - במצב הנפשי הלא פשוט בו נמצאת היולדת וגם בן זוגה בזמן הלידה ואחריה יתכן מאוד שהשיפוט שלה לא לגמרי רגוע ונקי והיא נוחה להתעצבן על הרופאים. אחת התגובות היותר נפוצות במצבים כאלה היא הכעס. פעמים רבות הוא לא קשור לאירועים האובייקטיביים אלא רק למצב הנפשי של האדם. לא רק בלידה. אני למשל שכבתי במחלקה פנימים אחרי התקף לב והרופאה ביקשה לשנות לי את מינון התרופה. התפרצתי עליה עם המון נימוקים טובים ודרשתי לראות את מנהל המחלקה כדי להתלונן לפניו. היום אני יודע שזה היה רק הטריגר שהעיף אותי ולא היה קשר בין הכעס ובין האירוע.

_אני אגיד לך מה פוגע בי במה שאמרת
א. שאת לא מזדהה בשמך ומתקיפה מאחורי הגנה של אנונימיות_
זה כי עוד לא בחרתי לי ניק. אני לא מסתתרת.

שההשוואה מאוד במקומה.
אז זהו, שלא.

אולי מה שמרגיז אותך שגבר מביע עמדה או דעה על משהו שהוא נשי באתר שהוא נשי.
ממש לא.
לא לשכוח - במצב הנפשי הלא פשוט בו נמצאת היולדת וגם בן זוגה בזמן הלידה ואחריה יתכן מאוד שהשיפוט שלה לא לגמרי רגוע ונקי והיא נוחה להתעצבן על הרופאים.
זה בדיוק מה שמקומם! יולדת היא לא בשום "מצב נפשי שהשיפוט שלה לא רגוע ונקי", וזו הסיבה שאנחנו כנשים מתקוממות כנגד היחס המזלזל בבוטות שלו מצד צוות הרופאים והמיילדות. הם מדברים מעל הראש של האשה עליה כאילו היא לא קיימת, מחליטים בשבילה החלטות בלי לשאול אותה, עושים בה מה שרוצים ולבסוף גם מעזים לקחת לה את התינוק.
סליחה אדון אלון, אבל אפילו להגיב על דבריך קשה לי מרוב שאני בהלם ממה שאתה כותב!

אני מקווה שלא היית בהלם כזה בלידה
אם כי לפי מה שנאמר כאן למעלה
מה שבחיים זה גם מה שבלידה

אני מקווה שלא היית בהלם כזה בלידה
אתה סתם רשע, את הזלזול שלך תשמור למישהו אחר.
תגידו, אני היחידה שמתקוממת על הדברים של אלון???

מתמקדת בעיקר.

ילדת, טוב שבאת. הזכרת לי שבהתחלה בהתחלה רציתי לשתף באיזו מחשבה שיש לי לגבי הורות מחברתת. שמצד אחד אנחנו כולנו מזועזעות מעצם המחשבה שהורה לא יחברת את הילד שלו להתנהגות "תרבותית". ומצד שני, אין לנו באמת הסבר טוב חוץ מזה שזה טבוע בנו עמוק עמוק, חזק חזק. אז אני לא מדברת על פתולוגיות ועל אנטי סוציאליות, בואו נוציא את זה מהמשוואה. אני מדברת על איך אנחנו מביאות הלך רוח כנוע להורות שלנו.

דוגמה שעלתה בהרבה דפים - התמודדות עם נשיכות או עם הכאה של הילד את האמא. (בכוונה דוגמה "פשוטה" שמערבת רק גוף וגוף, ללא התייחסות לחפצים ולאנשים אחרים.)
הרבה עצות משתמשות בערוץ המילולי, כשלרוב הילדים בכלל לא מוכנים ובשלים להתמודדות דרך הערוץ הזה. זה גם הערוץ שאני ישר הולכת אליו כשאני לא שמה לב. בפורומים אחרים (לצערי לעתים גם פה) יהיו גם הרבה עצות שמכניעות ילדים, שמות אותם בפינות עונש, צעקות, לפעמים מכות "חזרה" כדי "שילמד", או סותמות לו את כל החופש עם מדבקות..

אבל שמתי לב שמה שהכי נכון לי גם כדי לא לשדר כניעות מתנצלת מצדי, וגם כדי שהילדה שלי לא תוכנע - זה לקום וללכת. השארי יצורת הפרא היפהפיה שאת, בחרי מה את עושה. אני בוחרת שלא יכו אותי.
אני לא אומרת שזו הדרך היחידה לעשות את זה, כמו שלא אמרתי שהדרך היחידה להתמודד עם הסוגיה שעלתה מן הסיפור של קטקטית היא הדרך שהצעתי. ממש לא. ממש ממש לא.
אני אומרת שיש עוד דרכים, ולפעמים הן נראות בדיוק אותו הדבר כלפי חוץ, אבל שמאד מאד משנה מה קורה כלפי פנים. הייחוד של הקימה וההליכה מילד שמכה או נושך היא שזו פעולה שאני עושה על עצמי. ולא ממקום של אלימות או כעס, אלא ממקום של כבוד עצמי וכבוד לה.

_תודה, בודהה חחח
מה זה המתכון הזה?
ככה היית פועלת במקומי?_
לא, זו אפשרות ל"דיבור" אחר. רק אפשרות.
קטקטית, הבאת דוגמה, אני מתייחסת לדוגמה, לא אלייך, רדי ממני בחייך. אני לא האוייבת שלך פה.

בסופו של דבר, לדעתי מה שחשוב הוא מתוך מה פעלנו. איך זה השאיר אותנו, איתנים או כנועים מבפנים.
בדיוק. "ניגשת" במובן של המקום הפנימי, לא במובן של המהירות. אפשר לגשת במהירות. מה שמשנה זה מה את מרגישה. שאם לא תהיי אלימה פנימית (כלומר מבחינת התחושות שלך לאן את מוכנה להגיע אם תירמסי) לא תצליחי להגן על עצמך. זה מה שהבנתי מהמחקר ההוא על המוח. שהרבה קורבנות מחזקים במוח את המקומות התוקפניים מתוך תחושה שאחרת יירמסו. שהלך הרוח שלהם הופך לאגרסיבי. ואז המוח עושה את זה גם בלי שיהיה איום, רק מתוך "התכוננות" לאיום פוטנציאלי.

מקדימה רפואה - "את" במובן הכללי. לא מתכוונת לאף אחת באופן אישי.

רוצה להתנצל על השורות האחרונות שלי
הן לא היו במקום
עם כל הפגיעה,
לא הייתי צריך להגיב כמו שהגבתי
אנא קבלי את התנצלותי ניק זמני

אני משערת שמה שגבירה בחום אמרה היה מופנה אלי..
אני אפתח ואתנצל מיידית בפניה - כי לא התכוונתי שהדיון יתמשך עם אמרות הסלידה ממני שהיא מפגינה.
כמו אלון ובנות אחרות (אלון אתה לא בת - זה לא מה שהתכוונתי להגיד...) גם אני לא ילדתי -
ולכן הרבה מהשיחות פה הן רציניות מאוד - ובסה"כ רציתי להישמע יותר "צעירה ברוחי" - מבלי להעליב אתכן בנות יקרות - כבודכן במקומכן מונח - תמיד - גם אם אחרים (כמוני) לא רואים אותו.... מבעד למחשב.
פשוט חסרה לי פה קצת אוירה הומוריסטית שתקל על הקריאה -
קצת תחושה שבסה"כ כבר עברתן את זה וזה מאחוריכן ושאתן גאות או לא גאות בפעולתכן - אבל עם זאת נותנות דגש על התמודדותכן בעבר -
ולא פה בעתיד...
כמובן שאני לא אומרת לכן מה לעשות! רק מנסה לומר בקול יותר שקט - שהדרמה תעבור מבעד למסך גם עם צחוק קטן באמצע -
הרי אפשר למצוא דרך לצחוק על כל זה - גם במקרים הכי איומים - טוב...לא הכי איומים -
אבל בחלק מהמקרים -
ועם זאת - כיף לשמוע סיפורים כמו של מיכל שץ - ככה אני מרגישה - ממש כמוה לפעמים -
שזה פשוט ברור שעומד מולה בוק ושהוא יבין רק דברים פשוטים.
כמו שפת גוף (וגם זה בסימן שאלה... אני מוצאת את זה ממש מצחיק....שיש כאלה...)
ועדיין היא עושה מה שהיא צריכה - ומוותרת על הפלסף - ופשוט מתנהגת כאמא למופת שכל עיקר הוויתה הוא להחזיק את הרך הנולד... (או הרכה...??)
כבוד!!!!!!!
אז מצטערת אם נשמעתי לוחמנית מדי - קצת מפחיד לשמוע אנשים שדבקים חזק בסיטואציות ושוכחים שהם בבית מול המחשב..
או מדברים על בודהא.... (save me the deatails)
ככה כותבים את זה?? (אתן אמורות לצחוק קצת בדיוק אחשיו...) - סתם - עכשיו.. סתם.. (לא סתם)

התנצלותי התקבלה כבר?
ובאמת התכוונתי לומר שאני אוהבת אתכן - (במיוחד את ניצן)
זו לא היתה דחקה...