הלידה של גיל חוויה מתקנת

[מיכל*]

דף סיפור לנלק

[מיכל*]

אני כותבת את הסיפור הזה בשמחה ובגאווה (במובן הטוב של המילה) ומתוך תקווה שהוא יהווה עידוד עבור נשים אחרות כמו שכל הסיפורים שקראתי כאן וששמעתי מנשים בעל פה היו עידוד עבורי

[מיכל*]

תקציר הפרק הקודם
לידה ראשונה התחילה כלידת בית והסתיימה בניתוח קיסרי: התינוק נשאר גבוה, הפתיחה נסוגה, היו האטות בדופק ועלינו לבית חולים. חוץ מזה הייתי בכאבים נוראיים שלא הרגשתי שאני מתמודדת איתם בכלל, צעקות עד לב השמיים, אמירות קשות מכל מיני סוגים... לבית החולים עלינו בגלל ההאטות בדופק ולא בגלל הכאבים, אבל כבר היתה בי הסכמה לזה כי הרגשתי שתקוע ומשהו לא תקין.
בבית החולים – אפידורל (להרגעה ולמתן סיכוי להתקדמות מחודשת), הדופק של התינוק מסתדר, אבל אחרי 4 שעות כאלה הוא עדיין גבוה, הפתיחה הגיעה רק ל- 9 והדופק שלו עולה בהתמדה, עד לרמה גבוהה מדי ונשאר שם. הולכים לניתוח, נולד בונבון חמודון וכולנו מתאוששים במהירות.
כל כך מהר, שפחות מתשעה חודשים אח"כ אני שוב בהריון.

[מיכל*]

הכנות ללידה שניה
לוקח הרבה זמן עד שאני מתניעה את ההתכוננות לזה שעומדת להיות כאן עוד לידה... אבל בסוף אני מתחילה.
קודם כל אני כותבת, לעצמי, את סיפור הלידה הקודמת.
זה לוקח לי המון זמן, אולי שבועיים, ויוצא ארוך מאוד מאוד, המון עמודים, וכולל את כל מה שרלוונטי לדעתי – מתחילת הזוגיות שלנו, דרך הדרך שעשינו כדי בכלל להיכנס להריון, ההריון כמובן וכל פרט ופרט מן הלידה. מכיוון שזה לעצמי אני לא מצנזרת, ומכניסה כל רגש, מחשבה, כל אמירה קטנה שנראית לי רלוונטית.
כשאני מסיימת אני מרגישה שזה מאחוריי, ולא מסתכלת על זה יותר. כמה שבועות אח"כ הילדון מפיל את המחשב, הדיסק הקשיח נהרס וכל מה שעליו, כולל הסיפור הזה, אובד.
כנראה שהיה צריך להיות מסופר ואז להיעלם.

דבר שני אני מחפשת דולה. בפעם הקודמת היתה לי דולה שהיא חברה, והיתה גם מיילדת בית. מהתחלה היה ברור שאין ביניהן תקשורת טובה (היתה פגישת הכנה משותפת), אבל אני רציתי את שתיהן וחשבתי שברגע האמת הכל יסתדר. מאוד רציתי את החברה בגלל ההיכרות שלה איתי ועם המקומות הרגשיים שאני באה מהם ומביאה ללידה, וגם אני מאוד אוהבת את האנרגיה והרוח שהיא מביאה. רציתי אותה איתי, למרות הזמן הקצר שהיא במקצוע (ליוותה מספר לידות לפניי).
בפועל, חוסר הניסיון וחוסר התקשורת היו בעייתיים מאוד, אני הרגשתי שלא קיבלתי מספיק (או בכלל..) תמיכה וסיוע בהתמודדות עם הכאבים, מתוך זה שהיו שתיהן – אף אחת למעשה כמעט לא התערבה ונתנו לי לעבור את זה לבד, תוך היעזרות בבן-זוגי שעשה כמיטב יכולתו ומאוד השתדל אבל היה די חסר אונים בעצמו. ככה לפחות חוויתי את זה.
הפעם ידעתי שאני מחפשת מישהי סופר-מנוסה, שתעזור לי לעבור את הכאבים האלה. קראתי וגם שמעתי המלצות על ליאת, נפגשנו איתה והחלטנו שהולכים על זה.
בדיעבד- החלטה מצויינת, הכי טובה שהיתה יכולה להיות. (התלבטויות בדרך- נפגשנו עם עוד דולה והתלבטנו ביניהן, היה שלב שחשבתי לוותר על דולה – הרי אנחנו כבר יודעים מה זה לידה ונדע להתכונן לזה – אבל חברה שכנעה אותי שכן – הלידה השלישית שלה היתה עם דולה שדי הצילה אותה מהתערבויות).
בפגישות עם ליאת עולה הצורך שלי שתעזור לי עם הכאבים, בפעם הקודמת הרגשתי שאני מתפרקת לגמרי ומאבדת את זה – אני צריכה שהיא תחזיק אותי ותאסוף אותי ותעמוד מול ההתפרקות שלי.
דבר נוסף שאני מבינה זה כמה הייתי מנותקת מן התינוק בלידה הקודמת, לא חשבתי עליו בכלל, הייתי עסוקה רק בכאבים שלי.
אני מבקשת מליאת שתעזור לי לחשוב על התינוק בלידה הזו. את שני הדברים היא עושה ובגדול.
ליאת גם מנחה אותי לדמיין את הלידה, כמה שיותר בפירוט. אני מנסה ומצליחה בקושי לספר סיפור מסגרת בסיסי, ולהכניס אליו כמה תחושות.

הדבר הבא- אנחנו הולכים להיפגש עם זהר כרמי – "זהר כבר בדקה". חברה סיפרה לי עליה איפשהו בחודש שישי, ועכשיו, בחודש תשיעי, הגיע הזמן...
זוהר שומעת את סיפור הלידה, עוברת על הרישומים מבית החולים ( צריך להשיג אותם קודם... חבילה מכובדת של ניירות), ובמקרה שלי גם על הרישום שעשתה מיילדת הבית (גם איתה עשיתי פגישה לסגירת מעגל). היא נותנת לנו עוד מבט על הלידה, וממליצה על הומאופטיה, מכיוון שרואה תבנית של מצוקה. אני מתחברת מאוד למה שהיא אומרת, היא אפילו לא יודעת עד כמה היא קלעה למטרה, עם כל מה שהיה סביב ההריון והלידה הזו. היא ממליצה גם על מקום ללדת בו, שבסוף לא הלכנו אליו – האינטואיציה שלנו הובילה אותנו למקום הקרוב ביותר לבית, המוכר והנוח.
אני מדברת בטלפון עם הומאופטית אחת שמתמחה בלידות ומקבלת ממנה רמדיס בדואר, ונפגשת עם הומאופט אחר שהוא גם חבר שמאשר את הרמדיס שקיבלתי ממנה, אבל גם עושה איתי תהליך עמוק של התבוננות פנימית, מסע, שבסופו אני חווה לידה שלווה מאוד ורגועה ויפה, יפה, חלומית. והוא בכלל לא כיוון לשם, זה פתאום עלה ובא מעצמו. אני נשארת עם התחושה החלומית הזו של התינוק יוצא בשלווה עצומה, ומשמרת אותה בתוכי.

[מיכל*]

איזה קטע, המחכימון שיצא לי - "כל גיל והשמחה שלו". מדהים.

[מיכל*]

כמעט לידה
יום שלישי בשלוש לפנות בוקר, אני מתעוררת עם כאבים. יום לפני התל"מ המוקדם (היו שניים שונים לפי שני רופאים).
זה כבר כמה שבועות שיש כאבים שבאים והולכים, אבל עכשיו זה מתחיל לחזור במרווחים שמרגישים קצובים. כואב לי גם הראש, ואני לא מרגישה טוב.
בחוץ מתחילה סופת רעמים, ואח"כ גשם. אני מתזמנת את הצירים (?) – כל 7, 5 דקות, בערך. קצת יותר חזקים וברורים ממה שהיה עד עכשיו, אבל לא חד משמעי.
בחוץ כזו סופה משתוללת, לא לעניין להזמין עכשיו את הבייביסיטר, את הדולה... לא לעניין לנסוע לבית חולים כדי לראות אם הכל בסדר... מה שמטריד אותי זה בעיקר כאב הראש.
אני מתלבטת אם להעיר את האיש ומחליטה שלא, מעבירה את הזמן, בסוף נרדמת בשש בבוקר, מתעוררת בשבע עם האיש והילד, הצירים מתחדשים כשאני מקשיבה להם, אומרת לאיש שהיום הוא נשאר בבית, מודיעה לעבודה שאני לא מגיעה היום, קצת יותר מאוחר מתקשרת לדולה, היא אומרת שתוותר על התוכניות שלה להיום כדי להיות זמינה אלי מכיוון שזה יכול להתפתח במהירות.

אבל זה לא מתפתח, זה ממשיך אותו הדבר, לא מתגבר, לפעמים נעלם, ואז חוזר להיות סדיר...
הערב מגיע ואנחנו יוצאים לסיבוב, מדי פעם אני צריכה לעצור כי יש ציר, נושמת, אבל זה לא ברמה שמפריע לי לדבר או לחשוב באופן הגיוני.
גם למחרת האיש לא הולך לעבודה, וגם ביום שאח"כ, אבל זה גם בגלל שהילד שלנו חולה.
סופשבוע עובר. ביום ראשון הוא כבר הולך לעבודה. הצירים כבר די נעלמו, רק מדי פעם נדמה שיש משהו. זהו התל"מ המאוחר. מכאן אנחנו כבר רשמית לגמרי בשבוע 41 (הקודם נולד בסוף 41).

[מיכל*]

לידה
יום שלישי, אנחנו הולכים לבית חולים לעשות מעקב הריון עודף. הכי מעניין אותי לראות מה המוניטור יגיד על הצירים שאני מרגישה.
אז לפי המוניטור אין לי שום צירים, התינוק בסדר גמור, אני מסרבת לבדיקה פנימית, וחוזרת קצת מאוכזבת הביתה.

אני מחליטה שהגיע הזמן לעשות יוגה להריון – אם לא עכשיו, אימתי? לחברה יש די.וי.די עם תרגול. אני הולכת לקחת אותו ממנה.

תשע בערב, אחרי שהילדון ישן, אני מחברת את הטלויזיה לחשמל (צריך כבל מאריך בשביל זה) מזיזה את הרהיטים בסלון הקטן כדי לפנות מקום, פורשת מזרן ומתרגלת מול המסך. תרגול רגוע ומרגיע. האיש בשולחן ליד עובד על המחשב, ובסוף התרגול אני עושה הרפיה ונרדמת על המזרן. האיש מביא שמיכה ומכסה אותי.

נזכרתי במשהו – לפני שהתחלתי לתרגל, אמרתי לאיש שאני רוצה שנעבור על חוברת ההכנה ללידה לפי שיטת ימימה, את הקורס עברנו בהריון הקודם, ורק בימים האחרונים הוצאתי את החוברת ועברתי עליה, והיום הרגשתי צורך שגם הוא יעבור עליה. האיש אמר שהוא צריך לעשות משהו לעבודה, ושנעשה את זה עוד מעט, כשהוא יסיים. בינתיים אני התחלתי לתרגל, והוא המשיך לעבוד, ואז נרדמתי.
אני מתעוררת בעשרים לחצות, האיש עדיין על המחשב, אבל בשלבי סיום. אני מרגישה שישנתי טוב, טוב, כל כך רגוע וטוב לא ישנתי כבר הממממווווןןןן זמן.
טוב, בוא נעבור עכשיו על החוברת של ימימה, אני אומרת לו. הוא מסתכל עליי במבט של – נראה לך???!!! ואומר בטון שלא משאיר מקום לויכוח- אני הולך לישון עכשיו.
טוב, זה הגיוני, אני לא יכולה להגיד לו שלא, אבל אני אומרת – אז תעבור לפחות רק על הדף של האמירות המחזקות (זה דף לגברים עם מה שהם יכולים להגיד לנשים. והאמת, טוב גם לנשים, שיכולות להגיד את זה לעצמן. בסוף גם השתמשתי בזה). הוא אומרת, בסדר, אני אסתכל על זה במיטה.

הוא הולך לישון, ואני הולכת לאכול, ולמחשב, ואז מנסה להירדם, ובסוף נרדמת בשתיים.

[מיכל*]

עשרים לחמש בבוקר. מתעוררת. לאורך כל ההריון התעוררתי הרבה פעמים בשעה הזו. וגם כשדמיינתי לי את הלידה, זה התחיל בשעה הזו (סיבות פרקטיות – ככה נוכל לשים את הילד בגן בדרך לבית החולים, וחוץ מזה צריך להתחיל איפשהו).
כאב מתפתח בבטן, בגב? אני עוברת לסלון. מנסה לנוח. מוצאת את עצמי על שש כשהכאב מגיע, מעסה לעצמי את הגב התחתון, זה עוזר מאוד.
עוברת שלושה כאלה בערך, מנסה לתזמן – כל שבע דקות? או שאולי זה תשע? פתאום צריכה לשירותים. הולכת, ומתרוקנת, ועוד... ואז עוד ציר. וזה כבר יותר כואב. ואני מוצאת את עצמי על רצפת חדר האמבטיה, מעסה את עצמי.
בין הצירים אני נחה בתנוחת עובר או בישיבה כמו שהומלץ בדיסק היוגה שתרגלתי קודם. עוד שלושה כאלה, וזה מתחיל להיות קשה מדי. מה השעה? חמש ורבע?
אני מתחילה להרגיש חסרת אונים, זה מתחיל להיות גדול עליי. קוראת לאיש מחדר האמבטיה (לא ממש יכולה לזוז), הוא מתעורר ובא, מסבירה לו מה קורה, עוד ציר בא, הוא לוחץ בגב התחתון, זה עוזר, אני חושבת בקול אם להתקשר לדולה, לבייביסיטר, עוד ציר, הוא לוחץ בגב התחתון שוב, זה עוזר אבל בזמן הציר אני לגמרי בהתמודדות איתו.
אני אומרת לו להתקשר לדולה, השעה בערך רבע לשש, הוא מתקשר שתבוא, לשאלתה שאני לא שומעת הוא עונה – איך זה נראה? כואב מאוד.

[מיכל*]

מתקשרים לבייביסיטר, שעוד לא תבוא אבל שתהיה זמינה לקריאה,
האיש מביא לי בגדים ועוזר לי להתלבש, ומכניס לתיק הלידה את הדברים האחרונים (בקבוק חם, פלאפון ומטען, ויטמין K),
הילדון מתעורר ומתחיל לבכות, זו השעה שבה הוא מתעורר כל יום, מקבל בקבוק וחוזר לישון, האיש הולך להכין לו בקבוק, אח"כ עוזר לי לזחול לחדר השני,
השעה שש ורבע כשהדולה מגיעה, סוף סוף, היא תופסת פיקוד, אומרת לאיש להביא לי מים, מתיישבת מאחורי ומחזיקה לי את הבטן ואת הגב ביחד
(כל מה שאני כותבת עכשיו זה משוער, אני לא בטוחה שזה קרה בדיוק ככה או בסדר הזה, דברים מתערבבים לי),
אני שמחה במים שהביאו לי ושותה אותם, אחרי כמה דקות מרגישה צורך להקיא, האיש מספיק להביא את הגיגית לפני שאני מקיאה בכמה פרצים את כל המים ששתיתי, אבל רק אותם.
הצירים מאוד כואבים ואני גונחת בקול רם לכיוון צעקה שקטה, הילד נרדם, אבל מתעורר ומתחיל לבכות שוב,
ליאת (הדולה) מכוונת אותי לנשום עמוק, להרפות, חוזרת כמעט בתקיפות – תנשמי אל היד שלי, תנשמי אל התינוק, הוא צריך שתנשמי אליו עכשיו, תרפי, תתחילי מן העיניים,
אני מבצעת את מה שהיא אומרת וזה עוזר, להרפות,
ליאת מנסה לתזמן צירים, אני לא יודעת אם היא מצליחה, אבל לי ברור שהם מאוד קרובים אחד לשני, אני אומרת לאיש שיתקשר לבייביסיטר שתבוא, כי הילד בוכה, הוא מתקשר,
עוד איזה ציר או שניים וליאת אומרת שהיא חושבת שיהיה טוב לעלות לבית חולים עכשיו, בעיקר בגלל הילדון שבוכה, לא מתאים להעביר את הזמן הזה בבית, וגם ברור שהצירים מתקדמים,
הבייביסיטר מגיעה נראה לי בדיוק כשאני צועקת באמצע ציר, היא נכנסת לחדר של הילדון ולוקחת ומרגיעה אותו, ואנחנו מתחילים לחשוב – איך יוצאים?
לי לא ברור איך אני אגיע מכאן עד האוטו שחונה כמה עשרות מטרים מכאן, ליאת אומרת לי – לאט לאט נגיע.

[מיכל*]

היא עוזרת לי להיעמד, מעבירה איתי ציר בעמידה, וזה יותר קל. היא משעינה אותי עליה ורוקדת איתי בסיבובי אגן קטנים וזה טוב.
יוצאים מן הבית, ממש לפני היציאה אני רואה בחריץ הדלת את הבייביסיטר מחזיקה את הילדון ועושה לי שלום, היא בחושך אבל נדמה לי שהיא מחייכת, ואני עושה לה שלום ונבוכה מן הסיטואציה ומן הצעקות שלי.

יוצאים, בחוץ מאיר יום יפה, שמיים כחולים ואור חורפי. ליאת אומרת לי, תראי איזה יום יפה ללדת בו!! ואני מסכימה. בדרך הקצרה לאוטו – שני צירים, שבהם אנחנו נעמדות, אני נתלית עליה וזזות ביחד בשמיניות.
האוטו שלה – החלטנו שאיתו עולים – חנוי בבוץ ואנחנו מקווים שנצליח לצאת ממנו ולא ניתקע, אנחנו עומדות בחוץ והאיש נכנס לאוטו, נותן גז, הגלגלים מתחילים להחליק והוא נעצר, נתקע, ואז הוא מכוון שוב ונותן גז ומצליח להיחלץ, הללויה!!
אבל הנה עוד ציר ממש חזק ואני צועקת נורא, ולא מבינה איך אני אסע ככה באוטו, ליאת מרגיעה אותי שיהיה בסדר, האיש נוהג ואנחנו במושב האחורי,
היא מכוונת אותי לאיזו עמידת שש מוזרה, מחזיקה אותי, אני נתלית עליה איכשהו בתוך האוטו, מטלטלת אותה בכאבים, צועקת
בשלב מסויים אני אומרת להם שינעלו את הדלתות – אני עוד עלולה לעשות שטויות – והם נועלים.
באמצע הנסיעה אני אומרת לה שאני חושבת שאני ארצה אפידורל. היא אומרת, בסדר, תקחי אפידורל. (אני?? אני מבקשת אפידורל?? בפעם הקודמת לא ביקשתי, אז הפעם?? הבקשה מגיעה מהחששות שגם הפעם הכאבים והסטרס הגדול יעצרו את הלידה. שלא אעמוד בזה. שזה יפגע בי).
בצירים ליאת אומרת לי, תעשי שששש..... תעשי קולות נמוכים.... והיא עושה ביחד איתי, ואני מחקה אותה, וזה עוזר. כל ציר מתחיל בצעקה גבוהה ואז הופך לנהמה של קול נמוך, או ל – שששש....

מגיעים לבית החולים, אנחנו יוצאות והאיש הולך להחנות, מדדות עד המעליות, בצירים עוצרות ורוקדות, בעמידה זה יותר קל, אני מתחפרת בה ויוצרת בועה של שתינו בתוך הבית חולים.
מגיעים לחדר לידה, האיש הולך להירשם ולהוציא מדבקות למטה, אחות צעירה מפנה אותי לבדיקה במיטה שנמצאת בחלל ציבורי ומוסתרת מאחורי וילון, אני בכאבים גדולים, לא רואה איך אני יכולה בכלל לעלות על המיטה הזו, והחלל כל כך פתוח, איך יבדקו אותי כאן, ציר מגיע ואני מתפתלת על הרצפה, מפנים אותנו לחדר לידה, את הבדיקה נעשה כבר שם. אני שמחה.

[מיכל*]

מגיעים לחדר לידה, אני מעבירה עוד כמה צירים ליד המיטה, נתלית על ליאת, צועקת (והופכת את זה לקולות נמוכים),
נכנסת מיילדת, וליאת פורצת בקריאות שמחה כשהיא רואה אותה, איך אני שמחה שאת המיילדת שלנו!!
המיילדת עומדת מולי מסתכלת עליי ומחייכת חיוך מלא אור, אני מרגישה שהיא מברכת אותי לשלום ואומרת לי בלי מילים שהיא שמחה שאני כאן, אני מרגישה שיש מן הילה אור סביבה.

אני מייד פותחת בהבהרה – אני רוצה אפידורל ובינתיים גז צחוק (בפעם הקודמת זה עזר לי מאוד), המיילדת אומרת, קודם נבדוק אותך, ואת צריכה לעלות למיטה ולהתחבר למוניטור, את הגז צחוק את יכולה לקבל רק בשכיבה ורק עם המוניטור,
איכשהו, אין לי מושג איך, אני עולה למיטה (אני מניחה שעזרו לי מאוד), מחברים את המוניטורים, אני על שש, כשהצירים מגיעים אני מתחילה בצעקה שהופכת כבר באופן אוטומטי לנהמה,
אני מרגישה שנכנסנו למין קצב, מדי פעם אני מסתכלת על המוניטור, ליאת מלפניי, אני נתלית עליה לפעמים, האיש מאחורי מחזיק לי את הגב התחתון, המיילדת מסתובבת,
אני מרגישה קצת ירידות של מים – רטיבות, ואחרי כמה דקות פתאום פוקעים המים בזרם גדול כמו בלון שמתרוקן, זה נעים, ויש רגע של הקלה אחר כך, שעובר מהר עם הגעת הציר הבא.
המילים "מים מקוניאליים" נשמעות בשקט בחלל, נדמה לי על ידי הדולה ובסימן שאלה, אבל זה לא גורר התייחסות או פעולה.
תוך כדי האיש אומר לי מדי פעם שאני נהדרת ושהדופק של התינוק מצויין (הוא (בעיקר) וגם אני מציצים על המוניטור מדי פעם) וזה מרגיע אותי

אני חוזרת על המנטרה "אני רוצה אפידורל", וליאת פונה באופן רשמי אל המיילדת ואומרת לה – אנחנו רוצים אפידורל, פטידין וגז צחוק, ואני לא יודעת אם אני שומעת נימה משועשעת בקול שלה – איפשהו היא כבר יודעת שלא נגיע להשתמש בתותחים הכבדים
המיילדת מתעקשת שהיא צריכה לבדוק אותי, כלומר את הפתיחה, אין לי בעיה עקרונית עם זה רק שלא ברור לי איך אני אשכב על הגב, אני שואלת אותה אם אפשר בצורה אחרת והיא אומרת שהבדיקה עלולה שלא להיות מדוייקת בצורה אחרת, איכשהו בעזרת כולם אני נשכבת על הגב בין ציר לציר, היא בודקת, ואומרת – 6. וואו, איזה יופי. אני שמחה שאנחנו בכזו התקדמות.

ממתישהו אני מחוברת לגז צחוק שליאת מחזיקה על הפנים שלי ולוחצת על השסתום שמשחרר אותו באופן רציף, ובמשך זמן מה אני שוכבת ככה על הצד, זה עוזר לי.

מתישהו נכנס איזה רופא עם מבטא רוסי כבד שבטון מלחיץ ומעצבן אומר שאני צריכה לחתום על דף שאני מבקשת לבצע ניסיון לידה רגילה אחרי קיסרי, איכשהו אני מצליחה לחתום, הוא יוצא ונעלם ויותר אנחנו לא רואות אותו
אמירות שלי – "אני לא יכולה, אני לא יכולה", ואז ברגע של מודעות אני הופכת אותן ל – "אני כן יכולה, אני כן יכולה!!" ומרגישה הרבה יותר טוב,
בשלב מסויים אני מתעוררת עוד יותר למודעות ומתחילה להגיד, או לצעוק- "זה כאב טוב! זה כאב טוב!", וכאילו הכל משתנה, זה עדיין כואב מאוד אבל כבר מרגיש יותר טוב.
צעקות, נהמות, אני שוב נתלית על הדולה (כל זה קורה כשאני על המיטה), שוב על שש,
הן מסדרות את גב המיטה כך שיעמוד ואני אוכל להישען עליו ואני עושה את זה, לפעמים יש ירידות של הדופק במוניטור – אני מודעת אליהן מאוד – והמיילדת מחזיקה את המוניטור מצמידה אותו אל הבטן, "זה כואב לי", אני אומרת לה, "זה מפריע", והיא שותקת וממשיכה להחזיק אותו שם, או שאולי היא אומרת "אני יודעת", אני מבינה שהיא עושה את הכי טוב ומעריכה אותה,

"מה עם האפידורל", אני שואלת, וליאת אומרת לי – הוא בדרך, הוא בדרך... ואני שוב לא יודעת אם היא רצינית או שאני שומעת שעשוע בקולה
בשלב מסויים המיילדת מבקשת לבצע שוב בדיקה פנימית, היא רוצה לבדוק למה זה לא מתקדם כמו שהיא חשבה שיתקדם – לפי איך שזה נראה כנראה שכבר היינו אמורים להיות אחרי – היא רוצה לבדוק אם יש משהו שעוצר אותו או שזה רק עניין של זמן,
היא בודקת ואומרת – פתיחה מלאה והראש בפלוס 1 או 2. וואו!, אני מאושרת, מרגישה שאנחנו על הדרך הנכונה, בפעם הקודמת הראש לא נכנס לתעלת הלידה, והנה אנחנו כבר לגמרי שם, עוד מעט וזה קורה, אני מעודדת.
אני מבינה שאפידורל כבר לא יהיה כאן, אבל זה בסדר, אם הגענו עד לכאן אז כבר נגיע עד הסוף

עוד צירים, עוד נהמות, אני לא יכולה, אני כן יכולה, ליאת אומרת לי – תדמייני שאת פותחת עבורו שער, אני מדמיינת את זה וגם אומרת בקול – "בוא אלינו! אנחנו מחכים לך! אנחנו רוצים אותך",

מביאים כסא לידה ומנסים להושיב אותי עליו (על המיטה) – אולי זה יעזור - אבל זה מאוד לא נוח ומאוד כואב ואני מבקשת להעיף אותו,
מרימים את המעקה של המיטה ומבקשים שאפתח את הרגליים, ואני מצליחה איכשהו לעשות את זה, אבל בשלב מסויים אני קופצת שוב על שש ואחר כך להיתלות על הדולה,
הן מבקשות שאעמוד על כף רגל אחת ועל ברך אחת, בהתחלה זה נראה לי בלתי אפשרי אבל אחרי כמה דקות אני עוברת לתנוחה הזו, בכל ציר אני מדמיינת אותו יורד בתעלה, ונדמה לי אפילו שאני מרגישה אותו,
בשלב מסויים המיילדת אומרת לי – את יכולה להרגיש אותו, אבל אני לא רוצה. לא רוצה לדחוף לשם אצבעות, מתחילה התעסקות עם שמן – נראה שהמיילדת שופכת שם בכמויות
עוד כמה צירים ואז פתאום – זה שורף! זה לא נורא, ואני יודעת שזה כבר אומר שזה הסוף. עוד ציר או שניים והראש יוצא, רגע של שקט, עוד ציר ומשהו חלקלק נפלט מתוכי, והתחושה היא כאילו יצא ממני עוף, רק שהוא מייד מתחיל לבכות בעוז וזה נשמע טוב
אני קורסת אחורה, נשכבת, המיילדת מבקשת שארים את הרגל, אני לא מבינה מה היא רוצה עד שהיא מסבירה שהיא צריכה להעביר את התינוק וחבל הטבור עובר שם,
אני מרימה את הרגל ומייד מונח עליי הגוש החלקלק, ועליו שמיכה, נאמרות המילים "חבל טבור קצר" והוא באמת לא מגיע עד לחזה, אני מניחה עליו את היד, עוזרים לי להחזיק אותו שם, המיילדת אומרת – חום גוף זה הדבר הכי טוב לאלה שנולדים עם מים מקוניאליים, הכי עוזר להם. אני לאט לאט מתאוששת, כולם מחכים עד שחבל הטבור יפסיק לפעום ורק אז חותכים אותו.

[מיכל*]

אחר כך היה עוד את יציאת השיליה, ואחר כך תפירה של הקרעים, ואחר כך הוא חזר אלי והתחיל לינוק.

גיל נולד בתשע וחמישה בבוקר, שעתיים אחרי שהגענו לבית חולים, ארבע שעות אחרי תחילת הצירים.

בשתיים בצהריים החלטנו להשתחרר באותו יום (מלכתחילה כיוונו לזה אבל אמרנו נראה איך נרגיש), בארבע וחצי היו מוכנים מכתבי השחרור ובחמש וחצי יצאנו הביתה

[מיכל*]

לסיכום - זו היתה חוויה מתקנת ומדהימה,
ההתאוששות הפיזית יותר קשה מאשר מהניתוח הקיסרי, התפרים הרבים כואבים, דורשים טיפול והרבה מנוחה, אבל אם בהתחלה לא הבנתי איך נשים יולדות שוב אחרי חוויה שכזו, עכשיו אחרי מספר שבועות וכשהכאבים כבר כמעט חלפו, אני מתחילה להבין איך כן (-:
אני בהודיה גדולה לכל מי שהיתה/היה שם, וגם לכל מי שלאורך הדרך כיוונו ותמכו בתהליך.

הפנים המאירות של המיילדת הם אחד הדברים שאני זוכרת בבהירות הכי גדולה.

דבר נוסף שלא כתבתי תוך כדי הוא שהאיש שלי אמר מדי פעם משפטים שחיזקו אותי, החל מהנסיעה באוטו ועד הסוף, "את מדהימה, את מצויינת, את עושה את זה יופי", דברים כאלה שבהתחלה נשמעו מאולצים מפיו, אבל גם אז זה מאוד עזר, וגם בהמשך זה כבר היה קצת יותר טבעי.

[תפילה_לאם]

מזל טוב!
מרגש מאוד!

העתקתי ושלחתי כחיזוק לחברה שלי, שלקראת לנל"ק.

[פלמונית*]

סיפור מרגש ומחזק.
כיף לקרוא אותך, שיהיה הרבה מזל טוב ושמחה

[אפרתי*]

איזה סיפור לידה כיפי. תענוג. מזל טוב ואושר לכולכם!

[מיכל*]

תודה רבה למגיבות

[מיכל*]

(-:

[עדי_א*]

ממש יופי של סיפור.
מזל טוב!

[בשמת_א*]

איזה יופי! מרגש מאוד
(מה שם המיילדת? (-: )

[מיכל*]

תודה רבה
המיילדת שמה נחמה

[בשמת_א*]

(-:

[רותם*]

התרגשתי לקרוא. תודה:)